supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • דוד 05.06.2018 07:37
    תודה רבה
    ושאפו על הכתיבה האיכותית. הפכתי לקורא נלהב.
     
  • קו ישר 05.06.2018 04:16
    הזכות לנשיאת נשק
    דוד, יש באתר התייחסות לשאלתך. מעל תיבה זו יש אפשרות לחיפוש באתר. חפש "הזכות לנשיאת נשק" ותגיע ...
     
  • דוד 05.06.2018 00:30
    התיקון השני
    היי. מצאתי היום את האתר הנפלא הזה לגמרי במקרה (חיפשתי "ביטוח בריאות בסינגפור" בגוגל, מצאתי מאמר של ...
     
  • אבי 03.04.2018 14:49
    מערכת המשפט יצאה מדעתה..
    מדוע משפטים נמשכים שנים? הנה סיפור: אבי ז''ל נהרג בת''ד בהיותו בן תשעים. התביעה לחברת הביטוח מלפני ...

 

סעד ורווחה - מיתוסים

"ישראל הופכת לחברת שוק חופשי שמקפחת את החלשים"

מדברי פרופ' משה סמיונוב, דקאן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א (גלובס 4.12.02). 

טעות. מדינת ישראל מדורגת בתחתית סולם המשקים החופשיים במערב. מדינה בה תקציבי ההעברה בולעים את הנתח הגדול של התקציב; מדינה בה רוב הקרקעות מולאמות; תעשיות התשתית בבעלות המדינה (חשמל ומים); מערכות החינוך והבריאות ממשלתיות; מדינה שהיא עצמה המעסיק הגדול במשק; מדינה המקיימת מנגנוני פיקוח ורגולציה הדוקים על מרב הפעולות המשקיות באמצעות היתרים, רישיונות וזכאויות; מדינה שכמעט כל אזרחיה זכאים לקצבה, הנחה, או פטור כלשהו; מדינה ש"מתכננת" את החקלאות, "מעודדת" את התעשייה, בעלת בנקים, רדיו וטלוויזיה. 

כל אלה אינם מאפיינים "כלכלת שוק חופשי". זו כלכלה כמעט-סוציאליסטית בה יד הפוליטיקאים בכל. נכון, פעם היה גרוע יותר... היינו יותר "סוציאליסטים" אפילו דולרים אסור היה להחזיק... 

כל הפגמים אותם מייחס פרופ' סמיונוב ל"שוק החופשי" התפתחו תחת משטר בעל "רגישות חברתית" של כל ממשלות ישראל עד כה. 

הממשלה צריכה לפתור את בעיית העוני

ממשלות לא "פותרות" בעיות עוני. תהליך ה"פתרון" הממשלתי עצמו יוצר עוני. שיטת המשטר במסגרתה "פותרת" הממשלה בעיות עוני מעניקה כוח רב לממסד הפוליטי. הכוח נחוץ כדי להחרים באמצעות מיסוי חלק ניכר מהכנסתם של האזרחים המייצרים את העושר (למעלה מ- 70% מגביית מס ההכנסה היא מהעשירונים העליונים). ממשלה ומעגלי הפוליטיקאים הסובבים אותה (כמעט) שאינם מייצרים מוצרים או שירותים שאזרחים מוכנים לשלם עבורם מרצונם החופשי. 

הכסף מחולק על ידי הפוליטיקאים לפי העדפות פוליטיות וכוחן היחסי של קבוצות הלחץ. כך נוצר מנגנון תופח של אזרחים שמשכורתיהם ממומנות על ידי הממסד. בשנת 2003 היו בישראל 2.4 מיליון משרות-שכיר. כשליש מהן (800 אלף, לא כולל צה"ל) היו בסקטור הציבורי! רובם הגדול מיותר. חלקם אינו מייצר דבר וחלקם האחר מייצר שירותים שניתנים לייצור על ידי הסקטור הפרטי בפחות משאבים והשקעה. 

ככל שהממשלה תגבה יותר מיסים לצורך "מלחמה בעוני", יגדל ויצמח מספר עובדי הציבור. במקביל יקטן התמריץ של העשירונים יוצרי העושר להשקיע, ולממן את סקטור "אוכלי החינם" הגדל. הצמיחה מואטת, הופכת לנסיגה, למיתון ולהגדלת העוני. 

על הממשלה לדאוג לשוויוניות בחברה

"דאגה" ממשלתית לשוויוניות היא מרשם להגדלת פערים. התהליך הגיע לשיאו במדינות הגוש הקומוניסטי שקרס בסוף שנות השמונים. מדיניות "חברתית" של פוליטיקאים אכן יוצרת שוויון – שוויון של עניים. הכנסות רוב האוכלוסייה נמוכות; והעניים, פחות או יותר שווים בעוניים... 

במקביל, נוצרת שכבה של עשירים ושכבת קבוצות הלחץ – קבוצות עובדים חזקות ומבוססות כלכלית, המוגנות על ידי חוקים שנסחטו מהפוליטיקאים. קבוצות אלה קטנות יחסית בהיקפן אך חזקות פוליטית. הפער בינן לבין בסיס האוכלוסייה גדל והולך. 

במדינה "סוציאליסטית" אין מנוס מקיטוב זה. פוליטיקאים "שוויוניים וחברתיים" צריכים לגבות מיסים גבוהים מהאוכלוסייה כדי לחלק מחדש את הכסף באופן "שוויוני וחברתי". לא צריך לבצע מחקר כיצד יחולק הכסף... ראשית – לכיס הפרטי במישרין ובעקיפין, שנית – לקבוצות מקורבות פוליטית, שלישית – לארגונים חזקים העלולים להזיק לעתידו הפוליטי של השר "השוויוני-חברתי", רביעית – למנגנון המסועף של הפקידים שמבצעים את עבודת הקודש השוויונית של גביית המס וחלוקתו מחדש בצורת קצבאות, מענקים ושירותי "חינם" (חינוך, בריאות וכדומה). לבסוף נשאר גם משהו להמונים שמשוכנעים שאין דרך אחרת. 

הכול חוקי. לפעמים יש מספר פוליטיקאים שמגזימים קצת, עולים לכותרות ונעלמים במעמקי ההיסטוריה החברתית-שוויונית. אשר ידלין ממפלגת העבודה, אריה דרעי מש"ס, אהרון אבו חצירא מהמפד"ל, דוד אפל מהליכוד ורבים אחרים שפועלם הברוך נשכח. בל נטעה, במדינה סוציאליסטית כולם גונבים – הרוב באופן חוקי. אלה שגונבים חוקית כתבו את כללי המשחק. 

מרגע שממשלה מתחילה לדאוג ל"שוויוניות" אין מסלול אחר. הפערים הגדלים יוצרים לחצים ליתר שוויוניות. כלומר, הגדלה נוספת של עול המיסים והזרמת יותר כסף במסלול "צמצום הפערים". הסחרור גדל ולבסוף, מרוב שוויוניות חומת ברלין קורסת. חומה שמאחוריה התנהלה מדינת גרמניה המזרחית הקומוניסטית-שיוויונית. 

הממשלה צריכה להקל על עניים באמצעות קצבאות רווחה

עזרה לעניים ונזקקים נושאת השפעה סביבתית מועילה. ליבו של האזרח הסביר במדינת השפע מתכווץ ממגע עם עוני, דלות ונזקקות בסביבתו. אין להסיק מכך שהדרך להקלה על עניים צריכה לעבור דרך הפוליטיקאים. 

הממסד הפוליטי, בהינתן לו הכוח, יעדיף תמיד להעביר קצבאות גורפות למגזרים שלמים כי באופן זה הוא זוכה למרב התמורה הפוליטית ביום הקלפי ולהזדמנויות להענקת ג'ובים לאורך כל הקדנציה. המגזר הפוליטי יעדיף תמיד לשלם קצבאות "לכל החקלאים" ולא לחקלאי עני. "לכל הקשישים" ולא לקשיש עני. "לכל הילדים" ולא לילד נצרך. קיים גם קושי בהגדרת עוני, בסינון ובמיון הזכאים. 

עזרה לנזקקים יעילה ככל שקצר המרחק הביורוקראטי בין התומך לנתמך. יעילות מרבית מושגת, לדוגמה, אם משפחה אמידה תאמץ משפחת מצוקה ותעזור לה ישירות. מכל שקל נתרם יגיע שקל שלם ליעדו וייתכן אף שהמשפחה הענייה תחלץ מהעוני בזכות ההדרכה והקשרים של המשפחה המאמצת. 

בקצה השני, בשיא חוסר היעילות, עומד הסיוע לנזקקים באמצעות הממשלה. מכל שקל של תקציב העברה מגיעות אגורות בלבד אל הנזקק האמיתי עצמו. החלק הארי נבלע בדרך על ידי מנגנון עתיר פקידים, עובדים מיותרים, מערכות מסורבלות, שחיתות במנגנון והונאות מצד "זכאים". 

לכן, עדיפה שיטת הרווחה היהודית המסורתית – עזרה על בסיס קהילתי. בעידן החדש תפרחנה עמותות הצדקה. רמת חיים גבוהה של כלל האוכלוסייה וההכרה שהממשלה לא מחלקת קצבאות, תפתח את ליבו וכיסו של הציבור לתרומות. בנוסף לסעד במסגרת המשפחתית. 

הממשלה צריכה לחייב אזרחים להפריש מהכנסתם לביטוח לאומי. בהעדר חובת ביטוח לאומי, יהיו אנשים שינהגו בחוסר אחריות ולא יבטחו עצמם.

במילים אחרות – הפקידות הממשלתית יודעת טוב יותר מהאזרח מה רצוי לו. טיעון יסודי בכל רודנות. 

"...אלה מביננו המאמינים בחופש חייבים להאמין גם בחופש של אנשים לשגות את שגיאותיהם. אם אדם מעדיף ביודעין לחיות את חיי הרגע, להשתמש במקורותיו להנאות ההווה, כשהוא בוחר על ידי כך במכוון בחיי עוני לעת זקנה – איזו זכות יש בידנו למנוע בעדו מלנהוג כך? אנו יכולים להתווכח עמו, לנסות לשכנעו שהוא טועה, אך האם יש בידנו הזכות להשתמש בכוח כדי למנוע ממנו לנהוג כפי שהוא בוחר לנהוג? האם לא קיימת תמיד האפשרות שהוא צודק ואנו טועים? " 

פרופ' מילטון פרידמן, חתן פרס נובל, קפיטליזם וחופש. 

ביטוח לאומי, הוא ביטוח כפוי כדי שאנשים בלתי אחראיים לא יפלו למעמסה על הציבור

החשש המסתתר בטענה הוא שבהעדר חובת ביטוח, יהיו שיעדיפו שלא להפריש לביטוח לאומי, או לביטוח אחר; בבוא היום, הקשיש-העני יפול למעמסה על הציבור כי חברה מודרנית תסרב לחזות בקשישים-עניים מתגוללים ברחובות. 

ייתכן שאחוז קטן, בלתי אחראי, של אנשים אכן יעדיפו את חיי הרגע ולא ידאגו לעצמם לעת מצוקה או זקנה. בשם נימוק זה מטילים מעמסה גורפת על כל הציבור כדי לממן קצבאות לכל מאה האחוזים של האוכלוסייה, שרובם הגדול כן היה מצליח לדאוג לעצמו. 

האבסורד הוא שכדי למנוע ממעטים מ"ליפול למעמסה על הציבור" גורמים באמצעות מדינת הרווחה להמונים ליפול למעמסה על הציבור. 

הקפיטליזם החומרני מעניק תמורה גבוהה להון מאשר לעבודה

דווקא במדינות נחשלות גדלה התמורה להון מאשר הכנסה הנובעת משירותים לאנשים (משכורות). דווקא במדינות הנחשלות יש צבירת הון (קרקעות ורכוש אחר) בידי מעטים, ומנגד – שכר נמוך לעובדים. 

במערב הקפיטליסטי גדול יותר החלק המשולם עבור שכר מאשר עבור הון. עיקר הישגי הקפיטליזם הוא באינסוף ההזדמנויות המוענקות לאנשים לפתח את כישוריהם ולהצליח. זהו מקור המשיכה של ארצות הברית לאורך מאות השנים האחרונות – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

צריך להטיל מיסוי כבד על עשירים

אפשר להמשיך את המשפט: עד שכולם יהיו עניים... 

המדינה צריכה לגבות מינימום מיסים אך ורק כדי לממן שירותים שהם מוצר ציבורי מובהק, כגון בטחון, משטרה ומשפט. 

למזלנו, מערכת המס אינה יעילה ורבות בה הפרצות והאפשרויות לגלגל את המס לאחרים, ליהנות מפטורים וליצור הכנסה "שחורה". אילו מערכת המיסוי הייתה פועלת ביעילות מירבית ולא הייתה דרך להתחמק מתשלום מס או לגלגלו לאחרים (לדוגמה, על ידי העלאת מחירו של מוצר) איש לא היה מסתכן בהשקעות ביודעו בוודאות שרוב רווחיו, אם יהיו, יוחרמו על ידי שלטונות המס. המשק היה נחנק וכולנו היינו שוקעים בעוני. 

המיסוי אינו מוטל על "העושר" של העשירים, אלא רק על ההכנסה הנובעת מעושר זה. לכן "עושרם" אינו קַטֵן. כדי להקטין את "עושרם" צריך להלאים את רכושם. לעומת זאת, המיסוי מקשה מאד על צבירת עושר חדש כי הוא צריך להצטבר מהכנסות שוטפות. המיסוי למעשה מעניק הגנה לעשירים קיימים מפני תחרות מצד מתעשרים פוטנציאלים חדשים. 

"מיסוי הכבד" מקטין את התמריץ של עשירים להסתכן בהשקעה עתירת סיכון ולהעדיף השקעה בטוחה יותר. כך נחסם תהליך קפיטליסטי טבעי של פיזור העושר הקיים. ממשלות סוציאליסטיות נאלצות "לעודד" עשירים להשקיע על ידי צמצום הסיכון שלהם על חשבון הציבור (לדוגמה: מענקים לתעשייה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון). יד אחת של השלטון הסוציאליסטי פוגעת באופן גורף בכדאיות להשקיע. היד השנייה פועלת לעידוד השקעות סלקטיבי – הפוליטיקאים, במקום השוק, מחליטים את מי "לעודד". 

קפיטליזם ויוזמה חופשית יוצרים אי-שוויון

כאמור, אי שוויון לכשעצמו אינו רע. קיים קושי סטטיסטי במדידות המקובלות של אי השוויון כי קשה להפריד בין אי השוויון "הרע", הנובע מעיוותים שגורמים הפוליטיקאים על ידי חלוקת כסף והטבות למקורביהם (הקשר בין הון לשלטון), לבין אי השוויון "הטוב" שיוצר השוק התחרותי כתמורה לסיכון עסקי.

עוול נוסף נגרם על ידי הסטטיסטיקה המתעלמת בהבדלים ברמת החיים בין המדינות הנמדדות. יש הבדל בין עני שהכנסתו במדינה אחת היא 1,000 $ לחודש לבין עני במדינה נחשלת שהכנסתו 30 $ לחודש. 

הקפיטליזם שחרר את ההמונים במערב מסטאטוס של "עם עבדים מזי רעב" (כדברי ההמנון הקומוניסטי – האינטרנציונל) ואפשר כמעט לכולם ליהנות ממוצרים ושירותים בסיסיים שבעבר הלא-רחוק היו נחלתם הבלעדית של עשירים מופלגים: מים זורמים בבתים, אינסטלציה, הסקה מרכזית, מקררים. העניים במדינה מערבית נהנים כמעט מאותם שירותים בסיסיים שיש לעשירים: טלוויזיה, מקרר חשמלי, ואפילו מכונית פרטית. לא כך במשטר מעמדי כגון הודו או מצרים, מדינות אפריקה או במדינות סוציאליסטיות כגון קובה וקוריאה הצפונית. 

שוק חופשי מבטיח יעילות רק אם מתקיימים בו מספר תנאים בסיסים, בהעדרם על הממשלה להתערב.

מקובל להניח ש"ידו הנעלמה של השוק" פועלת ביעילות מרבית בתחומים בהם יש תחרות מושלמת – קונים רבים, מוכרים רבים, מידע נגיש וזורם לכולם וכאשר האדם נוהג ברציונאליות בהחלטותיו. 

אכן, ברוב התחומים השוק אינו "מושלם", המידע לא תמיד נגיש לכולם וגם לא כולם רציונאליים... אך אם השוק שמורכב מצרוף החלטותיהם של מיליוני צרכנים ומוכרים אינו "מושלם", אין יסוד להנחה שהחלטות של קומץ פוליטיקאים יהיו מושלמות יותר... אפילו בקטעים בהם השוק לא כל כך יעיל... בתחרות מי מושלם יותר, השוק או הפוליטיקאים, לא היינו מהמרים על האחרונים... 

מצבנו הבטחוני מחייב התערבות ממשלתית במשק

רבים מסתמכים על מצבנו הביטחוני, יוצא הדופן, כהצדקה למעורבות עמוקה של הממשלה במשק ובחיי האזרח. 

הוצאות הביטחון הן אכן עול כבד שמחייב גביית מיסים למימונו. דווקא בגלל עול זה – על יתר המשק להתנהל ביעילות ובחסכון מרביים כדי ליצור את המקורות הכספיים הנדרשים למימון עול הביטחון. מעורבות ממשלתית במשק ומשטר של בחישה פוליטית יוצרים משק לא יעיל, תוצר נמוך, ומגדילים את עול הביטחון על האזרח. אילו התוצר לנפש היה כפול, כי אז היה עולו הכלכלי של הביטחון פחות מורגש. 

מצבה יוצא הדופן של ישראל מחייב משטר של סולידריות חברתית גבוהה מזו של מדינות אחרות

משק סוציאליסטי אינו יוצר סולידאריות חברתית אלא עוינוּת חברתית בין אדם לחברו. העוינות כלפי השיטה מתחילה כבר בשלב גביית המיסים הגבוהים וממשיכה בשלב חלוקת הכסף לקבוצות לחץ ולקבוצות "מגיע לי". החרמת כסף בכוח מאזרח עובד וחלוקתו השרירותית על ידי פוליטיקאים לאחרים לא יכולה לבנות סולידאריות. הצרוף של פקיד שומה ופוליטיקאי שמחלק כסף לא יוצרים "סולידאריות חברתית". 

סולידאריות חברתית תשרור בעידן החדש כאשר רק חלק קטן מהכנסתו הגבוהה של האזרח יספיק לכיסוי הוצאות מדינה הכרחיות. נכונותו לתרום לזולת-נזקק תעלה פי כמה, אם רמת העושר הפרטי תעלה ואם האזרח ידע שסיוע לנזקקים מוטל על ארגוני מתנדבים, הקהילה, השכונה, המשפחה ועל תרומתו האישית. 

חייבים לשנות את סדרי העדיפויות – לשלם רק לנזקקים אמיתיים

"שינוי סדר העדיפויות" מתבצע למעשה כל הזמן. השינויים משקפים את יחס הכוחות המשתנה בין קבוצות הלחץ ואת מקצועיותם של הלוביסטים שמאחורי השינוי. שינויים אינם משקפים "צדק" כלשהו, אלא שינוי במאזן הכוחות. קיצוץ קצבאות לילד החמישי או הגדלת שכר המורים, לדוגמה, לא מבטאים "צדק" אלא הצלחה לכוח שהפעילו המורים לעומת חולשה יחסית של הסקטור החרדי שלא הצליח למנוע את הקיצוץ. 

נדבכי מערכת הרווחה הוקמו על ידי פוליטיקאים כדי לשרת את סדרי העדיפויות שלהם. שום פוליטיקאי לא יבחר מרצון להתאבד פוליטית על ידי "שינוי סדר העדיפויות". 

הסיכוי לאיתור אחוז גבוה של נזקקים אמיתיים טמון בהוצאת הממסד הפוליטי ממערכת הרווחה. פעילות רווחה שמתבצעת באמצעות עמותות, ארגונים פרטיים וחסויות של חברות עסקיות תקצר שכבות ביורוקראטיות שבין התורם לנזקק. 

חלק גדול יותר מהתקציב יגיע לנזקקים בזכות החיסכון הביורוקראטי ונטרול שיקולים פוליטיים מתהליך הקצאת הכסף. קרבת העמותה לנזקקים, כשהארגון הוא על בסיס קהילתי או שכונתי, תקשה על מתחזים. בשכונה מכירים את המתחזה הפוטנציאלי. 

לקבלת תרומה מארגון פרטי יפנו נזקקים אמיתיים, לא נעים. אזרח חש אחריות רבה יותר לכסף פרטי מאשר לכסף ממקורות ציבוריים. האזרח תמיד יהיה יצירתי יותר מהפקיד הממשלתי כדי לזכות בחלקו בכסף ציבורי של "אף אחד". גם מנהל עמותה פרטית עלול להעדיף "נזקק" מקורב ולהעביר אליו כספים בדרך לא ישרה. משוא פנים כזה הוא על בסיס אישי, קשה להרבות בו וקל יחסית לחשוף אותו. לעומת זאת – משוא פנים של פוליטיקאי, מטיב עם סקטור מסוים, כדי לגבש ממנו תמיכה אלקטוראלית. פוליטיקאי יעדיף תמיד חקיקה גורפת, כדי להיטיב עם סקטור שלם (אם היקף הנהנים מהתמיכה יהיה קטן, לא תצמח מהחוק תועלת פוליטית). הליך של שינוי חקיקה מצריך פשרות פוליטיות עם המתנגדים ומסחר של תן וקח שמגדיל בהכרח את היקף הנהנים מההטבות. 

העברת כסף ל"נזקקים אמיתיים" בלבד (בהנחה שמנגנון ממשלתי מסוגל בכלל לאתר אותם...), מנוגדת לאינטרס הפוליטי הטבעי שבחלוקת כספי רווחה – איזה פוליטיקאי יתאמץ לסייע לקבוצה קטנה ושולית של "נזקקים אמיתיים" ויפגע, במקביל, בקבוצה רחבה של אוכלי חינם?... 

 צריך להפנות יותר משאבים למטרות חברתיות ולהגדיל את מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה כדי לצמצם מימדי העוני

ממשלת ישראל מעורבת בכלכלה ובחברה במידה רבה יותר מאשר בכל ארץ מערבית אחרת: כמעט כל הקרקעות ומשאבי הטבע בבעלותה, מונופולים ציבוריים שולטים בתשתיות התחבורה, מים, חשמל, תקשורת ועוד. החקלאות מתוכננת, והבנקאות בחלקה ממשלתית. 

מדינת ישראל משמשת מזה עשורים רבים "מופת" לחקיקה חברתית. מאז שנות השבעים הולכים וגדלים המשאבים המוקצים לתחום החברתי במקביל לצמצום תקציב הביטחון. בתחילת שנות האלפיים הזרימה הממשלה לשירותים חברתיים פי 2.5 מההוצאה לצרכי ביטחון. בשנת 2014 גדלה ההוצאה לפי 2.72 מהוצאות הביטחון, התוצאה: גידול מתמיד בעוני. גידול בפערים. 

מדינת הרווחה מבטיחה שימוש יעיל במקורות הכלכליים העומדים לרשות המשק וחלוקתם בצדק ובשוויון. 

"המשק" הוא בן דוֹדה של "החברה" – שניהם יצורים מעורפלים. "לרשות המשק" לא עומדים מקורות כלכליים. מדינה יכולה להלאים עושר של אזרחיה באמצעות מיסוי. מדינה לא מייצרת עושר, מדינה מייצרת פקידים והוצאות – מכלה עושר. אזרח עובד, עסק עצמאי, חברה עסקית – הם המייצרים את העושר. העושר הוא פרי רוחו של האדם הבודד – מוחו המצאותיו, כישרונו. "החברה" הערטילאית, אינה ממציאה ואינה מייצרת מוצרים ושירותים. 

המשאבים הכלכליים שייכים לאנשים שיצרו אותם, החל מפקידת המפעל וכלה בחברת התוכנה שמוכרת מוצר שמישהו זקוק לו. כדי להעביר משאבים אלה למדינה, כלומר לידי הפוליטיקאים צריך להחרים בכוח את פירות עבודת האזרחים. הכוח מופעל באמצעות כפיית מיסים, בתי משפט, משטרה ובתי סוהר. 

משהגיעו "המשאבים" לידי הפוליטיקאים אין כל דרך לעשות בהם "שימוש יעיל", ובוודאי שלא לחלקם "בצדק ובשוויון", אפילו אם כל הכלכלה תוחרם ע"י הממסד כמו בגוש הקומוניסטי לשעבר. 

קונספציית "מדינת הרווחה" מנוצלת לרעה במדינת ישראל

כך גם בכל מדינת רווחה אחרת בעולם. שחיתות ממסדית והשחתת מוסר הציבור הם חלק בלתי נפרד ממדינת הרווחה. אין דרך למנוע את הקצאת הכסף לפי כוחן הפוליטי של קבוצות הלחץ, אין דרך למנוע ממיליוני אזרחים לרמות את המערכת כדי להיכלל בקטגוריית ה"זכאים". 

מדינת הרווחה צמחה מתוך האידיאולוגיה המרכסיסטית לגווניה; לפיה, העשירים מנצלים את עבודת הפועלים כדי לצבור עושר ומרעיבים את המוני העמלים המסכנים שמקבלים שכר רעב. לכן, על המדינה להתערב, לקחת בכוח כסף מהעשירים כדי לתקן את העוול התמידי שהם גורמים ולחלק אותו לעניים. בנוסף, טוענת האידיאולוגיה שעוני הוא חרפה שיש להעביר מן העולם ולשם כך צריך להפעיל כוח. המדינה שמנוהלת על ידי "אליטות נאורות" היא הגורם בעל הכוח שראוי להפקיד את המלאכה בידיו. אינטלקטואלים, פילוסופים, אנשי אקדמיה ותקשורת מפיצים את הרעיון כבר למעלה ממאה שנים – ובהצלחה. נראה שרוב הציבור במערב הטמיע אמונה זו ברמות שונות של הכרה. 

מקימי מדינת הרווחה בפועל הם פוליטיקאים שזיהו לאן נושבת הרוח. מדינת הרווחה לא נולדה ביום אחד – היא תוצאה של הליך אידיאולוגי-פוליטי מתמשך. כאשר מפלגה שלטת מעבירה חוק למען קצבה – לא נותר למפלגה המתחרה אלא להבטיח קצבה מוגדלת כדי לזכות בתמיכת הרוב בבחירות. "התחושות האידיאולוגיות" בקרב המוני הבוחרים לא מותירות סיכוי פוליטי למי שיטען שהמלך ערום. פוליטיקאי שמציע חוק חדש לטובת מגזר נצרך כלשהו, עושה זאת, בדרך כלל, לא בגלל ליבו הרחום, אלא מתוך תקווה לרווח פוליטי מאותו סקטור שעתיד ליהנות מהזכאות. פעמים רבות צומחת היוזמה מהסקטור "הנצרך" עצמו שהתארגן בעזרת לוביסטים ומפעיל מקל וגזר על הפוליטיקאים. 

הכסות הרשמית לחוקי הרווחה הן סיסמאות של "סולידאריות חברתית" ו"עזרה לחלשים". סיסמאות שאכן חוזרות ומשכנעות בדרך כלל את ציבור המצביעים. 

העובדים הזרים יעמיסו בעתיד עול כבד על מוסדות הרווחה בישראל

במשטר הקיים במדינת ישראל, עם מערכת רווחה עצומה בהיקפה היחסי והתקציבי – העוני מונצח. בשכונות העוני גדל דור שני ושלישי של עניים. 

תוך 20-50 שנים לערך, אם המשטר הנוכחי יימשך, יסתבר ל"הפתעתנו" שעובדים זרים שהצליחו להערים על השלטונות בישראל וביססו כאן משפחה עם ילדים, לאחר שהיגרו לישראל חסרי כל, ללא השכלה, ללא "סל קליטה", באווירה חברתית עוינת, ללא חיבוק דוב של עובדי רווחה וסעד, ללא מענקי אבטלה והבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי – יצליחו להפוך לקבוצה האתנית מהעשירות בישראל בעוד שבקרב חלק מעדות המזרח היהודיות יצמח עד אז דור חמישי של עוני!! התאילנדים והסינים יהגרו משכונות העוני ויחלפו על פני משפחות המצוקה התמידית היהודיות! 

אנחנו לא נביאים – מי שמתקיים מעבודה, ואינו יכול לסמוך על תשלומי רווחה, חדור מוטיבציה וחריצות – הסיכוי שיצליח גבוה. כך קרה גם בארה"ב: דורות של מהגרים עניים, אכלסו שכונות עוני: מיליוני אירים מזי רעב ואחריהם כ- 2 מליון יהודים רדופי אנטישמיות, וכמיליון משפחות איטלקיות –גלי הגירה שאכלסו בתורם את שכונות העוני בניו-יורק, ללא משרד קליטה וללא מערכת סעד. 

לעומת זאת, השחורים, שבשיא תקופת הצטרפותם הרשמית לחברה האמריקאית, בשנות ה-50 וה- 60, נחתה עליהם "מדינת הרווחה" האמריקאית – נשארו שכבת עוני נצחית בארה"ב. הם לא נחלצו מהפיגור למרות העמקת תוכניות הרווחה של הנשיא קנדי והרחבת מדינת הסעד האמריקאית על ידי הנשיא ג'ונסון אחריו. תלושי המזון, חינוך חינם, בריאות חינם, חוקים ל"אפליה מתקנת", תוכניות הסבה מקצועית ועובדי רווחה לרוב מקיפים אותם – שירותים להם לא "זכו" המהגרים. כאשר מתרחש אסון טבע (כמו הוריקן בניו-אורלינס 2006) המראות בשידורי הטלוויזיה הם בעיקר של שחורים שבוזזים חנויות וגודשים את מרכזי הסיוע. 50 שנים של סיוע ממשלתי מרוכז לא הועילו. אין הסבר אחר, אלא אם מישהו מאמין שלשחורים יש פגם גנטי... 

הממשלה תכסה את גרעונות קרנות הפנסיה ה"ותיקות" 

גירעונות קרנות הפנסיה ההסתדרותיות עמדו על כ-100 מיליארד ₪. הגירעון האקטוארי של המדינה בגין פנסיה תקציבית של עובדי המדינה וצה"ל מצטבר למאות מיליארדים נוספים. אומדן זהיר של התחייבויות הפנסיה של המדינה עמד על כ- 400 מיליארד ₪ (2003). בשנת 2014 הסכום כבר צמח הסכום כבר צמח ל-769 מיליארד ש"ח כולל התחייבויות בגין עובדים פעילים שטרם פרשו לגמלאות. בסכום עתק זה לא נכללת מחויבות המדינה ל"פנסיית גישור" לעובדי מערכת הביטחון (תשלום חודשי קבוע מיום הפרישה מצה"ל בגיל צעיר יחסית ועד לגיל הפנסיה החוקי). סכום זה גבוה (כמעט) פי שניים מכל תקציב המדינה כולל פירעון חובות... 

הכסף בגין התחייבויות אלה אינו מושקע בקרן סודית כלשהי בשוויץ. כסף זה פשוט אינו קיים. כדי לשלם סכומים אלה בעתיד, תצטרך הממשלה לגייס את הכסף. כיצד? באמצעות הטלת מיסים על האזרחים. מכיוון שהממשלה ממצה בדרך כלל את יכולתה הפוליטית להטיל מיסים על התושבים (מידי פעם קם פוליטיקאי תורן וקורא ל"העמקת הגבייה"...), ניתן לצפות שמידי מספר שנים תכריז ממשלה בישראל על "רפורמה בפנסיה" במסגרתה יקוצצו תשלומי גמלאות ויידחה גיל הפרישה. 

תושבי השכונות לא יוצאים ממעגל העוני

נדרשת הבחנה בין מצבור הבתים הקרוי "שכונה" לבין המשפחות שמאכלסות את השכונה. 

שכונות עוני הן מחויבות המציאות בדיוק כפי שקיימות שכונות יוקרה. בשכונות יתרכזו אזרחים שהכנסתם אינה מספקת לרכישת דיור ברמה גבוהה יותר, מהגרים, עולים חדשים, עובדים זרים וכדומה. אוכלוסיה זו מעדיפה שכונה בעיר הגדולה על פני דיור סביר יותר, אך רחוק מהעיר הגדולה. תמיד יהיו אזרחים כאלה. 

לשכונת העוני גם תפקיד חיובי: קורת גג בעלות נמוכה והוצאות מחייה שוטפות נמוכות. בשכונה יתרכזו גם חנויות ובתי עסק המתמחים במכירת מוצרים זולים יותר מאשר ביתר חלקי העיר. 

השאלה העיקרית אינה "שיקום השכונה", אלא כמה שנים שוהה אדם בשכונה עד שנחלץ ממנה. סקר שפורסם במהלך אוקטובר 2003 על ידי משרד השיכון איבחן נחיתות של תושבי השכונות בהשכלה, תעסוקה, ותנאי מחייה לעומת יתר תושבי ישראל. אין צורך בסקר כדי לגלות זאת... שר השיכון, אפי איתם, ודוברי רווחה אחרים, ציינו את כישלון פרויקט שיקום השכונות עליו הכריז מנחם בגין ב- 1977, פרויקט שהתמקד בשיקום תשתיות פיזיות. 

משמעות הסקר זניחה כי הוא התעלם מבדיקת הרכב המשפחות שמאכלסות את השכונה ומידת הניידות שלהם. כלומר, איזה אחוז מאוכלוסיית השכונה מלפני 40 שנה עדיין מתגורר בה בחלוף הזמן. כמה זמן מתגוררים בשכונה דייריה הנוכחיים? פחות חשוב אם השכונה "משתקמת", חשוב באיזה קצב התושבים נחלצים מהשכונה. 

מחקרים מוכיחים: שיוויוניות בחלוקת ההכנסות מגבירה את קצב הצמיחה

אם סוקרים מדינות בעולם, ניתן לראות שיש התאמה חיובית בין רמת השוויון בחלוקת ההכנסות לבין קצב הצמיחה של אותן מדינות. 

ניתן גם להוכיח ש-95% מחולי הסרטן שתו חלב. האם החלב הוא הגורם לסרטן? התאמה בין שני משתנים אינה תמיד סיבתיות, ובכלכלה קיים קושי רב בביצוע ניסויים והסקת מסקנות מהם. 

צריך לבדוק את ההתאמה בסדר הפוך: ככל שהמדינה חופשית יותר והממשלה מעורבת פחות בכלכלה ובחברה, גדל קצב הצמיחה, גדל העושר וקטנים הפערים. ומבחינה סטטיסטית, יכול להיות גורם שלישי שמשפיע על שני המשתנים: מידת החופש הכלכלי היא שמכתיבה גם את קצב הצמיחה וגם את השוויוניות בחלוקת הכנסות. 

מדינת הרווחה פורשת רשת ביטחון לאזרח לעת צרה

"רשת ביטחון" היא מושג שאול מעולם הקרקס. הלוליינים, מומחים במקצועם, מעופפים באוויר בגובה רב מידי ערב להנאת הקהל. "רשת הביטחון" המתוחה מתחתם נועדה למקרה הנדיר ביותר – כשל של לוליין. הרשת מצילה את חייו בעת צרה. אירוע נדיר. הרשת עוזרת רק ללוליין שמפספס את הנדנדה. 

מדינת הרווחה, לעומת זאת, היא בעיקרה מכונה אדירה של העברת כספים גורפת מכל האזרחים אל כולם. התמיכה במסכנים אמיתיים חסרי ישע – בלוליין שנפל מהטרפז – היא החלק המזערי של העברות הכספים. 

מדינת הרווחה מעודדת התנערות מאחריות – האזרח אינו אחראי לתוצאות החלטותיו ומעשיו. אם הוא מרוויח – הרווח כולו שלו, אם מפסיד – שכניו כבר ישלמו. כאשר "מצילים" את קרנות הפנסיה הותיקות של ההסתדרות מפשיטת רגל, מגינים הפוליטיקאים בעיקר על תשלומי העתק לגמלאי הוועדים החזקים והמקושרים פוליטית. כאשר הממשלה נחלצה בשנות ה-80 להגנת המשקיעים במניות הבנקים שהתמוטטו היה זה על חשבון אזרחים שלא השקיעו במניות... 

אפשר להרבות בילדים – הציבור יממן אותם, להשקיע במניות שיקרסו – הממשלה תציל אותנו... ללמוד תורה כל היום (או ללמוד באוניברסיטה) – בחסות תקציב המדינה... להתחייב במכרז להקמת פרויקט כלשהו, אם יכשל – המדינה תשלם... 

באפריל 2003 דחה בית משפט בארצות הברית תביעה של משקיעים בקשר להתרסקות מניות הטכנולוגיה. הנימוק לדחייה היה שהשקעה בניירות ערך אינה תוכנית ביטוח, לסיכוי לרווח יש גם סיכון להפסד. 

החברה הישראלית אינה הוגנת בחלוקת ההכנסות

זהו צידו השני של מטבע הלשון "שינוי סדר העדיפויות החברתי". 

אין חיה כזאת – "חברה". "החברה" אילמת, ללא דמות, הגדרה או פה. יש ממסד פוליטי, סביבו קבוצות לחץ ואינטרסים אנוכיים – הם המחליטים והם המבצעים מדיניות חברתית, פרי מאבקי כוחות פוליטיים. השימוש במונח "ממסד פוליטי" לא נשמע טוב בהקשר העממי, לכן נוח למצדדי מדינת הרווחה להשתמש במינוח מעורפל "חברה". 

הסדר החברתי הקפיטליסטי, הבנוי על כלכלת שוק חופשי, אינו מאמין ש,חברה", סליחה – הממסד הפוליטי, צריכים לקבוע חלוקה "הוגנת" של הכנסות. קיים ניגוד עמוק בין המונח "הוגנוּת" לבין "ממסד פוליטי". לא הולך יחד... 

בחברה קפיטליסטית חופשית, ההכנסה היא תשלום עבור תרומה לזולת. מישהו מוכן לקנות מרצון מוצר שאתה מייצר, משווק או מוכר. מוצר שהוא זקוק לו לצרכי קיום, או שיפור איכות חייו, לפי העדפותיו האישיות. "המוצר" יכול להיות כל דבר – בקבוק שמן, סרט קולנוע, או שירות מסג' פרטי. השָכיר מוכר את כישוריו ושירותיו למעסיק תמורת משכורת. את מחיר השירות או המוצר קובע השוק. מחיר תרומתך לזולת נקבע לפי הכישורים הנמכרים, התחרות, אופי המוצר, איכותו ומשתנים רבים אחרים. כך נקבעת הכנסתו של אזרח בחברה קפיטליסטית חופשית. הוגן? כן! אף אחד לא חי על חשבון השני. כל אחד תורם, כל אחד זוכה לתמורה. 

חלוקת הכנסות המבוססת על השוק יוצרת תמריצים כלכליים, מעודדת צמיחה ושגשוג שמאפשרים לציבור לתרום גם למוכי גורל שלא יכולים, בגלל נסיבות טרגיות, לתרום לזולת ולמכור לו משהו. 

במשטרים אחרים, שאינם קפיטליסטים, הכנסתו של הפרט אינה נובעת מתרומתו לזולת, אלא מהחלטותיו של הממסד הפוליטי – כאן לעולם תיווצר חלוקה לא הוגנת של ההכנסות ויתקיים מאבק מתמיד של "שינוי סדר העדיפויות החברתי". הכוח הפוליטי והכוח להזיק הם שקובעים.

"שינוי סדר העדיפויות" ו"חלוקה צודקת" – פירושם: 

"תנו לי יותר ולאחרים פחות, כי לי מגיע יותר..."

 צריך לממן קורסים להסבת עובדים כדי לצמצם את האבטלה

המציאות מלמדת שרק חלק זעיר ומבוטל מבין הלומדים בקורסים "להסבה מקצועית" נקלטים במקצועם החדש. הלומדים מנצלים בדרך כלל את הקורס להארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה. פוליטיקאים תומכים בקורסים להסבה מקצועית הואיל וכל הלומדים נגרעים מייד מסטטיסטיקת המובטלים. השר יכול לנפנף בהצלחתו להקטין את האבטלה... 

בנוסף, בית הספר להכשרה מקצועית, מקבל כסף מהממשלה עבור הקורסים. עוד אפשרות לצ'פר מקורבים...

הדרך לצמצום האבטלה (כמה מפתיע...) היא לעבוד... כל עבודה, וכל שכר. 

ההסתדרות ניהלה את קרנות הפנסיה באופן כושל, ניהול שהביאן לפשיטת רגל

ניהול כושל של קרן פנסיה הוא קבלת החלטות עסקיות לא נכונות. לא מוצלחות. לא היה כאן "ניהול כושל" – הכסף פשוט נגנב! כך לפחות ניתן להבין לכאורה מדבריו של המפקח על הביטוח, אייל בן שלוש, שפנה בנובמבר 2002 אל היועץ המשפטי לממשלה. 

כספי הפנסיה הועברו בשיטות שונות אל ההסתדרות ואל חברת העובדים שהיתה בשליטת ההסתדרות. דיבידנדים שהיו אמורים להתקבל בקרן הפנסיה בשנים 1998 – 2001 לא הגיעו ונעלמו אי שם בדרך. בשנת 1995 נמכרה חברת שיכון עובדים בכ- 300 מיליון שקל – קרנות הפנסיה שהיה להן חלק בבעלות לא ראו גרוש... חברת כור ההסתדרותית נמכרה במאות מיליוני דולרים לקבוצת שמרוק – קרנות הפנסיה שהחזיקו במניות כור לא זכו לתמורה...(גיא לשם, ידיעות אחרונות 13.5.03). 

להלן מספר ציטוטים נבחרים על "הניהול הכושל"... 

"ממסמכים שהוגשו לבית משפט עולה כי ההסתדרות פשוט נישלה באמצעות תרגילים מתוחכמים שתוכננו עבורה על ידי מיטב אנשי המקצוע את קרנות הפנסיה שלה... ממצאים חד-משמעיים בדבר העברת משאבים של קרנות הפנסיה... ואשר מהם נושלו על ידי ההסתדרות' לכאורה". (סטלה קורין ליבר, גלובס 10.3.03). 

המנהל המורשה של קרן פועלי בניין חשף מסמכים המתארים כיצד רוקנו את הקרן מנכסיה: לפחות 350 מיליון שקל ניתנו במתנה לחברת העובדים, כנגד אגרות חוב זבל, שהסתברו בדיעבד כניירות חסרי ערך. מאות מיליונים הוזרמו בהוראת הבוסים של ההסתדרות למימון פעולות שוטפות בבית הוועד הפועל, מועצות הפועלים, קבוצות כדורגל של הפועל, מכרו נדל"ן למקורבים במחירי מציאה... (צבי לביא, גלובס 4.2.03). 

לקרן פועלי הבניין מונה מנהל מורשה. בשנתו הראשונה קיצץ המנהל כדלקמן:

מספר העובדים קוצץ לחצי.

מתוך 10 סניפים נותר 1 בלבד, היתר נסגרו.

הוצאות התפעול קוצצו ב- 76%.

בשנה אחת בלבד נחסכו כ- 170 מיליון ₪.

מתוך זה ניתן ללמוד על היקף ה"חגיגה" בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות במשך עשרות שנים. באותן שנים ההסתדרות הייתה חזקה כמעט כמו המדינה, התקשורת הייתה למעשה מולאמת, המשק סגור... ה"עוגה" חולקה בין החבר'ה... והכול בשם "ההגנה על זכויות העובדים והחלשים בחברה", "סוציאליזם", "סולידאריות", ו"מדינת רווחה"... 

סבסוד הלחם האחיד חיוני למשפחות עניות

"...הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה... סקר הוצאות משק בית... האוכלוסייה הענייה בישראל, 20% מהאוכלוסייה עם רמות ההכנסה הנמוכות ביותר, מוציאה 4.4 שקלים לחודש, לא יותר, על קניית לחם אחיד שחור ולבן. 

...עלייה [תלולה] של 27% במחיר הלחם האחיד תגרום להוצאה נוספת של שקל אחד לחודש בלבד. 

...הוצאת העשירון התחתון על עוגות וביסקוויטים גבוהה מצריכת הלחם האחיד פי שישה. העניינים עוד מסתבכים, שכן 20% עם ההכנסה הנמוכה ביותר, אשר ביניהם ערבים רבים, מוציאים כמעט פי שבעה על פיתות מאשר על לחם אחיד. 

...פוליטיקאים בוודאי יתמלאו חלחלה מהעובדה שהאוכלוסייה הענייה מוציאה 30 שקל לחודש על חטיפים לחודש, פי שישה ויותר מאשר על אותו לחם אחיד עליו יוצא שר הרווחה, זבולון אורלב, למלחמה גלויה." (אבי טמקין, גלובס 11.2.04). 

ספק אם נבדק כמה מוציא העשירון התחתון על קוקה קולה וסיגריות. 

אי-שיוויון ואפליה הם הסיבות לעוני של המונים

לעוני המוני (קובה, אפריקה, ברית המועצות לשעבר, מזרח אירופה) יש רק סיבה אחת: משטר פוליטי שמדכא חופש ומטיל מגבלות על אזרחיו. במדינות חופשיות אין עוני המוני, יש חברת שפע. 

מקור העושר הוא מוח האדם. החופש מאפשר למוחות ליזום, להמציא, לייצר ולמכור. היזמים המוכשרים צוברים עושר רב יותר, שמושקע ויוצר מקומות עבודה לאחרים. בחברה קפיטליסטית אין עוני המוני. יש עניים יחידים – חלקם בחרו בכך כמו חלק מהחרדים בישראל, או סגפנים במזרח הרחוק. חלק קטן יותר הם מוכי גורל, רפי שכל, חולים. 

תפיסה קפיטליסטית מתאימה למעצמה כמו ארצות הברית אך לא למדינה קטנה כמו ישראל

ארצות הברית הפכה למעצמה כלכלית בזכות המשטר הכמעט-קפיטליסטי המקובל בה. אוצרות טבע יש גם בארצות אחרות כגון רוסיה, דרום אמריקה וארצות באפריקה. הן לא הפכו למעצמות כלכליות. 

גודל המדינה אינו קובע כי השוק למוצרי היזמים במדינה קטנה הוא כל העולם. גם ארצות הברית יכולה להפוך למדינה ענייה, עם הכנסה נמוכה לנפש אם יונהג בה משטר סוציאליסטי: פיקוח על מחירים כדי "למנוע ספסרות", הלאמת התעשיות פרטיות כדי "להלחם באבטלה", הלאמה של חברות התעופה כי הן "נכס לאומי", הלאמת חברות הנפט כי "משאבי הטבע שייכים לעם", הלאמת הבנקים "כדי לאפשר לכל אחד נגישות להון", הלאמת מערכת הבריאות כי מדובר "בדיני נפשות", וכמובן קצבאות לזכאים חברתיים. מרשם בטוח להידרדרות מדינה לעוני. 

חלוקת קצבאות ממשלתיות לחלשים בחברה מונעת את הבושה והסטיגמה שבהושטת יד לתרומה

העני יודע שהוא עני וכך גם סביבתו הקרובה. הסטיגמה קיימת בין כך ובין כך. המאמץ הנפשי ("הבושה") הכרוך בבקשת סיוע מגורם פרטי הוא מנגנון סינון הכרחי. צריך להשקיע מאמץ כלשהו גם כדי לזכות בתרומה. קצבה אוטומטית שמועברת על ידי הממשלה לחשבון הבנק, ללא כל מאמץ, משבשת את המוטיבציה להיחלץ ממעגל העוני, בייחוד אם הקצבה מאפשרת קיום קבוע. 

הערת גולש: "ידוע לי על אדם בריא בשכונה שמתקיים מהבטחת הכנסה וקצבאות ילדים. כל השכונה יודעת. אנשים מכירים את שכניהם. הצרה היא שהדבר הפך למקובל, ואפילו אופנתי, ואינו מלווה יותר בסטיגמה, דבר שגורם לרבים ללכת בדרך זו – להתקיים ללא עבודה. ראיתי אנשים באים עם האוטו לבית התמחוי לקחת קרטונים עם מוצרים לחג..." 

העניים אינם אשמים בעוניים

בהחלט ייתכן. אבל השכן ממול, שעובד קשה, מצליח ומתפרנס בכבוד... אשם בעוניים עוד פחות. אם ירצה לתרום מרצונו למשפחה ענייה – יבורך. אך אין להחרים מפרי עמלו בכוח (באמצעות מיסים) כדי להעבירם לשכן העני. 

כלכלה קפיטליסטית חופשית מרכזת עודף כוח בידי העשירים

משמעותו של "כוח" היא כפייה על האזרח לנהוג בניגוד לרצונו החופשי. כלכלה קפיטליסטית מבוססת על סחר חופשי. הדרך הקפיטליסטית להתעשרות טמונה במכירת שירותים ומוצרים להמוני אדם שחופשיים לבחור את הטוב, האיכותי והזול מכולם. מוצרים שמועילים לקונה, מגדילים את הנאתו ואת רווחתו. 

כלכלת מקורבים "חברתית" (סוציאליסטית), לעומת זאת, כופה על האזרח איסורים ומעניקה הטבות לעשירים שהשלטון חפץ ביקרם. כלכלה סוציאליסטית מרכזת כוח בידי המקורבים לשלטון שדורשים את חסות הממשלה כדי להכריח את הציבור לקנות את מוצריהם ושירותיהם: הענקת זיכיונות ורישיונות בלעדיים, חסימת יבוא מתחרה ועוד. 

מדיניות רווחה מקיפה, תעלה את שביעות הרצון של האזרחים

נורבגיה עשירה בנפט ומקיימת מדיניות רווחה נדיבה ביותר. רשת ביטחון סוציאלי "מהעריסה עד לקבר". נראה שנורבגיה היא "מדינת הרווחה" מספר אחד בעולם (המדינה הטובה ביותר לחיות בה על פי סקר האו"ם). 

במהלך ספטמבר 2005 התקיימו בנורבגיה בחירות. הנושאים העיקריים שעמדו על סדר היום בבחירות: מדוע למרות ההכנסות האדירות מנפט יש כמאה אלף מובטלים? מדוע יש תורים ארוכים של ממתינים לניתוח? מדוע לא מגדילים את תקציבי החינוך והרווחה? 

כאשר המדינה מחלקת כסף שלא תמורת עבודה, אין-סוף לצרכים. תמיד ייווצר תסכול עקב ציפיות שהולכות וגדלות. 

צריך להגדיל את הקצבאות כדי לצמצם את אי השיוויון

"מדד אי השיוויון" הוא נתון סטטיסטי. בדרך כלל משתמשים בו חסידי "מדינת הרווחה" כדי להצדיק את התערבותה של המדינה בהעברת הכנסות בין קבוצות אוכלוסייה. המציאות מוכיחה את ההיפך: אי השיוויון גדל עם הגידול בקצבאות. 

במשך שנות דור הגדילה הממשלה את ההוצאות על קצבאות והעלתה מיסים. מספר מקבלי קצבת הבטחת הכנסה עלה, לדוגמה, פי 15 במשך 20 שנה. קצבאות הילדים הגיעו לשיא בשנת 2000. קצבאות הביטוח הלאומי הלכו ועלו, אבל למרות זאת, מספר העניים גדל ומדד אי השיוויון הלך והורע. 

כאשר מתרבות הקצבאות לא עובדים, או לפחות מדווחים שלא עובדים...

  מבוסס על כתבה של נחמיה שטרסלר (דה מרקר 22.4.05) 

מחקרים בעולם הוכיחו שהעלאת שכר המינימום אינה משפיעה על רמת התעסוקה (אבטלה)

מחקרים בישראל מוכיחים את ההיפך. אבל נניח ל"מחקרים" במקום בו די בשכל ישר. "עבודה" היא שירות שהמעסיק קונה מהעובד. העובד מוכר את כישוריו למעסיק. זו הסיבה לראיונות עבודה, למיון עובדים, "לתקופת ניסיון", למדידות ולמעקב אחרי תפוקת עובדים – המעסיק מעוניין לתהות אחרי איכותו של "המוצר" עבורו הוא משלם משכורת חודשית. זו הסיבה שעבור "סחורה איכותית" (עובד בעל התמחות וכישורים מיוחדים) המעסיק מוכן לשלם שכר גבוה בהרבה. קיים כמובן גם תהליך הפוך: העובד אינו מוכן למכור את כישוריו לכל מעסיק ובוחן עם מי כדאי להתחבר לתקופה ארוכה. 

אם מאלצים את המעסיק לשלם שכר מינימום, הרי אין כל ספק שיעדיף להעסיק את העובדים בעלי התפוקה הגבוהה ביותר. אין כל סיבה שיעסיק תמורת שכר זהה עובד עם תפוקה נמוכה. בהעדר שכר מינימום כדאי למעסיק לשכור גם עובד מוגבל, או צעיר חסר ניסיון – אילו יכול היה לשלם להם שכר נמוך יותר באופן זמני, עד שתפוקתם תגדל, או שכר נמוך באופן קבוע אם העובד מוגבל. 

כולנו נוהגים כך כאשר אנחנו קונים מוצרים. אילו קבעה הממשלה מחיר מינימום לכיכר לחם כדי להגן על בעלי המאפיות, היינו קונים במחיר זה את הלחם האיכותי ביותר האפשרי. לא היינו קונים לחם באיכות נמוכה יותר כי לא מוצדק לשלם עבורו את מחיר המינימום. כאשר אין מחיר מינימום ללחם, חלקנו ירכוש בוודאי לחם פחות איכותי, במחיר נמוך, כדי לחסוך. העדר מחיר מינימום ללחם יוצר שוק גם ללחם פחות איכותי (במחיר זול). ודוגמה מהחיים: אילו נקבע מחיר המינימום ללחם – 20 ₪; ודאי שהיינו מעדיפים במחיר זה לקנות לחם דגנים מחיטה מלאה על פני לחם שחור אחיד. אף אחד לא היה קונה לחם שחור אחיד וזה היה נותר "מובטל" על המדף. כך גם בשוק העבודה – שכר מינימום גורר אבטלה בקרב עובדים שהם "שחור אחיד". 

ובשפת הכלכלה: קביעת שכר מינימום גורמת להעדפת עובדים בעלי תפוקה גבוהה ותורמת להגדלת האבטלה בקרב עובדים שכישוריהם נמוכים יותר. 

על "קברניטי המשק" לעשות... 

תכופות מושמע בתקשורת הביטוי "קברניטי המשק" – עליהם לנווט את המשק לחוף מבטחים, לעודד עבודה, לעודד תעשיה, לעשות, לפעול... 

מיהם אותם "קברניטים"? – פוליטיקאים בעלי העדפות סקטוריאליות הנתונים להשפעת קבוצות לחץ ואידיאולוגיות משתנות. קברניט ספינה או מטוס פועל על פי מערך שיקולים לוגים קבועים עד כדי כך שבמרבית הזמן ניתן להחליפו בטייס ממוחשב אוטומטי. כל קברניט אחר שיבוא במקומו, יקבל בנסיבות דומות, את אותן ההחלטות בדיוק. לחצי ועד העובדים לא יגרמו לו לשנות את זווית ההמראה, מהירות המטוס או את נוהלי הבטיחות. לא כך פוליטיקאים. המונח "קברניט" בהקשר של ניהול כלכלת מדינה מטעה. נראה לכאורה שרק אם יימצא "הקברניט" המתאים, והגה כלכלת המדינה יימסר לידיו האמוּנוֹת – הכלכלה תשוט לחוף מבטחים. אין קברניט כזה. את הכלכלה מנהלים מיליוני "קברניטים" – כל אזרח הוא "קברניט" של עצמו ופועל לטובת עצמו ומשפחתו. כל אחד מוכר לאחרים שרות או מוצר. רובנו מוכרים שרותי עבודה למעסיק. בתמורה שאנחנו מקבלים עבור המוצר או השרות שאנחנו מוכרים, אנחנו רוכשים מוצרים ושירותים שמייצרים אנשים אחרים. התחרות, שיתוף הפעולה והמסחר בין מיליוני "הקברניטים" קובעים את המחירים במשק ויוצרים את "השוק". את הכלכלה. 

בניגוד לספינה, ניסיון של "קברניטים" פוליטיים לקחת את המושכות לידיהם משבש בהכרח את מנגנון השוק העדין ומניב תוצאות פחות טובות (גרועות במקרים רבים...). 

קיצוץ מיסים הוא למעשה העברת כסף מהעניים אל העשירים. הטבה למבוססים. 

להלן סיפור שמקורו אינו ידוע: 

נניח שבכל יום עשרה אנשים יוצאים למסעדה לאכול. החשבון עבור כל העשרה מסתכם ב- 100 שקלים. אם ישלמו את החשבון, בשיטה שמשלמים מס הכנסה (פרוגרסיבי), עלות הארוחה תתחלק בערך כך: ארבעת הראשונים, העניים יותר, לא ישלמו כלום. החמישי ישלם שקל אחד. השישי – שלושה שקלים, השביעי – שבעה שקלים. השמיני – 12 שקלים. התשיעי – 18 שקלים. והעשירי, העשיר מכולם – ישלם 59 שקלים. 

כך הם החליטו לשלם את החשבון. עשרת האנשים אכלו במסעדה יום יום, והיו די מרוצים מהסידור. עד שיום אחד ניגש בעל המסעדה לשולחנם ואמר: אתם לקוחות נאמנים וטובים – החלטתי לתת לכם הנחה יומית של 20 שקלים; מעכשיו, הארוחה תעלה לכם 80 שקלים בלבד. 

הקבוצה, שרצתה להמשיך באותה שיטת תשלום, חילקה מחדש את עלות הארוחה: ארבעת הראשונים לא הושפעו, הם ימשיכו לאכול בחינם. אבל איך תתחלק ההנחה בין יתר ששת הסועדים? איך הם יחלקו את ההנחה של 20 השקלים? איך יקבל כל אחד מהם את חלקו ההוגן בהנחה? אם יחלקו את ההנחה שווה בשווה ביניהם יזכה כל אחד מהשישה ב- 3.33 ₪ (20/6), הרי שהסועד החמישי והשישי, לא רק שלא ישלמו עבור הארוחה, אלא יצטרכו לקבל החזר. כלומר, צריך לשלם להם כדי שיאכלו... 

לפיכך החליט בעל המסעדה, שההנחה תחולק לפי שיטת תשלום החשבון: האיש החמישי יאכל בחינם, השישי ישלם 2 שקלים. השביעי ישלם 5 שקלים. השמיני ישלם 9 שקלים. התשיעי ישלם 12 שקלים והעשירי ישלם 52 ₪ (במקום 59 ששילם קודם). 

המצב החדש היה משופר לכולם. כל אחד שילם פחות מאשר קודם. ארבעת הראשונים המשיכו לאכול בחינם, מצבם לא השתנה. 

בצאתם מהמסעדה, שוחחו הסועדים על ההנחה שקיבלו. השישי אמר: "קיבלתי רק שקל אחד מתוך 20 השקלים של ההנחה, בעוד שהוא (והצביע על העשירי) קיבל 7 שקלים מתוך ה-20". האיש החמישי (זה שאוכל עכשיו חינם) אמר: "נכון, חסכתי רק שקל אחד, בעוד שהוא (והצביע על העשירי) חסך פי שבעה ממני, זה לא פייר". האיש השביעי צעק: "למה החזירו לו 7 שקלים ולי רק 2? – העשירים מקבלים תמיד את כל ההטבות!" 

"רגע אחד", צעקו ארבעת הסועדים הראשונים, "אנחנו לא קיבלנו כלום מכספי הקיצוץ בתשלום עבור הארוחה. ההנחה היא למעשה העברת כסף מהעניים אל העשירים. השיטה תמיד דופקת את העניים." 

למחרת, העשירי לא הופיע לסעודה. התשעה אכלו בלעדיו. כאשר הגיע החשבון הם גילו להפתעתם שחסרים להם 42 שקלים כדי לשלם עבור הארוחה... 

צריך לחוקק חוקים למיגור העוני 

אפשר גם לחוקק חוק שכולם יהיו בריאים ויפים, ואפילו חוק שאוסר על תאונות דרכים. רווחת האזרח אינה נובעת מחוקים של הכנסת. אילו חקיקה הייתה יוצרת רווחה אפשר היה לפתור את בעיית העוני באמצעות חוק לשכר מינימום של 5,000 דולר לחודש וחסל סדר עוני. 

כדי שעני ייחשב מי שהכנסתו נמוכה מ-2,000 דולר לחודש (חלום די רחוק...) צריך שיהיו במדינה די אנשים שהכנסתם החודשית תעמוד על 10,000 דולר. רווחה נובעת מהתוצר והפריון במדינה. לרמה כזו של תוצר ניתן להגיע אך ורק במשטר קפיטליסטי חופשי ולא תחת משטר שדיגלו "חלוקה מחדש של ההכנסות". 

צריך להגביל את שכר המנהלים המנופח

במשטר קפיטליסטי החברות שייכות לבעלי המניות. בעלי העסק רשאים לקחת את כל הרווחים לכיסם, או להקטין את חלקם ברווח ולהתחלק עם אחרים. הם רשאים גם להקים קרן צדקה (כמו ביל גייטס). הרווח שייך רק לבעלים והם רשאים לעשות בו כרצונם – לקחת את הרווח לכיס או לתגמל עובדים ומנהלים בחברה. הם פועלים על פי אמונתם החברתית או השקפתם כיצד צריך לנהל את העסק. הם רשאים לנהוג ברכושם כפי שכל אחד מאתנו רשאי לעשות כרצונו ברכושו ובמשכורתו. 

כלכלה אינה משחק קלפים, בו אם האחד מרוויח האחרים מפסידים. בזכות היזמים, הממציאים, המשקיעים ויתר הפעילים במשק – הכלכלה צומחת, העוגה גדלה. המנהל המוצלח אינו מתוגמל על חשבון הציבור, אלא על חשבון בעלי המניות, והם מתגמלים אותו במחשבה תחילה – כדי שהעוגה תגדל. מי שקורא לחקיקה שתגביל את שכר המנהלים, דורש במילים אחרות מבעלי העסק – להשאיר את הכסף בכיסם במקום לשלם למנהל... למי זה עוזר? בעלי המניות לוקחים על עצמם סיכון – ניהול לקוי עלול לעלות להם ביוקר ואפילו לגרור להפסיד את השקעתם. 

עד כאן תיארנו כללי משחק במשק קפיטליסטי. אבל, הכלכלה הישראלית אינה בדיוק קפיטליזם... אם עסקים פרטיים כגון בנק הפועלים או מפעל כימיקלים יעמדו בפני פשיטת רגל כתוצאה מניהול לקוי, כלל לא בטוח שהממשלה תניח להם לפשוט רגל. הממשלה "תציל" אותם על חשבון ציבור משלמי המיסים וכבר היינו בסרט הזה. לכן, בכלכלה הישראלית המעוותת, יש "הצדקה" לעיוות בעייתי נוסף – להגביל את שכר המנהלים בחברות גדולות.

שכר המינימום נמוך מידי וניכר העדרו של מס הכנסה שלילי.

שכר המינימום בישראל גבוה מאד ו"מס הכנסה שלילי" קיים מזמן. 

שכר המינימום בישראל גבוה משמעותית מזה האמריקאי יחסית לרמת החיים הממוצעת. שכר המינימום בארצות הברית עומד על כ- 8.0 דולר לשעה (משתנה ממדינה למדינה 2014), שכר המינימום בישראל קרוב לאמריקאי ועומד על כ- 6.6 דולר לשעה (2015). ההכנסה הלאומית לנפש בארצות הברית (GNI) גבוהה משמעותית מאשר בישראל ועומדת על כ-63,000 $ בשנה, ובישראל –  כ- 35,400 דולר (מותאם לכוח הקניה).  כלומר, שכר המינימום בישראל גבוה מאשר בארצות הברית, בהתחשב בהכנסה הלאומית לנפש, פי-1.4. 

בחישוב שכר המינימום, בארה"ב, נכללות כל הכנסות העובד כולל בונוסים שונים. לעומת זאת, בישראל לא נכללות תוספות שכר שונות כגון ותק, פרמיות משכורת 13, בונוסים ועוד. ייתכן מצב בישראל שבתלוש המשכורת יופיע שכר גבוה משמעותית משכר המינימום, למרות שעובד שייך סטטיסטית לקבוצה שמשתכרת פחות משכר המינימום. כשליש מעובדי המדינה תמיד זכאים ל"השלמה לשכר המינימום". כלומר, שכרם נמוך לכאורה משכר המינימום, למרות שהנטו בתלוש המשכורת גבוה משמעותית משכר המינימום. 

ובאשר למס הכנסה שלילי – מענקי הבטחת הכנסה בישראל לבעלי הכנסות נמוכות הם למעשה מס הכנסה שלילי. מענקים אלה נדיבים יותר ממס הכנסה שלילי, שכן הם משולמים גם לבלתי מועסקים. 

העלאת שכר המינימום תאלץ מעסיקים לאמץ טכונולוגיה מתקדמת

הטענה היא שהעסקת עובדים בשכר נמוך מונעת השקעה בשיפורים טכנולוגים ובציוד מתקדם. כדאי יותר להעסיק הרבה עובדים ובשכר נמוך. בטענה מסתתרת "תובנה" נוספת: אם הממשלה לא תכריח את בעלי המפעלים להשתפר טכנולוגית, הם יישארו מפגרים... 

מחיר מוצרים סחירים (מחולצות ועד מצלמות) בשוק הבינלאומי נקבע על ידי השווקים התחרותיים בעולם. אם במקרה, הדרך היעילה ביותר כיום לבצע חלק מתהליך תעשייתי מסוים היא באמצעות כוח אדם זול – סימן שבאותה תקופה לא קיימת טכנולוגיה חלופית יעילה יותר לביצוע אותו תהליך. אם בעבודת טקסטיל מסוימת מועסקות נשים תופרות בשכר נמוך, קרוב לודאי שכל דרך חלופית מייקרת את הייצור – אחרת היה קם יזם, משקיע באותה טכנולוגיה (אילו הייתה כדאית) ו"שובר" את השוק. העלאת שכר כפויה לא תאלץ את הבעלים להשתכלל (כי אין "שכלול" כזה) אלא תייקר את המוצר ותגרום לצרכן לקנות את המוצר מהמתחרים בירדן או בסין. אילו הייתה קיימת טכנולוגיה משוכללת יותר, שמחליפה את עבודת הידיים באותו מקטע תעשייתי, היו גם היזמים בסין או בירדן מאמצים אותה זה מכבר. 

מחירם של מוצרים לא-סחירים בשוק הבינלאומי (אי אפשר לייצא או לייבא בניין דירות) נקבע על ידי התחרות בשוק הפנימי בין קבלנים ויזמים. בניגוד לגרסא המקובלת, אפילו ענף הבנייה, שנהנה לכאורה מפועלים זולים (ערבים בעבר וסינים כיום) חלה התפתחות טכנולוגית: עגורנים במקום פועלים עם מנשאי גב, משאבות בטון מוכן במקום מערבלים להכנה עצמית של בטון, משאבות חול במקום דליים ועוד. כל שיפור טכנולוגי כדאי – מיושם. הממשלה יכולה להכריח את הקבלנים לשלם שכר מינימום של 10,000 ₪ לחודש לפועל בניין. נכון, ברמת שכר זו כדאי יהיה לשלב טכנולוגיות נוספות שאינן כדאיות היום. אבל התוצאה תהיה אחת – מחירי הדירות יתייקרו לכל האוכלוסייה (בהנחה שתהיה "אכיפה יעילה" של החוק...). 

אי השיוויון גורם להשתעבדות לתרבות הצריכה 

הטענה היא שלאנשים יש נטייה לחקות את אורח החיים של העשירים. נטייה זו גוברת ככל שאי השיוויון גדל: אם בביתם של עשירים יש מוצר יוקרתי – גם אנחנו רוצים. אם הם קונים לחם משופר אפוי מחיטה אורגנית נדירה – גם אני רוצה לחם כזה. כתוצאה מכך אנשים משתעבדים לעבודה, למרות שאובייקטיבית יכלו לעבוד פחות ולהסתפק בפחות. אי השיוויון מוליך לעבודת יתר, פחות פנאי, פחות רגיעה, פחות זמן למשפחה. 

טענה זו מוליכה למסקנה שהממסד הפוליטי צריך לאסור על עשירים לקנות, לדוגמה, מסך טלוויזיה ענק ומשוכלל כי אז כל היתר ישתעבדו ליצר החיקוי. לחילופין, על הממשלה לממן באופן פרוגרסיבי קניית מסכים כאלה לכולם... כדי למנוע קינאה... או אולי לחזור לשנות החמישים בישראל ולהכין רשימה של מוצרי מותרות, להגביל את היבוא ולהטיל מכס כבד. 

אי שם, עמוק בגנים האנושיים טמונות שתי תכונות שמייחדות את הגזע האנושי: השאיפה המתמדת לשיפור איכות החיים והרווחה. (נכון, לא כולם מצליחים, אבל כולם חולמים). התכונה השנייה היא הדאגה לעתיד הצאצאים – לצבור "אנרגיית שרידות" ולהעבירה לדורות הבאים. אותה אנרגיית שרידות שמונחלת לדורות הבאים כוללת נכסים חומריים אבל גם ניסיון חיים, ידע ועוד. אדם צובר עושר לא רק לשימושו האישי בתקופת חייו. העושר נועד להבטיח את רווחתם של צאצאיו. נמר שצד איילה מסתפק בכך. די לו בטרף, אחת למספר ימים, לסיפוק צרכיו וצרכי הקיום של שלושת הגורים לימים הקרובים. הנמר אינו שובר את הראש כיצד לייעל את עבודתו, אינו ממציא מלכודת זברה חדישה, הוא אינו מוכר את עודף התפוקה לנמרים אחרים ואינו חוסך את התמורה בבנק הנמרים. 

שתי תכונות אלה הן המקור לדחף האנושי להמציא, לפתח ולשכלל, לסחור, לחסוך ולהשקיע. אלה בני האדם, כך אנחנו. כך הגענו לעליונות על פני כל בעלי החיים האחרים בטבע. מי שרוצה לעקור תכונות אלה מבני האדם (נניח שזה היה אפשרי...), מדבר למעשה על קץ גזע האדם. 

צריך להעניק קצבאות רק לאלה שאינם מסוגלים לעבוד באמת

ומי יחליט מיהם האזרחים ש"אינם יכולים לעבוד באמת"? שוב פקיד ממשלתי עם תואר אקדמי או בלעדיו. אני מכיר נכים 100% שמתעקשים לעבוד, ואפילו קשישה בת 80 שעובדת בהצלחה בטלמרקטינג. הכלכלה המודרנית מייצרת מקומות עבודה מגוונים שאינם מצריכים כמעט מאמץ פיזי כגון שירותי תמיכה טלפוניים, שרותי אספקת מידע, מוקדי שרות ללקוחות ועוד. רק הנכה, בינו לבין עצמו, יכול להחליט באמת אם הוא מסוגל לעבוד. 

חלק מבני האדם יעדיפו להתקיים (רק להתקיים) ללא מאמץ, במקום חיים טובים הכרוכים בהשקעת מאמץ רב. לכל אדם יש "נקודת מצוקה" מוחלטת סופית – כאשר הוא מתדרדר אליה הוא יהיה מוכן לעסוק בכל מלאכה כדי להתעלות מנקודה זו. חלוקת קצבאות מונעת מאנשים מלהתקרב לנקודה זו ומקבעת בדרך זו שכבה של נזקקים כרונים. הקצבאות הגורפות מונעות מאנשים להתעמת עם הכורח לעבוד. לא מוכרחים אז לא עובדים. מסתדרים. כך גם ניטלת מאותה שכבה המוטיבציה לעשות דבר מה לשינוי מצבם והם מתדרדרים ושוקעים למעגל קבוע וסגור של חוסר אונים. 

בתוך קבוצת מקבלי הקצבאות יש מעטים, מוכי גורל, שבאמת חסרי יכולת כלשהי להואיל לזולת באופן שמישהו יהיה מוכן לשלם להם עבור תרומתם. בעידן החדש, נטל התמיכה באותם מעטים ייפול קודם כל על משפחתם, על סביבתם הקרובה. מדינת הרווחה שחררה את המשפחה מהאחריות לדאוג לקרוביה, ושחררה ילדים מלדאוג להוריהם הקשישים ("שהממשלה תשבור את הראש"). לשחרור זה מאחריות אישית קוראים חסידי מדינת הרווחה – "סולידאריות". היפוך הגדרות. הפוך על הפוך. 

בעידן החדש, בהעדר קצבאות, תגבר המודעות לאחריות אישית וגם ייווצרו הכלים המסייעים לכך: ביטוח יולדות מפני לידת ילד עם מומים – הביטוח יממן את הטיפול העתידי בילד. ביטוחי סיעוד נרחבים, מודעות לחיסכון לעת זקנה ועוד. 

וכאשר יכלו כל הקיצים, תיוותר עדיין קבוצה זעירה של אנשים שלא דאגו ליום סגריר, משפחתם מתנערת מהם, והם ללא תמיכה ממשלתית. אותם מעטים יצטרכו להסתייע בארגונים מתנדבים שיפרחו בעידן החדש (גם כיום יש ארגונים רבים). רמת החיים הגבוהה בעידן החדש, המיסוי הנמוך והמודעות הגוברת לחשיבות תרומה אישית לצדקה תעמיד לרשות אותם ארגונים תקציבים נכבדים. 

הפער ברמת ההכנסות בין עשירים לעניים הוא בלתי נסבל

קנאה היא תופעה אנושית מובנת. תחושה של אי שביעות רצון עצמית לנוכח מצבו המשופר של האחר. האחר יכולה להיות הילדה הכי יפה בכתה, הספורטאי המוכשר או איש העסקים המוצלח. לעיתים, הקנאה היא יסוד החלום להדביק את האחר. לעיתים, דחף לשיפור המצב בפועל. בעת החדשה הפכה הקנאה בעשירים לאידיאולוגיה. המקור הוא כפי הנראה הרעיון המרכסיסטי שהעשיר מגיע למעמדו על ידי ניצול עבודת כפיו של העני. הפועל יוצר את העושר. העשיר קוצר וצובר אותו. מתעשרים על ידי ניצול העניים. את העשיר יש לחסל, אבל ברגע שהעשיר נשלח לסיביר – נסגר גם מקום העבודה של העני. נוצר שוויון – קיבלנו שני עניים – שני מדוכאים. פקידי המדינה לא הצליחו, כמובן, לשחזר את מקום העבודה שנסגר. 

אינטלקטואלים והוגי דעות אימצו את הרעיון עם תיקון קל: את העשיר לא צריך לחסל, אלא רק לחנוק ולאפשר לו לנשום מידי פעם (או לפחות לשאוף לכך...). פוליטיקאים תרגמו את האידיאולוגיה לכלי לגיטימי "לתיקון העוול" ולמדיניות מקובלת בעיקר באמצעות מערכות מיסוי ורגולאציה שאמורות, באמצעות המדינה, לקחת מרכושם של העשירים. התוצאה דומה: פגיעה במקומות העבודה שנוצרים בתחתית הפירמידה ובחלחול הרווחה אל השכבות הנמוכות. 

הפער אינו חשוב. חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העניים. הכנסה שתאפשר קיום סביר. במשימה זו מצליח השוק טוב מאשר ממשלות. במקורות היהודיים נאמר: "איזה הוא העשיר? השמח בחלקו". לא "השמח בהקטנת הפער". זו כבר המצאה מאוחרת יותר. 

המדינה צריכה להגדיר "צרכים" – את רמת הרווחה לה זכאי כל אזרח

זו אכן האידיאולוגיה הרווחת. הפוליטיקאים מגדירים "צרכים": בריאות, סל תרופות, חינוך, קצבאות סעד ועוד. לאחר שמושגת "הפסקת אש" זמנית במאבק על "הצרכים" מתחיל המאבק על גיוס המקורות למימון. הכישלון בשיטה מובנה בתוכה – אין גבול ל"צרכים". אפילו בנורבגיה, מדינת הסעד המובילה בעולם, קיימת מורת רוח מ"סדר העדיפויות" של הממשלה. האופוזיציה וארגונים חברתיים דורשים לספק יותר "צרכים" של השכבות הנמוכות... 

הצרכים הם אינסופיים; הגורם המוגבל הם המקורות. החוקה בעידן החדש מגבילה באופן קשיח את יכולת הממשלה להעביר כסף לקבוצות באוכלוסייה. תידרש תמימות דעים כמעט מלאה בציבור כדי לאשר, במשאל עם, העברת כסף (אישור ברוב מיוחס מאד). 

מיסוי כבד על בעלי הכנסות גבוהות יתרום לצמצום העוני

מי הם בעלי ה"הכנסות הגבוהות"? תלוי את מי שואלים. תשובתה של פועלת במתפרה בנצרת ודאי תהיה שבעל הכנסה גבוהה הוא השכן שמרוויח 8,000 ₪ בחודש. עובד העירייה ודאי יענה שבעלי ההכנסה הגבוהה הם עובדי חברת חשמל שעלות שכרם החודשי הממוצע עומד על כ- 34,600 שקל (2013), ועובדי חברת חשמל יטענו ש... 

בניגוד לדעה המקובלת, מיסוי לצורך העברת כספים לאזרחים אחרים אינו מוסרי. זו הפקעה בוטה של זכות הקניין. החרמת פרי עמלו של העובד על ידי פוליטיקאים שמחליטים למי להעביר חלק מהכסף המוחרם (חלק נשאר אצלם...). 

מיסוי כבד אינו יוצר עושר, אלא מבריח עושר ומסיט כספים שהיו מיועדים להשקעה ולהגדלת העוגה לצריכה שוטפת. כך הופך מיסוי כבד את כל האזרחים, לא רק לעניים, אלא גם למדוכאים. סוציאליזם מחייב משטר טוטליטארי רודני. 

מפרט הכלכלן, דר' שמואל גולדמן, שהוציא לאור במשך שנים רבות ירחון "למשקיע" (ספטמבר 1990). על רקע המציאות הכלכלית בשנות השמונים: 

"במשק סוציאליסטי, השלטון מחלק כראות עיניו את ההכנסה מהתפוקה המקומית. כלומר, ההכנסה הפנויה (לאחר מיסים) של הפרט אינה פונקציה של התפוקה שלו, אלא של החלטת השלטונות. בצורה זו יכולת הצריכה של כל פרט אינה פונקציה של הייצור שלו, אלא של ההכנסה שהוא מקבל מהשלטונות. 

ברור שכדי לקיים משק סוציאליסטי במובן זה (שבו השלטונות מקיימים שליטה מוחלטת על הנעשה במשק), דרוש שלטון טוטליטארי. אחרת אי אפשר יהיה להכריח את האנשים לקבל הכנסה [נמוכה], שאינה פונקציה של הייצור שלהם... 

...במשק סוציאליסטי מימון ההפסדים נעשה על ידי הממשלה, שצריכה להעביר הכנסות מתאגידים אחרים (ומפרטיים) לתאגיד המפסיד. גם מימון סקטור ציבורי גדול נעשה על ידי מיסוי תאגידים ועובדים רווחיים. במשק סוציאליסטי הסקטור הציבורי גדול מאד, כיוון שאין כל תמריץ לעבוד בעבודות יצרניות. כמו כן, הסקטור הציבורי, ובייחוד חלקים מסוימים ממנו, מהווה את הבסיס הפוליטי למשטר. כאמור, פעולת העברה כזאת של הכנסות אפשרית לאורך זמן רק במשטר טוטליטארי. במשטר חופשי מתעוררת התנגדות להעברת הכנסות כזו, ואז חוזר המשק לתנאי כלכלה חופשית, או שהוא מתנוון לחלוטין ואז גם המשטר נעשה טוטליטארי (כדי לחלק את המעט שמיוצר במשק)... לכן, מה שקיים בארץ אינו משק סוציאליסטי, אלא משק של 'שנור' (קבצנות ונדבות)". 

מדינת ישראל צועדת בעשורים האחרונים באיטיות לעבר כלכלת שוק חופשי. ישנן שנים בהן המגמה מתהפכת, והמשק נסוג לכיוון סוציאליזם, פיקוח ויתר-רגולציה. בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הצלחנו לקיים סוציאליזם ללא רודנות בזכות ייחודיות ישראלית – משטר שהתבסס על קבצנות ונדבות ("שנור") – כספים מיהדות העולם, שילומים מגרמניה והסיוע האמריקאי העמידו לרשות המשק הקטן, סכומים גבוהים יחסית, שאפשרו לפוליטיקאים לפזר כספים למקורביהם. כסף שמקורו אינו במיסוי. החל ממחצית שנות השמונים נפתח המשק לשוק העולמי: הסכמי סחר עם אירופה וארצות-הברית שבמסגרתם הוקטנו המגבלות על יבוא מתחרה; ביטול הפיקוח על מטבע חוץ; מהפכת המחשוב והמידע שהתחמקה במקרה מרגולציה ממשלתית מסורתית. כל אלה תרמו לצמיחת התוצר והקטינו את חשיבות ה"שנור". 

סוציאליזם מוחלט (קומוניזם) אכן אינו יכול להתקיים ללא משטר טוטאליטרי. סוציאליזם "מתון", כמו זה הנהוג בישראל ובמדינות המערב, יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם דמוקרטיה חופשית למדי. משטר זה המכונה "סוציאל דמוקרטיה" פוגע גם הוא, בסופו של יום, בצמיחה וברווחה. אתר זה מנסה להוכיח תפיסה זו. 

צריך להקטין את אי-השוויון בחברה הישראלית כדי להשיג "חברה סולידארית"

במינוח "חברה סולידארית" הכוונה לחברה בה לאזרח אכפת ממצבו של הזולת. כיצד אפשר לצפות לסולידאריות מאזרח שחלק ניכר מרכושו מוחרם על ידי אזרח אחר באמצעות הממשלה? אפילו הפרופסור ל"צדק חברתי" נפגש בסוף השנה עם רואה החשבון שלו כדי לטקס עיצה כיצד לשלם פחות מס הכנסה – צעד אנטי-שוויוני ואנטי-סולידארי בעליל... 

אכן, אפשר מתוך סולידאריות וחמלה לעזור לעני, אך זה אינו מתפקידה של ממשלה וגם לא ביכולתה. עוני אפשר להקטין רק באמצעות עבודה ויוזמה במשק חופשי ופתוח היוצר הזדמנויות בכל רמות ההשתכרות. משק בו המיסוי מינימאלי והמגבלות אפסיות. חברה פורחת ושבעה תעזור לעניים מתוך חמלה כדי שיגיעו לסף קיום מינימאלי ממנו יוכלו לנצל את קשת ההזדמנויות במשטר חופשי משגשג. עזרה כדי להתקיים ולא כדי "לצמצם את אי השיוויון". 

על הממשלה לדאוג להעלאת רמת החיים של עניי החברה

בכל צורת משטר וחברה יש עניים. ככל שהמדינה יותר סוציאליסטית וממשלתה מרבה "לדאוג" לרמת חיי העניים – מתרחב העוני. במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר – כמעט כולם היו עניים. בקובה ובצפון קוריאה, המדינות הקומוניסטיות האחרונות, עומדת ההכנסה לנפש על כ- 70 דולר לחודש. במדינות אלה הממשלה דואגת לכול – החל מחינוך וכלה בתעשייה – הכול בבעלות ממשלתית. שוויון מלא. שוויון של עניים. 

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת. 

חלק קטן בלבד של האזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל. 

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם (אם כי לא באותה מידה). 

לממשלה כלל אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור, לאורך כל שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה תגדיל את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה הוא אחד: לא להפריע! 

משטר קפיטליסטי מתגמל כישרון ועבודה, אך מה יעלה בגורלם של מוכי-גורל שלא מסוגלים לכלכל את עצמם? 

קפיטליזם יוצר עושר ורווחה ומגוון רב של מקומות עבודה. לפני המהפכה התעשייתית כל האוכלוסייה עבדה עבודה פיזית קשה, וזאת – בעיקר כדי לספק לעצמם מזון. אדם ששבר, לדוגמה, יד – סיכן את חייו ואת חיי משפחתו כי מוגבלותו הפיזית סיכנה את יכולתו לעבוד בשדה ולייצר מזון. 

ככל שהמשק מתקדם יותר, קיימות יותר אפשרויות תעסוקה גם למוגבלים פיזית או אפילו נפשית (בהנחה שאין חוק שכר מינימום שהופך את העסקתם לבלתי כדאית למקום העבודה). 

מדינת הרווחה הסוציאליסטית מטילה מיסוי כבד על האוכלוסייה היצרנית ומאיטה בכך את יצירת העושר והרווחה. מנגד – תחת לחצים פוליטיים מתרחבת האוכלוסייה שמוגדרת כ"מוכת גורל", "חסרת ישע" ו"בלתי כשרה לעבודה". קבוצות גדלות והולכות באוכלוסייה מקבלות היתר רשמי לא לעבוד ולהתפרנס מקצבאות: אמהות חד-הוריות, מגוון נכויות, ובחלק ממדינות סקנדינביה אפילו "אלרגיה", "עייפות כרונית", ו"דיכאון" הן סיבות מוצדקות לקצבה. 

האמת ידועה גם לאלה שמסרבים להודות בה: מספר האנשים שבאמת לא מסוגלים לפרנס את עצמם בחברת השפע המודרנית, אפילו בדוחק – נמוך ביותר למזלנו. אוכלוסייה קטנה זו יכולה להעזר בעמותות צדקה שפורחות רק במדינת שפע קפיטליסטית, או לחילופין (בעידן החדש שמוצע כאן) להיעזר בתמיכה ממשלתית תחת קריטריונים מחמירים ביותר, אם רוב מיוחס באוכלוסייה יאשר זאת במשאל עם.