supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • מערכת קו ישר 26.09.2018 14:41
    אין חסימת דעות באתר
    נא שלח לנו מייל עם "הודעת החסימה" שקיבלת.
     
  • דוב הקוטב 26.09.2018 02:21
    השתקת פיות
    כשלא מסוגלים להתמודד עניינית אז חוסמים? המשיכו לשכנע את המשוכנעים, בהצלחה
     
  • דוד 05.06.2018 07:37
    תודה רבה
    ושאפו על הכתיבה האיכותית. הפכתי לקורא נלהב.
     
  • קו ישר 05.06.2018 04:16
    הזכות לנשיאת נשק
    דוד, יש באתר התייחסות לשאלתך. מעל תיבה זו יש אפשרות לחיפוש באתר. חפש "הזכות לנשיאת נשק" ותגיע ...

 

שחרור ענף התקשורת מעול הפוליטיקאים

מהפכת התקשורת בעידן החדש תחסוך אלפי משרות סרק מיותרות בסקטור הציבורי הממומנות כיום התקציב המדינה, ומאות מליונים שקלים אחרים המתוקצבים למימון הרשויות ומועצות התקשורת לסוגיהן. 

הסרת עול הרגולטור מצוואר חברות התקשורת תאפשר הקטנת עלויות, שחלקן ודאי יגיע לכיסו של הצרכן בעקבות התגברות התחרות. ענף התקשורת יוכל לצמוח, להתרחב ולהגיב במהירות לחידושים בעולם, ליצור אלפי מקומות עבודה חדשים ולהגדיל את חלקו בצמיחה המואצת של כלכלת ישראל. מגילת האיסורים הקיימת תמחק. חברות התקשורת יתמקדו בהתמודדות עסקית על ליבו וכיסו של הצרכן במקום להשקיע בהתגוששות ו"תחמון" הרגולטורים. 

סגירת משרד התקשורת ללא הקמה של "רשות תקשורת"

פתיחת ענף התקשורת לתחרות תביא לכך שהענף יהיה יעד אטרקטיבי ביותר להשקעות וליוזמות חדשות לצד מפעילי התקשורת הקיימים שירחיבו את פעולתם ויתאימו אותה לסביבה התחרותית החדשה. 

סגירת משרד התקשורת וגופי הרגולציה לסוגיהם תקצר דרסטית את משך הזמן הנדרש ליזמים ליישם רעיונות חדשניים בשוק. גופים קטנים יוכלו להצטרף לשוק התקשורת ללא צורך באישורים והיתרים להגברת התחרות, החדשנות ומגוון השירותים. 

יבוטלו תעסוקות הסרק שנוצרו במערכת המעוותת, עתירת הגופים הפרזיטים הרובצים כיום על צוואר הענף. מדינת ישראל תתייצב בראש החזית הטכנולוגית העולמית ביישומי תקשורת (לא רק בפיתוחים). התנאים החדשים יגררו גידול משמעותי בהשקעות בענף וייווצרו אלפי מקומות עבודה חדשים. 

סכום עתק יחסך למשלם המסים בעקבות סגירת רשויות הפיקוח השונות, ביטול משרד התקשורת, ביטול רשות השידור, הפרטת ערוץ 1, קול ישראל וגלי צה"ל, סגירת מועצת הכבלים, מועצת הרשות השנייה ויתר הגופים המסדירים. אלפי משרות מיותרות יבוטלו ויחסכו מיליארדי שקלים מידי שנה לתקציב המדינה. החיסכון יתורגם להקטנת המיסוי, הגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור והעלאה נוספת ברמת החיים בישראל. 

סגירת רשות השידור והפרטת כל הערוצים הממשלתיים

אין סיבה שממשלה תעסוק בבידור ובשידורי רדיו וטלוויזיה. כל הערוצים הממשלתיים כולל רשת א' , ב' , ג' , גלי צה"ל, ערוץ 1 ואחרים יופרטו או ייסגרו. הסקטור הפרטי מציע את אותם השירותים יעיל יותר וזול יותר

רשות השידור על כל חבריה, מנהליה ופוליטיקאים המתפרנסים ממנה תיסגר ולא תוקם מחדש. עולם התקשורת הישראלי יסתדר יפה בלעדיהם

בשנת 2014 הוחלט "סופית" לסגור את רשות השידור, אבל מיד עם סגירתה תתחיל לפעול רשות שידור "חדשה" – זכה כשלג, יעילה, וללא פוליטיקה... כמחצית מהעובדים של "הישנה" ייקלטו ברשות "החדשה" – מה שיבטיח אימוץ מהיר של הגנים ה,חברתיים" של הרשות הישנה. העובדים שיפוטרו יצאו כרגיל ברכוש גדול ורב – פיצוי על "הזכויות". 

אגרת הרדיו והטלוויזיה – הסוף

בהעדר רדיו וטלוויזיה ממשלתיים אין צורך באגרה. שידורים פרטיים ממומנים מפרסומות או דמי חיבור (כמו בכבלים). 

ערוצי טלוויזיה ורדיו פרטיים ללא צורך ברשיון

יזם שירצה להקים ערוץ טלוויזיה או רדיו לא יזדקק לרישיון ולא לתנאי מינימום. הפוליטיקאים לא יכתיבו באמצעות "ועדות" או רישיונות מה לשדר, כמה לשדר ולמי לשדר. גם לא את המחיר לצרכן או כמה דקות פרסומות ישודרו. כאמור, הציבור יחליט למי יש זכות קיום. היזם יצטרך לרכוש תדרים ולהקים את העסק. הסיכון שלו בלבד – כמו בכל עסק אחר. הציבור לא יממן את ההקמה ולא את ההפסדים. אם יהיו רווחים – המשק ייהנה מהמסים. 

כאשר התדרים יהיו בבעלות פרטית לא יהיו "ערוצים פיראטיים", כפי שאף אחד לא פולש ובונה בניין על מגרש בבעלות פרטית. פלישה יש רק לקרקע "ציבורית"... אם גנב ינסה לשדר "פיראטית" על תדר ששייך לחברה אחרת – אין ספק שיטופל באופן יעיל ומהיר ע"י הצד הנפגע (באמצעות רשויות החוק). יעיל מהטיפול של המדינה בשידור פיראטי הפולש ל"תדר ציבורי". 

טלוויזיה: ביטול מוסדות הפיקוח והרגולציה – תחרות חופשית

כל מוסדות הרגולציה יבוטלו ובכלל זה, מועצת הרשות השנייה, מועצת הכבלים, משרד התקשורת ודומיהם. לא יהיו מגבלות ולא יהיה צורך באישורים והיתרים. מי שיחליט על הרכב התכניות, אופיין ואיכותן יהיה הצרכן באמצעות מכשיר פשוט – מתג בורר התחנות ברדיו והשלט-רחוק של הטלוויזיה. תכנית לא אהודה תוסר מהמסך על ידי החברה המשדרת, אחרת – ה"רייטינג" ייפגע והכנסות הפרסום יתמעטו.

לא עוד פוליטיקאים ו"נציגי ציבור" יחליטו מה יופיע על המסך, אלא ציבור הצופים עצמו יחליט מה ראוי – פשוט ע"י מעבר לערוץ אחר. כך יוכלו לקום ערוצי טלוויזיה חדשים וחברות כבלים בהיקפים ארציים או מקומיים. חידושים טכנולוגים יאפשרו זאת בעלויות נמוכות יותר. אופציית השידור הטלוויזיוני תפתח גם בפני סקטורים קטנים. 

יתכן שייקום ערוץ טלוויזיה חרדי, ערוץ ללימודי תורה וגמרא, או ערוץ חדשות וכלכלה בלבד. שיקולי היזמים יתבססו על גודל השוק הפוטנציאלי. ייפסק הוויכוח הנצחי על כמות שעות הדת בטלוויזיה או "דיכוי הזמר המזרחי" או האם יש מקום לערוץ חדשות נוסף. אם די מאזינים ירצו מוזיקה יוונית אז חברות השידור יגיבו בהתאם לביקוש. 

אין סיבה לכפות ולהכתיב לציבור במה לצפות או להאזין או את כמות הפקות המקור בעברית. ציבור הצופים הוא שיחליט באמצעות השלט. היקף הפרסום לא יוגבל ע"י הפוליטיקאים אלא ע"י הצופים. ערוץ שיגזים בכמות הפרסומות – הצופים ינטשו אותו לטובת ערוץ אחר. גם המפרסמים יודעים שערך הפרסום יורד ככל שאורכה של הפסקת הפרסומות עולה. 

כמה ערוצים צריך ?

התשובה זהה לשאלת הנעלים: כמה חנויות נעליים צריך? לא הפוליטיקאים יקבעו כמה ערוצים צריך והאם צריך ערוץ חדשות או ערוץ מוזיקה קלסית, אם צריך לשדר הפקה מקומית או מערבון אמריקאי ומי ישדר את משחקי הכדור רגל של המונדיאל. ההחלטה נתונה בידי ציבור הצרכנים שמשפיע על חברות השידור והיזמים. היזמים מספקים את דרישות הציבור באופן נאמן ואובייקטיבי מכל רשות ממשלתית שהחלטותיה מוכתבות ע"י עסקנים פוליטיים ומערכות לחצים. 

אם יזם סבור שיש שוק לערוץ שישדר חדשות כלכלה בלבד – שיקים ערוץ כזה על חשבונו ועל סיכונו. אם טעה בשיקולו – ההפסד יהיה מכיסו ולא על חשבון הציבור. הממשלה לא תכתיב לבעלי הערוץ את מספר שעות השידור, לא את הרכב התכניות, לא לאיזה אזורים בארץ ישדר, לא יגביל את היקף הפרסומות ולא יקבע את מחיר המנוי החודשי. בדיוק כפי שיזם מחליט לפתוח חנות נעליים ללא התערבות "מועצת הנעליים" וללא רגולטור שכופה עליו לקנות 20% נעליים מתוצרת יפו.

החברות המשדרות בערוץ 2 יוכלו להיפרד ולשדר כל אחת בנפרד בערוצים מקבילים, להתאחד לחברה אחת או להישאר במתכונתן. החברות הוותיקות יאלצו להתמודד עם התחרות הגוברת מצד עשרות ערוצים חדשים שינסו לזכות בתשומת לבו של האזרח. יזם שירצה להשקיע בערוץ חדש יצטרך לרכוש תדר מתאים בשוק החופשי. הוא לא יזדקק לאישור או היתר ממשלתי. הציבור ישתתף ברווחיו דרך מס-הכנסה אך לא בהפסדיו, אם יהיו. 

הסרת הכבלים מחברות הכבלים

כיום אין תחרות בשידורי הכבלים. בתחילת שנות התשעים החליטה הממשלה כי השוק זקוק ל-5 חברות, לכל חברה הוקצה אזור בלעדי מסוים. מונופול אזורי. החברות הפסידו והתאחדו לחברה אחת – HOT, באישור הממונה על ההגבלים העסקיים. בעידן החדש יבוטלו המגבלות, תבוטל הבלעדיות וגם הפיקוח על מחיר השידור. חברות כבלים חדשות יוכלו להתחרות בכל אזור אם יהיה להן כדאי. לא יהיה צורך ברישיון, היתר או זיכיון. חברות כבלים יוכלו לשדר פרסומות, אם ירצו. ייתכן שדווקא אי-שידור פרסומות יעניק להן יתרון עסקי. 

יתכן שיקומו חברות כבלים בעלי אופי דתי באזור בני ברק וירושלים. או חברת כבלים ערבית באזור ואדי ערה. השוק יקבע את היקף חבילות השידור ואת מחירן. חברות הכבלים יוכלו לפתח ולהעניק כל שרות שימצאו לנכון לרבות שירותי טלפון, אינטרנט או כל מדיה אחרת. 

הפקות מקור – סוף לכפיה

כיום מחויב כל ערוץ טלוויזיה בהפקות מקור בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה. מאלצים את ציבור הצרכנים בתשלום-יתר עבור סבסוד הפקות מקומיות. כפיה זו אינה שונה מחקיקת חוק עידוד הצייר המקומי שבמסגרתו יחויב כל אזרח להחזיק בביתו לפחות ציור אחד פרי מכחולו של צייר ישראלי. 

בעידן החדש בתקשורת יחליט הצרכן מה התמהיל הרצוי לו בין הפקות מקומיות לבין תכניות מיובאות. היוצרים הישראלים יצטרכו להתחרות באיכות ובמחיר על ליבו של המאזין או הצופה הישראלי. חוקי הכפייה יבוטלו. רק בעידן החופשי יוכל לקום ערוץ טלוויזיה פרטי ללא צורך בוועדות, אישורים ומכרזים שישדר תכניות מקוריות של אומנים ישראלים מתחילים. ערוץ זה ישלם סכומים נמוכים לאומנים בראשית דרכם ובתמורה יעניק להם במה ראשונה.

כיום מחויבים הערוצים בהיקף כספי מסוים של השקעה בהפקת מקור, שיטה שמחייבת אותם להשקיע באומנים הידועים והיקרים יותר כדי לעמוד בדרישת החוק. ייתכן שדווקא בעידן החדש ייווצר תמריץ-אמת להפקות מקור בהיקף גדול מאשר כיום. 

סוף לוועדות ול"רפורמות"

ועדת גרונאו (1997) להסדרת תעריפי בזק... ועדת בועז (1995) להקמת רשות התקשורת, ועדת פלד (1997) לארגון מחדש של מערך השידורים, ועדת ברודט (1997) לפתיחת ענף התקשורת לתחרות, ועדת רוזן (1998) להקמת רשות תקשורת, ועדת ברודט (1999) לבחינת תחום הדואר, ועדת סמסונוב (2002) להסדרת שידורים מסחריים, ועדת אולניק (2002) להקמת הרשות הלאומית לתקשורת, ועדת קרול (2002) לתחרות בתקשורת נייחת, ועדת שכטר לבחינת הסדרת השידורים המסחריים (2014) ועוד (הרשימה חלקית)... 

מטרת "ועדה" היא התרת תסבוכת שנוצרה עקב יישום או אי-יישום מסקנות ועדה קודמת... אם בכלל מישהו התייחס להמלצות... תיקון עיוות באמצעות יצירת עיוות חדש.

הציבור בישראל בטוח ש"וועדות" ו"רפורמות" ירדו עם לוחות הברית מהר-סיני והם חלק הכרחי ובלתי נפרד מחיי העם היושב בציון. מדוע לא קמה "ועדה להסדרת המסחר בנעליים" או "הועדה לפתיחת ענף מספרות הנשים לתחרות"? מדוע איש אינו רואה צורך ב"רפורמה בענף הסיידים"? 

הסיבה פשוטה, ענפים אלה חופשיים מפיקוח ממשלתי, אין רשיונות עיסוק, אין מחירי מינימום או מקסימום, אין היתרים ואין מגבלות – חופש מוחלט. הדברים אינם כה מובנים מאליהם. יש והיו מדינות בהן גם ענפים אלה אינם חופשיים, ושם איש לא יגחך אם הממשלה תמנה "ועדת נעליים" ותכריז על רפורמה בייצור ומסחר בנעליים. 

"רפורמה" נדרשת בענפים עתירי מגבלות ממשלתיות. שנים של מעורבות פוליטית גורמים לפיגור הענף וליצירת עיוותים. הפסקת המעורבות הממשלתית בתחום התקשורת תשים קץ לצורך בוועדות ואז גם לא יהיה צורך "ברפורמות". הרפורמות יתבצעו יום יום, ללא כותרת בעיתון, ע"י יזמים בשוק תחרותי פתוח, שיגלו הזדמנויות עסקיות חדשות. הענף יפתח מאליו ויתייצב בחזית החידושים העולמיים. 

בראש "הגופים המסדירים" תמיד עומדים פוליטיקאים, אלה כפופים לחילופי שלטון תכופים ועוסקים בהישרדות פוליטית. כך נחשפת "המערכת המסדירה" ללחצים פוליטיים מצד גורמים אינטרסנטים בעלי כוח השפעה על "חברי המועצה". בנוסף, כאשר השר מתחלף מתחיל סבב מינויים חדש של הדרג המקצועי ושל הדרג "הכאילו מקצועי" הדואג למקורביו. אין שר חדש שאינו מצהיר כי הוא לא יהיה "חותמת גומי" להחלטות קודמיו... וסיבוב ביורוקראטי חדש מתחיל... 

לעתים "עמוסים" חברי המועצה בטיפול בסוגיה מרכזית מסוימת ושעתם אינה פנויה לעיסוק במטלות שוטפות אחרות. למועצות תמיד "חסר כוח אדם מקצועי" ותמיד "חסר תקציב". ובהגדרתה העדינה של ועדת אולניק להקמת הרשות הלאומית לתקשורת (דצמבר 2002): "...מעורבותם של משרדי ממשלה שונים בתהליך קבלת החלטות בתחום התקשורת יוצרת מערכת קבלת החלטות שאינה שקופה לציבור, וניזונה ממערכת שיקולים רחבה הנובעת מסדר יומם של המשרדים המעורבים בתהליך..." ובעברית צחה: כל אחד דואג למקורביו!... 

לחסום את הפוליטיקאים מהשתלטות על האינטרנט

בעידן המידע ברור, כי מדינות אשר יובילו מבחינה כלכלית, יהיו מדינות בהן ישרור חופש כלכלי מרבי, מדינות בהן הממשלות לא יפריעו להתפתחותו של הון אנושי – הממציאים, המהנדסים, המתכנתים והיזמים. התשתית החדשנית בעשור האחרון בחזית ענף התקשורת הוא האינטרנט. כפי שלא חזינו לפני שני עשורים את חשיבותו ומרכזיותו של האינטרנט, כך קשה כיום לחזות את שלב ההתפתחות הבא בעוד שני עשורים. ככל שקצב ההתפתחות הטכנולוגית מהיר יותר, כן תגדל רגישותו להשפעה הרסנית של פוליטיקאים. מעורבות ממשלתית בתחום טכנולוגיות המידע והתקשורת, רגולציה, הענקת זכויות מונופוליסטיות ל"זכיינים", סיבוך הענף בהיתרים, רישיונות, ועדות, מועצות והליכים משפטיים מתמשכים – גוררים לשורה ארוכה של עיוותים כלכליים, לעלויות מיותרות, ולהברחת יזמים. התוצאה הסופית תתבטא באיטיות-יתר באימוץ יישומים טכנולוגיים מתקדמים, הקטנת קצב יצירת מקומות עבודה במשק, הקטנת היעילות במשק ופיגור אחרי כלכלות אחרות בעולם. 

כבר ב- 1994 החליט משרד התקשורת "לעשות סדר" בענף החדש וכי מתן שירותי גישה לאינטרנט מצריך רישיון. הנימוק כרגיל הוא "טובת הציבור". ברוב מדינות העולם אין צורך ברישיון כזה. 

חברות הטלוויזיה בכבלים ניהלו מאבק יקר במשך מספר שנים על הזכות לספק שירותי גישה לאינטרנט. עיכוב יקר ומיותר. משרד התקשורת מגן על "בעלי זכויות" מתַחֲרות, גובה "תמלוגים" מאחרים, "דמי נגישות" ותשלומים עבור חידוש רישיונות והיתרים. 

בלימת הקדמה מתחילה כבר בתהליך הענקת רישיונות בתחומים טכנולוגיים חדשים – הרישיון מותנה בדרך כלל בשמירה על "זכויותיהם" של השחקנים הוותיקים ואיסור תחרות בהם. לדוגמה: ספקי גישה לאינטרנט מחויבים לפעול אך ורק באמצעות חברות התשתית הקיימות (כגון בזק). אם לדוגמה תתגלה הזדמנות עסקית-טכנולוגית לפעול ישירות מול האזרח הגולש, תוקם כפי הנראה וועדה, ותחליט על "רפורמה"... הוותיקים יעתרו לבג"ץ ועורכי הדין יחגגו... 

כבר בראשית עידן האינטרנט בישראל, נעשו מספר ניסיונות להחדרת טכנולוגיות חדשות אך הפוליטיקאים ("הרגולאטורים") היעילים חשפו במהרה את ה"פושעים", בעיקר בזכות סיוע שקיבלו מהשחקנים הוותיקים בענף. היוזמות נחנקו. הן נעשו בניגוד לחוקי דיכוי התקשורת. כך למשל, החלה כבר בשנת 1997 חברת גילת שירותי תקשורת לוויינית לספק קישורים לאינטרנט באמצעות לוויין, תוך עקיפת בזק. במקום לתת לשוק להחליט אם יש זכות קיום לשרות זה, הוטל איסור ממשלתי גורף על שימוש בטכנולוגיה זו. האיסורים לא נובעים מבעיות טכנולוגיות, אלא מהרצון להגן על גורמים אינטרסנטים מפני תחרות. הנימוק הרגיל – "טובת הציבור".

אין סיכוי שוועדה ממשלתית המורכבת מ"נציגי ציבור", תעמוד בקצב החידושים הטכנולוגיים ותתאים את ה"רפורמות" למציאות המשתנה במהירות. המשך המדיניות הנוכחית יגביר את קצב בזבוז המשאבים, ייקר את השירותים ויעכב, בקצב הולך וגדל את הטמעתן של טכנולוגיות חדשות במשק, המשמעות – אובדן תוצר ובלימת התקדמות טכנולוגית. 

בעידן החדש יבוטלו החוקים המגבילים את ענף האינטרנט. לא יידרש רישיון לפעול ולספק שירותי אינטרנט – בכל טכנולוגיה שהיא, בכל קטע של שרשרת אספקת השרות – החל מה"מייל האחרון" המחבר את הלקוח בבית ועד לגישה ישירה לשדרת האינטרנט העולמית. חופש האינטרנט ישתלב בתחרות המלאה שתהיה בענפי התקשורת האחרים – טלפוניה, סלולר, טלוויזיה, כבלים, לוויינים ומחשבים. לא יהיו "ועדות" ו"מועצות", יבוטל הצורך בהיתרים, זיכיונות ורישיונות. לא יהיו היטלים, אגרות, דמי זיכיון ותגמולים. לא יהיו מגבלות על מיזוגים. חברות יוכלו להתאחד או להתפרק כרצונן. 

תפקיד הממשלה בתחום התקשורת

עיקר תפקידה – לא להפריע, לא להתערב, לא להכתיב ולא לבלום. ספק אפילו אם יש צורך באיסור שידורי הסתה נגד המדינה או הגבלת ערוצי פורנוגרפיה בקוד חסימה. הורים שמעוניינים בחסימת פורנו יעדיפו חברת כבלים בעלת הסדר כזה. אין צורך שקומיסרים, עסקני ציבור, יצפו בתכנית טרם שידור ויחליטו מה טוב וראוי שנצפה, ויעניקו ברוב חסדם היתר. ערוץ שייפר את החוק יתבע ע"י מי שרואה עצמו נפגע. 

הכנסות הממשלה מענף התקשורת בעידן החדש ינבעו אך ורק ממס הכנסה ומס ערך מוסף (או מס אחיד אחר ראה פרק מיסים) ולא מהיטלים או אגרות ייחודיות. מעט המגבלות שיהיו לענף האינטרנט יעוגנו בחקיקה מתאימה. מדובר בעיקר על עמידה בתקנים, בהסכמים בינלאומיים, או הקצאת שימוש למדינה בזמן חירום. מי שיראה עצמו נפגע (כגון הוצאת דיבה) יוכל כמובן לפנות לבית-משפט. 

תפקיד הממשלה בתחום התדרים

החוק יקבע שאין לעשות שימוש בתדרים לשידורי הסתה, או שאין למכור תדרים לגורמים עוינים למדינה. ניתן לקבוע בחוק שזכות הקניין שרירה וקיימת כל עוד נעשה שימוש בפועל בתדר, ותדר לא מנוצל במשך תקופה ארוכה יוצע מחדש למכירה. ניתן לקבוע שהבעלות היא על "התדר הידוע" ביום רכישתו כי יתכן שפיתוחים טכנולוגיים בעתיד יאפשרו שימוש בתת-רצועות של אותו התדר בטכנולוגיה חדשנית ללא הפרעה לשידורי בעל התדר. אותן תת-רצועות שיאפשרו ניצול אינטנסיבי יותר של התדר יוצעו שוב למכירה. לחילופין, תדר שנקנה שייך לבעליו והוא רשאי לנצלו, או להשביתו – גם תת-רצועות של אותו תדר, שיתאפשרו טכנולוגית בעתיד, יישארו בבעלותו ותתאפשר מכירתן בשוק. 

החוק גם יקבע את "עקרון הקדימות" לפיו ערוץ חדש חייב לשדר באופן שלא יפריע ויגלוש לשידוריו של ערוץ קיים. עיקר תפקוד הממשלה יהיה בהגנה על זכות הקניין באמצעות מערכת החוק והמשפט. 

תפקיד הממשלה בתחום הטלפוניה

תפקיד מצומצם שאינו מצריך קיום "משרד תקשורת" או "רשות תקשורת", אלא די במחלקה זעירה במשרד הפנים שתסתייע מפעם לפעם במומחים חיצוניים. תפקידים לדוגמה: 

• קביעת מספרי טלפון וקידומות בעלי מבנה אחיד. כלל לא בטוח שיש צורך בהתערבות ממשלתית כאן. 

• הצעות לחקיקה – כגון חובת מתן גישה לשירותי חירום (משטרה, מכבי אש, אמבולנסים). 

• הכנת תדרים למכירה ליזמים במקביל להתפתחות טכנולוגיות. 

• הסכמים ותקנים בינלאומיים. 

• מניעת שליטה של גופים עוינים למדינה בחברות תקשורת. 

• תאום הערכות התקשורת לזמן חירום במקרה של מלחמה או אסונות טבע. 

• חקיקה שתאפשר זכויות מעבר להנחת תשתיות תקשורת אל בתי מנויים. 

האומנם קיים "כשל שוק" בתחום הטלפון ? 

"כשל שוק" הוא מצב בו מנגנון השוק (החופשי ממעורבות ממשלתית) מתקשה ליצור איזונים ובלמים, או בכלל לספק את השרות – וכתוצאה מכך עלול להיגרם נזק לציבור הצרכנים. נזק שהיה נמנע אילו מנגנון השוק עצמו היה מפתח את האיזון – מצב בו חברות רבות המתחרות על חסדי הצרכן. תחרות המונעת התייקרות. כדי למנוע "כשל שוק" על המדינה להתערב ולקבוע כללים, להשתלט על הענף הכושל ולהפעילו בעצמה. זו התיאורייה המקובלת. 

"כשל שוק" הוא מונח חביב על חסידי השליטה הממשלתית הריכוזית ועל חסידי האוטופיה הסוציאליסטית. אכן יש תחומים שמוגדרים כ"מוצר ציבורי" בהם לא קיים תמריץ עסקי להענקת השרות כי אי אפשר למנוע את השרות מ"טרמפיסטים" שמסרבים לשלם עבורו. דוגמאות מובהקות הם ביטחון המדינה ותאורת לילה ברחוב. אי אפשר למנוע את הגנת חיל האוויר מעל ביתו של אזרח אשר מתחמק מתשלום מיסים. שירותים אלה ראוי שהמדינה תעניק ותממן אותם באמצעות מיסים. שירותי טלפון ואספקת חשמל אינם נכללים בקטגוריה זו – אפשר לנתק מהשירות את סרבן התשלום. לא שילמת – לא תזכה לשירות. 

כפי שהסברנו במקום אחר, המונופולים בתחום הטלפון והחשמל לא נבעו מ"כשל שוק" אלא דווקא מ"כשל ממשלה" –הענקת זכויות מונופול על ידי הממשלה לגופים מסחריים. 

להלן מפורטים התירוצים העיקריים המושמעים על ידי אינטרסנטים להצדקת הרגולציה הכבדה בענף כיום. בהמשך, מתואר כיצד מנגנון השוק החופשי יכול לפתור את אותן "הבעיות" ללא רגולאציה: 

החשש העיקרי – "לב הבעיה" (במקרה של ביטול רגולציה):

חברת טלפון, בזק המונופוליסטית, מגיעה כמעט לכל בית ומשרד בישראל – כל חברה חדשה שתרצה להעניק שרות נייח או נייד תצטרך לקבל קישור אל מנויי בזק. בהעדר אפשרות לחייג אל מנויי בזק איש לא יצטרף לחברה החדשה, אלא אם זו תקים תשתית מלאה מקבילה ויקרה ומספר גדול של מנויים יצטרפו אליה בעת ובעונה אחת. במילים אחרות, החברה החדשה צריכה להגיע עם בזק להסכם "קישור גומלין", במסגרתו מנויי החברה החדשה יוכלו לעשות שימוש בחוטי הנחושת (או הסיב האופטי) של בזק לצורך חיוג אל מנויי בזק. הסכם הגומלין יגדיר כמה תשלם החברה החדשה לבזק על מתן "זכות מעבר" זו. קישור גומלין כזה לא יושג במו"מ חופשי מרצון בין הצדדים כי בזק לא תרוויח מהעניין אלא תפסיד (תאפשר דריסת רגל למתחרה על חשבונה). לכן חייב הרגולאטור (הממשלה) להתערב ולאלץ את בזק לאפשר את חיבור החברה החדשה וגם לקבוע את מחירי הקישור – כמה תחייב בזק את החברה החדשה עבור שירותי הקישור אל מנויי בזק. 

החשש הוא שבהעדר מעורבות הממשלה עלולה בזק, לדוגמה, ששולטת על "המייל האחרון" – קו הטלפון מהמרכזייה אל בית המנוי, לחסום את הגישה לחברות מתחרות שאינן קשורות לבזק. אם חשש זה אכן מוצדק ואכן צריך לאלץ את בזק לתת זכות גישה לכל החברות, מתעוררת השאלה מי יחליט על מחיר המעבר דרך תשתיות בזק? ומכאן הצורך לכאורה ב"רגולאטור" שיכפה על חברות הטלפון את זכות הגישה למתחרים ויקבע את המחיר שייגבה עבור השימוש בתשתיות בזק. אם כך, בתנאי תחרות חופשית ללא רגולציה, לא תוכל לקום חברת טלפון חדשה כי שום חברה ותיקה לא תאפשר לחברה חדשה להתחבר למנויי החברה הוותיקה. בכל מדינה בעולם המתקדם קיימת מעורבות ממשלתית (אם כי במידה משתנה) בתחום הטלפוניה, כאשר המוסדות המפקחים דומים למדי. 

אין בעולם אחידות דעים או מודל תאורטי מוסכם כיצד לקבוע מחירים אלה. זוהי למעשה הסוגיה היחידה שאינה מאפשרת לכאורה להיפטר מהרגולטור הממשלתי. הבעיה אינה בעיית תמחור בלבד. ישנם מספר חסמים נוספים: בהעדר רגולטור – לדוגמה, בזק יכולה להערים קשיים על מתחרה חדש. לדוגמה, באמצעות חיוב קוד גישה נוסף בן 4 ספרות לכל מנויי החברה האחרת שרוצים לחייג למנויי בזק ... 

סוגיית הצורך בכפייה ממשלתית של קישורי גומלין תקפה לכאורה לא רק ביחסים עם בזק, אלא בין כל חברת טלפון חדשה לבין חברות קיימות ומבוססות. קיים חשש שחברה ותיקה תחסום גישה של חברה חדשה אל מנוייה וכך לא תוכלנה לקום חברות טלפון חדשות. לדוגמה: חברת סלקום הוותיקה עלולה הייתה לחסום גישה של מנויי פרטנר (כאשר זו הוקמה). כלומר, לקוח של פרטנר או מירס לא יכול היה לחייג למנוי סלקום. לכאורה, כדאי כלכלית לחברה ותיקה להכשיל כך מתחרה חדש. לכן מחייב החוק את החברות הוותיקות להעמיד את התשתית שלהן לטובת חברות חדשות – להעניק שרות קישור גומלין למתחריהן ובמחיר "סביר". 

אכן נשמע כנימוק חזק למען מעורבות ממשלתית בקטע זה. הפרכת הנימוק בהמשך. 

סכנת התניית שרות בשרות אחר:

בהעדר רגולציה יכולה לכאורה חברת טלפון מבוססת, לכרוך יחד שרות שיחות בינלאומיות עם שרות שיחות מקומיות ואולי עם קישור לחברת אינטרנט אחת בלבד ולמנוע ממנוייה את האפשרות לבחור ספק אינטרנט או חברה לשיחות לחו"ל. לדוגמה, נניח שחברת בזק המופרטת והחופשית מתאחדת עם אינטרנט זהב, עם פרטנר (טלפון נייד) ועם ברק (לשיחות בינלאומיות) וחוסמת את מנוייה מלהתחבר לספק אינטרנט אחר, או לחייג לחו"ל דרך חברה אחרת. אכן סכנה לכאורה לתחרות החופשית. 

למה רק "סכנה לכאורה" – ראה בהמשך. 

שרות אוניברסלי שווה

חיוב חברות הטלפון להעניק שרות לכל אזרח בכל מקום במחיר זהה. הגיון סוציאליסטי, הנשמע רומנטי ונפלא על פניו. בהעדר כפייה קיימת סכנה לכאורה שחברות הטלפון ייקרו את השירות באזורי ארץ נידחים, או יתמקדו רק במגזרים רווחיים ביותר באזורי משרדים צפופים. 

אחלה נימוק חברתי. 

יתרון לחברות גדולות:

ערכו של שרות הטלפון לצרכן הבודד גדל ככל שגדל מספר המנויים של החברה. מנוי של פרטנר יעדיף להתקשר למנוי פרטנר אחר ולא למספר בזק של אותו מנוי כדי לחסוך בעלויות (בעיקר אם השיחה קצרה). כלומר, למנוי נוצר יתרון ככל שחברת הטלפון שלו גדולה יותר. 

"אפלייה מתקנת" לטובת חברות חדשות:

ביחסים בין חברה ותיקה ומבוססת לבין חברה חדשה עם מספר מנויים קטן יש חוסר האיזון בתועלת ששתי החברות מפיקות מהסכם קישור הגומלין ביניהן. החברה החדשה מקבלת גישה אל קהל עצום של מנויי החברה הוותיקה בעוד שלחברה הוותיקה צומחת תועלת מועטה מהגישה הניתנת למנוייה אל מספר המנויים המצומצם של החברה החדשה. החברה החדשה מרוויחה עבור מנוייה יותר. 

למונופול (כגון בזק) כוח רב, כי לחברת טלפון חדשה אין ערך אם בזק לא תאפשר קישור למנוייה. בתנאים של העדר קישור למנויי בזק יכול מתחרה חדש בשוק הטלפון הנייח לשרוד רק אם יקים תשתית מקבילה אל בתי המנויים וחלק ניכר ממנויי בזק יעברו אליו בעת ובעונה אחת. תסריט דמיוני למדי. 

כוחה של חברת טלפון קיימת נובע מהיותה מבוססת בשוק, ולא בגלל שרות טוב או מחירים זולים. זו הסיבה שלחברה קיימת ומבוססת אין תמריץ כלכלי לאפשר לחברה חדשה חיבור אל מנוייה. כאשר קמו החברות הסלולריות, לפני מספר שנים, היה התמריץ הכלכלי הטבעי של בזק (אילו הייתה חברה פרטית חופשית) לא לאפשר למנוי של טלפון סלולרי להתקשר למנוי בזק. אם לדוגמה תקום חברה מתחרה לבזק בטלפון נייחים אין לכאורה כל הגיון כלכלי שבזק תאפשר לאותה חברה חדשה קישור אל מנויי בזק. הבעיה נפתרת באמצעות הרגולטור – בכפיה. 

האם מנגנון השוק יוכל למלא את תפקיד הרגולאטור?

חסימת מתחרים

נניח מצב של העדר רגולציה והתגשמות החשש הקיצוני: בזק מודיעה, לאחר שהגיעה להסכם עם חברת סלקום, שלמנויי טלפון של חברות מתחרות לא תהיה יותר גישה אל מנויי סלקום ובזק... מלחמה. כל המנויים מוזמנים להצטרף לסלקום ובזק. מה יהיה? 

במצב כזה, מנויי סלקום-בזק ייפגעו לא פחות ממנויי המתחרים – מאות אלפי מנויים (של המתחרים) לא יוכלו להתקשר אליהם. עלויות התקשורת של מנויי סלקום-בזק יזנקו. הם יאלצו ליזום שיחות-יתר אל מנויי החברות המתחרות כי החבר/הלקוח/הספק – חסומים מלהתקשר אליהם. למנויי תאגיד בזק-סלקום ייגרם נזק. שום לקוח מסחרי לא יסכים שחלק ניכר מלקוחותיו יחסמו מלהתקשר אליו. לכן, חשש זה אינו סביר. חברה טלפון מסחרית לא מתאבדת. ייווצר מיד יתרון לחברה מתחרה שתכריז ותתחייב שכל מנוי של כל חברה מתחרה יכול להתקשר אל מנוייה. 

חברות האינטרנט המספקות שירותי דואר אלקטרוני (יאהו, הוט-מייל, אינטרנט זהב , נטויז'ין ורבות אחרות) ניצבות בפני בעיות דומות. מדוע שחברה א' תאפשר גישה חופשית למנויי חברה ב'? ובאיזה מחיר? וראה זה פלא – הרגולאטור לא מתערב, וקישורי הגומלין מסתדרים ע"י כוחות השוק לשביעות רצון משתמשי הדואר האלקטרוני. קל לשער את תגובת הלקוחות אילו קיבלו הודעה שתיבת הדואר שלהם לא תקלוט יותר הודעות דואר של מנויי אינטרנט זהב לדוגמה... 

ייקור קיצוני של דמי הקישוריות

מאותה סיבה לא ייתכן שחברה בודדת תקפיץ באופן קיצוני את דמי הקישוריות לשיחות נכנסות. יש לכך אפקט דומה לחסימת שיחות נכנסות. נניח שפלאפון, לדוגמה, תחייב כל מנוי של המתחרים, שמתקשר אל לקוחותיה, ב- 5 ₪ לכל דקת שיחה. תגובת המתחרים תהיה בוודאי במודעות ענק שמודיעות ללקוחותיהם להימנע משיחות יקרות אל מנויי פלאפון. כאשר נרצה לדבר עם מנוי של חברת פלאפון – נשלח לו SMS שיחייג אלינו. עלויות התקשורת של מנויי החברה החוסמת יזנקו וייווצר יתרון למתחרים. איזה מנוי יסכים שהחברה "שלו" תגביל או תקשה על שיחות נכנסות אליו? השוק יעניש את חברת הטלפון שמייקרת את השיחות הנכנסות אליה. 

קישורי גומלין יהיו נחלת כולם, ובמחיר סביר. כל חברה תרצה שלמנוייה תהיה גישה למנויי החברות האחרות. ההתחשבנות בין החברות תגיע למחיר שוק מוסכם בדרך של מו"מ, פישור וגישור העדיפה על הנחתות ממשלתיות. אין צורך ברגולאטור בירושלים. 

"תאום מחירים"

אין חשש שהחברות יעשו יד אחת, יתאמו מחירי תקשורת, וייקרו את השרות באופן קיצוני. צעד כזה לא יניב בהכרח רווחים גדולים יותר כי הצרכן יקטין את משך הדיבור.

קרטל מבוסס על העדר תחרות הדדית. כלומר, חברי הקרטל צריכים להסכים על מכסות של חלוקת הלקוחות ביניהם. הסכמה לאורך זמן בלתי אפשרית. הניסיון ההיסטורי בעולם מלמד שקרטל לא מחזיק מעמד – הוא מתפרק או מתאים את מחיריו למחירי השוק. הסיבה העיקרית היא שהחברה היעילה ביותר בקרטל, שיכולה להציע שירותים במחיר תחרותי ונמוך, תיכנע מהר מאד ללחצים של בעלי מניותיה לתרגם את יעילותה לרווח באמצעות הוזלת השירות ומשיכת לקוחות על חשבון מתחריה. סיבה אחרת היא שמחירים גבוהים מזמינים מתחרים חדשים לענף. 

מסיבות אלה ונוספות, אין חשש לאורך זמן ממחירים "בלתי סבירים". חברה סוררת תיענש על ידי הצרכנים. מנגנוני השוק יעילים מאשר הרגולאטור בירושלים. 

הקפצת מחיר שרירותית בלתי אפשרית בשוק תחרותי

על המגרש יתחרו מספר רב של שחקנים: חברות טלפון נייח, חברות סלולריות, חברות לתקשורת בינלאומית. בתנאים אלה לא יקשה על חברות הכבלים, חברות אינטרנט ואחרות להשתלב בשירות טלפוני לבתים בקצב הרצוי להן, ובאסטרטגיית חדירה שיבחרו בה (קרוב לוודאי שהחיבור הראשוני יהיה אל פלחי שוק רווחיים). טכנולוגיות חדשות שעומדות בפתח יקדמו את התחרות ויעודדו שחקנים חדשים לעלות למגרש. לא יהיו הגבלות ולא יידרשו תנאי מינימום. כבר כיום מעדיפים צעירים רבים, הגרים בדירות שכורות, לוותר על קו בזק ולהסתפק בטלפון הסלולרי. סביר להניח שאפילו הטלפון הסלולרי עשוי במהרה להפוך, גם במגזרים אחרים, לתחליף תחרותי לטלפון הנייח, או לפחות – בלם להעלאות מחירים מצד חברות הטלפון הנייח. 

ההתפתחויות המהירות בתחום התקשורת מטשטשות את ההבדלים בין שווקים שהיו בעבר הלא-רחוק נפרדים. ניתן לספק שירותי טלפון נייח באמצעות כבלי הטלוויזיה וכבלי חשמל. אפשר לספק אינטרנט באמצעות טלפונים סלולרים או טלוויזיה בכבלים, אפשר להעביר שידורי ווידיאו וטלוויזיה באמצעות טלפונים סלולרים חכמים. המחשב, הטלפון והטלוויזיה מתקרבים והולכים. העתיד צופן בחובו חידושים שקשה לדמיין. 

קצב התפתחות טכנולוגיית התקשורת מהיר מהרגולאטורים, ואפילו מקצב העדכון של אתר זה... השימוש באינטרנט (או האמצעי שיחליף את האינטרנט...) כפלטפורמה לתקשורת צובר תאוצה ובמחירים אפסיים. החיבור בין האינטרנט לטלפון מאפשר יישומים שנחשבו עד לאתמול לדמיוניים. 

חרב התחרות היא הערובה שחברת טלפון לא "תשתולל" במחירים וגם תאפשר חיבור וקישור לכל חברה אחרת. התייקרות לא סבירה תזמין מתחרים להיכנס לענף, ותקטין את הסיכון העסקי שמתחרה חדש לוקח על עצמו. 

החשש משליטת בזק בקטע ה"מייל האחרון"

החשש העיקרי נובע מהשליטה הנוכחית של בזק על הקשר לביתו של הלקוח – "המייל האחרון" (חוטי הנחושת או הסיב האופטי מהבית אל מרכזיית בזק). האם השוק יכול ליצור בלם מאזן לרצונו הטבעי של כל עסק החופשי מפיקוח, להעלאת תעריפים דורסנית גם בקטע זה? 

כבר כיום ניתן להעריך מה יהיה המחיר המקסימלי שבזק עלולה לחייב עבור שירותיה בקטעים מונופוליסטים: זהו מחיר השיחה בטלפון סלולרי. אם בזק החופשית ממגבלות תעלה מחירים, ואלה יתקרבו לעלות השיחות בטלפון סלולרי, הרי שהטלפון הסלולרי יהפוך לאלטרנטיבה כדאית למכשיר הטלפון הנייח. אם נביא בחשבון את מרכיב החיוב הקבוע שבחשבון הטלפון נגיע למסקנה שמרחב העלאת המחירים של בזק מצומצם עוד יותר. מעבר לכך – הלקוחות ינטשו. אבל ספק אם בזק, החופשית ממגבלות, תמצה גם העלאת מחיר תאורטית זו. נקיטת אסטרטגיה כזו ע"י בזק תזמין מתחרים חדשים לענף.

קיימות מספר טכנולוגיות שעשויות להוות אלטרנטיבה למתן שרות "המייל-האחרון" אל בית המנוי הטלפון. לדוגמה: כבלי הטלוויזיה בכבלים, או שידורי אלחוט בתדר מיקרוגל, או אפילו מערכת סלולרית נייחת (הקישור בין המרכזייה אל הטלפון הנייח בבית הוא אלחוטי, דרך אנטנה משותפת לכל דיירי הבניין), או כל טכנולוגיה אחרת שוודאי תצוץ. המתחרים יכנסו דווקא לאזורים בהם בזק תעלה מחירים. העלאת מחירים ע"י בזק מקטינה את הסיכון שמתחרה חדש לוקח על עצמו. 

השוק יוזם פתרונות נגד ייקור. הצרכנים תמיד ייבחרו בשירות הנוח והזול יותר. בעבר, כאשר החברות הסלולאריות גבו מחיר גבוה על השלמת שיחה שחויגה מחברה אחרת צצו בשוק "מתאמים סלולאריים" שהותקנו במרכזיות בחברות עסקיות רבות וחסכו עלויות יקרות. כאשר חייגנו במקום העבודה אל מנוי של טלפון נייד, מרכזיית התקשורת בעסק זיהתה לאיזו חברת תקשורת מחובר מנוי היעד אליו אנחנו מחייגים וניתבה את השיחה היוצאת דרך "מתאם סלולרי" וטלפון נייד שחוברו למרכזיה. הקו הנייד לביצוע השיחה היוצאת שנבחר היה שייך לאותה חברה סלולרית כמו נמען השיחה. כך למעשה בוצעה השיחה היוצאת כשיחה בין שני מנויי אותה חברה וזכתה לתעריף זול (שיחה בין מנויי אותה חברה הייתה זולה מאשר שיחה אל מנוי חברה מתחרה). 

חשיבות ההפרטה "בכל מחיר"

חשוב להפריט כל שרות שאיננו "מוצר ציבורי" מובהק (שממילא אף חברה עסקית לא תתנדב לספק). תנאי אחד חייב להתקיים בהפרטה: הפסקת כל הגנה מתחרות לעסק המופרט: לא הבטחת מחירי מינימום, לא הבטחת בלעדיות, לא הגנה מיבוא מתחרה, לא העדפות ולא חסימת מתחרים כלשהי על ידי החוק. מתנגדי ההפרטה האידיאולוגיים תמיד יטענו שניתן היה לקבל מחיר טוב יותר, ושמוכרים נכסי ציבור בזול למקורבי השלטון (וייתכן שזה נכון...). חשיבות ההפרטה כה גבוהה שכדאי אפילו להעניק את אדמות הקיבוצים לקיבוצניקים חינם, את חברת החשמל לעובדיה, ואת הנמל לבעלות עובדיו. ובתנאי שלמחרת – הכול פתוח לתחרות. אין צדק? יכול להיות. אבל אחרת קשה לצאת מהפלונטר של עשרות שנות סוציאליזם – בהמשך הבעלות הממשלתית טמון נזק רב מהפרטה לא "מושלמת". 

אין הצדקה ל"שרות אוניברסלי שווה לכל"

נניח שספק תקשורת ינצל ויכפיל את המחיר ל"ישובים בודדים בגליל" – התגובה המיידית של הצרכנים תהייה צמצום כמות השיחות וקיטון בהכנסות הספק. דווקא המחירים הגבוהים יעודדו מתחרים להציע שירותי טלפון באזורים אלה, תוך מסע פרסום שידגיש את "נבזותו" של הספק. 

"שרות אוניברסלי שווה" מתעלם מכך שעלויות השרות לא תמיד זהות וקרוב לוודאי שעלות הנחת תשתית טלפון גבוהה יותר במושב בגליל מאשר ברמת-גן הצפופה. כדי ליצור תעריף אחיד במצב הנוכחי צריך להעלות במקצת את המחירים ברמת-גן כדי לסבסד את שיחות הטלפון במושב ברמת הגולן. אם נמשיך הגיון זה – צריך היה להקטין גם את עלות פעימות המונה לאמהות חד-הוריות או לקשישים... מדוע לחייב סבסוד טלפון רק על בסיס גאוגרפי? 

נתעלם לרגע מרטוריקה פוליטית בסוגיית השרות האוניברסלי. מדוע בעצם זכאי מנוי טלפון ברמת-הגולן (הנחשבת בישראל ל"מקום מרוחק") לסובסידיה על חשבון הצרכנים ברמת-גן? הרי מצבם הכלכלי של חברי המושב בגולן טוב ממצבם של חלק ניכר מתושבי רמת-גן. מדוע בעצם שלא ישלמו מחיר גבוה יותר עבור שירותי טלפון? לכל מיקום יש יתרונות וחסרונות: לתושבי רמת-גן קל יותר להגיע לקניון או למשחק כדורגל. מאידך גיסא, בית ברמת-גן יקר בהרבה מאשר בגולן. תושבי רמת גן גם סובלים מפקקי תנועה ואוויר מזוהם; לעומת זאת, אפשר לרדת לרחוב לקנות פיצוחים... אין שום סיבה לסבסד את שירותי הטלפון או הטלוויזיה ברמת הגולן על חשבון תושבי רמת-גן. 

שוק חופשי מפיקוח יאפשר לחברות טלפון רבות חדשות, בטכנולוגיות שונות להיכנס לשוק ולהתחרות. סביר שהתחרות תתחיל ב"שמנת" – אזורי משרדים צפופים או שכונות מגורים מבוססות. בשלב הראשון אכן ירדו המחירים באזורים אלה. עם ירידת המחירים תקטן התשואה על ההשקעה ותגדל הכדאיות לחדור לפלחי שוק נוספים ורחוקים יותר. ייתכן שמחירי השיחות לא יהיו אחידים בכל אזורי הארץ, אך יהיו נמוכים מאשר כיום. השוק, במקרה זה פועל לטובת שכבות עניות: עלויות התקשורת שלהן יקטנו – רובן מתרכזות באזורים צפופים ולא במושב מבודד ומרוחק. 

אין הצדקה שענף כה דינמי יסובך, יוגבל וייבלם ע"י רשויות פוליטיות מסורבלות, בייחוד במדינה קטנה כמו ישראל, בה יישוב שנחשב ל"רחוק" נמצא במרחק פנים-עירוני בארצות אחרות. 

האם באמת קיימת סכנה של "התניית שרות בשרות אחר" ?

בהעדר רגולציה, יכולה לכאורה חברת תקשורת לכרוך יחד שרות שיחות בינלאומיות ושרות שיחות מקומיות (ושירותים אחרים) ולא לאפשר לסַפַק שיחות בינלאומיות אחר לעשות שימוש בקווים שלה. או דוגמה אחרת – הקישור לאינטרנט יוגבל לספק אינטרנט אחד שמועדף ע"י חברת הטלפון. 

הבה נניח, לדוגמה, שחברת בזק החופשית ממגבלות אכן נוהגת כך. יכולות להיות לכך שתי סיבות – הרצון של בזק לגבות מחיר גבוה יותר עבור השרות במסגרת החדשה, גבוה מהאלטרנטיבה של מחיר השוק התחרותי. או הסיבה השנייה – איחוד השירותים יאפשר לבזק להציע מחיר כולל תחרותי ונמוך יותר עבור החבילה. הרצון להוזיל אינו מטריד את הצרכן אך גם האפשרות להתייקרות לא צריכה להפחיד – התייקרות עלולה לסמן לחברות מתחרות על כדאיות גדלה להיכנס לתחום ולהתחרות בבזק. חברה שרוצה להתנות שרות אחד בשרות אחר – שתתנה. 

חברה מתחרה עלולה להציע חבילה דומה במחיר זול יותר. ייתכן שההפרדה הכפויה כיום בין חברות לשיחות בינלאומיות לבין חברות לשיחות פנים-ארציות היא מלאכותית ומיותרת ומקומם הטבעי של השיחות הבינלאומיות הוא בחיקה של חברת טלפון אחת? 

גם כיום יש לא מעט שירותים שנכללים בחבילה של בזק. לדוגמה: שרות מודיעין 144. כפי שמחוקק לא מאלץ את בזק להיפרד משרות זה, אל לו לכפות על בזק את הפרדת השיחות הבינלאומיות. השוק יעשה זאת אם יש צורך אובייקטיבי בכך. 

אז איך תוכל לקום חברת טלפון חדשה בתנאים של שוק חופשי?

אכן קשה. כיום עוזרת הממשלה לחברה חדשה שזוכה במכרז להשתלב בשוק, אך מאידך גיסא מקשה עליה בהתחייבויות שונות כגון מתן שרות-ארצי, תעריפים וכדומה. בסיכומו של יום לא ברור אם הממשלה מקילה או מכבידה על מתחרה חדש. עידוד ממשלתי בסיוע והגנה על חברת תקשורת חדשה טומן בחובו סכנה לעיוותים כלכליים אפילו עד כדי הקמת חברה מיותרת שרק תפגע בוותיקות ללא הצדקה. המצב עלול להסתבך כשהממשלה תעמוד בפני דילמה אם להניח לחברה החדשה להתמוטט או להעניק לה שורת הקלות ופטורים מחובות שהותנו במכרז כדי לאפשר לה לשרוד. במקרה כזה תקומם עליה את החברות הותיקות והתסבוכת תתרחב. מקרה דומה ארע לערוץ 10 בטלוויזיה. 

יזם שירצה להקים חברת תקשורת בעידן החדש לא יזדקק כלל למגע עם השלטונות. הוא יצטרך לשכנע את המשקיעים שיש מקום לחברה נוספת ושיש לו אסטרטגיית שיווק, ואולי חשוב יותר – אסטרטגיית חדירה לשוק ברת-ביצוע. בהעדר הגנה וסיוע ממשלתיים מצד אחד, וחיובים ממשלתיים מהצד האחר, תחול האחריות להצלחה על בעלי המניות של החברה החדשה בלבד. הציבור לא משתתף בסיכון – בדיוק כמו במקרה של יזם שרוצה להשקיע בהקמת סופרמרקט חדש או בית מרקחת מתחרה לסופר פארם. 

הקושי העיקרי של יזם חברת טלפון חדשה הוא הרצון הטבעי של החברות הוותיקות להחרים אותו ולהקשות עליו בקישור למנוייהן – בהעדר חוק שמכריח אותן לנהוג כך. היזם יצטרך להוכיח לציבור שיש לו יתרון בתחום מסוים, אחרת אין סיבה לעבור אליו. ליזם חדש יש יתרון ביכולת לאמץ טכנולוגיה חדשה – הרבה לפני שהחברות הוותיקות המסורבלות יאמצו אותה. 

ייתכן לדוגמה, יזם סלולרי חדש שיציע בשלב הראשון שרות פנים-עירוני בין בני המשפחה בלבד, או תקשורת בין עובדים באותה חברה, ובמחיר זול להדהים. למשפחות רבות יהיה כדאי להצטרף לשרות, בנוסף למנוי שהם מחזיקים בחברה אחרת. אמנם, המנויים יוכלו בשלב הראשון לתקשר רק עם בני משפחתם ועם מנויי החברה האחרים בתחום העיר בלבד... אך המחיר כדאי. בהדרגה יגדל מספר המנויים למסה קריטית שהחברות הוותיקות לא יוכלו יותר להתעלם מהם ויתחיל מו"מ לקישור גומלין. 

"כאילו הפרטה" של חברת בזק

(הקטע נכתב כאשר בזק הייתה חברה ממשלתית, לפני הפרטתה ומכירתה לקבוצת סבן בשנת 2005). 

ניתן לבצע הפרטה אמיתית רק כאשר מפריטים חברה אל שוק תחרותי פתוח ללא רגולציה ממשלתית. אם "מפריטים" את בזק כאשר מעליה חגים מוסדות רגולציה הקובעים את מחירי השיחות, מחיר קישור הגומלין, ועוד סידרה ארוכה של מגבלות וחובות – זו אינה הפרטה, אלא מכירה של מונופול ממשלתי לידי מונופול פרטי. רישיון לרווח הון בטוח.

כיצד, לדוגמה, נקבע "מחיר ריאלי" עבור השימוש בתשתית בזק ע"י החברות המתחרות? מי ישקיע במניות בזק כאשר רווחיה נקבעים שרירותית ע"י "ועדה" של פוליטיקאים, מי ערב למשקיעים שהוועדה לא תשנה את דעתה בעקבות לחצים פופוליסטים או אינטרסים פוליטיים מאוחר יותר? 

בתנאים אלה מקבלים "הפרטה-הישראלית" – איל הון, בדרך כלל מקורב לשלטון, רוכש "גרעין שליטה", תוך קבלת חבילת הטבות ובטחונות מרופדת היטב. מחיר השיחות יקבע ע"י "וועדה" לה יגישו המשקיעים "תחשיבים". אין להניח שהמשקיע הפרטי יתנדב להפסיד. סביר, אם כך, שבעלי "גרעין השליטה" יקבלו הבטחות מוצקות שהפוליטיקאים ידאגו לרווח... לכן, הפוליטיקאים "המפקחים" תמיד יקבלו את "התחשיבים" ויעדכנו תעריפים ותנאים אחרים... הפרטה שתעלה ביוקר למשלם המיסים.

כך יוחלף המונופול הממשלתי יוחלף במעין מונופול פרטי. כל ניסיון עתידי לנגוס במונופול הפרטי יסתיים בדיונים משפטיים מתמשכים וב"הסדר פיצויים". ייתכן גם מצב הפוך, בו המשקיע, מקבל "הבטחות" מראש, אשר מתנפצות אל סלעי המציאות מאוחר יותר. אז עלול להתברר ששילם מחיר מופקע עבור ה"מציאה" הממשלתית. 

אם כך, מה מטרת הפרטה לא-מושלמת של חברה ממשלתית כגון בזק? פשוט מאד – "כסף עכשיו" לממשלה המפריטה, ולא לממשלה כלשהי בעתיד. העברת סכום חד-פעמי גדול מהמשקיע אל הממשלה השלטת בזמן ה"הפרטה" כתחליף להכנסות שבזק הממשלתית אמורה הייתה להזרים מהכנסותיה השוטפות (אילו לא הייתה מופרטת), לכיסי מספר ממשלות עתידיות לאורך תקופה ארוכה. סיבה אחרת יכולה להיות: מכירה למישהו "משלנו". 

הפרטה מלאה של הדואר

התפתחויות טכנולוגיות בתחום התקשורת הן האיום הכבד ביותר על עולם הדואר המסורתי. קצב הצמיחה של העברת מסרים באמצעים אלקטרונים גבוה משמעותית מזה של העברת מסרים באמצעות הדואר. תחרות עזה צמחה לדואר בתחום העברת חבילות לחו"ל באמצעות חברות רב לאומיות כגון פדרל אקספרס ובאמצעות עשרות חברות שליחויות פנים ארציות. מוסדות רבים כגון עיריות, חברת חשמל ועוד – מפיצים דואר באמצעים עצמיים. 

בתחילת 2006 נפתחו לתחרות 67% משוק הדואר. לפי התכנית, עד יולי 2009 אמורים להיפתח לתחרות 90% מדברי הדואר. אין הצדקה שממשלה תעסוק במתן שירות עסקי לחלוטין כגון דואר. חברת דואר ישראל הממשלתית תופרט. הענף יפתח לתחרות מלאה ללא מגבלות וללא פיקוח. תעריפים יקבעו ע"י השוק. לא תהיה הגבלה על תחרות וכל יזם יוכל להקים חברה למשלוח והפצת דואר. בתנאי תחרות יתכן שיהיו רמות מחירים שונות למשלוח דואר לפי אזור גאוגרפי בארץ ולא רק לפי המשקל. עוד חממת מינויים לפוליטיקאים ולעסקנים תיאסף אל דפי ההיסטוריה. 

שווייה של חברת הדואר לצורכי הפרטה יהיה גבוה בזכות פריסתה הארצית והיקף נכסי הנדל"ן שיהיו בבעלותה. צפויה הכנסה חד-פעמית גבוהה כתוצאה מהפרטתה. 

בתוקף אמנת הדואר הבינלאומית, עליה חתומה גם מדינת ישראל, מעביר דואר ישראל כל דבר דואר שמגיע מחו"ל אל יעד בארץ ללא חיוב בתשלום וכך נוהגות גם מדינות אחרות. שירות זה ימשיך להתבצע על חשבון המדינה אך החלוקה בפועל לנמען בישראל תתבצע על ידי חברות דואר פנים-ארציות שיזכו במכרזי החלוקה האזוריים. לא תהיה מעורבות של המדינה בחלוקת דואר מעבר למקטע זה המתחייב מאמנות בינלאומיות. לא תהיה "כאילו הפרטה" ולא יהיו גופי רגולציה ופיקוח. 

הפרטת ספקטרום התדרים

שידור אלחוטי "רוכב" על גלים אלקטרומגנטיים. כדי ששידור א' לא יתערבב ויתערבל עם שידור ב' יש לשדר כל אחד מהם בתדר שונה. המכשיר המשדר והמכשיר הקולט מכוונים לתדר מסוים בלבד ועושים בו שימוש בלעדי. 

הממשלה היא בעלת מגוון התדרים ("ספקטרום") בתוקף החוק. מקובל לחשוב שספקטרום התדרים הניתנים לניצול לצורך שידור אלחוטי (טלוויזיה, רדיו, טלפונים אלחוטיים, טלפונים סלולרים וכדומה) מוגבל; על כן צריכה הממשלה לעשות סדר כדי למנוע "בלגן"... ברוב המקרים, דווקא כאשר ממשלה "עושה סדר" –  מתרבה הבלגן... 

ראשית, ישנם צרכים לאומיים – תדרים לכוחות הביטחון – לצבא, למשטרה וכדומה. שנית, ישנם תדרים שצריך להקצות לצורך שידורים ארציים כגון טלוויזיה ורדיו. ולבסוף – תדרים לשימוש חופשי של הציבור כגון בטלפונים אלחוטיים ביתיים. 

בעלות ממשלתית על ספקטרום התדרים (האנלוגיים והדיגיטאליים). מזיקה למשק לא פחות מבעלות ממשלתית על קרקעות או על ענפים אחרים. השיטה נותנת כוח בידי הממסד הפוליטי להחליט למי תהיה הזכות להפעיל תחנת רדיו או טלוויזיה, שירותי טלפון ועוד. קשה להניח ששיקולי הממסד להענקת "זיכיונות" ו"רישיונות" בתחום התקשורת אובייקטיבים מאשר בתחומים אחרים... 

ממשלה אינה מסוגלת לקבוע "מחיר נכון" לשימוש באותם התדרים... ייתכן שהמחיר נמוך מידי ואז החברה העסקית נהנית מסובסידיה... או שהמחיר הנדרש גבוה מידי ואז החברה הזוכה מתקשה להתחרות בשוק ושוב לבסוף הצרכן משלם. וכמובן, יש מי שזוכה בתדרים "חינם" כגון הצבא ויתר כוחות הביטחון, אלה ינהגו כדרך הטבע – מה שמקבלים חינם גורם לשימוש בזבזני ובלתי יעיל. 

ערוץ הטלוויזיה הראשון (רשות השידור) מסתייע כיום ברשת משדרים מיושנת, הנחשבת ל"זוללת" תדרים. שיטות שידור דיגיטליות המקובלות בארה"ב ובאירופה מאפשרות שידור של 6 ערוצי טלוויזיה על גבי התדר האנלוגי האחד המשמש את רשות השידור. מה ערכם הכלכלי של התדרים המבוזבזים ע"י רשות שידור ממשלתית? 

הפרטת התדרים ומכירתם לחברות המשתמשות יכולה להיות מקור הכנסה חד-פעמי גדול לקופת המדינה. ההפרטה תקבע ערך כלכלי לשימוש בתדרים – השוק יקבע את המחיר וישרדו אלה שיעשו את השימוש היעיל ביותר בתדרים. יזם שירצה להקים תחנת רדיו אזורית או ארצית יצטרך לקנות תדר מתאים מבעליו, בדיוק כפי שיזם שרוצה לבנות בניין קונה קרקע מבעליה. מחיר הקרקע נקבע ע"י השוק. מחיר התדרים יקבע גם הוא ע"י השוק. הצבא לדוגמה, עשיר בתדרים. הפרטת התדרים תיצור להם ערך כלכלי. צריך לאפשר למערכת הביטחון למכור תדרים פנויים וההכנסות יתווספו לתקציב הביטחון השוטף כפי שהיום מפנה הצבא קרקעות בבסיסים במרכזי ערים תמורת "פיצוי הולם". מתן ערך כלכלי לתדרים יגלה לפתע שלצבא יש עודף תדרים... 

חברה שבבעלותה תדר שידור תוכל לסחור בו, להשכירו או למוכרו לגורם אחר ולכל סוג של שימוש. כפי שקורה בעולם העסקים, קרוב לוודאי שיקום יזם, בעל רעיון עסקי חדש או שונה, שיציע לחברה מחזיקת התדר מחיר מפתה עבור רכישת התדר. או לחלופין, כונס נכסים ימכור את התדרים של ערוץ טלוויזיה כושל שיפשוט רגל. 

תדרי השידור האלחוטי אינם משאב סופי ומוגבל. שיפורים טכנולוגים מאפשרים את "הגדלת העוגה" – העברת יותר שידורים ברצועת תדר מסוימת. יתר על כן – שיפורים ופיתוחים חדשים מאפשרים שיטות העברת מידע שאינן כרוכות בניצול תדרים מסורתיים, כגון העברת שיחות (ובעצם, כל סוג מידע כולל טלוויזיה) באמצעות האינטרנט. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אין ספק שחידושים טכנולוגיים יוזילו את מחיר תשתיות התדרים בשוק. חדירת שידורים דיגיטאליים וביטול הצורך ברישיונות וזיכיונות שידור תאפשר לעשרות חברות שידור לעלות למגרש. מעטים ישרדו את התחרות. הצרכן יחליט למי יש זכות קיום. 

לקריאה נוספת על עקרונות להפרטת ספקטרום התדרים. 

כיבוד זכות הקניין וזכויות הפרט

עד כאן הסברנו את היתרונות ה"טכניים" של שוק תקשורת חופשי ממעורבות הממסד. אך, כמו בכל תחום אחר באתר זה, החופש ממעורבות ממשלתית נובע מהגנה קפדנית על זכויות הפרט לפעול כרצונו כל עוד אינו פוגע בזכות זהה של הזולת. זכות הקניין היא חלק מהזכויות הטבעיות של הפרט.

זכותו של כל יזם להשקיע ולהקים עסק. זכותו של כל אזרח להחליט אם לקנות את שירותי העסק. משהוקם עסק, הוא קניינו הבלעדי של בעלי העסק. מדינה שמכבדת את זכויות הפרט לא יכולה להכתיב לבעל העסק באיזה מחיר למכור את שירותיו או להפקיע מקניינו תשתיות שהקים ולהעניקן למישהו אחר (כדי "לעודד מתחרה חדש").

זכותו המלאה של יזם למכור את שירותיו למי שיחפוץ והיכן שירצה – העסק ומוצריו הם קניינו הבלעדי. חברת תקשורת רשאית להחליט ששירותיה ניתנים לתושבי רעננה בלבד, ויותנו במתן שירותי אינטרנט, שיחות לחו"ל ומנוי לכבלים. אם המגבלות אינן לרוח הצרכנים –  היזם ייפגע. אם יהיו לו די לקוחות בתנאים אלה, הרי שהוא מספק צורך והעדפה של צרכנים יותר ממתחרים אחרים. כל התערבות של מדינה היא פגיעה בזכויות הפרט ואינה מוסרית.  

והיה באחרית הימים... מסע להמחשת העתיד

קשה להתנבא על "אחרית הימים" ובייחוד בתחום התקשורת. בקושי אפשר לחזות 5 שנים קדימה. טכנולוגיות חדשות צצות ומאיימות להפוך את קודמותיהן ללא-רלוונטיות. והאיום יוגשם ומהר. טכנולוגיות התקשורת מקיפות את כל סוגי המידייה – קול, נתונים ותמונות – הן מאופיינות כיום בראשי תיבות של 3-4 אותיות באנגלית שרוב הציבור לא מבין אותן אך יאמצן במהירות. גם החדיש ביותר יהפוך מהר מאד לנחלת העבר ויפנה מקומו לאולטרה-חדיש. והרגולאטורים בירושלים מתכנסים, דנים, מתכסחים ומתחמנים; חברי כנסת מצביעים על חוקים ותקנות – כולם טוחנים מים על נושאים שכבר לפני 2 דורות (דורות של פיתוחי אלקטרוניקה) לא היו רלוונטיים. נגביל את סיפור "אחרית הימים" לטכנולוגיות הישנות והמובנות לרובנו. זאת כדי להמחיש את המסקנה: אם מעורבות המדינה בתקשורת מיותרת כבר מאתמול – אז מעורבותה בעתיד מיותרת שבעתיים: 

==================================================

שנים לאחר פתיחת ענף התקשורת לתחרות ללא מגבלות וביטול כל גופי הרגולציה, העריך פרופ' קשתי מהחוג למנהל עסקים באוניברסיטת ת"א כי הוצאות סרק של כ-2 מיליארד ₪ נחסכות למשק מידי שנה. מחצית החיסכון נובע מביטול הוצאות ישירות כגון תקציב משרד התקשורת שאיננו עוד וביטול תשלומי האגרה לרשות השידור שאיננה. המחצית השנייה מביטול מוסדות הרגולציה וההוצאות הנלוות של חברות הטלפוניה, טלוויזיה והאינטרנט. 

מיד עם ביטול החוקים המגבילים ומכירת כל תדרי הרדיו, הסתבר להפתעת רבים שבעידן המוגבל היו לא פחות מ-22 ערוצי רדיו פירטיים. אשר כיסו אזורים שונים בארץ; הבולטים שבהם – ערוץ 8, ערוצים חרדיים וערוץ ילדים חובבני באזור בת-ים... כל הערוצים רכשו תדרים חוקיים וחדלו להיות "פיראטים". בנוסף, נרכשו כ-24 תדרי רדיו ע"י יזמים; ראוי לציין את רדיו-כלכלה המשדר 12 שעות חדשות כלכליות בלבד, רדיו-ספורט המתמחה בסיקור אירועי ספורט בארץ ובעולם, רדיו-קבלה המופעל מצפת והערוץ הקלסי החדש שחתם על הסכם בלעדיות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כמעט כל הערוצים הוקמו למטרות רווח, למעט מספר ערוצים המופעלים ע"י עמותות. מגוון ערוצי הרדיו העלה חשש שחלקם יפשטו את הרגל אך הסיכון הוא של היזמים ולא של הציבור. 

הנושא החם בחדשות הוא ערוץ הכבלים – "הערוץ המרכזי". ערוץ כבלים ותיק שמקושר לכ-180,000 מנויים אשר רואי-החשבון הגדירו את מצבו כ"חשש להמשך פעילותו כעסק חי". הדעות לסיבות ההידרדרות חלוקות אך אין ספק שתרמה לכך התחרות הגוברת בין ערוצי הטלוויזיה השונים בישראל בעקבות רפורמת החופש. מספר חברות הכבלים בישראל הגיעה ל-28 – צפיפות שיא. חלק מהחברות משרתות אזורים מצומצמים כגון שכונה בחולון, או עיר קטנה כדימונה. חלק מהחברות החדשות משדרות בהיקף ארצי. עוגת תקציב הפרסום של המפרסמים אמנם גדלה פי-3 לערך אך המלחמה העזה על תשדירי הפרסום הורידה פלאים את התעריפים והעלתה את יעילותם מנקודת ראות המפרסמים בזכות יכולת פילוח טובה יותר של קהל היעד הצופה בערוצים השונים. בערוצים מקומיים ניצן לקנות חצי דקת פרסום בכ- 4,000 ₪ בלבד – עסקים רבים שמעולם לא זכו לדריסת רגל בטלוויזיה החלו לפרסם. 

חברת הכבלים הערוץ המרכזי פנתה למשרד האוצר, באמצעות חבר הכנסת מ. כהן, בבקשה לסיוע ממשלתי שימנע את קריסתה. מודעות מטעם אגוד היוצרים הישראלי פורסמו בעיתונות ותמכו בדרישה לסבסוד ציבורי לערוץ המתמוטט. בראיון עם שר האוצר באחד מעיתוני סוף השבוע אמר השר: 

"...חלף העידן בו ממשלת ישראל הייתה מתערבת בעסקים. עסק מסחרי הוא עניינם של המנהלים, בעלי המניות והבנקים ולא של הפוליטיקאים. הקשר בין הון לשלטון נותק לפני שנים והממשלה שוב לא תטיל מסים על כלל הציבור כדי להציל עסק כושל..." עוד הוסיף השר: "...לפני שנים כאשר היזם שרכש את ערוץ הרדיו רשת ב' שהופרטה, פשט את הרגל – לא עזרנו גם אז... ציבור המאזינים קובע למי יש זכות קיום ולא הפוליטיקאים... אם הערוץ המרכזי יפשוט את הרגל ויפורק יוכלו מנוייו לבחור בין לפחות 20 חלופות אחרות שכפי הנראה מנוהלות טוב יותר..." 

תחום הטלפוניה עבר תהפוכות רבות בשנים האחרונות. לחברת בזק קמו מתחרים – 4 חברות אזוריות קטנות יותר. יזם זריז קנה מחברת בזק את כל הקווים בצפון הארץ. מייד לאחר מכן, החלה חברת בזק הצפון להעלות את המחירים למנוייה בנצלה את היותה מונופול אזורי – חברת הטלפון הנייח היחידה המשרתת את יושבי הצפון והגולן. לאחר שהמחירים כמעט הוכפלו, דרש ועד פעולה של יישובי הצפון ממשלת ישראל להטיל פיקוח על מחירי השיחות ולהחזיר את המצב לקדמותו. חברת בזק הצפון הציגה תחשיבים לפיהם עלויות התקשורת והתחזוקה באזור גבוהות (בגלל צפיפות נמוכה של מנויים לקמ"ר). עוד טענה החברה שעלות קישורי הגומלין עם החברות האחרות מעיקה וכדי להישאר רווחית אין ברירה אלא להעלות תעריפים. הוויכוח הציבורי בעיצומו. ראוי לציין שבחודשים האחרונים החלו חברות הכבלים להעניק שירותי טלפון נייח בשולי האזור הצפוני.

כלכלן בכיר שניתח את המצב בתכנית טלוויזיה בערוץ הכלכלי הסביר שעליית מחיר השיחות בצפון יוצרת הזדמנות לחברות טלפון אחרות וביניהן חברות הטלפון בכבלי TV להיכנס לשוק הצרכנים הביתיים בצפון. אנליסטים צופים שתוך שנתיים תגיע חדירתן לכ- 60% מבתי האב בצפון. עוד הוסיף הכלכלן: "...חברת בזק צפון עלולה להפסיד לתמיד פלח רציני ממנוייה כי החברות הסלולריות מציעות מבצעים מפתים לתושבי הצפון שיתקינו טלפון סלולארי נייח. העלאת התעריפים מזמינה את המתחרים למסיבה... הלקוחות הוותיקים של בזק חשים נבגדים וחלקם לא יחזרו לבזק צפון גם אם בעתיד תוריד מחירים..." 

ניסיון שיווקי מעניין נערך ע"י חברת סלולר גדולה סלוקינג (למעלה מ-1.5 מליון מנויים). חשב החברה הראה במצגת למועצת המנהלים על כדאיות בולטת בהעלאת מחיר השיחות הנכנסות (עד פי-3). מדובר בשיחות נכנסות ממנויי חברות אחרות; ומנגד – הוזלה של השיחות למנויי החברה (שיחות פנימיות בין מנוי למנוי). 

המצגת נערכה לקראת דיון מוקדם בעמדת סלוקינג במו"מ הצפוי בין מספר חברות טלפון על תעריפי קישורי הגומלין ביניהן (כמה ישלם מנוי חברה א' המתקשר אל מנוי חברה ב' עבור השלמת השיחה ע"י חברה ב' אל המנוי המבוקש). לטענת החשב, רו"ח אברהם כהן, גודלה ושליטתה בשוק של סלוקינג מאפשר את המהלך הדרמטי ואף יביא להגדלת מספר המנויים בזכות הוזלת שיחות הפנים ממנוי סלוקינג אל מנוי סלוקינג אחר. 

חודש לאחר מכן פסל מנכ"ל סלוקינג את הרעיון, בעקבות סקר מקיף שנעשה בין משתמשי הסלולר, לפיו התברר שלקוחות סלוקינג רואים חשיבות גדולה בקישור זול לכלל מנויי הטלפון בישראל. עוד הסתבר שבמקרה של העלאה חד צדדית במחירי השיחות הנכנסות תיווצר תופעה שמנויי חברות אחרות יתקשרו אל מנויי סלוקינג לשיחה קצרה ויידרשו ממנויי סלוקינג "לחזור אליהם" וכך יגדלו העלויות למנויי סלוקינג. הרעיון של החשב המבריק, רו"ח כהן, נגנז. סלוקינג בחרה באסטרטגיה של פשרה במו"מ על מחירי קישורי הגומלין.

שנים חלפו מאז תחילת העידן החדש בתקשורת. ישראל התייצבה בראש מדינות העולם, כמעט בכל ענף מתחומי התקשורת. חברות בינלאומיות הקימו בישראל מיזמים חדשים והשתמשו במשק הישראלי המתקדם כמעבדת ניסוי לטכנולוגיות חדשות. העדר הביורוקרטיה והעדרה המוחלט של רגולאציה, בנוסף לתשתית העסקית המפותחת הזרימו מיליארדי דולרים לענף כהשקעות זרות מחו"ל. הגדילה לעשות חברת בל האמריקאית שרכשה תדרים פנויים ממשרד הביטחון בהיקף כספי השווה ל-1/4 מתקציב הביטחון באותה שנה. דובר משרד הביטחון הודיע כי ההכנסה כולה תיועד למימון ביניים לצורך פינוי כל בסיסי צה"ל ממרכז הארץ והערים הגדולות והעברתם לפריפריה. 

האופנה האחרונה בקרב חברות הטלפון היא מיזוג אנכי של חברות. חברת בזק המרכז רכשה את חברת נשר לשיחות בינלאומיות על כל הסכמיה ולקוחותיה וכן את חברת הסלולר הצעירה והמבטיחה סלונט. דובר החברה הודיע שהמיזוג יאפשר לבזק המרכז להעניק למנוייה חבילות שירות התפורות לכל לקוח לפי צרכיו ובתעריפים מפתים. מיזוג כזה היה בלתי אפשרי בעבר. 

איגוד חברות הטלפון הגיע לאחרונה להסכם בעזרת מחלקת התקשורת במשרד הפנים (זה כל מה שנשאר ממשרד התקשורת המסועף שהיה קיים בעידן הקודם) לפיו כל מספרי הטלפון יהיו אחידים בני 8 ספרות. לא תהינה קידומות שונות לכל חברה כמקובל היום, ולא תהיה ספרה מזהה לאזור חיוג. מחשב מרכזי יאגור את בסיס הנתונים של הלקוחות ושיוכם לחברות השונות. מספר קבוע ילווה כל מנוי "מהעריסה לקבר"... כאשר מנוי יעבור לחברה אחרת לא ישתנה מספר הטלפון שלו, רק הסימול בבסיס הנתונים ישתנה. 

ההסכם הושג לאחר ויכוח קשה בין המצדדים למתנגדים. החברות הגדולות טענו שקידומת המספר, המסמלת את חברת הטלפון אליה מחובר המנוי, חשובה לבידול עסקי ויש לכך ערך רב. חברות אחרות טענו שאין לכך כל חשיבות – כבר כיום, יש לכל חברה לפחות 4 קידומות שונות, והאזרח הממוצע מתקשה לזהות איזה קידומת שייכת לאיזו חברה. מאידך גיסא, כל מנוי יודע וזוכר לאיזו חברה הוא מחובר... ההסכם יצר רזרבה של כ-50 מליון מספרי טלפון חדשים שיספיקו לתושבי מדינת ישראל במאה ועשרים השנים הקרובות... מבלי להסתבך בקידומות חדשות עבור כל חברה חדשה שקמה או מתמזגת.