supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • דוד 05.06.2018 07:37
    תודה רבה
    ושאפו על הכתיבה האיכותית. הפכתי לקורא נלהב.
     
  • קו ישר 05.06.2018 04:16
    הזכות לנשיאת נשק
    דוד, יש באתר התייחסות לשאלתך. מעל תיבה זו יש אפשרות לחיפוש באתר. חפש "הזכות לנשיאת נשק" ותגיע ...
     
  • דוד 05.06.2018 00:30
    התיקון השני
    היי. מצאתי היום את האתר הנפלא הזה לגמרי במקרה (חיפשתי "ביטוח בריאות בסינגפור" בגוגל, מצאתי מאמר של ...
     
  • אבי 03.04.2018 14:49
    מערכת המשפט יצאה מדעתה..
    מדוע משפטים נמשכים שנים? הנה סיפור: אבי ז''ל נהרג בת''ד בהיותו בן תשעים. התביעה לחברת הביטוח מלפני ...

 

תקשורת – מיתוסים

הממשלה צריכה לספק "שידור ציבורי"

לפחות 9 וועדות הגישו המלצות מאז סוף שנות השישים. אף אחת לא ערערה על המיתוס של הצדקת "השידור הציבורי". "הציבור" אינו גוף אחיד, אלא מורכב מקבוצות ויחידים רבים ושונים. אין פקיד, גם אילו היה נטול אינטרסים, שמסוגל לתכנן שידורים שיתאימו לכולם. באמצעות "השידור הציבורי" והפיקוח על השידור הפרטי כופה הממשלה על הציבור חשיפה לתכנים שהקומיסרים החליטו שהם "לטובת הציבור". האליטות ששולטות במדינה ובממשלה רואות חובה "לחנך" את עמך הנבערים, ולשטוף את מוחו של ה"עם" בכפיית תכנים באמצעות השידור הציבורי. זהו שריד של מנטאליות בולשביסטית הגורסת שהאליטות, באמצעות כוח הכפייה של השלטון צריכות "לחנך", "לשפר", או "להשביח" את העם הנבער. 

רק חברות פרטיות המתחרות בשוק פתוח יכולות לספק שידור ציבורי מרבי – שידור שמתחרה על העדפותיו של האזרח (להבדיל מהעדפות האליטות). הפיתרון ל"שידור הציבורי" אינו בהגברת הפיקוח, או ב"ניהול תקין" של רשות השידור, אלא בסגירתם של אלה. כל אחד יוכל לשדר כרצונו, בשעות שירצה, ותכנים שירצה – הציבור יחליט למי יש זכות קיום. 

צריך לחייב את רשתות הטלוויזיה להקצות חלק מהכנסותיהן להפקות מקור ישראליות כדי לעודד יצירה מקומית.

אי אפשר לכפות "תרבות" על אזרחים – זאת למדו מזמן גם במדינות דיקטטוריות. הציבור בישראל חשוף למספר רב של ערוצי טלוויזיה ואי אפשר לכפות עליו לצפות בתוכנית "ישראלית מקורית". אם תוכנית לא מעניינת – הצופה מחליף ערוץ. הדרך לשבות את ליבו ועיניו של הצופה אל תוכנית ישראלית מקורית הוא לקלוע לטעם הציבור ולהתחרות בהצלחה באיכותן של תוכניות מיובאות. דרך אחרת – אין. 

האילוץ הפוליטי להעביר כסף לכיס "אומנים ויוצרים" ישראלים הוא מס לכל דבר שמוטל על האזרח. מס שקיים בזכות לובי פוליטי חזק של גופים שמייצגים או מתיימרים לייצג את אמני ישראל. אין חשיבות לכמות הכסף שתועבר ל"יצירה מקומית". הכסף לא משפיע על העדפותיו של הצופה בטלוויזיה – אם התוכנית לא מעניינת ומהנה – מחליפים ערוץ. 

מנהלי ערוץ פרטי חשים את רצונות הציבור והעדפותיו יום יום ושעה שעה. ערוץ פרטי שואף לרתק את קהל הצופים כדי שלא יגע במקש בורר הערוצים... אם מנהלי הערוץ יבחינו בדרישה גוברת ליצירה מקורית מכל סוג שהוא, הם ייענו לרצון הצופים, ללא צורך בכפייה ממשלתית. "הלובי התרבותי" דורש לכפות על הצופה תוכניות מקוריות בניגוד לרצונו החופשי (אחרת לא היה צורך בלובי). אין בכך תועלת ומס התרבות מיותר. 

הלובי התרבותי מנסה, כמו כל לובי אחר, לסחוט כספי ציבור (כסף שנלקח מאזרחים אחרים בכוח) לטובת חבריו. אומנים אמיתיים (ללא מרכאות) – חיים מאומנותם הנמכרת לציבור ללא כפיה ולא ממענקים ממשלתיים. אבל במדינה שלוקחת כסף מאזרחיה ומחלקת אותו לאחרים, פראייר מי שלא נלחם בכל כוחו כדי לקבל כמה שיותר מהקופה הציבורית ישירות, או באמצעות חוקים ותקנות כגון חיוב כמותי ל"תוכן מקורי". 

אנשי עסקים מודעים לכוחו הפוליטי של ה"לובי התרבותי". במדינה בה התקשורת כבולה בידי פוליטיקאים יש יתרון לאיש עסקים שמגייס לצידו לובי כדי לזכות בהטבות מהשלטון. כך עולה ממכתב של פורום היוצרים הדוקומנטריים הישראלי למעריב (20.12.02) במסגרת הויכוח עם ערוץ 10: 

"...איך לא התביישו בעלי ההון כשהיו בתחתית לבוא להתחנן על כיסם כי פורום היוצרים יעמוד לימינם במאבקם להשגת רשיונות, הנחות, הפחתות בדרישות וזיכיונות במליוני שקלים. אז ידעו היטב היכן מצוי הכוח היצירתי הלוחם והאיכותי של היצירה הטלוויזיונית בארץ". 

יש צורך לאומי בתחנת רדיו צבאית – גלי צה"ל

בכל מדינה דיקטטורית יש תחנת רדיו צבאית. יש דיקטטורות בהן הרדיו הממשלתי הוא בעצם "התחנה הצבאית". בישראל החיילים וגם האזרחים חופשיים להאזין לתחנות כרצונם. יש ערוצי מוזיקה אחרים איכותיים ועם לוח שידורים משובח. גלי צה"ל חייבים להתחרות על אוזן המאזינים ולכן תוכן השידורים לא יכול להיות שונה בהרבה מהמתחרים. לכן, אין שחר לטענה כאילו לגלי צה"ל יש "יעוד" שונה. מה ההבדל בכל זאת? – גלי צה"ל ממומנים מכספי משלם המסים. חסות משרד הביטחון מאפשרת לגלי צה"ל לנהוג בבריונות כלפי המוזיקאים הישראלים כפי שכותב גל אוחובסקי (מעריב 15.1.03): "... גלי צה"ל ומשרד הביטחון... פשוט הפסיקו לשלם [תגמולים על השמעת מוסיקה]... הגיע כנראה הזמן שהתחנה... תהפוך לאזרחית – או תעלם... כל זה לא יקרה... יש כאן יותר מידי אינטרסים...". 

הפרטת גלי צה"ל תכניס לקופת המדינה מיליונים רבים בזכות מוניטין התחנה ותחסוך למשלם המסים עשרות מיליוני שקלים מידי שנה. 

יש להקים רשות לאומית לתקשורת שתאחד את כל הגופים המפקחים בענף

את הגופים המפקחים, מעניקי הרשיונות והזיכיונות, האוכפים, והמצנזרים לא צריך לאחד – צריך לבטל. 

הקמת הרשות הלאומית לתקשורת לא תשנה דבר באופיו של ענף התקשורת בישראל. תפקידה "לייעל" את שלטון הפוליטיקאים בענף, כולל מועצת הקומיסרים המוצעת לענייני תרבות – "מועצת תכני השידור"... 

ספקטרום התדרים הוא "מוצר במחסור". מספרם המוגבל של התדרים מחייב פיקוח והקצאה ממשלתית

ככל ששוק התקשורת יתפתח, ילך ויחריף המאבק על קבלת תדרים. יזם לא יכול להקים חברת תקשורת ללא תדר שיעמוד לרשותו, כפי שקבלן לא יכול לבנות בניין ללא קרקע. מספר התדרים מוגבל כמעט כמו שטחי קרקע. "כמעט" – הואיל ופיתוחים טכנולוגיים בעתיד עשויים להגדיל את כמות השידורים שניתן לדחוס בספקטרום התדרים. 

אמת, ספקטרום התדרים מוגבל. זו בדיוק הסיבה שיש להוציאו מידי הפוליטיקאים. כיום התדרים מולאמים והממשלה מחליטה למי להקצות תדר ולאיזה שימוש: תחום מסוים יוקצה לשידורים FM, חלק אחר לשידורי טלוויזיה וחלק אחר לטלפונים סלולריים... וכמובן – חלק נכבד לרשויות הממשלתיות (כגון צבא). כיום, הקצאת תדר לגוף עסקי מלווה בסדרת מגבלות ולחברה העסקית אין זכות קניין בתדר בו היא משתמשת. באופן זה, אם יזם או חברה חדשה זקוקים לתדר עבור מוצר חדש או שירות חדש הם צריכים לפנות ל"וועדת התדרים" במשרד התקשורת ולהתחנן. כל מי שאוחז בתדר קיים, נאחז בו כבקרנות המזבח, וילחץ על הפוליטיקאים להמשיך ולהחזיק בו. למחזיק בתדר קשה גם לשנות את השימוש שהוא עושה בו. 

מערכת ריכוזית זו יוצרת מחסור מלאכותי בתדרים, מאבקי כוח פוליטיים וכיפוף ידיים. ישנם היקפים לא מבוטלים של תדרים שאינם מנוצלים, או מנוצלים באופן חלקי ובזבזני, גם ע"י הצבא. אין כיום מנגנון שמאפשר ניוד תדרים לשימושים כדאיים יותר ומשתלמים עסקית. בשוק פתוח וחופשי, מוצר שמוגבל בכמותו, ימצה במהרה את השימושים היעילים ביותר. אם יזם חדש זקוק לתדר בשוק פתוח ותחרותי הוא פשוט יפנה לאחד מהבעלים של התדרים וירכוש את התדר ממנו או יחכור אותו. החברות שבבעלותן תדרים, בשוק תחרותי וחופשי, ישתמשו בהם לצרכים שהציבור מעריך יותר ומוכן לשלם יותר – קול, תמונה או תקשורת נתונים. כדי לבטל את "המחסור בתדרים" צריך להפריט את הספקטרום התדרים ומחירם יקבע ע"י השוק. 

ספקטרום תדרים מולאם ע"י הפוליטיקאים הוא בלם נוסף לקידמה ולצמיחה טכנולוגיים. ה"וועדה" יכולה להרוג טכנולוגיה חדשה פשוט ע"י החלטה ביורוקרטית שהתדר "מגיע" לגוף אחר. תפקיד המדינה הוא כמו ברישום בעלות על קרקעות: להגדיר את תחומי התדר, רישום הבעלות וכדומה. 

מדוע "חשוב" שרשות השידור תהיה רשות ציבורית ולא עסק פרטי?

התשובה נמצאת בדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב - 8.10.02: 

• העסקה של מאות עובדים נוספים מעבר להרשאה (באמצאות פטנט של "שוברי תשלום" במקום משכורת). 

• אין נוהל שמבטיח דיווח, פיקוח ובקרה נאותים על עסקת עובדים. 

• 94 אחוז מעובדי רשות השידור הועסקו על פי חוזה "מיוחד" (לא קשה לנחש מה זה "מיוחד"). 22 הועסקו בחוזים "צמודי מנכ"ל" (גם חוזה זה אינו מותיר מקום לדמיון) ויש עוד סוג חוזה ליחידי סגולה שנקרא "חוזה כוכבים" – כינוי "גזעי" למה שנקרא בשפה עממית חוזה "בוחטה". השכר הממוצע בחוזים האלה נע בין 19 ל-40 אלף ₪ בחודש. 

• עובדים רבים צברו מאות "ימי חופשה" כל אחד. עדות לעשרות שנים בהן כלל לא יצאו לחופש ועבדו ימים כלילות... 

• לשליש מהעובדים דרגה גבוהה יותר מאשר תפקידם. לכשישית מהעובדים דרגת שכר גבוהה בשתי דרגות מתפקידם ויש מאושרים ששכרם גבוה ב-4 עד 10 דרגות מאשר מגיע להם לפי תפקידם. 

ולבסוף... הכול נשאר במשפחה... בבדיקה מדגמית אקראית מסתבר שכמעט לשישית מהעובדים יש קרוב משפחה שעובד ברשות השידור... 

חשוב שרשות השידור תהיה בבעלות ציבורית כי רק "בעסק" ציבורי אפשר להבטיח את המשך ה"חגיגה". 

אנשי הוועד המנהל ברשות השידור מבינים בתקשורת

אורי פלאח, חבר הוועד המנהל מטעם המפד"ל: 

"...אנחנו מינוי פוליטי... צריך להיות מטומטם או צבוע כדי לצפות מאתנו להתנהג כאנשים אובייקטיבים וחסרי פניות. ברור שאני בא לשרת מטרה פוליטית . אני מבין משהו בתקשורת? אני מבין בזה? לא אני ולא כל אחד אחר מחברי הוועד המנהל. אף אחד לא בחר אותנו בגלל הכישורים שלנו... לבקש מאתנו שיקול ענייני זו דרישה נאיבית או קנטרנית, ובכל אופן, לא מציאותית. רשות השידור היא לא עיתון עסקי, שבו בוחרים את העיתונאי הטוב ביותר לתפקיד". (ידיעות אחרונות 27.7.90). 

הנהלת רשות השידור מבצעת החלטות המתקבלות במוסדות הציבוריים

כך על פי חוק רשות השידור. במציאות, ההנהלה והמנכ"ל יכולים להתעלם כליל מ'המוסדות הציבוריים'. כך אכן קורה לעיתים תכופות, היו תקופות שהמנכ"ל אפילו החרים את ישיבות הוועד המנהל... וכדברי מבקר המדינה (דו"ח 1999 עמ' 13-14): 

"...חברי ועדות הגופים הציבוריים, המגיעים לישיבות עם החלטות מוכנות מראש לפני שהדיון החל... אנשים שאינם מסוגלים להתעלות מעל לנטיות הפוליטיות שלהם ושל שולחיהם... רודפי שערוריות ופרסום הקונים לעצמם שם באמצעות הדלפות... השמצות... רואים בכהונתם זו קרש קפיצה לקידום פוליטי... המנכ"ל מחרים את ישיבות הוועד המנהל, המליאה ומוסדות רשות השידור... בניגוד מוחלט לחוק..." 

ההצדקה המקובלת לשליטת המדינה בענף התקשורת היא יישום "מדיניות ציבורית". המציאות מוכיחה שאפילו את "השליטה" המדינה אינה מסוגלת לבצע. "השליטה הממשלתית" מצטמצמת במקרים רבים למינויים ולהפקת טובות הנאה פוליטיות אחרות. 

חייבים להסדיר את שידורי הרדיו הדיגיטאליים

שידורים אלחוטיים דיגיטאליים שולחים אותות רדיו שהומרו לחבילות מידע כמו בתקשורת בין מחשבים. נדרש מקלט רדיו דיגיטאלי מיוחד שימיר אותות אלה לצלילים. בשידור דיגיטאלי אין הפרעות קליטה הדדיות כמו בשידור האנלוגי המסורתי וניתן לקלוט באותו תדר בכל הארץ. הצליל נקי באיכות DVD וניתן במקביל לשדר הודעות על צג המקלט כמו בנגן MP3. שידורים דיגיטאליים קיימים בארצות הברית כבר משנת 1992. בישראל אסור. אסור כי המחוקק עדיין לא "הסדיר" את השוק. בשנת 2004 הממשלה החליטה. בשנת 2005 נולד חוק. בשנת 2006 יכריעו ועדות "בשאלות סבוכות", שאלות כגון: מה יעלה בגורל תחנות השידור הוותיקות? איך תחולק עוגת הפרסום? מי יהיה בעל הבית של התשתית? איזה מכרזים יפורסמו? מי יהיה הרגולאטור שיעניק את הרישיונות? מה יהיו הקריטריונים לחלוקת הרישיונות? 

שאלות "כבדות" ומיותרות. די אם בתחילת שנות התשעים הממשלה הייתה מוכרת את זכות הקניין והשימוש בתדרים הדיגיטאליים לכל המרבה במחיר ויוצאת מהמשחק. כבר מזמן היינו זוכים לגלוש בין עשרות תחנות משדרות. התחרות הייתה מצמצמת את מספרן. מי שמשיג די מאזינים – יחיה. מי שלא מעניין את המאזינים – יסגור את העסק. אם חסידי סאטמר או הרב עובדיה ישיגו די תרומות או מפרסמים – קולם הדיגיטאלי יישמע – אין מניעה שלכל פלג דתי תהיה תחנת שידור משלו... משלם המיסים לא משתתף ולא מסתכן – הבעיה היא של היזם. מי שרואה כאן עסק שישקיע, בעיה שלו. 

למעשה, כבר כיום, וגם בישראל ניתן להתחבר באמצעות המחשב הנייד לאינטרנט, לשבת בבית קפה, או על מדשאת האוניברסיטה ולקלוט אלפי תחנות רדיו וטלוויזיה מכל העולם, מברזיל ועד ליפן, כולל רשת ב'. כל אחד יכול לפתוח תחנת שידור באתר אינטרנט ולהפוך בן רגע לשדרן. השאלה הפעוטה היא מי יאזין לו. אין וועדות מסדירות, אין תדרים, אין רישיונות ואין רגולאטורים. חופשי – העסק פועל נהדר ללא התערבות ממשלות. 

חייב להיות פיקוח ממשלתי שימנע מילדים ונוער לצפות בסרטים אלימים, סרטי מין ואימה

סבא בהיותו נער צעיר, החליף עם חבריו, קלפים עם צילומי פורנו בשחור-לבן. אבא בצעירותו הסתגר בשירותים עם מגזינים אמריקאים וחוברות זימה, במסיבות צפה עם החבר'ה בהקרנת סרטי 8 מ"מ כחולים "מחתרתיים". הנכד כבר קנה קלטות וידיאו לוהטות והנין בן ה-13 גולש באתר אינטרנט מזוויע... המבוגרים תמיד אסרו אבל הצעירים הסתדרו... תמיד מגיע גיל בו אי אפשר לחסום את הסקרנות. 

הויכוח על הגורמים המשחיתים את לב הנוער מעולם לא הוכרע וכנראה שגם לא יוכרע – לא בישראל ולא בתבל. אין תשובה מדעית באיזה גיל מותר לצפות, באיזה גיל מותר לעשות, מה מידת ההשפעה של סרט אלים, או של סדרת טלוויזיה מצוירת הטובלת בדם יצורים דמיוניים האוחזים בנשק יום הדין. 

בהעדר תשובה אובייקטיבית צריכה הרגולאציה לעבור אל ההורים והמשפחה. אם קבוצת הורים די גדולה תצדד בדרוג והגבלת סרטים לפי רמת אלימות ומין – השוק ייתן לכך מענה: רשת כבלים תפרסם שאצלה יש קידוד-גיל לסרטים והורים יעדיפו להיות מנויים על אותה רשת כבלים. אם אין ביקוש כזה מצד הורים אז גם פיקוח ממשלתי מיותר. בשני המקרים אין צורך בוועדה ממשלתית שתחליט מה טוב ומה רע לדעת חבריה הממונים על פי מפתח מפלגתי. 

יש להטיל סנקציות על מפיקי תוכניות טלוויזיה שמשלבים פרסומת סמויה בתכנים

פרסומת סמויה היא חשיפה של מוצר שמשתלב בעלילת הסרט או התוכנית. כאשר השוטר בסרט לוגם קוקה קולה או משתמש במחשב נייד של HP. פרסומת זו כשמה כן היא – סמויה. היא לא מפריעה לשטף העלילה והאירועים ולמעשה אינה מפריעה לצופה. בישראל נערך בילוש ומצוד על מפיקים שבתוכניותיהם צץ, אפילו באקראי, איזשהו מוצר מסחרי מזוהה. 

בעולם מתפתחת הנטייה דווקא להעדיף פרסום זה על פני קליפ של שלושים שניות. ריבוי מכשירי DVR (המקליטים) ומכשירי הקלטה שמספקות חברות הכבלים, מאפשרים לצופים לדלג על קטעי פרסומות. מחקרים בארה"ב מוכיחים כי כאשר לצופה יש כלי לדילוג על פרסומות הוא אכן עושה זאת. נראה שהמודל הוותיק של טלוויזיה מסחרית הבנוי על מקבצי פרסומות עומד בפני שינוי, וכך גם כלי המדידה – הרייטינג. צפייה בתוכנית שוב אינה ערובה לצפייה בפרסומת המשולבת בה. 

מדוע ממשלה צריכה בכלל להתערב? מדוע חיוני למנוע פרסומת גלויה או סמויה? מה זה עסקם של הפוליטיקאים אם יש או אין פרסומות, היכן ובאיזה תדירות? אם קיים ביקוש לשידור ללא פרסומות או עם פרסומות מוגבלות – השוק ימצא פיתרון לדרישה זו. 

איך להקצות ערוצי טלוויזיה מסחריים: בשיטת ה"רישיונות" או ה"זיכיונות"

ויכוח שמתעורר מפעם לפעם. בישראל (וברוב המדינות) אסור לשדר ללא אישור ממשלתי. "זיכיון" כשמו כן הוא – קבלת זכות בלעדית לשידור באזור מסוים. "רישיון" אינו בלעדי. ייתכנו מספר בעלי רישיונות לשידורי רדיו ארציים שיתחרו ביניהם. אף אחד לא יכול להצטרף לתחרות אם אין לו רישיון. "זיכיון" הוא "רישיון" בלעדי. 

כללי המשחק זהים לרוב בעלי הרישיונות. לעומת זאת, כאשר מוענק זיכיון תופרים לכל בעל זיכיון בלעדי תנאים משלו שמוכתבים מלחצים ודילים. זיכיונות ערוץ 2 שונים מאלה של ערוץ 10. זיכיון שידורי הלוויין של יס שונים מאלה של הכבלים. מעל שתי השיטות מרחפים גופים מפקחים – רגולאטורים; אלה קובעים את המגבלות, את היקף השידורים, תוכנם, מחירים ועוד. עשרות פקידי ממשלה, עסקני מפלגות ו"אנשי ציבור" שלא עשו עסק מימיהם, שרובם אפילו לא עבדו בשוק הפרטי, קובעים מי ראוי להיכנס לענף וכיצד יתפעל את העסק. 

שתי השיטות (רישיונות וזיכיונות) פסולות. ענף התקשורת צריך להיות פתוח לתחרות חופשית. מי שמעוניין להשקיע עשרות מיליוני דולרים בהקמת ערוץ טלוויזיה – שישקיע. הצופים בבית יחליטו אם יש לו זכות קיום ולא וועדה. 

כדי לזכות בזיכיון מוועדה ממשלתית נדרש יזם עם תכונות אחרות מאשר יזם שצריך להתמודד ולהצליח מול שוק של מיליוני צרכנים. כדי לשכנע מיליוני צרכנים לצפות בערוץ מסוים צריך להיות איכותי, מעניין, מרתק. כדי לשכנע וועדה צריך קשרים, קומבינות ולעיתים לשחד פוליטיקאים... 

צריך לחייב את ערוצי טלוויזיה במכסת מינימום של שידורים מהפריפריה

כללי הרשות השנייה מחייבים הקצאת מכסות שידור לפריפריה, עידוד יוצרים מהפריפריה והפקות מקור ישראליות. 

אף אחד לא יעלה על הדעת לחייב בית חולים במכסת העסקה של מנתחים שגדלו בעיירת פיתוח. אף אחד לא יחייב את חיל האוויר ש- 15% מבוגרי קורס טיס ישתייכו ל"פריפריה חברתית". ומדוע שלא לחייב כל קבוצת כדורסל לשלב בחמישייה הפותחת לפחות שחקן אחד מהנגב? 

הקסם שבכלכלה קפיטליסטית הוא בהתעלמותה מדת, מין , גזע ופריפריה – המצוינות קובעת. הצרכן הוא שקובע מי יהיו השחקנים. התחרות קובעת ולא הפקידים. אפילו ממשלת דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (ההפרדה הגזעית) נאלצה לסדוק את מדיניות האפליה הגזעית נגד שחורים כאשר דובר בתחרות אמיתית – תחרויות ספורט. כדי לנצח נאלצו לשלב אפילו ספורטאים שחורים מצטיינים בתחרויות... 

מוסדות הרגולאציה הם גופים ציבוריים אובייקטיביים שמשרתים את הציבור

גופי הרגולאציה משרתים בדרך כלל את האינטרסנטים הפוליטיים שמממנים את חברי המוסד. כלל לא חשוב שראשית דרכם גובתה באידיאולוגיה שמצדדת בפיקוח ציבורי "לטובת האזרח". בפועל מתקיים מאבק מתמיד בין חברות השידור והתקשורת לבין המוסדות המפקחים: לחצים, דילים, פגיעה במתחרים באמצעות הרגולאטורים. בזבוז משאבים כספיים ויצירתיים. 

המוסדות המפקחים החליטו שצריך ערוץ חדשות – שישדר חדשות בלבד. קבוצת משקיעים "חדשות ישראל" קיבלה את הזיכיון. אחד מהמשקיעים היה איש הקולנוע יורם גלובוס. לאחר מספר שנים של סכסוכים בתוך הקבוצה – לא יצאו מהמיזם שום חדשות והזיכיון בוטל. את סיפור הרקע מביאה לילך סגל (גלובס 30.12.04): "...אחרי שכבר אין רישיון והקבוצה לא שווה דבר, 'רכש' גלובוס את חלקם של יריביו... ורץ לבקש חזרה את הרישיון המוחרם... 'שיטת מצליח' הישראלית. 

...הרגולאציה בתחום הטלוויזיה... מערימה קשיים... מגבלות בלתי אפשריות... האמת היא שזה לא כל כך נורא... הכול דיבורים. את הרגולאטורים ניתן לסובב לכל כיוון שרוצים... למה זה צריך לעבוד בצורה כל כך עקומה? מי צריך את זה?... שתי מועצות מייצרות ניירות למכביר... כמעט כל החלטה של הרגולאטורים מתבררת כניתנת להפיכה. הם נראים עסוקים בעיקר בקביעת כללים ואחר כך במציאת הדרך להפרתם..." 

"עוגת הפרסום" המצומצמת בישראל אינה מאפשרת התרת פרסום בערוצי טלוויזיה נוספים או בכבלים

זעקה שחוזרת על עצמה כל פעם שמציעים להתיר פרסום לערוצי טלוויזיה נוספים או בכבלים. כמובן שהזעקה מקורה בשחקנים הקיימים שדואגים להכנסותיהם. כך זעקו גם בעלי העיתונים ובעלי בתי הקולנוע בתחילת שנות ה-80 בעיצומו של הוויכוח על הקמת ערוץ 2 המסחרי. לפני שנים, כאשר על הכבישים היו פחות מכוניות פרטיות, היו נוסעים באוטובוס הדחוס צועקים לנוסעים אחרים שרוצים לעלות – "האוטובוס מלא, אין מקום"... 

כאשר פקידי ממשלה מחליטים כמה מותר לפרסם ומה מספר ערוצי הפרסום הנחוצים – מוכרחים להיווצר עיוותים. בדיקה השוואתית של עלויות פרסום בטלוויזיה (תומר עובדיה, גלובס 26.5.05) מעלה כי עלויות הפרסום (ל-1000 חשיפות) בישראל יקרה ב- 400% מאשר באירופה. הסיבה כנראה במיעוט יחסי של ערוצים מסחריים. 

בכל מקרה, אין זה מתפקיד הממשלה לכפות חלוקה של"עוגת הפרסום" ולמנוע תחרות באמצעות הענקה או מניעה של רישיונות. 

במדינה קטנה אין מקום לחברות טלפון סלולרי נוספות ולא לערוצי טלוויזיה מסחריים נוספים.

לא פוליטיקאים ולא "ועדות ציבוריות" צריכים לקבוע מי יהיו המפעילים בשוק התקשורת, האם ייכנסו לשוק מפעילים חדשים, מי ירחיב את פעילותו ולאיזה תחום. האם מותר להתאחד, מה יהיה הרכב הבעלות ושאלות אחרות מסוג זה. 

מעורבות פוליטית בהחלטות אלה היא מרשם בטוח להקפאת חדשנות והתפתחות – מקור פרנסה לשתדלנים, עורכי דין ודיונים משפטיים סבוכים ומתמשכים. וכמובן, פתח לשחיתות ולהתעשרות קלה על חשבון הציבור. התשובה לשאלה צריכה להינתן ע"י השוק והתחרות. החברות העסקיות יצטרכו להשקיע את הונם ומרצם בתחרות ובעסקים במקום התמודדות בלתי פוסקת עם "הגופים המסדירים". 

הממשלה צריכה להבטיח שלא תהיה בעלות צולבת בין רובדי תקשורת שונים: בינלאומית, פנים ארצית, או ניידת כדי לשמר את התחרות בענף.

"סבסוד-צולב" – הוא הוזלת שירות (או מוצר) אחד שממומנת על ידי ייקור שרירותי של שירות אחר. פעולה זו מעניקה לחברה את היכולת להכות ולשבור כל "מתחרה", יעיל וזול ככל שיהיה ולהרחיקו מהשוק. 

בעידן החדש לא יהיו חברות ממשלתיות – החברות תהיינה כולן פרטיות. התחרות על חסדיו של הצרכן תהיה עזה וכך לא תתעורר בעיה של "סבסוד צולב". 

בעיית "סבסוד צולב" אמיתית קיימת רק בחברה ממשלתית או חברה פרטית שנהנית מהגנה ממשלתית. מקור המימון ל"סבסוד הצולב" מגיע כמובן מכספי משלם המסים. בזק למשל יכולה [הייתה], תאורטית, להשתמש בהכנסות מטלפון פנים-ארצי כדי להוזיל שיחות בינלאומיות לרמה כה נמוכה שתגרום לפשיטת רגל של החברות המתחרות בתקשורת לחו"ל. בזק, כשהייתה חברה ממשלתית, יכלה להרשות לעצמה "סבסוד צולב" כי לא חששה מפשיטת רגל – משלם המסים ישא בסוף בנטל. אם בזק המופרטת תהייה חברה פרטית מלאה, שמתחרה בשוק קשוח בכל התחומים וללא "הסדרים" ופיקוח על מחיריה, היא תאלץ לייקר שיחות מקומיות כדי לסבסד שיחות לחו"ל – כי אין מקור ממשלתי לסבסוד. במקרה זה המתחרים האחרים בשוק השיחות המקומיות ייהנו מבריחת לקוחות בזק. כאשר השוק פתוח לתחרות, ואף חברה לא מוגנת ע"י "זיכיון ממשלתי", אין כל בעיה עם "סבסוד צולב" – כל "מבצע" של רשת מזון הוא בדרך כלל "סבסוד צולב" – מבצע לגיטימי של הוזלות. 

כצרכנים, לא מעניינים אותנו שיקולי התמחור של הספק. לא מפריע לנו אפילו אם הוא מוכר במחירי הפסד. אנחנו בוחרים את המוצר המתאים לנו ובזה נגמר הסיפור. אין שום צורך ב"עזרה" מגוף ממשלתי. 

הממשלה צריכה לשמור על "תחרותיות בענף"

כל מה שממשלה צריכה לעשות כדי "לשמור על תחרותיות" זה להימנע מלהתערב. לא "לעשות". כל "סיוע" ממשלתי לתחרות בולם תחרות. החשש הוא שבהעדר התערבות ממשלתית עלולה חברה אחת להשתלט על השוק וליצור מונופול. 

בשוק חופשי, תחת סחר חוץ חופשי ממגבלות, מכסים, ורישיונות לא יכול להיווצר מונופול שיפגע בצרכן. אלה נוצרים אך ורק בחסות ממשלות. יתכן מצב שבשוק מסוים יהיה רק ספק יחיד, אך גם הוא מאוים ממוצרים חלופיים. חברת התוכנה מייקרוסופט היא ספק יחיד בתחום מעבדי התמלילים, מערכות הפעלה ועוד. האם היא מונופול דורסני שפוגע בצרכן? החברה מתמחרת את מוצריה באופן זהיר כדי שמרב הצרכנים ירכשו את המוצר ובדרך זו תשיג את מקסימום הרווח. כדי להצליח, החברה חייבת לדאוג לצרכי הלקוח באופן שרוב מכריע של הלקוחות יהיו מרוצים כל הזמן. אם החברה תזניח חזית כלשהי יקום לה מתחרה מהר מהצפוי. 

רק רגולאטור ממשלתי יכול לקבוע מחיר הוגן בשוק בעייתי כמו טלפוניה

החברות הסלולריות משלמות לבזק עבור העברת השיחות בקווי בזק אל ביתו של המנוי. כיום קובע הרגולאטור את המחירים בהתאם ללחצים או "דילים". 

רגולאטור ממשלתי לא יכול לנחש את מחיר השוק. לכן, יתכנו שתי אפשרויות: או שהחברות החדשות משלמות מחיר גבוה מידי עבור שירותי בזק ואז העלות מתגלגלת לצרכן, או שהמחיר נמוך מידי ואז בזק מסבסדת למעשה את החברות החדשות. תסבוכת לא פשוטה... 

הרגולאטור מסתבך והולך וסופו לקרוס תחת כובד משקלו. כבר כיום ספק אם למישהו מפקידי משרד התקשורת יש ראיה כוללת איך "העסק" מתפקד ומה המהלכים הבאים. ועדות חדשות צצות מעת לעת ומגישות המלצותיהן, משקיעים פוטנציאלים באים והולכים, תקנות חדשות, תביעות ופסקי דין. 

האירוני שבעניין הוא שתכליתה המוצהרת של הרגולאציה היא לאפשר ולעודד תחרות... אך בסופו של יום הרגולאטור משפיע למעשה באמצעות הסדריו ותקניו מי יהיו השחקנים ומי ירוויח. קיימת גם סכנה שעול הרגולאציה והמחויבויות בפניהם ניצבת חברה חדשה, בצרוף מלאכותי של מחירים נמוכים מידי, דווקא יקשו על כניסת מתחרים חדשים לענף... ושתשתית חדשה מקבילה לבזק לא תקום... כך נמנעת תחרות בשם "עידוד התחרות"... 

עיוות גורר עיוות חדש. כל עוד בזק הייתה חברה ממשלתית (עיוות מס' 1) – חברה מסובסדת בשוק ללא תחרות – חייבת הייתה הממשלה לקבוע את כללי המשחק (עיוות מס' 2). עם הפרטת החברה, כניסת חברת הכבלים לטלפוניה ותפוצת הטלפונים הסלולאריים – לא נותרה הצדקה לקיומה של רגולאציה ממשלתית. 

הממשלה צריכה לחייב כל חברת טלפון להעמיד את קוויה לשרות חברת הטלפון המתחרות בה ("קישור גומלין") ולהכתיב את המחיר אותו תחייב החברה עבור קישור החברה המתחרה. 

אם חברות הטלפון המתחרות בשוק יהיו בעלות גודל משמעותי אז חברות הטלפון יגיעו להסדרים בינם לבין עצמן, במו"מ מסחרי חופשי, על קישורי גומלין ועל מחירם. 

ה"מחיר" הוא התשלום של מנוי חברה אחרת כאשר הוא מחייג אלינו אם אנחנו מנויים בחברה שונה. לדוגמא: אם אנחנו מנויי סלקום ומנוי בזק מחייג אלינו – כמה משלם מנוי בזק עבור השימוש בתשתית סלקום להשלמת השיחה כדי להגיע אלינו. 

חברה שלא תגיע להסדר קישוריות עם החברה או חברות אחרות, מגבילה את מנוייה, ואת התועלת שהם מפיקים מהמכשיר. חברת טלפון שלא מקושרת לאחרות כורתת את הענף עליו יושבת לכן אין צורך בכפייה ממשלתית – השוק כופה על חברות הטלפון להגיע להסכמים ביניהן במו"מ חופשי. 

הבעיה קיימת לכאורה לגבי חברת טלפון חדשה שרוצה להשתלב בשוק. לחברה חדשה יש מספר מנויים קטן והיא עלולה בעתיד לנגוס ממנויי החברות הותיקות הגדולות. לחברה ותיקה אין סיבה כלכלית לאפשר לחברה חדשה וקטנה קישור אל מנויי הותיקה. הפער העצום בין מספר המנויים של חברה חדשה לותיקה הופך את קישור הגומלין ביניהן לבלתי מעשי בגלל התועלת המועטה שצומחת לחברה הותיקה. להפך, התמריץ הכלכלי הוא "לחנוק" את החברה החדשה. יתכן (רק ייתכן) שחברת סלקום לא הייתה מצליחה להתבסס בשוק אם חוקי הרגולאציה לא היו מאלצים את בזק ופלאפון לאפשר למנויי סלקום הצעירה להתקשר אל מנויי בזק ופלאפון. 

כיום יש בישראל מספר חברות סלולאריות ועוד מספר חברות טלפון נייח בצעדיהן הראשונים. התחרות ביניהן תקבע את מחיר השוק לשיחות ולקישורי גומלין. בהעדר רגולאציה תוכל חברה חדשה להשתלב בשוק רק אם תציע חידוש טכנולוגי או שיווקי משמעותי. לחברה חדשה יש יתרון על פני חברה ותיקה ומסורבלת ביישום ובאימוץ טכנולוגיה חדשה. 

לדוגמא: אם תתפתח טכנולוגיה זולה שתאפשר למנוי סלולרי שיחות ברדיוס עירוני מוגבל אך במחיר אפסי. תתכן רכישת מכשירים כאלה לצורכי תקשורת פנים-משפחתית בלבד. לחברה חדשה כזאת אומנם לא יהיו הסכמי קישור עם חברות טלפון אחרות (כי לאחרות לא כדאי לשתף פעולה) אך במשך הזמן, עם הגידול במספר משפחות המנויים – יגדל גם כוחה של החברה החדשה במו"מ מול הותיקות. 

אין ספק, שאם בתנאי תחרות חופשית, מחיר קישורי הגומלין בין החברות היה "מרקיע שחקים"; או שחברות הטלפון לא היו נוהגות באופן רציונלי ולא היו מגיעות להסדרי קישור-הדדי מרצונן החופשי, היה מופיע בשוק פתרון טכנולוגי לבעיה. אולי קופסת מיתוג ביתית שמאפשרת למנוי להתחבר לכל הרשתות האחרות. עד לאמצע שנת 2005 היה מותקן בעשרות אלפי משרדים בישראל מכשיר שנקרא "מתאם סלולרי" המחובר למרכזיית הטלפון במשרד ומאפשר לכל עובד בחברה לחייג משלוחת טלפון למנויי סלולרי ישירות, שלא דרך קווי בזק (כאילו שהעובד החזיק ב-3 טלפונים על שולחנו). "מתאם סלולרי" עקף את בזק וחסך למשרד את עלות השיחות לבזק כאשר מחייגים למנויי סלולרי. החסכון היה משמעותי למרות שהמתאם הסלולרי פרימיטיבי למדי, מגושם, יקר וכלל לא בטוח אם היה "חוקי"... זכות הקיום ל"מתאם הסלולארי" נבעה ממחירים שרירותיים עליהם החליטו מוסדות הרגולאציה. כאשר אותם מוסדות החליטו לחייב את בזק במחירים נמוכים יותר, כבר לא היה כדאי לחייג באמצעות "מתאם סלולארי". זול יותר היה לחייג מבזק ישירות למספר סלולארי... "הטכנולוגיה" פותחה רק בגלל מעורבות הרגולאטור... 

הממשלה צריכה לחייב חברות טלפון למכור שרותיהן לחברות טלפון מתחרות

מטרת חברה עסקית היא יצירת רווח לבעלי מניותיה – ביניהם אזרחים רבים שהשקיעו את מיטב חסכונותיהם במניותיה (ישירות, או באמצעות קופות גמל, קרנות נאמנות וקרנות פנסיה). רגולאטור, הכופה על חברת טלפון להעניק שירותים לגוף מתחרה ובמחיר נמוך, פוגע בהתחייבות החברה כלפי בעלי מניותיה. כפייה זו אינה שונה במהותה מחוק דמיוני שהיה מחייב כל חנות נעלים להקצות מקום בחלון הראווה כדי לפרסם את החנות הנעלים המתחרה שמעבר לרחוב. 

חברות הטלפון יודעות מראש את כללי המשחק ודואגות לפצות עצמן מראש על פגיעה מלאכותית בהכנסותיהן. "הדילים" הנעשים עם רשויות השלטון מגלמים מראש את הנזק הצפוי מכפייה ממשלתית – כפי הנראה באמצעות "שריון" הכנסות בדרכים אחרות. 

חברה שנפגעת מכפייה ממשלתית חייבת "לפצות" את עצמה – ה"פיצוי" הוא על חשבון הצרכן – מקור ההכנסה של החברה. מחירים בשוק החופשי נקבעים ע"י הצע וביקוש. התחרות קובעת את שיווי המשקל. כאשר ממשלה מטילה מגבלות על המסחר החופשי, נוצר מנגנון ממשלתי ש"אחראי" על תפקוד החברות המסחריות בענף. מנגנון פוליטי זה לעולם יהיה דו-סטרי: המועצה שמפקחת ומגבילה היא גם תמיד זו שמאשרת "הקלות" והטבות. ב"עסקה" עם השלטון, בשוק בו מוכתבים מחירים ע"י השלטון, החברה צריכה להגיש לפוליטיקאים "תחשיבים". התחשיב" מפרט את דרישתה – נכללים בו מקדמי בטחון גבוהים לצורך מו"מ עם הפקידים. אין ספק שבדרך זו משלם צרכן הטלפון ו\או משלם המסים סכום גבוה מאשר היה משלם על קניית השרות ללא משטר כפייה. 

בשירותי טלפון נייחים (בזק) יש מקטעים שאינם כלכליים ולכן יש לכפות על חברות שמפעילות טלפונים נייחים חובת שירות אוניברסלי לכל דורש. 

מאחורי מיתוס זה מסתתר חשש שללא כפיה ממשלתית יעלו חברות הטלפונים בעידן החדש את המחירים באזורים מרוחקים ממרכז הארץ. 

ישראל מדינה זעירה שכמעט אי אפשר להבחין בה על גבי הגלובוס... אין כמעט יישוב בישראל ש"רחוק" מריכוז עירוני. מספר ה"ישובים הנידחים" זניח ביותר. התחרות בעידן החדש, ללא רגולאציה, מתחילה במצב בו בכל מקום בארץ יש קווי בזק, ובמקביל – כל הארץ מכוסה ברשת סלולרית. ייתכן תאורטית שבאזור "מרוחק" מסוים, נניח בגבול הלבנון, תנצל חברת בזק המופרטת את כוחה המונופוליסטי (כי עדיין אין לה מתחרים בגליל העליון) ותכפיל את תעריפיה שם. 

כדאי לבחון אם הצעד הלא-פופולרי כה נורא. לאזור "מרוחק" בגליל יש יתרונות ויש חסרונות לעומת רמת גן לדוגמא. היתרונות בגליל רבים – האוויר הצח, איכות החיים, הבית הפרטי הגדול, טבע ירוק, פירות זולים... כמובן שבגליל יש גם חסרונות – תאטרון יקר (כי צריך לנסוע לחיפה), ביקור במשחק כדור-סל עוד יותר יקר (כי צריך לנסוע בדרך כלל לתל-אביב), יתכן שגם המוצרים בחנות המכולת המקומית יקרים יותר ובמגוון מוגבל. לא יקרה אסון אם גם התייקרות של שיחות הטלפון ביישוב ה"מרוחק" תצטרף לחסרונותיו. 

אם בזק תייקר מאוד את תעריפיה בגבול הלבנון, עליה לחשוש מחדירת מתחרים לאזור. הכדאיות למתחרים תעלה, תיווצר שם תחרות והמחירים שוב ירדו. בנוסף, אין להתעלם משיקול יחסי הציבור של חברות עסקיות בעידן תחרותי. תדמית החברה בציבור חשובה כיום לכל חברה עסקית. חברת טלפון "שתגזים" באפליית תעריפים עלולה לכרות את הענף ממנו היא מתפרנסת – היא עלולה ליצור עוינות כלפיה וקרקע נוחה למתחרים לשכנע לקוחות גם באזורים אחרים לנטוש את ה"חברה המגעילה"... 

רשיונות לחברות טלפון או אינטרנט יינתנו ע"י הממשלה אך ורק למפעילים שיוכיחו יכולת פיננסית, כישורים טכנים ויעמדו בתנאים אחרים.

התערבות הממשלה צריכה להיעשות רק באמצעות חקיקה כללית כגון: איסור שימוש בטלפון למטרות הסתה, איסור העברת בעלות על חברה לגורמים עוינים למדינה, העמדת שירותים לטובת מערכת הביטחון, שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה בזמן חירום וכדומה. 

המדינה לא צריכה להתערב בשיקולים עסקים של יזמים. יזם שמקים חברת טלפון פרטית צריך להשקיע סכומים ניכרים – עשרות מליוני דולר, ואף יותר, בהקמת תשתית מינימלית, שיווק ופרסום. לא המדינה צריכה לבדוק את יכולתו וכישוריו. בעידן החדש לא המדינה ולא הממשלה הם לקוחות היזם, אלא ציבור הצרכנים. אם יזם לא יגייס את המומחים המתאימים ואת יתר בעלי הכישורים הנדרשים הרי שהעסק ייכשל והשקעתו תרד לטמיון. בעלי המניות שהשקיעו במיזם הם שצריכים לדאוג ולא הממשלה. הסיכון של הצרכן בענף הטלפונים אפסי יחסית לסיכון הנלקח לדוגמא בעת קניית דירה או מכשיר חשמלי לבית (מקרר, מחשב, תנור...). אם חברת טלפון תפשוט את הרגל אז המנוי יכול לעבור מייד לאחת מהחברות המתחרות. הנזק זניח. אם חנות מוצרי אלקטרוניקה פושטת רגל ייתכן שהצרכן יפסיד אלפי ₪. למרות זאת, הממשלה והמדינה לא דורשים מבעלי חנויות מוצרי חשמל להוכיח יכולת פיננסית וכישורים. 

כדי למנוע ריכוז עוצמה בגוף יחיד יש לאסור על בעלויות צולבות בתחום התקשורת להפריד את השוק לרבדים שונים (בינלאומית, פנים-ארצית, סלולרית וכו') 

באותו נימוק אפשר להמשיך ולפרק את חברות הטלפון לרבדים נוספים כגון: חברה למתן שירותי מודיעין (144), חברה למכירת מידע (זמני המראה ונחיתה). בשוק תקשורת הנשלט ע"י המדינה, בו מוענקים רשיונות והיתרים והתחרות מוגבלת, אכן עלולה להיות בעיה בבעלות אחת על מספר עסקי תקשורות מקבילים. לעומת זאת, בשוק תחרותי ופתוח, ללא חסמי כניסה ממשלתיים, אין חשש "מבעלויות צולבות". נהפך הוא – ייתכן שההחלטה על פיצול חברה היא שרירותית לגמרי ומזיקה למשק ולאזרח כי המבנה האופטימלי הוא חברה מאוחדת ומשולבת. לדוגמה: הממשלה החליטה על הפרדה בין חברות טלפון המספקות שיחות בינלאומיות לבין שיחות מקומיות. יתכן בעתיד, כאשר השוק יהיה פתוח לתחרות וחופשי ממגבלות, שהמבנה האופטימלי שהשוק יוצר הוא דווקא חברות תקשורת שמאחדות שיחות בינלאומיות עם מקומיות ואולי גם עם שירותי אינטרנט וטלוויזיה. יזם בשוק התחרותי יאחד חברות רק אם יש בכך יתרון מול מתחריו. כפיית פיצול על היזם פוגעת בצרכן. החשש העיקרי הוא שהיזם יסבסד פעילות אחת, כדי "לשבור" מתחרה, על חשבון פעילות אחרת. בשוק תחרותי רשאי יזם לעשות זאת אך הוא מסתכן בהפסדים ובחשיפת האגף העסקי שצריך לשאת בנטל הסבסוד. גם כיום יש סבסוד צולב, כמעט בכל חברה גדולה – כמעט כל "מבצע" של חברה הוא סבסוד מוגבל בזמן של קו המוצרים "שבמבצע" על חשבון מוצרים אחרים. התחרות במשק מגבילה את "המבצע" בזמן. תעשיין שיתמיד "במבצע" לאורך זמן יפשוט רגל.