הצגנו בכתבה הקודמת רעיון לבחירת שופטים. נזכרתי בכתבה שנשכחה על סמכויות בית המשפט העליון, שקיבלנו לפני כשנה, וראוי להעלותה בהקשר זה.
מדובר ב"פרשיה" משפטית שעניינה פרסומת לארוחת מג'יק נודלס, שהועלתה בערוצים המסחריים במהלך דצמבר 2003 עד שנפסלה לשידור על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. הפרסומת העסיקה את בתי המשפט עד לפני כשנה.
בפרסומת לארוחת נודלס מהירה שמוסיפים לה רק מים רותחים, נראה השחקן צחי נוי, שגילם את דמותו של יהודל'ה בסרט "אסקימו לימון", יושב בסלון של בית בושת וצעירה תאילנדית מסרבת לו ומכה אותו. השחקן שואל באנגלית שבורה, "מה עשיתי?" והקריינית אומרת "תירגע נודל'ה, לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך ארבע דקות, אבל מג'יק נודלס כן".
בדצמבר 2003 פסלה הרשות השנייה את התשדיר בגלל "פגיעה ברגשות הציבור, בטעם הטוב ובכבוד האשה". ערר על הפסילה נדחה גם לאחר תיקון הנוסח משום "המסר המבזה".
משווקת הנודלס עתרה לבג"ץ נגד פסילת התשדיר.
נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, כתב את פסק הדין בספטמבר 2004, וקבע כי הפגמים שמצאה הרשות השנייה בפרסומת מצויים רק בדברי הקריינות הנשמעים בסופה, ולא בהיבט הוויזואלי. לדעתו, האמירה "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך ארבע דקות" בהקשר שבו היא מופיעה בפרסומת אינה פוגעת בטעם הטוב במידה המצדיקה את פסילת הפרסומת – "הפסילה לא היתה מידתית", כתב ברק וביטל את החלטת הרשות.
החברה המשווקת עמדה על זכויותיה ותבעה מיליון שקל פיצוי. התיק חזר לשופט השלום. הואיל ובית המשפט העליון קבע כי הדין איננו מאפשר לפסול את הפרסומת, ומכאן שלא ניתן לשלול מן התובעת פיצוי אך ורק בשל מסריה הפוגעניים של הפרסומת... בפסק דינו קבע שופט השלום רובין כי "לאחר שצפיתי בפרסומת נחה דעתי כי צודקים המומחים מטעם הנתבעת בכל הנוגע למסרים הפוגעניים הגלומים בפרסומת ולגבי מידת השפעתה הפוטנציאלית על הצופה. הבחירה בשחקן צחי נוי המזוהה יותר מכל עם דמותו הידועה של 'יודל'ה' מהסרט 'אסקימו לימון' איננה מקרית.
לדברי השופט "הבחירה בתאילנדית בהקשר המיני דווקא, גם היא אינה מקרית, אלא היא פרי הרצון של יוצר התשדיר לנצל לצרכיו את הדעות הקדומות כנגד נשים תאילנדיות."
בית משפט השלום בירושלים פסק פיצויים בסך מיליון שקל לחברה שמשווקת את המוצר בגלל הנזקים שנגרמו לה בעקבות הסרת הפרסומת.
האקטיביזם השיפוטי גולש לכל תחום מחיינו.
משרד הפרסום הכין פרסומת בעלת הקשרים מיניים. הרשות השניה שקלה ולבסוף החליטה לפסול את התשדיר, בשל וולגריות, פרובוקטיביות, שערוריתיות ופגיעה בכבוד הנשים. המפרסם פנה לבג"צ בתלונה "אכלו לי, שתו לי, פסלו לי, צנזרו לי". בג"צ, בהנהגת אהרון ברק, התערב ופסק לטובת המפרסם.
ראה המפרסם כי טוב, והחליט לתבוע, בתביעה אזרחית כספית, את מועצת הרשות השניה על הנזקים שגרמה לו. בא שופט השלום, רואה את התשדיר ונלחץ. מצד אחד הוא מכיר בלגיטימיות של הפסילה. מצד שני הוא יודע מי הבוס. והבוס אמר שהרשות השניה טעתה. אי אפשר שלא לפסוק פיצויים אחרי שביהמ"ש העליון קבע שהרשות השניה טעתה. לכן היא תצטרך לפצות את המפרסם. אבל גם אי אפשר לתת הרבה, כי בתוך תוכו הוא יודע שזהו עניין לשיקול דעת. עניין של טעם. במה עדיף טעמו של בית המשפט על פני זו של הרשות השנייה? לכן צריך לתת איזשהו פיצוי, אבל לא גדול מדי. מה יעשה שופט השלום? אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי!
כל זה נובע מהעובדה שיש במדינה רק גוף אחד היודע, הקובע, המוסמך, הראוי, ההגון, והשקול. רק שם יושבים יחידי הסגולה שניחונו בתכונות ה"וירטו", המקנה להם את היכולת המופלאה למצוא את האיזון העדין בין ערכים המתנגשים חזיתית. השכלתם המשפטית הרחבה יוצרת בתוכם את הרגישות המופלאה להאזין לכל פריטה על מיתרי הנפש, בכל התדרים, בכל שדרה משדרות החברה, וכך לדעת מה חש כל אחד מן הגברים והנשים בחברה הישראלית, ומה חש כל אחד מן הגברים והנשים התיאלנדים החיים כאן, והנחשפים לאותה הפרסומת. כמו שלמה המלך שידע לשוחח עם כל חיה, בהמה או צפור כנף בשפתה, כך יכולים הם לרדת אל עומק רגשותיהם של העובדים הזרים, הן לחלק המודע והן לחלק הבלתי מודע של נפשם, ולדלות משם את המידע הדרוש להם לצורך חישוב האיזונים. בל נשכח כי על כף המאזניים מונחים ערכים חשובים לחברה כמו חופש הביטוי, חופש העיסוק והשילוב שלהם שנקרא בפי בית המשפט העליון "חופש הביטוי המסחרי".
בכך נוצר למעשה מצב שבו כל החלטה מההחלטות של רשות מרשויות המדינה כפופה להחלטת בית המשפט. לכאורה, אין בזאת כל רבותא. הכל כופפים כאגמון ראשם בפני החוק ורשויותיו. אלא, שהדגש הוא לא על ההחלטות הנוגדות את החוק, או את הערכים הבסיסיים של החברה. החידוש הוא שגם בשאלות של שיקול דעת, של טעם, של התרשמות, גם שם מוצא בית המשפט לנכון לחוות את דעתו. בית המשפט פוסל החלטה של גוף, שזהו תפקידו העיקרי, לשמש כרגולאטור המפעיל שיקול דעת. בית המשפט קובע שלא היתה מידתיות בהחלטה, ומשנה אותה מן הקצה אל הקצה, עד כדי כך שהרגולאטור "חוטף" תביעה משפטית, שהרי הפעיל שיקול דעת לקוי.
לא כל אחד מאיתנו מבין את מלוא היקף ההשלכות של מציאות זו.
להלן המדריך שיסייע בידיך לנהל את חייך בעידן זה של "מהפכה חוקתית", "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט":
דוגמא א': נניח שחבר השופטים בתוכנית "כוכב נולד" החליט להדיח אותך, למרות הביצוע המושלם והמרגש, שכל הדודות שלך טענו שאין נאה ממנו. תגיש מייד בג"צ. הם ישבו על המדוכה ואולי יחייבו את המדינה להנחות את משרד התרבות המדע והספורט, שינחה את הרגולטור של ערוץ 2 להעלות אותך לשלב הבא.
דוגמא ב': מועצת עיריית תל אביב הוציאה מכרז לשנוי פני ככר דיזנגוף? התוכנית שלך הגיעה למקום השני? תערער, תיכף ומייד, לעליון. הם יבחנו את התוכנית שזכתה. אם הם יגידו עליה "איכס", אתה כבר בדרך "לעוף על המליון". ובינתיים, תחשוב על פתרון יצירתי, מה, לעזאזל, עושים עם המזרקה של אגם?
דוגמה ג': לא מעט אנשים המרוחקים מעולם המשפט היו רוצים להיות זבוב על קיר בית המשפט בעת ששופטי בג"צ הנכבדים יבחנו, מקרוב יש לומר, האם יש קורטוב של צדק בערעורה של סגנית מלכת היופי על הבחירה השגויה של חבר השופטים בתחרות החשובה לקביעה מיהי היפה בבנות. ההיקפים ומידות הגוף של המתמודדות ימסרו לשופטי העליון כדי שילמדו את הסוגיה על היבטיה השונים. שופטי העליון לא יסתפקו, מן הסתם, בחומר העיוני ויבקשו לשזוף עיניהם, להתרשמות בלתי אמצעית, במושא הדיון. כאשר יפורסם אחרי 7 שנים פסק הדין המנומק, שישתרע על פני 251 עמוד, תדע כל מראה שעל הקיר מהי הדרך הנכונה לקבוע מיהי האשה הכי יפה בעיר.
מתי כל זה קרה, בעצם? מתי מסרנו לידי בית המשפט את המפתחות, הסמכות והכח הללו לנהל כך את חיינו?
ובכן, מעולם לא נתננו להם את הסמכות הזו. הם פשוט לקחו אותה.
הכיצד לא עורר הדבר כל התנגדות?
אפשר להסביר זאת בחולשת המערכת הפוליטית, הן של הרשות המחוקקת והן של המבצעת, שהותירה את הרשות השופטת כגוף בעל התדמית הציבורית הנקיה, חף מכל אינטרס זר. אפשר להסביר זאת בריבוד החברתי בישראל, שבגינו מקבל בית המשפט העליון הגנה מן העיתונות, על היותו המעוז האחרון של האליטות. אפשר להסביר זאת תוך שימוש בתיאוריות שונות מתחומי מדע המדינה, הפסיכולוגיה, התקשורת או המשפט.
אבל, אפשר גם לא להסביר.
זוהי עובדה.
בנוהג שבעולם, שכל מערכת רוצה להרחיב את סמכויותיה. כל ארגון רוצה להגדיל את מוטת כנפיו. אלא, שברגע שהם פולשים לטריטוריות זרות הם פוגשים תמיד התנגדות עזה.
כאן זה שונה.
אהרון ברק קבע: "הכל שפיט", ומאז הכל שפיט. הוא אמר - ויהי.
למה?
ככה!
???
ככה זו כן תשובה!
דן לב פועם (שם הכותב שמור במערכת)
