שבת, 12 נובמבר 2011 00:00

יבוטל חוק הסוב-יודיצה - איסור דיון בתקשורת על הליך משפטי

הסוב-יודיצה אוסר לדון בתקשורת ולחשוף פרטי דיון המשפטי. מדוע רע שהתקשורת תשפוט נאשם במקביל לבית המשפט? המערכת מייחסת כישורי ניתוח וחשיבה עדיפים לשופטים אז מדוע היא לא סומכת על אבחנתו בין עיקר לטפל?

עיקרון הסוב-יודיצה אוסר לדון בתקשורת על פסיקה צפויה של בית המשפט בעניין שנמצא עדיין במהלך הדיון המשפטי. מכאן נובע גם האיסור על שידורים של מהלך המשפט בטלוויזיה. הנימוק לפגיעה בחופש העיתונות הוא החשש להטיית דעת השופטים אם הדיון יהיה ציבורי וכתוצאה – יפגע העיקרון של "הליך משפטי הוגן". וכך לשון החוק:

(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" – גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי.

לאחר גזר הדיו בעניין משה קצב אמרה השופטת יהודית שבח, שהייתה בדעת מיעוט, כי משפט השדה שנערך לקצב הוא תוצאה של משפט מהיר שנערך על ידי התקשורת על ידי סיוע מאסיבי של הדלפות בלתי פוסקות ומגמתיות. לדבריה, העדויות עברו מבית המשפט למרקע הטלוויזיה ודפי העיתונות. טענות דומות עלו נגד אופן סיקור התקשורת את משפטו של צחי הנגבי בעניין המינויים הפוליטיים וגם במשפטו של חיים רמון בעניין הנשיקה המפורסמת בעיצומה של מלחמת לבנון האחרונה. 

גם בערעורו של משה קצב בבג"צ חזרה ועלתה הטענה ל"הגנה מן הצדק" בגלל שפיטה מוקדמת בידי התקשורת; פרסומים משמיצים שיצאו כנגד המערער, אשר הכריזו עליו כאנס אף טרם הגשת כתב האישום והשפעת פרסומי התקשורת על עדים.

באנגליה, לדוגמה, ידוע "טריק" לשימוש לרעה בעקרון הסוב-יודיצה: כאשר נודע לאישיות ציבורית כי עיתון עומד לפרסם כתבת תחקיר על מעשיו, הוא יכול להגיש תביעה נגד העיתון על איסור פרסום מחשש לשון הרע. לא משנה שהמשפט יתנהל בעוד שנה, או שבכלל לא יתנהל – עד אז עוקצו של העניין יכהה. 

חוק הסוב-יודיצה מיותר עקרונית ופסול גם מעשית. הטענות התכופות, גם של שופטים, על "שפיטת התקשורת" מעידות על בעיה ביכולת היישום והאכיפה של החוק. אם השופטת שבח צודקת, אז מדוע לא מעמידים לדין את מאות אנשי התקשורת ואת "המדליפים המגמתיים" מאולם המשפט?... איך אפשר בכלל למדוד את "השפעת התקשורת על בית המשפט"? נדרשים לכך כישורים מתחום הפסיכולוגיה וחקר המוח שטרם הומצאו. 

ובכלל, מדוע שהתקשורת לא תשפיע על השופטים? האם חוכמת הניתוח של אירוע משפטי היא תכונה מולדת של עורכי הדין שמונו כשופטים? האם המינוי כשופט מעיד בהכרח שלאותו עורך דין שיושב מעתה על הכסא הגבוה יש בלעדיות על שיקול הדעת המשפטי? האם עורכי דין, משפטנים באקדמיה, או פובליציסטים בתקשורת לא יכולים להאיר זווית חדשה ושונה בעניין שתלוי ועומד בבית משפט, או אולי להצביע על חוסר הסבירות בעדות מסוימת, או הצגת הגיחוך שבטיעון של מי מהצדדים המתדיינים? מדוע שהשופטים לא יוכלו לקרוא בעיתון דעה אחרת, או רעיון שמחזק או סותר את עמדתם? מה היתרון בבידודו ובניתוקו של השופט בלשכתו שמא ייחשף לרעיונות אחרים?

הסוב-יודיצה מניח הנחה נסתרת שהשופט צריך להתבשל "במיץ של עצמו", מנותק מהערות ודעת הסביבה מתוך בטחון שבתנאים אלה יוכל השופט להפעיל שיקול דעת מיטבי, תוך מיצוי מיומנותו המקצועית הייחודית. אבל – אם המערכת מייחסת חשיבות כה עדיפה לכישורי השופט, אז מדוע היא לא סומכת עליו שיוכל להבחין בין עיקר לטפל כאשר יהיה חשוף לתקשורת שמורשית לדון באופן מלא במשפט שמתנהל?

צריך לאפשר אפילו שידורים ישירים מאולם בית המשפט, למעט מקרים מובהקים של פגיעה בצנעת הפרט או חשש סביר לגילוי סודות מדינה – מקרים בהם גם כיום המשפט מתנהל בדלתיים סגורות. גם הערוץ שמשדר את דיוני הכנסת אינו משדר את דיוני ועדת החוץ והביטחון.

חשיפת הציבור הרחב באופן ויזואלי למערכת המשפט תגביר את האמון ברשות השופטת. אזרחים יקבלו מידע שאינו מסונן ומשוכתב על ידי מתווכי התקשורת, יתרשמו ישירות מהצדדים, יראו את השופט מתלבט ויפסיקו להתייחס לשופטים כקולקטיב שנקרא "השופטים המנותקים", או "בית המשפט". השופט יחזור להיות אדם בעל צלם אנוש שאינו חלק ממכונה בעלת אג'נדה קולקטיבית כביכול. דמות שאפשר לבקר או להזדהות. תגבר התחושה שמערכת המשפט משרתת את הציבור ולכן דווקא יגבר האמון בה.

ברקע כבר נשמעות הטענות שהמשפטים יהפכו ל"הצגה" שתגרום ל"זילות" מערכת הצדק. וכי כיום אין אלמנט של הצגה בפני השופט? האם כיום אין משקל לכושר ההצגה של עורך הדין? ההבדל מעתה יהיה שכישורי ההצגה גם יעמדו במבחן התקשורת. דרך הצגת הדברים היא חלק בלתי נפרד של כל תהליך החלטה: פרזנטציה של תוכנית לפני מועצת מנהלים, או לפני פורום מפקדים בצבא, או אפילו נאום בעל רטוריקה מוצלחת של חבר כנסת במליאה – בכול מגע בין בני אנוש יש אלמנט של "הצגה". למה צריך להקל על שופטים ועורכי דין? – מעתה הם יידרשו ליתר הקפדה, להעמקת שיקול הדעת בדבריהם ובדרך הצגתם – יהיה עליהם לעמוד גם במבחן של עשרות אלפי מושבעים. עבודת מערכת המשפט תחת ביקורת רציפה היא ההפך מ"זילות" –הלחץ להעלאת האיכות יגבר. 

השופט לא קובע את פסיקתו מול המצלמות, אלא כאשר הוא ספון שעות רבות בלשכתו, לאחר שהוא שוקל את מהלך המשפט ואת סיכומי הצדדים. גם קטע זה בתהליך עשיית הצדק לא ייפגע אם תמומש "זכות הציבור לדעת". לצדדים בבית המשפט אין "זכות לפרטיות" גם כיום. כל אזרח או עיתונאי רשאים גם כיום להיכנס לאולם המשפט ולצלם כרצונם עד לכניסתו של השופט. כך גם ביציאה מבית המשפט. 

שמחה דיניץ ז"ל, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, הואשם בשנת 1995 כי עשה שימוש במרמה בכרטיס אשראי של הסוכנות היהודית לצרכים פרטיים, כרטיס אשראי שניתן לו על ידי הסוכנות לכיסוי הוצאות במסגרת תפקידו. היו"ר הנכבד רכש רהיטים, חליפות ומוצרי בית אחרים בעשרות אלפי דולרים במהלך חמש שנות שהותו בניו יורק. דיניץ זוכה בעליון; ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט זוכה בשנת 1997 מאשמת אישור חשבוניות פיקטיביות בתפקידו כגזבר הליכוד; עו"ד יעקב ויינרוט זוכה לאחרונה מאשמת מתן שוחד לבכיר במס הכנסה באמצעות מתן הגנה משפטית לשוקי ויטה במחיר סמלי תמורת סיוע של האחרון ב"הסדרים" בתיקי מס של לקוחותיו של ויינרוט. כולם זוכו מסיבות של "הוכחה מעל לספק סביר", נטל הוכחת "כוונתו הפלילית של הנאשם", או "העדר מחשבה פלילית" או "העדר כוונת זדון". בית במשפט "קנה" את הנימוק שדיניץ לא שם לב באיזה כרטיס אשראי השתמש – פשוט התבלבל במשך חמש שנים, אולמרט חתם על חשבוניות מבלי לקרוא אותן, ועו"ד ויינרוט נוהג לעיתים קרובות לתת הנחות משמעותיות ללקוחות בעלי שם וזה סתם מקרה שלקוחות של ויינרוט זכו ל"הסדרים" נוחים עם מס הכנסה – "ספק סביר". 

אין לי השכלה משפטית ולכן אני מניח שעל פי אמות מידה משפטיות צרופות, כנראה שאכן נטל ההוכחה לקה בחסר, או שאנשי הפרקליטות יעילים כמו כל שירות ציבורי אחר, או שהאשמות אלה הן בתחום המשפטי האפור – תחום בו יש משקל רב לדעותיו האישיות של השופט בבואו לפסוק. אילו ה"תקשורת" הייתה מעורבת יותר במהלך המשפט – כלל לא בטוח ש"התקשורת" והציבור היו משתכנעים. כלל לא בטוח ש"האיש ברחוב" הייה מאמין לטענות שאנשי ציבור בכירים, ממולחים, חדי לשון ומוח הופכים בבית המשפט לאנשים רפי שכל, שחותמים בהיסח דעת ואינם יודעים מימינם ומשמאלם. ייתכן מאד שהזיכויים לא היו עוברים את "משפט התקשורת" כבר במהלך המשפט. 

מדוע רע שהתקשורת תשפוט נאשם במקביל לבית המשפט? או שתכריע בין צדדים במשפט? שיהיה "פסק דין של התקשורת" במקביל לפסק הדין של בית המשפט. "התקשורת" אינה גוף אחד, אלא מורכבת ממספר רב של ישויות עם מגוון דעות ולכן בכל נושא ייתכנו מגוון "פסקי דין של התקשורת". ייתכן מצב לדוגמה שהנאשם יזוכה על ידי בית המשפט אבל ב"תקשורת" הוא יימצא אשם. חוקית הוא יוכל שוב להתמודד בבחירות לכנסת בהעדר קלון, אבל ציבורית הנאשם "מחוסל". יהיו בוחרים שיאמצו את דעת השופט, אחרים יושפעו מהתקשורת ולא יצביעו עבור אותו מועמד לכנסת בגלל שהפסיד "במשפט התקשורת". מה רע? 


מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב רביעי, 03 ינואר 2018 05:51
תגובות  
0 #1 אילון 2011-11-12 00:00
אחרי הפיאסקו של משפט דמיאניוק....
נראה לי שהתקשורת משפיעה מאוד לרעה על המשפט.

השופטת דורנר הורתה שיביאו לה את כל העיתונים כל בוקר כדי לרוא את כל הכותרות על המשפט במשך חצי שעה.
העדים העידו למצלמות, ולא לגופו של עניין (העד אליהו רוזנברג אמר שהוא מזהה את דמיאניוק כאיוואן האיום לפי העיניים שלו, למרות שהעיניים של דמיאניוק היו כחולות, ושל איוואן חומות).

יש בעיות של ממש במשפטי ראווה תקשורתיים.
ציטוט
0 #2 הימן 2011-11-12 00:00
בהנחה ש
בהנחה שהתקשורת שלנו באמת חופשית (והיא לא), ואינה נשלטת על ידי הגמוניה דעתנית חד מימדית אז אתה צודק.
ציטוט
0 #3 יוני ברעם 2011-11-15 00:00
משפט קצב
עוד טיעון בעד הסוב-יודיצה. לאחרונה הגיע לסיומו משפט קצב (המשפט והערעור לעליון). גם כך התקשורת עשתה חגיגה מהפרשה העסיסית הזו וכולנו שמענו\קראנו סיפורים פסאודו-פורנוגרפיים על א' ו ה' ו ל' ומי לא. הבה נחשוב איזה קרקס היה במשפט אם היו מאפשרים להכניס לשם מצלמות (אני יודע שלא היו מכניסים מצלמות כי חל איסור פרסום לגבי שמות ופרטי המתלוננות אבל עדיין אני חושב שהמסר עבר).
ביטול הסוב-יודיצה לא רק יגרום להשפעה פסולה של התקשורת חסרת האחריות על השופטים אלא גם יפגע בנאשים (שהנם על תקן חפים מפשע עד שיוכח אחרת) ויביא לידי כך שבתי המשפט יראו כמו קרקס- ככה זה כשיש "פסק דין של התקשורת", התקשורת אוהבת אקשן וזה בדיוק הדבר שבית המשפט צריך להמנע ממנו.
ציטוט
0 #4 יוני ברעם 2011-11-15 00:00
משפט נחמני
ברצוני להעלות נימוק כנגד ביטול עקרון הסוב-יודיצה.
בקיצור נמרץ: דניאל נחמני ערער לבית המשפט העליון כנגד פסיקה שבה פסק בית המשפט המחוזי לטובת אשתו,רותי. רותי לא יכלה להכנס להריון ולכן בני הזוג עבור טיפולי הפרייה חוץ גופית. רותי הייתה מעוניינת שאסותא ישחררו לידיה את הביציות לצורך השתלה בפונדקאית, אך אבוי בני הזוג רבו והאישה רצתה ילד אך הבעל התנגד.
נחזור לערעור אפוא, ארבעה שופטים
(ברק, לוין, זמיר שטרסברג-כהן) פסקו בעד הבעל נגד דעתו החולקת של השופט טל. בשלב זה החלה התקשורת לחגוג. כל הפובלציסטים תמכו באישה. דתיים ופמיניסטיות כאחד- כולם העלו נימוקים בומבסטיים והיסטריים על זכות האישה לילד.
כאשר ערערה האישה התכנסו 11 שופטי בית המשפט העליון. 5 השופטים מהערעור הקודם לא שינו את דעתם אבל כל ששת השופטים ה"חדשים" תמכו באישה.
הייתי אומר שיש כאן מובהקות סטטיסטית, התקשורת השפיע מאוד על השופטים ואם נבטל את עקרון הסוב-יודיצה בית הדין של התקשורת יחרוץ גורלות ואנחנו כחברה ממש ממש לא מעוניינים בזה.
ציטוט
0 #5 דביל 2011-11-16 00:00
אבל התקשורת לא התערבה במשפט...
במשפט של בוזגלו. גם לא במשפט של היינריך נגד ההוא שדרש וקיבל 25 אלף ש"ח. גם לא במשפט של השכן עם תאונת הדרכים.
אז איפה השוויון בפני החוק, אם התקשורת כן תתערב במשפטו של קצב?
במשטר דמוקרטי, התקשורת זה הגוף החזק ביותר שקיים. הריכוזיות בתחום לא מאפשרת איזון.
זו הסיבה לחקיקה פופוליטסטית, ולחוסר היכולת לראות קדימה מעבר לכמה החודשים הקרובים.
ציטוט
0 #6 פילוסורפטור 2011-11-17 00:00
ל אאא
מי זה "הפיינברג" הזה?
הפיינברג היחיד שהצלחתי למצוא הוא:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92
אבשלום פיינברג מ"שרה גיבורת נילי", ולא נראה לי שאתה מתכוון אליו...
ציטוט
0 #7 אאא 2011-11-17 00:00
לדביל
ואם היינריך היה מחזיק בדעות הנכונות,האם המשפט היה נגמר באותה תוצאה ?

מזלו של היינריך שהשם משפחה שלו איננו שרעבי או לוי,שכן אז הוא היה צריך לשלם 50K.
ציטוט
0 #8 אאא 2011-11-17 00:00
האם התקשורת השפיעה בפרשת נחמני
כי זו התקשורת או כי התקשורת,כמו גם מערכת המשפט,נשלטים בידי הפייינברג ?
בגלל שמתקיימת סימביוזה חולנית בין התקשורת למערכת המשפט בכל מדינות המערב,בתור 2 המנגנונים המאפשרים את קיומה של הרודנות הליברלית המפלצתית בת 40 השנים ?

לשופטים חשוב יותר לשאת חן בעיני עמיתיהם מהתקשורת הרבה יותר מהחוק או המעורבים בתיקים.
ולהפך עם התקשורת ביחסה למערכת המשפט והפרקליטות.

לשופט חשוב הרבה יותר לקבל מחמאות בהארץ או בידיעות מאשר החוק או הנאשמים.
וככה זה גם בארה"ב ואירופה.
את הבעיה הזו שיטת המושבעים תעלים.
ציטוט
0 #9 אאא 2011-11-17 00:00
הערות
1) הסוב יודציה לא רלוונטית עוד בעידן האינטרנט
2) המישור המשפטי הוא חסר חשיבות.
3) המישור החשוב באמת הוא המישור האתי ועוד יותר מזה המוסרי.
פה,התקשורת היתה אמורה להכנס לתמונה.
אם השופטים בארץ לא היו ליצנים מושחתים משלום עכשיו,הפסטיבל התקשורתי לא היה רלוונטי עבורם כי הדיון האתי לחלוטין לא רלוונטי לדיון המשפטי.לא אמור להיות בכל אופן,אלא שבולשביקים מושחתים מהסוג של אהרון ברק,בייניש,דורנר וחברי כנופיה אחרים ניסו להכניס בכפיה את מערכת המשפט לתחום האתי ע"י פסיקות הזויות בסעיפים כמו "הפרת אמונים" וכיוב'.
אתיקה לא רלוונטית למשפט.
הנסיון של מערכת המשפט להכנס לתחום האתי הוא אחד הדברים שחיסל אותה בדעת הקהל.זה בלתי הפיך,בדיוק כמו משטרו של אסד.
אחת אם ישרוד את מלחמת האזרחים בסוריה,משטר אסד הוא תועבה בעיני על העולם הערבי...בדיוק כמו מערכת המשפט והפרקליטות אצלנו.

לדעתי משפט קצב היה משפט ראווה גזעני מבחיל שהזכיר את משפט הרופאים של סטאלין.
ציטוט
הוסף תגובה