הדפס עמוד זה
שישי, 17 אפריל 2015 19:19

הרשות הלאומית... הוועד למען... והמועצה ל-...

בדרך כלל מדובר בגוף ציבורי שניזון מכספי משלם המסים, רוב תקציבו מיועד למשכורות והטבות לעובדים שמייצרים, במקרה הטוב, תעסוקה האחד לשני. חלק מהתקציב מיועד "לפעילות" שתועלתה למטרות המוצהרות שולית ביותר.

ראוי לחשוד בכל גוף ציבורי המתהדר בקידומת "הרשות למען...", "הרשות לעידוד...", "הרשות לפיקוח...", או "המועצה ל-...", או אפילו "הוועד למען...".

בדרך כלל מדובר בגוף ציבורי שניזון מכספי משלם המיסים, רוב תקציבו מיועד לתשלומי משכורות והטבות לעובדים שמייצרים תעסוקה האחד לשני. חלק מהתקציב מיועד "לפעילות" שתועלתה למטרות המוסד המוצהרות שולית ביותר. "הישגי" המוסד עם השם המפוצץ, אם בכלל אפשר להבחין בהם, ניתנים בדרך כלל להשגה בדרכים חלופיות שעולות רק שבריר מעלות המוסד הממשלתי.

ל"פעילות" בדרך כלל מתלווה רעש כדי לפאר ולרומם את "העושים במלאכה". תוכלו לראות את "תשדירי השירות" שלהם בערוץ 11, על שלטי חוצות, או ב"חוברת תדמית" צבעונית שאיש לא מעיין בה. ומאז שנולד האינטרנט – יש גם אתר יפה.

לכל "רשות" יש יו"ר, מנכ"ל, יועץ משפטי, דובר, וכמובן – "מדען ראשי". בנוסף יש לשכה, רכבים צמודים, סגנים ומזכירות... ואולי אפילו אנשי אבטחה. יש "תקציב הדרכה" שאף פעם לא מספיק, יש גם "יעדים" לעשור הבא. לעיתים יש נסיעות לחו"ל לכנס רשויות בינלאומי למען משהו. השנה גם ריקי נוסעת, כך הובטח לה כבר לפני שנה... בגלל התקלה עם החדר במלון, בכנס באילת לפני שנה.  

"היעדים" בדרך כלל מנוסחים עם הרבה "אוויר". השגתם, לרוב כלל לא תלויה ב"רשות", אלא בגורמים חיצוניים רבים אחרים שאין לרשות שליטה עליהם. לעיתים היעדים הם חזון בלתי ניתן להשגה.

ראו, לדוגמה, את מטרות הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (מתוך אתר "הרשות"):

 

1539 1 
"רשות" היא גוף עצמאי שכפוף לאחד משרי הממשלה ומתוקצב על ידי משרד ממשלתי. לכל "רשות" יש בדרך כלל גם "מועצה" בה "מכהנים" חברים (הם לעולם לא עובדים – הם "מכהנים") וגם "אישי ציבור" (מה זה? למה אף פעם לא הציעו לכם להיות "נציג ציבור"?). הם בדרך כלל לא מקבלים שכר, אולי רק "הוצאות", ואולי רק נסיעה לחו"ל, ואולי רק כרטיסים לטקס פה ולקבלת פנים שם.... אבל, הם "נותנים את הנשמה". תפקיד המועצה: להתוות קווים, להנחות, לפקח, לאשר תקציב. מילים חסרות משמעות למעט עניין "התקציב".

יש סוג אחר של רשויות מדינה שמוקמות לצורך יישום רגולציה שנובעת מחקיקה ומעורבות-יתר של המדינה בכלכלה: רשות השידור, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ועוד. לא נדון בהן כאן.

למשרת היו"ר רצוי למנות אישיות ציבורית מוכרת וחיובית שלא מזוהה רשמית עם הקשת הפוליטית. תפקיד היו"ר הוא כתפקיד נשיא המדינה: לייצג את "הרשות" כגוף רציני, שקול, זך ונקי, חף "משיקולים זרים". את "עבודת השטח" לא מבצע היו"ר, אלא מנכ"ל הרשות.

איך קמה "רשות למען..."? כולם יודעים: יש התייעצויות, ואז מישהו מנסח "קווים מנחים" ולבסוף הממשלה מחליטה ומתקצבת. כן, אבל איך באמת קמה "רשות"?  

ראשית, נדרשת מטרה ראויה ברמה הלאומית, משהו עם רגש, נושא שמחמם את הלב הקולקטיבי. עניין שכל מי שיעז להתנגד לו – יוקע מיד בכיכר העיר כחסר רגש, כ"לא-חברתי". המטרה צריכה תמיד להיות חיובית וברת-הזדהות ללא עוררין. לא חסרות מטרות נעלות, נעדרות מחלוקת: ילדים, קשישים, שואה, מים, חיילים, תאונות דרכים, מלחמה בשחיתות, ושכולנו נהיה בריאים ויפים. כל נושא כזה ראוי ל"רשות למען", או "למועצה לעידוד".

עכשיו, כשיש נושא ראוי, זו רק שאלה של עיתוי שחבר כנסת רעב-כותרות יגלה יוזמה ויעלה לסדר היום את נושא הקמת הרשות הממלכתית לקידום הנושא. לא כל חברי הכנסת ציניים עד כדי כך – רובם הגדול גם מאמין ביכולת המאגית של הממשלה ("המדינה") לקדם את הנושא. הרקע המשותף,  כמעט לכל הפוליטיקאים, הוא מיתוס האמונה באל "המדינה": אם רק ינוסח חוק, תוקם "רשות" – טובת הכלל תיוושע.

ואם זה טוב ל"עם ישראל", אז מי כבר ישים לב שגם הפוליטיקאי התורן מרוויח משהו מהעניין: יש ג'ובים שצריך לאייש, הגיס יכול להתקין את המזגנים במשרדים, עסקן המפלגה מסניף אשדוד יקבל סוף סוף את התמורה שהובטחה לו ויתמנה למזכיר. חלק מתקציב פרסום החוצות יעבור לאחיין, בחור מוכשר עם "כישורים ראויים" שיזכה במכרז (המזכיר מסניף אשדוד הוא גם יו"ר וועדת המכרזים – כך זה לפי התקנון...).

הרשות צומחת ומתפתחת יפה עם השנים. לפעמים תקציבה גדל ויש שנים שהתקציב מקוצץ. למה מקוצץ? כי המנכ"ל הוא כבר לא "איש שלנו" וקשה להזיז אותו, כי השר "איבד שליטה" על חלוקת תקציבים ומינויים, כי יש כבר עוד שלוש רשויות חדשות שצריך לתקצב.

כל רשות ציבורית לעשיית מעשים טובים רשאית לתמוך מתקציבה בפעילויות של גופים אחרים שיוזמים פעילות דומה של מעשים טובים. כך מזרימה הרשות מיליוני שקלים מידי שנה לעשרות גופים אחרים. ריבוי הרשויות למעשים טובים מאפשר לשר הממונה "להרים טלפון" למנכ"ל ולבקש לתקצב גם את העמותה ההיא בקריית מלאכי. נחום כהן מהעמותה כבר שלח לשר "נייר עבודה" עם תכנית הפעילות המתוכננת.

כך יש במדינת ישראל כ-30 אלף עמותות, מאות וועדים ומועצות למען ונגד, עשרות רשויות. כספי המיסים זורמים כמים מצינור חלוד. כך יכול מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית להמשיך ליילל על פריון העבודה הנמוך בישראל, דר' מכובד ופרופ' אחר בעל מוניטין, מציעים בעיתון גלובס איך להגדיל את הפריון: "להגדיל את התמיכה הממשלתית במחקר ופיתוח וליצור מנגנונים התומכים בחדשנות". "הגדלת הפריון" – נשמע רעיון ממש טוב לרשות חדשה, מי יכול להתנגד?

נתון ה"פריון" מתקבל מחלוקת ערכם של כל המוצרים והשירותים שנוצרים בישראל ("התוצר") במספר המועסקים. אבל מה לעשות, מספר "המועסקים" כולל גם שפע של "אוכלי חינם" במשרה חלקית או מלאה של "אכילת חינם". וככל שמחלקים במכנה גדול יותר ("מספר המועסקים") קטנה התוצאה. הרשויות למעשים טובים תורמות את חלקן הלא-צנוע להקטנת הפריון.

ואם "פריון העבודה" נמוך, אז גם המשכורת נמוכה –  יש לנו פחות כסף לקנות מילקי ולשכור דירה ליד הבימה בתל אביב.

נזכרתי באירוע אישי: לפני עשרות שנים היה מוסד ממשלתי שנקרא "המכון לפריון העבודה והייצור". ל"מכון" (עוד שם מפוצץ) היה בניין משרדים עצמאי בלב "אזור הביקוש" – ליד בית חולים איכילוב בתל אביב. לאחר שחרורי מהצבא נתקלתי במודעת "דרושים" – המכון מחפש מהנדס לעבודה במשרה מלאה. שלחתי קורות חיים, בעיקר על עבודתי בשרות הצבאי. התקבלתי. כבר בראיון העבודה, בו תוארו תפקידיו המבורכים של "המכון", לא הבנתי בדיוק מה אני אמור לעשות בעבודה, אבל הנחתי שהכול יתבהר בהמשך, תוך כדי ריצה. מהר מאד הסתבר ש"אין עבודה" ועלי ליזום בעצמי את "העבודה". מנהל המחלקה (בכל מכון יש "מחלקות"), תמיד היה ב"ישיבות", ובצהריים –  נהג לצאת ל"סידורים" מהם בדרך כלל לא שב. הסתבר שלמחלקה יש "תקן" למהנדס ולכן שילמו לי משכורת. לאחר כ-4 חודשים נטשתי את "מקום העבודה" לצמיתות. שנים לאחר מכן המכון נסגר, אפילו השר הממונה כבר לא הצליח להחזיק בחיים את הבלוף. ברוך דיין אמת.

לפעמים מתמנה לתפקיד יו"ר רשות, אישיות ציבורית שאינה הולכת בתוואי המצופה על ידי הממונים. פקשוש פוליטי. דר' יעקב שיינין מכהן כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. דר' שיינין העביר השבוע דו"ח שנתי על הרשות לראש הממשלה ולשר הממונה.   

1539 2"השר הממונה" – שר התחבורה ישראל כץ.


דר' שיינין כותב בדו"ח שהירידה בהיקף תאונות הדרכים בעשור האחרון כלל לא קשורה לפעילות הרשות... איך הוא "יורק לבאר ממנו הוא שותה"?. הוא מעז וכותב שעיקר פעילות הרשות היא "העברת תקציבים לגופים שלישיים" (מעל מיליארד שקל ב-7 שנים). אנחנו ממש המומים...

דר' שיינין ממליץ לסגור את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים... ואז להקים אותה מחדש במתכונת אחרת... למה להקים מחדש? האם לא נוכל להסתדר בלי רשות ממשלתית למעשים טובים? האם לא עדיף להקטין את נטל מס ההכנסה במקום לתקצב "רשויות", "מועצות" ו"אוכלי חינם"? דר' יעקב שיינין הוא כלכלן בעל מוניטין.
 
מוטי היינריך
  

עודכן לאחרונה ב רביעי, 18 מאי 2016 04:47

פריטים קשורים