רביעי, 25 נובמבר 2015 17:01

מגש הכסף – הציבור חש שהתזמורת מזייפת

סדרת הטלוויזיה "מגש הכסף" שמבקרת את החברה והכלכלה בישראל היא הצלחה. התחושה כי "התזמורת מזייפת" מלווה כנראה רבים בישראל  מזה שנים. אז מה התרופה המומלצת על ידי מושיעי "מגש הכסף"?

1586



סדרת הטלוויזיה "מגש הכסף" שמבקרת את החברה והכלכלה בישראל היא הצלחה יוצאת דופן. זו התרשמותי הסובייקטיבית על פי מספר האזכורים בתקשורת ומספר הפעמים שנשאלתי (גם על ידי אנשים שלא נחשפו לדעותינו) – "האם ראית את 'מגש הכסף'? ". למעלה ממיליון צפיות לדברי ערוץ 8.

התחושה כי "התזמורת מזייפת" מלווה כנראה רבים בישראל מזה עשרות שנים. עד למלחמת יום הכיפורים (1973), רובו הגדול הציבור בישראל היה שבוי ב"אטוס הציוני" של הלם הקמת המדינה היהודית. הקמנו מדינה מאפס, הפרחנו את השממה, קלטנו עליה, ניצחנו את כל מדינות ערב ולכדנו את אייכמן.

בשני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, רווחה האמונה כי המנהיגות הסוציאליסטית מחזיקה היטב בהגה ומנווטת בהצלחה. כל ה"חריקות" נסלחו ואם צפה ועלתה "פרשה" כלשהי, אז ההתייחסות אליה הייתה כדברי הפתגם "כשחוטבים עצים ניתזים גם שבבים". שחיתות לא נחשפה, גניבה מהציבור בשם המפלגה הייתה נורמה, תמיכה בסקטורים מקורבים פוליטית הייתה ה"שיטה", העדר תחרות וריכוזיות ברמה כמעט-בולשביקית היו מוצדקים אידיאולוגית כל עוד היו בידיים "הנכונות" – שלטון מפא"י.

כאשר הקבוצה מובילה במשחק ומנצחת – טעות של שוער הקבוצה שספג שער – נסלחת. העיקר שניצחנו. שרשרת השלטון: בן גוריון – אשכול – גולדה מאיר, ניצחה במשחקים. הניצחון במלחמת ששת הימים הביס אפילו את המיתון הכלכלי החריף של 1966-1967 שנילווה לו גל ירידה מהארץ (אז נולדה הבדיחה שבשדה התעופה בלוד תלו שלט: "האחרון שיוצא מתבקש לכבות את האור").

האמון במנהיגות ש"יודעת הכול" היה מוצק והקרקע לא הייתה בשלה להיווצרות של מפלגות חדשות, לא היו די קונים לספר שמערער על השיטה ובוודאי שלא לסרט (גם אילו הופק, לא היה היכן להקרין אותו כי שידורי טלוויזיה נאסרו). היו תזוזות בתוך גושי המפלגות עצמן: בן גוריון פרש ממפא"י והקים את רפ"י, ח"כ שמואל תמיר פרש מחירות והקים את המרכז החופשי – אלה היו פיצולים בתוך הגושים בדומה לאיחודים שהיו. תזוזות תוך-גושיות אלו לא ביטאו שינוי בעמדת הציבור ביחסו לאמון במנהיגות בכללותה.

הלם מלחמת יום הכיפורים היה רעידת אדמה. רעידה שלוותה בשנים שלאחר מכן ב"רעשי משנה" והבשילה למהפך ב-1977 – עליית הליכוד לשלטון. האמונה שהמנהיגים "יודעים הכול" נסדקה ברעידת האדמה של 1973. הסדק לא התאחה מאז – וטוב שכך.

חלקים משמעותיים בציבור התחילו לחוש ש"התזמורת מזייפת". משהו דפוק בשיטה הכלכלית-חברתית, אולי בשיטת המשטר, אולי באופי הנבחרים ואולי הכול גם יחד. הרוב לא מבינים במוסיקה ובתווים, אבל חשו שמשהו לא מתנגן נכון.

בבחירות לכנסת התשיעית (1977) צמחו לראשונה מפלגות חדשות – מפלגת ד"ש זכתה במספר מנדטים מהמם – 15 חברי כנסת – הרבה יותר מנדטים מאשר זכה המלך בן גוריון כשפרש ממפא"י וייסד את רפ"י; אפילו פלאטו שרון הצרפתי האלמוני זכה בשני מנדטים.

מאז השבר הגדול (73) הציבור הישראלי חדל לקנות את הסיפור "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים". אבל הציבור לא מזהה את הסיבה ל"זיופים" של התזמורת. רבים חשבו ועדיין חושבים שהסיבה היא פרסונאלית, אישית – אנחנו זקוקים ל"אישים" אחרים. דעה זו לא השתנתה במשך כ-40 שנה. מגישי התכנית "מגש הכסף" חזרו ואימצו גישה זו במידה רבה.

המציאות שונה: כל אותה תקופה, במשך כשני דורות, עבר שרביט המנצחים מיד ליד ומידי סיבוב בחירות הגיעו לכנסת ולממשלה גם אישים חדשים והגונים; הם לא היו חלק מובהק של הממסד הפוליטי הקודם.

מפלגת ד"ש (1977), לדוגמה, זכתה להצלחה מסחררת כי ציבור גדול רצה להפסיק את ה"זיופים" בנגינת התזמורת. אף אחד לא הצביע בברור על מקור ה"זיופים" – הציבור סבור, מאז ועד היום, שאם ייבחרו "אנשים הגונים" או "אישים ראויים" – מדינת ישראל תעלה על דרך המלך.

בכנסת ובממשלה של 1977 כיהנו מספר חסר תקדים של "אישים" חדשים וראויים שלא היו חלק מהממסד השלטוני הקודם, חלקם אפילו לא היה מעורב בפוליטיקה: מנחם בגין, יגאל ידין (פרופסור ורמטכ"ל לשעבר), פרופ' אמנון רובינשטיין, התעשיין סטף ורטהיימר, איש העסקים שלמה אליהו, מג"ד השריון אסף יגורי שחזר מהשבי המצרי, ועוד אנשים טובים. תנועת ש"ס "הידועה לשמצה" טרם נולדה ואריה דרעי היה נער שזה מכבר עלה ממרוקו – אי אפשר להאשים את ש"ס והחרדים.

הציבור הישראלי "נותן צ'אנס" למפלגות חדשות בהיקף שאין דומה לו ב"מדינות הנאורות". ד"ש לא הייתה תופעה חד-פעמית. בכנסת ה-13 (1992) זכתה מפלגת השמאל מר"צ ל-12 מנדטים ומפלגת הימין "צומת" ל-8 מנדטים בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. "שמאל" ו"ימין" גם יחד דרשו את "צמצום האי-שוויון", "מדינת רווחה" ובעיקר הדגישו שהם "אנשים טובים", "נקיים מרבב".

בכנסת ה-16 הציבור שוב ביצע חלוקה חדשה של הקלפים וטומי לפיד (אבא של יאיר לפיד), עיתונאי ישר וחריף לשון התייצב בראש מפלגת שינוי והפך אותה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת עם 15 מנדטים. בכנסת הבאה אפילו גמלאים אלמונים זכו ל-7 מנדטים – בוחרים רבים פשוט הצביעו ל"משהו אחר". וכמובן – ההצלחה המטאורית של יאיר לפיד ("יש עתיד" 2013) – עם 19 מנדטים של אנשים טובים וחכמים ביניהם העיתונאי עופר שלח, הרב שי פירון, ראש השב"כ יעקב פרי, ניצב מיקי לוי – מלא אנשים טובים ונקיים מרבב.

עשרות שנים חלפו והתזמורת ממשיכה לזייף. הבוחרים (שמשתנים עם הזמן) לא מצליחים להבין את שורש הבעיה, ההסבר היחיד שמסתובב בשטח הוא שצריך מנהיגים אחרים. צריך "מדינת רווחה" – אבל קצת אחרת, נדרשת רגולציה ממשלתית – אך יותר הדוקה, צריך לצמצם את "אי השוויון" (סיסמה שכבר הופיעה במצע של ד"ש לפני כ-40 שנים) למרות שתקציבי ההעברה בישראל מהווים למעלה מ-50% מתקציב המדינה – גובים מיסים משמעון ומחלקים לראובן כי "מגיע לו".

האנשים הטובים ונקיי הכפיים בסיבוב הזה אינם מפלגה חדשה, אלא כוכבי הסדרה "מגש הכסף": העיתונאי גיא רולניק, פרופ' ירון זליכה ופרופ' דני גוטווין. הפיתרון שלהם הוא "הכול תלוי בכם",  בציבור. הפילוסופיה השלטת היא שצריך להמשיך לעשות את אותם הדברים, את אותה השיטה, אבל במינון אחר.

דני גוטווין מאמין שאנחנו לא מספיק קומוניסטים והשלטון לא מספיק ריכוזי – צריך להחזיר לניהול המדינה וההסתדרות ענפי משק ש"הופרטו".

גיא רולניק מבואס מזה "שהרגולטורים לא מתמודדים נכון" עם בעיות המשק ונדרשת "רגולציה אפקטיבית". טיעון מייצג של רולניק היא הטענה שערוץ 2 משוחד ומסנן תכנים בהתאם ל"רוח המפקדים" – אנשי ההון שמאחוריו. הפיתרון שלו הוא כמובן "רגולציה טובה יותר". משהו מפריע לרולניק, כמו לגוטווין, לאמץ את גישת החופש: לבטל את הרגולציה ולאפשר לכל יזם להיכנס לעסקי התקשורת ללא רישיונות ותנאים. רולניק מאמין שצריך לבחור באנשים חכמים שיודעים מהו המינון הנכון של רגולציה והיכן נמצא גבול החופש.

גם טענותיו של ירון זליכה הם בסגנון של "התכנון המרכזי אינו מתבצע נכון". הנה ציטוט מייצג של דעותיו: "מי שמחלק את הקופה הציבורית לחבריו סופו שימלא אותה בעוולותיו". הוא לא מעלה בדעתו ששורש הרע הוא בעצם קיומה של "קופה ציבורית" לחלוקה. לאמונתו: צריך לחלק – אבל אחרת. איך? ירון זליכה יודע איך לחלק "נכון".  

אז מה התרופה המומלצת על ידי מושיעי "מגש הכסף"? "הכול תלוי בכם", בציבור. השיטה פחות או יותר בסדר, רק צריך לשנות את המינון וכמובן לבחור ב"טובים".

תוספת (27/11/15):

התקבלו ביקורות על הכתבה בטענה שגם הכותב אינו מציע פיתרון. כנראה שמדובר בגולשים שאינם מכירים את האתר שכל פרקיו הם מארג של פתרונות.

הפיתרון אינו בשינוי ההרכב האישי או המפלגתי של המנהיגות, אלא טמון בשינוי ערכי של מערכות השלטון והחוק. אלה ישונו באופן שחופש הפרט, זכות הקניין, וזכותו הבלעדית של הפרט לבחור את הטוב עבורו ללא כפיה – יהיו הערכים העליונים. מכאן נובעת הגבלה של מעורבות המדינה בחיי הפרט והגבלת כוחה לגבות מיסים (להחרים רכוש פרטי בכוח), אלא למספר מצומצם של צרכים ציבוריים שנועדו להגן על הפרט מאלימות אחרים (כגון צבא, משפט, משטרה).

אחת התוצאות של השינוי היא כלכלה חופשית מבחישת הממסד. אילו המדינה לא הייתה מעורבת בענף הטלפון או שידורי הטלוויזיה – לא היה מי שיחלק רישיונות למקורבים, כל יזם יכול היה להקים עסק סלולארי, או ערוץ כבלים, והציבור היה מחליט למי יש זכות קיום ללא הרגולציה של רולניק-זליכה וגוטוויין.        

כך תהיה ישראל למדינה המוסרית והעשירה בעולם.


מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב רביעי, 27 אפריל 2016 18:00
תגובות  
0 #1 כתבה נהדרתנדב ל 25/11/2015 2016-03-04 17:29
כרגיל מוטי היינריך כותב נהדר
ציטוט
0 #2 ממש התחושה שהיתה לי בעת הצפיה בסדרהרבי דוד, נהריה 25/11 2016-03-04 17:30
וכל פעם שמדברים על "האנשים הנכונים" אני נזכר במשה רבנו שביצע את התפקיד שהטיל עליו אלהים להקים מעין ועדת בירורים - קדם משפטית. אלהים נוקט בשורה של מאפיינים לאנשים הנדרשים לתפקיד, ומשה מצליח לאתר אנשים עם כל המאפיינים למעט "שונאי בצע".
חשבתי אולי לפתוח סוכנות כזו, שתוכל לספק "שונאי בצע" בשביל כמה שקלים...
ציטוט
0 #3 ה- בעיה עם הכלכלניםלוי. 25/11/2015 2016-03-04 17:31
מה רוצים הכלכלנים ? כלכלה יעילה. ללא "זיופים".
באמצעות אלו כלים תושג המטרה ? כלכלני הצד האחד יציעו: בעלות וניהול ממשלתיים, רגולציה. כלכלני הצד השני יציעו: פיקוח על הגבלים עסקיים, כפיית תחרות.

שאלת הבסיס: האם כלכלה יעילה היא אכן מטרה ? ה- מטרה ?

הנה דוגמא היפוטטית קיצונית ...
זיקנה מופלגת היא בזבזנית - בעלויות רפואיות, בתפיסת מיטה בבתי חולים, בתפיסת זמן של הרופאים, וכו'. אלו הם משאבים שיכלו להתפנות לאוכלוסיה צעירה ופרודוקטיבית, במקום לזקנים מופלגים שממילא כבר לא תורמים לכלכלה.

מסקנת הכלכלה היעילה: אין צורך בהארכה מיותרת של החיים. יישום המסקנה במציאות: חוקים, רגולציה, וכו' שימנעו את הארכת חיי הזקנים.


אז מה צריך להיות בבסיס, בנקודת המוצא ? ערכים: הזכות לחיים, חרות וקניין. הם הם המטרה. לא כלכלה "יעילה".
הפעילות הכלכלית צריכה להיות כפופה לערכים אלה. היא לא יכולה להיות מנוגדת להם. לפגוע בהם.

לכן, מניעת הארכת חיי הזקנים היא אנטי מוסרית, ולכן היא פסולה מעיקרה (חרף היותה, אולי, "יעילה כלכלית").
ולכן, דיני ההגבלים העסקיים הם אנטי מוסריים בפוגעם בערכי החרות והקניין, ולכן פסולים מעיקרם, למרות מטרתם "לקדם תחרות לטובת הציבור" (ככתוב באתר רשות ההגבלים העסקיים).


רגע, רגע ! האין כלכלנים שהם אנשי מקצוע מעולים ? ש"מבינים עניין" ? שדוגלים בקפיטליזם ?

בוודאי שיש. אז מה ?! השאלה בכלל איננה במגרש המקצועי שלהם - הכלכלה. השאלה היא במגרש הערכים. ובמגרש זה, איזה יתרון "מקצועי" יש לכלכלן על כל אדם אחר ?
ציטוט
0 #4 מהיום התזמורת לא מזייפתאפרים 25/11/2015 2016-03-04 17:32
נמצא מזור למכאובנו. סוף סוף שונה שמו של משרד הכלכלה למשרד הכלכלה והתעשייה ובא לציון גואל.
ציטוט
הוסף תגובה