שלישי, 10 מאי 2016 14:58

"ידידתנו ובעלת בריתנו" – ארצות הברית

"לאמריקה אין ידידים או אויבים, אלא אינטרסים בלבד" אמר הנרי קיסינג'ר. גם לישראל אין ידידים, אבל בהחלט יש אויבים. על "ידידתנו" לפני ואחרי 1948, הא באייר תש"ח.

אין מנהיג ישראלי שלא השמיע אמירה זו בתורו, כחלק בלתי נפרד מהתבטאויות הנאותות הדיפלומטית – האומנם כך?

דר' הנרי קיסינג'ר, יהודי מוכשר וחריף שכל, יליד גרמניה, שימש כיועץ בכיר הלוחש לאזנם של הנשיאים קנדי, ג'ונסון, ניקסון ופורד. קיסינג'ר היה גם ראש המועצה לביטחון לאומי ושר החוץ של ארצות הברית. לקיסינג'ר מיוחסת האמרה: "לאמריקה אין ידידים או אויבים, אלא אינטרסים בלבד“America has no permanent friends or enemies, only interests. (אין לו זכות יוצרים על האמרה שצוטטה כבר לפניו).

פרופ' עזרה זהר הוציא לאור ספר בשנת 1994 – "פילגש במזרח התיכון" – על יחסי ישראל ארצות הברית. לקראת יום העצמאות נצטט מספרו (ציטוט מקוצר וערוך) את מערך היחסים לפני ואחרי שנת הקמת המדינה, 1948.

פרנקלין רוזוולנט כיהן כנשיא ארצות הברית ממש במקביל לעידן הנאצי בגרמניה (1932 – 1945). אין ספק שהנשיא וממשלו ידעו על השתלשלות ההתעללות ביהודים מליל הבדולח ועד ל"פיתרון הסופי" בשנות הארבעים. הנשיא ג'ימי קרטר העניק שי למנחם בגין, תצלומי אוויר מפורטים של מחנה אושוויץ. האמריקאים נמנעו מ"לבזבז" פצצות על האטת מכונת השמדת היהודים בטיעונים שונים והמשיכו בקו ש"היהודים לא מעניינים". ערב המלחמה הורה הנשיא רוזוולנט להחזיר לאירופה את אוניית הפליטים היהודיים, "סנט לואיס" שהגיעה לחופי אמריקה, ארץ המהגרים. חלקם נספו בשואה.

עם מותו של רוזוולט ב-1945 הושבע הארי טרומן כנשיא עד 1952. משרד החוץ האמריקאי ("מחלקת המדינה") מאמצת כמעט באופן עקבי, מאז ועד לימינו, עמדה פרו-ערבית. עמדת משרד החוץ שהתנגד להקמת מדינה יהודית, ולאחר הקמתה דרש להצר את שטחה – השפיע רבות על עמדתו הפתלתלה של טרומן.

כל ראשי הצבא האמריקאי אמרו לטרומן שליישוב היהודי בארץ ישראל אין כל סיכוי מול מדינות ערב ותמיכה בהקמת מדינה יהודית עלולה לסבך את ארה"ב. טרומן הודיע במכתב לרבנים אמריקאים (ערב הבחירות ב-1946) על תמיכתו בחלוקת ארץ ישראל ובעליית פליטים יהודיים לארץ ישראל, אך מיד הודיע לבריטים שארצות הברית לא תהיה מעורבת מעשית.

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביעה ארצות הברית בעד תוכנית החלוקה, אבל מיד לאחריה הטילה אמברגו על משלוח נשק "למזרח התיכון". זהו הצעד החמור ביותר שאמריקה נקטה אי פעם נגד ישראל. "המזרח התיכון" זה ישראל! כי לכל מדינות ערב שסבבו את ישראל היו צבאות סדירים מצוידים בטנקים ובמטוסים. לרשות ה"הגנה" היהודית עמדו בעיקר רובים, חלקם מיושנים. כל זאת על רקע הערכות אמריקאיות שצפויה "שואה" שנייה בארץ ישראל. נראה שמשרד החוץ האמריקאי פעל כדי שתחזיותיו על "תבוסת היהודים" יתבררו כנכונות.

בתחילת 1948, בעיצומו של המאבק מול ערביי ארץ ישראל, לחץ משרד החוץ האמריקאי שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של האו"ם במקום חלוקה לשתי מדינות. טרומן סרב בתוקף להיפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' חיים וייצמן. טרומן נאות לפגישה רק לאחר שידידו ושותפו לשעבר לעסקים, יהודי בשם אדי יעקובסון, שכנע אותו. הפגישה החטופה (וייצמן הוכנס לבית הלבן מכניסה עורפית) לא הועילה וארצות הברית בעצם נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית ואף הביאה הצעת החלטה ברוח זו למועצת הביטחון של האו"ם. עקב התנגדות ברית המועצות ומדינות אחרות ההצעה לא הועלתה להצבעה.   

עד למאי 1948 הופעל לחץ אמריקאי כבד על בן גוריון, גם באמצעות ארגונים יהודים אמריקאים, להימנע מהכרזה על הקמת המדינה. אליהו אילת שהיה נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, ולאחר מכן השגריר הישראלי הראשון בארה"ב, כתב בספרו שבכירי הממשל האמריקאי היו האיום החמור ביותר למפעל הציוני וראו בהקמת מדינה יהודית, בחלק קטן של ארץ ישראל, סכנה לאינטרסים האמריקאים.

הניצחונות הצבאיים של ישראל בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור יחד עם שנת הבחירות באמריקה שכנעו את טרומן להכיר במדינת ישראל שהוכרזה בהא באייר. גם הכרה זו הייתה מסויגת: ארצות הברית הכירה במדינת ישראל דה-פקטו אך לא דה-יורה. הכרה כעובדה קיימת אך לא מכוח זכות וחוק.

אליהו אילת כותב שאמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה יכלה בקלות למנוע את פלישת צבאות ערב לישראל ב-15 למאי, פלישה שהייתה צפויה. הערבים קיבלו חיזוק מצעדי האמברגו וההיסוס האמריקאי להכיר במדינת ישראל.

מלחמת השחרור 1948 

ביוני 48 הגיש שליח מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, את תוכניתו ("פשרה" עם דרישות הערבים) לפיה הנגב וירושלים יהיו בתחום המדינה הערבית. התוכנית זכתה לתמיכת משרד החוץ וטרומן אימץ אותה אישית. ירושלים והנגב נכללו במדינת ישראל למרות ההתנגדות האמריקאית, בזכות כיבושם בידי צה"ל. 

בעיצומה של מלחמת השחרור לחצה ארצות הברית בכל הזדמנות להקטנת שטח המדינה היהודית. כאשר צה"ל נכנס לסיני בעיצומו של המרדף לגרוש הצבא המצרי הפולש – איימה בריטניה על ישראל במלחמה. טרומן צידד בבריטניה ושלח מכתב בהול לבן גוריון עם דרישה תקיפה לנסיגה ישראלית. איום דומה שנתמך על ידי וושינגטון, הושמע על ידי בריטניה נגד כיבוש יהודה ושומרון (שנכבשו על ידי הצבא הירדני עד למלחמת ששת הימים).

רק ב-1949 הכיר טרומן בלחץ הקונגרס וארגונים יהודיים במדינת ישראל גם דה-יורה. אמריקה נתנה הלוואה לממשלת ישראל, אך לא לפני שקיבלה "תמורה" – בן גוריון נכנע ללחץ האמריקאי ומדינת ישראל קלטה כ- 100,000 פליטים ערבים.

האמברגו האמריקאי על נשק לישראל נמשך עד שנת 1966. העמדה העוינת נגד מדינת ישראל לא השתנתה, ובמכתב שנחשף כשלושים שנה לאחר מכן עולה כי שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל כתב לטרומן ב-27 למאי 1949:

"לנוכח התנגדותה של ישראל לויתורים (שיבת הפליטים, פרוזדור יבשתי בין מצרים לירדן בנגב, ושמירת השטחים הכבושים של 1948), חשוב שארה"ב תבהיר בתוקף לישראל שאם זו לא תקבל את העצות הידידותיות במטרה להביא לשלום כן במזרח התיכון – ארה"ב תצטרך לעיין מחדש בעמדתה כלפי ישראל... העיון מחדש יכלול בין היתר, דחיית בקשה לאימון קצינים ועיכוב מלווה".

בסיום מלחמת השחרור הסכימו מדינות ערב לחתום על הסכמי שביתת נשק מחשש להמשך פעולות צבאיות ישראליות. הן הכירו בכוחו של צה"ל. המזרחן נדב ספרן כתב כי היו מדינות ערביות שהיו מוכנות באותה עת לחתום על הסכם שלום עם ישראל. ואולם, משהתברר שלא יופעל עליהן לחץ בינלאומי העניין השתהה. נהפוך הוא, כבר בינואר 1949 מינה האו"מ "ועדת פיוס לארץ ישראל". ארצות הברית האמינה שרק ויתורים מצד ישראל דרושים כדי לפתוח פתח לשלום.

כאשר לא חלה התקדמות, שלח הנשיא טרומן ב-29 למאי 1949 מכתב חריף לבן גוריון. ישראל נתבעה למעשה לקלוט את כל הפליטים ולתת לעבדאללה, מלך ירדן, פיצוי טריטוריאלי הולם.

מאז אין שינוי מהותי במדיניות ארה"ב מול ישראל. מחלקת המדינה הייתה תמיד נגד ישראל, כמעט ללא יוצא מהכלל. מנגד ניצבו הקונגרס, אינטרסים מפלגתיים, וכוחות שמחוץ לפרלמנט. היו מידי פעם תנודות במדיניות מצד לצד.

דוד בן גוריון השיב למכתבו של טרומן:

"מדינת ישראל לא קמה לפי החלטת האו"מ, אלא במלחמה על חייה... אילו חיכתה לארצות הברית או לאו"מ, היא הייתה מתחסלת."

מוטי היינריך

האסמכתאות לציטוטים ולאירועים נמצאים בספרו של פרופ' עזרה זהר – פילגש במזרח התיכון.

עודכן לאחרונה ב שבת, 14 מאי 2016 15:02
תגובות  
0 #1 אפשר לקטר, אבל לא להגזיםיעקב 11/05/2016 2016-05-14 15:03
הביקורת כלפי ארצות הברית, על שאיננה תומכת בנו בכול, היא נכונה.
לא שאפשר לצפות ולקוות שמישהו יתמוך בנו בכול אשר נעשה.

אבל, בהשוואה לשאר הארצות (כמו אירופה), ארה"ב היא באמת ידידתנו.

וכמו בהרבה תחומים - אתה צריך להסתפק במה שיש. יותר טוב ידידה כמו ארה"ב מאשר, למשל, "ידידה" כמו צרפת.

על זה אמרו חז"ל: זה מה שיש.
ציטוט
0 #2 נשיאי ארה"ב בעד ישראלרון וייס 11/05/2016 2016-05-14 15:04
כל נשיאי ארה"ב בעשרות השנים האחרונות תמכו בישראל,נתנו לישראל סיוע כלכלי וצבאי והטילו וטו על החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם.
ציטוט
0 #3 לרון: מי פחות ומי יותריעקב 11/05/2016 2016-05-14 15:04
.
ציטוט
0 #4 הניו יורק טיימס הצניע את השואהיעקב 11/05/2016 2016-05-14 15:05
על חלקו של הניו יורק טיימס, בהצנעת הדיווחים על השואה והסתרתה בעת שהתרחשה - ראו את הוידאו בקישור.
מיותר להזכיר שהניו יורק טיימס הוא העיתון רב ההשפעה, שכולו בבעלות יהודים, וכנראה יותר מחצי התכבים והעורכים בו יהודים.
https://www.youtube.com/watch?v=8nixdDIPEBQ
ציטוט
0 #5 הניו יורק טיימס הצניע את השואהדוב הקוטב 13/5/16 2016-05-14 15:06
לא ידעתי. תודה על השיתוף.
ציטוט
0 #6 אין בעיה – הקב"ה יעזור לנודובר הרבנות הראשית 2016-05-19 04:50
אין בעיה – הקב"ה יעזור לנו – כמו בשואה.
ציטוט
הוסף תגובה