שלישי, 08 ינואר 2013 04:44

פשרת "המצוק הפיסקאלי" - "כולם יודעים מה צריך לעשות, אבל..."

"אנחנו כולם יודעים מה צריך לעשות – אבל אנחנו לא יודעים איך להיבחר שנית אחרי שנבצע את הנדרש"  (ראש ממשלת לוקסמבורג). גם ישראל קרובה ל"צוק". האם בכלל יש אצלנו ח"כים שמבינים מה צריך לעשות?

הכיסוי התקשורתי לבעיית "המצוק הפיסקאלי" באמריקה התמקד בעיקר בויכוח למי להעלות את המיסים. הדיווחים בשבועות האחרונים נסובו על "חוסר יכולתם של הרפובליקנים והדמוקרטים לשבת יחד ולהגיע לפשרה" – הסדר שיהיה "לטובת אמריקה". 

למרות שרוב הנבחרים הרפובליקנים התנגדו ל"פשרה" (ודרשו קיצוץ בהוצאות הפדראליות יחד עם הגדלת המס), נראה שהויכוח התקשורתי התנהל בעיקר על הדרך לגייס יותר מיסים כדי להקטין את הגירעון – מי ישלם. הפחד של רוב הפוליטיקאים, משתי המפלגות, נבע מ"היום שאחרי" – אם לא יגיעו להסכמה. כי אז הממשל היה נאלץ לקצץ בהוצאותיו וגם להעלות מיסים לרוב הציבור. ומכיוון שרוב הוצאות הממשל (למעלה מ- 60%) הם תשלומי העברה לתמיכה במדינת הרווחה האמריקאית, אז החלק הארי של הקיצוץ היה נופל על תוכניות הרווחה הנדיבות.

אין דבר ששנוא יותר על פוליטיקאי מלהיות "האיש הרע" שמקצץ בתוכניות רווחה. הביטוי הקולע ביותר ל"באג דמוקרטי" מצוטט מדבריו של ז'אן קלוד ג'ונקר (Jean-Claude Juncker), ראש ממשלת לוקסמבורג:

"אנחנו כולם יודעים מה צריך לעשות – אבל אנחנו לא יודעים איך להיבחר שנית אחרי שנבצע את הנדרש":

“We all know what to do, we just don’t know how to get re-elected after we have done it"

תיאור פוליטי מבריק של "הבאג הדמוקראטי". 

"הנפילה מהצוק" אמורה הייתה להיות תיקון טכני חד, ולא עקרוני, במדיניות הפזרנות הפוליטית חסרת הבסיס הכלכלי של כמעט כל נשיאי ארצות הברית במאה השנים האחרונות. מדיניות שהולכת ומסלימה עם הזמן. הנפילה מהצוק לא נמנעה היא רק נדחתה בינתיים, ולא לזמן רב. הדחייה היא למועד שהמציאות הכלכלית תכריח את הפוליטיקאים ליפול מהצוק. "יום הדין" לא יושפע מהצבעות ו"פשרות", אלא מהמציאות הכלכלית. מתי? איך? ומה יהיה ה"טריגר", הניצוץ שיצית את הנפילה – אף אחד לא יודע. הנפילה מהצוק, שנדחתה בינתיים, רעה לפוליטיקאים אבל הייתה מטיבה עם אמריקה. העלאה אגרסיבית של מיסים לכולם, ובעיקר למעמד הביניים, הייתה מבהירה למרבית האמריקאים שהתזמורת מזייפת וייתכן שהיו מתחילים לחשוב על מה באמת צריך לעשות. אופטימיות מסויגת מאד, כי גם בתסריט זה – הפיתרון "הזוכה" בדעת הקהל היה כנראה – "שהעשירים ישלמו ולא אנחנו"...

אז הושגה "פשרה" בין המפלגות, וגביית מס יתר בקרב האמידים (לא רק "העשירים") אמורה להניב בערך 60 ביליון דולר בשנה. טיפה בים הגירעון הפדראלי שמסתכם ל- 1,100 ביליון דולר לשנה (1.1 טריליון). "הפשרה" משלימה עם גירעון מצטבר של כ- 16.4 טריליון דולר (למעלה מ-100 אחוזי תמ"ג). ארצות הברית שבויה ב"באג הדמוקראטי" כמו מדינות אירופה "הנאורות". 
 

1338

מרבית מדינות העולם המפותח ניצבות על "צוק פיסקאלי" כולל ישראל. אמרתו של ז'אן-קלוד נכונה אולי לחלק ניכר מחברי הקונגרס בוושינגטון – הם אכן יודעים מה צריך לעשות – אפילו חלק ניכר מחברי הקונגרס הדמוקרטים יודעים.

זו אינה תמונת המצב בכנסת ישראל. לרובם הגדול (כמעט כולם...) של חברי הכנסת שלנו אין מושג חיוור מה באמת נדרש לעשות כדי שמדינת ישראל תשגשג. יחימוביץ', מופז, לפיד, ישי ואחרים – שבויים באידיאולוגיה "חברתית" שגויה, בדקלום סיסמאות פוליטיות שגורות, או סתם בחוסר הבנה (או "כל התשובות נכונות"). בקרב המתמודדים החדשים יש לנו רק את "עלה ירוק – הרשימה הליברלית" (אותיות קנ) שחבריה קוראים את המציאות ברוח אתר  זה, בבחינת קול קורא במדבר.

אין ספק שבנימין נתניהו נמנה עם המיעוט בישראל שיודע מה צריך לעשות – אליו מתכוון ז'אן-קלוד. השאלה אם יוכל לעשות משהו לאחר הבחירות, שייכת כבר לתחום אחר – שיטת המשטר בישראל, ואולי גם לתכונות אופי של נתניהו.
 
מוטי היינריך

פורסם גם במגזין "מראה"

עודכן לאחרונה ב שני, 18 יולי 2016 03:47
הוסף תגובה