שלישי, 26 מרס 2013 16:28

קפריסין זה קרוב - משבר הבנקים קרוב לכל מקום

למה לא ייתכן שכל חנויות הנעליים יקרסו, אבל כל הבנקים גם יחד כן יכולים לקרוס? המבנה "המקובל" של מערכת הבנקאות, בה משלם המסים הוא מחלצם האולטימטיבי של הבנקים – נכפה על האזרחים, זה אינו חוק טבע.

הבנקים בקפריסין "בקשיים". אבל בנקים אמורים להיות "עסק", מה עוד שהם בבעלות פרטית. בעסקים יש סיכון – יש מסעדה שסר חינה בעיני הציבור והכנסותיה יורדות ואז "המסעדה בקשיים", אבל יתר המסעדות בעיר ממשיכות לתפקד; ייתכן שמפעל נעליים  מסוים יקלע לקשיים כי מתחריו יעילים יותר, אבל יתר המפעלים ימשיכו להניב רווח; מידי פעם נקלעת חברת בניה לקשיים, אבל אפילו בשיאו של מיתון – לא "כל חברות הבניה בקשיים".

אז איך קורה ש"כל מערכת הבנקאות בקשיים"? הרי לכל בנק יש לקוחות שונים, כל בנק פרטי יכול עקרונית לבחור את השקעותיו, את האנשים והגופים להם הוא מוכן להלוות כסף. למה כל הבנקים בקפריסין שקועים עמוק בבוץ, על סף קריסה? למה קרסו ב-1983 כל הבנקים בישראל? למה לא ייתכן שכל חנויות הנעליים יקרסו, אבל כל הבנקים גם יחד כן יכולים לקרוס?

מערכת הבנקאות  בכל המדינות משולה לקבוצה של מטפסי הרים שקשורים בחבל האחד לשני. כאשר מטפס אחד מועד, אז מחלצים אותו (מינוח מוכר מתחום הבנקאות...) בעזרת החבל שקשור ליתר הצוות. מטפסי הרים מנוסים הם טיפוסים קשוחים ומיומנים. כל אחד מצויד היטב בחבלים, קרסים, גרזני קרח, בורגי קרח ויתר האמצעים. טכניקות הטיפוס והבטיחות התגבשו במשך עשרות או מאות שנים. כל מטפס הרים, גם כאשר הוא חלק מקבוצה, מקפיד על כללי הבטיחות כאילו היה זה טיפוס סולו (יחיד). אפשר להגביר את מהירות הטיפוס כדי להספיק מסלול ארוך יותר על חשבון הקרבת חלק מהביטחון לטובת המהירות, אבל זו צריכה להיות החלטה משותפת של הצוות. טעות בשיקול הדעת עלולה לגרור את כל צוות הטיפוס, הקשור יחד, אל התהום – משם, בניגוד לבנקים,  כבר לא נחלצים.

1358 
מערכת הבנקאות היא צוות טיפוס הרים במסלול אתגרי מסוכן. הבנקים פועלים על גבול המצוק וקשורים בחבל אחד לשני. הם מקריבים את הביטחון לטובת רווחים מהירים. כאשר בנק אחד מועד – מושכים אותו יתר הבנקים חזרה למסלול. הם מגדילים לרגע עוד יותר את הסיכון, מתקרבים ממש אל קצה הצוק ותומכים באמצעות הלוואות בבנק שמעד (ובתנאי שלא התדרדר יותר מידי...). לבנקים, בניגוד למטפסי ההרים, יש רגולטור, בנק מרכזי עם נגיד שיושב על פסגת ההר ובידו חבל עבה. הבנק המרכזי, שם בפסגה, מבטיח לבנקים שבעת מצוקה, כאשר יתקשו (או יסרבו) לתמוך האחד את השני – ישליך לעברם חבל הצלה עבה ומיוחד. מדובר בחבל הצלה עבה ויקר מאד שגם הבנק המרכזי אינו מסוגל לייצר ולתחזק – מימון החבל העבה מוטל על כלל הציבור.

הבנק הבודד פחות מודאג ממטפס הרים. הוא בסירה אחת עם כל יתר הבנקים. הוא יכול לקחת סיכונים גדולים ממטפס הרים בודד, כי הבנק המרכזי שבראש הצוק קובע את אמצעי הבטיחות לאורם יתנהל הבנק הפרטי – ולכן, ההוא שם למעלה אחראי לבסוף. אפשר לבטוח בחבל העבה שישליך "המבוגר האחראי" לעבר כל הבנקים. כך מבטיחה הקבוצה ששום בנק בודד לא יתמוטט – אלא רק כולם גם יחד, כי הם קשורים בחבל ביניהם. וגם אם הגרוע מכל יקרה אז המבוגר האחראי יטיל את החבל העבה ויחלץ את כולם.

הבנק המרכזי כרגולטור נותן הכשר לסיכון שהבנקים לוקחים על עצמם: אפשר לטפס לאורך השפיץ של הקצה, אל תדאגו – אני למעלה. ואכן הם לא מודאגים – הם מחזיקים אג"ח של ממשלות כי הבנק המרכזי מכיר בהם כ"חסרות סיכון" לחלוטין, הם נוטלים הלוואות מלקוחות שמפקידים כסף לזמן קצר ומלווים לאחרים שזקוקים לכסף לטווח ארוך וכך מגדילים את הסיכון. הם סומכים על הבנק המרכזי שיתמוך בהם אם יחסר להם כסף ב"אופן זמני", אם בעלי פיקדונות ידרשו את כספם. הם נותנים הלוואות פי כמה וכמה מהונם העצמי ומהיקף הפיקדונות שמשמשים להם כ"כרית ביטחון" – הם מהלכים על קצה הצוק.

"המבוגר האחראי" ברוב המדינות גם דואג שיזמים לא יקימו בנקים מתחרים חדשים, הוא מבטיח להם מרווח שמן בין הריבית שהם מחייבים על הלוואות לבין הריבית שהם מזכים את הפיקדונות. כל עוד אפשר למשוך כסף מהמערכת כמשכורות מנהלים ודיבידנדים – הבנקים "פרטיים". כאשר החבל נמתח וצריך לעבות אותו, הבנקים הופכים ל"סוציאליסטים" – הם פתאום "של כולנו": הרווחים "פרטיים", ההפסדים מגולגלים אל משלם המיסים.

המבנה "המקובל", של מערכת הבנקאות בה משלם המיסים הוא מחלצם האולטימטיבי של הבנקים – נכפה על האזרחים, זה אינו חוק טבע. החבל הקושר בין הבנקים נכרך על ידי הבנק המרכזי, נוצר על ידי מערך היסטורי של אינטרסים וממשיך להתקיים בזכותם. הבנקים בקפריסין התדרדרו אל מעבר לצוק – הם כבר לא מסוגלים למשוך את עצמם למעלה. הבנק המרכזי שלהם גילה שהחבל שבידיו אינו די עבה כדי לחלץ את כולם. מישהו צריך לעבות את החבל – עכשיו מתווכחים מי יממן את עיבוי חבל ההצלה –  עד אז ייתכן שהם כבר יפלו לתהום, ואם לא עכשיו אז בסיבוב הבא.

יש המייחסים קריסה של בנקים ל"פאניקה של הציבור", או ל"פסיכולוגיה קבוצתית של ההמון". "התנפלות" המוני מפקידים על "כל הבנקים" מוצדקת והגיונית. "חוכמת ההמון" גורסת בצדק שאין הבדל בין הבנקים וכולם "אותו דבר". ולכן, אם בנק אחד מתקשה להחזיר פיקדונות ללקוחותיו יש סיכון שגם האחרים באותה צרה. הבנקים כולם גם יחד ממצים את מירב הסיכון שהבנק המרכזי מאפשר להם, ודי באחוזים ספורים של בעלי פיקדונות שירצו למשוך את כספם, כדי שהבנק יסגור את שעריו (וכספותיו הריקות). לא קיימת תחרות בין הבנקים על אמינות וביטחון-פיקדונות כי כולם זוכים להבטחה זהה מהבנק המרכזי שבראש ההר. המדינה הפקיעה לעצמה מונופול על אמינות הבנקים ובקפריסין מתגלה האמת העירומה – הבטחות המדינה חסרות כיסוי. השיעור יילמד גם במדינות אחרות בבוא היום.

כל עוד מערכת הבנקאות תתנהל כמו קבוצה מסתכנת, לא אחראית, של מטפסי הרים שסומכת על הרגולטור שבראש ההר – היא תהווה "סיכון מערכתי". מעת לעת כולם יפלו יחד ויחולצו על חשבון חסכונות האזרחים ועל חשבון רמת החיים של הציבור הרחב – ולא רק בקפריסין.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 21 יולי 2016 04:36
הוסף תגובה