שני, 10 יוני 2013 07:52

מה מקור "הסכנה הקיומית" למטבע היורו?

הצורך "להציל את גוש האירו" אינו יורד מסדר היום. רבים מאשימים  במשבר את מטבע היורו האחיד באירופה. שטות נוחה שמסיחה את הדעת מהאשמים האמיתיים - מדיניות מוניטארית ריכוזית בהנהגת בנק מרכזי.

רבות נכתב על כך ש"סופו של היורו מתקרב". ייתכן. עוד נכתב ונאמר באינטנסיביות בשנים האחרונות כי מטבע האירו בסכנה קיומית בגלל שלא ייתכן מטבע משותף לגרמניה ולייוון. הפרשנים מנמקים בכך שפריון העבודה וכושר ההשתכרות בגרמניה וביוון כה שונים.
 
אין כל בעיה בקיומו של מטבע משותף למדינות עשירות ועניות
 
אז מה אם הם "שונים"? אין קשר בין יכולת ההשתכרות, או רמת החיים, לבין ההסכמה על מטבע משותף. למה ייתכן מטבע משותף לתל אביב ולדימונה, הרי תושבי דימונה משתכרים פחות מתושבי תל אביב? למה ייתכן מטבע משותף למדינת מיסיסיפי הענייה במדינות ארצות הברית ולמדינת קליפורניה העשירה (ההכנסה הממוצעת בקליפורניה גבוהה ב- 50 אחוז מאשר במיסיסיפי)? מטבע הוא אמצעי חליפין, בעזרתו אנו מחליפים בינינו מוצרים ושירותים.
 
כאשר הבנקאות תחרותית: ריבית גבוהה יותר על הלוואה מבטאת את רמת הסיכון שבמתן ההלוואה 
 
אבל בכל זאת קיימת בעיה והיא שער הריבית בו מלווים ולווים, הלוואות שנקובות באירו. לא כל הלוואה ניתנת בריבית זהה. השוק מתמחר את גובה הריבית על הלוואה בהתאם לציפיות "לראות את הכסף חזרה" –  הביטחון ביכולת הפירעון של הלווה (ייתכנו שיקולים נוספים). ידוע שבנקים אוהבים מאד להלוות כסף למי שיש הרבה כסף... הם גם מוכנים להלוות לו בריבית הנמוכה האפשרית. ולהיפך – אם הלווה "מסוכן" יותר, הבנק אמור לדרוש ממנו ריבית גבוהה יותר – כפיצוי על הסיכון שבמתן ההלוואה.
 
אם בנקים יווניים זקוקים לכסף הם יכולים להנפיק מניות או להנפיק אגרות חוב (לקחת הלוואה) מי שיקנה אג"ח של בנק יווני ישאל את עצמו כמובן איזה בטחונות הבנק ייתן לי? תשובת הבנק תהיה: "אל תדאג, אנחנו נשעבד לך אגרות חוב בטוחות של ממשלת יוון שאנחנו מחזיקים". הופ! כאן כבר יתעורר חשש-מה אצל הרוכש הפוטנציאלי של האג"ח, ייתכן שיסכים לקנות את אגרת החוב, אבל היסוסיו יגרמו לבנק להציע ריבית גבוהה יותר כדי "להפיג את החשש".
 
כלומר, בתנאים של כלכלה חופשית היה נוצר הפרש גדול בין הריבית שמשלם בנק גרמני כאשר הוא מנפיק אג"ח לבין הריבית שמשלם בנק יווני. השוק היה מתמחר את הסיכון שבמתן הלוואות לגופים שונים באמצעות ריביות שונות. טבעי וברור שאם רשת מקדונלד'ס בישראל תרצה לגייס הון להרחבת הרשת היא תשלם פחות ריבית על אגרות החוב שתנפיק מאשר אילן בן דב, הבעלים של פרטנר שמתקשה לעמוד בהתחייבויותיו לפירעון אג"ח שהנפיק. בן דב דורש מהמלווים (בעיקר קרנות הפנסיה שלנו) לוותר על כ-70% מהשקעתן. סביר שאם אילן בן דב היה מנסה עכשיו לקחת הלוואה נוספת "מהציבור" הוא היה נדרש להעמיד בטחונות מוצקים מאד וגם להתחייב לריבית גבוהה פי כמה מאשר עומרי פדן ממקדונלד'ס היה נדרש. אין "שוויוניות" בשוק הלוואות חופשי.
 
כאשר ממשלות מנהלות את הבנקים אין תחרות חופשית
 
אבל המערכת המוניטארית באירופה (ולא רק שם...) אינה "שוק חופשי". לאירופה יש בנק מרכזי שבראשו נגיד – "הסטנלי פישר" שלהם. ובנק מרכזי מנהל "מדיניות מוניטארית" במקום שהשוק ינהל את "המדיניות". הבנק המרכזי האירופאי החליט שאין סיכון באג"ח של ממשלות שחברות ב"גוש". זו הנחת הבסיס לרגולציה על הבנקים באירופה.
 
כך גויסו סכומי כסף גדולים מאד על ידי ממשלות במדינות "הגוש" לא רק מבנקים מקומיים, אלא גם ובעיקר מבנקים במדינות אחרות ב"גוש". אבל לא רק בנקים קנו אג"ח "בטוחות" של מדינות ריבוניות אלא גם חברות ביטוח, קרנות פנסיה ועוד "מוסדיים" – למה לא? הרי הרגולטור הודיע שהסיכון אפס. כך היה עד "פרוץ המשבר" בסוף 2007.
 
הבנק המרכזי האירופאי (במסגרת הסכמה בעת הקמת גוש האירו) מקיים שער ריבית אחיד בהלוואות שהוא נותן לבנק גרמני ולבנק יווני. הבנק הגרמני נותן בטוחות לבנק המרכזי כנגד ההלוואה וכך גם הבנק היווני. אבל הבטוחות שהגדולים נותנים, הם אג"ח "חסרות סיכון" של הממשלות שלהן. כלומר, הבנק האירופאי המרכזי מייחס יכולת פירעון זהה לאג"ח של ממשלת יוון ולאג"ח של ממשלת גרמניה! הפוליטיקה מנסה להסתיר את המציאות הכלכלית. "שוויוניות" כפויה.
 
מטבע מוסכם אחיד, אם כך, אינו צרה. הבעיה בהקשר זה היא הריבית האחידה שהבנק האירופאי המרכזי כפה מאז הקמתו. הבעיה בכלל בעצם פעילותו ומעורבותו של בנק מרכזי בשערי הריבית שצריכים היו להיקבע על ידי השוק. ספק אם צריך בנק מרכזי רשמי וכפוי, אבל אין לי ספק שאין צורך בפעילותו ה"מוניטארית". בנק מרכזי מפקח על מחיר הכסף – הריבית. רוב הכלכלנים תמימי דעים שפיקוח על מחיר מוצרים מעוות את הכלכלה ונגמר "לא טוב". למרות זאת, רובם מסכימים בצורך בבנק מרכזי שייפקח ויקבע את מחיר הכסף, הריבית.
 
"להציל את גוש האירו"
 
הצורך "להציל את גוש האירו" אינו יורד מסדר היום. בעזרתו האדיבה של הבנק המרכזי האירופאי קיבלו (ועדיין מקבלים) היוונים, הקפריסאים והספרדים הלוואות חילוץ בריבית "אירופאית". הלוואות זולות מלאכותית אפשרו לממשלות לממן עד 2007 את "מדינת הרווחה", לפרוש לפנסיה בגיל 58, לזכות בקצבאות אף יותר מאשר אצלנו, ולהעניק לציבור "חינוך חינם", "בריאות חינם", "פנסיה חינם" ודמי אבטלה נדיבים – בלי שצריך לעבוד קשה.
 
תחת חסותו של הבנק המרכזי האירופאי יכלו הבנקים הפרטיים "להשקיע" באג"ח של מדינת האם הריבונית כי דירקטיבה (הנחיה רשמית) של האיחוד האירופאי קבעה שאג"ח אלה "חסרות סיכון". וכנגד הלוואות "בטוחות" אלה למדינות ריבוניות שוחררו הבנקים מהחובה להקצות "כרית ביטחון" של הון עצמי ("הלימות הון") שאמורה לספוג את המכה במקרה של חדלות פירעון של לווה.
 
הכלכלה הגרמנית יוצרת עודף מסחרי גדול (היצוא גדול מהיבוא). בזכות העודף המסחרי בסחר החוץ צברו הבנקים הגרמניים יתרות זכות אדירות של פיקדונות יצואנים גרמנים וחסכונות של עובדי מכונת התעשייה הגרמנית. בנק מרוויח מהלוואות, והבנקים הגרמניים שמחו להלוות את הכסף לממשלות מדינות הדרום – הרי האיחוד האירופאי קבע ש"אין סיכון". הבנקים הגרמנים גם ידעו ש"הממשלה איתם" ואין חשש שיפלו, ובינתיים צדקו.      
 
"חבילות הסיוע" שמוזרמות מעת לעת נועדו לדחות במקצת את הקץ. הבעיה אינה היוונים והספרדים (וגם אחרים) שבתנאי כלכלה חופשית היו נאלצים לממן את החגיגות מכיסם. בתנאים אלה הם היו מתקשים להקים מדינות רווחה "למופת". אולי הם בכלל לא היו "חוגגים", אלא היו מסתפקים בפחות (כלומר, היו עניים יותר) ולא היו מתדרדרים למצבם הנוכחי.
 
הבעיה אינה היורו כמטבע אחיד, אלא עצם סמכותו של בנק מרכזי לנהל את הכלכלה. וזו רק אחת מ"הבעיות" שהביאו את אירופה אל סף תהום כלכלית. כאשר הכלכלה חופשית מרגולציה ובנק בודד טועה במדיניותו – הבנק מסתכן. כאשר קיים "ניהול כלכלי" ריכוזי, ורגולטור (בנק מרכזי) טועה – יבשת שלמה בסכנה.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 23 יולי 2016 15:46
הוסף תגובה