שבת, 10 אוגוסט 2013 19:17

בנק ישראל אינו חשוב

טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי אינה מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית או "להבריא" כלכלה.

קשה למצוא כתבה בתקשורת הכלכלית, בקשר ל"בנק ישראל", ללא הבעת דאגה מ"המצב". אפשר להבין "דאגה סקטוריאלית" כמו זו של יצואנים שהמניפולציות של בנק ישראל בשער המט"ח מזרימות כסף לכיסם על חשבון יתר אזרחי ישראל; אפשר להבין גם את הבנקים – הרי בנק ישראל "דואג ליציבותם". הבנק המרכזי מספק הגנה בלתי מתפשרת לקרטל הבנקים ומכריח את הציבור להעביר להם מיליארדי שקלים בשנה באמצעות פערי ריביות חובה-זכות ועמלות. כל היתר "מודאגים" מהעדרו של נגיד בבנק ישראל כי זה נחמד לזרום עם כולם ולהביע "דאגה"...
 
בנק ישראל הוא זרוע שלטונית שעושה הצגות של "עצמאות", מעשיו מתואמים עם השלטון, גם אם לפעמים יש חילוקי דעות רשמיים. איפה אין חילוקי דעות? גם בתוך הממשלה יש תמיד חילוקי דעות. הפסד או רווח של הבנק הם הפסד או רווח של הממשלה. מנהג בעלים.
 
עיקר עיסוקו של הבנק מתמקד במניפולציות של שערי הריבית ושער מטבע החוץ ככלים ליישום "מדיניות". עיקר הוצאותיו כ-800 מיליון שקל בשנה, הם להמון סעיפים אחרים, כמו מחקר, משכורות ופנסיות.
 
בנק מרכזי אינו יכול "להבריא כלכלה"
  
טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. אם "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית, למנוע משברים כלכליים או ל"הבריא" כלכלה – צריך לרשום על זה פטנט. לייצא לזימבבואה. יכולת הצמיחה של המשק לא נקבעת על ידי בנק ישראל – הוא פועל במסגרת כללי המשחק הכלכלי במדינה שנגררים מממשלה לממשלה. התנהגות אחראית של בנק ללא מירכאות יכולה להיות רק אם הוא לא מתערב ולא משבש תהליכים טבעיים. אבל ב"עשייה" הוא אינו  מסוגל לייצר תנאים כאלה. הבנק אינו יכול לשנות את מבנה ההוצאות של הפוליטיקאים במסגרת תקציב המדינה. הוא יכול להתאים את מדיניותו לכללי המשחק שהם מכתיבים – לכן עצמאות היא קשקוש – הוא חלק מהממסד ומשרת אותו. הפוליטיקאים קובעים אם לקחת הלוואות בחו"ל, אם להגדיל את הגירעון ועוד.

הבנק יכול לנסות לקזז את השפעת החלטות הממשלה על המשק – אבל הכלכלה תדאג "לסגור חשבון" בעצמה ולחסל עיוותים גם ללא עזרת הבנק. הבנק יכול לטפל בריבית ולהשפיע על מחירי נכסים שרגישים לריבית – כמו נכסי השקעה ונדל"ן. הבנק ייקר את הדירות (כתוצאה מריבית נמוכה) אבל בגלל שהדירות יקרות – הממשלה תסבסד דירות... תרחיב "זכאות", תארגן "דיור בר השגה" ו"תבנה" 150 אלף דירות לפי תוכנית לפיד... פעולות מנוגדות של שתי זרועות הממשל שמנסות האחת לתקן את העיוות שיוצרת האחרת תוך תוספת עיוותים.
  
גם ברכישת הדולרים על ידי בנק ישראל יש פעולה והיפוכה בעת ובעונה אחת. קניית מט"ח על ידי בנק ישראל מעלה את שער החליפין וגורמת לפיחות השקל לטובת יצואנים (שמקבלים יותר שקלים תמורת כל דולר). מוצרי יבוא מתייקרים מעבר למחירם במצב שיווי משקל "טבעי". כך מועברת הכנסה מכלל האזרחים אל סקטורים שהפוליטיקאים חפצים ביקרם. תמורת המט"ח שהבנק קונה מוזרמים למשק שקלים. הזרמת השקלים למשק אמורה להפחית את ערכם במוקדם או במאוחר. הקטנת כוח הקניה של הציבור מנוגדת לכאורה למדיניות "עידוד" הכלכלה של הממשלה ובנק ישראל באמצעות הריבית הנמוכה.
 
יחד עם זאת, קשה להתכחש לעובדה שלבנק מרכזי יש יכולת לדחות משבר "לעתיד". אבל יש להניח ש"המשבר", בהיקפו הצפוי, לא היה קורה מלכתחילה – אילו לא היה בנק מרכזי. כלומר, לבנק מרכזי יש חלק ניכר בהתהוות משברים חדים, שלאחר מכן הוא מצליח לדחותם. הרווח הפוליטי ניכר בהווה (מהסקטורים ה"מעודדים"), החשבון לציבור יוגש בעתיד.
 
בנק ישראל הוא חלק בלתי נפרד ממערכת המיסוי במדינה – מס סמוי
 
לבנק ישראל אין מקורות ריאלים להפקת רווח כספי. הבנק אינו מייצר שום מוצר שמישהו אחר קונה. אם בנק ישראל "מרוויח" או "מפסיד" הוא למעשה מעביר נכסים מחלק אחד של הציבור אל חלק אחר של הציבור. כך הופך הבנק המרכזי לחלק ממערכת המיסוי: מס ייחודי שמועבר ישירות מסקטור אחד אל סקטור שמעוניינים ביקרו, ללא תיווך של מערכת המיסוי הממשלתית. לכן גידול ביתרות מט"ח אינו מעיד על ה"מצב הכלכלי" של המשק ואין לו כלל תרומה לפעילות העסקית של "כלל העסקים", אלא רק לפעילות של הסקטור אותו רוצים "לעודד" על חשבון האחרים.
  
תפקידו המקורי של הבנק המרכזי היה – להיות "המלווה של המוצא האחרון". מלווה לבנק מסחרי שנקלע לקשיי נזילות זמניים, למרות שמבחינת הנכסים שלו – מעמדו יציב. הלוואה מהבנק המרכזי אמורה לספק "חמצן" לבנק המסחרי שבקשיים – עד לגביית ההלוואות שמועד פירעונן העתידי צפוי לשפר את נזילותו.
 
בתחילת שנות השלושים, ובעיקר בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת התרחבו תפקידי הבנק המרכזי. מאז, בהדרגה, הם ממשיכים להתרחב. הבנק המרכזי התחיל לנהל "מדיניות מוניטארית" – כלומר, לנסות לשלוט בפעילות הכלכלית במדינה באמצעות קביעת שערי ריבית, ניהול מסלקת כספים שמרכזת את הפעולות הכספיות בין הבנקים, והכתבת כללי "ניהול תקין" במסגרת תפקידו כ"מפקח על הבנקים". בהמשך, נטל הבנק המרכזי על עצמו לשמור על "יציבות המחירים", סיוע ליצואנים ואפילו "מלחמה באבטלה".
 
ה"צעדים" שנוקט הבנק המרכזי אינם מבוססים על מדע
 
ריכוזיות קבלת ההחלטות בבנק ישראל על ידי קבוצה קטנה. ועוצמת ההשפעה של החלטותיהם מסוכנת. אם אותה קבוצת "מומחים" שוגה – הציבור ישלם את המחיר, אבל זה יתברר רק בדיעבד. כאשר מתפרסמים פרוטוקולים של דיוני "הועדות המחליטות" בבנק מרכזי – נחשפים חילוקי הדעות בין "הבכירים". בפורום המחליט מושמעות גם דעות הפוכות לחלוטין האחת מרעותה. לעיתים ההחלטה הסופית מתקבלת על חודו של קול מכריע; ולמחרת, מתחילים ויכוחים בתקשורת הכלכלית בין מומחים שאינם פחות חכמים מאלה שישבו אמש בוועדה. כלומר, קשת הדעות הרחבה על "הצעדים" שיש לנקוט מעידה "היקף המדע" שכרוך בקבלת ההחלטה הסופית.
 
אם לא בנק ישראל, אז מי צריך לקבוע את הריבית?
 
את הריבית במשק צריך לקבוע השוק ולא בנק ישראל. כאשר הביקוש לאשראי גדל – הריבית תעלה ולהיפך. כאשר הציבור נוטה להגדיל חסכונות ומפקיד כסף בתוכניות חיסכון – הבנקים יורידו את הריבית כי הם ינסו לשווק יותר הלוואות ולהיפך.
 
יש בכך הגיון רב. הבנקים אמורים להרוויח מפערי ריבית בין הלוואות שהם נותנים לבין הריבית שהם משלמים לחוסכים בתוכניות חיסכון. הגדלת חסכונות הציבור מאותתת שהציבור מעדיף צריכה בעתיד על פני צריכה בהווה (לכן הוא חוסך "לעתיד"). גידול בכמות הפיקדונות אמור להוריד את הריבית ולאותת ליזמים שעכשיו כדאי לקחת הלוואות ולהשקיע בהרחבת עסקים, כי "בעתיד", כשההשקעה תבשיל – העסק יהיה מוכן לפגוש את הביקושים העתידיים של הציבור שמגדיל היום את חסכונותיו. במצב ההפוך, כשהריבית "גבוהה מידי" – תקטן הלהיטות של אנשי עסקים להשקיע. ריבית גבוהה מאותתת שהציבור מקטין את הפיקדונות שלו בבנקים ומשתמש בכסף לצריכה עכשיו. הריבית הגבוהה אומרת למשקיעים ש"בעתיד" צפויה הצריכה להצטמצם ולא כדאי לבצע השקעות כעת.
 
בנק מרכזי שמתערב בקביעת שער הריבית משבש את איתותי השוק. הריבית נמוכה לא בגלל שחסכונות הציבור גדלו, אלא בגלל שסטנלי פישר החליט. השוק אינו מפרש נכון את הריבית הנמוכה המזויפת ומגדיל את השקעותיו למרות שהציבור לא "החליט" להגדיל את צריכתו בעתיד. כתוצאה, כשהשקעות-היתר יבשילו למוצרים – הם לא יפגשו ביקושים הולמים והמשק יהיה במצב של עודף כושר ייצור. רק מיתון או קריסה כלכלית יחסלו את עודף כושר הייצור ("קונסולידציה"). השוק יתקן את העיוות שייצר הבנק המרכזי.
 
"הביצה והתרנגולת" של סטנלי פישר
 
סטנלי פישר, המבוגר האחראי, פרש. יהודי חכם. סיכוי רב שאת ההתמוטטות (או את המיתון) לא ייחסו למדיניותו, אלא דווקא לכך שהסתלק בטרם עת מבנק ישראל. המומחים יתווכחו על שאלת הביצה והתרנגולת: האם המשק מתמוטט בגלל מעשיו ולכן התפטר "בזמן", או שהתפטר ולכן המשק מתמוטט.
 
אסור לנו להאמין שבירושלים יושבים אנשים שיודעים מה שהם עושים. הם מנחשים. ההנחה המקובלת היא שהכלכלה מובלת ומתוכננת על ידי המנהיגים והמומחים – הם מסוגלים לקבוע לאן ילכו שוק ההון והכלכלה הריאלית, הם יודעים מה צריך להיות שיעור הריבית וכמה כסף להזרים. ברצותם ימתנו את הכלכלה וברצותם ימריצו.

המומחים הרשמיים בירושלים ובוושינגטון מעולם לא צפו משבר כלכלי או הזהירו מפניו את הציבור בעוד מועד. להיפך – הם תמיד הרגיעו. שר האוצר יורם ארידור אמר בטלוויזיה, ערב קריסת הבורסה והתמוטטות הבנקים בשנת 1983, שלוּ היה לו כסף להשקיע, היה משקיע בבורסה.
 
אין מקום להתרגשות-יתר מהעדר נגיד לבנק ישראל, לא צריך לחשוש שבנק ישראל "לא יתפקד". "תרומתו" של בנק ישראל לכלכלה תלויה במזל בלבד.


מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב רביעי, 27 יולי 2016 04:03
הוסף תגובה