חמישי, 12 ספטמבר 2013 19:37

האם "יותר מידי" דולרים מיצוא גז ומאקזיטים - מזיקים לכלכלה?

כאשר מטיפים לנו שהצלחה כלכלית עלולה להזיק – צריכה נורת אזהרה אדומה להבהב, מעליה כתוב: "זהירות, עיוות כלכלי". לא ההצלחה היא הבעיה, אלא העיוותים בכלכלה המקומית - הם עלולים להפוך הצלחה ל"אסון לאומי".

על רקע הדיונים ב"רווחי הגז" העתידיים מרחף החשש מתופעה שכולם מכנים "המחלה ההולנדית". היצוא המוגבר של משאבי הטבע יכניס למדינה מטבע חוץ שיוחלף למטבע מקומי. התוצאה תהיה תיסוף בערך השקל (שער הדולר ירד), התמורה לתעשיינים מיצוא מוצרים, במונחי מטבע מקומי, תפחת והתעשייה תיקלע לקשיים. ה"מחלה ההולנדית" ראויה לכתבה נפרדת, לא נרחיב עליה כאן.
 
התשובה לשאלת הכותרת אינה פשוטה ותלויה במידה רבה ביכולתם של המעסיקים להוריד את שכר העבודה הנומינאלי (מבלי שכוח הקניה של המשכורת ניזוק). כלומר, בגמישותו של שוק העבודה המקומי. היצואנים מוכרים בארץ סכומים גדולים של מטבע חוץ כדי לשלם משכורות בשקלים (והוצאות מקומיות אחרות) ולכן שער הדולר יורד. מוצרי היבוא מוזלים והעובד הישראלי יכול לרכוש יותר מוצרים במשכורתו. למעשה, המשכורת הריאלית (כוח הקנייה) עולה מבלי שערכו של התלוש בשקלים משתנה.
 
המשך הסיפור: בגלל ירידת שער הדולר (התחזקות השקל), הכנסותיהם של היצואנים בשקלים, קטנות – הם מתקשים לשלם את אותו השכר בשקלים כפי ששילמו עד כה וגם לשמור על רווחיות העסק. ייתכן שתעשיינים יסגרו את המפעל וישקיעו את הונם בהשקעה חלופית טובה יותר. זו התיאוריה (שכלל אינה מופרכת), עליה בוכים נציגי התעשיינים ובגללה דורשים מבנק ישראל "לווסת" את שער הדולר. בנק ישראל נענה עד כה בחדווה ומנסה למנוע ירידה בשער הדולר באמצעות קנייה ואגירת הר דולרים.
 
ככל שהכלכלה במדינה חופשית יותר, ככל שיש יכולת להתאים את השכר לתנאים כלכליים משתנים – קל יותר להתגבר על "הבעיה". כאשר מטיפים לנו שהצלחה כלכלית עלולה להזיק – צריכה נורת אזהרה אדומה להבהב ולצפור. מעל לנורה נדלק כיתוב גדול: "זהירות, עיוות כלכלי". לא ההצלחה היא הבעיה, אלא העיוותים בכלכלה המקומית – הם שעלולים להפוך הצלחה כלכלית ל"אסון לאומי".  
 
יצואן שרווחיותו נפגעת כתוצאה מהתחזקות המטבע המקומי, צריך היה לכנס את עובדיו בחדר האוכל של המפעל ולהודיע בערך כך:
 
"אתם עובדים טובים ומסורים ומקבלים שכר הוגן. בשנה האחרונה קטנו בשקלים הכנסותינו מייצוא למרות שכמותית, הודות לכם, אנחנו מייצאים אפילו יותר יחידות.

בטח שמתם לב בטיול שלכם לקניון, כי מוצרי הייבוא הוזלו מאד: החל מעגלות לילדים וכלה בפסטה שמיובאת מאיטליה. אתם קונים יותר מוצרים באותה משכורת כמו בשנה שעברה.      

אין בינינו הרבה סודות ואתם יודעים שהמפעל על סף הפסד. חלקכם אפילו מחזיק במניות המפעל שרכש בבורסה. אלה רואים מיד את השפעת הירידה ברווחיות על תיק המניות שחסכתם.

כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים, כדי שנוכל להמשיך לייצא – נאלץ להקטין את השכר לכולנו ב-15%. הירידה בשכר לא תפגע בכוח הקניה של המשכורת, אלא תחזיר את כוח הקניה של השנה שעברה, אפילו עם שיפור מסוים. כך נוכל לעמוד בתחרות הקשה בשוק הבינלאומי."
 
לאחר נאום כזה, רוב העובדים יישארו במפעל, חלק קטן יתפטר ויעבור לענף שמציע שכר גבוה יותר. תסריט דמיוני כזה, כמעט ואינו אפשרי ברוב מדינות המערב. איגודי העובדים ישביתו את המפעל, בית הדין לעבודה יפסוק נגד "הרעת התנאים". ובעלי המפעל יאלצו במקרה הגרוע – לכבות את האור.
 
חוקי העבודה "המתקדמים" מקשיחים את שוק העבודה. לכן, שינויים בערכו של המטבע המקומי אכן עלוליםלהתבטא בסגירת מפעלים ובגידול באבטלה.
 
למה רק "עלולים"? כי לכל עסק ולכל ענף יש מאפיינים שונים. השקל לדוגמה נסחר תקופה ארוכה מעל 4 שקלים לדולר. השער אפילו הגיע ל- 4.95 שקל לדולר. כיום השקל נסחר כבר תקופה ארוכה בערך ב-3.6 שקלים לדולר – התחזקות דרמטית. למרות התבכיינות היצואנים ואיומי נציגם, לא ראינו סגירה המונית של מפעלי יצוא.
 
למה? כי חלק ניכר מתשומות המפעל הם חומרי גלם שמיובאים מחו"ל, גם ציוד ומכונות מיובאים לרוב, מחירי ההובלה של התוצרת המיוצאת גם הם נקובים בדולרים. כל אלה הוזלו בשקלים כתוצאה מ"היחלשות" הדולר. ייתכן שמפעלים אפילו הצליחו להגדיל את פריון העבודה בזכות הוזלת השקעות באוטומציה.
 
מספר קטן של מפעלים נסגרו. עסקים קמים, עסקים נסגרים, ענפים שלמים מתפוגגים, תעשייה חדשה צומחת – כך דרכם של החיים העסקיים. תעשיית הטכסטיל "המפוארת" במדינת ישראל, שהעסיקה עשרות אלפי עובדים – מתה כבר לפני כשלושים שנה – ברוך דיין אמת. תעשיית הדגל של ישראל בשנות החמישים – ייצוא תפוזים – הלכה לעולמה מזמן. אלפי בתי מלאכה קטנים למסגרות, ליפוף מנועים חשמליים, תיקון כלי עבודה, נגריות קטנות, רפדים, שיפוץ חלפי רכב ועוד – הלכו לעולמם. למרות זאת, האבטלה בישראל לא נסקה כי ענפים חדשים צמחו. אנחנו לא עניים יותר, אלא הרבה יותר עשירים – כל שכבות האוכלוסייה.        
 
מפעלי ייצוא יכולים להתמודד מול התחזקותו של המטבע המקומי בשלוש דרכים עיקריות: השקעה באמצעי ייצור שיגדילו את פריון העבודה (כדי שעובד יוכל לייצר יותר מוצרים בשעת עבודה); או באמצעות הקטנת עלות השכר שמושקע בכל יחידת מוצר (וכך לאפשר את הוזלתו בחו"ל); או באמצעות העברת הייצור, חלקו או כולו, למדינה אחרת – בה קל יותר ליישם את שתי הדרכים הראשונות.
 
ערכו של היין היפני עמד לפני כ-40 שנה על כ- 360 יין לדולר, ואילו כיום היין "חזק" כמעט פי ארבעה.

 

1404 3

תעשיית היצוא היפנית לא קרסה, אלא התייעלה. פריון העבודה עלה ותחרותיות התעשייה רק עלתה לשיאים חדשים (המשבר הכלכלי ביפן, שנמשך מאז 1990 לא ארע בגלל היצוא היפני). סוני וטויוטה, הונדה, שארפ וימאהא ומאות מותגים יפניים אחרים נמצאים גם כיום בכל בית במערב. אותם יצואנים יפנים – הם ש"אחראים" להתחזקותו של היין, תוצאה של שפע המוצרים שמכרו לעולם. הדולרים שהם הזרימו למשק היפני ואשר הומרו ליינים מקומיים – גרמו להתחזקותו.  
 
הבעיה אינה ב"ריבוי אקזיטים" או בהכנסות מגז שיזרימו דולרים "רבים מידי" לישראל – הבעיה כרגיל,  במבנה המשק שנשלט על ידי הממסד הפוליטי ובעיקר – בחוקי העבודה הקשוחים שאינם מאפשרים למנכ"ל הדמיוני שלנו להגיע להבנה, או לפטר עובדים. קשיחותו המתגברת של שוק העבודה.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 23 יולי 2016 18:06
הוסף תגובה