שבת, 25 פברואר 2012 03:36

למה לא יהיה "פסק זמן" ביוקר המחיה בישראל

תנועת המחאה הפנתה את תשומת הלב ליוקר המחיה בישראל. העלאת הנושא הוא ההישג היחיד של המחאה – בכך מתחילה ומסתיימת ה"הצלחה". כל עוד נתעלם מהגורם האמיתי ליוקר, לא יעזור אם נאלץ מישהו להוזיל מחיר מוצר מסוים.

זוכרים את המבחן ההוא במתמטיקה? לא משנה באיזו כיתה ובאיזו שנה. הייתה שם טעות בתשובה הסופית באחת מהשאלות – קיבלתם תוצאה לא הגיונית בעליל ואולי אפילו לחשו לכם את התוצאה הסופית הנכונה, אבל לעזאזל – היכן הטעות? כדי לתקן טעות צריך לאתר את מקור השגיאה – ורק אם נאתר את הסיבה הראשונית, איפשהו באמצע או בתחילת הדף – נוכל לקבל בסוף הדף את התוצאה הנכונה. אם סתם נמחק ונרשום רק את התוצאה הסופית שלחשו לנו – נקבל אפס נקודות מהמורה.

רמת המחירים בישראל נראית על פניה לא הגיונית בעליל – "הכול יקר". כאשר פוזלים לשכנים באמריקה, או אולי לשולחן אחר ב"כיתה", אנחנו מבחינים שאצלם התוצאה הסופית שונה. מחיר ה"פסק זמן" והקוטג' נמוך יותר. אם לא נתאמץ לחפש היכן הטעות, מה הגורם האמיתי ליוקר – לא יעזור אם נכריח מישהו רק למחוק ולתקן את השורה הסופית.

המחאה שהתלקחה בשנה האחרונה על יוקר החיים עשתה מעשה טוב אחד – היא הפנתה את תשומת הלב לטעות הגסה בתשובה הסופית – "הכול יקר" עלה לסדר היום הציבורי. העלאת הנושא לשיח הציבורי הוא ההישג היחיד של המחאה – בכך מתחילה ומסתיימת ה"הצלחה". שום הישג אחר לא יתכן ולא יהיה, כי מובילי המחאה, וההמונים הנגררים אחריה, אפילו לא מנסים לאתר את השורה בה מופיעה הטעות הראשונית – זו שמובילה לשגיאה שבתחתית העמוד.

לא רק שההמון אינו מנסה, גם נציגיו בתקשורת, נציגיו בכנסת ויתר מובילי הדעה בארץ – ממשיכים לדרוש בעקשנות למחוק ולתקן את השורה הסופית בלבד – תנו לנו מחירים זולים ולא מעניין אותנו למה "הכול יקר".

הבעיה במבחן שמונח לפנינו – למה "הכול יקר" אינה פשוטה, קשה להתרעם על ההמונים שמתקשים לאתר את שורת הטעות, אילו ניסו לאתרה. השגיאה מוסווית היטב וקשה לעלות עליה אינטואיטיבית. קשה שבעתיים לאתר את הטעות משום שהתותחים הכבדים שסובבים אותנו מעמיסים עלינו שפע של השערות חסרות בסיס על מקור השגיאה: שלי יחימוביץ' מחפשת את הטייקונים, עמיר פרץ מאשים את העדר הפיקוח על המחירים, משה כחלון דורש יתר רגולציה, מאשימים את החרדים שאינם "מצטרפים לכוח העבודה", ויאיר לפיד רק שואל "איפה הכסף".

קשה לעלות על הבאג משום שהוא מסתתר באידיאולוגיה, בדרך שנבחרה לפיתרון הבעיה שבמבחן. ניסיון לבצע תיקון באחת מהשורות, כאשר כל התפישה מוטעית, גורם לתוצאה סופית שגויה עוד יותר.

כל מחיר, של כל מוצר, מורכב מהרבה מחירים של עשרות גורמים שמעורבים בתהליך עד שהמוצר מתיישב על המדף אצלנו במטבח או בסלון. כדי שמוצר יהיה "זול" צריך לגרום לכך שאותם גורמים יתפקדו בעלות המינימאלית האפשרית, כלומר – ביעילות מרבית. במחיר המוצר יש "קצת" מהעלות של הגורמים שמרכיבים אותו וגם כל אחד מאותם "גורמים" מורכב ומושפע מעשרות אחרים.

האידיאולוגיה השלטת גורסת שהממשלה צריכה "לעשות סדר" בכל אחד מאותם אלפי גורמים קטנים שקובעים את מחיר המוצר. כל תחום צריך להיות מכוסה בחקיקה מתאימה, כל מרכיב ידע את המותר והאסור במסגרת הרישיון העסקי שניתן לו. כל עיסוק ומקצוע צריכים להיות "מוסדרים" במערך כללים ברור שמגדיר את דרישות ההצטרפות למקצוע וכללי העבודה בו. מערך השכר בסקטור הציבורי ורוב השכר בסקטור הפרטי צריכים להיקבע על ידי המדינה, או לפחות גבולות המקסימום והמינימום לשכר. פורעי הסדר הממשלתי יתבעו לדין. רוב השירותים הניתנים לאזרח צריכים להינתן על ידי המדינה: בריאות, חינוך, סיעוד, דת, מים, אנרגיה, רכבת ועוד. המדינה צריכה לפקח על השווקים ברגולציה הדוקה.

ועכשיו נחזור לשאלה במבחן: איך נגיע לתוצאה הסופית – מחיר מינימאלי למוצרים במסגרת אידיאולוגיה זו? התלמיד נדרש לתשובה שאינה קיימת: במסגרת אידיאולוגיה זו עלות המחיה חייבת תמיד להתייקר. ואם התחלנו במתמטיקה, אז נמשיך במתמטיקה – מחירי המוצרים, במסגרת אידיאולוגיה זו, שואפים לאינסוף! אין פיתרון לבעיה! מחיר "אינסופי" משמעותו שאי אפשר כלל לקנות את המוצר – נאדה – אין מוצרים על המדפים. זו אינה סתם תיאוריה, שאלו את השכנים שלכם שעלו מרוסיה הקומוניסטית לאן מוביל תכנון ממשלתי ריכוזי ושליטה ממשלתית מוחלטת בכלכלה. אנחנו עוד לא שם, אבל זה הכיוון.

לעובדים הסוציאליים מגיעה משכורת גבוהה יותר? מגיעה. לעובדי הקבלן מגיעים יותר זכויות? מגיע. ומה עם הרופאים, המתמחים, האחיות – לא מגיע להם? בטח שמגיע. אף אחד לא יקנה אנרגיה סולארית יקרה – אז צריך לסבסד כל קילואט-שעה בשקל וחצי. בוודאי שצריך. עובדי נמל אשדוד דורשים סטייקים במסעדה ועכשיו מענק של 25 אלף שקל? לא נורא! בחברת חשמל יש 6,000 עובדים מיותרים? בבנקים 10,000? בעיריות עוד 20,000? – לכולם זכויות וקביעות. אפשר להאריך פסקה זו על עשרות עמודים.

לכל "זכות" יש עלות. כל הטבה לעובד בסקטור הציבורי משמעותה – תשלום. הכסף למימוש ה"זכויות" נגבה ממיסים. המיסים מיקרים את שכר הדירה, את החשמל, את הדלק, את היבוא. הסופרמרקט משלם יותר עבור החשמל, עלות השכר גדלה. חוק התכנון והבניה מייקר את הבניה, אז שכר הדירה לסופרמרקט מתייקר. מכון התקנים צריך לאשר את המנורות, את בטיחות המדפים ואת נוזל הניקוי לרצפה – הקוטג' מתייקר בעוד שתי אגורות. הממשלה קובעת מי יסדר את המדפים, איזה כיסא יהיה לקופאיות ומחר גם איזה שטח מדף יוקצה ל"מוצרי יסוד" – עוד אגורה לקוטג'. קביעת שכר מינימום חדש תתרום עוד 4 אגורות להוצאות הקבועות שיגולגלו לצרכן. מסכימים שאסור לפגוע בפרנסה של הרפתנים? הסכמתם לתוספת של 10 אגורות למחיר לצרכן. רוצים שצה"ל ירכוש מדים ונעליים מהמפעל בירוחם במקום בסין? ייקרתם את מחיר הקוטג'; נלחמתם למען סבסוד רכבת ישראל, אגד ודן ב-2 מיליארד שקל בשנה – חשוב מאד, אבל דעו לכם שמחיר "פסק הזמן" חייב יהיה להתייקר בעוד 5 אגורות בגלל המיסים שנדרשים לסבסוד. רוצים שהממשלה תשמור על בנקים יציבים? אז צריך לאפשר להם לגבות ריבית מטורפת של 10 אחוז על הלוואות – עלות האשראי לעסקים תייקר מוצרים. רוצים תמיכה ממשלתית בסופרים? אז צריך חוק שיאסור על מבצעי הוזלת ספרים. רוצים שהממשלה תדאג "לתחרות הוגנת"? אז צריך לאסור על הוט ובזק להוריד מחירים. גם פסקה זו אפשר להאריך על פני עשרות עמודים.

במסגרת האידיאולוגיה הקיימת, הוגשו עד עתה בכנסת הזאת 4,080 הצעות חוק פרטיות, ועל פי ניסיון העבר לפחות 200 חוקים חדשים יאושרו. רובן נועד להדק את "הסדר" בחיי האזרח, כל הצעת חוק נתנה עוד קמצוץ כוח בידי השלטון, עוד עלויות, והעמיסה אגורה נוספת לקראת "מחיר אינסופי" של מוצרים. ח"כ דב חנין (חד"ש), שיאן הצעות החוק בכנסת זו, הוכתר כמחוקק מצטיין וקיבל בשבוע שעבר את "אות הפרלמנטר המצטיין" מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. חנין ועמיתיו, מיצגיה האדוקים של האידיאולוגיה השלטת, אחראים להמשך ההתייקרויות.

אפשר להמשיך להפגין נגד שטראוס, תנובה, שופרסל וכולם – כל עוד תשלוט בנו האידיאולוגיה שתוצאתה "ממשלה גדולה ובוחשת" לא יהיה פסק זמן ביוקר המחיה בישראל.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 14:23
הוסף תגובה