הדפס עמוד זה
שישי, 06 אפריל 2012 04:03

סיכונים פוליטיים בהשקעות - תמריץ לאינפלציה

עסקים מתמודדים מול סיכונים עסקיים, אי וודאות בעלויות כלכליות שונות ועול רגולציה מכבידה. אך קיימת עלות יקרה לא פחות: פעילות "נמרצת" של פוליטיקאים שזקוקים נואשות לכסף למימון הבטחות פופוליסטיות לציבור.

אחת התופעות "המוזרות" שמשקיעים נתקלים בהן בתכיפות שהולכת וגדלה, היא ניתוק הקשר בין הרווחיות של השקעה במניות של חברות שעוסקות בפיתוח משאבי טבע (אנרגיה ומתכות בסיסיות) והמחירים שלהם. עוד מחירים אלו ממשיכים לעלות או נשארים קרוב לרמות השיא שלהם בשנים האחרונות, מחירי מניות של חברות שעוסקות בכך נשארים "תקועים" או אפילו יורדים [לדוגמה: מחיר מתכת הזהב בשוק לעומת מחיר מניות חברות כריית הזהב].
 
הרווחיות של חברות שעוסקות בכך יכולה לקטון גם כאשר עולים מחירי המוצרים שלהן, אם עלות היצור שלהן גדלה יותר מהעלייה במחירי המוצרים. גידול בעלות היצור יכולה לנבוע מעלייה במחירי התשומות שלהן, כמו אנרגיה ושכר עבודה או בגלל שגדלה כמות התשומות שנדרשת לצורך יצור יחידת תפוקה אחת. למשל, נדרשת השקעה גדולה יותר כדי להפיק חבית אחת של נפט או פאונד אחד של נחושת. זה מסביר מדוע למרות הירידה בפעילות הכלכלית במדינות המפותחות, מחירים של מוצרים כאלו גבוהים מהמחירים שלהם בתחילת העשור האחרון. עלות היצור של היחידה השולית גבוהה פי כמה מונים מזו שהייתה לפני כעשור.
 
מלבד העלויות הכלכליות יש גם עלויות שנובעות מפעולות של פוליטיקאים. זה בולט בייחוד ברווחיות של פעילות במדינות דמוקרטיות. הסיבה לכך היא פשוטה: פעולות של פוליטיקאים כדי לרצות את פוטנציאל הבוחרים שלהם. זה בולט בייחוד כאשר מתחלף השלטון במדינות מסוימות והוא מחפש מקורות כדי לממן מימוש של הבטחות שנתן לבוחרים לפני הבחירות. דוגמאות רבות לכך בשנים האחרונות אפשר למצוא בדרום אמריקה, בצפון אמריקה, באוסטרליה, בדרום מזרח אסיה ובאפריקה. כמעט בכל מדינה שיש בה תפוקה משמעותית של משאבי טבע.
 
המתכון הוא משותף למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות: להפר הסכמים קיימים. זה נעשה על ידי "עיון מחדש" בהסכמים קיימים ולמעשה כפייה של "הסכם" חדש. לעיתים חברות, בייחוד הגדולות שבהן, מגיבות על ידי נטישת הפעילות במדינה במקום להיכנע לסחיטה של השלטונות (זה מסתיים בבוררות בינלאומית ולעיתים בתשלום פיצויים מסוימים).
 
במקרים אחרים זה נעשה גם על ידי חוקים חדשים שמחילים אותם גם על הסכמים קיימים, שלכאורה היו אמורים להיות חסינים בפני שינוי בחוקים. בחוקים כאלו נכלל לעיתים מס על "רווחים עודפים". למעשה מס כזה פירושו שההכנסות של החברה אינן גדלות גם כאשר עולה מחיר המוצר. כיוון שעליה במחיר המוצר כמעט תמיד קשורה לגידול בעלות היצור, עלול להיווצר מצב שבו קטנה הרווחיות כאשר עולה מחיר המוצר.
 
גם חוקים שההצדקה להם היא "שמירת הסביבה" יש להם עלות כלכלית. עלות זו תורמת להכנסות של השלטון שיכול להשתמש בהן ל"מטרות מועילות". דוגמא נוכחית לכך היא חקיקה באוסטרליה על יד ממשלה שיש לה רוב של קול אחד בפרלמנט.
 
מדינה שהצטרפה לאחרונה במרץ ל"מועדון" זה היא אינדונזיה. גם בה וגם באוסטרליה היו בשנים האחרונות השקעות גדולות וגידול ניכר בהכנסות מיצוא של סחורות. זה נותן לפוליטיקאים ביטחון כי אם ייקחו "קצת" מהרווחים, חברות לא תפסקנה את הפעילות במדינות אלו. או שזה פשוט לא אכפת להם, שהרי כל רצונם הוא להישאר בשלטון לעוד כמה שנים.
 
בכל צורה שזה נעשה, יש לכך עלות כלכלית שהרי מדובר בהקטנת הרווח של החברות וזה מקטין את היכולת שלהן לשוב ולהשקיע בתחומי הפעילות שלהן. בלי השקעות חדשות, זו רק שאלה של זמן עד שקטנה התפוקה. במדינות מסוימות בהן הולאמו כליל נכסים כאלו, התפוקה קטנה לעיתים עד כדי הפסקה מוחלטת שלה. אז מתחיל תהליך של הפרטה ומחזור חדש של השקעות. בולטות בכך מדינות באפריקה.
 
ככל שתופעות אלו מתפשטות זה גם יוצר בעיה לבנקים מרכזיים במדינות המערב שאמורים לנהל את המחזור הכלכלי. אם מחירי סחורות אינם יורדים משמעותית בזמן של האטה כלכלית, אז הסיבוב הבא של גידול אשראי ובהוצאות ממשלה אשר המימון שלהן בא מבנקים מרכזיים, גורם מהר מאד לעליה במחירי הסחורות מעל רמות השיא הקודמות שלהן. כמו כן זה קורה בסמוך לתחילת המחזור של "צמיחה כלכלית". זה מקצר את הזמן עד שבנקים מרכזיים שגם אמורים למנוע אינפלציה גבוהה, נאלצים לבחור בין התבדרות אינפלציונית או חזרה מהירה להאטה כלכלית כתוצאה מעלייה גדולה ומהירה בשער הריבית. לא רק חברות פרטיות מאבדות שליטה על רווחיהן, אלא גם השלטונות מאבדים שליטה על עיתוי המחזור הכלכלי.
 
לכאורה זהו "מחיר הדמוקרטיה". למעשה זהו כשל הדמוקרטיה. כשל שכזה נועד להבהיר לבוחרים את המחיר של הבטחות של פוליטיקאים מסוימים. ירצו ילמדו מהר. לא ירצו, יקבלו עוד שיעור עד שילמדו.
 
בתוך המהומה הזו אי אפשר להתעלם מהסיכון שהולך וגדל בהשקעות שחשופות לפעילות נמרצת של פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות, מפותחות ומתפתחות. זה מתבטא בהודעות מפתיעות על חוקים חדשים. לעיתים הם חוזרים בהם מכוונות אלו. לעיתים אינם חוזרים בהם. כדי לפצות על סיכונים כאלו, משקיעים דורשים תשואה פוטנציאלית גבוהה יותר.
 
כאמור, התוצאה היא מחזור כלכלי קצר יותר שאינו מאפשר ירידה משמעותית באבטלה שנוצרה במיתון הקודם. אי אפשר להאשים בכך רק ממשלות חמסניות במדינות לא מפותחות. זו תופעה שמאפיינת גם את ממשלות המדינות הגדולות במערב. שלטון מקומי בקנדה עשה זאת לגבי הפקת נפט וגז. ממשלת אוסטרליה עושה זאת כעת לגבי כלל הפעילות במשאבי טבע. הממשל הנוכחי בארה"ב פועל נמרצות כדי לייקר את עלות יצור החשמל בארה"ב. זאת על ידי מגבלות על תפוקה של פחם ושימוש בפחם. ממשלת בריטניה, כן זו של

ממשלת הימין הנוכחית, העלתה את המס על רווחים מהפקת נפט בים הצפוני. מדינות בדרום אמריקה מתחרות ביניהן בתחום זה. יש שפשוט מלאימות את הנכסים של חברות פרטיות, לרוב זרות (ונצואלה ואקוודור). אחרות מגייסות אותן ל"התרמה" מרצון בלי קשר לחוזים שהן חתומות עליהם (צ'ילה ופרו). אחרות מגבילות מחירים של מוצרים ושאר גזירות (ארגנטינה). לכך יש להוסיף מחאות חברתיות בעידוד השלטונות שגורמות לעיכוב/ביטול פרויקטים (דוגמא נוכחית היא בפרו).
 
אי אפשר שלא לציין את הסיכון האפשרי מהחלפת השלטון במצרים בממשלה דמוקרטית על הפעילות של חברות זרות במדינה זו. מצרים היא פצצת זמן פוליטית וכלכלית, שמועד הפיצוץ שלה הולך ומתקרב. ובאפריקה? חבל על הזמן. כמעט בכל חילופי שלטון דמוקרטי במדינה כלשהי, השלטון החדש מנסה לשנות את הכללים. אפילו חברות סיניות שסברו שהן תוכלנה "להסתדר" עם השלטונות במדינות אלו, מגלות כי אין ערך להסכמים חתומים. נסיים "בברז" שהסינים מקבלים מזה כמה חודשים בסודן, בה לפני כמה שנים הם קנו את הפעילות של חברה קנדית בהפקת נפט, אחרי שזו נכנעה ללחץ להפסיק לפעול בסודן. אחרי ניצחון הדמוקרטיה בדרום סודן בה נמצא עיקר שדות הנפט, התפוקה של נפט הופסקה כליל בגלל סכסוך עם סודן על התשלום עבור הובלת הנפט בצינורות לנמלי היצוא. יתכן שסכסוך זה יסתיים כבר בחודש אפריל שהרי איש אינו מקבל כלום כאשר אין תפוקה.
 
חברות שעוסקות בתחום זה מנסות "לפזר" את הסיכונים הפוליטיים על ידי פעילות במדינות שונות. אולם כיוון שזו תופעה כלל עולמית, ספק אם ניתן לחלוטין להימנע מסיכונים אלו. חברות גדולות כקטנות חשופות לסיכונים אלו. המחיר בסופו של יום מגולגל על הצרכנים בכל מדינות העולם. גם הבוחרים במדינות בהן השלטונות "מקצינים" בפעילות כזו, מגלים "לפתע" כי הבאר יבשה. אז מתחיל מחזור חדש שבו השלטונות מעודדים השקעות פרטיות מקומיות וזרות. לכן, חברות שפועלות בתחום זה נבחנות ביכולת ההישרדות שלהן, כאשר מדי פעם מתגלה "הפתעה" במדינה אחרת. ו"קצת" מזל גם הוא עוזר.
 
מה אומרת לנו האינטנסיביות שבה סיכונים פוליטיים כאלו מתפשטים במדינות דמוקרטיות, בייחוד במדינות המערב? שהמודל הכלכלי של גלובליזציה, אשר מבוסס על גידול בחובות וקיפאון/ירידה בהכנסות, אינו אפשרי לאורך זמן במדינות דמוקרטיות.  תחילה הפוליטיקאים מנסים לכסות על הירידה בהכנסות של השלטון והגידול בהוצאות שלו על ידי הגדלת חלקם בהכנסות של חברות מסוימות. כאשר מתברר כי באר זו יבשה, הם מנסים למסות את הבוחרים שלהם, עד שמתברר שקמות מפלגות חדשות שמציעות לבוחרים "דרך חדשה". לבסוף הם (אלו שיחליפו אותם בשלטון) יפנו למקור זמין של הכנסות והוא מיסים והגבלות על יבוא מוצרים ושירותים.
 
הטלת מס על יבוא היא למעשה הטלת מס על ההכנסות של היצואן לאותה מדינה. בלי המס שמוטל על היבוא, ההכנסות של היצואן לאותה מדינה היו גבוהות יותר (בהנחה שהיה יכול למכור כמות גדולה יותר). אם ההכנסות של היצואן קטנות, יורדות ההכנסות ממיסים של הממשלה במדינה בה פועל היצואן. כאשר הכנסות אלו נובעות מיצוא משאבי טבע, אז מס על היבוא שלהם, למעשה גורם לירידה בהכנסות של ממשלות מתחום זה במדינות שמייצאות כמויות גדולות של משאבי טבע. "מלחמת סחר" היא למעשה מאבק בין ממשלות על חלוקת הכנסות. זהו סוף הגלובליזציה. לכך מחכה מחיר הזהב. (הטריק של ממשלות במס על יבוא מתבטא גם במס על מוצרים מקומיים שמיוצרים ממוצר מיובא. הדוגמה הבולטת לכך היא מיסוי דלק למכוניות, אשר מיוצא מנפט מיובא).
 
דר' שמואל גולדמן
 
מנהל קרן נאמנות  "למשקיע"
 
גילוי נאות: הכותב מחזיק במישרין ובעקיפין במניות אנרגיה (הפקת נפט, גז ופחם), מחצבים ובמתכות יקרות. כמו כן בפיקדונות במטבעות "חזקים" ובמטבעות "חלשים".

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 14:56

פריטים קשורים