שישי, 01 יוני 2012 15:34

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (חלק 3)

פרק 3: על מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 3 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.
חלק 2 - מהו כסף ומי מדפיס אותו?


סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.


איפה "הכסף האמיתי"?
 
"כסף אמיתי" הוא הכסף שהודפס על ידי הבנק המרכזי, בין אם הודפס פיזית כשטרות ומטבעות או בין אם הוקלד במחשבו של הבנק המרכזי. הבנק המרכזי תמיד מוכן להמיר כסף שהוקלד אלקטרונית לכסף פיזי בשטרות, אם יידרש.
 
בחשבונות הבנק שלנו אין כלל כסף. יש לנו התחייבות של הבנק לתת לנו כסף, אם נדרוש. כאשר אנחנו מפקידים כסף בתכנית חיסכון "סגורה" (או בפיקדון לזמן קצוב) – הכסף נלקח מאתנו למשך אותה תקופה. כאשר אנחנו מפקידים כסף בחשבון העו"ש, הכסף גם נלקח מאתנו – אבל ניתנת לנו התחייבות של הבנק להעמידו לרשותנו, מייד, ובכל זמן שנדרוש.
 
כל כסף שאנחנו מפקידים בבנק, זורם אל מאגר משותף בכספות הבנק ובמחשביו – ללא תגיות ושמות של בעלי החשבון – אלו הן"הרזרבות" של הבנק. חלק מהרזרבות מוחזק בחשבון שהבנק שלנו מחזיק בבנק ישראל ומשמש מידי יום להעברות לבנקים אחרים (כאשר צ'ק שרשמנו מופקד בבנק אחר).
 
גם אם נגיע לבנק עם חבילת שטרות עבה, "בוחטה" של  100 אלף שקל, ונבקש להפקידה בחשבון העו"ש שלנו, תירשם לזכותנו שורת הפקדה בחשבון – אבל מרגע זה הכסף האמיתי והמזומן שלנו עבר לרשות הבנק והוא אינו יותר שלנו. הבנק חייב לנו כסף – היתרה שתירשם בחשבון העו"ש שלנו היא התחייבות של הבנק לתת לנו עד 100 אלף שקל, כאשר נדרוש. כל הכסף האמיתי שנתנו לבנק הופך להיות מיד לחלק מרזרבות הבנק (ולא רזרבות של חשבון מסוים).
 
כמות הכסף "האמיתית" במשק היא המטבעות והשטרות שבידי הציבור והבנקים, וכן יתרות "הרזרבה" שהבנקים מחזיקים, ולסכום זה צריך להוסיף את פיקדונות הבנקים המסחריים בבנק ישראל. כל יתר המכשירים הפיננסים, יתרת חשבונות העו"ש, תוכניות החיסכון והפיקדונות הסגורים אינם "כסף", אלא הבטחה ל"כסף". ההבטחה שתמומש לכסף רק אם לבנק יהיו די רזרבות כדי לממש את הבטחתו. לבנק יהיו מספיק רזרבות למימוש הבטחתו למפקידים, אם הלווים שקיבלו הלוואות מהבנק, יעמדו בהתחייבותם לפירעון ההלוואות. הבנק כמתווך פיננסי ערב לנו לפירעון, אך יכול לעמוד בערבותו כל עוד "הבְּרוֹך" אינו גדול מידי – כל עוד הדרישה לכסף אמיתי אינה גדולה מ"כרית הביטחון" שהבנק מחזיק – הונו העצמי הנזיל.
 
כמות הכסף האמיתית מכונה גם 0M או "בסיס הכסף", "הבסיס המוניטארי".
 
איך "מדפיסים" הבנקים המסחריים כסף? 
 
תיארנו את ההסבר המקובל לתהליך "שכפול" הכסף על ידי הבנקים המסחריים כ"ציורי".  אם כל כסף שלקוחות בנק מפקידים, מאבד מייד את שייכותו המקורית, ו"נבלע" במאגר הרזרבות של הבנק – אז התיאור ש"כספינו נלקח ומשמש כהלוואה לאחרים" הוא אכן ציורי.
 
כאשר בנק נותן הלוואה הוא אינו אוסף את הכסף הנדרש להלוואה מחשבונם של משה, ליאור וסיגל. "החדשות המרעישות" הן שהבנק גם אינו נותן את ההלוואה מאותו מאגר-כסף שמכונה "הרזרבות של הבנק".
 
הבנק יוצר הלוואה באמצעות רישום בלבד! הוא מזכה את חשבון העו"ש של מקבל ההלוואה. כאמור, חשבון עו"ש אינו כסף, אלא התחייבות של הבנק לתת כסף. כאשר הבנק מזכה את חשבון העו"ש שלנו בכספי הלוואה – הוא יוצר התחייבות חדשה של הבנק, הוא מגדיל את התחייבויות הבנק באותו חשבון עו"ש בדיוק בערכה המוסכם של ההלוואה. הבנק הגדיל את התחייבויותיו לתת כסף באותו חשבון.
 
כל פעם כאשר לקוח מבקש הלוואה – הבנק חוזר על אותה פעולה. הבנק שש להעניק הלוואות כי זו "פרנסתו". הלוואה ללקוח "טוב" – קודם כל נותנים – לקוח שקיים ביטחון סביר ביכולתו לפרוע את ההלוואה.
 
כך, באמצעות פעולה רישומית בלבד יוצר הבנק "זכויות לכסף" בחשבונות העו"ש של מקבלי ההלוואות. מבחינת הבנק אין הבדל אם ההתחייבות שלו לכסף שבחשבון העו"ש נוצרה כתוצאה מ"יתרת זכות" של הלקוח (בעל חשבון העו"ש) או שהכסף הגיע לחשבון בזכות הלוואה שהעמיד לרשות הלקוח. התחייבות הבנק להעמיד כסף ללקוח, אם הוא ידרוש זאת, היא אותה התחייבות.
 
הבנק תמיד מאוזן
 
מבחינת ניהול ספרי הנהלת החשבונות – הבנק תמיד "מאוזן": הלוואה שהבנק נתן נרשמת במאזן כ"נכס", ואילו "כספי ההלוואה" שהועברו לחשבון העו"ש של הלקוח, מקבל ההלוואה, נרשמים כ"התחייבות" של הבנק. כך יכול הבנק ליצור הלוואות "ללא סוף"ולהישאר "מאוזן" – כל עוד יש לו די לווים "טובים".
 
ההלוואה נרשמת כ"נכס" כי גורם חיצוני חייב כסף זה לבנק וכל עוד לא הוכח ההיפך – יש להניח שההלוואה תיפרע. היתרה שצמחה בחשבון העו"ש של הלקוח היא "התחייבות" מצד הבנק כי הוא מחויב להעמיד ללקוח כסף אמיתי, אם ירצה למשוך מהחשבון. כל עוד הלקוח לא משך כסף מחשבון העו"ש שהבנק העמיד לרשותו, הבנק אינו נדרש לממש את התחייבותו שרשומה בחשבון העו"ש. הבנק יזדקק לכסף אמיתי רק כשהלקוח יגיע לאשנב וידרוש מזומנים, או ישלם בצ'ק מאותו חשבון וצ'ק זה יופקד בבנק אחר. 
 
"הבנק יכול ליצור הלוואות ללא סוף"? 
 
לא מדויק. בסיומו של יום יושבים נציגי הבנק במסלקה המרכזית המשותפת לבנקים ו"סוגרים את היום". מאות אלפי לקוחות הבנקים מבצעים מידי יום מיליוני פעולות של הפקדות, העברות ומשיכת כספים. במסלקה מקזזים הבנקים פעולות נגדיות (אם בנק א' צריך להעביר סכום לבנק ב', אבל גם בנק ב' צריך להעביר סכום גדול יותר לבנק א' – אז רק ההפרש בין הסכומים מועבר בפועל).
 
לקוח של בנק הפועלים העביר צ'ק אל חשבון עו"ש של חנות הבגדים שמתנהל בבנק דיסקונט. אבל, לקוח של בנק דיסקונט שילם באותו יום למסעדה באמצעות כרטיס אלקטרוני שהעביר כסף מחשבונו בבנק דיסקונט אל חשבון המסעדה שמתנהל בבנק הפועלים. אם הסכומים זהים, אז לשני הבנקים אין צורך באותו יום לבצע פעולה כלשהי ביניהם. ההעברות המנוגדות התקזזו. אם חשבונות הבנק של הקונה והמוכר מתנהלים באותו בנק – בבנק הפועלים, לדוגמה, אז הבנק רק משנה את הרישומים בחשבונות העו"ש של שני הצדדים בהתאם, וגם כאן שום כסף אמיתי אינו צריך לעבור. הבנקים מעבירים ביניהם בסוף היום רק את העודפים "הקטנים" לאחר שקיזזו פעולות נגדיות. כאן כבר עובר כסף אמיתי, בין בנק לבנק, באמצעות החשבונות שהבנקים מחזיקים בבנק ישראל.
 
במסלקה זה "הסוף": בנק ב' צריך להעביר כסף אמיתי לבנק א', אבל לפעמים חסר לו כסף כי הוא הגזים במתן אשראי ללקוחותיו. במקרה זה הבנק עצמו נאלץ ללוות כסף. ממי הבנק מקבל הלוואה? מבנק אחר שיש לו "עודפים" או מבנק ישראל שיכול "תמיד" להדפיס כסף אמיתי לפי "הצרכים". על ההלוואות מבנקים אחרים משלמים ריבית. גם הלוואה מבנק ישראל מחויבת בריבית (בדרך כלל גבוהה יותר) שמקטינה את רווחי הבנק המסחרי. בשלב זה הבנק גם בוחן את עצמו (לא מידי יום...): האם לא "הגזים" במתן אשראי? האם הוא עומד ביחס הלימות ההון או יחס הרזרבה? מגבלות אלה מונעות מהבנק לייצר כסף "ללא סוף".
 
מכאן שהיכולת "המופלאה" של הבנק המסחרי לייצר כסף "יש מאין" משורשרת לבסוף אל הבנק המרכזי. המעיין השופע של כסף אמיתי, ש"מודפס" על ידי הבנק המסחרי, נובע למעשה בחצר של בנק ישראל. אלמלא ידע הבנק המסחרי שיש לו "אבא עשיר" – הוא היה נזהר מאד בשימוש הכפול בחשבונות העו"ש. הבנק המסחרי יכול "ליצור כסף" יש מאין, בהיקף גדול יחסית, אך ורק בזכות הגיבוי של הבנק המרכזי. 
 
איך משפיע שיעור הריבית על כמות הכסף שנוצרת בתהליך זה על ידי הבנקים? ככל שהריבית נמוכה יותר – הציבור ואנשי העסקים נוטים ללוות יותר כסף. ככל שהריבית נמוכה יותר, קטן הסיכון לאנשי עסקים לממן התרחבות של עסק או מיזם חדש, שלא היו כדאיים בשיעורי הריבית הגבוהים הקודמים. ככל שהריבית נמוכה יותר, גדל הביקוש להלוואות והבנק יכול למצות את יכולתו לתת הלוואות במסגרת מגבלת הלימות ההון שמכתיב בנק ישראל.
 
מספר הבנקים המתחרים במשק משפיע על יכולתו של הבנק הבודד לייצר "כסף" כנגד פיקדונות עו"ש. אילו היה רק בנק מסחרי אחד בארץ, אז כל שקל שהבנק היחיד ייצר באמצעות הלוואה, היה בסוף היום חוזר אל אותו הבנק – מחשבון הלווה שקנה באמצעות ההלוואה מוצר בשוק, אל חשבונו של בעל החנות, שגם הוא מתנהל באותו בנק יחיד. לבנק לא היה חסר אף פעם כסף "בסוף היום". הבנק יכול היה במקרה זה לייצר כסף יש מאין בשיעור גבוה מאד. הצורך של הבנק, שבדוגמה, לכסף אמיתי היה מתעורר רק עבור לקוחות שירצו להחזיק במזומנים.
 
ככל שמתרבים הבנקים המתחרים, גדל הסיכוי שכספי ההלוואה שבנק מסוים נותן ללקוח שלו, יתגלגלו לכסף שיופקד בבנקים מתחרים – ואלה ירצו "בסוף היום" את הכסף האמיתי אצלם "בכספת", כסף שמגיע ללקוח שלהם. מכאן שקיומם של בנקים מתחרים רבים מקטינה את יכולתו של הבנק הבודד לייצר כסף יש מאין. ככל שיש יותר בנקים, גדל הסיכוי שהלוואה שניתנת ללקוח תופקד בבנק אחר, לאחר שנוטל ההלוואה ירכוש מוצרים ושירותים בכספי ההלוואה. אבל יכולתה של כלל המערכת הבנקאית לייצר כסף יש מאין אינה משתנה, כי "הבנק האחר", אליו הגיעו הכספים, הוא שיתחיל לייצר כסף יש מאין.
 
כסף-חוב
 
רווחת טענה שבנקים מייצרים כסף באמצעות מתן הלוואות. נקודת המבט שגויה. כל הכסף שלכאורה נמצא בחשבונות העו"ש הוא כסף "מודפס על ידי הבנק", בין אם נוצר מהפקדה או בין אם מהלוואה, כי הכסף אינו קיים שם, ולמרות זאת הוא זמין לנו כבעלי החשבון. כסף זה נכנה לשם הנוחיות "כסף-חוב".
 
המונח "חוב" שבהגדרה אינו מייצג כסף-הלוואה שמישהו קיבל מהבנק, אלא חוב של הבנק לבעלי חשבון העו"ש. היתרה שאנחנו רואים בתדפיס חשבון העו"ש שלנו היא כסף-חוב – התחייבות של הבנק כלפינו לתת לנו כסף.
 
אנחנו מתייחסים אל כסף-החוב ככסף לכל דבר, הוא זמין לנו לקניות של מוצרים ושירותים. ככל שהבנקים נותנים יותר הלוואות, צומחות היתרות בחשבונות העו"ש (כי התשלומים שמקבלי ההלוואות מבצעים נוחתים לבסוף בחשבונות העו"ש של מוכרי המוצרים). ככל שמתרבות ההלוואות גדלה במקביל כמות כסף-החוב בחשבונות העו"ש – גדלות התחייבויות הבנקים בגין חשבונות עו"ש אלה – התחייבות לשלם לנו, לפי דרישתנו, כסף אמיתי.
 
נחזור לרגע ל"בוחטה", למזומנים שהפקדנו בבנק. בזכות הפקדה זו גדלו רזרבות הבנק שלנו  ב-100 אלף שקל. הבנק יוכל לתת הלוואות בערך פי שישה עשר מסכום זה, בהנחה שיחס הרזרבה עומד כעת בישראל על 6%. כלומר, לייצר כסף-חוב בהיקף של כ- 1.5 מיליון שקל כהלוואות חדשות. ליצור זיכויים חדשים בהיקף זה בחשבונות העו"ש של מקבלי ההלוואות מבלי להעביר כסף אמיתי לחשבונם.
 
כסף אמיתי מול כסף-חוב
 
נטען כאן שאין כסף אמיתי בחשבונות העו"ש שלנו, אז איך אנחנו יכולים, פעמים רבות מידי יום, לקנות מוצרים אמיתיים תמורת ה"אין כסף", תמורת כסף-החוב?
 
כאשר אנחנו משתמשים בצ'ק (או בכרטיס מגנטי), אנחנו משלמים באמצעות שטר חוב ללא כיסוי, אבל אפשר לסחור בו. ללקוח יש כיסוי בחשבונו – אבל לבנק אין כיסוי בכסף אמיתי. אם אני משלם לך בצ'ק – שילמתי בשטר שטוען שהבנק שלי ייתן לך כסף אמיתי תמורתו (אם תדרוש). הצ'ק הוא הבטחה של הבנק, כפי שחשבון העו"ש שלי כולו, מהווה הבטחה של הבנק כלפי. כאשר אנחנו רושמים צ'ק, אנחנו מעבירים למקבל הצ'ק את ההבטחה שהבנק שלנו הבטיח לנו כבעלי חשבון עו"ש. הבטחה שהבנק עומד בה, אךללא כיסוי מלא בכסף אמיתי.
 
קיימים אם כך שני סוגי כסף: כסף-ממשלה אמיתי וכסף-חוב. כל הכסף בחשבונות העו"ש אינו כסף, אלא כסף-חוב – מעין "זכויות המרה לכסף". אנחנו משתמשים בזכויות המרה אלה בדיוק כמו בכסף. זה פועל בהצלחה כל עוד רוב האנשים לא דורשים המרה של זכויות אלה לכסף אמיתי. כאשר אנחנו מבצעים העברה בנקאית מחשבון לחשבון אחר – אנחנו מעבירים זכויות המרה ולא כסף אמיתי.
 
הבנקים יוצרים כסף-חוב במנותק מרזרבות הכסף האמיתיות שיש להם כי אין כלל בעיה חשבונאית. המאזן תמיד מאוזן. הטכנולוגיה מסייעת לבנקים ביצירת כסף-חוב באפשרה פעולות כספיות אלקטרוניות במקום העברה פיזית של כסף ממשי.
 
הכסף האמיתי שבנק ישראל הדפיס הוא החלק הקטן של כמות הכסף במשק. רוב "הכסף" האחר שזמין לקניות במשק הוא כסף-חוב של הבנקים המסחריים. בחיי היום יום אנחנו לא מבדילים בין שני סוגי כסף – הכול עבורנו "כסף".
 
כסף אמיתי נדרש במערכת רק כאשר מישהו דורש המרה למזומן, או כאשר אנחנו מפקידים בחשבוננו צ'ק של בנק אחר – במקרה זה הבנק שלנו דורש כסף אמיתי (דרך המסלקה המרכזית) מהבנק האחר עליו משוך הצ'ק.
 
כאשר נפרע הלוואה לבנק, ונפקיד כסף בחשבון העו"ש שלנו, תתבטל התחייבותו של הבנק כלפינו בדיוק בגובה הפירעון. לבנק נשארת מהעסקה – הריבית בלבד. גם גביית הריבית מאתנו תקטין את התחייבויות הבנק כלפינו, במסגרת חשבון העו"ש (היתרה בו תקטן).
 
אם חסר לבנק כסף אמיתי בתום יום העסקים, לאחר שקיזוז הפעולות בין הבנקים במסלקה המרכזית גרם לגירעון נזילות לבנק (הבנק שלנו צריך להעביר לבנקים אחרים יותר כסף מאשר הוא מקבל מהם) – הבנק יכול לפנות אל הבנק המרכזי וללוות ממנו כסף אמיתי (כנגד נכסים שהוא משעבד לבנק המרכזי). כאן נכנס הבנק המרכזי לפעולה ומלווה לבנק המסחרי, שנמצא בגירעון, כסף אמיתי שהוא מדפיס. כלומר, כמות הכסף האמיתי במשק גדלה.
 
בתיאור הפשטני המקובל (והשגוי), הבנק יושב ומחכה ללקוח שיפקיד אצלו כסף, או יפתח תוכנית חיסכון ארוכת טווח, ורק לאחר שייכנס לקוח זה, הבנק יתחיל לחפש לווים לכסף. במציאות הבנק מלווה ככל יכולתו ורק לאחר מכן שובר את הראש איך "לגמור את החודש". אם הבנק נמצא בסוף היום בגירעון נזילות כתוצאה מדרישה מוגברת למזומנים, או העברה מוגברת של תשלומים מלקוחותיו אל לקוחות בנקים אחרים – ייאלץ הבנק שלנו לקבל הלוואה של כסף אמיתי, חדש ומודפס מהבנק המרכזי.
 
דוגמה נוספת להמחשת רעיון כסף-החוב: הבנק נותן לנו מסגרת אשראי (הגדיל לנו את כמות כסף החוב בחשבון). אנחנו מנצלים את מסגרת האשראי, וקונים באמצעותה מקרר חדיש. בסוף היום מפקידה רשת "בית המקרר" את הכסף שקיבלה מאתנו בחשבון הבנק שלה. אם במקרה גם החשבון של "בית המקרר" מתנהל בבנק שלנו – אז בסוף היום, הבנק שלנו יהיה במצב נזיל טוב. יש לו פיקדון חדש של רשת "בית המקרר" וישנה גם הלוואה שנתן לנו – לבנק לא חסר כסף – הכסף שנתן לנו כהלוואה חזר אליו בהפקדה של רשת "בית המקרר". מתבצעת העברה (באמצעות שינוי רישום בשני החשבונות), בתוך הבנק עצמו, מחשבון לחשבון של כסף-חוב ואין צורך להמיר את כסף-החוב לכסף אמיתי. אבל אם לרשת "בית המקרר" יש חשבון בבנק אחר, והכנסות הרשת ממכירת המקרר מופקדות בבנק האחר – אז הבנק האחר דורש את הכסף בסוף היום מהבנק שלנו. לבנק שלנו ייחסר כעת כסף – עכשיו יתחיל הבנק שלנו "לשבור את הראש" מהיכן ישיג את הכסף שהבנק האחר דורש ממנו. כלומר, הבנק שלנו קודם נותן לנו הלוואה ורק אחר כךשובר את הראש איך להשיג את הרזרבות של כסף אמיתי (כי הן לא תמיד נדרשות).
 
הבנקים יכולים להרשות לעצמם ליצור כסף-חוב שהציבור ייתן בו אמון מלא כאילו הוא כסף אמיתי – כל עוד הציבור סמוך ובטוח שהבנק המרכזי מגבה את הבנקים המסחריים, ותמיד ייחלץ אותם בעזרת כסף אמיתי, אם ייקלעו לקשיי נזילות. כשל של בנק להעביר כסף אמיתי לפי דרישה של בעל חשבון עו"ש גורם לקשיי נזילות זמניים לבנק המסחרי ואז נכנס הבנק המרכזי לתמונה ומגדיל את כמות הכסף האמיתי עבור אותו בנק.
 
כלומר, יכולתו של הבנק הפרטי לייצר כסף-חוב, בהיקף גדול, נסמכת על התחייבות של הבנק המרכזי להדפיס בעתיד כסף אמיתי, בהתאם לצורך, עבור הבנק המסחרי!
 
הבנק כאילו אומר לנו: לקוח יקר, אתה רשאי למשוך כסף מחשבון העו"ש שלך, ולשלם בצ'קים ובכרטיס אשראי "כאילו" שאנחנו שומרים כסף אמיתי בחשבון שעל שמך. תשתמש בכספך כאוות נפשך. אם בסוף היום מישהו, ששילמת לו, ידרוש כסף אמיתי –  אנחנו כבר נדאג לכך. אם, לדוגמה, אתה משלם כסף למישהו שגם לו יש חשבון אצלנו, אז כלל לא נזדקק להעביר כסף אמיתי, רק נרשום אצלו בחשבון ש"יש לו יותר כסף".  
 
 
מוטי היינריך
 
המשך בפרק הרביעי –  מה רע ב"כסף-חוב"?

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 15:40
הוסף תגובה