רביעי, 13 יוני 2012 15:38

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (חלק 5)

פרק 5: על מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 5 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.
חלק 2 - מהו כסף ומי מדפיס אותו?
חלק 3 - "כסף אמיתי" מול "כסף חוב"
חלק 4 - מה רע ב"כסף חוב"?


סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.



לבקשת גולשים רבים, ארחיב שוב על המושג בו נעשה כאן שימוש, "כסף-חוב": כל סכום כסף שאנחנו מפקידים בבנק נרשם מייד במאזנו כ"התחייבות" של הבנק אלינו. זה אינו סתם כינוי "חשבונאי" גרידא – זו התחייבות של הבנק לתת לנו כסף, אם נדרוש. לכן, כל הכסף שרשום לזכותנו בבנק הוא "כסף-חוב" – כסף שהבנק חייב לנו. יתרת הזכות שלנו בחשבון העו"ש היא "כסף חוב" – אין כסף אמיתי בחשבון שלנו (כסף אמיתי הוא כסף שבנק ישראל הדפיס - הדפיס על נייר או כרשומה אלקטרונית). "כסף החוב" זמין לנו לקניות (חלקו לא באופן מיידי). אם נמשוך מזומנים מהכספומט – הבנק ייתן לנו כסף אמיתי – הבנק יהפוך כך "כסף חוב" לכסף אמיתי. אם כולם ירוצו לבנק וידרשו כסף אמיתי ומזומן – הבנקים לא יוכלו לכבד דרישה זו, אלא אם בנק ישראל יפעיל את מכבשי הדפוס. כמות הכסף האמיתי במערכת הבנקאית בכללותה (2010) הוא כשביעית (כ-15%) בלבד מהיקף הכסף הרשום בפיקדונות הציבור בבנקים. ניתן לראות את ההפרש ככסף שהבנקים יצרו.       
 
האם הלוואות או קניות מגדילות את "כמות הכסף" גם במשק עם "בנקאות חופשית"?
 
בתנאים של "בנקאות חופשית" ("הבנק האידיאלי") – הלוואה, או קניית מוצר, גורמת להעברת כסף מיד ליד. כסף שמחליף ידיים לא יכול להיספר כ"כסף חדש". כסף הוא זכות לקבלת מוצר. קיבלנו נייר-זכות זה כאשר עשינו מעשה טוב – מכרנו לזולת מוצר או שירות שתרם לתועלתו ולרווחתו ולכן הזולת הסכים לתת לנו כסף במקום לתת לנו מוצר נגדי. הסכמנו לקבל את הכסף כי אנחנו סמוכים ובטוחים שנוכל להחליפו תמורת מוצרים אחרים להם אנו זקוקים.
 
מיליארדי האנשים בעולם מבצעים מספר עצום של החלפות מוצרים ושירותים ביניהם מידי שעה. העולם לא מתחלק בין "צרכנים" ל"יצרנים". כולנו "יצרנים", וכולנו מחליפים בינינו מוצרים ושירותים. הכסף מקל עלינו את ההחלפות וכלל לא חשוב אם מחזור החלפות מתחיל בהלוואה או מכסף ששמרנו בבלטות.
 
הכסף שעובר מיד ליד הוא רק שינוי בבעלות על הכסף ואינו כסף חדש. אין זה משנה אם הכסף עובר מאדם לאדם דרך הבנק או ישירות. אין הבדל אם הכסף התקבל מעבודה, מתנה או הלוואה. אין זה משנה אם אדם הלווה לאחיו ישירות את הכסף, או שבדרך הכסף עבר דרך בנק. תמיד לנותן הכסף יהיה פחות כסף בארנק – בדיוק בכמות שהתווספה לארנקו של מקבל הכסף.
 
וכדוגמה נוספת, הבה נניח שאין בנקים בעולם – וכולם מחזיקים במזומנים בלבד, מוכרים וקונים מוצרים ושירותים במזומן. אותם 1000 שקלים עוברים מקונה למוכר, המחזיק החדש בכסף קונה גם הוא מוצרים ממוכר אחר – והכסף מתגלגל מיד ליד לאורך השנה. האם כמות הכסף במשק גדלה לאורך השנה? אם "נצלם" את מצב המשק בכל רגע שהוא לאורך השנה לא נוכל להבחין שכמות הכסף השתנתה כתוצאה מריבוי עסקאות. ועכשיו, נוסיף בנקים להצגה: מה זה משנה אם במעבר הכסף בין אדם לאדם, הכסף חונה לשעה קלה בבנק? מה ההבדל ממצב בו כסף עובר מאזרח לאזרח ישירות כתוצאה ממסחר, לבין כסף שמונח בבנק לזמן מה בין שימוש חוזר בו? להזכירכם – מדובר במשק עם "בנקאות חופשית".
 
"כמות הכסף" במשק, כנתון סטטיסטי, היא צילום מצב ברגע מסוים. לדוגמה: מה הייתה כמות הכסף במשק בתאריך 31 לדצמבר 2010? הלשכה לסטטיסטיקה מסכמת את המאזנים של כל הבנקים המסחריים והבנק המרכזי וקובעת כמה שטרות ומטבעות וכמה כסף "שכב" בחשבונות העו"ש בסיומו של אותו יום בשנה – הסיכום מקובל ככמות הכסף במשק, הכסף שזמין מיידית לביצוע קניות.
 
למרות שלאורך תקופה מתמשכת, אותם 1000 שקלים ראשוניים התגלגלו מחשבון בנק אחד לחשבון בנק אחר, עברו מיד ליד בעת מימושם למוצרים – עדיין מדובר באותם 1000 שקלים שהתגלגלו לאורך זמן מתמשך, לאורך תקופה. אבל כמות הכסף היא כאמור צילום מצב בסופו של יום מסוים ולא סיכום של כמות הכסף שהתגלגלה במשך כל הימים.
 
אם כך, האם הבנקים כיום "מדפיסים" כסף כמו הבנק המרכזי?
 
הסברנו כיצד הבנק המסחרי מגדיל את כמות הכסף באמצעות שימוש כפול בחשבונות העו"ש. האם השימוש הכפול שהמערכת הבנקאית עושה בחשבונות העו"ש שלנו זו באמת "הדפסת כסף" כפי שמדפיס בנק מרכזי? האם יכולתם של הבנקים לייצר כסף-חוב "יש מאין" דומה ליכולתו של בנק מרכזי? כאן מתחילה המחלוקת של חלקנו עם "הזרם המקובל".
 
אם בנק ישראל יכפיל לפתע את כמות השקלים במשק תוך מספר ימים, וכל אזרח ועסק יקבלו בעת ובעונה אחת שני שקלים על כל שקל בודד שהם מחזיקים, אז המחירים והשכר הנומינאליים יעלו ויתייצבו על רמה גבוהה יותר, אבל לא יקרה שום שינוי מהותי ביחס המחירים בין המוצרים והשירותים, למעט בלגן מסויים בתקופת ההסתגלות.
 
אין כל בעיה עם "כמות הכסף" במשק כלשהו, אין כמות "גדולה מידי" או "קטנה מידי". בכל כמות כסף יציבה שהיא, יישמרו המחירים היחסיים בין המוצרים השונים, היחס בין מחיר קילו עגבניות, לבין מחיר כיכר לחם (כל עוד יתר הגורמים אינם משתנים).
 
בעיה נוצרת כאשר כמות הכסף משתנה עקב "הזרמה" של הבנק המרכזי. במקרה זה לא כל האזרחים מקבלים את הכסף המוזרם בעת ובעונה אחת כמו בדוגמה הדמיונית הקודמת. מעגל האזרחים, שקולט את ההזרמה הראשונה, קונה בכסף החדש מוצרים ב"מחיר הישן", רק לאחר זמן מה, כאשר הכסף החדש מחלחל במערכת, במעגלים הולכים וגדלים, ונוצרים לחצי ביקוש על המוצרים – הכסף מאבד בהדרגה מערכו ו"המאחרים" לקבלו, כבר יחזיקו בכסף עם כוח קניה מוחלש (הם יוכלו לקנות באמצעותו פחות מוצרים).  
 
יצירת כסף על ידי הבנקים המסחריים אינה דומה ליכולת הדפסת הכסף של הבנק המרכזי – יכולתו של הבנק המרכזי בלתי מוגבלת. או נכון יותר, מוגבלת רק על ידי קריסת המשק בעקבות אינפלציה שתתפרץ.
 
הבנקים המסחריים כלל אינם יכולים להדפיס כסף אמיתי. יכולתם של הבנקים ליצור כסף-חוב חדש מוגבלת על ידי הגורמים שסקרנו: יחס הלימות ההון, יחס הרזרבה, הצורך להעביר כסף אמיתי לבנקים עמיתים ודרישת הציבור לשטרות ומטבעות.
 
יכולתם של בנקים מסחריים במערכת הקיימת ליצור כסף-חוב, נובעת גם היא ברובה מתמיכתו ברקע של הבנק המרכזי: הבטחה סמויה ל"חילוץ" הבנק על חשבון משלם המיסים במקרה של חדלות פירעון, הלוואות לבנקים המסחריים, והורדה מלאכותית של הריבית מתחת לשיעורה ה"טבעי" (גובה הריבית כפי שנקבע על ידי היצע וביקוש חופשיים לאשראי).
 
מערכת הבנקאות אמנם מרחיבה את כמות הכסף הזמין לקניות במשק, אך כמות כסף-החוב שנוצרת על ידי הבנקים היא נתון סופי וכמעט קבוע (אם האילוצים שהבנק המרכזי מכתיב לא משתנים). וכאמור, כמות הכסף אינה גורמת לשום בעיה, רק השינוי בכמות הכסף עלול ליצור עיוותים; מערכת המחירים הנומינליים בהווה, של המוצרים בשוק, משקפת כבר את כמות כסף-החוב שהבנקים יצרו בעבר.
 
אם יש שינוי ניכר ומהיר בכמות האשראי במשק שנובע לכאורה מפעילות הבנקים, הרי שתרומתו המלאכותית של הבנק המרכזי למצב (באמצעות שינוי בדרישות להלימות הון או שינויים בריבית) היא המכרעת. השפעתם של הבנקים על שינוי בכמות הכסף אינה תכונה מובנית של מערכת הבנקאות. כלומר, אילו הבנק המרכזי לא היה משנה את הפרמטרים שבשליטתו, אז השפעת הפעילות הבנקאית על שינוי כמות הכסף במשק הייתה מזערית, אם בכלל.
 
כסף-חוב הוא כסף זמני ומותנה
 
כמות כסף-החוב, שנוצרת על ידי הבנקים, כתוצאה משימוש כפול בחשבונות העו"ש כפי שתיארנו, אינה זהה ל"הגדלת כמות הכסף" שמבצע הבנק המרכזי. הלוואה שבנק מסחרי נותן, גם אם מקורה ב"יש מאין" – היא כסף "זמני" ומותנה.
 
הלוואות ניתנות לשני קהלי יעד עיקריים: הלוואות לצריכה שוטפת והלוואות לפיתוח עסק (הרחבת עסק קיים, או מיזם חדש). לקוח שמקבל הלוואה לצריכה, מתחיל בדרך כלל מיד סדרת תשלומי פירעון לאורך זמן. הוא מגדיל את הקניות ביום קבלת ההלוואה וחוזר ומקטין את הקניות לאחר מכן כדי שיוכל לעמוד בתשלומי הפירעון. הלוואה לצרכן פרטי אינה מגדילה את "תחושת העושר" של הלווה, וברוב המקרים השפעתה הפוכה – אנשים מוטרדים מעול ההלוואה וייתכן אף שצריכתם השוטפת סובלת מכיווץ-יתר עד לפירעונה המלא של ההלוואה. לאחר הפירעון מתבטלת השפעת ההלוואה על כמות כסף-החוב במשק. אך מכיוון שיש הלוואות רבות שנמצאות בשלבי פירעון שונים מתקבל מפלס קבוע של "כסף-חוב" במשק.
 
השפעת הלוואה לעסק על המשק שונה. עסק פורע הלוואה מתוך רווחיו, מתוך ערך מוסף חדש שהוא יוצר. ממכירת מוצרים ושירותים חדשים שהוא יוצר, באופן שכמות הכסף ביחס לכמות השירותים והמוצרים בשוק אינה גדלה. הלוואה לעסק, בהנחה שהמיזם מצליח, תורמת לעליית רמת החיים של כלל האוכלוסייה, תורמת לצמיחת העושר. אם עסק ניכשל, כלומר אינו מצליח ליצור די ערך מוסף – מישהו יצטרך לצמצם את הצריכה שלו כדי לפרוע את ההלוואה.
 
כסף-חוב שמיזם עסקי מקבל מהבנק מייצג עושר פוטנציאלי אמיתי (wealth). מיזם שמצליח מעלה את התפוקה ואת פריון העבודה. מאפשר לנו ליהנות מיותר מוצרים תמורת שעת עבודה שלנו מאשר בעבר. עלות המוצרים יורדת ורמת החיים עולה. מיזם שהצליח, פורע את ההלוואה מתוך רווחיו, מתוך ערך מוסף חדש שהוא ייצר עבורנו, הצרכנים. 
 
בנקים דואגים להבטיח הלוואות שהם מעניקים – הלוואה ניתנת כנגד בטוחות מהם יכול הבנק להיפרע במקרה של חדלות פירעון של הלווה. כלומר, הבנק מחזיק באמתחתו כעירבון נכס ממשי כנגדו "הדפיס" כסף-חוב. אם הלוואה לא תיפרע, אז הבטוחה תמומש, נכסיו של הערב יקטנו ואילו נכסי הבנק לא יינזקו. אם הבנק לא דאג לבטוחה נאותה, הבנק ייאלץ למחוק נכס ממאזנו ולהקטין במקביל את היקף ההלוואות שלו כדי לשמור על אותו יחס של הלימות הון.
 
יחסי הגומלין בין הבנקים לציבור מתבטאים בתזרימים מנוגדים, דו-סיטריים וקבועים של הלוואות ופירעונות. התזרימים בכיוונים המנוגדים שומרים על שיווי משקל של רמת כמות "כסף-חוב" קבועה (הכסף שהבנקים "יוצרים").   
 
מאז תחילת משבר 2008, נשמעת טענה שהזרמת הכסף למשק על ידי הממשל האמריקאי והבנק המרכזי, "בסך הכול מחליפה כסף שהודפס כבר בעבר על ידי הבנקים" ואינה בבחינת כסף חדש במערכת.
 
הטענה שגויה. הבנקים אכן יצרו כסף-חוב באופן זמני כאשר הם נתנו בעבר אשראי לג'נרל מוטורס, לדוגמה. כסף זה אמור היה להיפרע בתזרים מזומנים נגדי באופן שהיה שומר על שיווי המשקל של כמות כסף-החוב במשק. ג'נרל מוטורס הייתה אמורה לפרוע את ההלוואות מתוך תוספת הערך שהיא יצרה ללקוחותיה באמצעות הגדלת חלקה בשוק הרכב. ההלוואה ש-GM קיבלה באמצעות "כסף חדש" שהבנקים יצרו עבורה הייתה אמורה להגדיל את מספר המכוניות שהחברה מייצרת. אבל GM נכשלה במשימתה להשביע את רצון הלקוחות והם לא קנו את המכוניות בהיקף הנדרש. אילו נפרעה ההלוואה שניתנה ל-GM, היה "כסף- החוב" ש"הודפס" על ידי הבנק חוזר אליו וכמות כסף-החוב החדש בשוק, כתוצאה מאותה הלוואה – הייתה מתאפסת. כמות המוצרים בשוק הייתה גדלה כתוצאה מהצלחתה של GM ורמת החיים של תושבי העולם הייתה עולה.
 
אבל ג'נרל מוטורס לא עמדה בפירעון ולא הייתה מסוגלת לפרוע את הכסף הזמני שהבנק ייצר עבורה – שיווי המשקל הופר. בשלב זה הבנקים היו אמורים לממש את הבטוחות (אילו היו) ולספוג באמצעות מכירתם, כסף מהמשק, בדיוק בכמות שהם "הדפיסו". השבתו של הכסף לבנק, באמצעות מימוש הביטחונות, הייתה מאזנת את הכסף הזמני ש"הודפס" על ידם מלכתחילה. אבל תהליך ספיגת הכסף (ע"י מימוש ביטחונות) נעצר – הממשלה הדפיסה כסף אמיתי (בעזרת הבנק המרכזי שרכש אג"ח של הממשלה) ותמכה בג'נרל מוטורס.
 
הממשלה הפכה בתהליך זה כסף-חוב שהודפס זמנית על ידי האשראי שהבנק נתן – לכסף מודפס באופן קבוע והגדילה כך את כמות הכסף הקבועה במשק מעבר לשיווי המשקל הקודם. לא הבנקים "הדפיסו" והגדילו באופן קבוע את כמות הכסף האמיתית, אלא הממשלה ש"חילצה" את GM.             
 
בנקאות חופשית – אילו אסור היה לבנקים להשתמש בכספי חשבונות העו"ש שלנו... 
 
באפשרות היפותטית זו אנחנו מניחים כי לבנקים אסור לבצע הלוואות מתוך כספי חשבונות העו"ש, אלא רק מתוך פיקדונות ותוכניות חיסכון "סגורות". כספי חשבונות העו"ש אינם מועברים על ידי הבנק אל מאגר הרזרבות שלו, נשארים בחשבון העו"ש – לא נוצרת התחייבות של הבנק בגין חשבון העו"ש. בתסריט זה הבנק מחויב שבחשבון עו"ש יהיה כסף אמיתי ולא "הבטחה לכסף". כלומר, קיימת רזרבה של 100% מהכסף בחשבונות עו"ש.
 
תחת בנקאות חופשית אין מניעה שבנק יפתח ללקוח חשבון עו"ש "מותנה" – חשבון מסוג חדש בו עומד לרשות הלקוח כסף למשיכה מיידית, כל עוד לבנק יש רזרבות חופשיות שלא הולוו לאחרים. הלקוח מודע לסיכון שייתכן שיהיו תקופות שהבנק ישהה משיכת כסף מיידית...
 
במצב זה כל הכסף שמתגלגל במשק יהיה "כסף אמיתי" – בין אם הוא בחשבון עו"ש, או בין אם הוא בפיקדון סגור. נחזור אל רשת "בית המקרר": כסף שניתן כהלוואה (אך ורק מכספי פיקדון של לקוח אחר) ללקוח של הבנק שקנה מקרר, היה נוחת בחשבון העו"ש של "בית המקרר", ומשם חלקו היה מופקד בתוכנית חיסכון סגורה. רק אותו חלק של הכסף ש"בית המקרר" הפקידה בתוכנית חיסכון סגורה חדשה, היה שב וחוזר אל המשק כהלוואה שהבנק מעניק. 
 
אם נעצור לרגע את המשק ונצלם את מצב כל חשבונות הבנק במערכת בנקאית חופשית יעילה מאד (אבל כזו שאינה מאפשרת לבנקים להשתמש בכספי העו"ש שלנו), אז נראה כי בכל הפיקדונות הסגורים אין כסף – יש רק התחייבות של הבנק להשיב את הכסף בבוא היום. בתמונת-רגע זו נראה שכל הכסף נמצא בחשבונות עו"ש, או במזומנים בידי האזרחים. במצב זה "כמות הכסף" הזמינה לקניות במשק מורכבת רק מכסף אמיתי ומהיתרות שבחשבונות העו"ש שגם הן כסף אמיתי.
 
במערכת יעילה מאד, כל סכום שנגרע מחשבון עו"ש כלשהו ומומר בידי בעליו לפיקדון סגור – יומר מייד להלוואה על ידי הבנק ויחזור לאחד מחשבונות העו"ש של הלווים.
 
תחת "בנקאות חופשית" כל הלוואה נוצרת על ידי כסף אמיתי שהבנק נטל מהפיקדון סגור של עמיתנו. בחשבון העו"ש שלנו יהיה כסף אמיתי ולא רק רשומה אלקטרונית. כאשר בנק ייתן הלוואה – התגית על הכסף תשתנה – הכסף חדל להיות זמין לבעל הפיקדון והופך להיות זמין לחשבון העו"ש של מקבל ההלוואה. כאשר הלקוח, בעל חשבון העו"ש, ירצה למשוך את כספי ההלוואה מחשבון העו"ש – לבנק יהיה כסף אמיתי לתת לו – הוא לא יצטרך לפנות אל הבנק המרכזי וללוות כסף אמיתי. אין לו צורך בבנק המרכזי כ"ספק נזילות".
 
אם תחת כללי משחק אלה ירצה בנק ליצור כסף-חוב הוא יזדקק להסכמה של בעלי חשבונות עו"ש לויתור פוטנציאלי על זמינותתמידית לכסף.
 
בהעדרו של כסף-חוב לא יכולה להתעורר בעיית נזילות בערבו של יום במסלקה המרכזית. אפילו אם כל לקוחות הבנק שלנו נתנו במשך היום צ'קים שמופקדים בבנקים אחרים – הבנק שלנו יעביר לבנקים האחרים כסף אמיתי שנמצא בחשבונות העו"ש שאצלו למשמורת ואין מצב שייקלע לקשיי נזילות.
 
מוטי היינריך
 
המשך בפרק השישי –  מחיר הבטחת "יציבות הבנקים"

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 15:46
הוסף תגובה