שבת, 16 יוני 2012 15:40

נדידת העמים הגדולה - המהגרים מאפריקה

מהגרי עבודה זורמים, כמו המים, בנתיב הקל; הם ימשיכו לזרום בגלל "פער הכדאיות" – ההפרש בין שכר העבודה ביננו לבין אפריקה. "מדינת הרווחה" תורמת לעידוד העסקת עובדים זרים. למה קשה יהיה לצמצם את התופעה.

נדידת העמים הגדולה
 
האפריקנים שמתדפקים על גבולנו ימשיכו להגיע בהמוניהם גם אם ישרור שלום בארצותיהם. חוק הכלים השלובים, לפיו המים שואפים להתאזן במפלס אחיד, ללא קשר ל"מכשול" בצורתה של המבחנה, פועל גם בכלכלה ולא רק במים.


השכר הגבוה בארצות המפותחות לעומת שכר הרעב בארצות עריצות-מפגרות גורם למיליוני בני אדם לנוע אל עבר הארצות בהן התגמול לעבודה גבוה. התנועה אינה חופשית כמו במבחנות המים הצבעוניים. ישנם מכשולים רבים למעבר: מכשולים גיאוגרפים בצורת אוקיינוסים ומדבריות, מכשולים אנושיים בדמות שודדים ובוזזים, מכשולי חוק קשוחים של מחנות מעצר וגרוש, והמכשול הפיננסי של מימון המסלול אל מקום העבודה הנכסף.

1281
מהגרי עבודה זורמים, כמו המים, בנתיב הקל ביותר; הם ימשיכו לזרום כל עוד יתקיים "פער הכדאיות" – ההפרש בין שכר העבודה בהולנד לבין השכר באפריקה. הקשיים הכרוכים בהגירה והתמורה הצפויה קובעים את העדפות המהגרים. במקרה הקיצוני, אם קשיי המעבר יהיו כה מרים – אז מהגר העבודה הפוטנציאלי ייאלץ אולי להישאר בארצו. ואם מאזן התועלת, של עבודה בהולנד ישתבש – יזרמו המהגרים לישראל – ולהפך.
 
ייתכן שמנקודת ראות היסטורית – בני האדם נמצאים בעיצומה של נדידת העמים הגדולה, או לפחות בשלב מתקדם בה. תורמים לכך הפערים הגדולים ברמת החיים, זמינות אמצעי תעבורה זולים יחסית, זמינות של תזונה זולה יחסית בתקופת הנדידה ועוד מספר גורמים טכנולוגים שלא היו זמינים במאות השנים שחלפו.  
 
מאות אלפי מהגרי עבודה ישראלים, שלא היו מזי רעב, זרמו ועדיין זורמים, בעיקר לארצות הברית, והצליחו לשהות וגם להתאזרח שם למרות קשיים רבים ואיסורים חוקיים.
 
מהגרי העבודה הם בדרך כלל הטיפוסים היותר-יזמיים, הנכונים להתמודד עם קשיים, אלה שדבקים במטרה. הם מוכנים למרוד במציאות ולשחות נגד הזרם, נגד הכניעה לשגרה. ואולי חשוב מכל – הסביבה הקרובה נותנת בהם אמון רב ומוכנה לעזור להם במימון המסע אל הארץ הבלתי נודעת. עלויות הנדידה גבוהות מאד יחסית להכנסה הדלה בארץ המוצא, וכוללות תשלומים גבוהים למתווכים, מורי דרך, סתם שודדים וסכום לקיום ראשוני. יש להניח שלמהגרי עבודה יש בדרך כלל אוסף תכונות ראשוני שיכול לתרום חיובית להצלחתם בארץ היעד – לתועלתם ולטובת המדינה הקולטת.
 
הרוב לא מהגר, אלא מתאים את עצמו לשגרת הקשיים במולדת. בשנות החמישים והשישים היה פער עצום בין רמת החיים בישראל לעומת ארצות הברית – למרות זאת, לא כולם היגרו. מאות מיליוני הודים עניים ועשרות מיליוני מצרים דלפונים לא עוזבים את מצרים והודו בהמוניהם.
 
"סוחרי האדם"
 
לעיתים תכופות מנידים פוליטיקאים ראש, ו"ארגוני צדק" ומבכים את מר גורלם של עובדים זרים. חיצי הביקורת ושאט הנפש מופנים אל "סוחרי האדם" שמאלצים את המהגרים לשלם דמי תיווך עצומים למתווכים ולחברות כוח אדם כדי להגיע לעבודה בישראל. הם מאשימים את חברות כוח האדם ש"עושות מיליונים על גב המסכנים". חלקם מציע לבטל את מעמד חברות כוח האדם ולהעביר את ההליך למסלול שבין שתי הממשלות המעורבות. כך לא יהיו "גוזרי קופונים" ממצוקת העובדים.
 
שוב עולה הרעיון השגוי שהלאמת שירותים שניתנים על ידי השוק (גם אם השוק התפתח כתוצאה ממגבלות ממשלתיות) תאפשר את הוזלת השרות לצרכניו – שהרי מדינה אינה פועלת "למטרות רווח". אבל, כרגיל, שוכחים שאת הכלכלה אי אפשר לרמות.
 
בשם הנימוק ש"המדינה אינה פועלת למטרות רווח" אפשר להעביר לניהולם ברוך הכישרון של אלי ישי וכרמל שאמה הכהן גם את מפעלי המזון של אוסם ועלית – התוצאה ידועה מראש.
 
העובדים הזרים משלמים את המחיר הגבוה ביותר, שעדיין כדאי להם לשלם, כדי לעבוד בישראל. קיים ביקוש גבוה לעבודה בישראל, מספר מקומות העבודה מצומצם יחסית לביקוש ולכן המחיר גבוה. השוק מסנן באמצעות מנגנון המחירים רק את אלה שמסוגלים לעמוד בקשיים הפיזיים, הנפשיים, והכספיים. על פי תוכנית רדיו לה האזנתי (רשת ב'), פועל בניין סיני משלם כ- 20 אלף דולר עבור הזכות לעבוד בישראל, ועובדת סיעוד – כ-6,000 דולר. הכסף מגויס מהמעגל המשפחתי הרחב. פועל בניין סיני יכול להגיע בישראל להכנסה של כ- 15,000 שקל לחודש נטו!
 
אילו מנגנון יבוא העובדים היה מולאם על ידי הממשלות – עדיין היה נדרש מנגנון שיחליט מי מבין מיליוני המועמדים יוכל להגיע לישראל. איך ייבחרו פקידי ממשלה סיניים את המועמדים לעבודה בישראל? בהתחלה ישלחו פקידי המיון הממשלתיים לישראל את קרובי משפחתם... אולי תמורת שי צנוע לחג. אבל מייד לאחר שייגמרו הקרובים – ישונעו מעטפות מתחת לשולחן לכל המרבה במחיר. הכמהים לעבוד בישראל יודעים כמה כדאי לשלם כדי לעבוד בישראל, אז במקום תשלום ביושר לחברת כוח אדם – הם ישלמו שוחד לפקידי מדינה כאן ושם. תשלום המשכורות וההוצאות הנלוות של המנגנון הממשלתי שרק יתפח – יהיה כמובן על חשבון משלם המיסים. כך שאין מנוס מתמחור "נכון" של מוצר שבמחסור על ידי השוק. ואם מדברים על סין כדוגמה, אז ייתכן מאד ששם כבר יושבים פקידי ממשלה ומפלגה ומחליטים מי יעבוד בישראל...
 
"פליטים" או "מהגרי עבודה"?
 
פוליטיקאים ו"אנשים נאורים" מצדדים בפתיחת הדלת ל"פליטים" אך לא ל"מהגרי עבודה". גם בציבור מתנהל הויכוח השגוי לאיזו קטגוריה שייכים האפריקנים. הדעה הרווחת היא ששהייה בישראל כ"פליטים" היא מוסרית ואילו להגיע הנה למטרות עבודה זה כמעט פשע. נהפוך הוא – מהגרי עבודה תורמים לכלכלת המדינה הקולטת ומקטינים את עלויות הייצור של שירותים ומוצרים לתועלת כולם, אך גם פליטים מובהקים עובדים בסופו של דבר.    
 
השכר הנמוך יחסית שמשולם למהגרים, מאפשר לישראלים לרכוש מוצרים ושירותים במחיר נמוך יותר. מחיר הפלאפל, גובה הארנונה, עלות החופשה במלון באילת – היו יקרים יותר אלמלא הועסקו מהגרים בקילוף מלפפונים, סידור חדרים וניקוי רחובות. בזכות העובדים הזרים אנחנו חיים טוב יותר, יכולים להרשות לעצמנו הרבה יותר. הפרש ההכנסה הפנויה שנוצר לכולנו מתורגם לקניות מוגברות ולהשקעות, ויוצר מקומות עבודה חדשים. כן, בניגוד למיתוס המופץ – גלי הגירה יוצרים מקומות עבודה חדשים. הנתונים ההיסטוריים מארצות הברית וקנדה מוכיחים שבעקבות כל גל הגירה גדול (של מהגרים עניים בדרך כלל) הייתה קפיצת מדרגה בשגשוג הכלכלה.
 
גם אם נניח שבסודן ואריתריאה מתבצע רצח עם בסגנון של החמר רוג' ששלטו בקמבודיה בשנות השבעים – שם נרצחו כשליש מתושבי המדינה. האם אנחנו צריכים לפתוח את גבולנו ולקלוט מיליוני אנשים במצוקה? אני לא סבור שממשלת שווייץ פעלה שלא כשורה כאשר סגרה את גבולותיה בפני פליטים אירופאים במלחמת העולם השנייה. כל קבוצה אנושית רשאית להקים לעצמה "מועדון" שיגביל הצטרפות לשורותיו. אין כל בעיה שקבוצת יהודים חרדים תקנה קרקע, ותקים עיר לחרדים בלבד – ובתנאי שהכול על חשבונם. כמובן שהיה פשוט יותר אילו כל מדינות המערב היו חתומות על אמנה להגירה חופשית.
 
מהגרים בדרך כלל חכמים מפקידי המדינה הקולטת. אם "פליטים" מתקבלים בברכה – אז יהיו מאות אלפי או מיליוני אפריקנים שיספקו לפקידים את ההוכחה שהם "פליטים". מתוך אוכלוסיה של כמיליארד אפריקנים עניים – יש לפחות 100 מיליון "פליטים"...
 
המלחמה האבודה בהגירה
 
מעשית, "המלחמה אבודה". אי אפשר יהיה לעצור את תהליך "נדידת העמים הגדולה". מדינת ישראל היא המדינה "האירופאית" היחידה בעלת גבול יבשתי עם אפריקה. המדינה "האירופאית" היחידה אליה ניתן להגיע ברכב וברגל מבלי לחצות ים (גם ים אינו מכשול בלתי עביר). אפשר יהיה אולי להאט במקצת את התהליך, אבל לא למונעו – ובוודאי שלא בשיטות כוחניות בניהול פקידי מדינה. הם לא יצליחו יותר מאשר "הצלחתם" בניהול רכבת ישראל...
 
באורח פרדוקסאלי לכאורה – למשטר הבחישה הממשלתי בכלכלה יש חלק נכבד בעידוד כניסתם של מהגרי עבודה מאפריקה.
 
חוק שכר מינימום המיותר (ראו בסוף הכתבה קישורים לנושא זה) מונע ממעסיקים להעסיק ישראלים במחיר נמוך, גם אם השכר הנמוך משתלם כלכלית לשני הצדדים בעסקה. גם העלויות "הסוציאליות" המתווספות לשכר (חופשה, הבראה, ביטוח לאומי, פיצויי פיטורין ועוד) מקשות על העסקת ישראלים בשכר נמוך – ישראלים שכישוריהם מצדיקים רק שכר נמוך. כתוצאה, ישראלים רבים נאלצים לעבוד בשחור תוך ויתור מרצון על "ההטבות" החוקיות – הם רואים תועלת גדולה ב"שקלים עכשיו" על פני דמי הבראה ופיצויי פיטורין בעתיד. ישראלים אחרים בעלי כישורי העסקה נמוכים יחסית, נהנים מהכנסה קבועה של קצבאות מדינה. רבים כנראה נהנים משני העולמות: קצבאות במקביל לעבודה בשחור.
 
אילו לא היה חוק שכר מינימום ולא היה הסבסוד הממשלתי הנרחב לבטלה – ישראלים רבים היו עוסקים בעבודות "בזויות". ישראלים לא בחלו בעבודות אלה בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה – בטרם היינו ל"מדינת רווחה מתוקנת" שמקדשת את ה"מגיע לי" שלא בתמורה לעבודה. אין כל מניעה שישראלים ינקו מדרכות, יקצצו סלט במטבחי מסעדות, או יטפלו בקשישים. רק ב"מדינת רווחה" לא כדאי לעבוד.  
 
למרות שעובד זר לרוב אינו רשום ו"אין לו זכויות" ממשלתיות – חוקי הכלכלה פועלים גם עליו. השוק מתגמל את העובד הזר בהתאם לכישוריו וכמעט כולם זוכים לשכר נאה יחסית שמאפשר קיום צנוע, חיסכון, והעברת כסף למשפחה שמעבר למדבר ולים. סודאני שעובד במסעדה בתל אביב מגיע לאחר זמן קצר לשכר של כ- 2,800 שקל לחודש (ובנוסף – נהנה ממזון במסעדה) – במשך הזמן שכרו גם יעלה ככל שלמעסיק יקשה לוותר עליו. עוזרת בית מאריתריאה מקבלת כ- 40 שקל לשעת עבודה באזור המרכז (הרבה מעל שכר המינימום). כל אלה הן "עבודות שחורות" שאף חוק מחוקי העבודה הממשלתיים אינו מתקיים בהן, אלא רק חוקי השוק שמתנהל על פי עסקאות מרצון שכדאיות לשני הצדדים.
 
איך בכל זאת (אולי) מצמצמים את מספר האפריקנים המהגרים?
 
גדר גבול מהווה מכשול אך ורק אם לצידה מוצבים חיילים שמוכנים לירות בפורצי הגדר. ברצועת עזה הגדר יעילה – כל ערבי שמתקרב לצידה העזתי של הגדר מסכן חייו – שום חייל צה"ל לא טורח לברר שמא העזתי "פליט". קשה להאמין שמישהו יפקוד לירות בפורצי גדר הגבול החדשה עם מדבר סיני והבדווים יודעים לחתוך גדרות, תמורת תשלום נאות, בעיניים עצומות.
 
מחנה המעצר הנבנה בנגב – ספק אם יועיל, סיכוי רב שיזיק. עשרות אלפי עצירים באוהלים בנגב הלוהט... ומעליהם פקידי מדינה שידועים בכושר הארגון שלהם. תוך זמן קצר יתארגנו שם כנופיות עם בוסים ו"חיילים", מנגנון "ענישה" פנימי ודמי חסות. לא קשה לחזות את הכתבות המזעזעות בעיתוני סוף-שבוע, את הכתב האתיופי של ידיעות אחרונות שיתחזה ל"פליט" ויספר את קורותיו. את ההפגנה הקבועה של פעילי "זכויות אדם" מכל העולם בשערי "מחנה הריכוז". על כל מקרה רצח ואונס במחנה תוקם "ועדת חקירה". לא קשה לדמיין את ההפגנה ההמונית שתאורגן על ידי מר"צ וארגוני הזכויות – שרשרת אנושית של עשרת אלפים מפגינים, יד ביד, מקיפים את מחנה הריכוז הישראלי בנגב. זה מצטלם מצוין ממסוק של רשתות הטלוויזיה הזרות. קשה יהיה לפרק את "מחנה המעצר", קשה יותר מקבלת ההחלטה על נסיגה מלבנון לאחר 18 שנות שהיה. איזה ראש ממשלה יעז להסתבך עם שחרור של 20 אלף "פליטים" אל תוך ישראל? ומה עם הפגנות-אלפים, נוגעות ללב, מול שגרירות ישראל באריתריאה בדרישה ל"איחוד משפחות"?
 
בל נשכח את בג"צ – ארגונים בינלאומיים חביבים יסתמו אצלנו את מערכת המשפט – פרנסה לעורכי דין רבים ו"מחנה הריכוז" הישראלי יככב בתקשורת העולמית לתפארת מדינת ישראל. לא יעזור לנו אם נצביע על מחנה דומה בהולנד.          
 
ייתכן שנדרשת חקיקה עוקפת בג"צ שתקשיח את הגדרת ה"פליט", לא בדיוק על פי אמות המידה הבינלאומיות – אלא כאפריקני שהגיע לישראל ישירות מהמדינה בה הוא נרדף. פליט לא יכול להיות אפריקני שהיגר אלינו דרך מצרים (כי לא נשקפת סכנה לחייו במצרים) – הוא יכול היה להישאר במצרים ולהסתפק בחומוס-פול. אבל נשאיר סוגיה זו למשפטנים.
 
הגדר תעזור מעט ואולי גם מחנה המעצר – כדאיות ההגירה תקטן כנראה במשהו. הפיתרון של ביטול "מדינת הקצבאות" הישראלית וביטול חוק שכר מינימום – אינו ישים במציאות הפוליטית הנוכחית (כמו רוב יתר תוכניות "קו ישר"). הפיתרון המיידי הוא יצירת תחרות על מקומות העבודה. צריך לאפשר לפלסטינים מיהודה ושומרון לעבוד בישראל ולשוב הביתה בתום יום העבודה ובתנאי שהרשות הפלסטינית תדאג לתנאים הסוציאליים ול"חוקי העבודה" שלהם... גם בפיתרון זה קשה להיתפש לאופטימיות – לא ירחק היום בו בג"צ, ההסתדרות או ארגונים "נאורים" יידרשו לתת לעובדים הפלסטינים קביעות בעירייה, שכר מינימום, ביטוח לאומי ופיצויי פיטורים.   
  
מוטי היינריך

כתבות קשורות:
 
מי קובע את שכר העבודה?
התועלות המפתיעות שבשכר המינימום
למה גב' כהן מחדרה צריכה לשלם את המשכורת של האישה הדרוזית מחורפיש?

עודכן לאחרונה ב שני, 08 אוגוסט 2016 05:07
הוסף תגובה