רביעי, 20 יוני 2012 15:42

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (חלק 6)

פרק 6: על מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 6 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.
חלק 2 - מהו כסף ומי מדפיס אותו?
חלק 3 - "כסף אמיתי" מול "כסף חוב"
חלק 4 - מה רע ב"כסף חוב"?
חלק 5 - האם הבנקים יוצרים כסף כמו הבנק המרכזי?


סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.



לבקשת גולשים רבים, אגדיר שוב את המושג בו נעשה כאן שימוש, "כסף-חוב": כל סכום כסף שאנחנו מפקידים בבנק נרשם מייד במאזנו כ"התחייבות" של הבנק אלינו. זה אינו סתם כינוי "חשבונאי" גרידא – זו התחייבות של הבנק לתת לנו כסף, אם נדרוש. לכן, כל הכסף שרשום לזכותנו בבנק הוא "כסף-חוב" – כסף שהבנק חייב לנו. יתרת הזכות שלנו בחשבון העו"ש היא "כסף חוב" – אין כסף אמיתי בחשבון שלנו (כסף אמיתי שבנק ישראל הדפיס). "כסף החוב" זמין לנו לקניות (חלקו לא באופן מיידי). אם נמשוך מזומנים מהכספומט – הבנק ייתן לנו כסף אמיתי – הבנק יהפוך כך "כסף חוב" לכסף אמיתי. אם כולם ירוצו לבנק וידרשו כסף אמיתי ומזומן – הבנקים לא יוכלו לכבד דרישה זו, אלא אם בנק ישראל יפעיל את מכבשי הדפוס. כמות הכסף האמיתי במערכת הבנקאית בכללותה (2010) הוא כשביעית (כ-15%) בלבד מהיקף הכסף הרשום בפיקדונות הציבור בבנקים. ניתן לראות את ההפרש ככסף שהבנקים יצרו.      
 
 
הרגולציה על הבנקים מאז השפל הגדול בשנות ה-30 הצליחה למנוע "אסון פיננסי"
 
אכן חלפו כ-80 שנים מאז אותו משבר שנות ה-30 בו נסגרו כרבע מהבנקים בארצות הברית. גם מדינות אחרות סבלו. מאז שונו פני המערכת הבנקאית, הרגולציה הועמקה והבנקים המרכזיים הפכו לדומיננטיים באמצעות כלי "המדיניות המוניטארית": הדפיסו וספגו כסף, העלו והורידו ריביות, חילצו מוסדות פיננסים וקבעו את המותר והאסור. הבנק המרכזי אומנם לא הצליח למנוע לגמרי משברים, אבל נמנע מאיתנו לפחות עד כה, משבר בנוסח שנות השלושים. שלוש קריאות הידד לבנק המרכזי. האומנם?
 
הפדרל רזרב מגן במשך עשרות שנים בחירוף נפש על המערכת הבנקאית, וכך נוהגים בנקים מרכזיים אחרים. בנק ישראל למעשה מנהל בפועל את הבנקים המסחריים – אינו מאפשר להתחרות בהם ומבצר את יציבותם על חשבון רמת החיים של אזרחי ישראל. הוא מאפשר להם עלות אפסית בגיוס פיקדונות ומצד שני יוצר מצב בו הם גובים ריבית על הלוואות בשיעור של עד פי שמונה מעלות הריבית שהם משלמים על הפיקדון (2008 – 2012). העדר לחצי תחרות משמעותיים, יחד עם הידיעה הברורה של המנהלים כי שום בנק בישראל אינו יכול לקרוס, מאפשר לבנקים להשמין ולבעוט. כך הם יכולים להעסיק אלפי עובדים מיותרים בשכר גבוה, לשלם משכורות עתק למנהלים, ודיבידנדים שמנים לבעלי המניות. הבנקים והעובדים יודעים כי לא ינום ולא יישן המלאך מירושלים ששומר על הבנקים, על "יציבות" הבנקים.
 
מעת לעת גדלה ערימת תקנות הרגולציה והפיקוח על הבנקים, גדלה מצבת כוח האדם בבנקים שמטפלת בהתמודדות עם הרגולציה, וחלק נוסף של הניהול השוטף עובר לידי פקידי בנק ישראל. חוסר היעילות הגובר ותוספת המגבלות ימשיכו להגדיל בהדרגה את עול הבנקים על הכלכלה. תמיד תידרש שאיבת יתר של מקורות כלכליים מהציבור כדי "להבטיח את יציבות הבנקים". המצגת הרשמיתכמובן הפוכה: המפקח על הבנקים יגביל פה ושם את גובה העמלות, יקטין דמי הניהול וכו', אבל מבלי שיחול שינוי מבני במערכת הבנקאות אין שום סיבה שמגמת הצמיחה בעלויות תפעול המערכת תשתנה. ולכן, הבנקים יהיו חייבים "להשלים הכנסות" בדרכים יצירתיות אחרות. חלוקת התפקידים נוחה מאד לפוליטיקאים: הם לוחצים לכאורה על הבנקים שבפיקוחם להקטין עלויות לציבור, אבל הבנקאים ערלי הלב מוצאים דרכים חדשות לסחוט את הציבור. פוליטיקאים טובים – בנקים רעים.  
 
המצב בארצות הברית ובאירופה אף גרוע יותר. גם שם כמובן הבנקים ומוסדות פיננסים אחרים "גדולים מידי" מכדי לאפשר להם לקרוס ולכן חובותיהם הרעים נרכשים על ידי הבנק המרכזי, תמורת כסף שהבנק המרכזי מדפיס ומעביר לבנקים. באופן זה החובות של המערכת הפיננסית עוברים מהבנקים המסחריים אל השלטון – כלומר, אל כלל ציבור משלמי המיסים. כאשר הפדרל רזרב רוכש אג"ח מגובות משכנתאות, אז הסיכון שבחדלות פירעון המשכנתאות חדל להיות בעיה של הבנקים והופך להיות בעיה של הציבור כולו. מעכשיו כלל אזרחי המדינה הופכים להיות "כרית הביטחון" לספיגת רעידת האדמה במקום ההון העצמי של בעלי המניות במוסדות הפיננסים.
 
ההנחה הסמויה מאחורי מדיניות זו היא שקריסה של מוסד פיננסי גדול בודד (או מספר מוסדות) בהווה גרועה לממסד הפוליטיהעכשווי. התקשורת תתמקד בעשרות אלפי העובדים שאורזים את חפציהם האישיים בקופסאות קרטון ועוזבים מעונבים את מקום העבודה אל הרחוב בוולסטריט. מי צריך את זה "דווקא עכשיו"? בהעברת הסיכון של "חובות רעים" אל הבנק המרכזי – המשבר נדחה בינתיים. אף אחד אינו נופל מייד. 330 מיליון אמריקאים (או אירופאים) יסבלו בעתיד, אבל המשבר יתפזר על פני כולם ויתפרץ מתישהו בעתיד. עד אז "אלוהים גדול" – אולי תתגלה טכנולוגיה פורצת דרך של אנרגיה חלופית זולה, אולי מטאוריט יגרום לאסון סביבתי עולמי שיסווה ויגמד את המשבר הפיננסי, אולי משהו אחר. ובמקרה הגרוע – המשבר יהיה נחלת כל העולם – צרת רבים חצי נחמה. ואם המשבר "עולמי", אז איך אפשר להאשים נשיא מכהן בארצות הברית או את יו"ר הבנק המרכזי האירופאי?
 
מחיר "הבטחת יציבות הבנקים"
 
מחיר "הבטחת יציבות הבנקים" גבוה – בלימת השיפור ברמת החיים בעולם, אבל גרוע יותר: במקום קריסה נקודתית מבריאה, מעת לעת, של מוסד בנקאי לא יעיל, נשלם את המחיר שבקריסת המערכת הפיננסית כולה. גם "כרית הביטחון" האחרונה, שמורכבת מהציבור כולו – לא תעמוד בנטל.
 
הדפסת הכסף לצורך הבטחת המשך קיומם של "הגדולים מכדי לקרוס", מגדילה כאמור את כמות הכסף במשק באופן קבוע; ולא נדון כאן בהשפעה המזיקה של הגדלה עקבית של כמות הכסף על ידי הבנק המרכזי. אבל, מנגנון הנזק אינו נובע רק מהשלכות אינפלציוניות ישירות.
 
השוק החליט שג'נרל מוטורס ו- AIG ניהלו את עסקיהם באופן כושל, אם בגלל חוסר יעילות ורשלנות, או בגלל יוקר המוצרים ואיכותם יחסית למוצרי המתחרים (GM), או כעונש על נטילת סיכוני יתר (AIG). משמעות "החלטת השוק" היא שמיליוני צרכנים זיהו שהדרך להגדלת תועלתם האישית, רמת החיים ואיכות החיים שלהם מכתיבה להם להפנות את כספם אל מוצרי המתחרים. נדידת הצרכנים אל המתחרים היא דגל אדום ליצרן שמחייב אותו להשקיע משאבים כדי לחזור לעמדה בה הוא מפיק תועלת לצרכן. תהליך קשה, בייחוד אם זיהוי הבעיה והחלטת הפעולה מושהים יותר מידי. ואם היצרן אינו מסוגל לעמוד במשימה – השוק מכריח אותו לפנות את הבמה. ההון ומאות אלפי העובדים יצטרכו לעבור אל עסקים יעילים יותר שמצליחים להפיק תועלת אמיתית לצרכנים. עסקים שמצליחים לייצר יותר מוצרים ושירותים מאותו היקף ההון והעובדים שיתפנו. התיקון יאפשר המשך העלייה ברמת החיים של כלל הציבור.
 
כאשר הממשלה בולמת תהליך הבראה טבעי זה באמצעות הדפסת כסף – היא משמרת את אותה רמת תפוקה ירודה, את נטילת הסיכונים המיותרים, וגם את חגיגת השכר והבונוסים. הממשלה פועלת למעשה באמצעות כספי ציבור נגד העדפות הציבור, כפי שהן שמתבטאות ב"דמוקרטיה של השוק" – ההצבעה היום-יומית של כל צרכן באמצעות הכסף שבארנקו. מצד שני, מגדילה הממשלה את כמות השטרות במשק שמתחרים על פחות מוצרים – מרשם לעליית מחירים והתדרדרות ברמת החיים.
 
האם הבנק המרכזי יכול למנוע "אסונות כלכליים" בהיקף רחב??
 
אם בנק בודד נקלע לקשיים, הבנק המרכזי יכול, בקלות יחסית, להתמודד עם המשבר – לקחת על עצמו את ההתחייבויות הבעייתיות של הבנק הבודד.
 
אבל להבטחה של הבנק המרכזי לעמוד לצידם של בנקים שבקשיים – יש כאמור, מחיר גבוה לכלל המשק. למחיר זה מתווסף הסיכון המוסרי – בעלי הבנקים ייקחו על עצמם סיכונים גבוהים יותר כי יש להם "דוד עשיר", גם הלקוחות לא יבדקו בציציות הבנק שהרי יש לו חותמת כשרות מהבנק המרכזי, מהרגולטור הראשי.
 
אך מה יקרה אם לכלל המערכת הבנקאית חסר כסף (מחנק אשראי) כמו במשבר שהחל ב-2007? כאן הבנק המרכזי צריך להחליט:
לא להתערב ולגרום להפסדים לצוף ולחסל חלק מהמוסדות המלווים, או להדפיס כסף ולהלוות לבנקים. הבנק המרכזי גם יכול להקטין את הדרישה להלימות הון או את הדרישה לרזרבה, כך ייווצרו לבנק המסחרי "עודפי כסף" ששימשו קודם לכן כרזרבה, בעזרתם יוכל הבנק המסחרי לעמוד בהתחייבויותיו לחלק נוסף של בעלי הפיקדונות. לבנק המרכזי יש תמריץ "לפתור" בעיות גם על ידי הקטנת הדרישה ל"כרית ביטחון" ומסיבה זו מערכת הבנקאות "נוטה לזרום" אל גבול הסיכון המערכתי.
 
הבנק המרכזי אומנם יכול להציל בנק בודד, אבל הסיכון לכשל כלל המערכת גדל. וכאשר כל המערכת בקשיים – הבנק המרכזי לא יוכל להושיע. כלומר, הוא יכול להזרים נזילות ללא סוף למערכת הבנקאית, אבל המחיר לציבור יהיה כה גבוה שקשה יהיה לראות בכך "חילוץ".   
 
הבנק המרכזי – בנק ישראל
 
בנק מרכזי הוא תופעה חדשה יחסית. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי הוקם לפני כ-100 שנים, לפני מלחמת העולם הראשונה. הפד הוקם עקב לחצים של "טייקונים", בעלי הבנקים הפרטיים הגדולים, בראשם מורגן ורוקפלר שניצלו את השפעתם על המערכת הפוליטית ולחצו להקמת בנק מרכזי – כבר מזה לפחות עשור לפני כן. הם לחצו להקמת בנק מרכזי "כמו בגרמניה של ביסמרק" – סמל התנועה הסוציאליסטית המתקדמת, וברוח התקופה. מורגן ועמיתיו לא היו לוחצים להקמת בנק מרכזי אלמלא המהלך היה מטיב עמם וחסם תחרות "פרועה" מצד בנקים קטנים ויעילים.
 
תפקידו העיקרי והמקורי של הבנק המרכזי היה להיות "המלווה של המוצא האחרון". מלווה לבנק שנקלע לקשיי נזילות "זמניים", למרות שמבחינת הנכסים שלו – מעמדו יציב. הלוואה מהבנק המרכזי תיתן "חמצן" לבנק שבקשיים עד לגביית ההלוואות שמועד פירעונן העתידי צפוי לשפר את נזילותו. "קשיי נזילות" לבנק, כמו לכל עסק אחר, יכולים להיווצר לדוגמה כאשר בעלי חשבונות עו"ש רבים מהצפוי רוצים לממש את זכותם למשיכה מיידית של כסף. שהרי אין כסף אמיתי בחשבון העו"ש, כפי שהוסבר, אלא "כסף חוב". יכולתו של הבנק לספק כסף אמיתי מוגבלת להיקף הרזרבות המוחזקות על ידו. או באופן ציורי יותר – כספינו שבחשבון העו"ש הולווה לאחרים על ידי הבנק.
 
הבנק המרכזי אמור לתת הלוואה לבנק שבקשיים זמניים תמורת שעבוד נכסים של הבנק ("נכס" בבנק הם הלוואות שהבנק נתן והוא צפוי לקבל כסף כאשר ההלוואה תיפרע). הבנק המרכזי לא נועד במקור להציל כל בנק שפושט רגל בגלל ניהול עסקי כושל, אלא רק בנקים שבקשיים "זמניים". האבחנה אם הצרות של בנק מסוים נובעות מקשיי נזילות "זמניים", או בגלל "ניהול כושל" – פוליטית מאד.
 
כפי שראינו, בנקים מסחריים חשופים תמיד ובאופן מובנה לסיכון של "קשיי נזילות" מעצם השימוש הכפול שהם עושים בחשבונות העו"ש. בנקים מגייסים כסף לזמן קצר (חלקו אפילו ל"זמן אפס" כי הכסף זמין מיידית למשיכה על ידי בעל חשבון העו"ש), אבל נותנים הלוואות לזמן ארוך.  
 
בתחילת שנות השלושים, ובעיקר בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת התרחבו תפקידי הבנק המרכזי ומאז, בהדרגה, הם ממשיכים להתרחב. הבנק המרכזי התחיל לנהל "מדיניות מוניטארית" – כלומר, לשלוט בפעילות הכלכלית במדינה באמצעות קביעת שערי ריבית, ניהול מסלקת כספים שמרכזת את הפעולות הכספיות בין הבנקים, והכתבת כללי "ניהול תקין" במסגרת תפקידו כ"מפקח על הבנקים".
 
בהמשך, נטל הבנק המרכזי על עצמו לשמור על "יציבות המחירים", ואפילו סבסוד סקטורים מועדפים על ידו כגון יצואנים – באמצעות העלאת שער הדולר. בנק ישראל רוכש בשנים האחרונות מטבע חוץ בהיקפים חסרי תקדים באמצעות הדפסת כסף וגיוס כסף מהציבור על ידי הנפקת אגרות חוב קצרות מועד (מק"מ). קניית מט"ח על ידי בנק ישראל מעלה את השער שלו וגורמת לפיחות השקל לטובת יצואנים. מוצרי היבוא מתייקרים ואילו יצואנים מקבלים יותר שקלים עבור כל דולר. כך מועברת הכנסה מאזרחים אל סקטורים שהפוליטיקאים חפצים ביקרם. תמורת המט"ח שבנק ישראל קונה מוזרמים למשק שקלים (אחר כך הבנק המרכזי "סופג" את השקלים באמצעות מכירת אג"ח מסוג מק"מ, תמורתו משולמת ריבית כשהחשבון יוגש בעתיד למשלם המיסים).
 
לבנק המרכזי אין שום מקורות ריאלים לכסף. הבנק אינו מייצר שום מוצר שמישהו אחר קונה. אם בנק ישראל "מרוויח" או "מפסיד" הוא למעשה מעביר נכסים מחלק אחד של הציבור אל חלק אחר של הציבור. כך הופך הבנק המרכזי לחלק ממערכת המיסוי: מס שמוטל על חלק מהציבור ומועבר על ידי הבנק לחלק אחר של הציבור. לכן גידול ביתרות מט"ח אינו מעיד על ה"מצב הכלכלי" של המשק ואין לו כלל תרומה לפעילות העסקית של "כלל העסקים", אלא רק לפעילות של הסקטור אותו רוצים "לעודד" על חשבון האחרים.
 
ריכוזיות קבלת ההחלטות בבנק ישראל על ידי קבוצה קטנה. ועוצמת ההשפעה של החלטותיהם  מסוכנת. אם אותה קבוצת "מומחים" שוגה – הציבור ישלם את המחיר, אבל זה יתברר רק בדיעבד. רווחים של הבנק המרכזי מועברים לממשלה וכך גם הפסדיו. לכן, לא תיתכן "עצמאות" לגוף ממסדי שקשור בטבורו לשלטון.
 
טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. אם "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית, למנוע משברים כלכליים, או ל"הבריא" כלכלה – צריך לרשום על זה פטנט. לייצא את הרעיון לפחות לזימבבואה. יכולת הצמיחה של המשק לא נקבעת על ידי בנק ישראל – הבנק פועל במסגרת כללי המשחק הכלכלי במדינה שנגררים מממשלה לממשלה.
 
התנהגות אחראית של בנק מרכזי (ללא מירכאות) יכולה להיות רק אם הוא לא מתערב ולא משבש תהליכים טבעיים, אבל במקרה זה הבנק בכלל מיותר. אבל ב"עשייה" הוא אינו  מסוגל לייצר תנאים לשגשוג מתמשך. הבנק אינו יכול לשנות את מבנה ההוצאות של הפוליטיקאים במסגרת תקציב המדינה. הוא יכול להתאים את מדיניותו לכללי המשחק שהם מכתיבים – לכן עצמאות היא קשקוש – הוא משרת את הממסד.
 
הפוליטיקאים קובעים אם לקחת הלוואות בכספי ערבויות שהתקבלו בעבר מארצות הברית, להנפיק אג"ח בארץ ובחו"ל, להגדיל את הגירעון ועוד. הבנק יכול לנסות לקזז את השפעת החלטות הממשלה על המשק – אבל הכלכלה תדאג "לסגור חשבון" בעצמה, ליישר את העיוותים שהממסד יוצר. הבנק יכול לטפל בריבית ולהשפיע על מחירי נכסים שרגישים לריבית – כמו נכסי השקעה ונדל"ן. הבנק ייקר והממשלה תסבסד דיור ומשכנתאות... באמצעות "זכאות" לקבוצות שיש בהן עניין פוליטי. הבנק המרכזי יכול להשפיע על מחירי יבוא באמצעות שער החליפין. תיסוף מוזיל מוצרים ופוגע בתעשיות מקומיות ופיחות "מעודד" יצואנים לפרק זמן קצר (עד שגם השכר עולה "בגלל ההתייקרויות", וחומרי הגלם המיובאים מתייקרים), ואז נדרש פיחות נוסף במטבע כדי "להמריץ את העידוד" הקודם שהשפעתו התפוגגה. פעילותו זו, כאמור, דומה למיסוי שמעביר הכנסות מסקטור לסקטור אחר.
 
במשבר הכלכלי שהחל ב-2007 החלו בנקים מרכזיים, במסגרת "תפקידם" לשמירת יציבות המערכת הפיננסית, לקנות מהמערכת הבנקאית המסחרית הקורסת, הלוואות "רעילות" בעלות סיכון לחדלות פירעון – הבנקים המרכזיים שילמו לבנקים המסחריים את מחירם המלא של הנכסים "הרעילים" בכסף מודפס וטרי. בכך העבירו הבנקים המרכזיים את הסיכון של עסקי הבנקים הכושלים אל עצמם, כלומר אל משלם המיסים. חשוב להדגיש כי הבנק המרכזי "קונה" את "נכסי הזבל הרעילים" כי הסקטור הפרטי אינו מוכן להסתכן ולקנות אותם. הסקטור הפרטי אינו מאפשר לבנקים לגייס הון באמצעות מכירת אג"ח כי הביטחונות שהבנקים יכולים להעמיד לטובת אגרות החוב רעועים למדי. תהליך זה הוא צעד נוסף לקראת הלאמה מלאה של הבנקים הפרטיים – הפסדיהם כבר מולאמים. בתחילתו של משבר 2007 עמד גם בנק ישראל "בהיכון" לרכישת "נכסים רעילים" של טייקונים שהיה חשש להתמוטטותם. הנושא יחזור אל סדר היום במשבר הבא. לבנקים מרכזיים בעולם יש DNA זהה – התנהגותם במצבים דומים – זהה.
 
מזה מספר שנים נוצר תקדים היסטורי וכמות הכסף האמיתי בארצות הברית גדלה מאד (גם בישראל). הבנקים חוששים להלוות אותו כי אין די "לווים טובים". מצב זה יצר איום חדש על הבנקים – כסף ששוכב בטל ואינו מניב הכנסה מהלוואות. מצב זה עלול להגדיל מאד את הפסדי הבנקים. כאן נחלץ הבנק המרכזי לטובתם והציע להם הצעה חסרת תקדים – להפקיד את עודף הרזרבות בבנק המרכזי ולקבל ריבית על יתרות אלה. בנק מרכזי לעולם אינו משלם ריבית לבנקים על הפקדת רזרבות אצלו. לבנק מרכזי אין מקורות ריאלים לתשלום ריבית (אלא רק באמצעות הדפסת כסף). תשלומי ריבית לבנקים המסחריים עבור הפקדותיהם בבנק המרכזי הם סבסוד של הבנקים המסחריים על חשבון משלם המיסים ("להבטחת יציבותם"...). היקפן העצום של "הרזרבות העודפות", שעומד על כ- 1.6 טריליון דולר (2012) יוצר לבנקים הכנסה "ללא סיכון" מהריבית שהם מקבלים מהבנק המרכזי.





התוצאה של מדיניות העברת הסיכונים מהבנק המסחרי אל בנק ישראל  
 
במתן הלוואות יש סיכון. חלק מההלוואות הן חדלות פירעון – הלווים לא עומדים בהחזר החוב, אפילו אם הלווה היא מדינה ריבונית. הסיכון במקרה כזה אמור להיות של בעלי המניות בבנק – הם אמורים לספוג את ההפסדים, בדיוק כפי שנהנו מרווחים בשנים הטובות. אבל אם הבנק המרכזי "שומר על יציבות הבנקים" הוא לוקח על עצמו את הפסדיהם ומאפשר להם להמשיך להסתכן וגם להמשיך בחגיגת המשכורות. יחד הם משדרים לציבור זיוף: "עסקים כרגיל" – אין מקום לפאניקה – אין מקום לרוץ אל הבנק ולרוקן את חשבון הבנק.
 
צריך לזכור כי משק מתדרדר למצב כזה, מסיבות ריאליות של העדר צמיחה בגלל בעיות מבניות כגון הוצאות ממשלה גבוהות על "רווחה" ועל "ניהול הכלכלה" (ניהול פופוליסטי בלתי יעיל) – "שיטה" שדורשת תקציבי מדינה הולכים וגדלים שממומנים בהלוואות. מצב כזה גם גורר להעמקת חוסר היעילות ולפריון עבודה נמוך בסקטור הפרטי שאינו מצליח להתמודד מול מתחרים.
 
במצב כזה גדל מספר ה"לווים הרעים", אלה שמהווים סיכון עבור הבנקים. כך נוצר מצב של "עודף כושר ייצור" במערכת הבנקאית. יש פיקדונות אבל אין מספיק לווים טובים שאפשר להלוות להם, אלא במחיר הגדלת הסיכון למערכת הבנקאית. כאשר יש עודף "כושר ייצור" בענף מסוים השוק אמור "לחסל" את העודף באמצעות מנגנון פשיטת הרגל, ולהשאיר בחיים רק את המפעלים או הבנקים היעילים ביותר וכך להבריא את המערכת. אבל הבנק המרכזי פועל בניגוד ל"החלטת השוק" ופועל "לשמירת היציבות".
 
הבנק המרכזי לוקח על עצמו את כל הסיכונים שהולכים ומצטברים מתוך תקווה שהנזק קודם כל יידחה "לעתיד" – ולאחר מכן, במקרה הגרוע, יתפזר על פני מיליוני אזרחים שכל אחד מהם יספוג "חלק קטן" מהנזק. איך "יספוג" הציבור את הנזק? באמצעות אינפלציה שתכה בחסכונותיו ובנכסיו ובאמצעות ירידה ברמת החיים שתנבע מהגדלת המיסוי והקטנת פעילות הממשלה והתחייבויותיה (הליך שהתחיל ביוון ובמדינות אחרות במשבר 2008); גם קרנות הפנסיה יסבלו "תספורות" בגלל שנכסי הקרנות תלויים ביכולת הלווים לעמוד בהתחייבויותיהם. מערבולת זו מבטיחה קריסה עתידית של כל המערכת. השאלה היא מתי יגיע "העתיד"? כמה "אוויר" יש למדינות בצורה של צבר הון וחסכונות? וכמה אפשר למתוח את היכולת המניפולטיבית של הפוליטיקאים להסתרת האמת מהציבור? מה שבטוח שהעתיד תמיד מגיע...    
 
מוטי היינריך
 
המשך בפרק השביעי –  ניהול שוקי הכספים ע"י הבנק המרכזי והממשלה

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 15:52
הוסף תגובה