שלישי, 26 יוני 2012 15:46

בנקים - הגולם שקם על יוצריו (חלק 7)

פרק 7: על מסתרי המערכת הבנקאית והכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג בנקאות חופשית.

חלק 7 מתוך 8

פרקים קודמים:

חלק 1 - הבנק האידיאלי הראשון.
חלק 2 - מהו כסף ומי מדפיס אותו?
חלק 3 - "כסף אמיתי" מול "כסף חוב"
חלק 4 - מה רע ב"כסף חוב"?
חלק 5 - האם הבנקים יוצרים כסף כמו הבנק המרכזי?
חלק 6-  מחיר הבטחת יציבות הבנקים.


סדרה של 8 כתבות החושפת את מסתרי המערכת הבנקאית על הכשל המובנה בה. איך מתפקדים הבנקים כזרוע הארוכה של הממסד ומה סוד "יציבותם", בינתיים. כיצד יכולה מדינת ישראל להקדים תרופה ל"סערה המושלמת" הצפויה, ולהנהיג מערכת בנקאות חופשית יציבה. בסיום הסדרה ניתן יהיה להוריד אותה בפורמט PDF להדפסה.



ניהול שוקי הכספים ע"י הבנק המרכזי והממשלה
 
הבנק המרכזי, כאמור, אינו "עצמאי". "עצמאותו" לכאורה, גם אינה חשובה. גם במסגרת "עצמאית" לכאורה, הוא משמש כגוף פקידותי מרכזי שמנסה לנהל את הכלכלה בכלל ואת הבנקים "הפרטיים" בפרט. אז במקרה "הטוב", של עצמאות יחסית, יש לנו שני גופים מרכזיים (ממשלה, ובנק מרכזי) שניזונים מהאשליה שיש ביכולתם לנהל את הכלכלה – לשמור על "יציבות הבנקים", לעודד צמיחה כלכלית, לעודד יצוא, למנוע אבטלה, וכל זאת ללא אינפלציה ("שמירה על יציבות מחירים").
 
פעילותה הכלכלית של הממשלה בשווקי ההון, בעצם היותה מתחרה לסקטור הפרטי על הלוואות מהציבור באמצעות הנפקת אגרות חוב, מקבילה לפעילותו של הבנק המרכזי שקונה ומוכר אג"ח מדינה וגם אג"ח שהוא עצמו מנפיק (מק"מ). שתי זרועות ממסד אלה יכולות להשפיע על שערי הריבית באמצעות קניה ומכירה של אג"ח ושיתוף פעולה ביניהן. כאשר בנק ישראל מוכר בשוק אג"ח מדינה או מק"מ – הוא גורם לירידת מחירן (ולעליית הריבית עליהן) ולהפך.
 
הנפקת אגרות חוב על ידי גופים אלה מבטאת התחייבות שלהם לפדות את האג"ח במועד פירעונן במחיר גבוה יותר (בגלל הריבית המשולמת) – איך הם מתכוונים לממן את ההפרש? הממשלה יכולה לממן את הפירעון באמצעות הטלת מיסים נוספים, או לקיחת הלוואה חדשה ("גלגול הלוואות") ואילו בנק ישראל יכול, בנוסף לשיטת "גלגול החובות", גם להדפיס כסף חדש. הנפקת אג"ח ע"י בנק ישראל היא למעשה הבטחה להדפיס כסף נוסף בעתיד (לתשלומי הריבית). לשתי זרועות הממסד השלטוני יש יכולת להזיק... החלוקה ביניהם בפסקה זו מתודית בלבד – כי במציאות אין "חלוקת עבודה": כאשר הבנק המרכזי רוכש בשוק הפתוח אג"ח מדינה בכסף מודפס – הוא למעשה מדפיס כסף עבור הממשלה.  
 
בתנאי תחרות חופשית, השוק יקצה אשראי באופן אובייקטיבי לחברות שמסוגלות ליצור את התועלת הגבוהה ביותר לצרכנים. חברות אלה יכולות ליצור את הערך המוסף הגבוה ביותר ולהתחרות על מקורות האשראי בהציען את הריביות הגבוהות ביותר לנותני האשראי. התערבות של הבנק המרכזי, או הממשלה, בהקצאת אשראי חייבת ליצור סטייה מהקצאת האשראי האובייקטיבית והאופטימאלית (אחרת הם לא היו מתערבים). לכן, אשראי שמחולק לפי הכוונה פוליטית או אידיאולוגית מייצר פחות תועלת לצרכנים – המשמעות היא רמת מחירים גבוהה מזו שהייתה נוצרת בתנאי תחרות חופשית על אשראי.
 
לדוגמה: הדפסת כסף לצורך רכישת אגרות חוב ממשלתיות על ידי הבנק המרכזי מאפשרת הגדלת תקציבים ממשלתיים להשקעות פוליטיות-פופוליסטיות כגון קו רכבת לשום-מקום (לריצוי לובי "הפריפריה") או מתקן אנרגיה סולארית יקר ומיותר (לריצוי הלובי "הירוק") או רפואת שיניים "חינם" לילדים (לריצוי ש"ס והלובי החברתי). הוזלה מלאכותית של ריבית, בפקודת בנק ישראל (לריצוי לובי "התעשיינים"), מספקת אשראי זול לעסקים ולמיזמים שבריבית שוק "טבעית" אין הצדקה לפעילותם – הצרכן לא היה קונה את מוצריהם. הדפסת כסף לצורך קניית דולרים על ידי בנק ישראל (לריצוי לובי "היצואנים"), מעלה את שער הדולר ומסייעת באופן מלאכותי ליצואנים הפחות מוצלחים על חשבון התייקרות מוצרים לכלל הצרכנים. בנק ישראל מעניק הלוואות זולות לבנקים ומאפשר להם להלוות מייד את אותו הכסף בריבית גבוהה פי שלושה עד פי חמישה למעמד הבינוני, שמשלם ריבית על המינוס בבנק ולחברות האשראי. מדובר על "נדידת עושר" כפויה של מיליארדי שקלים מידי שנה אל הסקטור הפיננסי.   
 
למרות שכל אזרח אמור לדעת ששני גופים אלה לא מסוגלים לייצר שום מוצר שאדם שפוי יהיה מוכן לקנות מרצונו החופשי, אנחנו מאמינים בכישרונם הפלאי לנהל את המורכב מכל – את כל המשק. ממשלות לא מסוגלות לייצר שרוכי נעליים או מכשיר טלפון נייד, הן נכשלות בתפעול מערכות בריאות וחינוך. ממשלה לא מסוגלת אפילו לגדל תפוחי אדמה וחיטה, או לקבוע מחירים של מוצרים. כל הניסיונות הללו של ממשלות נכשלו כישלון חרוץ תוך גרימת סבל רב לאזרחיהן. כיצד ייתכן שכמעט כולנו מאמינים שממשלות ובנק מרכזי יכולים לתכנן את הכלכלה כדי להביא ל"צמיחה כלכלית מתמשכת"?
 
במציאות אין סתירות, אין כפור חם. תזוזה איטית ומתמשכת של לוחות טקטוניים על פני כדור הארץ יוצרת לחץ בתפרים שביניהם. הלחץ בקו התפר עולה ומצטבר עד שהלוחות מתיישרים עם המציאות, מבצעים "תיקון", וזזים למיקום חדש. רעידת אדמה.
 
"הלוחות הטקטוניים" בכלכלה – הבנקים המרכזיים, מערכת הבנקאות והממשלות, יוצרים עיוותים מתמשכים מזה זמן רב. צפויה רעידת אדמה ש"תיישר" את העיוותים שיוצרת המערכת הפוליטית מול המציאות. אירוע כלכלי מכונן שיבשר את קץ המערכת הבנקאית הקיימת, זו המוכרת לנו, שמבוססת על ניהול של הכלכלה והבנקים על ידי בנק מרכזי.     
 
רעידת האדמה שהייתה – משבר ויסות מניות הבנקים
 
בשנת 1983 הפכו הבנקים הגדולים בישראל לחדלי פירעון – הם לא יכלו לכבד את התחייבויותיהם למפקידים. הבנקים למעשה נסגרו, הבעלות עליהם הועברה לממשלת ישראל והתחייבויות הבנקים ללקוחותיהם כובדו על ידי הממשלה על חשבון כלל אזרחי ישראל. בשלושים השנים שלאחר מכן "הופרטו" בהדרגה הבנקים המולאמים ונמכרו לבעלים חדשים (חלק מבנק לאומי עדיין נותר בידי המדינה, נכון ל- 2012).
 
כפי שציינו בפרקים הקודמים, הבנקים "המופרטים" מתפקדים למעשה כ"זרוע הארוכה" של הממשלה, אך באופן מוסווה הרבה יותר מאשר היה מקובל וגלוי עד 1983, כפי שנראה בהמשך.
 
מאז קום המדינה היו בישראל שלושה בנקים גדולים: בנק לאומי, בנק הפועלים ובנק דיסקונט. בנק לאומי נחשב לבנק "ממלכתי", הוקם בגלגולו הראשון על ידי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, בנק הפועלים היה בבעלות ההסתדרות, ובנק דיסקונט היה בנק פרטי בבעלות משפחת רקנאטי. כמעט כל הבנקים היו למעשה כלי שרת גלוי ומקובל של הממסד הפוליטי. המקורות הכלכליים בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה היו מרוכזים בידי הממשלה, הסוכנות היהודית וההסתדרות – ובכולם שלטו מקורבי שלטון מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל – גלגולה הראשון של מפלגת העבודה).
 
כך כוונו כמעט כל ההשקעות במשק על ידי הממסד הפוליטי הריכוזי והבנקים העמידו אשראי בעיקר לממשלה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות ללא כוונת רווח) – שהייתה הקליינט העיקרי של הבנקים. אשראי לגופים אחרים נקרא "אשראי מכוון" וניתן גם הוא בהכוונת הממסד הפוליטי. האשראי ניתן גם ל"סקטור הפרטי" – אבל רק לאלה שהשלטון חפץ היה ביקרם. בנק הפועלים מימן בעיקר את התנועה הקיבוצית ואת מפעלי "חברת העובדים"– הזרוע התעשייתית שהייתה בבעלות ההסתדרות והחזיקה בעשרות מפעלים וביניהם גם בקונצרן כור.   
 
"הממשלה כיוונה את ההשקעות בשוק ההון על ידי סבסוד אשראי מכוון שהופץ באמצעות המערכת הבנקאית. חברות לא הורשו להנפיק אג"ח ללא אישור מפורש מהאוצר והכנסת – ובפועל לא הנפיקו כלל אג"ח. הממשלה גם הקציבה משכנתאות בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי פוליטיקאים ופקידים במגזר הציבורי". (מתוך דו"ח קרן קורת-מילקן). חלק ניכר של "התעשייה הפרטית" היה בבעלות הבנקים הגדולים, או בבעלות גופים ששלטו בבנקים (כלל, כור, וקונצרן IDB ) – הריכוזיות במשק הישראלי הייתה בשיאה ההיסטורי.
 
מיעוטו של מטבע החוץ הגיע לישראל בתמורה ליצוא (שהיה דל למדי), רוב מטבע החוץ התבסס על יכולתה הייחודית של המדינה לקבל תרומות מחו"ל ופיצויים מגרמניה. שיעור ההשקעות הפרטיות מחו"ל בישראל היה אפסי. בכלכלה סוציאליסטית ריכוזית – אין משקיעי חוץ אמיתיים.
 
בשנות השבעים גדלו מאד הוצאות הממשלה בגלל הצמיחה הקבועה בהיקף העסקים שבבעלות הממשלה וההסתדרות, ובגלל נטל הביטחון שלאחר מלחמת יום הכיפורים. גברה מאד שליטת הממסד בכלכלה, גדלו "הוצאות המימון" של הסקטור הציבורי וזרם הסובסידיות למוצרי צריכה גאה (כ-10% מהתוצר. נתון שראוי לקבלו בזהירות, כי ספק אם נכלל בו, לדוגמה, סבסוד מים וחשמל). בהעדר "מחיר שוק" להון, קשה לאמוד את הסובסידיה שהייתה גלומה בהקצאת אשראי. סובסידיות כבדות ניתנו גם במסגרת החוק לעידוד השקעות הון להקמת מפעלים בסקטור הפרטי ובקיבוצים. בשנות השבעים גדלו הגירעונות בתקציב המדינה, ההוצאה הציבורית הגיעה כמעט להיקף במדינות קומוניסטיות – כ-80% מהתוצר! בוצעו פיחותים תכופים בשער המטבע הישראלי כדי להקטין את כדאיות היבוא. כתוצאה, התייקרו תכופות מוצרים וחומרי גלם; בתגובה לכך, גברו הדרישות להעלאת שכר, העלאות השכר גררו שוב פיחות יזום בשער המטבע כדי להקטין את כוח הקניה של הציבור – סחרחורת האירועים האיצה ונוצרה עלייה קבועה במחירים שמאוחר יותר התפתחה להיפר אינפלציה (עליית מחירים של מאות אחוזים בשנה).
 
האינפלציה כרסמה בהון העצמי של הבנקים ושל עסקים אחרים, כי הם שילמו מס הכנסה על רווחים מדומים, רווחים אינפלציוניים. בהעדר מנגנוני הצמדה נפרעו הלוואות ישנות לבנקים בערכן הנומינלי. כלומר, הבנקים קיבלו חזרה כסף שהיה שווה פחות בכוח הקניה מהכסף שהלוו.
 
כאמור, עיקר הכסף במשק הולווה לממשלה והריבית על החוב הממשלתי הייתה מקור עיקרי לרווחי הבנקים. כל הקרנות המוסדיות והחסכונות הפרטיים (קרנות הפנסיה, תוכניות החיסכון) – הולאמו למעשה על ידי המדינה. גם מטבע החוץ הולאם – אסור היה חוקית להחזיק בו ונוסעים לחו"ל קיבלו "הקצבה" של מט"ח (את היתר הם קנו בשוק השחור בשער גבוה בהרבה).
 
הבנקים גייסו את הכסף לממשלה וגם חילקו מטעם הממשלה את האשראי. הממשלה ויסתה את החיסכון ואת האשראי במשק. מקור המימון העיקרי של בנק הפועלים, לדוגמה, היו קרנות הפנסיה של ההסתדרות שצברו מיליארדי שקלים. הבנק נתן אשראי להסתדרות למימון הוצאות פוליטיות שוטפות של המנגנון הענק שהעסיקה, וכן למימון מפעלי ההסתדרות. כמובן שיעילות השקעות אלה הייתה נמוכה, בלשון המעטה, והבנק לא ראה ברכה בעמלו...        
 
הבנקים שהונם נשחק מהאינפלציה ומהשקעות כושלות מונחות פוליטית, נאלצו לגייס כסף בקביעות רק כדי לשמור על "יציבותם". אבל, נאסר עליהם להתחרות בממשלה בהנפקת אג"ח. הדרך היצירתית שנותרה הייתה הנפקת "מניות" ומכירתן לציבור. היה זה משחק פירמידה מושלם: ה"מניות" לא היו מניות, כי הן נעדרו כוח הצבעה, לא שיקפו באמת בעלות על הבנק ולא נשאו דיבידנדים. ההבטחה היחידה שהייתה גלומה בהן הייתה שיימצא קונה במחיר גבוה יותר וכך הן יניבו "תשואה". את המחיר "הגבוה יותר" הבטיחו הבנקים בעצמם ששקדו לווסת את מחירן בבורסה באמצעות פקודות קניה של גופים מטעמם. וכמו בכל משחק פונזי – המשקיעים נוכחו איך שווי המניות תמיד עולה ו"אידיוט מי שלא משקיע" במניות בנקאיות סולידיות. קשה היה לעמוד בלחץ "יועצי ההשקעות" בבנקים ששכנעו "אלמנות ויתומים" לשבור תוכניות חיסכון ולקנות מניות בנקים "סולידיות". גם כספי קופות גמל וכן אשראי שנלקח הושקעו במשחק.
 
המשחק היה כל כך מוצלח עד ש"הרווחים" ממניות הבנקים העמידו בצל את התשואה מהשקעה באג"ח של ממשלת ישראל ואיימו לפגוע בגיוסי הממשלה.
 
בינתיים האינפלציה עשתה את שלה, הפיחותים שנדרשו בשער המטבע הניבו גם הם תשואה "נאותה" למחזיקים במטבע חוץ ורבים החלו לפזר את הסיכון ולרכוש מט"ח בעיקר בשוק השחור. נפחי הפעילות של הבנקים הגיעו למימדים עצומים ומאות סניפים חדשים נפתחו. הבנקים נאלצו להגדיל בהרבה גם את מספר העובדים ובכל סניף נפתחו דלפקים רבים לשירות הציבור. עודף הדלפקים והסניפים חוסל רק בשנים האחרונות, אך גם כיום יש עדיין סניפי בנק רבים ובהם פי כמה דלפקים מהנדרש כיום והם בלתי מאוישים... שרידי התקופה ההיא. הוצאות הבנקים על עובדים ושכר למנהלים צמחו גם הן. כולם השתתפו במשחק הפירמידה.
 
באוקטובר 1983 נגמרה החגיגה. הבנקים לא הצליחו לקלוט היצעים של מניות במיליארדי שקלים. הבנקים היו לחדלי פירעון. משחק הפירמידה קרס והבנקים הולאמו. "הבנקאים" הועמדו לדין, ועדת חקירה הוקמה. אף אחד לא האשים את השיטה הכלכלית הריכוזית לפיה המדינה ניהלה הכול. הטענה המשתמעת הייתה ש"ניהול הבנקים לא היה מוצלח". היו תקנות, היה מוסד של "המפקח על הבנקים" – אבל כולם שיתפו פעולה, כולל כלכלנים "בעלי מוניטין עולמי" מהאקדמיה. פרט פיקנטי: גליה מאור שפרשה בשנת 2012 מניהול בנק לאומי הייתה באותה תקופה "המפקחת על הבנקים".
 
גם ב- 1983 היה קיים מוסד "המפקח על הבנקים", גם אז תפקידו היה למנוע "לקיחת סיכונים מיותרים". גם אז עבדו בבנק ישראל כלכלנים מוכשרים, חכמים ובעלי מוניטין. היום כמובן שמכהנים בבנק ישראל אנשים "חכמים יותר", "מנוסים יותר" ואנחנו "מדינה מתוקנת" יותר – אבל ספק גדול אם הם מסוגלים למנוע את הקריסה הבאה. כמו שהגנרלים מוכנים למלחמה שהייתה – כך גם הרגולטורים הממשלתיים. הרגולטורים באירופה ובארצות הברית אינם פחות חכמים מעמיתיהם בישראל ולמרות זאת – המערכת על סף קריסה.
 
במלחמה אין לנו ברירה ואנחנו חייבים לסמוך על גנרלים עובדי מדינה. אבל בבנקאות יש חלופה טובה יותר. משבר הבנקים של 1983 מדגים כי כאשר המדינה אחראית, מנהלת ומפקחת על הבנקים – לא ייתכן שבנק בודד יקרוס – כולם צריכים לקרוס יחד, כך גם כיום.     
 
 
מוטי היינריך
 
המשך בפרק השמיני והאחרון:  ישראל – להקדים את העולם בתרופה למכה –  בנקאות חופשית.

עודכן לאחרונה ב שבת, 13 אוגוסט 2016 15:48
הוסף תגובה