שני, 22 אוקטובר 2012 08:26

תנו לבנקים ליפול

הרגולציה הכי טובה היא הרגולציה הטבעית – בנק שכשל צריך לפשוט את הרגל ולהיעלם. "הצלה" של בנקים בכספי ציבור היא חטא (בזבוז כסף) ופשע – מנציחה את הכשלים במערכת הכלכלית – מנציחה את הריקבון.

כתבתי מספר רב של פעמים נגד האמונה הטפלה שהרגולציה יכולה להציל אותנו מהנזקים של בנקים פושטי רגל. אמרתי הרבה פעמים – הרגולציה הכי טובה היא הרגולציה הטבעית – בנק שכשל צריך לפשוט את הרגל ולהיעלם. ה"הצלה" של הבנקים באמצעות כספי ציבור היא חטא (בזבוז של כסף) ופשע – מנציחה את הבעיות והכשלים במערכת הכלכלית – מנציחה את הריקבון.
 
התגובה של מרבית האנשים "מהשורה" היא: "אתה קיצוני. התמוטטות הבנקים תהרוס את הכלכלה. חייבים להציל אותם".
 
כעת התפרסם הספר  "לתפוס את השור בקרניו" מאת שיילה בייר, על המשבר הגדול של 2008. שיילה בייר הייתה ראש ה- FDIC בארה"ב, ראש הסוכנות הפדראלית לביטוח פיקדונות בנקאיים. היא כלכלנית בכירה, שמילאה תפקידים בכירים, ומכירה היטב את המערכת. הנה כמה מהדברים שהיא אומרת:
 
משבר 2008 הוכיח שהרגולטורים התאמצו להטיל את ההפסדים על כולם מלבד אלה שגרמו להם – מערכת הבנקאות. למשל על משלמי המיסים, והבנקים הקטנים (יש אולי 9000 בנקים קטנים בארה"ב, שמממנים את ה-FDIC), מבלי שלאלה יהיה קול ושיתוף בהחלטות. כל ההצעות של בלייר לדרוש פיטורים של מנהלי בנקים גדולים ("גדולים מכדי ליפול") שנזקקו לכספי הצלה מהממשלה, או הצעות לבטל את הבונוסים שלהם ואת הדיבידנדים לבעלי המניות – הוכשלו על ידי הרגולטורים (שר האוצר ונגיד הפד). יותר מזה – היה ניסיון להטיל את כל ההפסדים על ה-FDIC, ולהכריח אותו (כלומר את הבנקים הקטנים והמפקיד הקטן) לשלם את כל האג"חים שהבנקים הגדולים לא יכלו לפרוע. בלייר התנגדה בעקשנות לקבל את הדרישות של שר האוצר וראש הפד.
 
עוד היא כותבת על "הדלת המסתובבת", מנהלים בבנקים הגדולים מקבלים תפקידים בכירים בממשלה, ואח"כ חוזרים למשרות שמנות בבנקים. בעקבות זאת זוכים הבנקים הגדולים ליחס "מיוחד" מצד הרגולטור. היא מציינת במיוחד את סיטיבנק (ושכחה את גולדמן זקס, החבר הטוב של אובמה). המאמץ שהרגולטורים עשו להציל את הבנקים הגדולים מכול נזק – ממש בלתי הוגן כלפי הציבור. אחת התוצאות היא שהריקבון (אג"ח זבל) נשאר במערכת ולא "נוקה". מאזני הבנקים ניצלו למראית עין, אבל לאמיתו של דבר, יש בהם הרבה בלוף וחובות אבודים שאינם נרשמים כראוי.
 
היא משווה את המצב באמריקה למצב ביפאן, שגם שם הממשלה מאפשרת לבנקים להחביא ולטאטא מתחת לשטיח את הריקבון, ובעקבות כך לא מצליחה יפאן להיחלץ מהמשבר הכלכלי שלה כבר 23 שנה.
 
יש שמצביעים על כך שמרבית הבנקים השיבו את כספי "ההצלה" לממשלה. שיילה בייר לא קונה את זה. הבנקים קיבלו סובסידיה ענקים מהממשלה בצורה של שיעורי ריבית אפסיים במשק. [מי שנושא במחיר הסובסידיה הזאת הם כל אלה שחסכו כסף – הפנסיונרים למשל. הממשלה שדדה את ההכנסות של החוסכים על ידי הדפסת כסף והורדת הריבית.]
 
היא גם אומרת שמדהים עד כמה הרגולטורים נמנעים מלנקוט את הצעדים הנחוצים כדי למנוע את המשבר הבא. [אני כמובן לא מאמין שהרגולטורים מסוגלים למנוע משברים]. היא מציעה מספר הצעות. למשל:   

  1. לפרק את הבנקים הגדולים מדי ולהביאם לממדים סבירים [אני מתנגד, איש אינו יודע מהו מימד סביר. השוק יקבע. הבנק הגדול יפורק, חלקיו הבריאים יירכשו על ידי אחרים, בתהליך פשיטת רגל רגיל].
  2. לדרוש רזרבות בנקאיות יותר גדולות [שיהיה...], 
  3. לחדול מהדלת המסתובבת (מינוי רגולטור למנהל בנק לאחר פרישתו ולהיפך) [ומאיפה ייקחו רגולטורים מנוסים ובעלי ידע בבנקאות?...].

גם ההצעות המינוריות של שיילה בייר אינן עומדות כלל על הפרק. מי שמאמין ברגולציה ממשלתית מאמין באמונות טפלות. הרגולציה היחידה שעובדת היא הרגולציה של השוק החופשי – מי שכשל, מפסיד כספו והולך הביתה, ללא "הצלות" מהקופה הציבורית.
 
יעקב

עודכן לאחרונה ב שבת, 13 אוגוסט 2016 14:24
הוסף תגובה