05/09/2017

הכמיהה שלנו ל"סדר" – משחקת לידי הפוליטיקאים – ואז חונקת אותנו

פוליטיקאים מאוהבים ב"הסדרה" ואזרחים מתמסרים בקלות. אנחנו חשים שריבוי חקיקה יבטיח לנו "סדר", נוחיות והגנה. אבל, התערבות המדינה פוגעת בחופש ההתקשרות של הפרט בעסקה עם האחר, ובנוסף – ממש מזיקה. 

2406

הנטייה ה"טבעית" במדינה היא "לעשות סדר" שהרי לא יתכן שיתקיים תחום "פרוץ" ולא יהיה בו "סדר". השאיפה ל"סדר" עונה על צרכים אנושיים ומשותפת לאזרחים ולפוליטיקאים, מפגש אינטרסים. ואיך "עושים סדר"? פוליטיקאים יודעים רק דרך אחת: סדר ממשלתי באמצעות חקיקה, ניסוח מגבלות על הפרט והקמת מוסד של רגולטור ממשלתי שיבצע, ירשום ויפקח על המגבלות.

"הסדרה" באמצעות חקיקה ורגולציה היא מפגש רצונות בין המאוויים של המוני אזרחים לבין הפרקטיקה של הסקטור הפוליטי. איש או אישה חובבי סדר הם אנשים חיוביים, סדר הוא ההפך מבלגן. בן אדם "מסודר לכל החיים" הוא חסר דאגות. לכן, כל מה שלא מוסדר הוא "תחום פרוץ" – תואר שנתפס בחושינו כשלילי. כאשר אנחנו עומדים בתור כלשהו, ולפתע איש חצוף עוקף את כולם ונדחף לראש התור, אנחנו כמהים לגל גדות שתנחת כוונדר-וומן, תשלוף את החצוף ותשליך אותו חבול אל סוף התור. שיילמד לקח.

האוזן הפוליטית רגישה למאוויי אזרחים, את וונדר-וומן הם לא יכולים להציע, אבל בכוחם להבטיח נוסחאות קסם אחרות: חוקי הסדרה מטעם המדינה. ייזום חוקים מסדירים בכל תחומי החיים מתקבל בחיוב על ידי הציבור, מוסיף נקודות פוליטיות, מספק כותרות חיוביות בתקשורת. יוזמי חקיקת "הסדרה" למעשה מבטיחים: מיד עם יישום החוק החדש יהיה סדר, הכול יהיה טוב יותר, ורוד.

במקביל לתהליך בישולו של חוק חדש ש"מסדיר" נושא "פרוץ", כבר שוקדים פוליטיקאים ופקידים אחרים על הקמת גוף ביורוקרטי, ובתכנית – חלוקת ג'ובים וסמכויות. לאזרחים מבטיחים עתיד ורוד, אבל הפוליטיקאים גוזרים את הקופון כבר עכשיו. שילוב ההבטחות והאינטרסים הפוליטיים מבטיח צמיחה מתמדת של ההסדרה. תמיד אפשר להעמיק עוד יותר את הרזולוציה של "הסדר". תמיד אפשר להוסיף תקנות. לאחרונה קיבלנו, לדוגמה, את חוק השכירות החדש – מעכשיו, תחום ההשכרה "הפרוץ" יהיה מסודר. אם החוק המסדיר החדש דורש שדירה חייבת בדלת כניסה, מעכשיו יוגדרו גם מידות מינימום לדלת ואולי בעתיד, גם סוג המנעול ויידרש אישור ורישום בעירייה לכל דירה מושכרת (שרת המשפטים איילת שקד התנגדה לדרישה זו).

"הסדרה" נועדה תמיד להגן על הציבור הנבער, על אלמנות ויתומים חסרי ישע. השאיפה הסמויה היא לא להשאיר דבר לשיקול דעת עצמי ולמו"מ בין קונה למוכר, בין משכיר לשוכר (כדוגמה). עלינו להניח שבממשלה, בכנסת ובפקידות הממשלתית יושבים אנשים טובים, חכמים ונבונים, בעלי ידע והבנה של צרכינו. הם תמיד יודעים טוב מאתנו את צרכינו. אלפי הצעות החוק המוגשות מידי שנה מעידות שזה אכן המסלול: כל צעד בחיי האזרח צריך להיות מפוקח ומוסדר.

ב"הסדרה" אין הכוונה לחוק ולסדר הפליליים, שהרי בתחום הפלילי קשה להרחיב את החקיקה והרגולציה. זכויות היסוד לחיים, לקניין, ולמניעת אלימות ותיקות ומובנות מאליהן ובדרך כלל אין בהן התפתחות והרחבה. אפשר להחמיר ענישה או להקל, אבל אפילו פוליטיקאים לא מעלים בדעתם הקמה של רשות לענישת פדופילים, או הקמת מכון לאומי לחינוך מחדש של גנבי רכב.

פוליטיקאים מאוהבים ב"הסדרה" ואזרחים מתמסרים בקלות. אנחנו חשים שריבוי חקיקה יבטיח לנו "סדר" וחיים נוחים ומוגנים. ח"כ מירב מיכאלי מציעה חוק להסדרת התיירות הרפואית. כל בית חולים ימנה מנהל רפואי שיהיה אחראי לאיסוף המידע על תיירים רפואיים. מינהל הרפואה במשרד הבריאות יקים מחלקה שתרכז את המידע על תיירות המרפא ותפקח.

או לדוגמה: הצעת חוק הסדרת שיתוף תכנים בשידורי ספורט – לא ברור מה זה, אבל בטוח שהחוק יאלץ מישהו למכור תוכן, שהוא קניינו, למתחרה על פי מחיר שהממשלה תקבע.

והנה "חוק העיצובים" שיעשה סדר בתחום העיצוב וימנע העתקה או שימוש בעיצוב דומה "לעיצוב המוגן" על פי החוק. במשרד המשפטים יוקם משרד חדש – "רשם העיצובים" שינהל את "פנקס העיצובים". פרנסה רבה לעורכי דין שיתמחו בדיני עיצובים, עומס נוסף על בתי המשפט.

יש לנו גם את החוק לנתבי שיחות טלפון. סוף סוף יהיה סדר כי החוק קובע איך יישמע תוכן הנתב ומתי מותר או אסור יהיה לומר "הקש 3 להשארת הודעה". הקנס על הפרת החוק יעמוד על 22,000 ₪. חזק.

אפשר להמשיך בתיאור מאות חוקים ואלפי הצעות חוק, אבל נדלג אל חוק טרי: הצעת חוק המועצה לגיל הרך, התשע"ז—2017. על פי החוק מוקמת מועצה לגיל הרך... כמו שצריך... עם יו"ר וסגן, עם ועדות מייעצות. יוקם גם מרכז לאומי למידע ולמחקר בתחום הגיל הרך, תוקם גם ועדת שרים לענייני הגיל הרך. קראו את המסמך שבלינק, מופיעות בו כל מילות הקוד לבולשיט, לג'ובים ללא תכלית, לבזבוז כספי מיסים על כלום: "מרכז לאומי", "תכנית לאומית רב שנתית", "תיאום בין משרדי ממשלה", "צמצום העוני בקרב ילדי הגיל הרך", "המלצה על אמות מידה", "עריכת מחקרים", "פעולות הסברה", "לגבש המלצות"... ועוד. אוויר בלבד – לא כלום. ועל כל מלאכת הרמייה המקובלת ינצחו עובדים חדשים מ"שלנו" והבכירים ימונו על ידי השר – עם קביעות, רכב ופנסיה, ועד עובדים ויו"ר ועד.

אז מה רע ב"הסדרה"?

"הסדרה" פוגעת בחופש שלנו לקנות שרות ממישהו אחר, אלא אם האחר קיבל אישור ממשלתי (במסגרת ה"הסדרה") למכור את השרות. לא די שלפי מיטב שיפוטנו והמלצות אחרים כדאי לקנות את השרות מאותו איש מקצוע, גם המדינה צריכה לאשר את אותו איש מקצוע.

הנה לדוגמה "תחום פרוץ" (עדיין): טכנאי מחשבים. כל אחד יכול להכריז על עצמו כטכנאי מחשבים ולהציע שרותי תיקון מחשבים. התחום הפרוץ עלול להכשיל קשיש מהפריפריה שהשקיע את חסכונותיו הדלים ברכישת מחשב שהתקלקל – איך יוכל הקשיש לבחור טכנאי? (המסכנים שהמדינה רוצה להגן עליהם הם בדרך כלל מ"הפריפריה", כינוי מודרני לירוחם ולקריית שמונה). לא רחוק היום וח"כ מירב מיכאלי, או תואם אחר, יעלו הצעה ל"הסדרה". למחרת ה"הסדרה", טכנאי צעיר שהועסק בחברת מחשבים לא יוכל יותר לפתוח עסק עצמאי ולצבור מוניטין בהדרגה. הוא ייאלץ ללמוד ב"מוסד מוכר" שלוש שנים, כולל מקצועות שכלל לא רלוונטים להתמחותו, לעמוד במבחן ממשלתי, לעשות סטאז' במעבדה מוכרת, לקבל רישיון ממשלתי, לשלם אגרה שנתית, ורק בגיל 34 לפתוח עסק עצמאי. מחיר השרות חייב להתייקר. אלפי צעירים לא יוכלו לעמוד במסלול המכשולים וההוצאות ולא יצטרפו למקצוע, האבטלה תתגבר. אחרים יעבדו ללא תעודת טכנאי מחשבים מורשה, הם יכונו "טכנאים פירטיים" חשופים להלשנות ולתביעות, הם יצטרפו אל עשרות אלפי אחרים שכבר התרגלו לסטאטוס של "עבריינים".

אזרח במדינת חופש רשאי לבצע עסקה מרצונו החופשי עם כל אזרח אחר, למיטב הבנתו, ללא התערבות המדינה. עקרון בסיסי ופשוט זה מופר ומוכחש על ידי המדינה.

התערבות המדינה פוגעת בחופש ההתקשרות של הפרט בעסקה עם האחר, ובנוסף – ממש מזיקה. עלויות המחייה מתייקרות, מחיר הקוטג' עולה. חזרו לקרוא את הקטע הקודם וראו את העלויות והטרטור שיתווספו עם "הסדרת" ענף טכנאי המחשב. העריכו את שפע "אוכלי החינם" שיתפרנסו סביב ה"הסדרה".

במדינת חופש השוק יוצר הסדרה רק אם הצרכנים מאד דורשים זאת. אם יש ביקוש להסדרה – מישהו ייזום זאת ללא התערבותה של ח"כ מיכאלי. לדוגמה: אם אכן תתרחב התופעה של טכנאי מחשב שרלטנים ומזיקים, יקום ללא ספק באופן וולונטרי: איגוד טכנאי המחשבים. הארגון יקבע כללי הצטרפות ואתיקה, ישקיע בפרסום חבריו. חברות בארגון הטכנאים האמינים תקנה יתרון וגם תעריפי שרות גבוהים יותר תמורת הביטחון לצרכן. הקשיש מירוחם יוכל לבחור טכנאי חבר הארגון, או להעדיף טכנאי אחר זול יותר עליו שמע מהשכנים. אין צורך במעורבותו של ח"כ אריה דרעי.

החקיקה הכלכלית ה"מסדירה" היא אבן ריחיים על צווארנו, נוצרים מאות אלפי ג'ובים מיותרים וביורוקרטיה מתישה. יישומה של החקיקה הכלכלית דורש מיסוי כבד שבולם עלייה ברמת החיים.
נחוצה הפרדת הכלכלה מהמדינה. אבל איך משכנעים את הציבור הרחב שאסור למדינה להתערב בכלכלה?

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב 06/09/2017
תגובות  
+3 #1 חינוך לחוסר אחריותשחרורון 2017-09-05 19:24
אדם מבלה 15 שנה לפחות במערכת ה״חינוך״. אותה מערכת מחתימה אותו על המדינה במקום על הוריו

המדינה היא ההורה והאח הגדול, עינו פקוחה כל הזמן. אתה לא נדרש לחשיבה עצמאית, לקיחת אחריות או חלילה הטלת ספק ושאלת שאלות. המדינה תדאג

קרה משהו שלא מוצא חן בעיניך? רוץ בבכי לרובה הממשלתי ודרוש הפעלת אלימות כנגד הצד השני

צעד ראשון בהפרדת כלכלה ומדינה הוא הפרדת חינוך ומדינה. יסגר משרד ה״חינוך״ לאלתר
ציטוט
+2 #2 רגולציה. ושיווק.@ לוי. 2017-09-06 13:56
א. בעבר, כלי העבודה המרכזיים של הממשלה היו: מיסוי, סובסידיות, ובעלות ממשלתית על גופים עסקיים וענפים שלמים (למשל תקשורת, או בלשון העתיקה: דואר). רגולציה היתה כלי עבודה נוסף, אבל שולי משהו.

במהלך השנים התחלפה האופנה: מיסוי וסובסידיות - אאוט, בעלות ממשלתית ישירה - אאוט (למשל, מכירת בזק ואל על). פוליטית, אוי לה לממשלה שתציע כיום העלאת מיסים, או מתן סובסידיות, או השתלטות על חברות וענפים פרטיים.

טוב, אז מי נשאר בתור כלי העבודה של הממשלה ? כמו בבדיחה, צבוטותי. או במציאות העכשיוית - רגולציה.

וכך, בקצב גדל והולך, אנו פוגשים הצעות ודרישות לרגולציה, חלקן גם עוברות חקיקה, במגוון נושאים רחב כפי שמוטי מציג בתמונות שבראש המאמר.


ב. לקוראי 'קו ישר' לא צריך להסביר את 2 המגרעות של הרגולציה: 1) זה "דופק" את המנוע הכלכלי. 2) זוהי פגיעה חמורה בחרות.

אבל, את שיודעים ומבינים אנחנו, רוב רובו של הציבור הרחב לא מבין. נהפוך הוא, הציבור - שדעותיו באות לביטוי באמצעות נציגיו הפוליטיים, במאמרי העיתונות, בטוקבקים - "עף" על הרגולציה. מדוע ? כדברי מוטי: הצורך האנושי לחיות בסביבה של סדר. קשה לחיות בבלאגן.

הבעיה שלנו מול הציבור היא, איפוא, שיווקית. וכך מסתיים המאמר: "איך משכנעים את הציבור הרחב שאסור למדינה להתערב בכלכלה ?"


לפחות ברמת הטיעון, התשובות הן שתיים:
1) רוצים סדר ? שונאים בלאגן ? את הסדר הטוב ביותר מספק השוק החופשי. כלומר, השוק החופשי איננו (חוזר: איננו) בלאגן. נהפוך הוא. השוק החופשי = סדר.
דווקא התערבות הממשלה היא שיוצרת בלאגן.

נכון, זה אולי סותר את האינטואיציה, וכמובן מנוגד לשיווק המסיבי של מתנגדי החופש. אבל, יש דוגמאות נוספות לאינטואיציה מטעה: נסיעה ברכבת הרים זו חוויה מפחידה, אבל... לא מסוכנת. העישון מענג ולא מפחיד, אבל... מסוכן. הפוך מהאינטואיציה.

2) וכמובן, השיווק החשוב והנכון ביותר הוא ההגנה על החופש.
ציטוט
0 #3 הסדרהמומחה לקנוניות 2017-09-15 00:16
נובעת מהפחד של הציבור שניפול קורבן.

בגלל שיש מעט כסף במערכת לאזרחים הרגילים,
כל טעות היא פאטלית.
ז"א רוב האנשים חיים על הקצה מבחינה פיננסית חשוב
להבין את זה.
לכן הוא מוכנים לשלם יותר על הסדרה העיקר שלא יפלו קורבן ויפסידו הכל.
זו הדילמה הקלאסית של חופש מול ביטחון.

לכן הפיתרון היחיד המעשי הוא שיהיה יותר כסף
במערכת - יותר כסף לאזרח הממוצע.
ברגע שיש שפע כלכלי יש פחות פחד לטעות.
זה יקרה רק שהשיטה הכלכלית תשתנה מכסף כחוב
לכסף חופשי.
וזה יקרה רק כאשר אנשים יבינו את השיטה הזאת.
ציטוט
הוסף תגובה