30/11/2017

כל יומיים המחיר מוכפל: מה גרם להיפר-האינפלציה בגרמניה של שנות ה-20? המיתוס.

גרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה סבלה מאינפלציה מטורפת. המיתוס המקובל גורס כי מקור האינפלציה בפיצויי המלחמה הכבדים שהוטלו על גרמניה לאחר תבוסתה. רחוק מהאמת.

בשתי הכתבות הקודמות ניסינו לענות לשאלה למה כיום אין אינפלציה במערב למרות הדפסת כסף על ידי הבנקים המרכזיים. בחלק מהתגובות הוזכרה היפר-האינפלציה המטורפת בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. המחירים התייקרו באלפי אחוזים מידי חודש.

אינפלציה של אלפי אחוזים בלתי נתפשת, אז נתרגם למחירה של כיכר לחם:

לאורך 1914:      0.29 מרק
נובמבר 1918:    1 מרק
נובמבר 1922:    163 מרק
ספטמבר 1923:  1,500,000 מרק
נובמבר 1923:    200,000,000,000,000 מרק (מאתיים טריליון)

 

2421 1 גרמניה 1924: שטר של 50 מיליון מרק

 

2421 2ישראל 1984: שטר של עשרת אלפי שקלים

 

דרישות הפיצויים מגרמניה יצרו חוב-חוץ ענק שלא ניתן לשלם

המיתוס המקובל לסיבה להתפרצות היפר-האינפלציה בגרמניה הם פיצויי העתק שהמעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה כפו על גרמניה. הממשלה הגרמנית הדפיסה כסף כדי לעמוד בנטל התשלומים ולכן פרצה האינפלציה המטורפת. זו תמצית הסיפור המקובל.

המלחמה הגדולה הסתיימה. גרמניה, טורקיה ואוסטריה הובסו. 16 מיליון הרוגים – לוחמים ואזרחים. מיליוני נכים. ביוני 1919 נחתם "הסכם שלום" בפריז (הסכם וורסאי) במסגרתו נכפה קנס ענק על הקיסרות הגרמנית.

המעצמות המנצחות הביאו לארמון וורסאי את דרישותיהן לפיצויים מגרמניה. הרשימה הסתכמה ב- 226 מיליארד מרק-זהב, סכום שהיה גבוה בהרבה מהתוצר השנתי של גרמניה שהוערך ב-1918 ב- 90 מיליארד מרק. המעצמות דרשו למעשה את הפיצויים בזהב, כי להדפיס ניירות כל מדינה יודעת. כולן ידעו שגרמניה לא מסוגלת לעמוד בדרישה זו והגרמנים עצמם כלל לא התכוונו לעמוד בדרישה. לאחר מו"מ הוסכם סכום פיצויים של 132 מיליארד מרק-זהב.

גם הסכום עליו הוחלט הועמד לבסוף על כ-50 מיליארד מרק-זהב "בלבד" והיתרה הועברה כהתחייבות לתשלומים עתידיים בצורת אג"ח בהן החזיקו מדינות הברית. "הסדר האג"ח" נועד להרגיע ולהטעות את דעת הקהל במדינות המנצחות, ההמונים דרשו נקם בגרמניה.

מסכום הפיצויים "המוסכם" קוזז "שווי" הטריטוריות הקולוניאליות באפריקה עליהן גרמניה נאלצה לוותר. חלק אחר יועבר למנצחים כסחורות וחומרי גלם (בעיקר פחם).

בשנה הראשונה לתשלומים (1921) שולמו רק 1 מיליארד מרק-זהב במזומן, בעיקר משום שהמעצמות המנצחות חלשו על תחנות המכס בגבולות ולגרמנים היה קשה להסתיר הכנסות. אבל כבר בשנה שלאחריה לא עמדה גרמניה בהתחייבויותיה והוגדרה למעשה כ"חדלת פירעון", ובשנים 1922-1923 בקושי ביצעה תשלומים במזומן על חשבון הפיצויים.

חדלות פירעון הייתה הסיבה לפלישת צרפת בינואר 1923 לחבל הרוהר הגרמני העשיר בפחם ובתעשייה כבדה. הצרפתים הפיקו מעט מאד רווח כלכלי מהפלישה, בעיקר החרמה של מלאי פחם שמצאו במחסנים ושל ציוד תעשייתי כי התפוקה של החבל צנחה לאפס בעקבות סירוב הפועלים הגרמנים לעבוד עבור הצרפתים. ממשלת גרמניה שילמה את שכר העבודה לפועלי הפחם בזמן השביתה... בכסף שהדפיסה לרוב.

עד סוף 1924 חדלה גרמניה לחלוטין לשלם במזומן ופעלה בהצלחה רבה להשיג "הסדרי פריסת חוב", ממש כמו יוון פושטת הרגל בתקופתנו. כך נחתם הסכם דאו (Dawes Plan) ולאחריו הסדר יאנג ובאף אחד מהם גרמניה לא עמדה. אפילו הנשיא האמריקאי הרברט הובר הסכים למורטוריום על חובות גרמניה. בינתיים התחזקה המפלגה הנאצית, ולאחר בחירות ספטמבר 1930 אדולף היטלר כבר הפך לדמות ציבורית משמעותית. הכלכלה הגרמנית נקלעה שוב למיתון עקב המשבר העולמי ובריחת הון מגרמניה כתוצאה מהתחזקותו של היטלר (העברות ההון מגרמניה בוצעו בעיקר על ידי יהודים). בשלב זה כבר היה ברור שעתיד תשלום הפיצויים מעורער. עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 הביאה ל"תספורת" סופית של חובות החוץ של גרמניה.

איך בכל זאת השיגה גרמניה מטבע חוץ לתשלום חלקי של פיצויי מלחמה?

עד 1932 גרמניה שילמה בסך הכול 16 עד 19 מיליארד מרק-זהב כפיצויים לכל אורך התקופה ולא הכול במזומן.

גרמניה שלפני המלחמה הייתה מעצמה עולמית – תעשייתית ומדעית. לאחר המלחמה, בנקים ומשקיעים פרטיים במדינות המערב ראו פוטנציאל כלכלי אדיר בשיקום הענק הגרמני. בנקים מסחריים בכל העולם התחרו על הלוואות לשיקום גרמניה, והחל מ-1924 עד תחילת שנות ה-30 גרמניה הוצפה בהלוואות. עיקר ההלוואות הגיעו מאנשי עסקים בארצות הברית, שווייץ, אנגליה והולנד.

מסתבר שהיקף ההלוואות היה גבוה בהרבה מסכום הפיצויים שהגרמנים שילמו לאורך אותה תקופה! הלוואות אלה עזרו לשקם את התעשייה הגרמנית, להרחיבה תוך התייעלות ומודרניזציה. באופן פאראדוכסלי, כלכלת גרמניה הפיקה תועלת אפילו מהסכם הכניעה שכיווץ מאד את הצבא הגרמני. הסכם וורסאי הגביל את גרמניה מהשקעה בצבא ולכן התפנו מקורות כלכליים גדולים מאד למטרות אזרחיות.

מבחינת תזרים המזומנים, מסתבר שגרמניה שילמה למעצמות את "קנס וורסאי" בכסף שקיבלה מהן כהלוואות, שלבסוף את רובן לא פרעה.

בכל מקרה, נטל תשלום הפיצויים השנתי עמד על 1 עד 2.2 מיליארד מרק בשנה. והיווה לקראת סוף שנות ה-20 כ- 2.5 אחוזים מהתוצר של גרמניה. זה בערך הנטל של תשלומי הריבית (ללא פירעון קרן) על החוב הציבורי בישראל כיום. אפשר לחיות...

הנקודה היהודית

בסוף המאה ה-19 ולאחר מלחמת העולם הראשונה היו בגרמניה כ- 1,200 בנקים פרטיים, מתוכם היו כ-450 בנקים בבעלות יהודים! כמעט כל הבנקים הפרטיים בברלין היו בבעלות יהודית או שייכים לבעלי "רקע יהודי". הבנקים היהודים התמחו בעיקר בסחר חוץ ובמימון בינלאומי. מכאן ברור שרוב הלוואות העתק לגרמניה שלאחר המלחמה עברו דרך בנקים יהודים. בשנת 1934 הלאים היטלר את כל הבנקים היהודים. ב-1937 הודה שר האוצר הנאצי היילמאר שאכט שסגירתם של הבנקים היהודים פגעה במימון ההתחמשות של הרייך השלישי.

בתחילת שנות ה-30, עם המשבר הכלכלי העולמי, חששו אנשי עסקים ובתי השקעות אמריקאים לגורל הלוואותיהם לגרמניה ולובי רב-עוצמה לחץ על הנשיא הרברט הובר "לוותר" על פיצויים גרמניים שמגיעים לאמריקה בתוקף הסכם וורסאי – אחרת בנקים אמריקאים שהלוו כסף לגרמניה יפשטו את הרגל... אין בגרמניה די כסף כדי לפרוע הלוואות לבנקים פרטיים וגם לממשלת ארצות הברית. רק איום זה היה חסר להובר בעיצומו של משבר 1929. כאמור, הנשיא הובר הכריז על שנה מורטוריום לגרמניה בפירעון חובותיה לממשלת ארצות הברית... יש הגיון בסברה שגורמים פיננסים יהודים משני צידי האוקיינוס הובילו את הלחצים על הובר הואיל והם היו דומיננטים מלכתחילה בארגון ההלוואות לגרמניה...

האינפלציה התרחבה עוד לפני ששולם סנט אחד פיצויים

לפיצויים שגרמניה אולצה לשלם למנצחים היה קשר קלוש לאינפלציה המטורפת. כבר במהלך המלחמה השתוללה האינפלציה ושער המרק הגרמני לעומת הדולר איבד פי 12 מערכו.

בסוף 1919, עוד לפני שגרמניה שילמה סנט אחד פיצויים, שער המרק-דולר עמד על 48 מרק לדולר לעומת 4.2 מרק לדולר בתחילת המלחמה (1914). כדי להבין את המשמעות נתאר לעצמנו פיחות בשער השקל תוך 4 שנים שבסיומן שער הדולר-שקל יעמוד על 42 שקל לכל דולר לעומת 3.5 כיום. ליטר דלק ב-70 שקלים!

שיא היפר-האינפלציה של 1923 "התבשל" כבר בשנתיים שקדמו 1921-1922 בהן גרמניה שילמה מעט מאד פיצויים בפועל. הרי חדלות תשלום פיצויים הייתה הסיבה לפלישת צרפת לחבל הרוהר הגרמני.

הגורם לאינפלציה – הוצאות המלחמה, "הבאג הדמוקרטי" ומדינת הרווחה הגרמנית

גרמניה המאוחדת הייתה פדרציה של מדינות גרמניות כבר ברבע האחרון של המאה ה-19, מדינה פדראלית. גרמניה צמחה למדינה המתקדמת באירופה לא רק כלכלית ומדעית, אלא הקדימה את העולם גם בהתפתחות הפוליטית. אילוצים פוליטיים כפו על הקנצלר (הנשיא הפדראלי) אוטו ביסמארק "מהפכה חברתית" בניסיון לחסום את השמאל הקומוניסטי הגרמני. גרמניה הייתה למדינת הרווחה הראשונה בעולם.

ביסמארק היה "חברתי" כפי שנתניהו וטראמפ "חברתיים", אבל "הבאג הדמוקרטי" מחייב פוליטיקאים לחלק כסף להמונים תמורת פחות עבודה מחשש לאובדן השלטון. כך הנהיג ביסמרק ביטוח בריאות ממלכתי, ביטוח תאונות, קצבאות נכות, קצבאות זקנה ועוד.

גרמניה שממוקמת בין רוסיה לבין צרפת חשה תמיד מאוימת, ובעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה התנהל מרוץ חימוש יקר, בנוסף להוצאות רווחה גבוהות. במהלך המלחמה ולאחריה התקיים איזון פוליטי בין גושי השמאל לימין בפרלמנט הגרמני. מאזן הכוחות הפוליטי לא אפשר לממשלה לקצץ בהוצאות הרווחה או להטיל מס הכנסה פדראלי כדי לעזור במימון הוצאות המלחמה. מיסים ישירים נגבו רק על ידי המדינות המרכיבות את הפדרציה ואלה התנגדו בתוקף לתחרות מצד השלטון המרכזי בגביית מיסים מאזרחיהן. החוב הציבורי הלך וטפח במהלך המלחמה היקרה עד כדי מיצוי יכולתה של המדינה למכור אגרות חוב לאזרחיה. במקביל, כאמור, הדפיסה המדינה כסף.

כבר במהלך המלחמה עלו המחירים, אך האינפלציה הייתה כבושה בזכות פיקוח הדוק על מחירים שגרם למחסור במצרכים. את המחיר האמיתי של המוצרים שיקף השוק השחור. הפיקוח על המחירים "דחה" את התפרצות המחירים אל אחרי המלחמה. למעשה, גרמניה סבלה במהלך המלחמה מ"אינפלציה כבושה".

עם תום המלחמה, עוד טרם פרוץ היפר-האינפלציה, עמד החוב הציבורי על כ- 190 אחוזי תוצר. חובות פנים של כ-150 מיליארד מרק שצריך היה לפרוע לאחר המלחמה. בנוסף לעול פירעון מלוות הפנים, הסתבר שהוצאות הפנים לאחר המלחמה הרקיעו שחקים, למרות צמצום תקציב הביטחון.

מדינת הרווחה דרשה את שלה ושום פוליטיקאי לא יעז להמליץ על קיצוץ קצבאות. כך נאלצה הממשלה הגרמנית להתמודד עם מסה אדירה של הוצאות רווחה חדשות: קצבאות נכות למיליוני חיילים, קצבאות לאלמנות וליתומי מלחמה. הממשלה אפילו חילקה סובסידיות למימון הסבת עסקים ותעשיות מייצור צבאי לייצור אזרחי.

איך מתמודדת ממשלה דמוקרטית עם נטל חוב פנימי בלתי אפשרי?

הממשלה הפדראלית עמדה מול כוחות אופוזיציה חזקים משמאל ומימין כאחד. לא הייתה שום אפשרות פוליטית לקצץ בהוצאות הרווחה או להעלות את המיסים באופן דרסטי. מה נותר לעשות? להדפיס כסף כדי לפרוע את חובות הפנים ולממן הוצאות רווחה.

הדפסת כסף היא האינפלציה – סוג של מס שאפילו ממשלה חלשה יכולה ליישם. האינפלציה שחקה לאפס את ערכן של אגרות החוב ומחקה את החוב הפנימי של המדינה לאזרחיה. חובות לא יכולים להיעלם – מישהו צריך לבסוף לפרוע את החוב, במקרה הגרמני החוב "שולם" על ידי מחזיקי האג"ח. אינפלציה עזרה גם "לשכנע" את המדינות המנצחות כי גרמניה לא מסוגלת לפרוע את הקנס שהוטל עליה – צריך להתחשב בה ולהגיע ל"הסדרים".

כלל הזהב הפוליטי: פוליטיקאים תמיד יאשימו במשבר מישהו אחר

האינטרס של פוליטיקאים גרמנים היה להאשים גורמים חיצוניים בהיפר-האינפלציה, את הסכם הפיצויים שנכפה עליהם. להסכם הפיצויים של וורסאי הייתה השפעה פסיכולוגית ציבורית על העם הגרמני שאכן האמין שרוב הצרות הפוקדות אותו הן תוצאה של ההסכם המשפיל. לפוליטיקאים הגרמנים היה אינטרס לדחות ביצוע רפורמות כלכליות והגדלת נטל המס שנדרשו לבלימת האינפלציה, מתוך תקווה להשיג תספורות על החוב, וזה הצליח להם.

ההיסטוריונים של היטלר (ומפלגות הימין לפני עלייתו לשלטון) תמכו והאדירו את המיתוס ש"העולם" אשם בהיפר-האינפלציה – המעצמות שניצחו במלחמת העולם הראשונה. זאת בנוסף לאשמים הרגילים: בתי הכול-בו הגדולים שרובם היו בבעלות יהודית, החנויות שהעלו מחירים, וכמובן – הבנקים היהודים.

מוטי היינריך

 

לינקים לעיון נוסף:

War Finance (Germany)
WWI reparations
State Socialism (Germany)
Economic Planning before 1914
War Finance and Monetary Consequences
The Myths of Reparations

עודכן לאחרונה ב 30/11/2017
תגובות  
0 #1 חוזר: כל יומיים המחיר מוכפל: מה גרם להיפר-האינפלציה בגרמניה של שנות ה-20? המיתוס.שחרורון 2017-12-01 09:06
כסף ומטבע הם טכנולוגיות המאפשרות: אחסון ערך, העברת ערך, מדידת ערך ושליטה על רכושם של מליוני אנשים

קנו ביטקוין. ביטקוין הוא טכנולוגית כסף המאפשרת שמירת ערך, העברת ערך, מדידת ערך ושמירה על רכושך מפני פושעים
ציטוט
הוסף תגובה