הציבור תמיד זוכר את "השחיתות האחרונה", אפילו מעלליו של ראש הממשלה שבכלא, אהוד אולמרט, הולכים ומתפוגגים אל זיכרונות העבר העמומים. הנטייה האנושית היא לאידיאליזציה של העבר – "פעם היה טוב". פעם, לפני שנים רבות, עובדי ציבור היו מופת.

עם כל חשיפת שחיתות של עובד ציבור ולאחר שנשפט ונענש – ניתן היה לשער שהחשיפה והענישה יהיו גורם מרתיע למחליפיו. עובד ציבור שיזהה הזדמנות ל"רווח קל" – יירתע בגלל הסיכון הרב. ומכאן, מתבקשת מסקנה נוספת – במדינה שמשליכה לכלא אנשי ציבור בכירים ככל שיהיו, השחיתות הציבורית תפחת עם הזמן. סביר להסיק שהגדלת הסיכון בביצוע שחיתות ציבורית ייאלץ את המושחתים לבצע "תרגילים" הרבה יותר מתוחכמים מאשר קבלה של "סתם מעטפה".

למרבית התדהמה, גם אחרי עשרות שנים של חשיפת שחיתויות, ענישה מחמירה ואובדן הקריירה הציבורית – נחשפים אנשי ציבור בכירים שחוזרים על אותן עברות "מסורתיות". ממש לא ברור מה עבר במוחם בעת ביצוע הגנבה. מדובר בדרך כלל באנשים אינטליגנטים, האם העלו בדעתם שביצעו את "הפשע המושלם" שלא ייחשף? דוגמה טובה הם החשודים הטריים, בזמן כתיבת שורות אלה, ח"כ דוד ביטן והח"כית הנכבדה פאינה קירשנבאום – הרי איש לא יטען שהם פשוט טיפשים (למרות שאין לפסול אפשרות זאת).

שני הח"כים החשודים שבדוגמה, לכאורה אינם עבריינים מקצועיים. כלומר, הם אינם אנשים שנסיבות החיים הובילו אותם להתפרנס מפשע באופן קבוע למרות הסיכון הידוע. "סטייתם" תמוהה לכאורה – האם לא יכלו להתגבר על ייצרם כאשר "גילו" את ההזדמנות? אפילו אם רמתם המוסרית שפופה, כיצד הם לא פחדו?

אחת התשובות האפשריות היא שמושחתים בכירים בסקטור הציבורי הם בעצם "עבריינים מקצועיים" – בדיוק כמו העבריין שמתפרנס מגביית דמי חסות, או עמיתו שפורץ לדירות. ייתכן מאד שהבכירים שנתפשים, ועולים לכותרות, היו תמיד עבריינים לאורך כל הקריירה הפוליטית שלהם, אבל נלכדו רק ב"מכה" האחרונה שלהם, עקב חוסר זהירות, זחיחות דעת או חוסר מזל.

ייתכן שכבר בצעירותם הפוליטית באגודת הסטודנטים, או בזמן שהתנדבו לעמותה ציבורית "לסיוע לקשישים" – הם גזרו קופונים "בקטנה". פה "עזרה לחבר" לקבל ג'וב תמורת כרטיס כניסה חינם לבריכת השחייה עבור הילד, או שם לקחו לעצמם תרומה שנתרמה לקשיש. דברים פעוטים, אבל עם האוכל בא התיאבון, כדברי הפתגם.

כאשר נבחרו לתפקיד הציבורי הבא בהנהלת קבוצת הכדורגל או בוועד העובדים, הם נחשפו ל"הזדמנויות" נרחבות יותר כמו המכרז לקניית גרביים לשחקני הקבוצה, או המכרז לאספקת ה"שי לחג" לעובדי המפעל. כאן הם כבר קיבלו גרביים חינם לכל בני משפחתם, או חבילת תלושים למסעדה בתמורה ל"שי לחג". כך הם המשיכו ועלו במדרגות הקדושה ב"פעילותם הציבורית" ובמקביל גם גדל תאבונם – וזה תמיד הצליח. לאורך כל הקריירה הציבורית הם הגדילו בהדרגה ובהצלחה את רמת הסיכון שלקחו על עצמם. כאשר הפכו לאנשי ציבור בכירים, האפשרויות התרחבו – לא עוד גרביים ולא שי לחג. כאשר נתפשו בקלקלתם כחברי כנסת זו לא הייתה "מעידה חד פעמית", אלא הפעם הראשונה שנלכדו אחרי שנים רבות ש"עשו עבודת קודש למען הציבור".

תמונות נשכחות מהעבר הרחוק

רשימת המושחתים ארוכה הרבה יותר. רק אלה שנלכדו על ידי המערכת המשפטית זכו למקום במסגרת למעלה. השחיתויות של שלטון מפא"י כלל לא הגיעו אל סף בתי המשפט וגם לא אל התקשורת של אז. עורכי העיתונים ידעו מה מותר לפרסם גם מבלי שיידרשו רשמית. הרדיו היה בידי השלטון ושידורי טלוויזיה נאסרו בישראל.

הנה לקט נוסף כתזכורת שהשחיתות לא נולדה אתמול:

"דלתי פתוחה אליכם"...
המקום:   מושב בדרום הארץ.
הזמן:      נובמבר 2004
האירוע:   ישיבת פעילי מפלגה
הדובר:    יועץ קרוב לשר בכיר
המקור:    רן לחמן, גלובס 15/12/2004

"דלתי פתוחה אליכם. אתם יכולים לפנות אלי בכל עניין. אם יש לכם בעיה עם הורה חולה, תור לניתוח שמתעכב, תרופה חשובה להצלת חיים שאינה בסל הבריאות, הנה הטלפון שלי ואני מזמין אתכם להתקשר אלי בכל שעה. אשמח לעזור...

הלקוח תמיד צודק
המקום:   עיר גדולה במרכז הארץ
הזמן:      שנות האלפיים
האירוע:   ייעוץ משפטי לעירייה
המקור:    רן לחמן, גלובס 15/12/2004

...עורך הדין המייצג את העירייה מול ועדות התכנון רכש שטחי חקלאות בתחומי העיר. בדיעבד התברר כי שטחים אלה מועמדים להפשרה... חשד לשימוש במידע פנימי להתעשרות מהירה...

חו"ל בהזדמנות
המקום:   יוהנסבורג, דרום אפריקה
הזמן:      אוגוסט 2002
האירוע:   וועידת כדור הארץ
המקור:    דליה טל, גלובס 31/07/2002

קואליציית הארגונים הירוקים מתחה ביקורת על הממשלה ששלחה משלחת בת 60 חברים, בראשות שר החוץ שמעון פרס, לוועידת כדור הארץ שהתקיימה בסוף אוגוסט 2002 ביוהנסבורג... במשלחת הישראלית הייתה שורה ארוכה של נציגים מכובדים ביניהם אנשי משרד החוץ, חברי כנסת וראשי רשויות מקומיות.

אריאל שרון, ראש הממשלה
המקום:   חוות השקמים.
הזמן:      מרץ 2004
האירוע:   האם שרון ידע על חוזה המיליונים שקיבל בנו גלעד מהקבלן דוד אפל?
הדובר:    פרופ' מרדכי קרמניצר, מבכירי המשפטנים בישראל
המקור:    גידי וויץ ואריאלה רינגל-הופמן, גלובס 5/3/04

"...האם אדם מוכן לתת אמון בראש ממשלה כשיש 50 אחוז סיכוי שהוא קיבל שוחד? ונניח ששרון לא הבין, האם אפשר להפקיד בידי אדם שהבנתו כה מוגבלת את גורל המדינה?... גם מבקריו הגדולים ביותר לא ייחסו לו אף פעם רפיון שכל או חוסר יכולת להבין מצב... למה דוד אפל מגלה נדיבות כזאת?..."

יו"ר הסוכנות שמחה דיניץ: רכש חפצים אישיים על חשבון הסוכנות
המקום:   הסוכנות היהודית.
הזמן:      1997
האירוע:   בית המשפט העליון
הדובר:    פרופ' מרדכי קרמניצר, מבכירי המשפטנים בישראל
המקור:    גידי וויץ ואריאלה רינגל-הופמן, גלובס 5/3/04

בית המשפט העליון זיכה את יו"ר הסוכנות היהודית, שמחה דיניץ, למרות שהוכח כי השתמש ב- 100 אלף שקל מכספי הסוכנות היהודית כדי לרכוש ספות וחפצים פרטיים נוספים. אומר על כך פרופ' קרמניצר: "...לבית המשפט יש יחס סלחני במיוחד כלפי בכירים הנידונים בפניו, והוא נכון להאמין לגרסותיהם, לעיתים מפוקפקות, מפותלות ותלושות..."

השר לבטחון פנים, צחי הנגבי, קיבל מאות אלפי שקלים מעמותת "דרך צלחה" (קודם למינוי לשר)
המקום:   הכנסת.
הזמן:      2003
האירוע:   עתירה נגד מינויו של ח"כ צחי הנגבי לכהונת שר לביטחון פנים
הדובר:    התנועה לאיכות השלטון
המקור:    יאיר רמאן

"... חבר הכנסת הנגבי עמד בראש ועדת כנסת, שהייתה מופקדת על הצעת חוק למאבק בתאונות הדרכים. באותה העת הוקמה עמותת "דרך צלחה" אשר מטרתה הייתה הקטנת הקטל בדרכים... חבר הכנסת צחי הנגבי קיבל שכר וטובות הנאה אחרות מרגע מינויו כמנכ"ל העמותה (תפקיד התנדבותי)... רוב רובו של הסכום אשר העמותה גייסה – שולם כשכר לצחי הנגבי, מנכ"ל העמותה...

היועץ המשפטי לממשלה החליט: "לא נמצאו ראיות להוכחה ברמה הנדרשת במשפט הפלילי".

של מי הבנים והבנות? אלה שעובדים במשלחות השונות של ישראל בניו-יורק?
המקום:   הקונסוליה הישראלית ומשלחות ישראליות בניו יורק
הזמן:      תמיד
האירוע:   מקום עבודה נחשק לילדי הממסד הפוליטי ומקורביהם
המקור:    ידיעות אחרונות 05/02/2001

בנו של רוני מילוא, שר הבריאות וראש עירית ת"א שלעבר: אריאל, סטודנט באוניברסיטת קולומביה, עובד במשלחת ישראל לאו"ם. בתו של רוני מילוא: אפרת עובדת בנציגות משרד התיירות בארצות הברית. בתו של ראש נציגות משרד התיירות בארצות הברית עבדה בקונסוליה הישראלית בלוס-אנג'לס, וגם בנציגות משרד התיירות. עובדים אחרים: יאיר וילנאי בנו של השר מתן וילנאי; מיכל בייניש הבת של השופטת דורית בייניש; רן איציק הבן של השרה דליה איציק; שי שבס, בתו של שמעון שבס; בנו של דני יתום; מיכל רכלבסקי, בתו של יובל רכלבסקי, הממונה על השכר באוצר; [אין ספק שזו רשימה חלקית].

ראשי ערים מקבלים מתנות מאנשי עסקים... סתם שי לחג...
המקום:   העיריה
הזמן:      מאז ומעולם
האירוע:   מתנות מקרב לב של אלפי דולרים
המקור:    אורית שוחט, הארץ 16/04/1998

גיורא לב, ראש עירית פתח תקווה, הטיס את אשתו לחו"ל על חשבון תורמת; רפי הוכמן, ראש עירית אילת, קיבל זוג כרטיסים על חשבון חברה יפאנית שהיו לה עסקים עם העירייה; רוני מילוא, ראש עירית תל אביב, נסע לחו"ל במטוס קונקורד בעלות של 8,000 דולר על חשבון תורמים. לחבר'ה לא הייתה כמובן כוונה פלילית, סתם מתנה מחברים... בדיוק כמו המתנה שנשיא המדינה, עזר וייצמן קיבל מהמיליונר אדוארד סרוסי, 450,000 דולר שי לחג... 

כמעט שכחנו את כבוד הרב יאשיהו פינטו שהציע שוחד לקצין משטרה, ואת כבוד הרב יונה מצגר שלקח שוחד, את תת אלוף רמי דותן מחיל האוויר שקיבל שוחד (כ- 20 שנים לפני "פרשת הצוללות" שטרם פוענחה נכון להיום), את שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב שקיבל 15 חודשים "בפנים", את איש החינוך יוסי וסרמן מזכ"ל הסתדרות המורים שהואשם בעבירות מרמה, את ראשי הערים שמעון גפסו מנצרת עילית ודוד יוסף מאור יהודה שנעדרו מהרשימה הממוסגרת שהבאנו.

מחשש להוצאת דיבה לא נזכיר בשמם שרים, קציני צבא ובכירים אחרים שלאורך כל חייהם הציבוריים התקיימו "רק" ממשכורת ציבורית, אבל איכשהו התעשרו בדרך עלומה ומהירה לאחר פרישתם – בעיקר בזכות "עבודות ייעוץ", או "כישרון עסקי" חד-פעמי.

רבים אחרים במערכת הפוליטית נחשדו, הודו במישרין או בעקיפין, או נמנעו מלתבוע את מפרסמי השחיתות (לכאורה) על הוצאת דיבה. נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון היה זכאי על פי חוק לקבל דירת שרד על חשבון המדינה לאחר פרישתו, אם אין דירה בבעלותו. אבל בבעלותו של נבון הייתה דירה מפוארת בירושלים, הלך הנשיא ומכר את דירתו וקיבל זכאות לדירת שרד על חשבון משלם המיסים. רעייתו אופירה נבון הייתה ידועה כמבריחה סדרתית של פריטים חייבי מכס אך מעולם לא הועמדה לדין (תמיד האישה אשמה, כך גם עם חשבון הבנק האמריקאי של לאה רבין).

ואם כבר מדברים על מתנות לפוליטיקאים כדאי להיזכר באיש העסקים ג'ו לייבו, יו"ר חברת אליאנס לשעבר שהתפאר בחליפות היקרות שהעניק במתנה בשנות השמונים לחברו, שר הביטחון דאז שמעון פרס. הנשיא הנכבד לשעבר קיבל גם תרומות נדיבות לפריימריס במפלגת העבודה (2005) מ"הטייקונים" חיים סבן וארנון מילצ'ן (מילצ'ן היה חבר של "כולם", לא רק של נתניהו). מגייסת התרומות הראשית של שמעון פרס הייתה שרת התקשורת דליה איציק (מפלגת העבודה). חיים סבן רכש מהמדינה את חברת "בזק" שהופרטה...

יכולנו להרחיב את היריעה אל עבר "השחיתות החוקית" כמו משכורות בנק ישראל ומבקר המדינה, הנמלים וחברת חשמל – בעצם בחלקים רחבים של המגזר הציבורי. היריעה קצרה מלהכיל גם את השחיתות הפוליטית במסגרתה לא נגנב כסף ישירות אל כיסים פרטיים, אלא למען המפלגה. כסף "אל המפלגה" משורשר לבסוף אל הכיס הפרטי. כסף שנגנב "למען המפלגה" מאפשר את המשך השלטון, ובמסגרתו – גם את טובת ההנאה האישית של נציגי המפלגה שנבחרו מחדש לתפקידם.

שחיתות בעבר הנוסטלגי הייתה הרבה יותר נפוצה מאשר כיום. לדוגמה, עד לשנות ה-70 היו עובדי ציבור (בייחוד עובדי המכס) מקבלים מתנות מאזרחים אותם הם אמורים לשרת. באותם ימים עליזים, אם יבואן לא היה מעניק מתנה יקרה לעובדי המכס, פשוט היו דוחים את הטיפול בו. היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, התרה בעובדי המכס ללא הצלחה עד שיזם את חקיקת חוק המתנות לעובדי ציבור.
שחיתות של המנגנון הציבורי אי אפשר "למגר". מסתבר שמערכת פוליטית מתקשה לאתר ולמנות לתפקידי ציבור מלאכים צדיקים. לא רק בישראל, אלא גם במדינות אחרות. הקריאה הנדושה "מושחתים נמאסתם" – מביאה במקרה הטוב רק לשינוי בהרכב המושחתים.

רוצים פחות שחיתות? – צמצמו למינימום את הסקטור הציבורי ואת מעורבות המדינה בכלכלה ובחברה – אין דרך אחרת. ככל שגדל החיכוך והתלות של אזרחים בשלטון כן תתרחב השחיתות. ככל שנקטין את בחישתו של השלטון בחיי האזרח – תקטן גם השחיתות. ההיסטוריון הרומאי (כ-100 שנים לפני הספירה) גאיוס טקיטוס הכיר כבר אז עיקרון זה: "אנחנו סובלים מן החוקים כפי שאנו סובלים מן הפשעים".

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר 

הדרך היחידה לצמצום שחיתות.

ספר התקנות הפדרליות של ארה"ב לשנת 1960 הכיל 20,000 עמודים. המספר עלה ל- 185 אלף עמודים בספר של 2016 – ראו תמונה. הנשיא טראמפ הודיע שישתדל לבטל תקנות מיותרות במגמה לחזור לספר של 20,000 עמודים בלבד. ריבוי החוקים והתקנות אינם סתם "ביורוקרטיה", אלא המצע עליו צומחת השחיתות הציבורית.