הדפס עמוד זה
רביעי, 08 אוגוסט 2018 04:45

תקשורת: סוציאליזם ורגולציה נפגשו בבית משפט – מי הפסיד?

עתידה של סדרת הילדים המצליחה "או-בוי" נטחן בבית המשפט כבר שנתיים. פסק הדין היה יכול להיות מהיר ופשוט במדינת חופש. אבל כאשר מעורבת רגולציה ואידיאולוגיה אישית (נפוצה) של השופטים...  

2464

או-בוי (O-boy) היא סדרת דרמה מוזיקלית מצליחה לילדים ונוער ששודרה בסוף 2016 בערוץ הילדים של יס, הסדרה משודרת כעת בערוצי הכבלים של סלקום ופרטנר. למעלה מ-25 פרקים מלווים את קורותיהם של ארבעה בני נוער שלמדו בתיכון לאומנויות, והקימו להקת בנים מצליחה שהפכה למפורסמת בישראל – להקת או-בוי.

סדרת הילדים המצליחה הפכה למאבק משפטי מסובך, שחלף כבר דרך שתי ערכאות שיפוטיות וכנראה יגיע גם לבית המשפט העליון. מחלוקת משפטית בין חברת שידורי הלוויין יס, לבין חברת נגה תקשורת שהפיקה את הסדרה עבור יס. הנושא: זכות לבלעדיות, זכויות השידור על פרקים ששודרו ועל פרקים עתידיים. בית המשפט נדרש לפרשנות של הסכמים, אך העלילה הלכה והסתבכה על רקע הרגולציה הכבדה על שידורי טלוויזיה והאידיאולוגיה "החברתית" (סוציאליסטית) של בית המשפט.

לא נסקור את מבוך ההתגוששות המשפטית. רק נציין כי השופט המחוזי אליהו בכר קיבל בתחילת 2017, באופן חלקי, את תביעתה של יס נגד נוגה לצו מניעה זמני שאוסר על שידור הסדרה בערוצי המתחרות – סלקום ופרטנר. "זמני" עד שבית המשפט יכריע בתביעה העיקרית למי הזכויות על הסדרה המצליחה.

כמקובל במערכת הצדק, המשך הדיון העיקרי החל כשנה לאחר מכן, בתחילת 2018, אצל שופטת בית המשפט המחוזי נועה גרוסמן. במעמד זה נכנסו לתמונה גם סלקום ופרטנר שהשיקו בשנה האחרונה מיזם חדש של שידורי טלוויזיה למנויים. נגה תקשורת מבקשת למכור זכויות לשידור הסדרה המצליחה לערוצים החדשים של סלקום ופרטנר (אם בית המשפט לא יכיר בזכויותיה של חברת הלוויין יס בסדרה או-בוי).

במהלך הדיון שקלה השופטת נועה גרוסמן טענות משפטיות למה לא להיעתר לבקשתה של יס לצו מניעה זמני שיאסור על שידור הסדרה בערוצים המתחרים עד להכרעה הסופית בתיק. אותנו מעניינים דווקא השיקולים שאינם משפטיים בהחלטת השופטת.

שיקול לא משפטי: קריסת מערכת המשפט

מערכת המשפט בישראל חריגה בעולם (למען הזהירות: "בין החריגות בעולם"...) בחוסר יעילותה. משפטים נמשכים על פני שנים ארוכות, ולעיתים אפילו שופטים מתחלפים עקב פרישה לגמלאות או קידום לערכאה גבוהה.

לפי נתונים שנמסרו לעיתון דה מרקר (2014) מהנהלת בתי המשפט, בבתי המשפט המחוזיים יש כ–120 תיקים שנפתחו לפני עשור ויותר, וכ-3,500 תיקים שפתוחים בין 4 ל-10 שנים. סך כל התיקים הפתוחים בבתי המשפט המחוזיים עמד על כ-53,000 תיקים פתוחים! רק במחוזי! לשופטים "הפחות עמוסים" בתל אביב יש בכל רגע נתון כ- 250 תיקים פתוחים לשופט...

השופטת נועה גרוסמן מודעת לקריסת המערכת השיפוטית בישראל וטוענת למעשה [בפירוש שלנו לדבריה] שמתן תרופה, אפילו תהיה צודקת, בצורת "צו מניעה זמני" במקרה זה, עלולה להרוג את החולה. ה"זמני" עלול להיגרר שנים רבות. הילדים של היום שתימנע מהם הצפייה בסדרה... יהיו כבר הורים לילדים משלהם כאשר ה"זמני" יסתיים. ובניסוח המקורי של השופטת: "הדעת נותנת כי כאשר יסתיים ההליך, אותה אוכלוסיית יעד תאבד עניין בסדרה... הדור התחלף והדור שידע את או בוי לא ייטה להמשיך". לכן, בגלל המערכת הקורסת, לא סביר להיעתר לבקשתה של יס לצו מניעה זמני.

שיקול לא משפטי: אידאולוגיה סוציאליסטית

שואלת השופטת: למה צריך לאפשר רק למנויי יס לצפות בסדרה (אם נניח שהצדק עם יס)? ומה עם יתר הציבור (כולל המתחרות של יס – פרטנר וסלקום)? כאן חושפת השופטת את הבסיס האידאולוגי להחלטה שלא להיעתר לבקשת יס ומפתחת "זכות יסוד" חדשה: "זכות הציבור לצרוך תרבות ולהיחשף למגוון של יצירות אומנות, ניצבת אף היא כנגד בקשה זו למתן צו מניעה".

ידוע מזמן שאין סתם "עניים" בישראל, יש שכבות "מוחלשות"... אבל השופטת מעלה בקודש ולדעתה יש גם חברות עסקיות "מוחלשות", לכן על בית המשפט לתמוך בחברות הטלוויזיה החדשות של פרטנר וסלקום. נימוק "חברתי" מפתיע למען סוציאליזם תאגידי. וכדברי השופטת ה"חברתית" (כינוי עכשווי ל"סוציאליסטית"):

"...YES יחד עם חברת HOT מהוות כיום מעין דו-אופול רב עוצמה בשוק הטלוויזיה בישראל. מעמדן [של סלקום ופרטנר] כשחקניות משנה צעירות הוא מעמד מוחלש, ועל כן ראוי לבחון בעין קפדנית וזהירה כל פגיעה בהן".

על פי ההשקפה החברתית המקובלת "חלש" תמיד צודק, ו"עוני" תמיד הולך יחד עם צדק. מכאן הנחת היסוד שהמוכשר, המצליח והעשיר חשודים מראש כ"אויבי החברה". על המדינה ומנגנוניה לבלום הצלחת-יתר של יזם מוכשר כדי לקדם יזם אחר, פחות מוכשר ומוצלח. לתהליך זה קוראים אצלנו "עידוד תחרות". אבל אם תנצחו ב"תחרות" תהפכו מיד ל"אויבי העם" – ראויים לענישה.

"עידוד תחרות" כזה מנוגד לרצונם של מיליוני אזרחים ("הציבור"). במדינת חופש, חברה עסקית מצליחה ומתעשרת כי הציבור מעדיף את מוצריה ושירותיה על פני אלה של המתחרים. האזרח מצביע יום יום באמצעות השקל שבארנק את מי הוא מעדיף. "עידוד תחרות" על ידי פקידי מדינה הוא דוגמה נוספת לעריצות המדינה. השלטון מפעיל את כוחו כדי לאלץ את הציבור לשנות את בחירתו – בניגוד להעדפותיו. בית המשפט, כזרוע של המדינה, מיישם אידיאולוגיה זו.

תרומת הרגולציה לתעשיית ה"צדק" של בית המשפט

כידוע, כל תחום צריך שיהיה לו "רגולטור" – מפקח-על. פסגת שאיפת המחוקקים היא שכל תחום יהיה "מוסדר" תחת רגולציה, חוקים, תקנות ורישיונות – אוסף מחניק שתוצאתו "ביורוקרטיה". מסיבה זו יש אצלנו פרנסה ל-10 טון עורכי דין וזו אחת הסיבות לקריסת מערכת המשפט שנועדה "להגן על האזרח".

התקשורת עתירת רגולציה, ורשויות פיקוח מטעם המדינה; ענף מוסדר למופת. המתעניינים יכולים לעיין כאן  וכאן. התקנות כה מורכבות שחברות נאלצות למנות סמנכ"ל לענייני רגולציה עם מנגנון מנהלי מיוחד.

פסק הדין של השופטת גרוסמן נסמך גם על הרגולציה שהיא חלק בלתי נפרד מהמערכת השלטונית. הסדרה או-בוי שודרה בערוץ הילדים של יס. חברת שידורי הלוויין החליטה לסגור את ערוץ הילדים משיקוליה. מסתבר שהרגולציה אוסרת על יס לשדר את הסדרה בערוץ אחר של יס כגון VOD או דרמה. מותר לשדר את הסדרה רק ב"ערוץ ילדים ייעודי" למה? כי כך קבעה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין. המנהיג העליון והנאור.

עוד קבע הרגולטור "מנהיגנו הדגול", כי יס מחויבת בהשקעה ב"יצירה מקומית". וזאת כדי "לעודד" יוצרים ישראלים "מוחלשים" – כלומר, לכפות על הציבור לשלם ל"יוצרים" שהציבור לא מעוניין בהם (דרך ייקור דמי המנוי). או-בוי אכן מוגדרת כסדרה מקורית. הצלחתה מהווה דוגמה לסדרה שלא זקוקה ל"עידוד" של הוד רוממותה, שרת התרבות.

אבל דרישות הרגולציה הרבה יותר מפולפלות: אם הסדרה לא תשודר בערוץ הילדים, היא לא תיחשב עוד כ"יצירה מקורית" ויס צפויה לקנסות על אי עמידה במכסת ה"יצירה המקורית", למרות שהסדרה מאד מקורית...

הפרת כללי הרגולציה מחבלת בניסיונה של יס לזכות בסעד משפטי ותרמה להפסדה בבית המשפט. ראו ציטוט (לא רציף) מפסק הדין: "... המעשה מפר את כללי הרגולציה... הליך [הפניה לבית המשפט] המחייב ניקיון כפיים מלא, אין בית המשפט יכול להושיט סעד לבעל דין אשר מודיע הלכה למעשה כי בדעתו שלא לקיים את הוראות הרגולטור".

בניגוד ליס ולהוט, פרטנר וסלקום שהן פלטפורמות חדשות, אינן מחויבות רגולטורית להשקיע ב"יצירה מקומית" – זאת במסגרת האידאולוגיה לעידוד חברות צעירות ומוחלשות...

בפסק הדין נגד יס ניתן משקל רב לשיקולים אידיאולוגים, לרגולציה מיותרת, ולהתחשבות "מעשית" במערכת המשפט הקורסת.

כלכלת ישראל הולכת ומסבכת עצמה בקורי עכביש הרגולציה, אנחנו מבזבזים הון וכישרונות אנושיים על פעילות סרק שאין לה מקום במדינת חופש. לא פלא שאנחנו בתחתית מדינות המערב במדד "קלות עשיית עסקים". המדינה צריכה למשוך ידה לחלוטין מתחום התקשורת, לבטל את החקיקה בתקשורת ולסגור את כל הרשויות והמועצות המפקחות.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

עודכן לאחרונה ב רביעי, 08 אוגוסט 2018 05:20

פריטים קשורים