רביעי, 14 נובמבר 2018 05:50

הזכות להישכח – למי שייך המידע אודותינו?

אירופה נגד פייק-ניוז? למי שייך המידע עלינו? רגולציה חדשה באירופה תאפשר לכל אירופאי להחליט מה המידע שייאגר עליו, לערוך או למחוק אותו. האם הסקטור העסקי יכול בכלל לעמוד בגזירה?

2479 2

אנחנו לקוחות קבועים למדי של רשת פארם נפוצה, אפילו יש לנו "כרטיס מועדון". מידי מספר שבועות מגיעה בדואר מעטפה עם קופונים של "מבצעים" משתלמים. בביקור אקראי אצל חברים, ראיתי במקרה את דף הקופונים שהם מקבלים מאותה רשת חנויות. הופתעתי, תוכן דף הקופונים "שלהם" שונה ברובו מהקופונים שמגיעים אלינו – הרשת "מנחשת" אלו מוצרים סביר שנקנה ו"תופרת" למידתנו את הקופונים, ואכן נכנסתי לחנות...

רשת הפארם אוגרת עלינו מידע. על הרגלי הקניות שלנו, על תכיפות רכישת מוצרים, על שינויים שחלים בהרגלי הקניה (הפסקנו לקנות חיתולים לתינוק). ייתכן שהרשת גם מוכרת את המידע לגורמים אחרים, בייחוד אם הרשת נסגרת או מתמזגת עם עסק קמעונאי אחר. ענק המידע השיווקי האישי אקסיום (Acxiom) טוענת שיש לה מידע אישי על 65% מאוכלוסיית העולם.

גוגל יודעים במה התעניינו והרבה מעבר, ווייז שומרים מידע על מסלולי הנסיעות שלנו והיכן ביקרנו, בוקינג על רמת בתי המלון ויעדי הטיולים שלנו, ובפייסבוק יודעים כנראה את היתר.

לא על אזרחי אירופה

רגולציה חדשה באירופה, תקפה ממאי 2018 (GDPR (General Data Protection Regulation, רואה את המידע עלינו כקניין שלנו – לאחרים אין זכות לאגור ולהשתמש במידע עלינו. אזרחי אירופה זכאים להגנה על המידע האישי שלהם, וכל המחזיק במידע על אזרח אירופאי כפוף מעכשיו לרגולציה להבטחת הגנה זו. חברות שאוגרות מידע מחויבות לפתח כלים טכנולוגיים כדי לעמוד בדרישות הרגולציה. העונשים כבדים: קנס עד 4% ממחזור החברה, או 20 מיליון אירו – הגבוה מהשניים! קנסות אלה עלולים בהחלט למוטט חברה עסקית.

רשויות מדינה, ובייחוד רשויות גביה, הוחרגו כמובן מהחוק והרגולציה. להם מותר לאגור עלינו מידע ולהשתמש בו; הרי ידוע שממשלות עושות שימוש במידע רק ל"מטרה ראויה". רשויות המדינה הן מ"הטובים" – אין חשש שהמלאכים בקריית משרדי הממשל יעשו שימוש לרעה במידע, הם גאונים בשמירה על מידע – טיפה לא תדלוף או תיגנב. פייסבוק וגוגל שייכים ל"רעים" – מהם המידע בטוח ידלוף, ימוסחר, ויזיק לגולש.

ליישום הרגולציה הוקמה רשות פיקוח עצמאית ENISA. ניחוש שלנו – תוך זמן לא ארוך יצמח מספר הפקידים ברשות זו ויתחרה במספר המועסקים בכל מוסדות האיחוד האירופאי גם יחד.

הנה חלק מ"הזכויות" החדשות של אזרחי אירופה: הזכות לדעת מהו המידע שנאסף ומטרות עיבודו, הזכות לדעת אם ולמי מועבר המידע (לצד שלישי), הזכות לתקן את המידע השמור אודותיהם ולמחקו ("הזכות להישכח"), הזכות להגביל עיבודי מידע ויצירת פרופיל, ועוד זכויות אחרות.

חברות שאוספות מידע (כמעט כל חברה, אפילו מתווכי נדל"ן) חייבות למנות עובד בכיר כקצין הגנת מידע, פונקציה עצמאית בחברה, לקצין אסור להיות במצב של ניגוד עניינים עם תפקידיו האחרים. כמו כן, אסור לחברה להורות לו כיצד לפעול... יש כבר קורסים לקבלת הסמכה כקצין הגנת מידע, שכר הלימוד (בישראל): אלפי שקלים.

לאזרח אירופה יש "זכות להישכח" ("the right to be forgotten"): זכות לדרוש מחיקת מידע עליו באופן שלא יעלה בתוצאות מנועי חיפוש. החוק באירופה דורש מגוגל מחיקת מידע על יחידים ש"אינו הולם או לקוי", "לא רלוונטי", או מידע ש"פגה הרלוונטיות" שלו.

גזירה שאי אפשר לעמוד בה

כמעט כל חברה (גם קטנה) אוספת מידע, קשה מאד לעמוד בכל הדרישות המחמירות. צירוף זה מאפשר לרשות הפיקוח האירופאית לבחור את מי ברצונה להעניש ולקנוס – עם מי "לסגור חשבון". רגולציה מסוג זה מאפשרת "לתפור תיק", בקלות, כמעט לכל חברה. כמובן שהמטרות הראשונות הן חברות אמריקאיות (אין באירופה חברות כמו פייסבוק וגוגל...). אין חברה שיכולה להתחייב שמידע לא ידלוף כפי שאין חברת תרופות שמתחייבת ל- 100% ריפוי או מניעה.

כמעט כל אתר אינטרנט שותל מיד עם הגלישה אליו קוקיס במחשב שלנו. הרגולציה החדשה דורשת הסכמה מראש לכך. כל אתר שירצה התאמה לאירופה ייאלץ לשדרג את התוכנה, הגולש יתבקש לאשר קוקיס כתנאי להמשך גלישה...

לאתר "קו ישר" נכנסים ישראלים שמתגוררים באירופה. אם האקר איראני יחדור ל"קו ישר", אנחנו מחויבים להודיע על כך לרשות האירופאית תוך 72 שעות, אחרת אנחנו צפויים לקנס... אולי נינצל אם נוכיח שנקטנו בכל אמצעי הזהירות הידועים. טוב, אנחנו יכולים לרכוש את תוכנות ההגנה הכי מתוחכמות... אבל מי ישלם עבורן?

חברות יצטרכו להשקיע בשדרוגים שיאפשרו ריכוז כל המידע על אזרח אירופאי מסוים שדורש עותק מושלם של המידע האגור אודותיו... גן עדן חדש להאקרים שירצו לשאוב מידע על אנשים מסוימים... האקרים – צדיקים שמלאכתם, מעכשיו, תיעשה בידי אחרים.

הרגולציה דורשת שמידע על אנשים יהיה מעודכן, מדויק ו"רלוונטי". איך? אירופאי יחויב לתת פרטים מדויקים על עצמו? איך יאמתו החברות את נכונות המידע? אולי אימות טלפוני? לכל אירופאי הזכות לתקן את המידע שאגור על עצמו... איך? אולי בטופס אינטרנטי בו נוכל לתקן את ההיסטוריה הלא-מחמיאה שלנו... להאכיל את הרשת בפייק-מידע מומצא על עצמנו? אולי צריך גם להעניש אזרח אירופאי שמוסר ברשת מידע שגוי על עצמו?

כמו בכל רגולציה חדשה ומסורבלת, צומחים מיד גם "מומחים" – יועצים ועורכי דין שישמחו לעזור לכל חברה. יש כבר חברות שנותנות קורסים לציות לרגולציה.

טרם חלף שבוע מהנהגת הרגולציה ועורך דין אוסטרי, מקס שרמס, פעיל חברתי מוכר – הגיש תביעה על סך 8.8 מיליארד אירו נגד פייסבוק, גוגל, אינסטגרם, וגם וואטסאפ. התביעה היא על "כפיית הסכמה" על המשתמשים בכך שאינן מספקות חלופה לשירות שלהן... חלופה ללא "שיתוף מידע".

2479 1 

כשליש מ-100 חברות העיתונים הגדולות באמריקה כבר חוסמות גישה לגולשים מאירופה במקום להתמודד עם הרגולציה, ביניהן חברות כמו WGN-TV רשת שידור שמקום מושבה בשיקגו, לוס אנג'לס טיימס, ושיקגו טריביון. העיתון וושינגטון פוסט, לעומת זאת, הודיע למנוייו באירופה כי תמורת 30 דולר נוספים לדמי המנוי, יוכלו לזכות בגלישה ללא פרסומות.

כתבה בגרדיאן מספרת על רשת מידייה אמריקאית NPR שהגתה רעיון מקורי: אתם נדרשים להסכים לכל תנאי השימוש בכל כניסה לאתר מאירופה. מי שלא מסכים מופנה אל גרסת טקסט של האתר שנראית כמו בימי האינטרנט הראשונים – אי שם בתחילת שנות ה-90.

איסוף מידע על צרכנים אינו רעיון חדש

ענף הפרסום קיים כנראה מאז שיש מסחר בין בני אדם. חברות עסקיות מרוויחות ממכירת מוצרים ושירותים שאנחנו זקוקים להם ולכן אנחנו מוכנים לשלם עבורם. כדי למכור צריך לפרסם. בפרסום צריך להשקיע ולכן כל עסק מחפש את הפרסום היעיל ביותר – פרסום שממוקד אל קהל יעד עם סיכוי גבוה שירכוש את המוצר. אחד מהגורמים הקובעים הצלחה של פרסום מסחרי או פוליטי הוא איתור אוכלוסיית היעד. מקדחות וכלי עבודה מוכרים בדרך כלל לגברים, מוצרי איפור לנשים.

שיטות לפילוח האוכלוסייה לפי מאפיינים שונים קיימות שנים רבות לפני המצאת המחשב. הפילוח נחוץ כדי להתאים את תוכן הפרסום לקהל שנחשף וכך להגדיל את יעילות הפרסום בהנעת אנשים לפעולה מסוימת. מפלגות שמאל בישראל, לדוגמה, יפרסמו לקראת בחירות שלט חוצות שונה בדרום תל אביב מאשר בשכונת רמת אביב הצפונית. ייתכן ששלט ברמת אביב, מעוז מסורתי של מפלגות השמאל, ינסה לשכנע אנשים רק לצאת מהבית ביום הבחירות כדי להצביע. שלט בדרום העיר יישא אולי תוכן "חברתי". פילוח לפי אזור מגורים.

ההתפתחות הטכנולוגית המהירה והמואצת משכללת גם את ענף הפרסום ומאפשרת לפלח את אוכלוסיית היעד לפי מאפיינים אישיים באופן מדויק יותר וכך לשכלל ולהתאים את אופי הפרסום ותוכנו. בעבר ידע המפרסם שבכביש המוביל מרמת השרון לתל אביב נוסעים בבוקר אנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית – ולכן שלטי החוצות בכביש כוונו לאותה אוכלוסייה. פילוח נכון, אם כי גס למדי, של הנוסעים בכביש.

יזמים בעידן האינטרנט בנו כלים שמאפשרים לפלח את קהל היעד באבחנה גבוהה יותר מאשר התאפשרה בעבר. כלי הניתוח משתכללים ומאפשרים כיום להגיע אישית אל המסך הפרטי של תושב רמת השרון תוך הסתברות שהיושבים מול המסך נמנים עם הקהל הנכון ל"מכירה" של המוצר או הרעיון. העיקרון אותו עיקרון ישן, אך מדויק יותר – להגיע אל הצרכן הנכון.

לא שמנו לב – אבל "המרחב הציבורי" השתנה

אנחנו נוסעים לעבודה ומכל הכיוונים "מפציצים" אותנו שלטי חוצות בפרסומות שנועדו לשכנע אותנו לקנות מוצר, לתמוך במפלגה בבחירות, או להצטרף להפגנה נגד משהו. אנחנו פותחים עיתון בבית הפרטי שלנו ושוב אנחנו "מופגזים" בכל עמוד. כך ברדיו וגם בטלוויזיה. התרגלנו ואנחנו לא מתלוננים על פגיעה בפרטיות כי מדובר ב"מרחב הציבורי". מקובל על רובנו שהמפרסמים רשאים להילחם על תשומת ליבנו, על הכרתנו ועל תת-הכרתנו – אין בכך חטא.

"המרחב הציבורי" נותר מוגדר בהיקפו וקבוע למדי במשך מאות שנים. לפני 50 - 100 שנים חל שינוי: התווספו הרדיו, אולמות הקולנוע והטלוויזיה. ממש לאחרונה גדל חלל המרחב הציבורי ב"קפיצת מדרגה" והתיישב לנו על מסך המחשב בבית ובטלפון. נכנסנו לאינטרנט – יצאנו לרחוב. גם אגירת מידע עלינו עלתה מדרגה ומאפשרת למפרסם למקד את הפרסום ברמה גבוה בהרבה. פרסומת קופצת שמציעה לנו, נעליים או טיול לקפריסין אינה "חדירה לפרטיות".

גם "החטא הגדול" של פרסום ידיעות שווא (פייק ניוז) במסגרת "חדשות" אינו רעיון חדש. בעבר (וגם כיום) נפוצו שמועות מפה לאוזן או ידיעות שתולות בעיתונות מטעם "דוברים". גם כתבי תקשורת "מכובדים" חטאו וחוטאים בערבוב של דיווח עובדתי עם אידאולוגיה אישית שמטה את המציאות. הבאנו זאת בחשבון ואף אחד לא דרש רגולציה על האמת שמדווחת בעיתון.

האינטרנט הוא הרחוב החדש ואנחנו חשופים בו כמו בכל מרחב ציבורי.

למי שייך המידע עלינו?

מזה לפחות 100 שנים יש בארצות הברית ובארצות אחרות עסקים שמתמחים בהרכבת רשימות תפוצה (Mailing Lists) ומכירתן לחברות מסחריות ואולי גם למפלגות פוליטיות. עידן התקשורת העכשווי רק שכלל את השיטה. למי שייך המידע שאנחנו גרים ברמת השרון או ברמת אביב? למי שייך המידע שאנחנו שייכים לקבוצה סוציאו-אקונומית מסוימת כי אנחנו רופאים או מהנדסים?

מכירת מידע אינה נחלתן הבלעדית של חברות טכנולוגיה. רבים מאתנו נתקלו בחברות או מועדונים שמציעים לנו הטבות תמורת מידע על חברים שלנו שייתכן ויגלו עניין בשירותים המוצעים – שיטת "חבר מביא חבר" – אם החבר יקנה או יצטרף אלינו, אתם תקבלו "בונוס" – מכרתם מידע על החבר.

מידע שנאסף עלינו ממקורות גלויים ושהשגתו אינה כרוכה בכפייה, בפריצה לביתנו, בשתילת רוגלה במחשבנו – לא שייך לנו, הוא שייך למי שטורח, משקיע ואוסף את המידע. המידע שייך גם למי שקנה את המידע מ"אוגרי המידע". הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שכל צעד פומבי שלנו נרשם ונאגר. קניתם סכיני גילוח בסופרפארם ושילמתם בכרטיס אשראי – אל תתפלאו אם תקבלו בתיבת הדואר שלכם קופון לרכישת קצף גילוח בהנחה. מי שמדביק את שמו על תיבת הדואר – מוותר על האנונימיות, אין פלא שיודעים את כתובתו.

מידע עלינו משפיע על החלטות של אחרים בסביבתנו – החלטות הנוגעות לנו אישית. יש מאגרי מידע שיכולים לספק לנו, תמורת סכום נמוך, מידע שלילי (אם יש) על כל אזרח. נוכל לדעת אם נפתחו הליכי הוצאה לפועל נגד הנבדק, האם קיבל מכתבי התראה מהבנק, האם הוא בעל חשבון בנק מוגבל ועוד. נוכל לבדוק במאגר פסקי הדין אם האיש מעורב במשפטים – היום או בעבר. לאדם שלילי לא נשכיר דירה ונימנע מלבצע אתו עסקאות. על פי הרגולציה האירופאית אותו אדם "שלילי" רשאי יהיה לשפץ את עברו, יש לו זכות להישכח.

הנזק שנגרם לנו בעקבות אגירת מידע עלינו

האינטרנט אינו בחיתוליו, הוא צבר כבר לפחות תריסר שנים של התבגרות ואולי אף בגרות. למרות הנבואות השחורות, ופריצות של האקרים למאגרי מידע, על אף אזהרות על הסכנה האורבת לנו בריכוז מידע בידי תאגידים חובקי עולם וחורשי רשע – קשה להצביע על נפגעים של ממש כתוצאה ישירה של אגירת המידע על מיליארדי אנשים. אם מישהו ניזוק באמת – אין בכך אפילו שבריר של הנזק שגרם ברנרד מיידוף ודומיו שהונו משקיעים בדרך קונבנציונלית תחת הרגולציה הכבדה על שוק ההון, אפילו לא קצה קצהו של הנזק שגרמו בנקאים וממשלות במשבר 2008 למרות רגולציה כבדה על הבנקים.

החברות שאוגרות מידע הצליחו בינתיים למנוע נזק ממשי מלקוחותיהם. איזה נזק ממשי נגרם לעשרות מיליוני החברים בפייסבוק שפרטיהם דלפו לחברת קיימברידג' אנליטיקה? לכל היותר הם נחשפו לפרסומות פוליטיות – ממש "שערורייה". ענקי האינטרנט הצליחו עד כה יפה מאד להגן על הלקוחות מנזק ממשי – ללא רגולציה של פקידי מדינה.

מה נעשה עד כה עם המידע שנאגר עלינו? כמעט בכל המקרים יציעו לנו לקנות מוצר או שירות שמישהו מעריך שאנחנו זקוקים לו. אף אחד לא מכריח אותנו להתעמק בבאנר שמוקפץ במסך. אף אחד לא כופה עלינו באיומי אקדח לקנות את אבקת הכביסה ההיא. שכחנו, אבל זו גם מטרתו של שלט החוצות בדרך לאוניברסיטה שמנסה למכור לנו; זה יעודה של הפרסומת בטלוויזיה והתעמולה הפוליטית של "תשדירי השירות" – התרגלנו, השלמנו, אנחנו יודעים לסנן.

גם שתילת פייק ניוז בפייסבוק לגיטימית – אל תאמינו לכל תוכן, כפי שלעיתים מטילים ספק בידיעה בעיתון. הטהרנים שקוטלים את הפרסומות הייעודיות בפייסבוק מקבלים בהסכמה ניסיונות אחרים לשינוי התודעה שלנו באמצעות פייק ניוז. מידי ערב בתשדירי שרות ממשלתיים בטלוויזיה, ועל חשבון המיסים שלנו, מלעיטים אותנו בתשדירים לשיפור תדמיתם של עובדי חברת החשמל, או שיר הלל לפעילותו הברוכה של שר האוצר לפתרון מצוקת הדיור – זו דוגמה לכפייה לא-מוסרית – מאלצים אותנו לממן באמצעות מיסים את תשדירי התעמולה.

שימוש במידע עלינו לקידום מכירות הוא לגיטימי. באירופה מתבלבלים בין מידע שנאגר עלינו שמקורו במרחב הציבורי לבין מידע ששייך רק לנו, זה שטמון ושמור בזיכרון המחשב שלנו ושמעולם לא פרסמנו – רק הוא שלנו. מידע שנאסף עלינו מרחבי הרשת לא שייך לנו, זכות הקניין עליו שייכת למי שהשקיע כסף ומאמצים לרכז את המידע.

לכל אחד יש זכות לפרטיות-מידע שהשגתו כרוכה בכפיה עליו או בקניינו. אסור לפרוץ לביתכם במטרה להשיג מידע עליכם (אסור לפרוץ גם למטרה אחרת...). הזכות לפרטיות-מידע עומדת רק למידע שמור אצלכם שאינו זמין לאחרים, גם למידע שהאוגר אותו התחייב כלפיכם על סודיות.

"הזכות להישכח" מייחסת לכם זכות למחוק מידע עליכם שהוא נחלת הכלל זה מכבר. האם גברת כהן שעברה סדרת ניתוחים קוסמטיים יכולה לדרוש מגוגל למחוק תמונות מהעבר שאינן מחמיאות לה? האם אדם שמנהל מערכה משפטית רשאי לדרוש מגוגל, או ממאגר פסקי הדין, מחיקה של כל אזכור על מהלכים משפטיים בהם התמודד בעבר?

אף אחד לא כופה עלינו לפזר מידע פרטי ברחוב. זכותנו להישאר אנונימיים: במקום לחפש מידע בגוגל, ניגש לספרייה העירונית ונחפש מידע באנציקלופדיה או בכרכים היסטוריים של העיתונות המודפסת; בטיול הבא נתנתק מווייז ונחזור אל ספר מפות הדרכים הישן והטוב; וכדי לדעת מה שלום החברים והמשפחה – מה פשוט יותר משיחת טלפון? אפשר אפילו להתיישב ולכתוב מכתב (כזה עם מעטפה ובול דואר...).

במוסדות האיחוד האירופאי טוענים שהמידע עלול להתגלגל ל"ידיים לא נכונות" ולשמש למטרות פליליות. גם סכין מטבח יכול להרוג. מי שפורץ לחשבון בנק באמצעות פריצה למאגר מידע – מבצע עבירה פלילית, יישפט וייענש.

האם "הפרטיות" באמת כל כך חשובה לנו?

ייתכן ש"הפרטיות" מהסוג שמנסים להגן עליה באירופה לא באמת כל כך חשובה לנו. אילו זה היה מאד חשוב לנו היו המונים מתנתקים מהרשתות החברתיות ומאפליקציות שונות. יזמים היו מגלים דרישה בשוק להישאר אנונימיים והיו מציעים שירותים אנונימיים בתשלום חודשי, ללא אגירת מידע. מנוי חודשי ב-10 דולר לווטסאפ, ומחצית הדולר לכל שעת ניווט בווייז. זה המבחן כמה באמת שווה לנו "הפרטיות".

ייתכן שבעתיד תידרש פעולה למניעת נזק לציבור. אולי יגיע יום בו מידע אגור על אנשים אכן ינוצל לרעה ויגרום לנזק ממשי (לא פרסומת קופצת). אם זה יקרה – ממשלות הן הגוף האחרון שניתן לסמוך עליו במניעת נזק. רגולציה ממשלתית מעצימה בדרך כלל את הנזק. היא מוטלת באופן גורף על כולם, ומתבטאת לרוב בתשלום אגרה שנתית, מילוי טפסים ומשלוח דוחות שאיש לא מסוגל לקרוא.

אם ציבור גדול באמת יחשוש מנזק ממשי צפוי, רבים יהיו מוכנים לשלם וכדאי יהיה לחברות להשקיע במניעת נזק פוטנציאלי. במצב כזה יפותחו כלים מתאימים כדי לשכנע גולשים בבטיחות וסודיות הגלישה באתר.

חקיקה ורגולציה של פקידים שכופים עצמם עלינו לא תוכל להניב תועלת, אלא נזק שקשה אפילו לחזות אותו. ייתכן לדוגמה, שהחקיקה באירופה תגביה את מחסומי הכניסה ליוזמות אינטרנט. לא נראה את אלפי המיזמים החדשים שלא קמו בגלל העדר משאבים להתמודדות עם הדרישות החדשות – ייווצר יתרון לחברות הקיימות הגדולות, עתירות המשאבים והמחלקות המשפטיות.

פקידי האיחוד האירופאי עם היומרה להציל אותנו מאימת התאגידים הרעים, יעסקו ברדיפה מתמדת אחרי חברות פרטיות ויגרמו לעלויות כבדות לספקי שירותי אינטרנט באירופה. הסיכון לאירופה הוא בחברות שיעדיפו לוותר על אירופה במקום להשקיע בציות לרגולציה. הנזק הפוטנציאלי הממשי לאזרחי אירופה בניתוק אירופה מאפליקציות ושירותים בינלאומיים, כבד מהנזק התיאורטי שבפגיעה ב"פרטיות". נזק כלכלי ממשי, אליו יש להוסיף את עלויות אחזקת מנגנון הרגולציה המסועף.

ייתכן שהרגולציה החדשה תתמתן, תתוקן ותתפוגג – לא יצליחו לאכוף אותה. אבל אם הרגולציה החדשה אכן תיאכף, היא תייקר בניית אפליקציות חדשות עבור אירופאים. תידרש "גרסה לאירופה" או חסימת אירופה. בכל מקרה, תידרש השקעה יצירתית נוספת בדרכי התגוננות – לא להגנה על "הפרטיות", אלא כדי להתגבר על הגזרות של השלטונות בבריסל.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה 

תגובות  
0 #1 חז"ל: טוב- זה מלאך החיים, טוב מאד- זה מלאך המוות.@ 2018-11-14 07:40
-
ציטוט
+1 #2 חוזר: הזכות להישכח – למי שייך המידע אודותינו?שחרורון 2018-11-15 00:46
בחברה שלי אנחנו נאלצים להתעסק עם השטות הזאת. ה״תקנות״ כאילו נלקחו ישירות מ 1984. הם מנוסחות באופן כזה, שתמיד אתה תיהיה אשם. הניסוח הוא כ״כ מעורפל, שלא משנה מה אתה עושה אתה תמיד לא בסדר

גרוע מכך, בניגוד לתקנות אחרות, אי אפשר לקבל ״חותמת גומי״ֿ או ״כיסוי תחת״. למשל כדי לעמוד בPCI אתה צריך לעבור בדיקה ולקבל תעודה מגורם מוסמך. כדי לעמוד בGDPR אתה רק צריך להכריז ״אני עומד בזה״ ואז אתה חשוף לקנסות. אגב, אם אתה לא מכריז אתה חשוף לקנסות כי אתה לא עומד בתקן.

התקנות החדשות אינן מגינות על אף אחד. הם פשוט נותנות כלי בידי הבירוקרטים של האיחוד האירופי לתקוף כל חברה שבא להם. בנוסף, זה קצת דומה למוסד העושק המכונה ״פטנטים״, זה מאפשר לטרולים לתבוע חברות
ציטוט
0 #3 דוגמה לתיחכום בנק הנתוניםיעקב 2018-11-15 12:33
מוטי מספר שהוא מקבל מודעות עם הצעות לכלי עבודה - כנראה בגלל שהוא גבר...
אני מקבל מודעות על בחורות צעירות ויפות מאורקאינה שמתות להפגש אתי. זה כנראה מאותה סיבה - שאני גבר...
מעניין למה מוטי מקבל הצעות לכלי עבודה ואני מקבל הצעות לבחורות.... האלגוריטם מאד מתוחכם..
ציטוט
+1 #4 קניה במזומןיעקב 2018-11-15 12:41
הנה סיפור אמתי: אני נכנס לחנות חשמל ורוצה לקנות מאוורר, מאוורר שעולה 80 ש"ח, מניח אותו על דלפק הקופה עם שטר של 100 ש"ח ומבקש עודף. מתחיל המוכר להקליד במחשב הקופה שלו ושואל: מה שמך? מה כתובתך? עניתי לו: זה לא עסק שלך. אמר לי - אבל אני חייב להכניס זאת, המחשב דורש. לקחתי את השטר של 100 ש"ח ועזבתי את החנות בלי מילה נוספת. נכנסתי לחנות סמוכה וקניתי את המאוורר ללא שאלות.

ככלל - אני עושה כול קניותי במזומן ולא בכרטיס אשראי. אני משתמש בכרטיס כדי להוציא מזומן מכספומט, ומשלם בחנויות ומסעדות במזומן. אין סיבה בעולם שנתונים אישיים שלי שעל כרטיס האשראי יחשפו בכול מקום ומקום.
ציטוט
0 #5 אוסף הנתונים הגדול - הממשלהיעקב 2018-11-15 12:48
אוסף הנתונים הגדול ביותר והמזיק ביותר זו הממשלה. ידוע למשל שמרשם האוכלוסין של ישראל נמצא פתוח בשוק עם גישה חופשית לכול אדם. מישהו פעם גנב את מרשם האוכלוסין - לטובת מפלגה כולשהי לפני הבחירות - מאז מרשם האוכלוסין חשוף לכול.

ועכשיו רוצים לנהל מרשם אוכלוסים עם מידע ביומטרי...
מעניין אם חוק שמירת הפרטיות מאפשר לאדם למחוק נתוניו מהמאגרים של הממשלות.... וזאת - מבלי ששאלו אותו מלכתחילה אם הוא מוכן למסור את המידע שלו לממשלה. (כול המידע שבאתרי אינטרנט נאסף מתוך נתונים שאנשים חשפו מרצון ברשת).
ציטוט
0 #6 ליעקב על תגובה 3מוטי היינריך 2018-11-15 14:27
מצטט יעקב:

מעניין למה מוטי מקבל הצעות לכלי עבודה ואני מקבל הצעות לבחורות.... האלגוריתם מאד מתוחכם..


יעקב, אולי נתחלף?...
ציטוט
0 #7 למוטי #6יעקב 2018-11-15 15:14
אתה רוצה לשגע את האלגוריטם?
ציטוט
0 #8 ציטוט לא נכוועמוס 2018-11-17 20:52
מצטט @:
-

הציטוט לא נכון.
והנה טוב זה יצר הטוב.והנה טוב מאוד זה יצר הרע.
ואז יש שאלה מה יצר הרע זה טוב מאוד שנאמר בבראשית.
עומר המדרש אכן זה טוב מאוד בלי יצר הרע של קנאה כבוד ותאווה.אדם לא היה מתחתן ובונה בית או יוצר משהו.

לא יודע מה זה קשור לכתבה אבל הייתי חייב לתקן
ציטוט
הוסף תגובה