שבת, 27 אפריל 2019 20:06

"לא פיקחו, לא חקרו, לא דיווחו" – מיתוס הרגולציה שוב מתפוגג

הבנקים הפסידו לפחות 5 מיליארד שקלים בהלוואות ל"טייקונים" שלא נפרעו. "וועד כבל" בדקה את התנהלות גופי הרגולציה. שוב התפוגגה התקווה האוטופית שהרגולטורים ימנעו משבר בעוד מועד.

2502 

את המהומה התורנית יצרה ועדת חקירה פרלמנטרית (בראשות ח"כ איתן כבל), שבדקה את התנהלות גופי הרגולציה (הפיקוח) במתן הלוואות לעסקים גדולים. הבנקים בישראל (כולם) נתנו הלוואות-ענק לאנשי עסקים מרכזיים בישראל ("טייקונים"). היו עסקים שלא צלחו וחלק מההלוואות לא נפרעו. הבנקים הפסידו לפחות 5 מיליארד שקלים. 

וועדות חקירה פרלמנטריות (של הכנסת) מונו בישראל לנושאים מגוונים. ראו רשימה בקישור. מינוי וועדה נותן תחושה ש"עושים משהו" – הנה יש וועדה, צריך רק להמתין לדו"ח. חבר הכנסת שעומד בראש הוועדה זוכה לתהילה זמנית. בחלוף הזמן בקושי זוכרים מה בדיוק בדקה הוועדה, אבל שמו של חבר הכנסת הופך לשמה של הוועדה וכך מונצח שמו לעד – "וועדת כבל". עכשיו ברור לכל ולתמיד כי ח"כ (לשעבר) איתן כבל הוא אישיות ממלכתית רצינית.

הלוואות המיליארדים לעסקים הגדולים הפכו להפסד כי הבנקים לא כיסו עצמם בביטחונות מספיק טובים להלוואות שנתנו. היחסים בין הבנק לטייקון לא התחילו עם ההלוואה האחרונה ששברה את גב הגמל. קדמה היסטוריה ארוכה של הלוואות מוצלחות שנפרעו. הרי כך נבנה המוניטין של איש העסקים מול הבנקים.

השאלה שהוועדה הייתה אמורה להשיב עליה כלל לא ברורה, אולי: "מדוע הרגולטורים לא הצליחו למנוע את הפסדי הבנקים בעוד מועד?"; או אולי: "מדוע טעו וועדות האשראי בבנקים?"

שאלה מוקדמת שאף אחד לא העלה, הייתה מעמידה בספק את הצורך בוועדה: האם הפסדים של למעלה מ- 5 מיליארד שקלים הם באמת חריגים בתקופה כה ארוכה 2003–2017? לאורך אותן 14 שנים ניתנו הלוואות של טריליוני שקלים על ידי הבנקים (טריליון שווה ל-1,000 מיליארדים). בשנת 2017 לבדה, עמד היקף ההלוואות למגזר העסקי ולמשקי הבית על סך של כ-1.6 טריליון שקלים. הרי בכל מערכת בנקאית בעולם קיים סיכון – מאז ומתמיד יש גם הלוואות כושלות שלא נפרעות.

ועדת כבל לא עסקה בשאלות אלה, אלא רק בנושא אחד: "התנהלות הבנקים והרגולטורים במתן אשראי". על "התנהלות" אפשר לכתוב עמודים רבים.

הרגולציה "הכרחית"

מסבירים לנו שרגולציה ממשלתית על הבנקים הכרחית כדי למנוע מהבנקים לעשות שטויות, וכמובן – "להגן על האזרח הקטן". איפה היו כל גופי הרגולציה האימתניים של מדינת ישראל כאשר אירועים התגלגלו? היכן היו הרגולטורים המפקחים? השאלה עולה מיד לאחר כל "משבר": לאחר משבר ויסות מניות הבנקים בעקבותיו קרסו כמעט כל הבנקים בישראל בשנת 1983; השאלה חזרה לאחר שהבנק למסחר קרס בשנת 2002 בגלל פקידה שגנבה 250 מיליון שקלים; ושוב נשאלה אחרי שבנק לאומי נקנס על ידי הממשל האמריקאי בערך במיליארד שקלים על עזרתו ללקוחות אמריקנים להעלים כסף שחור (גם בנקים אחרים צפויים לקנסות). אז איפה הרגולטורים?

מי הם אותם רגולטורים שהועלו על המוקד הפעם? הרשות לניירות ערך, הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, רשות שוק ההון, רשות התחרות (שמה הקודם: הממונה על ההגבלים).

עלות הרגולציה היא "נזק מוכח" לציבור

ארבעת גופי הרגולציה מעסיקים (יחד) כ- 700 עובדים במשכורת ובפנסיה מכובדים. עלות השכר והפנסיה שלהם עומדת בערך על 300 מיליון ₪ בשנה. אם נוסיף עלויות מנהלה ואחרות, נגיע בהערכה מאד זהירה ל"נזק ישיר" של כ-500 מיליון ₪ לשנה. אם כך, "הנזק המוכח" והוודאי של גופי הרגולציה מסתכם להערכתנו, מידי שנתיים בערך במיליארד שקלים. בהנחה (אופטימית) שגופים אלה גורמים אפס נזק עקיף לכלכלת ישראל.

להצדקת קיומם, על הרגולטורים להניב תועלת מוכחת ל"ציבור" שעולה על מיליארד שקלים מידי שנתיים. את זה כבר קשה להוכיח, קשה למדוד. עיקר התועלת, בניסוח של וועדת כבל: "...המטרות של הרשויות כולן אמורות להיגזר מיעד עיקרי אחד: השאת הרווחה החברתית". לך תמדוד...

עצם הקמתה של ועדת כבל ומסקנותיה הם "הודאה באשמה" – גופי הרגולציה גרמו כנראה לנזק מוכח גבוה בהרבה מתועלתם – "לא פיקחו, לא חקרו, לא דיווחו" כלשון דו"ח הוועדה. האופטימיים בטוחים שבעקבות הדו"ח, הרגולטורים ישתפרו פלאים.

הממונה על שוק ההון, משה ברקת, העיד כי למרות שהרשות לא מתערבת בקבלת החלטות עסקיות של המפוקח, בעתיד הוא מבטיח "לכסח למפוקחים את הצורה", הנה הציטוט: "כמובן, כפי שאמרתי קודם, בעתיד ניכנס להם יותר לעצמות". גם נזק עקיף זה קשה לאמוד.

איך פועלת רגולציה?

הרגולציה האידיאלית היא מינוי הנהלת צללים מטעם הרגולטור לכל בנק, הנהלת צללים שתעסיק מומחים מנוסים בבנקאות. הנהלת הצללים תלווה ותבקר באופן מתמשך כל החלטה ואירוע בבנק... תנהל למעשה את הבנק במקביל להנהלת הבנק. רק כך אפשר אולי להתמצא ולהכיר את כל ההחלטות הניהוליות בבנק המבוקר.

הרעיון כמובן בלתי אפשרי, ובנוסף – כלל לא בטוח שהנהלת הצללים, שמורכבת מבני אדם תנהל את הבנק טוב ממנהליו, "לטובת הציבור".

הפיתרון האופטימלי לא ישים, אז מה הפתרון החלופי? קובעים מערך של איסורים ומגבלות גורפות, רשימה שצומחת תמיד. ואיך יודעים שהבנק המפוקח עומד במשימה? פקידי הבנק ממלאים דוחות וטפסים שמועברים אל הרגולטור. כלומר, הפיקוח מתבסס על דיווחי המפוקח. כך מתבצע הפיקוח של משרד הבריאות על בתי החולים שעסוקים במילוי טפסים, כך גם מתבצע הפיקוח של משרד החינוך על בתי הספר – המורים עסוקים גם הם בכתיבת דוחות ובמילוי טפסים.

בפרוץ אירוע משברי כמו חובות אבודים של טייקון, או השתוללות חיידק טורף בבית חולים, נזעק הרגולטור רק לאחר פרוץ המשבר, בודק אם הטפסים דווחו כהלכה, לפעמים ממנים וועדה. פרק המסקנות בדו"ח ממליץ בדרך כלל להגדיל את תקציב הרגולטור, להאריך את רשימת האיסורים, להקים "מחלקת מחקר" בגוף המבקר, ולפעמים אפילו למנות שכבת רגולציה עילית שתפקח על הרגולטור עצמו.

לא מפתיע שוועדת כבל ממליצה, איך לא, על הקמת "וועדה פרלמנטרית לפיקוח על רשויות פיקוח פיננסיות". רגולטור שיפקח על הרגולטורים... עכשיו גם הרגולטורים יצטרכו למלא דוחות שיועברו אל הרגולטור הגדול שבכנסת... שם הדוחות כבר ינחתו על שולחן חכמי העל הנכבדים כמו סתיו שפיר, אריה דרעי ויאיר לפיד... וגם הח"כ הדרוזי והח"כ האתיופי לאיזון חברתי.

רגולציה ממשלתית בלתי אפשרית

דו"ח ועדת כבל בעצם מספר לנו מדוע רגולציה ממשלתית על התנהלות הבנקים בלתי אפשרית:

תופעת "הדלת המסתובבת" – מעבר תכוף של בעלי תפקידים בין הגופים המפוקחים לגופים המפקחים. הרגולטור מקבל ג'וב אצל הטייקון ולהיפך – מנהל בכיר בבנק מפוקח עובר לעבוד כרגולטור. אי אפשר למנוע את התופעה, שהרי מהיכן יגויסו המומחים הבנקאיים המנוסים שיועסקו על ידי גופי הרגולציה? מהמאדים? ברור שמהמערכת הבנקאית.

הדו"ח מציין את תופעת "השבי הרגולטורי" בה הרגולטור מזדהה למעשה עם המבוקר ופועל לטובתו. גם זו תופעה מובנת, שהרי הרגולטור "מפקח" על הבנקים וכל כשל בנקאי יפנה את האשמה אל הרגולטור עצמו ש"לא עמד על המשמר". לכן המפקח על הבנקים רואה כמטרה עליונה את "השמירה על יציבות הבנקים".

בעיית מידע אסימטרי – רגולטור לעולם לא יוכל לצלול אל ים הנתונים והתרחישים שמלווים את העסק המפוקח בזמן אמת. הוא יכול להסתמך רק על דיווחים בדיעבד. הרגולטור תמיד יימצא בעמדת ידע נחותה. המפוקח תמיד יכול לתפור "סיפור משכנע" להצדקת צעד שנקט.

קיים גם "אפקט ההילה" בקרב בכירי הפיקוח כלפי בכירים במערכת הבנקאית. מדובר ב"יראת כבוד" של הרגולטור כלפי מפוקחיו וכן גם בין הפיקוח ללווים הגדולים. בכך מודה בעדותה גם המפקחת על הבנקים.

אודה למרבית המבוכה כי למדתי מונח חדש מהדו"ח המלא: "ארביטרז' רגולטורי". גופי הרגולציה שונים זה מזה בתקנות, ביכולת הפיקוח, באופי המפקחים ובקרבה אל העסק המפוקח. כך יכול עסק מפוקח לתמרן בין הרגולטורים השונים ש"אחראים עליו", ולהשיג אישור (כסת"ח) מהרגולטור הנוח ביותר לעניינו.

כדרכו של כל דו"ח ממשלתי, גם דו"ח כבל משובץ במשפטים שמדליקים את נורת האזהרה המפורסמת (אצלנו באתר), משפטים של "זיבולי שכל" כמו: "...המבנה הרגולטורי הפיננסי במדינת ישראל, אשר נוצר כטלאי על טלאי במהלך השנים... איננו נותן מענה הולם לאינטרס הציבורי". האם יש גוף ציבורי בישראל שלא נוצר "טלאי על טלאי"? דקלומים שתמיד נכונים.

ציטוט מדבריו של פרופ' יורם מרגליות מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ("מומחה למדיניות מיסוי, רווחה ומדיניות חברתית, חקיקה פנסיונית ושינוי אקלים") מלמד על יכולת הפיקוח של דירקטורים ומפקחים: פרופ' מרגליות מונה, בעזרת חבר, כדירקטור חיצוני בחברת אי.די.בי. פיתוח. כאשר התבקש להיות אחראי על מכירת חברת כלל ביטוח (אחת מחברות התאגיד) הוא השיב: "זה נראה לי הזוי. העסקה הכי רצינית שעשיתי בחיים שלי הייתה כשקניתי את הבית שלי. נראה לך שאני יכול להתעסק בעסקאות של מיליארדים?". כבוד הדירקטור.

צריך רגולציה אבל לא מטעם הממשלה

רגולציה ממשלתית מתיימרת למנוע כשלים עסקיים, או החלטות עסקיות שעלולות לגרום נזק לציבור. מדובר באמונה תפלה. אין לפקידי מדינה כישרון כזה וגם לא לאנשי עסקים.

במדינת חופש השלטון לא מתערב בעסקים שמתבצעים מרצון בין איש לאיש, לא פוגע בזכות הקניין של בעלי העסק, לא אוסר על מיזוג בין עסקים או שיתוף פעולה בין עסקים, אינו קובע את "המחיר הסביר" של עסקאות. מותר להיות עסק מצליח שהשתלט על רוב השוק (כמו לדוגמה מערכת ההפעלה "חלונות" של מייקרוסופט, או שוק חיפוש המידע שנשלט על ידי גוגל). אם קיים ביקוש לשירותי הגנה על "האיש הקטן" – יקום יזם שימכור שירותי הגנה. אם אנשים חוששים לגורל פיקדון שלהם בבנק, תוצע פוליסת ביטוח לפיקדונות בנקאיים.

מי שרוצה שיקים בנק וייתן הלוואות מהונו העצמי (כי יחלוף זמן עד שיבסס מוניטין והציבור יסכים להפקיד כספו בבנק חדש). מי שקונה אגרות חוב או מניות של בנק עושה את זה על אחריותו כמו כל החלטה עסקית אחרת. אם אחד ממאות הבנקים שיפעלו בתנאים אלה יגיע לחדלות פירעון – הבעיה תרבוץ לפתחם של בעלי המניות והמפקידים הלא-מבוטחים כמו בכל עסק.
הרגולטור הטוב ביותר הוא מנגנון השוק שמביא לפשיטת רגל של עסק חדל פירעון. השוק מנקה עצמו מעסקים כושלים ומזהיר אחרים. הרס קונסטרוקטיבי מתמשך שמוזיל מוצרים, משפר שירותים ומעלה את רמת החיים לכולנו.

במקביל, צריך לבטל את האיסור על מסחר במניות על סמך "מידע פנים" – איסור ממשלתי מיותר ומזיק. מסחר במניות על סמך מידע-פנים הוא כלי רגולציה מעולה. מנהלי הבנק ועובדיו חשופים לסודות התנהלות הבנק פי כמה וכמה מכל רגולטור חכם ככל שיהיה. מינוי חדש של מנהל לא-ראוי, עסקה גדולה פגומה, או שחיתות משמעותית שמתהווה – ידרבנו עובדים שמחזיקים במניות הבנק למכירת המניות שבחזקתם. מקורבים שנפטרים ממניות הבנק ידליקו נורות אזהרה לציבור מחזיקי המניות האחרים. עובדים מתוחכמים ימכרו מניות בחסר ("שורט") וירוויחו מירידת מחיר המניה, יהיה להם עניין אישי לחשוף בפומבי את המחדלים כדי להוריד את מחיר המניה.

לא צפוי שעמדתנו תאומץ. גם בעתיד יקומו ועדות חקירה פרלמנטריות...

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

תגובות  
0 #1 Works as designedשחרורון 2019-04-27 20:46
המערכת עובדת מצויין עבור מי שאותם היא משרתת. ברגע שמתנערים מההזייה האינדפנדטילית שהממשלה היא האזרח, מבינים שלמעשה מדובר פה במערכת משומנת לעשיית כסף.

ה״רגולציה״ למעשה מונעת תחרות לבנקים הקיימים ומסירה אחריות מהמנהלים של הבנק (הממשלה תחלץ אם הבנק יכשל)

מניעת ״מסחר במידע פנים״ הוא למעשה מניעת שימוש במידע שלא זמין לציבור אם אתה לא חלק מקבוצת המקורבים (להם מותר). פשוט מבטיחים שהציבור לא ירוויח אף פעם. הדרך היחידה לאדם מהשורה להרויח היא להשתתף בקזינו הממשלתי (בורסה). שזה למעשה העברת הכסף לאלו עם המידע הפנימי והגישה המוקדמת תמורת אסימוני רולטה
ציטוט
+1 #2 פרנסה לפרזיטים = פוליטיקאיםיעקב 2019-04-29 09:36
כול הנושא של פיקוח וועדות ורגולציה וגופים ממשלתיים להסדר זה או אחר היא מאד פופולרית מסיבה נוספת: זה מספק תעסוקה והצדת קיום לגדודים של פרזיטים ופוליטיקאים (אוט דבר), ומקורבים.
פרנסה יש מאין למקורבים פוליטיים, כוח, שררה ותקציבים לפוליטיקאים. לכן אלה מפיצים אגדות על כול הדברים הטובים שהם עושים, כביכול, לטובת הציבור - כשבפועל - טובת הציבור דורשת שילכו לעזאזל ויעלמו.

וזה גם חלק מהגישה הכוללת שהממשלה היא האלוהים - אין דבר שהיא לא מסוגלת לעשות, ואין דבר שהיא לא יכולה או לא צריכה ל"הסדיר" או לפקח.

אנו חיים בעולם לא מושלם שיש בו קילקולים רבים. בנק שפושט את הרגל, ומפקידיו מפסידים את כספם הוא כשל, והוא אסון, וזה לא נעים. אבל - זה חלק מהחיים. ההנחה שאפשר לתקן כול דבר ולהגיע למצב מושלם היא אוטופית. ההנחה שהממשלה יכולה לתקן כול קילקול - כי היא האלוהים, ואין גבול למה שהיא יכולה לעשות היא שורש הרע.

הממשלה היא מוגבלת, והמציאות היא מוגבלת ולא מושלמת, ונסיונות התיקון בכוח גורמים לקילקולים עוד יותר גדולים.
ציטוט
-2 #3 יש המון רוע ותאוות בצע בבעלי ההון הגדולים. חוסר רגולציה (חכמה) תגרום לתופעת "הברונים השודדים" של ארה"ב במאה ה-19רוקפלר 2019-04-29 14:24
!
ציטוט
+1 #4 לחבר רוקפלרלוי @ 2019-04-29 21:10
1. מהן העובדות ?
גדולי עשירי העולם - ביל גייטס ווורן באפט, הם גם גדולי הפילנטרופים. גם עשירי ישראל - האחים עופר, טד אריסון, מוריס קאהן, הם מגדולי הפילנטרופים בישראל.
האם יש אצלם "המון רוע ותאוות בצע" ?

2. סתירה לוגית:
הכותבים כאן באתר תוקפים את הרגולציה. מדוע ? כי במציאות ישנה בישראל רגולציה כבדה. אבל איך זה יתכן ? הכיצד, עם הרגולציה הכבדה הקיימת, קיבלנו "המון רוע ותאוות בצע" ?!
היתכן שהרגולציה רכה מידי, וחובה להכבידה ?

3. היי-טק:
חלק מהעשירים שצמחו בישראל בשנים האחרונות הם יזמי היי-טק. למשל גיל שוויד, אמנון שעשוע, איל וולדמן, ורבים אחרים.
לא פלא שהם רעים ותאווי בצע, שהרי ענף ההיי-טק סובל מחוסר רגולציה מובהק.
אז האם יש להחיל רגולציה חכמה על ענף ההיי-טק ?
ציטוט
הוסף תגובה