רביעי, 08 דצמבר 2010 15:38

המלחמה בגלובליזציה

"גלובליזציה" הייתה קיימת מאז ומתמיד. לפני הולדת הכינוי השתמשו במונח "סחר חוץ". למדינת ישראל יש היסטוריה "מפוארת" של מלחמה בגלובליזציה. אי אפשר "להילחם בגלובליזציה" מבלי לירות לעצמנו ברגל. האם זה טוב?

"גלובליזציה" הייתה קיימת מאז ומתמיד. לפני הולדת הכינוי השתמשו במונח "סחר חוץ". מה זה "חוץ"? איפה מתחיל "החוץ"? זה כבר שרירותי לגמרי ונקבע בעבר בעיקר על ידי פוליטיקה, מלחמות ובריתות. גם מגבלות על "גלובליזציה" היו מאז ומעולם: מלכים ושודדים הטילו מגבלות על גלובליזציה באמצעות מכס בדרכים ראשיות או שוד שיירות-סחר. מטרתם הייתה כסף, הכנסות. הסיבה השנייה למגבלות סחר היא התאגדות יצרנים מקומיים למניעת תחרות מצד יצרנים יעילים יותר שמתגוררים בעיר אחרת או בממלכה אחרת. המשמעות המעשית של "מלחמה בסחר חוץ" היא הפעלת כפיה על האזרחים שבשליטתך לרכוש מוצרים יקרים יותר, לכפות עליהם ירידה ברמת החיים לטובת היצרן המוגן. 

ככל שהשלטון טוטליטארי כך הוא "הצליח" במלחמתו בגלובליזציה – "הצליח" להגביל את חופש נתיניו או אזרחיו לרכוש מוצרים מועילים כרצונו. ההצלחה הגדולה "במלחמה בגלובליזציה" במאה הקודמת הייתה של הגוש הקומוניסטי. ייבוא חופשי נאסר לחלוטין, כך הובטחה "תעסוקה מלאה" לאזרחי גן העדן הקומוניסטי. היו רק שתי בעיות קטנות: השכר במסגרת "התעסוקה המלאה" עמד על כ- 70 דולר לחודש; והבעיה השנייה, חמורה לא פחות, הייתה שנייר הטואלט היה דומה יותר לנייר זכוכית מאשר לטישיו אמריקאי. זהו מחיר "המלחמה בגלובליזציה". 

כאן יעצרו אותי הלוחמים ויאמרו: "אל תגזים לקיצוניות – לא צריך להגביל לחלוטין סחר חוץ". ובכן, אי אפשר "להילחם בגלובליזציה" מבלי לתת לפוליטיקאים את הכוח להחליט סלקטיבית על מי "להגן". אני יצרן נעלים לא כל כך מוצלח ולכן אני שונא גלובליזציה. לכן, אתרום בנדיבות לפוליטיקאי שיעזור לי לחסום יבוא נעליים בשם "המלחמה בגלובליזציה". אשכור לוביסטים שיוכיחו לכולם את העוול החמור שייגרם לפועלים שלי בגלל שאפשר לייבא נעליים זולות יותר מסין. אם הלוביסטים יצליחו במשימתם ויבוא הנעליים ייחסם או יתייקר, יגרם עוול ל-7 מיליון אזרחי ישראל שייכפה עליהם לרכוש נעליים יקרות. הפוליטיקאים יצאו ללא פגע מהחקיקה כי הם יאשימו בהתייקרות הנעליים את הקפיטליזם החזירי של יצרני הנעליים בארץ. ח"כ שלי יחימוביץ' תציע "פיקוח על יצרני הנעליים", על רודפי הבצע. 

למדינת ישראל יש היסטוריה "מפוארת" של מלחמה בגלובליזציה. מלחמה זו החלה להיחלש רק בשנות השמונים. יבוא חופשי היה אסור מנימוקים "ציוניים", אפילו על נסיעה לחו"ל הוטלו מגבלות (מגבלות רק על האזרח הפשוט). מנגנון התעמולה הסוציאליסטי של מפלגות הפועלים שטף לנו את המוח שעלינו לסבול רמת חיים נמוכה כדי למנוע "בריחת מטבע חוץ" מישראל בגלל שאנחנו מדינה קטנה, קולטת עליה ומוקפת אויבים. למיטב זכרוני, כמעט כל עדר הכלכלנים בעיתונים ובאקדמיה לא פצה פה, כולם הסכימו עם התיאוריה הכלכלית המזויפת. המלחמה בגלובליזציה התנהלה לא רק על ידי הטלת מכס גבוה מאד, אלא גם באמצעות חלוקת רישיונות יבוא ומכסות יבוא. לא קשה לנחש איך חולקו רישיונות היבוא, ומי המאושרים שקיבלו את הזיכיונות לייבא לארץ מוצרים. שרידי המלחמה בגלובליזציה בישראל עדיין קיימים: אסור, לדוגמה, יבוא חופשי של פירות וירקות, מלט ועוד מספר קטן של מוצרים עליהם מוטל מכס רצחני. על מוצרים רבים אחרים עדיין מוטל מכס סמלי, סתם כדי לתת פרנסה לביורוקרטיה הממשלתית. 

מטבע חוץ לא יכול "לברוח" – הוא פשוט מתייקר אם יש לו ביקוש רב. מאזן התשלומים תמיד מאוזן. אם יש גירעון במאזן המסחרי, כלומר אנחנו מייבאים יותר מוצרים מאשר מייצאים – אז ביקוש היתר למטבע חוץ למימון היבוא יגרום לשקל להיחלש עד שסחר החוץ יתאזן (הייבוא יתייקר). ואם השקל לא נחלש, למרות שיש גירעון מסחרי, אז סימן שנכנס למדינה מטבע חוץ בדרך אחרת וגורם לאיזון (יצוא שירותים, הלוואות מחו"ל, אקזיטים של חברות הייטק מקומיות, מכירת דירות לתושבי חוץ, השקעות זרות במשק הישראלי וכו'). והמאזן מאוזן... 

כאן המקום לציין שמאזן התשלומים של כלכלת ישראל נמצא במצב מצוין יחסית לרוב מדינות העולם, בעיקר בזכות "הגלובליזציה". המסחר הבינלאומי וביטול המגבלות על סחר במטבע חוץ ועל השקעות של ישראלים בחו"ל – הטיב איתנו. מאז שנת 2003 הגירעון המסחרי נמוך (ומעיד על כושר התחרות של מוצרים ישראלים), ויש עודף שגדל משנה לשנה של מטבע חוץ. העודפים מתאזנים על ידי השקעות של ישראלים בחו"ל. כלומר, אנשי עסקים ישראלים מלווים לעולם ומשקיעים בחו"ל מיליארדי דולרים "עודפים". ימות המשיח. זו גם הסיבה האובייקטיבית להתחזקות השקל שסטנלי פישר מנסה להילחם בה ללא הצלחה, להילחם ברווחת 7 מיליון אזרחי ישראל. 

282

הטענה העיקרית של מתנגדי הגלובליזציה בארצות הברית היא "אובדן מקומות עבודה אמריקאים" לטובת הסינים. התרופה המוצעת על ידי פוליטיקאים מידי פעם היא לחסום או להקשות על יבוא מוצרים מסין. הלובי התומך במגבלות הסחר נתמך על ידי יצרנים שמתקשים להתחרות ביבוא ולוחצים על הסנטורים שלהם "לעשות משהו" אחרת תגדל האבטלה במחוז הבחירה שלו. תמריציו הפוליטיים של הסנטור ברורים ומתווספת לכך בדרך כלל גם צדקנות ודאגה למיליארד הפועלים הסינים "שמנוצלים בתנאי עבדות ובשכר נמוך על ידי ממשלת סין שמונעת את התחזקות המטבע הסיני". 

למרות שהממשלה הסינית דופקת את העם עם היואן המוחלש (ומזרימה כך כסף ליצואנים המקורבים לכת השלטת), רמת החיים בסין עולה בעקביות. נכון, רמת החיים יכלה לעלות הרבה יותר – אבל זו בעיה פנימית של סין ועל הסינים לפתור זאת. אם אמריקה "תילחם בגלובליזציה" ותייקר את הייבוא מסין יסבלו מכך 330 מיליון אמריקאים שרמת חייהם תרד מבלי שזה יעזור ל"סינים המסכנים" (היצוא של סין יקטן). מיליארד סינים יסבלו אולי פחות ממטבע חלש – אבל יתווסף לכך גם סבל מהכנסות נמוכות יותר... 

ייקור הייבוא מסין יציל אומנם את מפעל הנעליים בקולוראדו ויקטין (אולי) את האבטלה במחוז הבחירה של הסנטור ג'ון סמיט, אבל הקטנת ההכנסה הפנויה של כל האמריקאים כתוצאה מהתייקרות הייבוא, תגרום למפעל אחר בויסקונסין לפשוט את הרגל. אבל לסנטור ג'ון סמיט לא איכפת כי זה מחוז הבחירה של סנטור אחר. אי אפשר "להילחם בגלובליזציה" מבלי לירות לעצמנו ברגל. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 18 דצמבר 2017 06:06
הוסף תגובה