שלישי, 09 נובמבר 2010 15:38

פישר – נגיד הבנק המרכזי "הטוב בעולם"

יתרות המט"ח של בנק ישראל הגיעו ל- 70 מיליארד דולר. מדיניות צבירת הדולרים והשקעתם מוכתבת בעיקר על ידי איש אחד: סטנלי פישר. רוב הסיכויים שיקשה על בנק ישראל לרדת מגב הנמר הדוהר. זה לא ייגמר טוב.

לפני מספר שבועות הוכתר סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, בתואר בלתי רשמי זה על ידי עיתון כלכלי חשוב באירופה – יורו-מאני. הזכייה בתואר בולטת דווקא על רקע הביקורת המתגברת נגד פישר בישראל. במקביל חזינו ב"קפיצת מדרגה" בחומרת ההתבטאויות בעיתונות הישראלית נגד "המבוגר האחראי". הגדיל לעשות העיתון גלובס שפרסם את דבריו של פרופ' יעקב שיינין: "המחיר שעם ישראל ישלם עלול להיות מאוד כבד. אם לא תהיה צמיחה, האבטלה תהיה גדולה יותר, היצואנים לא ירוויחו. היצרנים המקומיים לא ירוויחו. זו פגיעה בפוטנציאל הצמיחה וברמת החיים במשק". 

העיתון העז, ולמיטב זיכרוני לראשונה בתקשורת, לצטט מספר בכירים עלומי שם באוצר ו"בכיר לשעבר" שחבטו בפישר ללא כפפות: "קצת עלה לו הנוזל לראש", אומר בכיר באוצר. "עשו ממנו נגיד גאון, וכשעושים מבן אדם גאון, הוא מפסיק לחשוב ומתחיל להאמין שהאינטואיציה שלו יותר חזקה מהמחשבות של כולם. הוא פשוט שכח לחשוב, והתוצאה היא שעכשיו אנחנו זורקים כסף טוב אחרי כסף רע".

מספר מקורות מתארים את פישר כ"מהיר חימה". "הבן אדם יכול פתאום להגיב באגרסיביות. הוא מסתובב בארץ כבר 40 שנה, והוא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים את עצמנו. הוא ישראלי. גם מהירות החימה זה כנראה משהו שהוא מרשה לעצמו בגלל השהייה הרבה בישראל".

מקור אחר, שנכח בהזדמנויות שבהן פישר איבד את שלוותו, מספר: "הוא נוח לכעוס. רתחן מאוד. הוא עושה רושם מאוד אלגנטי של ג'נטלמן אנגלי. מאוד מאוד רגוע, מיושב בדעתו. סבא חם. אדם נעים הליכות. אבל בחיים הוא שונה. הוא לא רגיל שחולקים עליו. הוא יודע להתרתח, הוא יודע לדבר לא יפה, הוא יודע להיות חד וקר כמו סכין, יש לו כל מיני מניירות קטנות ועקיצות... בקרב כלכלנים מקצועיים בכירים, אין לו הילה כזאת, כמו שמציגים את זה. רבים חושבים שהוא עסקן או פוליטיקאי כלכלי. לא כלכלן דגול".

אין ספק שמדיניות בנק ישראל מוכתבת אישית על ידי "המבוגר האחראי" וחילוקי דעות בצמרת הבנק נסגרים "במשפחה". יתרות מטבע החוץ של בנק ישראל מתקרבות כבר ל-70 מיליארד דולר.

מהיכן יש לבנק ישראל כסף לקניית הדולרים? 

תנועת הכסף "במרתפי בנק ישראל" היא בעצם דלת מסתובבת: הבנק לוקח 1000 שקלים מתוך פיקדונות הבנקים שהוא מחזיק אצלו, קונה באמצעותם בערך 280 דולר מהציבור (מיצואנים, משקיעים, ואזרחים שקיבלו מתנה מהדוד באמריקה). הציבור מפקיד את השקלים שקיבל תמורת הדולרים בחשבונות הבנק שלו. הבנק המסחרי שלנו מעדיף להפקיד חלק ניכר מכספי לקוחותיו בבנק ישראל במקום להסתכן ולהלוות אותו. עכשיו לוקח בנק ישראל את 1000 השקלים ה"חדשים" או פחות (כסף שלא שייך לבנק ישראל) ושוב קונה איתם דולרים וחוזר חלילה. בין לבין בנק ישראל גם מדפיס כמה מיליארדים של שקלים (כנראה, לא הרבה יחסית לגידול ביתרות במטבע החוץ). בסופו של יום, כאשר ננעלת הדלת המסתובבת במרתף בנק ישראל, נרשם גידול בפיקדונות השקלים של הבנקים המסחריים בבנק ישראל ובמקביל נרשם גידול מרשים ביתרות מטבע החוץ שהבנק המרכזי מחזיק. בנק ישראל חייב שקלים לבנקים המסחריים אבל מחזיק כנגדם דולרים. 

אנחנו משתמשים במונח "דולרים" כי הבנק של עם ישראל אינו חושף את הרכב תיק המט"ח. הקניות מומנו בשנים 2008-2009 בעיקר על ידי ניצול פיקדונות הבנקים המסחריים בבנק ישראל. הבנקים שפחדו להלוות את הכסף לסקטור העסקי עקב המשבר, השאירו את יתרות השקלים בבנק ישראל (בסוף 2008 עמדו פיקדונות הבנקים בבנק ישראל על 44 מיליארד שקלים. פיקדונות אלה צמחו במהלך 2009 ל- 105 מיליארד שקלים). כדי לממן את הקנייה המסיבית של הדולרים לקח הבנק הלוואה של כ-15 מיליארד שקלים מהציבור ותמורתה נתן לציבור התחייבות בצורת נייר בשם מק"מ (מלווה קצר מועד) לפיו הוא מתחייב להחזיר את הקרן בתוספת ריבית. בנק ישראל לא נזקק בינתיים "להדפיס" כסף כדי לרכוש את הדולרים והאינפלציה לא הרימה ראש באופן משמעותי. 

התרחבות הפעילות הכלכלית בשנה הנוכחית (2010) והיציאה מ"אווירת המשבר" הגבירה את ביטחונם של הבנקים להרחבת האשראי ולכן הם הקטינו את הפיקדונות העודפים שלהם בבנק ישראל (יתרת הפיקדונות ירדה מ- 105 מיליארד שקלים בסוף 2009 ל- 81 מיליארד שקלים בסוף ספטמבר 2010 ראו את השורה "התחייבויות במטבע מקומי"). כדי להמשיך ולרכוש דולרים וגם כדי לאפשר לבנקים להשתמש בפיקדונותיהם השקליים בבנק ישראל (מבלי שיצטרך למכור לשם כך דולרים) – הגדיל בנק ישראל את הלוואותיו מהציבור באמצעות הגדלת כמות המק"מ (ואכן, יתרות המק"מ צמחו בעשרת החודשים של 2010 מסכום של 85 מיליארד שקלים ל- 132מיליארד שקלים, גידול של מעל 50 אחוזים) ייתכן שהסיבה להעלאות הריבית השנה אינו רק הצורך "לצנן את שוק הדירות", אלא גם הלחץ בו נתון בנק ישראל למכור יותר מקמי"ם – העלאת הריבית נועדה לפתות יותר משקיעים לקנות מק"מ.

נובע מכך שיתרות מטבע החוץ של בנק ישראל אינן שייכות לבנק ישראל, או לסטנלי פישר – אלה הם שקלים של אזרחי ישראל וגם של אזרחי חוץ "ספקולנטים". משקיעים זרים מחזיקים רק כ- 23% מיתרות המק"מ ולא כולם "ספקולנטים". במילים אחרות, בנק ישראל מחזיק, זמנית, את חסכונותינו השקליים בדולרים.

כאמור, הבנק של פישר לא מחזיק סתם את השקלים שלנו, אלא גם משלם לנו ריבית על כך. מהיכן יש לבנק ישראל כסף לשלם לנו ריבית? הרי הבנק המרכזי אינו "משקיע" את יתרותיו בעסקים מניבים שמרווחיהם ניתן לממן ריבית. נכון, הדולרים "מושקעים" בכל מיני השקעות "חסרות סיכון" כמו לדוגמה באג"ח של ממשלת ארצות הברית. החיסרון הוא שבנק ישראל "מרוויח" שם ריבית אפסית עד כדי כך שניתן להתעלם ממנה. אז מהיכן יש לבנק ישראל כסף לשלם לנו ריבית? בעיקר משני מקורות: האחד "מגלגול" הלוואות, הבנק משלם את הריבית מתוך כסף חדש שהוא מגייס באמצעות מק"מ טרי; המקור השני יכול להיות מהדפסת כסף. בינתיים הולכים ומצטברים הפסדי בנק ישראל בגין הריבית שהוא משלם (מבלי שיש לו הכנסות מריבית). הבנק דומה כאן למשפחה שמשלמת תשלומי משכנתא מידי חודש מבלי שיש לה הכנסות כלשהן – לוקחים הלוואה חדשה כדי לפרוע את תשלומי המשכנתה השוטפים. 

עד מתי יוכל בנק ישראל להמשיך ולהחזיק כך את השקלים שלנו? 

התשובה די פשוטה – כל עוד האזרחים והבנקים, מחזיקי המק"מ, לא זקוקים לכסף (לשקלים) לשימוש חלופי. המק"מ אינו "אפיק חיסכון" אטרקטיבי, אלא ברירת מחדל לזמן קצר מאד – הוא לא נוצר כאפיק חיסכון, אלא ככלי מוניטארי בידי הבנק המרכזי להזרים או לספוג כספים מהשוק. "חניה" זמנית מאד לכסף. 

סיבות רבות יכולות להיות למשיכת כסף גדולה ממק"מ: שימוש להשקעות חלופיות כולל נדל"ן ושוק המניות, שימוש להעלאת רמת החיים בצריכה שוטפת כגון רכישת טלוויזיית תלת-מימד, הקדמת קניות מחשש לעליית מחירים, או לצורך הרחבת העסק – יום יבוא ובנק ישראל יצטרך להחזיר את השקלים לבעליהם. 

מהיכן ייקח בנק ישראל שקלים, הרי יש לו בכספת רק דולרים? 

הבנק יעמוד בפני שלוש אפשרויות גרועות: האחת – למכור חזרה דולרים לציבור תמורת שקלים, אבל אז הביקוש הגדול לשקלים יוריד את שער החליפין, אולי ל-2.80 ₪ לדולר – חזון בלהות של הבנק ושל "נציג התעשיינים" – זו למעשה נסיעה מהירה בהילוך אחורי, כיוון הפוך למדיניות רכישת הדולרים הנוכחית והפסד הון אדיר לבנק כתוצאה מהפרשי שער – הבנק קנה דולרים בשער גבוה ומכר אותם בשער נמוך. האפשרות השנייה שתהיה לבנק ישראל היא להמשיך ולגייס מק"מ חדש, אבל כדי לשכנע את הציבור להעביר לבנק ישראל שקלים חדשים – יצטרך זה להציע ריבית גבוהה משמעותית, כלומר העלאת דרמטית ועקבית של שיעור הריבית במשק – חלום בלהות של "נציג הסוחרים" ושל צרכני האובר-דראפט בבנקים. הדרך השלישית לגיוס השקלים לפירעון המקמ"ים היא פשוט הדפסת שקלים על ידי הבנק המרכזי – תעלול נבזי שעלול לגרור אינפלציה, שחיקה של חסכונות הציבור שאינם צמודים למדד, העלאות ריבית וקריסת המשק, ובסרט הזה כבר היינו בראשית שנות השמונים. תיתכן גם אינפלציה "סמויה": מצב בו המחירים אמורים לרדת (כתוצאה של שיפורים טכנולוגיים, עליית פיריון), אבל האינפלציה הסמויה לא מאפשרת להם לרדת.

רוב הסיכויים שיקשה על בנק ישראל לרדת מגב הנמר הדוהר. ספק גדול אם תיתכן "נסיגה מסודרת ומושכלת (אקזיט)". בנק ישראל יוכל להרוויח על הדולרים רק אם תהיה בריחה מהשקל בגלל משבר כלכלי רציני בישראל, צניחה ביצוא ובתיירות, או בגלל אירוע בטחוני חמור (פי כמה ממלחמת לבנון האחרונה שלא השפיעה כלל על השקל). כלומר, בנק ישראל יחלץ מהצרות רק אם מדינת ישראל תיקלע לאסון... 

בין כך או בין כך, הסיכוי לתסריט חיובי – קטן. קשה להמר על העיתוי, אבל העתיד תמיד מגיע. אם יישחק המזל ל"נגיד הטוב בעולם" – תפוח האדמה הלוהט ייפול לידיו של הנגיד הבא, הרבה אחרי שפישר יפרוש "לעשות לביתו".

מוטי היינריך 

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:14
הוסף תגובה