19/10/2010

סיפור קטן על שטות גדולה – השוק הסיטונאי בתל אביב

חברה ממשלתית חדשה קמה: השוק הסיטונאי. הזדמנות לעקוב כיצד נולד עיוות, ולחזות איך אינטרסים פוליטיים הופכים למוקד כוח פוליטי חדש, מקור לחלוקת ג'ובים והטבות וכלי ליצירת זכויות כלכליות יש מאין לחוג סגור.

בעידן ההפרטה של חברות שבבעלות המדינה, מתרחש בשולי החדשות שינוי כיוון קטן שיגרום נחת לח"כ שלי יחימוביץ'. חברה ממשלתית חדשה עומדת לקום: חברת השוק הסיטונאי. הזדמנות, די נדירה בשנים האחרונות, שמאפשרת לעקוב בזמן אמת כיצד נולד עיוות, ולחזות כמו בסרט בהילוך איטי איך מתממשים אינטרסים פוליטיים והופכים למוקד כוח פוליטי חדש – מקור לחלוקת ג'ובים והטבות וכלי ליצירת זכויות כלכליות יש מאין לקבוצה מצומצמת. הזדמנות לחזות בהתהוותה של חברה ממשלתית-כלכלית, מוקד נוסף לשחיתות עתידית. 

השוק הסיטונאי הוקם בתל אביב ליד בית מעריב בשנת 1953 בעיצומם של "ימי מפא'י העליזים". רוב הפעילות הסיטונאית נמסרה כמובן ל"אנשי שלומנו", לתאגיד הענק החקלאי "תנובה" שהיה בבעלות הקיבוצים וההסתדרות, דהיינו – למפלגת העבודה של אז. המטרה כמובן הייתה, כמו בתחומים רבים אחרים, לשמור על "ההגמוניה הפועלית" על מקורות הכוח הכלכליים. מונח מכובס שמשמעותו לשמר לשנים רבות את שלטון המפלגה במדינת ישראל המתגבשת תוך הבטחת הגיבוי הפיננסי לפעילות המפלגתית. במסגרת זו צריך להעביר כמה שיותר מוקדי כוח כלכליים ל"אנשינו" שביום פקודה ידעו כבר מה לעשות. יתר עשרות המחסנים בשוק הושכרו לסיטונאים פרטיים. כדי למנוע תחרות ולאפשר לקומץ המאושרים לגרוף רווחים ללא הפרעה – נסגר הענף למצטרפים חדשים. העיסוק בסיטונאות של תוצרת חקלאית הוכפף לרישיון מיוחד... ורישיונות חדשים כמובן שלא הונפקו. בתנאים אלה ראו כמובן בעלי זכויות היתר ברכה רבה בעמלם... ושוויה הכלכלי של "זכות" זו האמיר עם השנים. ה"זכות", כלומר החזקה בחנות בשוק, נמכרה מיד ליד תמורת "דמי הסכמה" (משהו כמו "דמי מפתח" בדירות מוגנות) והניבה רווחי הון גדולים. תופעה ידועה במשק ריכוזי בו נוצרים רווחים לאו דווקא מפעילות כלכלית, אלא מרישיונות ונחלות בלעדיות שמוענקים על ידי השלטון. 

לפני מספר שנים החליטה עיריית תל אביב, בעלת הקרקע, לסגור את השוק הסיטונאי שהיווה מטרד תחבורתי ובריאותי בלב העיר ולהקים תחתיו פרויקט מודרני שמשלב מגורים, מסחר ובילוי. הסיטונאים שוב הרוויחו הון וזכו לפיצויי עתק למרות שהסכם השכירות עם חלק ניכר מהם הסתיים כבר 17 שנים לפני כן. אבל בישראל קל לפצות מכספי ציבור גם כאלה שלא מגיעה להם אגורה. ראוי לזכור שבמשטר "חברתי", הסכם בין שני צדדים לא תמיד קובע (כמו בסוגיית תמלוגי הגז), אלא מיני שיקולים אחרים ובעיקר – כוח, קשרים ואידיאולוגיה סוציאליסטית. אז עיריית תל אביב שילמה "פיצויים". 

השבוע אישרה הממשלה הקמה של שוק סיטונאי חדש בצומת מסובים. כדי לשמור על בלעדיות עסקי הסיטונאות תוקם חברה ממשלתית חדשה שתהיה בעלת השוק. למה חברה ממשלתית? למה בכלל צריך רישיון כדי להיות סיטונאי של תוצרת חקלאית? למה אסור לרמי לוי, לדוגמה, לבנות שוק סיטונאי בראשון לציון, ולמשה לוי להקים שוק סיטונאי בהרצליה? כדי להקים שוק כזה נדרש לקנות שטח אדמה גדול, להקים עליו ביתנים, רמפות, חניון וכו' – פרויקט פשוט מבחינה הנדסית ומהיר לבניה. משה לוי יתחרה בשוק של רמי לוי ויציע תנאים טובים יותר לסיטונאים. בהעדר מגבלות רישוי, קרוב לוודאי שעשרות או מאות סיטונאים חדשים יצטרפו לענף ופער התיווך בירקות ופירות יקטן. 

נקטע את החלום ונחזור למציאות. קרוב לוודאי שתפקיד מנכ"ל החברה החדשה כבר "סגור". המנכ"ל החדש חייב להיות נאמן למי שמינה אותו, דהיינו – לשר החקלאות. אילו רמי לוי היה מקים שוק סיטונאי הוא היה ממנה מנהל עם שני עוזרים ופקידה לצורך הניהול השוטף. אבל מרגע שהוחלט על "חברה ממשלתית" נדלקות עיני הפוליטיקאים והעסקנים. לא יהיה לשוק מנהל, אלא מנכ"ל. קומת משרדים שלמה מעל לחנויות הסיטונאיות תאכלס את משרדי "הנהלת השוק" (ובמשך השנים הקומה תהפוך כנראה ל"קומות משרדים"...). למנכ"ל תהיה כמובן "לשכה" מפוארת, חשבון הוצאות, תקציב שנתי לסיורים לימודיים בשווקים סיטונאיים בעולם וכמובן בירידים מקצועיים שנערכים פעמיים בשנה בלאס וגאס ובפריז. אילו השוק הסיטונאי היה בבעלותו של רמי לוי היה מנהל השוק מתייצב אצלו לדיווח אולי אחת לחודש. אבל לחברה הממשלתית החדשה יהיה דירקטוריון (זו אינה בדיחה – ראו בקישור הנ"ל לכתבה בדה-מרקר) ואין דירקטוריון בלי יו"ר (כלומר, פרזידנט). יש לשער שגם ג'ובים אלה כבר כמעט סגורים. נותר, כנראה, עוד ויכוח קטן לגבי הנציג של ש"ס בדירקטוריון ש"מתמודד" מול המועמד של שר החוץ. לאותו מועמד הובטח ג'וב של סגן שגריר בנפאל, מינוי שהתבטל עקב "לחץ פיזי מתון" שהפעיל שר הביטחון. הג'וב בנפאל הועבר ברגע האחרון לסגן-אלוף בצה"ל שצריך היה להיפטר ממנו עקב אירוע מביך עם פקידה... שהיא, ממש במקרה, בת אחותו של בכיר ההסתדרות. 

להלן חלוקת הדירקטורים בחברה הממשלתית החדשה: "הדירקטורים יבחרו על ידי שרי החקלאות והאוצר, שני שליש מהם יהיו עובדי מדינה ושליש נציגי ציבור, בהם יהיו נציגי הצרכנים, החקלאים ובעלי עניין אחרים" (דה-מרקר). מכאן אנו למדים על שפע גל הג'ובים הראשון הצפוי. איך השר הנכבד, צחי הנגבי, פספס את החגיגה. גם אנחנו "צרכנים", מעניין מי יהיו נציגנו בדירקטוריון? מעניין גם מי בוחר את "נציגי הציבור" לדירקטוריון. מזה שנים אני חולם להיות "נציג ציבור" אולי מישהו יודע למי מגישים קורות-חיים? 

כלום יש ספק שעשרות עובדי חברת השוק הסיטונאי, ובמשך השנים אולי מאות העובדים ובני משפחותיהם, יקבלו תלושי קניה סיטונאית בחנויות השוק? אם עובדי חברת חשמל זכאים לחשמל חינם אז למה שעובדי השוק הסיטונאי לא יקבלו מלפפונים חינם? עוד לא דיברנו על המשכורות: תהיה משכורת 13 וגם 14. השוק הסיטונאי עובד כידוע בשעות הלילה. צריך שתהיה משמרת לילה של עובדים עם תוספת גלובלית של 400 אחוזים. אבל במציאות כנראה שחוץ מהשומר בבוטקה (שהוא בכלל עובד של חברת כוח אדם) וחוץ מהג'ינג'י – באמת לא צריך מישהו במשרדים בלילה. אז מה? אפשרי סידור כמו בנמל אשדוד הממשלתי – עשרות עובדים יהיו ב"כוננות-משמרת" בבית וימשיכו לקבל את הגלובלית. 

אילו השוק הסיטונאי (אחד משווקים רבים ומתחרים) היה בבעלותו של רמי לוי, היו זכויותיו של כל סוחר מעוגנות בהסכם שכירות בין הצדדים. עם סיומו של הסכם השכירות, רשאים הצדדים להיפרד או לחתום על הסכם חדש. סיום הסכם השכירות מאפשר לצדדים לבדוק שוב את עלויות השכירות בהשוואה לשכר הדירה במקומות חלופיים. לא כך אם הממשלה היא בעלת השוק. במצב של "בעלות ציבורית" בלעדית, אין "בעל בית" לשוק – את זה יודע כל אחד. הסכם שכירות לא יסתיים לעולם וניתן יהיה למכור את "הזכות" להפקת רווחים על חשבון המדינה ואזרחיה לעד. בדיוק כמו בשוק הישן בתל אביב – שם הייתה קרקע השוק בבעלות מדינת תל אביב. הזזה עתידית של סוחר מחנותו בגלל הצורך לבנות גשרון להולכי רגל תהיה הזדמנות פז ל"פיצויים" של מיליונים רבים. 

עלויות הפוליטיזציה והשחיתות המתלווית ישתקפו במחירי השכירות והאגרות ויגולגלו למחיר הירקות והפירות. הנימוק לכל העיוות הוא כמובן נימוקו המוחץ של כל דיקטאטור: "טובת העם". ובכן, הנה "טובת העם"(על פי דה-מרקר): "...אסור להוציא את הקרקע ואת הניהול [של השוק] למכרז לשוק הפרטי, כדי למנוע מהזכיין לגזור רווחים בלתי סבירים". מדוע בכלל צריך שהממשלה תתערב ותתכנס לקבלת החלטה על הקמת שוק סיטונאי? אולי בכלל לא צריך שוק? האם יש שוק סיטונאי לחומרי ניקוי? לציוד משרדי? אם ריכוז המסחר הסיטונאי בירקות במקום אחד מעניק יתרון לסוחרים, אז יזמים בענף כבר היו מקימים שווקים כאלה ללא צורך בהחלטה ממשלתית. ואם כבר היה נוצר שוק במקום אחד, מדוע בכלל צריך "זכיין" בודד? צריך את רמי לוי ואת משה לוי ועוד יזמים רבים אחרים – שווקים וסיטונאים ללא הגבלה וללא פוליטיקאים. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב 19/12/2017
הוסף תגובה