שלישי, 24 אוגוסט 2010 15:39

ריצה לאחור בשדה מוקשים

איך הופכת מדיניות רווחה לקש ששובר גב גמל, ומפוררת "אחוות עמים". כיצד דווקא מדיניות "חברתית", המתיימרת לייצר "סולידאריות" ו"צמצום פערים" מעמיקה את הקיטוב עד לפירוקה של מדינה. בלגיה כדוגמה ייחודית.

בלגיה היא דוגמה ייחודית כיצד מדינת הרווחה המודרנית עלולה להיות הקש ששובר את גב הגמל ומוביל להתפוררות "אחוות העמים". כיצד דווקא מדיניות המתיימרת לייצר "סולידאריות" ו"צמצום פערים" מעמיקה את הקיטוב עד לפיצוץ בלתי נמנע של מדינה. 

התמקדנו בעבר בחדלות הפירעון הבלתי נמנעת של יוון, ספרד ופורטוגל – בגלל חוסר התקווה שמשתקף בחשבונאות הכלכלית הלאומית שלהן. ומעבר לכך – בגלל סיבות שוליות לכאורה, כגון חקיקת רווחה והעדר גמישות בשוק העבודה. תופעה דומה ניתן לראות לפעמים במאזני חברות עסקיות שתיאורטית מאפשרים לנו לאבחן את מצב החברה והערכת שוויה. אך במציאות העסקית מבעבעים מתחת לפני השטח של הדו"ח השנתי נושאים "שוליים" שלא מופיעים בספרים, כגון: איכות הניהול ומוראל של עובדים. לפעמים אפילו גורם פשוט של מזל יכול לתעתע בדוחות הכספיים. נביט קדימה אל המערבולת המתמשכת של החובות הריבוניים וננסה לזהות מי תהיה המדינה המועמדת הבאה, הבלתי צפויה, לחדלות פירעון. 

המועמדת המפתיעה הבאה לתואר "מדינת חדלת פירעון" היא בלגיה. מדינה אירופאית מכובדת, תרבותית, שלווה ואמידה, וגם תחרותית בשווקים העולמיים במספר תחומים. במבט ראשון בטבלאות החשבונאות הלאומית לא נזהה סיבה לשמיטת חובות. חובות הממשלה הבלגית בשיעור של כ- 400 ביליון אירו אינם כה גדולים במונחים מוחלטים, אך המקריות היא הגורם שעלול להצית שמיטת חובות בלגית. ההשלכות של חדלות פירעון של בלגיה יהיו חמורות מאשר רק פגיעה במחזיקי האג"ח הממשלתיים בגלל מעמדה של בלגיה כעיר הבירה הפדראלית של אירופה. 

הדבק המתמוסס 

בלגיה קיימת כמדינה כבר כ- 180 שנים. לאחר הניצחון הבריטי בקרב ווטרלו על נפוליאון בונפרטה (1815) רצתה בריטניה במדינת חיץ כדי לתחום את צרפת, הפתרון היה הקמת מדינה משותפת לפלנדריה שבצפון ולוולוניה שבדרום. בלגיה היא פדרציה של שלוש מדינות, השלישית היא בריסל. השפה המדוברת בצפון היא פלמית (הולנדית), בדרום – צרפתית. ובבריסל, החשובה ביותר, מדברים בעיקר צרפתית. החלוקה הלשונית ידועה, אך היא אינה דומה למחלוקות שפה אחרות בעולם. כאן המחלוקת רבת עוצמה ומעוגנת מאז 1980 בחקיקה דרקונית טיפשית שהגבירה מאז את חוסר הסובלנות. רוב הרשויות המקומיות משני צידי הגבול הלשוני מסרבות אפילו להכיר במסמכים שאינם ערוכים בשפתן. 

75 אחוזים מהתוצר הבלגי מקורם בסקטור השירותים, כאשר משקל התעשייה הולך ומצטמק. רוב הפלמים מאיישים משרות בסקטור הפיננסי ובענפי שירותים אחרים. העושר היחסי של הפלמים עומד על 118% מהממוצע בקהילה האירופאית בעוד שדוברי הצרפתית מדשדשים ברמת הכנסה של 85% מהממוצע באירופה. פריון העבודה לעובד פלמי גבוה ב- 20% מזה של ה"דרומים", הם מהווים מעל ל-70% בכוח העבודה המיומן. האבטלה בקרב דוברי הצרפתית כפולה מאשר בקרב דוברי הפלמית. מכאן גם נובע שהוולונים הדרומיים זוכים לתשלומי רווחה וסובסידיות של מדינת הרווחה הבלגית בשיעור שגבוה ב- 50 אחוזים מתקציבי הרווחה שמשולמים לפלמים בצפון. בקיצור, הפלמים מסבסדים את הוולונים ולא פלא איפה שבבחירות האחרונות התחזקה מאד המפלגה הפלמית, תומכת הכלכלה החופשית, שדורשת את פרוק בלגיה. 

הנושא החם מזה זמן רב בפרלמנט הבלגי, מעבר למחלוקת הלשונית, הוא החלק הגדל והולך של דוברי הצרפתית בעוגת-תקציבי-הרווחה. באופן לא מפתיע, הדרישה הקבועה להגדלת תקציבי הרווחה, אינה אהודה בצפון [ולכן, הטלת מיסים למימון הגדלת מדינת הרווחה – בלתי ישימה פוליטית. הפלמים מתנגדים להגדלת מיסים כדי לממן תשלומי רווחה ל"דרומים"]. התוצאה – לוקחים הלוואות, והחוב הפדראלי צמח ל- 100 אחוזי תוצר. זה עדיין לא גרוע כמו ביוון ובמדינות בלתי אחראיות אחרות, אך אם מצרפים לכך את הגירעון הקבוע בתקציב הממשלה בשיעור של 6 אחוזי תוצר לשנה – העניין כבר חמור יותר. 

לכו בעקבות הכסף 

שיעור החוב הגבוה ובעיות ההפרדה הלשונית הם גורמים קבועים כבר כ- 30 שנים. הבחירות האחרונות מאששות את הנטייה הגוברת לפרוק בלגיה. נטייה זו עלולה להתגבר, מהר מהצפוי, בגלל בריסל. 

למורת רוחם של פוליטיקאים רבים ביבשת, בריסל היא למעשה עיר הבירה של אירופה המאוחדת (1.1 מיליון תושבים). עיר עשירה שנהנית מהכנסה לנפש בשיעור של 233% מעבר לממוצע האירופאי. למרות שאוכלוסייתה מונה רק כעשירית מאוכלוסיית בלגיה היא אחראית ליותר מחמישית מהתמ"ג הבלגי. הסיבות ידועות: כבר משנות החמישים, כל כינון של אמנה ומוסד אירופאי משותף הזרימו כסף לבריסל. ועידת האיחוד האירופאי מעסיקה 25,000 עובדים, הפרלמנט האירופאי מעסיק 7,000 עובדים, למעלה מ- 10,000 משרדי לוביסטים רשומים בבריסל, ויש בה יותר דיפלומטים ונציגויות דיפלומטיות מאשר בוושינגטון (מה שמסביר את ההוצאה השנתית המשוערת של כ- 800 מיליון אירו על חשבונות הוצאות של נציגי מדינות). הוצאות תפעול ישירות של מדינות אירופה בבריסל על שכירות, חשמל וכדומה עומדות על מיליארד אירו לשנה. מעיין הכסף השופע בבריסל אינו נובע רק מכיסי מדינות אירופה. כ-40 אחוז מתושבי בריסל הם תושבי חוץ כי העיר מאכלסת מספר גדול של משרדים ראשיים של ארגונים ומוסדות בינלאומיים כגון נאט"ו וארגון המכס הבינלאומי על אלפי עובדיהם. 

כל הזרים הללו הממומנים על ידי ממשלות זרות נהנים מהשכר הגבוה ביותר באירופה, מזרימים כסף כבד לכלכלת בריסל דרך בתי הספר, מסעדות, סוכנויות רכב ורכישות נדל"ן. אזור בריסל הוא דו-לשוני בתוקף החוק ורוב הפלמים ילידי בריסל הם דוברי צרפתית – הם גם מאיישים את רוב המשרות המשתלמות. גם כאן נשמעות רטינות, והפעם של פוליטיקאים דוברי צרפתית על היפרדות מפלנדריה. גם כאן הסיבה היא כסף. 

לחצי סגירה על ברז הכסף של בריסל 

בריסל היא העיר השלישית בעושרה באירופה (אחרי לוקסמבורג ולונדון). תיאורטית היא יכולה להמשיך כעיר-מדינה עשירה, אך השאיפה בלתי מציאותית. הפקידים האירופאים הנלעגים חיים בבריסל בעולם מנותק משלהם, ולעיתים קרובות בגטאות עושר מנותקים מהאוכלוסייה המקומית. אפילו תושבים מקומיים שנהנים מפזרנותם של הזרים טוענים שדיקטאטורים בעולם השלישי היו מחווירים לעומת אורחות חיי הזרים בבריסל על חשבון ממשלותיהם. 

רוב מדינות אירופה נמצא בצד שזוכה לסיוע מהקהילה האירופאית. מספר מועט של מדינות וגרמניה בראשן מממנות את החגיגה. בעקבות המשבר הכלכלי נאלצות המדינות התורמות לבצע קיצוצי תקציב מכאיבים במדינותיהן ולקצץ גם בתקציבי רווחה. זו רק שאלה של זמן מתי יחליטו לצמצם גם את הצ'קים השמנים לבריסל. בריסל עומדת בפני התכווצות כלכלית לראשונה מאז תום מלחמת העולם. המשמעות היא – הקטנת הסיוע הנדיב לפדרציה הבלגית, ובמיוחד לוולוניה. 

יתרה מזאת, לאור התרחבות האיחוד האירופאי מזרחה – חדלה בריסל להיות מיקום גיאוגראפי הגיוני כבירה אירופאית. הגרמנים למשל (ספקי ה"דבש" העיקריים לבריסל), כבר לוחצים להעברת מטה נאט"ו לגרמניה. הצרפתים לוחצים להעביר יותר מוסדות אירופאים לשטחה של צרפת. אירועים אלה יחישו את סגירת ברז הכסף. 

מסכת גירושין 

בבלגיה מתפתחת "בעיית גירושים", כמו בין בני זוג מתגרשים. אבל במקום לריב על חלוקת הרכוש מסתמן ריב על חלוקת החובות. הממשלה נזהרת מפרסומים מהם ניתן להסיק מה שיעור הסבסוד אותו מזרימים פלנדריה ובריסל לוולוניה. בקווים כללים ניתן לומר שהחוב הממשלתי צריך להתחלק ביחס של 35:65 בין הוולונים לפלמים. אין סיכוי שוולוניה עצמאית וענייה תוכל לעמוד בפירעון חוב בסך 260 מיליארד אירו, חלקם המשוער בחוב הפדראלי. לעומתם, הפלמים ימצאו את עצמם, לאחר העצמאות, עם עודף תקציבי ועם יחס חוב-תוצר מהטובים באירופה. יתרונות הגירושים ברורים לפלמים. 

הסיכון הגובר להתפרקות מהירה מהצפוי של בלגיה תתבטא בשמיטת חובות המדינה-המאוחדת לשעבר. תסריט זה מתבסס על ההכרה בחוסר היכולת של מדינות אירופה להבין שכאשר מדינה מתפוררת – מהירות קבלת ההחלטות היא הגורם החשוב ביותר. 

בעידן רחוק, רגוע יותר כלכלית, הייתה אירופה בהנהגת גרמניה מתגייסת לחילוץ בלגיה. אבל הקנצלרית אנג'לה מרקל כבר חוותה את הנזק הפוליטי והאלקטוראלי שמסוגל לגרום סבסוד מזומן קטן ליוון. כך שאין לצפות להחלטות מהירות באירופה, אלא לגרירת רגליים, לסחבת ולדחייה. כלל לא ברור מי ייקח אחריות על החובות של בלגיה המתפרקת. 

ההתפתחויות בבלגיה יוכיחו את ההשפעה המכרעת שעלולה להיות לאירועים שוליים לכאורה. אירועים שוליים יכולים להניב תוצאות חסרות פרופורציה לעצם האירוע המניע. בלגיה ממוקמת במקום ה-20 בעולם בגודל הכלכלה שלה (תמ"ג) היא מפיקה 0.8% מהתוצר העולמי. יוון שהפיקה בימיה הטובים כ- 0.6% מהתוצר העולמי עדיין מזעזעת את השווקים הבינלאומיים. שני מקרי מבחן אלה מוכיחים עד כמה אג"ח של מדינות ריבוניות הן נכס רעיל ובשלב מסוים התשואה שלהן תזנק לשמים במקביל לקריסת מחירן.

ג'ון מולדין 

John Mauldin, best-selling author and recognized financial expert, is also editor of the free Thoughts from the Frontline and Outside the Box e-letters that go to over 1 million readers each week. 
For more information on John or his FREE weekly economics letters, go to: http://www.frontlinethoughts.com/learnmore

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:45
הוסף תגובה