שלישי, 29 יוני 2010 15:39

בג"צ טס לאילת באל-על

במדינה חופשית כל חברה יכולה להפעיל כל עסק (שאינו כופה את רצונו על הצד השני לעסקה), וכל חברת תעופה יכולה לטוס לכל מקום. למה נדרש אישור של שר או של בג"צ? השמיים צריכים להיות פתוחים לתחרות חופשית.

שר התחבורה אישר לחברת אל-על להפעיל 3 טיסות ביום לאילת, עם מקסימום 430 נוסעים ליום. האישור הוא ל- 6 חודשי ניסיון. חברות ארקיע וישראייר (שנהנו עד כה מבלעדיות) התנגדו להחלטה זו והגישו נגדה בג"ץ בטענה שההחלטה פוגעת ברווחים שלהן. בג"ץ הכריע שההחלטה תקינה ואל-על תטוס לאילת. 

הרבה מאד דברים ניתן לאמור על פרשה קטנה זו: 

1. מדוע נידרש אישור של שר התחבורה? במדינה חופשית כל חברה יכולה להפעיל כל עסק (שאינו פוגע בזולת), וכל חברת תעופה יכולה לטוס לכל מקום. במדינה נורמאלית צריכים להיות שמיים פתוחים ותחרות חופשית. לא אצלנו. אנו מדינה טוטאליטרית. רק מה שהממשלה (שר התחבורה) מרשה מותר לעשות. לכול דבר צריך אישור ורישיון. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ובלבד שיש לך רישיון מהשר... 

2. למעשה לא השר מנהל את משרד התחבורה, והממשלה לא מנהלת את המדינה – אלא בג"ץ. כל החלטה, מקטנה ועד גדולה עוברת דרך בג"ץ. כך קבע הבג"ץ. גם במקרה שלנו -- החלטת השר לא יכלה להתבצע עד שלא אושרה בבג"ץ. מי החליט על נוהל זה? הבג"ץ עצמו החליט. השופטים לקחו לעצמם סמכות בלתי מוגבלת על כל המתרחש במדינה. 

3. החלטת בג"ץ המאשרת את החלטת השר, היא החלטה סבירה, ברוך השם. כלומר -- היא במקרה סבירה, היא יכלה להיות גם הפוכה. אין שום כללים המנחים את החלטת הבג"ץ במקרה זה, וברבים אחרים, חוץ מאשר שיקול הדעת הפרטי שלהם. אם ההחלטה לא הייתה מתקבלת על דעתם -- היו פוסלים אותה. על פי שיקול דעתם, לא על פי החוק. 

שופטי הבג"ץ קבעו: 
"השר פעל במסגרת הסמכות הנתונה לו לפי החוק"..."אין פסול בכך ששר התחבורה מעוניין, באופן עקרוני, לעודד תחרות בקווי התעופה. לא מדובר בדעה קדומה או במשוא פנים, אלא בשיקולי מדיניות ענייניים ולגיטימיים. מעבר לכך, מדיניות עידוד 'השמיים הפתוחים' זכתה לעיגון סטטוטורי. התחרות החופשית הינה אינטרס מובהק של הצרכנים, והיא חלק מהזכות החוקתית לחופש העיסוק". 
כל הכבוד לבג"ץ. שמעתם: "תחרות חופשית היא ... חלק מהזכות החוקתית לחופש העיסוק". הבג"ץ עצמו אמר זאת במפורש. 

אז למה נדרשת הרשות של שר התחבורה – כדי ליהנות מ"הזכות החוקתית לחופש העיסוק"? כלומר – יש לנו "זכות חוקתית" מוכרת על ידי הבג"ץ, אבל רק בתנאי ששר התחבורה (והבג"ץ) מרשה... 

שר התחבורה הטיל מגבלות על אל-על: רק 3 טיסות ביום, מקסימום 430 נוסעים, ורק לחצי שנה. איך מגבלות אלה מתיישבות עם "חופש העיסוק"? 

אם בג"ץ היה באמת רוצה להגן על חופש העיסוק, ועל התחרות, ועל זכויות האזרח הוא היה מורה לשר התחבורה לא להתערב, ושכל חברה תוכל לטוס לכל יעד, ללא צורך ברישיון משר התחבורה. זאת הייתה יכולה להיות פסיקה טובה של הבג"ץ, בעניין עקרוני חשוב. פסיקה כזו לא ניתנה. 

השופטים גם אמרו שהמגבלות שהשר הטיל סבירות. איך הם קבעו? מה הקריטריונים ל"סביר" במקרה זה? האם השופטים מומחים בנושא קווי תעופה לאילת, ויודעים אם 3 טיסות ביום זה סביר? אולי 4 יותר סביר? 
אז בג"ץ (ושר התחבורה) קובעים כמה טיסות לאילת יהיו וכמה נוסעים ייסעו בכל חברה... כי השר ובג"ץ מומחים לכל נושא תחת השמש. 

באשר לארקיע וישראייר – הם טענו בפני בג"ץ שהכנסתם עלולה להיפגע מכניסת אל-על לקו. אכן טענה נכונה, הכנסתם, מן הסתם תיפגע בשל התחרות. אבל מי אמר שהכנסתם של ארקיע וישראייר היא דבר קדוש? ומי אמר שהבג"ץ קיים כדי לערוב להכנסה של ארקיע וישראייר? במדינה חופשית אין זה מתפקידה של המדינה, על שריה ושופטיה, לקבוע כמה כל עסק מרוויח. 

לסיכום: במדינה חופשית אין הממשלה או השר קובע איזו חברה תטוס לאן, וכמה טיסות תפעיל. במדינה חופשית אין גוף עליון (בג"ץ), אשר קובע, מעל לממשלה, כמה טיסות יומיות תפעיל כל חברה לאילת או לכל מקום אחר. במדינה נורמאלית הבג"ץ לא מתערב בפרטי הפרטים של החיים במדינה, ורק פוסק בעניינים חוקתיים, עקרוניים. 

אנו לא חיים במדינה חופשית. 

יעקב

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:59
הוסף תגובה