שבת, 26 יוני 2010 15:39

מדינת הרווחה מלבה את אש הקיטוב החברתי

ההשקפה ה"חברתית" המקובלת גורסת שפער כלכלי הוא הבסיס לפערים חברתיים. "חלוקה מחדש של העושר" ע"י המדינה אמורה להיות הפתרון. מאחר ואין מטה קסם להגשמת הרעיון, התהליך מתבצע דרך המערך הפוליטי, והתוצאה הפוכה.

תועמלני הסוציאליזם מדגישים פעמים רבות את העובדה שפערים כלכליים הם הבסיס לפערים חברתיים. על פי תפיסתם, היות ועמדות תרבותיות ודתיות משמשות ככסות לאינטרסים חומריים בלבד, הרי שקיטוב כלכלי הוא הגורם לקיטוב חברתי. זו הסיבה לכך שמדדי העוני הם יחסיים ולא מוחלטים – העיקר הוא הפערים ולאו דווקא מצבם האובייקטיבי של האזרחים. "חלוקה צודקת" של המשאבים אמורה לנטרל את הסיבות ה"אמיתיות" לויכוח ולמחלוקות ובכך לעקור מהשורש את גורמי הפילוג. סוציאליזם וסולידאריות חד הם. 

הנחות אלו עשויות להיות נכונות כאשר מדובר במערכת קומוניסטית קיצונית – חלוקה של העושר באופן מתוכנן ושוויוני עשויה אכן למנוע חיכוך אזרחי על בסיס תרבותי-דתי... כולם לבסוף עניים ושווים בעוניים – ולאף אחד אין אנרגיה לעסוק בויכוחי תרבות... אין פילוג... 

באופן אירוני, דווקא המבנה הפוליטי של מדינת הרווחה מוביל לתוצאה הפוכה למטרה המוצהרת. מדינת הרווחה מקיימת מנגנונים מסועפים שנועדו להתערב בתחומי חיים רבים מאד של אזרחיה, על ידי קביעה של חוקים ורגולציות ביחס אליהם. באופן זה, תחומים פרטיים במהותם עוברים תהליך של הלאמה מוגבלת, אשר במסגרתה הם זוכים לתקצוב ממשלתי תמורת כפיפות לתקנותיה ותכניותיה. 
מכיוון שמדובר במדינה דמוקרטית, תהליך עיצובן של הרגולציות בתחומים אלו עובר דרך ההליך הפרלמנטארי באמצעות פעילותם של פוליטיקאים המייצגים את חלקיה השונים של החברה. 

בשלב זה קורה תהליך מעניין. חיכוך מתמשך ועמוק בין חלקי החברה השונים, נובע מחלוקות הנובעות ברוב המקרים משאלות של תרבות, דת והשקפת עולם. מרבית הנושאים בהם עוסקת מדינת הרווחה, שהם פרטיים במהותם, הופכים לנושאים שבמחלוקת ברמה הלאומית. 

תחום החינוך הוא דוגמה טובה. אילו המדינה לא הייתה מעורבת בחינוך, היו כל ענייני החינוך נגזרים באופן ישיר מהשקפת העולם של הציבור – תכני הלימוד, סוג המורים, שעות הלימוד, זמני הלימוד, סוג התלמידים ועוד. כאשר תחומים רגישים שכאלו אינם קשורים למערכת הפוליטית, הרי שכל זרם בציבור דואג להקמת מערכת חינוך על פי השקפתו באמצעות מימון פרטי. כך, שאלת אופיו הראוי של החינוך לעולם לא מגיעה לדיון בבית הנבחרים, ולא מהווה פקטור במגרש הפוליטי. הפערים העצומים שקיימים בנושאים אלו בין אזרחי המדינה נשארים עניינם הפרטי, ואינם מגיעים לכלל התנגשות, פשוט כי אין על מה לריב. 

אולם, כאשר המדינה ותקציביה מתערבים בתחום זה – מתחיל מאבק על התקציב. מאבק זה בעצם מייצר יש מעין שדה קרב לעימותים תרבותיים בין האזרחים. הדיון אודות העוגה התקציבית מוציא את שאלות החיים מהתחום הפרטי, מעלה אותן לזירה הציבורית ומחייב את השחקנים השונים להלחם על אמונתם. שאלות עמוקות של דת ותרבות יוצאות באחת מבתי המדרש והאקדמיה ומתחילות להיאבק על שרידותן החומרית. 

במקום ש"חלוקה מחדש של העושר" תבטל את הסיבות למלחמות תרבותיות, היא למעשה מוסיפה למלחמה זו את הסיבה החמורה מכל – את חלוקת השלל. 

במקום שמלחמות תרבותיות ושאלות חינוך יתנהלו במרחב התרבותי על ידי מלומדים ואינטלקטואליים, עוברות מלחמות אלו למרחב הציבורי והפוליטי ומנוהלות על ידי פוליטיקאים ומוכרי עיתונים. כך, באופן אירוני, תורמת מדינת הרווחה להעצמת הפערים התרבותיים ולקיטוב החברתי. 

עקיבא ביגמן

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 06:00

3000 תוים נשארו