רביעי, 30 דצמבר 2009 15:41

נמצא המלאך גבריאל: רגולטור חדש לשוק ההון

היומרה להבחין מראש בטעויות, ולהפעיל רגולציה על פעילות כלכלית כדי למנוע ממישהו לשגות – היא מעבר לכוחו של פקיד ממשלתי. פיקוח על איש עסקים יכול לבצע רק מישהו מהליגה שלו – רק איש עסקים מתחרה מהענף.

ראש הממשלה ושר האוצר מחפשים בקדחתנות מזה חודשים רבים מחליף למשרת הרגולאטור הראשי של מדינת ישראל, במקומו של ידין ענתבי הפורש. התואר המורכב של התפקיד הוא "הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון". מפחיד. מחפשים בן אנוש שיהיה "אחראי" מטעם המדינה על כספי החסכונות של אזרחי המדינה. קרוב לטריליון שקל, אלף מיליארדים שמושקעים באמצעות עשרות או מאות גופים פיננסים: חברות ביטוח, קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות נאמנות וגופי השקעות אחרים. 

משרה זו, בגרסא זו או אחרת, קיימת בכל העולם המערבי מזה כ- 80 שנה. תיאורטית, תפקידו של "הממונה" להחליט במקום האזרח על גבול אפשרויות ההשקעה ולהגביל את הגופים הפיננסים למסגרת של כללי משחק כפי שיוחלטו על ידי הממסד הפוליטי. התוצאה המקווה היא שנוכל לנהל את חסכונותינו באופן מושכל ואילו הגופים הפיננסים לא ייקחו על עצמם סיכוני יתר. מערך פיקוח שלטוני זה היא ה"רגולציה". 

העיתונות הכלכלית דנה בחודשים האחרונים בתכונות הנדרשות מהאדם שימלא את התפקיד: עליו להיות איש מקצוע מעולה בעל ידע מעמיק בשוק ההון, בבנקאות, בביטוח ובהשקעות; עליו להיות "ערכי" ונאמן לציבור; בעל עמוד שדרה חזק שעמיד בלחצי הקבוצות הפיננסיות החזקות במשק ונכונות להיאבק בהם; בעל ידע משפטי; עליו להיות נקי ללא רבב או קשרים אישיים עם טייקונים; וכמובן, עמיד לפיתויים כספיים בדמות ג'וב שיוצע לו לאחר הפרישה... בקיצור, נדרש מלאך מסולם יעקב. השבוע, לאחר חודשים של חיפושים אותר המלאך גבריאל – פרופ' עודד שריג. פרופ' שריג עסק בייעוץ בנושאי ניהול השקעות והיה דיקן בית הספר למינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. 

הממסד וההון 

כללי הרגולציה לעולם נקבעים על ידי הממסד השלטוני, בתיאום עם הגופים המפוקחים ובליווי לוביסטים שיודעים איך להסביר לפוליטיקאים... בדיוק כפי שמחירי מונופול עסקי נקבעים על פי "תחשיבים" ו"ניירות עמדה" שמוגשים על ידיו לפוליטיקאים (חברת חשמל, תחבורה ציבורית ועוד). בשיטה זו, ואין אחרת, מובטחים רווחי המונופול או הקרטל המאושר. בנוסף, מקשים הפוליטיקאים על תחרות במונופול, בדרך כלל באמצעות דרישות רישוי מחמירות. ההיסטוריה הכלכלית בעולם מוכיחה שחברות ענק כמעט תמיד צידדו ב"רגולציה", ולפעמים אפילו יזמו אותה – שיטה בדוקה להקשות על מתחרים חדשים מלהיכנס לענף כי עליהם לעמוד ב"דרישות הרגולטור". לא רק חברות ענק מגלות חיבה לרגולציה שלטונית, אלא גם ענפי מסחר קטנים יותר: עורכי הדין בעד רגולציה של המקצוע, שיפוצניקים בעד "הסדרת הענף", ומתווכי הדירות יזמו את חוק התיווך ורישוי הענף – כולם רק דורשים את "טובת הציבור". יש מדינות "נאורות" בהן גם אינסטלאטור, טכנאי-מזגן ונגר נדרשים לרישיון... כך מצמצמים תחרות "פרועה" במקביל להצהרות הרגולטורים על "עידוד התחרות"... 

את תקנות הרגולציה אמורים לכתוב ה"אנשים הטובים" כדי לפקח על ה"אנשים הרעים". ה"טובים" בשכונה הם הפוליטיקאים שכותבים את החוק לאחר "שימוע" של הגופים המפוקחים. לכן, הרגולציה תשרת תמיד את הפוליטיקאים ואת המפוקחים, ופחות את האזרחים למרות הצהרות פוליטיות על "דאגה לאזרח". 

מוסדיים ומוסדות 

הרגולציה על הבנקאות חסמה פתיחה של בנקים חדשים בישראל מזה עשרות שנים; מנעה אפשרות של ניהול עצמי, על ידי אזרחים, של כספי פרישה בחשבונות פנסיה (כדוגמת חשבונות IRA האמריקאים) – כדי לא לפגוע בהכנסות הבנקים ובתי ההשקעות; הרגולציה היא שיצרה את החסינות מפשיטת רגל לגופי הענק וכך מאפשרת להם להתפרנס יפה גם כאשר הניהול כושל: משכורות, בונוסים, עמלות עתק ומרווחים דמיוניים בין ריבית על פיקדונות לבין ריבית על הלוואות. אם המדינה היא שמכתיבה ומפקחת על התנהלות הבנקים, על השקעותיהם ועל רמת הסיכון שהם לוקחים – מובן מאליו שהיא גם אחראית לכך שלא יפשטו את הרגל. 

אבל, החטא הגדול של הרגולציה כלפי המוסדות המפוקחים הוא בחיסול התחרות על אמינות הבנקאי וחיסול התחרות בין הבנקים על יציבות וזהירות – באיזה בנק כספינו יהיה בטוח יותר. הבנקים מתחרים לכאורה על תשואות, עמלות, ריביות ושירות. אבל אין בנק שמנהל קמפיין תחת הכותרת: "אצלנו כספכם יהיה בטוח יותר – אנחנו לוקחים סיכונים נמוכים יותר". כיום אין צורך בתחרות על אמינות כי הרגולטור "מבטיח" את הציבור מפני פשיטת רגל של בנק (על חשבון הציבור במקרה הטוב ובמחיר קריסת כל המערכת הכלכלית במקרה הרע). אין יתרון לבנק סולידי שאינו מסכן את כספי המשקיעים. זו גם אחת הסיבות לקושי לאשר הקמת בנקים קטנים חדשים כי "יש גבול" למטריית הביטוח שהמדינה יכולה להעניק. 

גם במשבר ההמשך, שיגיע ללא ספק, יקראו המוסדות והמוסדיים לאוצר להתערב כדי להציל את כספי החוסכים. כשהם שוב ידברו על ה"אסון" שיגרם לחוסכים במשיכה מבוהלת של הכספים בקופות ובקרנות, הם שוב יתכוונו לאסון שייגרם להכנסותיהם מהפחתת דמי הניהול שהם גובים מכספי העמיתים. מטרתם הייתה ותהיה שהכסף שלנו יישאר אצלם, ובמקביל, שמשרד האוצר ישלח יד לכיסנו ו"יבטח" בכספי המיסים את השקעותיהם הכושלות. 

האזרח 

מיליוני אזרחים מושקעים בתוכניות פנסיה וישירות בשוק ההון – אותם הרגולציה פשוט מרדימה. הרגולטור מעניק לנו את הביטחון שיש "מישהו למעלה" שדואג לאינטרסים שלנו ויודע מה טוב עבורנו. לבסוף אנחנו "מופתעים" מכך שהקרן שלנו השקיעה באגרות חוב מסוכנות ללא בטחונות. הכוונה הטובה תרמה לניוון החשיבה והאחריות העצמית של האזרח. 

היועץ המורשה 

בתווך שבין הצדדים נמצאים היועצים המורשים על ידי הרגולטור לתת לנו עצות. עוד ענף שזכה ל"הסדרה" ולרישוי. אם המדינה מעניקה "רישיון" אז אפשר לסמוך על הגושפנקא המקצועית. לא צריך לדאוג – המדינה שהסמיכה אותם היא שאחראית. קל לקנות את הצעותיהם לתשואות שנקבל, גם את המפתות והכוזבות. קשה לנו להאמין שהיועץ, נושא התעודה, לא טרח להתעמק במשמעות המוצרים המסוכנים עליהם המליץ. "המורשים" עומדים בתנאי הרישיון וכך הסיר מהם הרגולטור אחריות לניהול הכספים שלנו. אי אפשר לתבוע אותם על רשלנות שהרי הם עומדים ב"תנאי הרישיון". 

אין "רגולציה טובה" 

נגיד הבנק המרכזי האמריקאי לשעבר אלן גרישפאן העיד לפני כשנה בפני ועדת של הקונגרס, ואמר בין היתר: "טעיתי בהבנתי כיצד העולם פועל". הרגולטור הראשי של ארצות הברית בעשורים האחרונים הודה שלמעשה היה "באג" בהבנתו. מעטים בעולם מבינים בכלכלה יותר ממנו וממחליפו. אפילו החכמים ביותר (ללא ציניות) נכשלו. כישלונו כרגולטור נובע מכך שרגולציה ממשלתית על השווקים היא פשוט משימה בלתי אפשרית. פוליטיקאים ופקידים לא יודעים לעשות "רגולציה טובה" בדיוק כפי שאינם יודעים לעשות "עסקים טובים" שלא נכשלים. ממשלות בכל הזמנים נכשלו כישלון חרוץ בניהול תחומים כלכליים הרבה יותר "פשוטים": תכנון ייצור חקלאי, פיקוח על מחירים, תכנון דיור ועוד. העולם הפיננסי מסובך בהרבה מכל אלה ואינו ניתן לשליטה על ידי גוף מרכזי רגולטורי. המשימה בלתי אפשרית; ולכן, מי שתולה תקוות ברגולציה ממשלתית רואה מהרהורי ליבו. 

היומרה להבחין מראש בטעויות, ולהפעיל רגולציה על פעילות כלכלית כדי למנוע ממישהו לשגות – היא מעבר לכוחו של פקיד ממשלתי. פיקוח על איש עסקים יכול לבצע רק מישהו מהליגה שלו – רק איש עסקים מתחרה מהענף – מישהו שמכיר לפני ולפנים את הברנז'ה – וזה תפקידו של השוק: שיסוי מתמשך ותמידי של איש עסקים אחד במתחרהו, כל עוד פקידי ממשלה לא משבשים את תפקודם. הדרך להצלחה עסקית נובעת מהתחרות התמידית להציע להמונים מוצר איכותי יותר וזול יותר. בדרך נמחקים העסקים שלא עומדים בדרישות הצרכנים. פעמים רבות הזהירות משתכללת בשיטה של ניסוי וטעייה. כלומר, כישלון עסקי גורם לציבור לגלות יתר-זהירות בעתיד במקרים דומים. גם כאן התערבות ממשלתית משבשת חיסון-טבעי זה: אם הממשלה "מחלצת" את העסק הכושל – אז גם בסיבוב הבא ניפול בפח. מנגנון השוק אינו פועל תמיד ביעילות המרבית, אבל אין תחליף טוב יותר, ובייחוד לא פקיד ממשלתי שעובד עד שעה 4, מקבל משכורת, קביעות ופנסיה מובטחת. 

תפקיד המדינה לאפשר לעסקים לתפקד, כל עוד הם שומרים על החוק הבסיסי ביותר: לא תגנוב, לא תטעה, לא תפר התחייבות חוזית, ושמור על זכות הקניין לקדשה. אל למדינה להתערב בפעילות העסקית השוטפת. רב הנזק מהתועלת. קשה לאחל לפרופ' עודד שריג הצלחה בתפקידו הבלתי אפשרי. אבל צריך לאחל לו ולנו שהמזל יעמוד לצידו – שימעטו האירועים הדרמטיים במהלך כהונתו. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 05 דצמבר 2017 06:06
הוסף תגובה