רביעי, 25 נובמבר 2009 15:41

הפרטת בתי הכלא – התמונה המלאה

ניתוח מקיף בנושא הפרטת בתי הכלא. הארת הנושא מזויות שאינן נדונות בתקשורת. החלטת בג"צ מציגה רקע אידיאולוגי זהה של שופטיו לפיו בעלות פרטית ומניעי רווח - פסולים. החלטה שמנותקת מכל תבונה מעשית.

הפרטת בתי הכלא 

העיקרון מאחורי החלטת בג"ץ נגד בתי כלא פרטיים היה זה: "אסור למדינה להפריט את השימוש בכוח". לכך הצטרפו הרבה פרשנים, למשל - פרופ' שלמה אבינרי ב"הארץ", וקומנטרים בפוסטים הקודמים. 
אני מסכים. אין ויכוח על כך. 

הפילוסופיה המקובלת אומרת כך: האזרחים מתאגדים ומקימים מדינה כדי להסדיר את חייהם בחברה. האזרחים מוותרים על זכותם הטבעית להפעיל כוח לשם הגנה עצמית, ומפקידים בידי המדינה מונופול על הכוח. רק המדינה מותר לה להפעיל כוח נגד אזרחיה, ורק כדי למנוע פגיעה בזכויות הבסיסיות של אזרחים אחרים (הזכות לחיים, חופש וקניין). 

בידי המדינה מונופול על הפעלת הכוח, וזה נעשה באמצעות הגופים שהמדינה מקימה לשם כך: משטרה, צבא, שב"ס (ואולי אחרים?) . הפעלת הכוח נעשית אך ורק לפי החוק, והשופטים ממונים על פיקוח ויישום הנושא. 
עד כאן כולנו מסכימים, אני מקווה. 

בנושא בתי הכלא הפרטיים – המדינה לא הפקידה בידי הקבלנים את הזכות לאסור או לשחרר אסירים. היא גם לא הפקידה בידיהם את הזכות לקבוע את החוקים והכללים והנוהלים של המאסר. היא הפקידה רק את העבודה של מתן שירותים מסוימים, לאסיר, ולמדינה, בידי הקבלן. הקבלן הוא לצורך זה מועסק על ידי המדינה, עושה את דברה, לפי חוקיה, ונתון לפיקוח צמוד וקפדני ביותר. (על פי החוק שהתקבל בכנסת יהיו בכל עת 13 קצינים של השב"ס, בתוך כתלי בית הסוהר הפרטי, שיפקחו מקרוב על מה שקורה שם, ושרק להם יש סמכות בעניייני משמעת חמורים). 

מי שמופקד על הפעלת אלימות נגד האזרח בפועל, (בעת הצורך) איננה "המדינה" באופן ערטילאי. אין כזה דבר. מי שפועל בשטח הם השליחים של המדינה – מי שהמדינה מינתה לביצוע עבודות אלה (המשטרה והשב"ס). 

עד עכשיו היה מקובל דפוס מסווים של מינוי השליחים האלה – גיוס (למשטרה או לשב"ס), שבועת אמונים למדינה, ותשלום משכורת ישירות מתקציב המדינה. אני חושב שדפוסים אחרים למינוי שליחים של המדינה קבילים גם כן. אפשר להיעזר בקבלנים שפועלים בשליחות המדינה, ומבצעים את הוראותיה, בדיוק כמו השוטרים והסוהרים של השב"ס. אפשר להשביע את סוהרי הקבלן שבועת אמונים. העובדה שמודל המשכורת הוא שונה – שהם מקבלים כסף מהקבלן, במקום ישירות מקופת המדינה, אינה משנה את נאמנותם, כפיפותם למדינה והחוקים והנוהלים שהיא קבעה, ונאמנותם לתפקיד, כפי שהמדינה הגדירה, ומפקחת. 

קבלן בית הסוהר לא מרוויח כסף מהרעבת האסירים או ניצולם, או הכאתם, או ביזויים. הקבלן מרוויח כסף על השירותים שהוא מספק כדין, שירותי הלנה, הלבשה, מזון. הקבלן לא קובע מי ייכלא בכלאו, ומי ישתחרר מתי, וכמה פושעים המשטרה תעצור, והשופטים ידונו לכליאה. כל זה – בידי המדינה. הוא גם לא קובע את תנאי המעצר (כמה בחדר, כמה אוכל, כמה חופשות). פסילת המודל הזה של קביעת שליחים לביצוע תפקיד המדינה אינה מוצדקת. 

שוב – אין אנו מפקירים את הזכות להפעיל כוח בידי גרומים זרים, עצמאיים, בלתי תלויים במדינה. 
הזכות להפעיל כוח נשארת, בלעדית, בידי המדינה. אנו משנים רק את המודל שהיה מקובל עד עכשיו, לפיו המדינה בוחרת את השליחים שלה לביצוע תפקידיה בשטח. אני חושב שהמדינה יכולה לקבוע את שליחיה בדרך זו או אחרת, ובלבד שכל הכללים הנכונים נשארים בתוקף, דהיינו: פעולה רק לפי החוק והנהלים הנכונים. 

לתת אפשרות בחירה לאסיר 

הבג"ץ החליט לפסול הקמתם של בתי סוהר המנוהלים בידי גוף פרטי. קודם כול ברצוני לברך את הבג"ץ על שהתפנה מהדיונים השגרתיים בנושאים כמו מרחב המחיה של התרנגולותמחיר לחם או תוואי גדר ההפרדה, והתפנה לדון בנושא עקרוני, שאכן מן הראוי היה שיידון בבג"ץ. זה לא קורה לעיתים קרובות... 

הפסיקה שהנפיק היא כולה על טהרת האידיאולוגיה המרקסיסטית, וזה טבעי וצפוי. אין דרך אחרת לפסוק – כל אחד פוסק על פי השקפת עולמו והאידיאולוגיה שלו. אין לשופטי בג"ץ דרך אחרת, נסתרת, להגיע לאמת, או חוכמה עילאית מיוחדת. הפסיקה מנותקת מכל התייחסות למציאות. כמו שאמר אחד מבעלי הכלא: הבג"ץ לא ביקר בכלא, ולא בשאר בתי הסוהר הממשלתיים ואין להם מושג ירוק מה קורה במציאות. על מהות העניין עוד אכתוב בהמשך. 

כעת אני רוצה לספר על הדגם הצ'יליאני לטיפול באסיר. בצ'ילה אין בתי כלא פרטיים (לפחות לא היו בתקופה שהייתי שם). יש בתי כלא ממשלתיים בלבד, אבל, בתוך כותלי הכלא הממשלתי יש בית מלון מנוהל על ידי קבלן פרטי. האסיר יכול לבחור – הוא יכול לגור בתא הממשלתי, הקטן, חשוך, מעופש וקר, ולישון על מזרון קש, עם שמיכה מרופטת. הוא יכול לאכול את האוכל הממשלתי הסטנדרטי – שעיקרו לחם ומים וקצת מרק. 
מאידך – ישנו המלון פרטי בתוך הכלא. הוא יכול להתארח במלון, לקבל חדר נורמאלי, מחומם, עם מצעים נקיים, ושירותים נקיים. הוא יכול להזמין אוכל לפי טעמו. הכול בתשלום והכול בתוך בית הכלא. אין הממשלה מחויבת לספק לאסירים תנאי מלון 5 כוכבים, המדינה מספקת את המינימום. אם האסיר רוצה תנאים יותר טובים – שישלם. האסיר מקבל בחירה. 

אפשר היה לעשות דבר דומה אצלנו – לתת לאסיר לבחור. אפשר היה לפטור את האסיר מהעונש הנוראי של כליאה בבתי כלא פרטיים, המתנהלים למען בצע כסף, ולתת להם בחירה – מי שרוצה ייכלא בבית כלא ממשלתי סטנדרטי, בתא מעופש וצפוף. רק אסירים שמסכימים לכך ישלחו לבית הכלא הפרטי הנוראי. אני בטוח שהתור היה גדול מאד! כל אסיר היה בוחר בתא הנקי והמסודר של הקפיטליסט הנצלן ורודף הבצע. 
זה היה פותר את הבעיה של דאגת הבג"ץ לזכויות האסירים. אבל, כאמור, הבג"ץ לא מחפש פתרונות מעשיים, ולא מעניין אותו מה קורה בבתי הכלא. הוא פוסק על פי תחושות הבטן שלו. מזמן אני אומר שבג"ץ אינו מאגר של חוכמה יתירה. 

הבג"ץ וזכויות האסיר 

נשיאת העליון ביניש כתבה בהחלטתה בין היתר כי "העברת סמכות הענישה מן המדינה, לגורם שתכליתו המרכזית, מעצם הגדרתו, בהשאת רווחיו, פותחת פתח לשילובם של שיקולים זרים ובלתי רלוונטיים במערך השיקולים שנשקל על-ידי הגורם בעל הסמכות, שאינם עולים בקנה אחד עם הצורך להבטיח את זכויות האסירים ואת רווחתם". 

ביניש הוסיפה והתייחסה להיעדר האיזון בהעמדת הרצון המובנה לרווחים – אל מול הפגיעה באסירים: "די בהימצאות הסמכויות שעל הפרק, הכוללות מרכיבים פוגעניים, בידיו של גורם פרטי, שההצדקה לבחירה בו ומניעיו טמונים בהבאת הכנסותיו למקסימום והוצאותיו למינימום, כדי לצבוע בצבעים אסורים פעולות שברגיל מותרות הן, לפגוע בכבוד האדם של האסירים ולהוסיף על הפגיעה בחירותם הנובעת מעצם המאסר". 

מה שבולט בפסק דין זה הוא חוסר בחינת הדברים לגופם, והאופי התיאורטי הטהור של ההחלטה.לא נאמר שהייתה פגיעה בזכויות האסירים - זה ברור כי הכלא עדיין לא הופעל. לא נאמר מה יכולה להיות הפגיעה, וכיצד. נאמר רק שבאופן עקרוני, יוזמה פרטית, בעלות פרטית ומניעי רווח הם פסולים. עמדה אידיאולוגית (מרקסיסטית) נטו. אפשר לאמור הרבה דברים, בהתייחסות קונקרטית ספציפית ומעשית לאסיר וזכויותיו:

  1. אפשר להטיל פיקוח צמוד על הפעלת בתי הסוהר הפרטיים. אפשר להעסיק קצינים של שרות בתי הסוהר הממשלתי כמפקחים על הפעלת בתי הסוהר, עם נוכחות של 24 שעות. אני מניח שזה נעשה, ואם לא – היה מקום שבג"ץ יחייב שיעשה. הדבר היה מבטיח את זכויות האסיר בצורה טובה.
  2. חשש הגדול בכלא פרטי הוא לא לפגיעה בזכויות האסיר, אלא למתן זכויות יתר לאסיר, על ידי מפעיל הכלא, תמורת תשלום. האסיר יוכל, לכאורה, לשחד את מפעיל הכלא ולצאת לחופשות, או לקבל תנאים יותר מדי טובים בכלא, בניגוד למדיניות הענישה של הממשלה. זה חשש חמור יותר מהחשש לפגיעה בזכויות האסיר, וגם חשש זה מחייב פיקוח צמוד של שרות בתי הסוהר הממשלתי. היה מקום שבג"ץ יבדוק, בתגובה לעתירות של אסירים, (אם תהיינה) האם הכלא מתנהל בצורה תקינה, לפי החוקים, והאם יש פיקוח צמוד וטוב כנדרש.
  3. ניתן היה ליישם את ההצעה שהצעתי בפוסט הקודם: לתת לאסיר את האפשרות לבחור אם הוא מעדיף כלא ממשלתי או כלא פרטי. אפשרות זאת הייתה מבטיחה שאין שום חשש של פגיעה באסירים. אבל חופש הבחירה הוא מוקצה מחמת מיאוס, מבחינה אידיאולוגית, לדעת הבג"ץ – בגלל הפגיעה ב,שוויוניות". האידיאולוגיה המרקסיסטית של הבג"ץ מכתיבה אך ורק פתרונות ריכוזיים, מוכתבים מלמעלה. "אנחנו יודעים הכי טוב מה טוב בשבילך".
  4. לבסוף: הבעיה האמיתית והגדולה של אסירים בכלא אינה פגיעה בזכויותיהם מצד הסוהרים, או התעללות של סוהרים. הבעיה החמורה היא התעללות של אסירים אחרים. האסירים סובלים בכלא מאלימות ותקיפות מיניות מצד אסירים אחרים. זו מכת מדינה ועולם. בעיה זו לא קיימת בעיני הבג"ץ, כי הם לא יודעים מה נעשה בעולם שמחוץ למגדל השן שלהם.

הבג"ץ לא בחר בדרך מעשית. הוא בחר בדרך של הפסילה הגורפת, אידיאולוגית, מבלי להתייחס למציאות. 
לא מפריע לי שבג"ץ פסל חוק של הכנסת. הרבה חוקים של הכנסת ראויים שיפסלו אותם. אלא שאפשר לסמוך על הבג"ץ שיפסול את הראויים, ויאשר את הבלתי ראויים. הוא לפחות עקבי. 

אחדות רעיונית בעליון 

מה שמפריע במיוחד בהחלטת הבג"ץ (הפוסלת בתי הכלא הפרטיים) היא האחדות הרעיונית. ההחלטה נקבעה ברוב של 8 נגד אחד. כול השופטים העליונים חושבים אותו דבר (חוץ מאחד). ניתן היה לחשוב שההכרעה ברורה כשמש, שאין בכלל ספקות. נהפוך הוא – ההכרעה היא דקה שבדקות. 

השופטים לא טענו שהיחס לאסירים בבית כלא פרטי עלול להיות שונה מאשר בבית כלא ממשלתי. הם הודו שלא יהיה שונה, ואין הם פוסקים על פי החשש שהיחס יהיה שונה. (רק שופטת אחת חששה גם מזה). הנקודה שלהם היא עקרונית: הסוהרים שבבית הכלא הפרטי יהיו בעלי זכות אכיפה כמו סוהרי שרות בתי הסוהר (למעשה קצת פחות), וזה כולל את הזכות והחובה להשליט סדר גם באמצעות כוח אם צריך, וגם לירות אם צריך, כדי לסכל בריחה (בדיוק כמו בשב"ס). הם אומרים שהפקדת זכויות אכיפה בידי מי שאינם כפופים ישירות למדינה (משטרה, צבא או שב"ס) היא הפרה של זכויות האדם של האסיר. בייחוד חורה להם שהקבלן פועל "למטרות רווח". הם מזכירים מילים אלה 22 פעם בפסק הדין. 

השופט בעל דעת המיעוט סובר שהמדינה רשאית, ואף נוהגת, לספק חלק מהשירות לאזרח באמצעות קבלנים, ואין מקרה זה שונה, ואם התוצאה המעשית (הטיפול באסיר) לא תהיה שונה, כפי שמובטח, אז לא תהיה פגיעה בזכויות האדם, ובכל אופן, מן הראוי היה לא לפסול את החוק מראש, אלא רק אם, וכאשר תתגלה פגיעה. 
בתי כלא פרטיים יש בכל העולם, כולל ארה"ב, אנגליה, צרפת וגרמניה - עם נוהלים אלה או אחרים. באף מדינה לא הובעה הסתייגות חוקתית לעניין, ולא נטען שזכויות האסיר נפגעות, והעניין לא הגיע לידי דיון משפטי. בספרות המקצועית ובתקדימים יש דעות לכאן ולכאן. 

בנושא מאוזן ועקרוני (להבדיל ממעשי) כמו שלנו – כל שופט מכריע לפי האידיאולוגיה האישית שלו (בלשון עממית: לפי הרגשת הבטן שלו). היחס נקבע על פי היחס האידיאולוגי שלו לנושא ההפרטה בכלל. אם הוא סולד מהפרטות הוא יכריע נגד, אם הוא בעד הפרטות – יכריע בעד. אין דרך אחרת להכריע. 

וכאן הנקודה המרכזית. כל השופטים העליונים חושבים אותו דבר (חוץ מאחד). יש אחדות רעיונית. בסוגיה זו כל הכרעה סבירה לפחות באותה מידה – וההכרעה היא על בסיס אידיאולוגי טהור. והאידיאולוגיה של כל השופטים זהה (חוץ מאחד). חסר בבית המשפט שלנו ייצוג למגוון רחב של דעות. רק האידיאולוגיה המרקסיסטית מיוצגת. חסרה diversity – הדבר הכול כך מדובר. להשוואה: בבית המשפט העליון בארה"ב מתקבלות מרבית ההכרעות העדינות ברוב של 5 נגד 4. כי שם יש איזון אידיאולוגי, בבית המשפט העליון. 

שורש הבעיה היא בתהליך מינוי השופטים. השופטים העליונים ממנים את עצמם. לנשיא בית המשפט העליון יש למעשה זכות ווטו על המינויים. לא במקרה הם בוחרים רק שופטים העשויים באותו שטאנץ. הדבר פסול מכל וכול. פסול באופן עקרוני ועמוק. אסור שבית המשפט העליון יהיה מעורב במינוי שופטים. הדבר מהווה פגיעה חמורה בעקרונות הדמוקרטיה. איני חושב שיש ארץ אחת בעולם בה השופטים ממנים את עצמם (כלומר השופטים העליונים ממנים את השופטים החדשים בעליון). אין אף מוסד ממלכתי שממנה את עצמו. לא יכול להיות דבר כזה. 
המוסד המתיימר להיות הכי מפואר והכי חשוב, הכי צודק והכי יפה – ואשר הינו ללא ספק הכי חזק במדינת ישראל מתנהל בנהלים פסולים. 

הבג"ץ כנציג הקונצזוס 

הבג"ץ מציג עצמו כנציג הקונצנזוס הלאומי. השופטת בייניש הבינה היטב שהיא מחליטה החלטה אידיאולוגית בפסק דינה בעניין בתי הכלא הפרטיים. הנה משפט מתוך פסק הדין: 

"תפקידו של בית המשפט, שנדרש לפרש ולצקת תוכן להסדרים החוקתיים השונים אינו, כמובן, להכריע בין אידיאולוגיות כלכליות ופוליטיות שונות; אולם, יחד עם זאת נדרש בית המשפט לבטא את הערכים המעוגנים בקונצנזוס החברתי וביסודות הערכיים המשותפים לבני החברה, לזהות את עקרונות היסוד העושים את החברה לחברה דמוקרטית ולחשוף את הבסיסי והערכי תוך דחיית הארעי והחולף." 

ראשית אומרת כבוד השופטת "תפקידו של בית המשפט... אינו, כמובן, להכריע בין אידיאולוגיות" - נכון מאד!! ואח"כ היא הולכת ועושה בדיוק את זה - מכריעה בין אידיאולוגיות. ויש סיבה מדוע היא עושה זאת: "...נדרש בית המשפט לבטא את הערכים המעוגנים בקונצנזוס החברתי". כלומר: אנו בית המשפט העליון היננו "הקונצנזוס החברתי", או המחליטים מה זה "קונצנזוס חברתי". 

טבעי שכל אחד חושב שדעתו מבטאת הכי טוב את הקונצנזוס החברתי. גם לשופטת בייניש מותר לחשוב כך. אבל, לעניות דעתי, יש לכנסת הנבחרת טענה לא פחות חזקה לטעון שדווקא עמדתה היא "הקונצנזוס הלאומי". ובסיכום, היטיב לסכם את העניין דווקא כבוד השופט אדמונד לוי ובדעת המיעוט שלו: 
"לא שוכנעתי, לעת הזו, כי תחת ידו של המחוקק יצאה תקלה שאין לה תקנה. דומני, כי זהו המקרה שבו מוטב היה להעדיף תחילה ריסון שיפוטי ולאפשר לכנסת, לדיון הציבורי, ולניסיון החיים המצטבר – לומר את דברם." 

הפרטת בתי כלא - לא נושא חשוב 

בהמשך להחלטת הבג"ץ – בסופו של יום – הפרטת בתי הכלא הוא לא נושא חושב במיוחד. במסגרת תפקידיה ההכרחיים, המדינה חייבת לנהל בתי כלא – אין ויכוח על כך. זאת בניגוד לדברים רבים אחרים שהיא מנהלת ולא צריכה לנהל – כמו נמלים, חשמל, רכבות, נמלי תעופה, בתי חולים, וכו'. ההפרטה חשובה בתחומים אלה, שהם בעלי חשיבות והיקף גדול. ההפרטה של בתי כלא היה גימיק נחמד, אבל לא ממש חשוב. לדעתי – זה לא משנה אם המדינה מנהלת בתי כלא ישירות, באמצעות שירות בתי הסוהר הממשלתי, או בעזרת קבלנים. לא משנה בכלל. 

גם מנושא זכויות האסיר אני לא כל כך מודאג, ולא חושב שהנושא חשוב. האסיר הוא פושע. הבעיות הגדולות הן עם זכויות האזרחים שאינם פושעים, ונפגעות על ידי המדינה. גם לא עמדו חלילה להתעלל באסירים – בסך הכול קבע הבג"ץ שהיה חשש שייפגעו רגשותיהם העדינים... מבחינת התנאים הפיזיים – התנאים בבית הכלא הפרטי עמדו להיות טובים בהרבה מאלו שבבתי כלא ממשלתיים. 

במישור העקרוני – ההחלטה רק מבליטה את אופיו והרכבו האידיאולוגי של הבג"ץ, ואת חוסר התבונה המעשית שלו. לא היה מקום לריב עם הכנסת וממשלת ישראל דווקא בנושא זה. נושא חסר כל ערך מעשי – וחסר חשיבות מיוחדת במישור העקרוני. 

מה שקרה הוא שבית המשפט החליט לתת ביטוי לסלידתו האידיאולוגית מנושא ההפרטות בכלל, ומצא הזדמנות לכך. כמו כן מצא הבג"ץ הזדמנות לעשות שריר ולהציק לכנסת ולממשלה. והוא גרם בלגן במישור המעשי, כי ההחלטה לא ניתנה בזמן, ואנשים עבדו והשקיעו כסף לריק, והמדינה יצאה מופסדת בכמה מאות מיליוני שקלים... הכול לשווא. אני לא מתלונן על האופי האידיאולוגי של החלטת בג"ץ. אין אפשרות אחרת. כל החלטה היא אידיאולוגית, לא קיים משהו אחר. 

הדבר היחידי שדורש תיקון מיידי, עקרוני, היא סילוק מעורבותו של בית המשפט העליון מתהליך מינוי השופטים. אני בטוח שיש עוד אנשים טובים וראויים במדינה שיכולים לעזור בנושא מינוי שופטים. בית המשפט העליון צריך להיות מנוע מלעסוק בנושא זה. לא ייתכן שהוא ימנה את עצמו. צריך יותר גיוון אידיאולוגי בבית המשפט העליון. 

יעקב 

קישור לטקסט של פסק הדין.

עודכן לאחרונה ב שלישי, 05 דצמבר 2017 05:56
הוסף תגובה