שלישי, 08 ספטמבר 2009 15:42

מי מפחד מדפלציה?

דפלציה היא ירידת מחיר מוצרים שמאפשרת לנו לרכוש יותר מוצרים באמצעות כספינו. מדוע עליה בערכו של הכסף בארנק שלנו זו תופעה רעה שצריך "להילחם בה". ואילו אינפלציה "מתונה" ששוחקת את ערך כספנו "טובה"?

דפלציה היא ירידת מחיר מוצרים שמאפשרת לנו לרכוש יותר מוצרים באמצעות כספינו. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע עליה בערכו של הכסף בארנק ובחשבון הבנק שלנו זו תופעה רעה שצריך "להילחם בה". ואילו ירידה בערך חסכונותינו כתוצאה של אינפלציה "מתונה" היא תופעה חיובית שמתפקידו של הבנק המרכזי לשמר. האינסטינקט הטבעי שלי גורס שכאשר יש התנגשות בין טובת הפרט לבין טובת "הכלכלה" והמדינה – משהו דפוק במערכת. משהו מעוות, ואם יוסר העיוות אז דפלציה שטובה לאזרח תהיה גם טובה ל"כלכלה". 

הדפלציה הטבעית מאז המהפכה התעשייתית 

200 השנים האחרונות מציינות ניצחון של מוח האדם על מגבלותיו של גוף האדם: אפשר לנוע למרחקים גדולים מאשר טווח הריצה שלנו או טווח הרכיבה על סוס באמצעות רכבת או מטוס; אפשר להעביר מסרים מהר ורחוק מאשר במכתב שנשלח בכרכרה ואפשר לייצר לחם בכמות גדולה באלפי מונים מאשר ייצר האיכר בכפר בזכות מכונות, דשנים, הדברה ואחסון. יצירתיות המוח האנושי על רקע התרחבות הדרגתית של חופש הפרט מעריצות משטרי דיכוי משעבדים, הביא לזרם מואץ של המצאות טכנולוגיות. הגנה על זכות הקניין אפשרה לאנשים לסחור בתוצר עבודתם ולצבור את פירות עמלם. קפיטליזם. 

הפיתוחים הטכנולוגיים, המסחר הבינלאומי והתחרות הקפיטליסטית על ליבו וכיסו של הצרכן מוזילים באופן קבוע מוצרים ושירותים בקצב גובר והולך. אם לפני מאתיים שנים יכול היה בעל מלאכה באנגליה (נגר, מסגר וכד') לרכוש כ- 26 ככרות לחם (של 400 גרם) תמורת שכר של שבוע עבודה, הרי שכעבור מאה שנים אפשרה הכנסתו השבועית רכישה של 240 ככרות לחם. כך גם כיום: מחירו של מסך טלוויזיה LCD התכווץ ל-1/3 ממחירו לפני 6 שנים. אנחנו מפיקים כיום יותר תועלת ממחשב שעולה כ- 1,000 דולר מאשר ממחשב ענק שעלה מיליוני דולרים רק לפני 40 שנה. 

אנחנו נמצאים מזה זמן רב בעידן של מחירים יורדים עבור מוצרים ותיקים, ומסוגלים לקנות יותר מוצרים תמורת פחות שעות עבודה. דפלציה טבעית ומבורכת שמעלה בקביעות את רמת החיים ותוחלת החיים של האוכלוסייה על פני כדור הארץ. 

הדפלציה הטבעית שנובעת מצמיחה כלכלית אמיתית אינה מקטינה בהכרח את שכר העבודה. להיפך, השכר עולה בזכות הגידול בפריון העובד שמסוגל לייצר בעזרת חידושי טכנולוגיה יותר מוצרים באותה שעת עבודה. יש כמובן גם תקופות בהן היצע העובדים בתחומים מסוימים גדל באופן שאינו מאפשר הגדלת שכר. לדוגמה: הסרת כבלי הקומוניזם הסיני והגדלת חופש הפרט בסין לפני כ- 30 שנה, הגדיל את היצע פועלי הייצור בעולם ולא אפשר העלאת שכר לפועלי ייצור במדינות אחרות. התרחבות החופש בסין תרמה לדפלציה והניבה ברכה לעולם. מחירי המוצרים שיורדים העלו את רמת החיים גם מחוץ לסין. למה זה רע? 

דפלציה שנובעת מחסכנות 

"מומחים" מתריעים לאחרונה על הנטייה הגוברת של צרכנים במערב (בייחוד בארצות הברית) לחסוך בהוצאות ולהגביר את רמת החיסכון. הממשלות מדפיסות טריליוני דולרים אבל הציבור אינו משתף פעולה וחוסך את הכסף. כלומר, הצרכן מעדיף לשמור כסף מזומן במקום מוצרים. אם בגלל חשש מימי סגריר ורצון לבנות "כרית ביטחון" או בגלל הערכה שהמחירים ירדו ואז יוכל בעתיד לרכוש יותר מוצרים בכסף שנחסך. 

ה"מומחים" טוענים שהעדפה רצונית זו של הציבור הרסנית לכלכלה כי הקטנת הביקושים גורמת לפשיטת רגל של תעשיות שנתקעות עם מלאים גדולים. יצרנים לא מסוגלים לעמוד בהורדת המחירים הנדרשת על ידי השוק, פושטים רגל ומגדילים את האבטלה. ריבוי מובטלים מקטין עוד יותר את הצריכה ומעודד את הדפלציה. אבל המומחים לא שואלים את השאלה המתבקשת: מדוע נוצרת אבטלה כאשר הצרכנים מגדילים את החיסכון? 

הרי הנהלת המפעל יכולה להוריד לכאורה את שכר העבודה, אשר יחד עם הירידה במחיר חומרי הגלם – תאפשר למפעל להמשיך לייצר ולמכור את המוצרים במחיר הנמוך שהשוק דורש. כלומר, החסכנות של הצרכן צריכה לגרום לירידת מחירים ובמקביל גם לירידת שכר כללית. התוצאה במקרה כזה (אם הממשלה לא הייתה מדפיסה כסף) היא הגדלת ערכו של הכסף שבידנו. במקרה זה, גם אם שכרנו ירד, נוכל עדיין לרכוש את אותה כמות של מוצרים ושירותים כי גם המחירים ירדו. שינוי העדפות של ציבור הצרכנים שגורם לביקוש גבוה לכסף למטרת חיסכון אמור בסך הכול לגרום לעליה בכוח הקניה של המטבע (אפשר לקנות באותו סכום יותר מוצרים). התהליך אמור היה לגרום לשיווי משקל חדש עד שהגידול בפיקדונות הציבור בבנקים וירידת הריבית הטבעית (בגלל היצע גדול של חסכונות) תעודד יוזמות ופיתוחים חדשים וסיבוב חדש של צמיחה בריאה. צמיחה על בסיס מינוף נמוך של הבנקים שעשירים בפיקדונות. מה רע? 

האבטלה שנוצרת בתהליך זה לא נגרמת "בגלל הדפלציה", אלא בגלל חוקי העבודה שלא מאפשרים הקטנת שכר: הסכמים קיבוציים, חוקי שכר מינימום, האיסור על "הרעת תנאים", ריבוי עובדי ציבור שמועסקים על ידי הממשלה ובמונופולים ממשלתיים (נמל, חשמל, מים), חקיקה שהעניקה כוח כפיה לוועדי עובדים ועוד. 

חוסר היכולת הפוליטית להילחם בקבוצות הלחץ הכלכליות והעדר אפשרות כלשהי לשנות את חוקי העבודה "המתקדמים", מאלצים את הפוליטיקאים "להילחם" בדפלציה. מלחמה ללא צורך אמיתי. הדרך בה "נלחמים" בדפלציה היא באמצעות הדפסת כסף והורדת ערכו – יצירת אינפלציה "ברוכה". כלומר, הדבקות ב"הגנת העובדים" גורמת בסופו של דבר לפגיעה כלכלית בכל האזרחים למעט במספר מצומצם של סקטורים חזקים באמת כגון עובדי נמל, חשמל (ואולי גם עובדי בנק ישראל...) שמצליחים להדביק את קצב האינפלציה בעזרת תוספות שכר. 

דפלציה בגלל הפחד של הבנקים להלוות כסף 

בשנים האחרונות חזינו כיצד הבנקים המרכזיים בעולם ניצלו את יכולתם "לשלוט בריבית" והנהיגו ריבית נמוכה במיוחד כדי לסייע לממסדים הפוליטיים לדחות משבר כלכלי או "להיחלץ" ממשבר קודם. הריבית הנמוכה יחד עם החקיקה הסוציאלית (בארה"ב) שחייבה בנקים להלוות גם ל"שכבות החלשות" הרחיבה את היקף האשראי ועודדה נטילת סיכונים על ידי יזמים ועל ידי הציבור הרחב. כל אחד בנה על ההנחה שיימצא מישהו שיקנה ממנו את הבית או המיזם במחיר גבוה יותר. עד שמישהו אמר: "אני לא קונה" ואז התחילה ההתמוטטות. 

כאן התחיל תהליך בו משקיעים וצרכנים איבדו את האמון בתעשיות ובמוסדות מסוימים. במקרה כזה דואג השוק לחלוקה מחדש של המשאבים הכספיים האמיתיים. כלומר, למכור מניות של חברות בהן איבדנו את האמון, לשמור על הכסף ולאחר מכן לקנות מניות של חברות יציבות יותר. בתהליך זה חייבים להימחק מהשוק חברות ועסקים שאין הצדקה לקיומם, שאף אחד לא מעוניין במוצרים שלהם, או כאלה שלא מכרו מוצרים אמיתיים אלא בלופים. הבנקים המלווים סופגים הפסדים ומצמצמים את האשראי. בתנאים אלה אמורה הריבית לרדת ללא "סיוע" של הבנק המרכזי כי הביקוש להלוואות יורד וגם מידת הזהירות במתן אשראי של הבנקים היציבים עולה. לא הדפלציה היא הגורם למשבר, אלא הריבית הנמוכה מלאכותית וההגדלה המטורפת של כמות הכסף על ידי הממשלות. כעת, שלב התכווצות האשראי מזין דפלציה אשר "מנקה" מהשוק את העסקים המלאכותיים שמלכתחילה לא היה להם זכות קיום. מה רע? 

הפחד מדפלציה 

מעורבות הבנקים המרכזיים והממשלות בכלכלה (ובחוקי העבודה) אינה מאפשרת דפלציה "ברוכה" ומעוותת את התהליך. ירידת מחירים נומינלית גורמת לכך שעולה הערך הריאלי של חובות שחלקם הגדול נוצר ב"עידוד" ממשלתי. התהליך מלווה גם בירידה בהכנסה הריאלית בגלל אבטלה שגדלה (כי אסור להקטין שכר). צרוף העיוותים גורם לירידה ביכולת הפירעון של חובות ומביא להתמוטטות הסקטור הפיננסי שעוסק בתיווך בין חוסכים ללווים. סקטור זה פועל ברמת מינוף גבוהה במיוחד (בחסות הממשלות). פוליטיקאים יודעים כי אם הציבור ייווכח שחסכונותיו ירדו לטמיון זה יביא לסופה של המערכת הפוליטית והעסקית שמקושרת אליה. 

במשטר של כלכלה חופשית, בו גם שוק העבודה חופשי ממגבלות, דפלציה אינה "רעה". מדובר בתהליך התאמה ותיקון של השווקים – במסע ארוך לשיפור רמת החיים של כולנו בין אם כתוצאה של שכלולי טכנולוגיה או בין אם בתהליך שמכווץ בועות כלכליות לגודלן הטבעי. 

המשטרים בעולם כיום אינם חופשיים כלכלית, וכאשר אי אפשר להקטין שכר עבודה (בגלל "הרעת תנאים" וחוקי שכר מינימום) אז עומדת בפני התעשיין רק אפשרות אחת – לסגור את העסק. נוח להאשים את הדפלציה ולא את משטר מדינת הרווחה ואת חוקי העבודה "המתקדמים". 

דפלציה אמורה להזיק יותר ל"רעים" – לקבוצות לחץ מקושרות בבנקאות ובתעשייה שבנו עסקים על אוויר ועל מינוף גבוה, לבנקים שמתקשים לגבות חובות, לעסקים שלא השכילו לייצר מוצר תחרותי. דפלציה אמורה להטיב עם ה"טובים" – בעלי חסכונות שערך חסכונותיהם עולה, צרכנים שמסוגלים לקנות מוצרים זולים יותר. דפלציה היא תהליך כלכלי טבעי בעוד שאינפלציה היא מעשי ידי אדם – פוליטיקאים שמדפיסים כסף. לא מפתיע שעיקר הסובלים מדפלציה נמנים עם "בכירי המשק" ולכן אנחנו מרבים לשמוע על "הסכנות שבדפלציה". הם אלה שקוצרים את פירות "המלחמה בדפלציה" – כספי הסיוע שהפוליטיקאים מדפיסים מגיעים קודם כל אל סקטור זה.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 04 דצמבר 2017 19:29
הוסף תגובה