פוליטיקאים עומדים לעיתים תכופות בלחץ שולחיהם [בדרך כלל ''קבוצות לחץ''] לתת מענה למצוקה, לפעמים אפילו אמיתית. לעיתים קרובות הפיתרון האמיתי או האופטימאלי לבעיה אינו יכול להיות מיידי בעיקר בגלל ההשקעות שנדרשות או הצורך בפיתוח תורה או טכנולוגיה להם נדרש זמן רב; לפעמים הפתרון קשה ביותר כי נדרש לו שינוי תפיסת עולם מושרשת; ולעיתים קרובות אין פתרון אמיתי לבעיה וצריך ללמוד ''לחיות איתה''. אבל מה לעשות? ההמונים דורשים ''פתרון עכשיו'' וברור לכול שפוליטיקאי שיבטיח ''פתרון'', גם אם זו הבטחת סרק, קרוב לוודאי שיזכה בבחירות כי ''עדיף לעשות 'משהו' על פני ישיבה בחיבוק ידיים''. הדוגמה של ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל, היא אירוע פוליטי-היסטורי חריג. כתשובה לשאלה ''מה אתה מציע?'' הוא השיב ''רק דם יזע ודמעות ואחר כך... אולי...''.

לעשות ''משהו'':

בעקבות פיגועים במקומות ציבוריים בשנות השבעים, נולדו ה''מאבטחים'' שכולנו מכירים. אלה שמחטטים בתיק בכניסה לסופרמרקט ואוחזים במכשיר גילוי המתכות שתמיד מצפצף, או ההוא שדורש לפתוח את תא המטען של המכונית ולמראה אוסף הגרוטאות המאיים שכל אחד מאתנו מחזיק שם, ממהר לסגור את המכסה... אבל כולנו שותפים לבלוף כי צריך לעשות ''משהו''... כל אחד מאתנו יודע, כולל מנהלים וקציני ביטחון, שמחבל שרוצה לחדור לחנות לשם ביצוע פיגוע לא יעצור בשער ויספר ל''מאבטח'' כי הוא נושא נשק. גם אם הוא נושא עשרה רימוני יד גלויים אין בכוחו של ה''מאבטח'' למנוע את כניסתו. ובכלל למה המחבל צריך להיכנס... פיצוץ בהתקהלות שלפני ה''מאבטח'' די בה כדי להשיג את מטרת הפיגוע... כולנו שותפים לבדיחה, אבל נרגעים כי בכל זאת עושים ''משהו''. אבל אם חלילה יקרה פיגוע במסעדה בה לא עמד דחליל אנושי – יזעקו אנשי התקשורת ויאשימו את בעל המסעדה ב''העדר אבטחה''. 

כך ירתה הארטילריה של צה''ל כ- 160,000 פגזים במלחמת לבנון השנייה, כמות שניתן היה להחריב בה כנראה את סטלינגרד. באחת מהכתבות החיות בטלוויזיה העיד תותחן שאין לו מושג להיכן יורים... עד היום לא ברור מה הייתה תכלית הירי... אולי בכלל ניקוי המחסנים מתחמושת ישנה... אך קרוב לוודאי שירו כי צריך לעשות ''משהו''... במלחמה בעזה, צה''ל כבר דאג שה''תותחן'' לא יתראיין. גם טייסים מקבלים קרוב לוודאי מטרות הפצצה ריקות מאדם ומתוכן – רק כדי לעשות ''משהו'' כתגובה לירי קסאם. 

לפני מספר חודשים דווח בעיתונות שעקב התראה על פצצה במטוס נוסעים מצרפת לישראל ליוו אותו מטוסי קרב... ומה יואילו מטוסי קרב לפצצה שבמטוס? מכסימום תהיה לטייסים תמונה למזכרת של מטוס נוסעים מתפוצץ לידם... אבל, צריך לעשות ''משהו''... 

תלמידי ישראל מגיעים למקום השלושים בעולם במתמטיקה אחרי זנזיבר? צריך לעשות ''משהו'': בדרך כלל חוזרים מידי שנה לרעיון המקורי של העלאת שכר המורים. כך מובטח שנקבל מורים גרועים שמקבלים משכורות גבוהות... 

מחירו של ה''משהו'' 

הבעיה היא שה''משהו'' בדרך כלל יקר מאד. בישראל יש כ- 100,000 עובדי ''אבטחה''. גם אם נניח שחלקם נחוץ לחברות ועסקים כאנשי שער, ולא משיקולי ביטחון, סביר שלפחות 70,000 מהם מועסקים ב''לעשות משהו''. מדובר בהוצאה שנתית מיותרת של למעלה מ- 4 מיליארד שקל לשנה. קל לחשב שימוש חלופי להון עתק זה... שיפור,לדוגמה, בתשתית התחבורה היה חוסך אולי עשרות הרוגים אמיתיים לשנה ואלפי פצועים מתאונות דרכים. 

ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון רצה מאד לקדם את הרכבת לירושלים עוד במהלך הקדנציה שלו. כאשר הציגו לו את החלופה ההגיונית, של קו מהיר לירושלים בתוואי חדש, הוא מייד הבחין בחיסרון הפוליטי שלו: משך הזמן הארוך של הפרויקט – הוא ידע שאת הסרט כבר יגזור ראש ממשלה אחר בעתיד הרחוק. אבל שרון בכל זאת רצה לעשות ''משהו''. לכן, הפעיל את כל משקלו וכוחו הפוליטי לשדרג את הקו הישן לירושלים. הקו אכן ''שודרג'' מהר, כחצי מיליארד שקלים נשרפו, אבל אף אחד לא נסע בקו שגווע מאליו. 

הפוליטיקה של ה''משהו'' 

מנהיגים פוליטיים מודעים ללחץ הציבורי לעשות ''משהו'' ולרוב אין להם אומץ לקום ולומר את האמת. שום מנהיג ישראלי ''ימני'' לא יקום, לדוגמה, ויעיז להצהיר ש''אין סיכוי בעתיד הנראה לעין לשלום עם הערבים'' ולפעול בהתאם. לכן, הם שותפים ל''משהו'': פעם זה הסכם אוסלו או אחר, פעם זה מחווה לכבוד יום ההולדת של ערפאת, או מחווה לרגל חג הקורבן. אחרי שעשו ''משהו'', נשבר ''קיפאון'' אי-העשייה וקשה לבוא אליהם בטענות... 

כך גם במשבר הכלכלי הנוכחי. קבוצות הלחץ שמייצגות את העסקים הגדולים והקטנים, נשיא התעשיינים, וכמובן – ההסתדרות שמייצגת את הועדים הגדולים [שכלל לא נפגעים במשבר] – כולם יחד, בגיבוי התקשורת והאקדמיה, מפעילים לחץ על הפוליטיקאים לעשות ''משהו''. שום פוליטיקאי חפץ חיים לא יכול לעמוד בלחץ זה, אפילו אם הוא משוכנע באיוולת שבצעדים. ואכן הם עושים ''משהו'', בערך מה שעושים עמיתיהם בעולם. 

הנזק הכלכלי והמוסרי של מעורבות הממשלות בכלכלה יצוף בשנים הקרובות [לא ב''טווח הרחוק'']. לא נחזה בשום ''תיקון''. במקרה ''הטוב'' יסתיים המשבר הנוכחי בתחילתו של המשבר הבא, אך הנפילה העתידית תהיה תמיד מצוק גבוה יותר. בדיוק כפי שמנהיגי הכלכלה האמריקאית ''חילצו'' לפני כשמונה שנים את הכלכלה ממשבר בועת הדוט.קום על ידי קביעת ריבית בנקאית אפסית ורק זרזו את היווצרות המשבר הנוכחי. 

קשה לחזות אם המשבר הנוכחי יהיה טראומטי מספיק כדי להביא לשינוי יסודי בתפישה של מהות הסדר הכלכלי העולמי. וקשה עוד יותר לחזות אם השינוי התפישתי יהיה בכיוון של שחרור הכלכלה ממעורבות הממשלות, או שמא התרופה תהיה רגולציית-יתר והעמקת ההשתלטות הפוליטית על המשקים – ואז, הטראומה האמיתית תידחה, במקרה הטוב, למשבר עתידי חמור מקודמו. משהו. 

מוטי היינריך