שישי, 15 פברואר 2008 15:46

אל תספרו לי מה זה עוני – הייתי ילד עני

דירת שיכון של חדר וחצי בראשון לציון. אבא, אמא, סבא, אני ואחותי התינוקת. מטבחון של מטר וחצי. המקרר בסלון. לא מקרר חשמלי, אלא מקרר בו מניחים כל יום חצי בלוק של קרח שקונים ממוביל הקרח...

דירת שיכון של חדר וחצי בראשון לציון. אבא, אמא, סבא, אני ואחותי התינוקת. מטבחון של מטר וחצי. המקרר ב''סלון''. לא מקרר חשמלי, אלא מקרר בו מניחים כל יום חצי ''בלוק'' של קרח שקונים ממוביל הקרח. לפעמים, כאשר מאחרים לרוקן את מיכל ההפשרה שבתחתית המקרר ממי הקרח שהופשרו, ה''סלון'' מוצף. כמובן שמעולם לא ליקקנו גלידה בבית כי לא היה תא הקפאה. לא הייתה מכונת כביסה, חיתולי הבד הורתחו בפיילה על מבער נפט [''פרימוס''] בחצר. הטלפון הקרוב ביותר היה במרחק של 300 מטר אצל שכן ''מבוסס''. אין לי ספק שחלק מבגדי לא היו ''יד ראשונה''. כאשר הרגל גדלה חתכו לנו את קידמת הנעל כדי למצות את השימוש בה לעוד מספר חודשים. אמבטיה לא הייתה אלא ''טוש'' שבלט מדוד חשמל שתלוי על הקיר. מזגן לא היה ואפילו לא מאוורר. נסענו באוטובוס לבית הספר היסודי בארי, מרחק של כ-4 קילומטר. שילמנו, לא הייתה הסעה מאורגנת. 

האוכל בסיסי – תמיד מבושל בבית. במסעדה, בית קפה או סטיקייה – מעולם לא היינו [מקדונלד טרם נולד]. כל הקיץ הלכנו יחפים [לאחר שבועיים כף הרגל מתרגלת לקוצים ולחול הלוהט]. תנור בישול לא היה – כיריים של גז בלבד. אפילו פטפון [נגן תקליטי פלסטיק ענקיים] ומצלמה לא היו אצלנו. 

אבא היה מנהל חשבונות – תמיד בשתי משרות מקבילות, אמא השלימה הכנסות בתפירה. היו תקופות של אבטלה, אך כילדים לא חשנו בירידה ב''רמת החיים'' כי הורינו נהגו תמיד לחסוך לימי סגריר. לא היו אז דמי אבטלה, השלמת הכנסה, קצבאות זקנה או קצבאות ילדים. עד היום לא ברור לי איך היה כסף לחוג קרמיקה ולחוג בלט – אבל היה. 

כילדים, לא ידענו שאנחנו עניים. הביטוח הלאומי לא פרסם דוחות ולא היו עיתונאים ''חברתיים''. ההורים ייחסו חשיבות עליונה ללימודים. לא היה לימוד חינם בתיכון. צריך היה לשלם שכר לימוד מלא. לכן, ההורים חסכו מגיל אפס גרוש לגרוש בתוכנית חיסכון לתיכון ולאוניברסיטה [נדמה לי ששמה היה ''גחלת'' של בנק הפועלים]. שעון יד שנייה קיבלתי בגיל 10 ואופניים בגיל 13. כדי לא לעייף את הגולשים, אסיים בכך שסיימתי את לימודי ההנדסה בטכניון ואחותי לימודי רפואה בירושלים. 

אז נא לא לבלבל את המוח עם דו''ח העוני של הביטוח הלאומי. החטא הקדמון היא האידיאולוגיה הסוציאליסטית שחינכה כבר דור שלישי של פרזיטים [כולנו]. חונכנו שכסף מקורו בחלוקה שרירותית של השלטונות [פוליטיקאים טובי הלב...] ושאין צורך לעבוד קשה – צריך רק למלא טפסים, להביא אישור מהרופא והזכאות דופקת כסף ישר לחשבון הבנק שלנו. לקשיש שגר בדירת ארבעה חדרים שבבעלותו ''מגיעה'' קצבת זקנה, לצעירה לא נשואה קצבת אם חד-הורית ולנכה שלשני בניו יש מספרת צמרת בתל אביב ''מגיעה'' קצבת נכות. אידיאולוגיית המגיע לי אינה נחלתם הבלעדית של ה''שכבות החלשות''. לתעשיין מגיע סבסוד בגלל שער הדולר, לחקלאי ''פיצויים'' על העדר גשמים, וליזם ההי-טק ''מגיע'' מענק מהמדען הראשי. 

חלקו הגדול של תקציב המדינה אינו תקציב הביטחון, אלא תקציבי העברה – מכונה ביורוקראטית ענקית גובה מיסים שנלקחים מכל הציבור [העניים משלמים רק את המע''מ שנכלל במחירי המוצרים]. הכסף מחולק כמעט לכל האוכלוסייה לפי רמת ''המגיע לי''. כאשר הכסף הוא תוצר חלוקה של הפוליטיקאים ולא כתמורה אובייקטיבית לעבודה, לכישרון ולמאמץ – נוצרת מלחמה של הכול בכול על הקרבה לברזי תקציב המדינה. לא יכול להיות שום קריטריון אחר זולת כוח, הכוח להזיק לפוליטיקאי או לציבור. ככל שכוחה הפוליטי של קבוצת הלחץ רב יותר יגדל חלקה ב''עוגת החלוקה''. זה סוציאליזם. תקציבי ההעברה צומחים משנה לשנה ויחד אתם דו''ח העוני של הביטוח הלאומי. 

אין במדינת ישראל 1.7 מיליון עניים. אין ''כל משפחה רביעית ענייה''. התבוננו סביבכם, אפילו אם אתם גרים ביפו, בבני ברק, או באום אל פחם – לא תראו שכל משפחה רביעית ענייה מרודה. יש הרבה פוליטיקאים, עסקנים ופקידים בביטוח הלאומי שמתפרנסים מה''עוני''. 

לא קיימת, ומעולם לא הייתה, שיטת משטר או חברה אנושית אשר ''פתרו'' את בעיית העוני. תמיד היו ותמיד יהיו עניים – בכל צורת משטר ובכל מדינה. ככל שהמדינה תגדיל את תקציבי ההעברה, תגדיל את המיסים ואת היקפי ה''חלוקה'' – תרד רמת החיים במדינה, תגדל האבטלה, יתרחב העוני. 

ולסיום, תרגיל במתמטיקה: לפי הביטוח הלאומי 36% מהילדים בישראל עניים. לפי נתוני חברות הטלפון ל-90% מהילדים מעל גיל 12 יש טלפון סלולארי. נא לחשב מה אחוז הילדים העניים שהם בעלי טלפון סלולארי... 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 06:00
הוסף תגובה