הכשל

צה"ל – המיתוס המרכזי

למה צה"ל? 

הצבא לכאורה לא שייך למסגרת הדיון באתר קו ישר. צה"ל אינו גוף כלכלי שמועמד להפרטה, ושרותי הגנה צריכים, גם להשקפתנו, להינתן על ידי המדינה. העלאת הדיון על צה"ל ל"קו ישר" נובעת מהשפעתו הכלכלית והחברתית על תחומי חיים רבים במדינה. השפעה מהותית. גודל הצבא מבחינת כוח אדם ותקציב אינו מאפשר להתעלם.

למרות שלצורך כתיבת הפרק נערכו שיחות עם מספר לא מבוטל של אנשי צבא, הסתמכנו על חומר גלוי וידוע והשתדלנו לצטט דברים בשם אומרם. בעיקר, הסתמכנו על שכל ישר – מסקנות שאפשר להגיע אליהן גם ללא מידע פנימי כלשהו.

הפרק כולו, נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה. לצערנו הרב לא היינו צריכים לעדכן את הפרק בעקבות המלחמה.

פער התדמית

אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול, בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. האיום המתמיד על קיומה של מדינת ישראל, יחד עם תודעת השואה, הפכו בצדק את ההגנה והביטחון לנושא מרכזי בסדר היום הלאומי. כך הפך הצבא היהודי לערך כמעט קדוש, דת שאין מערערים עליה – פשוט מאמינים.

במלחמת יום הכיפורים נסדק המיתוס במקצת; אך כוח ההתמדה שלו, בהיותו נישא על ידי הגוף השלטוני הדומיננטי בישראל, גם מבחינת היקפי כוח האדם והתקציב, לא סדק את המיתוס גם עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא.

אחד מסממני אמונה דתית היא ההפרדה המתבצעת במוחו של המאמין: בין יישום אמות מידה הגיוניות ומציאותיות בחיי היום-יום, לבין התעלמות מאותה שיטתיות מחשבתית בעת כניסתו לעולם הדת. הוא מאמין. מאמין בלבד. כך יחס הציבור לצבא. אילו היינו מיישמים את אותם כלים ושגרות מחשבה שמשמשים אותנו בעבודתנו האזרחית, בבואנו לדון את צה"ל, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות.

"...הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל. ליבת הקונצנזוס. הדבר נובע מהצורך של הישראלים לחוש שמי שמגן עליהם ועל משפחותיהם אכן טוב וכשיר... בעניינים הצבאיים, הדעתנות המפורסמת של הישראלים מפנה את מקומה לאמון כמעט עיוור בכל לובש מדים בכיר... אם במטכ"ל החליטו משהו, כנראה שזה נכון... ואם צה"ל נראה כפי שהוא נראה – כנראה שכך הוא צריך להיראות". (עופר שלח, המגש והכסף).

בהמשך נתאר עיוותים ותמונות מתוך מציאות צה"לית שאינה ידועה לרובנו. נצביע על בעיות מבניות, ונציע מבנה שונה למערך המגן על ביטחון המדינה. מבנה שגם הוא אינו יכול להיות מושלם, אך עדיף לאין-ערוך על המצב הקיים.

העדר מקצועיות

צה"ל במבנהו הנוכחי, אינו יכול להיות צבא מקצועי ומיומן (למעט יחידות עילית מיוחדות וזעירות שאינן מכריעות מלחמות). גיוס החובה מאלץ את הצבא להקדיש מאמצים ותקציבים גדולים להדרכה והכשרה של מחזורי מתחיילים חדשים עוד בטרם הספיק להפיק את התועלת המקצועית מ"הוותיקים" שכבר משתחררים...

מחסור באימונים, לא רק של מילואימניקים, וריבוי "כאילו" אימונים שאינם מדמים שדה קרב, כוח אדם מיותר שמעיק על המערכת, והעדר הכשרה מספקת של קצונה – כל אלה גם יחד יוצרים צבא לא מקצועי.

חובבנות

האם אפשר לקחת נערים בני 18, שמעולם לא שחקו כדורגל, להכשירם במשך כ- 6 חודשים בקורס לכדורגל, לשבצם בקבוצה מאורגנת, ולצפות שישחקו כדורגל מעולה בשנתיים הבאות עד לשחרורם מהקבוצה?

האם אפשר לקבץ נערים בני 18 לקורס למכונאות רכב, מחשבים, או כל מקצוע אחר, הכשרה שתמשך כ- 6 חודשים ולצפות שבמשך שנתיים לאחר מכן  יעסקו במקצועם ברמה גבוהה?

האם הייתם מוכנים לקלוט אליכם, למקום העבודה, צעיר בן 18, ללא ניסיון עבודה כלשהו, להשקיע בו לימודים והדרכה במשך חודשים ארוכים, להעניק לו ידע תוך כדי עבודה, להעסיקו פחות משנתיים, ולשחררו מייד לאחר מכן?

האם המקצועות הצבאיים, קלים ופשוטים לאין ערוך מכל המקצועות האזרחיים? האם קבלן שיפוצים היה מקבל לעבודה נער בן 18 להכשירו כטייח, או רצף, אילו היה יודע בוודאות שהנער יעזוב אותו לאחר כשנתיים?

חובבנות. כך נוהג צה"ל!!!

בכל מקצוע אזרחי נדרשת תקופת לימודים רצופה ורצינית, ואחריה – תקופת התמחות תוך כדי עבודה. רק בשנים שלאחר מכן, הופך העובד למקצוען אמיתי. כדי להישאר מקצוען, עליו להתמיד במלאכתו, להתעדכן בחידושים ולגלות ערנות מול מתחרים.

לא ייתכן שרק במקצועות צבאיים כל זה אינו נדרש! המסקנה הבלתי נמנעת היא שהבסיס עליו נשען הצבא – חובבני!

מכונת הדרכה ענקית – אך אינה מכשירה אנשי צבא מקצועיים

מכאן המסקנה שעיקר עיסוקו של צה"ל אינו לחימה וגם לא ביטחון שוטף, אלא הדרכה – מכונת הדרכה ענקית שמלמדת אנשים צעירים מקצועות צבאיים, מאפשרת להם רק להתחיל התמחות תוך כדי עבודה וממהרת לשחרר אותם... שוב נקלט מחזור חדש של מתחיילים, וחוזר חלילה... בהעדר המשכיות מקצועית יורדת לטמיון ההדרכה הראשונית.

משום מה כולנו מאמינים בבלתי אפשרי – שצה"ל מקצועני, איכותי וברמה גבוהה. לא ייתכן.

שרות צבאי לנשים – משחק בכאילו

חיילות לא משרתות בצה"ל – חיילות שוהות בצבא ומשתחררות. שוב מתבקש הגולש לשאול עצמו ("עם היד על הלב"): האם היה מוכן לקבל לעבודה מזכירה, מנהלת חשבונות, או אשת מכירות, נערה בת 18; להשקיע בה, להכשירה בקורס לאורך מספר חודשים, לאמן אותה תוך כדי עבודה חודשים נוספים... לאפשר לה לעבוד במשך כ- 10 חודשים ולשחררה... שום מקום עבודה סביר בעולם לא היה מוכן לגייס עובדת בתנאים אלה. נשמע כטירוף מוחלט. אך מתקבל בהבנה, ואפילו בהערכה, כאשר צה"ל נוהג כך!

לימודים, התמחות, היי-טק

מהנדס שסיים זה עתה את לימודיו בטכניון עדיין אינו "מהנדס", בדיוק כפי שעורך דין שזה עתה סיים את לימודיו אינו "עורך דין". בכל מקצוע נדרשת תקופת התמחות מעשית, בשטח, שבהמשכה אכן מפיקים תועלת ממשית מהמקצוע. תקופת ההתמחות וההתמקצעות נמשכת שנים ובוודאי שלא מספר חודשים.

צבא מודרני שאָמוּן על שמירת פער איכות מול צבאות אויב, חייב לאמץ ללא הרף טכנולוגיות חדשות, חומרה ותוכנה כאחד. קצב ההתחדשות שהולך וגובר בעידן ההי-טק, מאריך את הזמן הנדרש להכשרה מקצועית של צעיר בן 18, ללא ניסיון מקצועי קודם. הצבא ייאלץ להקדיש זמן הולך וגדל ללימודים עיוניים, אימון והתמחות מעשית.

ככל שהמודרניזציה גוברת, הולך ומתקצר משך הזמן בו צה"ל יכול להפיק תועלת מחייל במסגרת שרות חובה, הואיל ותקופת ההכשרה חייבת להתארך. "אפקט המודרניזציה" מחזק את תסמונת "צבא ההדרכה לישראל"...

מדגיש את הדברים יעקב ליפשיץ, בספרו כלכלת ביטחון:

"...התפתחויות טכנולוגיות ולעלייה הקבועה בדרגות התחכום של מערכות הנשק ושל ציוד צבאי אחר. כוח האדם הצבאי נדרש לרמה גבוהה יותר של מקצועיות, מומחיות וניסיון מעשי כדי לתפעל ולתחזק את המערכות הצבאיות החדישות, ודרישה זו חלה על מרבית תחומיה של הפעילות הצבאית... הולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא יכולים למלא..."

שורשים – ההכשרה הפורמאלית של קציני צה"ל

ההכשרה הצבאית הפורמאלית שעברו מפקדי צה"ל הראשונים, עוד לפני קום המדינה, התבצעה בפלמ"ח והייתה דומה יותר לקורס מדריכים של תנועת נוער. אחרי קום המדינה ועד עתה, מקבלת הקצונה הזוטרה את הכשרתה במשך חודשים ספורים. המדריכים בבית הספר לקצינים הם בדרך כלל חניכים מצטיינים בקורס הקודם עם ניסיון מעשי וידע צבאי מועט. קצינים בכירים לומדים כשנה בפו"מ (בית הספר לפיקוד ומטה) שם מלמדים מגוון נושאים כאשר להיסטוריה צבאית, לניתוח מלחמות ומהלכים צבאיים מוקדש מיעוט מהזמן. הקש כאן לפירוט.

הקצונה הזוטרה

הליך הסבתו של חוגר לקצין בצבאות מערביים, בעלי מסורת צבאית, הוא ממושך, מורכב ומיועד בעיקר לחיילים שרואים את הצבא כמקצועם. קורס הקצינים בצה"ל, קצר יחסית, ואינו מכשיר מנהיגות צבאית. הקורס מהווה בעיקרו כלי למיון ולסינון אוכלוסייה צבאית בעלת כישורים ומוטיבציה עדיפים.

חייל בצה"ל יכול להיות לקצין כ- 18 חודשים לאחר גיוסו! כאשר בילה את רוב ימיו בצבא בקורסים, כמעט ללא יכולת לצבור ניסיון מעשי משמעותי במקצוע צבאי כלשהו.

ספק אם קיים צבא מערבי שדרגות הקצונה בו מוענקות כה מהר. באופן זה, דרגות הקצונה על הכתפיים מעידות בעיקר, סטטיסטית, על כישוריו האישיים של העונד ולא על הכשרה עמוקה ומיוחדת.

בצה"ל כמעט ולא קיים מעמד המש"ק.

"סמל מחלקה הוא מי שלא התאים או לא רצה ללכת לקצונה... בצבא האמריקאי או הבריטי הסָמל הוא הלוחם הוותיק, המנוסה והמיומן ביותר במחלקה... ויכולותיו גבוהות... התחליף הצה"לי למש"ק המקצועי הוא ריבוי הקצינים הזוטרים... זילותה של הדרגה ושל מעמד הקצין... עצם הדרגה על הכתף לא עושה מישהו לכשיר יותר למלא תפקיד של סמל...". (עופר שלח, המגש והכסף).

תא"ל (מיל.) אמציה חן אמר:

"בצה"ל אין קצינים ואין מפקדים. יש בעלי הסמכה פורמלית, שאינה מעידה על בקיאות מקצועית. תקופת ההכשרה הקצרה בצה"ל תלויה בבעיות מנהלתיות ולא בצורכי הכשרת הקצין. לקציני צה"ל אין מודעות להשכלה צבאית ולחשיבה בנושאים צבאיים... הקצינים נתונים אך ורק בעשייה... נותנים תשובות מכוח הסמכות ולא מכוח ידע ומחשבה". (אורי מילשטיין, קריסה ולקחה).

צבא הקבע – הקצונה הבכירה

כאמור, קורס הקצינים הוא בעיקר אמצעי מיון ופחות מוסד להכשרה. באמצעותו, בוחר הצבא חיילים עם נתונים אישיים עדיפים יחסית, ומעניק להם דרגות קצונה. אין להסיק מכך שהחוגרים (חיילים שאינם קצינים) הם בעלי כישורים אישיים נחותים. חלקם, מסיבות שונות, כלל לא התמודד על קצונה.

בהצטרפות לצבא קבע, והשתלבות במעמד הקצונה הבכירה מתקיים הליך מיון נוסף. הפעם המיון הוא פסיבי וממושך – לא הצבא ממיין, אלא בעיקר הקצינים ממיינים את עצמם אל מחוץ לצבא ופורשים. חלק ניכר פורש בדרגת סגן עד רב-סרן. בצבע הקבע נשארים לרוב הקצינים שאופיים מאפשר להם להסתגל למערכת המעוותת. לא ידוע לנו על מחקר מעודכן של מאפייני הקצינים הפורשים לעומת כישורי הקצינים המתמידים בקבע לתקופה ארוכה. מחקר שבוצע על ידי צה"ל בסוף שנות ה- 60, כאשר הצבא היה בשיא תהילתו ויוקרתו, העיד על פער איכותי ברור לטובת הקצינים הפורשים מהצבא בגיל צעיר. המחקר הוסתר באחת המגרות והועבר אלינו על ידי גולש בעילום שם. אין כל סיבה להניח שהמצב השתפר. נהפוך הוא, היקף הפיתויים שמציע השוק האזרחי גדל מאז פי כמה.

חיזוק לתחושה זו נתן מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף בני פלד, בראיון לירחון ניהול (נובמבר, 1980):

"...הצבא כפי שהוא מאורגן כיום, קולט את האנשים הפחות מוכשרים. רבים מהמוכשרים לא נשארים במסגרת צבא-הקבע. הם הולכים ללמוד, הם מנסים להתקדם בחיים. צריך לשנות את מבנה המערכת... לא נעים לומר, אבל כיום נשאר בצבא קבע רק מי שחושב, שבאמצעות המסגרת הצבאית יוכל לממש את שיא הקריירה שלו".

גם מפקדי הדרג הלוחם, הם לרוב חסרי השכלה צבאית, כפי שמתאר תת-אלוף יעקב זיגדון, מפקד פו"ם – המכללה לפיקוד ומטה, בראיון עם עמיר רפפורט (מעריב 10.9.04):

"...אף אחד מאתנו לא היה הולך לרופא אם היה יודע שאינו מוסמך לרפואה, אף אחד לא היה הולך לעורך דין, אם היה יודע שעורך הדין לא הוסמך בבית הספר למשפטים. לעומת זאת... אנחנו מפקידים מאות חיילים גם בידי מג"דים שלא הוכשרו להיות מפקדי גדוד. נקודה."

 

gil prisha

צבא המילואים

תורת הלחימה של צה"ל מבוססת על צבא סדיר קטן (חובה וקבע) וצבא מילואים גדול. גיוס מהיר של מילואים בעת חירום אמור לאפשר מעבר ממגננה למתקפה. צבא המילואים, שמהווה את עיקר המסה הלוחמת אמור להיות מאומן היטב, מצויד כהלכה וכשיר.

בשנים 2000 – 2004 קיצץ צה"ל כ- 60% בכמות ימי המילואים המנוצלים. ומאז, כל ויכוח על תקציב הביטחון גורר "קיצוץ ימי מילואים". כמובן שרק חלקם של הימים "הבלתי מקוצצים" מנוצל לאימונים ממשיים. גם על כשירות הציוד במחסני החירום חלוקות הדעות. קשה לקבל כמובנים מאליהם את ההנחות העומדות בבסיסו של חיל המילואים.

בעשור האחרון צף ועלה "משבר המילואים". אוכלוסיית משרתי המילואים מתמעטת ומורכבת בעיקר מבני המעמד הבינוני שנושאים בעיקר הנטל. אין ספק שההתמרמרות והניכור שחשים "הפריירים של המדינה" משפיעים על הנכונות להתייצב לשירות מילואים. גם אם בעת חירום יהיה שיעור התייצבות גבוה, יש להניח שחלק גדול מהמתייצבים יחסר אימון – חיילים שלא אחזו בנשק מזה שנים ולא התעדכנו בתורת לחימה.

חֵיל מילואים שנאמן להגדרתו חייב באימון אינטנסיבי ומרוכז. מפקדים במילואים חייבים באימון ממושך יותר, לימוד אמצעי לחימה ושליטה טכנולוגים והטמעתם, לימוד ותרגול בשליטה ובשילוב מסגרות לחימה גדולות.

אין צורך במבחן תקופתי לחיילי מילואים כדי להגיע למסקנה על חוסר מקצועיותם. הרי כבר את השרות הסדיר הם סיימו כאנשי מקצוע צבאיים חובבנים. תוספת האימון לה זוכים במסגרת המילואים היא בסדרי גודל של 5 ימי אימונים נטו בשנה... שגם יעילותם מעלה ספקות. כדי להבין את האבסורד צריך לחזור שוב למקצועות האזרחיים שאנו מכירים: האם טכנאי מחשבים, מכונאי רכב, פסנתרן או שחקן כדורגל יכולים לשמור על כושר מקצועי אם יתאמנו במקצועם שבוע בשנה?!

מתכונת צבא המילואים בצה"ל היא "הודאה באשמה": חייל מילואים אמור לשרת באוגדתו כ-20 שנים. מכיוון שחיילי מילואים לא רוכשים במהלך שירותם מיומנויות חדשות (בקושי שומרים על מיומנותם הישנה שגם היא לא הייתה מי יודע מה...), ובוודאי שלא מתרגלים אותן, הרי שאוגדת המילואים נועדה מראש להפוך למוצג היסטורי – לא לשקף דוקטרינה חדשה, לא תורת לחימה שונה, לא טכנולוגיה חדשנית – אותו נ.נ. ואותם שקי חול, בערך כמו במבצע קדש (1956)...

מודל המילואים של חיל האוויר, בו טייס מילואים מתאמן פעם בשבוע ומשולב דרך קבע בטייסת סדירה מאפשר לשמור על כושר צבאי אמיתי ועדכון שוטף בחידושים. דווקא מודל חיל האוויר מדגיש את האבסורד שבקונספציה חסרת הבסיס שדי בימים ספורים, אחת לשנתיים, כדי לשמר כוח של צבא מילואים יבשתי.

רצון טוב, נכונות, אמונה ומסירות – לא יהיה בהם די בעת חירום!

למדינת ישראל אין צבא מילואים של 500,000 חיילים כפי שמפרסמים. הטבלאות על הקירות במטכ"ל ריקות מתוכן בגלל הסיבות שמנינו. כמה יש באמת? קשה לדעת, אבל הרבה פחות. הרוב כנראה חיילים נוסח "גבעת חלפון אינה עונה" של הגשש החיוור.

ניגוד אינטרסים בצה"ל מונע אימונם של אנשי מילואים

צבא המילואים נועד במקור לשמש כזרוע הצבאית החזקה לעת חירום, מלחמה. חייל מילואים אינו חייל ויחידת מילואים היא סתם כיתוב על טבלת קיר במטכ"ל – אם לא מתאמנים באופן אינטנסיבי, מקצועי ויעיל. שוב אין צורך במידע פנימי חסוי, רק להפעיל את הראש: מה יהיה כושרה של קבוצת כדורגל אם תקַרָא לאימון אחת לשלוש שנים? זו בערך רמתו של צבא המילואים – כך מבין כל מי שאינו מאמין בנסים!

ובניסוח עדין יותר, של מבקר המדינה בדו"ח מס' 47, על מיעוט האימונים :"...אינם מספיקים כדי לשמר את הכַּשרות המבצעית של משרתי המילואים...".

מדוע, אם כך, רק כ- 20% מתקציב המילואים מוקדש לאימונים?

התשובה מצויה בניגוד האינטרסים המובנה בשיקוליהם של ראשי הצבא: עלות אימון רציני יקרה בהרבה מעלויות יום תעסוקה מבצעית או ביטחון שוטף. אימונים מצריכים גם מאמצי הכנה, פיקוח ותפעול מצד המערך הסדיר. תעסוקה מבצעית, לעומת זאת, קלה לביצוע, שגרתית, זולה יחסית ובדרך כלל ללא "כאבי ראש" (לא כל שבוע נחטף חייל...).

התמורה הצומחת מאימונים אינה מיידית ולא "נראית בשטח". אימונים הם השקעה לטווח רחוק מאד, לפעמים עשרות שנים עד למלחמה הבאה... שייתכן שאפילו לא תפרוץ. מה "ירוויח" רמטכ"ל נוכחי אם ישקיע באימונים? הרי את פירות האימונים של היום, יקצור אולי רמטכ"ל שיכהן בעתיד הרחוק, שבתקופת כהונתו תפרוץ המלחמה הבאה. אם הרמטכ"ל הנוכחי ישקיע באימונים ויכשיר צבא מילואים מזהיר – התהילה, הכבוד והזֵר יקשרו לראשו של רמטכ"ל אחר...

לעומת זאת, הצלחת הרמטכ"ל הנוכחי נמדדת, בין היתר, ביכולתו לאבטח עכשיו ישובים, גבולות, צמצום תאונות אימונים וקידום פוליטי... אז מי צריך את כאב הראש של אימונים?...

אימון בהיקף גדול טומן בחובו סיכון לאוגדונר: ככל שגדל היקף הכוח המתורגל כן גדל הסיכון לכישלון האימון. מפקדי אוגדות לא הוכשרו לתפקיד זה, חלקם הגדול גם לא התנסו בתרגיל רב אוגדתי. אם יחליטו על תרגיל כזה – זו תהיה קרוב לוודאי התנסותם הראשונה. הברדק שיתחולל שם וודאי – מי צריך את זה?

"מח"ט מילואים, ששאל פעם אלוף פיקוד למה נערכים אימונים שספק אם יש קשר בינם לבין מלחמה עתידית, נענה: מה לעשות, החיילים צריכים להתאמן על משהו..." (עופר שלח, המגש והכסף).

תקופת ההשכלה

החל משנות התשעים התרבו תוכניות הלימודים, קורסים, סדנאות, לימודים אקדמיים ומסלולי הכשרה המיועדים לקצינים. חלק ניכר מתוכניות הלימוד נועדו להשלים השכלה פורמלית, או נועדו כצ'ופר לדחיית פרישת הקצין מהצבא, אחרים בכלל יוצאים ללימודים כבונוס לפני השחרור. לרוב הנושאים הנלמדים, יש קשר רופף בלבד להוויה הצבאית ולהכשרת מצביאות מקצועית. אוסף המקצועות הנלמדים נראה כנובע מנטיית לב של האלוף שאחראי על הבחירה.

רוב הקצינים הבכירים בעבר ובהווה לא תכננו מראש את הצבא כעתידם ומאריכים את "החתימה" משנה לשנה, אינם רואים למעשה את הצבא כקריירה מקצועית, אלא כיעד לפרישה מוקדמת עם "בוחטה" רצינית. אפשר להבין את סלידתם מהשקעה בלימודים צבאיים מקצועיים (אילו התאפשרה).

הפרישה לפנסיה בגיל צעיר יחסית גורמת לקצונה הבכירה להכשיר עצמה לקריירה השנייה במגזר האזרחי. למה להתמחות בלימודים צבאיים מקצועיים כגון היסטוריה צבאית, חשיבה אסטרטגית ואומנות המערכה הצבאית? בזבוז זמן יקר ערב פרישה.

לא רק שהכשרתם הראשונית לקצונה היא ספק במתכונת של קורס סמלים מזורז בצבא האמריקאי, אלא גם הכשרות בהמשך הדרך בלתי אפשריות כי הן מחייבות רכישת ניסיון 'רוחבי' וקידום איטי בדרגות. בהעדר ראיית הצבא כמקצוע מתרבים לחצי הקצינים לפרוש אם לא יקבלו את התפקיד והקידום בו הם מעונינים והמערכת נאלצת לפתות אותם בקידום בדרגה ובתפקיד, להתחשב בעברם כלוחמים מצטיינים ובאופיים האישי ופחות בהכשרתם לתפקיד החדש.

"צבא שאין לו מוסדות של צבא מקצועי – לא אקדמיה צבאית אמיתית, לא מסלול הכשרה קבוע, לא חלוקה מוסדרת ומחייבת של תפקידים בין פיקוד, מטה, הדרכה ותקופות של העשרה והכשרה – מעמיד דור אחרי דור של מפקדי מיליציה, שרק הדרגות על הכתף עושות אותם לגנרלים..." (עופר שלח, המגש והכסף).

יחד עם זאת, ייתכן שמתוך אינספור הקורסים ותוכניות הלימודים תתגבש, עם השנים, מסורת לימוד והכשרה מקצועית. הסיכוי לכך יגדל רק אם צה"ל יהפוך לצבא מקצועי.

יחידות מובחרות ויחידים מובחרים

בצה"ל קיימות יחידות מובחרות כגון סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, השייטת, סיירות חייליות, יחידות עילית של מודיעין ועוד. תהליך המיון קפדני, החיילים והקצינים ברמה אישית גבוהה, תקופת ההכשרה ארוכה מאד ואינטנסיבית. כך לדוגמה גם חיל האוויר. אין ספק שיחידות אלה מכשירות לוחמים מקצועיים ברמה גבוהה. אך גם יחידות אלה שייכות לרוב ל"צבא ההדרכה לישראל"; דהיינו, רוב השירות הצבאי מוקדש לקורסים ולהדרכה וכשנתיים לאחר "תחילת העבודה" משתחררים... כמעט ואין לוחמים בצבא קבע (יש מפקדים). היחידות המובחרות קטנות כמותית, הן מיועדות למבצעים מיוחדים ולמשימות מורכבות. לכן, למרות איכותן וחשיבותן הן לא מסוגלות להכריע מלחמה.

גם ביחידות צה"ל האחרות יש לא מעט חיילים וקצינים מסורים ובעלי מוטיבציה גבוהה. איכות אישית גבוהה באה לביטוי במלחמות ובפעולות מבצעיות. ההיסטוריה הצבאית שלנו משופעת ביחידים ש"הצילו את המצב" ברגעים קריטיים והביאו את הניצחון למרות הכשלים ומחדלי המערכת, למרות אובדן השליטה של הפיקוד הבכיר.

שרות חובה: שרות כפוי מחליש את הצבא

אחת מבעיות היסוד המרכזיות של צה"ל נובעת מעצם היותו של השרות הצבאי שרות כפוי. שרות החובה גם גורם לשורה של בעיות מבניות אחרות: החזקת מערך הדרכה ענק, עודף חיילים, יצירת מראית -עין של "צבא גדול", פגיעה במוטיבציה, העדר לוחמים סדירים ותיקים, בעיות משמעת, תחלופה מהירה של כוח-אדם, צורך בקיום מנגנונים גדולים שמטרתם טיפול בחיילים שהשרות נכפה עליהם (תשלומי סעד, מערכת חינוך בסיסי, משטרה צבאית ובתי כלא בהיקף גדול, מערכת רפואית לטיפול בהורדת פרופיל צבאי, בלאי מואץ על ציוד צבאי כתוצאה של שימוש לא מיומן, חבלה וחוסר יעילות).

מחיר הכפיה

לכפיית שירות צבאי על צעירים ישנן השלכות התנהגותיות. לא נתקלנו במחקר מסודר בנושא זה, אך ניתן לאפיין שלוש קבוצות חיילים עיקריות:

בקבוצה הראשונה, "המשקיעים", נמנים בעיקר החיילים שבוחרים לעצמם שירות מרצון בתוך המסגרת הכפויה: אלה הם המתנדבים ליחידות קרביות, לסיירות מובחרות, או חיילים שהוצבו לשרת ביחידות עורפיות יוקרתיות המקנות להם קרש קפיצה בחיים האזרחיים (יחידת המחשבים ממר"מ, מודיעין 8200, או אפילו תזמורת צה"ל). עם הקבוצה נמנים גם חיילים שעקב חינוך מהבית מאמינים בחשיבותו האידיאולוגית של השירות הצבאי. חלקם הגדול יתאמץ להצטיין. חלקם ישנו את התנהגותם במהלך השירות, ועם שוך ההתלהבות הראשונית, תדעך פעילותם למינימום ההכרחי כדי שלא להיפלט מהיחידה.

קבוצת החיילים השניה, "המשלימים", היא כנראה הגדולה בהיקפה. אלה הם החיילים שרואים בצבא גזירה שאי אפשר להימנע ממנה ותוך כדי שירות צריך לבצע את המינימום האפשרי רק כדי שלא להסתבך עם פקודות הצבא. "ראש קטן". עם קבוצה זו נמנים אלפי הפקידים, עובדי השירותים הלוגיסטיים וחלק מאלפי החיילים שמעניקים שירותים לדרג לוחם. נמצא אותם גם בקרב הלוחמים המשרתים ביחידות הקרביות הלא-התנדבותיות.

הקבוצה השלישית, "הבועטים", מורכבת מחיילים שבועטים במסגרת הכפויה ודוחים אותה ברמות שונות של עוצמה. חיילים שעושים פחות מהמינימום. תפוקתם נמוכה ביותר והם משחקים ב"ראש קטן". הצורך להורות להם באופן קבוע מה לעשות מטיל עומס על המפקדים. חיילים אלה הופכים למובטלים סמויים. אחרים בקבוצה זו מתחככים עם חוקי המשמעת הצבאית, על גבול הענישה. חבריהם משתרכים בתור למרפאות, מסדרי חולים, ועדות רפואיות להורדת פרופיל, ייזום בעיות חברתיות ומשפחתיות. חלקם אף מקצין ושובר את מסגרות החוק הצבאי בגרימת נזק מכוון בדרכים שונות, עד לנפקדות ועריקות. קבוצה זו כלל לא מבוטלת בהיקפה. הטיפול וההתמודדות איתה יקרים ביותר. חלק ניכר מחיילי קבוצה זו "ינצח" את המערכת וישוחרר מהצבא במהלך השירות.

חיוב הצבא לקלוט את כל המתגייסים מטיל על צה"ל משימות יקרות כגון תשלומי משפחה לנזקקים (בשנת 2015 כל חייל חמישי נזקק לסיוע כלכלי), משימות חינוכיות, העסקת ועדות רפואיות, קציני בריאות נפש, מערכת שיפוט, ענישה וכליאה נרחבות. טיפול שוטף הנובע מאחזקה של אלפי חיילים מיותרים.

עלויות סמויות של צבא חובה: פריון עבודה נמוך

למסגרת כפויה חייבת להיות השלכה שלילית על פריון עבודה לעומת מערכת שנבחרת מרצון. חיילים מיותרים גורמים לנזק למשק, בכך שאינם מועסקים כאזרחים. הנזק הוערך כבר ב-1995 בכ- 1,000 דולר לחודש באובדן תוצר לאומי (על פי הערכת ועדת מרידור, 1995). סכום זה אינו כולל את הנזק הישיר לצה"ל שגורמים אותם חיילים מיותרים.

גיוס חובה – ניצול בזבזני של כוח אדם (הקצאת מקורות לא יעילה) – לצה"ל אין ראייה משקית כוללת – הצבא רואה רק את צרכיו, וייתכן שכך צריך להיות. אך כאשר מעמידים לרשותו את הכלי של גיוס חובה – דהיינו, שנתון של עשרות אלפי מתגייסים חדשים נוצר עיוות בניצול יעיל של כישורי המתגייסים.

טבעי שהצבא יגייס את האנשים האיכותיים ביותר, גם אם לתפקיד לו הם מיועדים אפשר בהחלט להסתפק באדם עם כישורים פחותים. אותו מתגייס איכותי יחסר במקום אחר במשק, בו הוא יכול להביא תועלת רבה יותר. דומה הדבר לבעל חנות נעליים שדרושה לו פקידה. הוא יכול למצוא פקידה מעולה ומוכשרת בוגרת תיכון ואף פחות. אילו חנות הנעליים הייתה שייכת לצבא, מפקד החנות יבחר לתפקיד צעירה בוגרת 5 יחידות במתמטיקה, בפיסיקה ובאנגלית, בעלת כישורי הנדסה לפחות. למה? כי גיוס החובה מעמיד לרשותו מבחר זול של אנשים. הכישורים העודפים מתבזבזים: הם אינם תורמים דבר למילוי התפקיד הצבאי, אך הם לא מנוצלים במשק בתפקיד ראוי אחר.

כלכלנים קוראים לתופעה "הקצאה לא אופטימאלית של מקורות כלכליים בין כל השימושים." גיוס חובה מגביל את התנועה החופשית של עובדים בין פעולות יצרניות שונות במשק. העיוות הכלכלי גדל ככל שיגדלו שנתוני המועמדים לגיוס. כוח האדם העודף שעומד לרשות צה"ל מאפשר גיוס סלקטיבי יותר (יגויסו הטובים ביותר).

להמחשת העיוות, נניח שמתייצבים לגיוס שני צעירים שמתאימים לשרת באותו תפקיד צבאי – נהג טנק. לצעיר הראשון, בוגר 5 יחידות במתמטיקה ובמחשבים יש פוטנציאל להשתכר כאזרח 5,000 $ לחודש ולצעיר השני, בוגר המגמה הספרותית יש פוטנציאל השתכרות כאזרח של 2,000 $ לחודש. היעילות הכלכלית הייתה מכתיבה לצבא לגייס את הצעיר "הזול" ולוותר על גיוסו של היקר. הצבא היה מקבל צעיר שמתאים לתפקידו הצבאי והמשק היה מרוויח אזרח שמייצר 5,000 $ לחודש.

צבא שמתבסס על גיוס חובה יבחר בוודאי בצעיר עם הכישורים הטובים ביותר, למרות שכישורים עודפים אלה לא נחוצים לו. נזק של 3,000 $ לחודש יגרם למשק. אילו היה קיים צבא שכיר מתנדב ייתכן שהצעיר "הזול" היה מוכן להתנדב לצבא קבע לתקופה ארוכה, אם הצבא היה מציע לו שכר מפתה של 2,500 $ לחודש. המתנדב היה מרוצה כי הכנסתו גבוהה מהחלופה האזרחית והמשק הייה נשכר מתפוקתו הגבוהה של הצעיר הראשון.

בשיטת גיוס החובה נקבע שכרם של חיילי החובה (כולל הטבות שונות) באופן שרירותי, אך הוא נמוך משמעותית מהשכר המקובל במשק, אחרת לא היה צורך בגיוס חובה... כך עומד לרשות הצבא כוח עבודה זול (יקר למשק אבל זול לצבא...). עובדים זולים, מלאכותית, גורמים לעיוות השימוש והחלוקה בין הון לעבודה בתהליך ייצור הביטחון. תופעה דומה הייתה מתפתחת אילו הממשלה הייתה מסבסדת את הפועלים לענף הבניין, כך שעלות העבודה לקבלן הייתה מצחיקה. במקרה זה הקבלן לא היה שוכר מנופים, אלא לוקח פועלים שיסחבו על גבם את המרצפות לקומה העשירית ואפילו לא היה קונה בטון מוכן אלא מציב פועלים שיערבבו בטון עם מעדר. הקבלן היה מצליח לבנות את אותם הבניינים, לראות רווח, אך העלות למשק הייתה עצומה.

העמדת כוח אדם זול לרשות הצבא באמצעות גיוס חובה, מתעלמת ממחירם של המגויסים למשק וגורמת להרחבה מיותרת של שימוש באנשים לצורך ייצור ביטחון. דוגמה טובה לעיוות זה, היא ידיעה שהתפרסמה בעיתונות, על כוונתו של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) להפריט את מערך השמירה בשלושה בסיסים. מההצעות שהתקבלו מהחברות שהתחרו במכרז עלה כי האבטחה תתבסס על אמצעים טכנולוגים חדשניים ופחות על מאבטחים אנושיים...(פליקס פריש, גלובס 28.7.04). זה קורה כאשר מביאים בחשבון את עלות כוח האדם... המחיר הנמוך של כוח האדם בצבא עלול גם לעכב מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות חלופיות... בדיוק כפי שלקבלן המסובסד זול יותר לערבב בטון במעדר...

משמעת

צה"ל משמר את רוח הפלמ"ח – סלידה מגינונים, מפורמליות, הערכת כושר האלתור, סחבקיות. הקפדה על פקודות היא "מרוּבעות", תכנון ורכישת השכלה הם "גלותיות"... גינונים חיצוניים של מיעוט שעות שינה, מסעות ארוכים ובוז לקור...

...בדיון שבו הוצג הקוד האתי של פרופ' אסא כשר אמר מ"פ שריון: "מדברים אצלנו הרבה על משמעת... אבל כשאני נוסע בדרכים ונכנס לסניף של ברגר קינג, אני מוצא שם יותר משמעת מאשר בצבא..."

שגרת הבזבוז

צה"ל עמוס לעייפה באנשים מיותרים, חובה וקבע כאחד. האנשים המיותרים יחד עם החיוניים מאיישים מפקדות ומנגנונים מיותרים. יחד הם עסוקים בפעילות יום-יומית שחלקה מיותר. המיותרים עושים שימוש בתשתית מיותרת (משרדים, רכב, טלפונים, חדרי אוכל וכו') ומתוגמלים בתקציבי עתק (תנאי שרות נדיבים, פנסיה בשמים, שכר גבוה, רכב עם נהג צמוד, לימודים לא-רלוונטים ועוד). תקציבים שחסרים במקומות אחרים בצבא. חלק מהפעילות המיותרת, הכרחית כיום ונובעת מהמבנה הנוכחי של הצבא שמבוסס על צבא חובה.

צמיחת המנגנון בדרך של התפצלויות

מבנה הכוח הלוחם קשיח. קשה לקחת גדוד ולפצל אותו לשני גדודים כדי ליצור תפקיד למג"ד נוסף... לעומת זאת, בדרגים המנהליים והלוגיסטיים העניין קל יותר. מחלקת "נוהל והדרכה" יכולה בקלות להפוך לשתי מחלקות, האחת – מחלקת נהלים, והשניה – מחלקת הדרכה. בראש כל מחלקה יעמוד מפקד, יוקם מדור גרפי נוסף להכנת שקפים, ואם הפיצול יימשך – ימונה לבסוף גם מפקד מתאם...

תהליך הפיצול נמשך על פני שנים ולוקחות בו חלק כל הרמות. מתאר אל"מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

"...אגף המטה הוא ללא ספק הגורם המטכ"לי, שנפגע בצורה האנושה ביותר מתהליך ההתפצלות של תפקידים ושל מבנים ארגוניים לפלחים ולפלחי פלחים ולרסיסים, שהפכו ליותר ויותר דקים במהלך התקופה... איברים... הפכו להיות גורמים מטכ"ליים עצמאיים שלא הפסיקו להתנפח ולהסתרבל עוד ועוד, או להוסיף ולהתפצל... מחלקת אמצעי לחימה תפחה לאגף פיתוח וייצור אמצעי לחימה... התפצלה ממנו מחלקת הדרכה ואימונים... הפכה לעצמאית... התפתחה למעין אגף... אותם איברים שהתפצלו... מצאו לעצמם עיסוקים רבים ומגוונים... שלחו ידם בכל נושא אפשרי... שקועים במריבות...

...מתוך שיקולים אישיים... מיהרו לתפור "אידיאולוגיה" שנתנה צידוק ענייני, כביכול, להקמת האגף החדש... שבחים מפליגים וביטויים שנועדו לשכנע ולסלק כל ספק..."חיוניות"... ייצור שיטתי של שקפים ושל טבלאות באין-ספור חתכים... קצין בכיר בדרגת תא"ל, שעיקר עיסוקו הסתכם בתיאום מנהלות האגף וביישוב המחלוקות הנצחיות בין מחלקותיו... חתירה בלתי נלאית... להגדיל את חלקם בעוגת המקורות – להשתלט על עוד ועוד אמצעים ומשאבים... ה'חלוקה' מהווה אמצעי להטלת מרות וכיבוש עמדות כוח..."

ניצול לא יעיל של מערך המילואים

הצבא מְזַמֵן את האזרח לשירות מילואים לפי מקצועו או תפקידו הצבאי. אך המדינה משלמת לאיש המילואים לפי הכנסתו האזרחית. קצין בכיר סיפר לפני שנים, כי פגש בעמדת ה-ש.ג. חייל מילואים, פרופסור באוניברסיטה, מומחה למזרחנות... כך ניתן לפגוש בימח"ים, בעבודות שימון כלי נשק מתכנת מחשבים לצד מהנדס בניין, ובסיור ביטחון שוטף סביב יישוב בבקעת הירדן ביולוג בכיר לצד בעל עסק מתל אביב – כולם מקבלים מהמדינה שכר גבוה על שירות המילואים שלהם... עלותם למשק גבוהה פי 6 ויותר, מאשר עלות ביצוע משימות אלה באמצעות חברה פרטית לאבטחה או לתחזוקה...

התשלום לפי ההכנסה האזרחית יוצר עיוותים נוספים: סטודנט שהוא מפקד יחידת שדה שנקרא למילואים בתנאי שדה קשים, ומסכן את חייו, יכול לקבל לדוגמה 100 ₪ ליום; ולעומתו גבר בן 40 המשמש בתפקיד מנהלתי-לוגיסטי יקבל פי 6 עבור אותו יום מילואים...

כל זאת בהנחה שהמילואימניק מבצע משהו בעל ערך במהלך שירותו... אך כל איש מילואים יכול לספר על ימי בטלה, שעות המתנה ללא מעש ומשימות הזויות.

שיטת המילואים בצה"ל גוררת עלויות כבדות גם במערך הסדיר, כגון טיפול מוקדם בטרם גיוס, טיפול באלפי ה"משתחררים" והמשתמטים – איש איש וסיפורו המופלא. טיפול ביורוקרטי הכרוך בגיוס עצמו, הנפקת ציוד, הליך שחרור, החזרת ציוד, טיפול בבלאי ציוד ובעריקים. עלויות כבדות אלה הולכות וגדלות ככל שאורך השרות מתקצר.

"...כל אחד שמשרת במילואים בטוח שיש צבא אחר: שמה שהוא רואה לא יכול להיות צה"ל האמיתי, וביום פקודה יופיע לפתע צבא חשאי, מצויד במיטב האמצעים ומאומן להפליא, כי פשוט לא יכול להיות שעם הצבא הזה מישהו מתכוון לנצח במלחמה..."

(מתוך ראיון עם קצין קרבי במילואים, עופר שלח, ידיעות אחרונות 20/7/01)

השכר והפנסיה – איום על ביטחון המדינה

המרכיב הגדול בתקציב הביטחון אינו מטוסים וגם לא טנקים, אלא עלויות השכר והפנסיה של המערכת. אם נכונה הטענה שהיקפו העצום של תקציב הביטחון מתקרב לנקודה שנזקו הכלכלי פוגע בביטחון הלאומי, הרי שתרומת מרכיב השכר והפנסיה מכריעה.

koach adam

[קליק על התמונה למקור הכתבה]

כותב על כך גיא רולניק (דה מרקר 28.8.03):

"...היועץ הכספי לרמטכ"ל הוא אלוף בהכנת שקפים. בכלל, בצה"ל אלופים בהכנת שקפים, אבל כאשר מגיע רגע להתעמת עם עובדות פשוטות: צה"ל נותר ללא מענה.

...נגדים, רבי-סרנים, אלופי משנה... פנסיה מוקדמת בגילאים 42 עד 50 עם תנאים מלאים... בשווי של 3 עד 4 מיליון שקל לנגדים... 5 עד 7 מיליון שקל לאלופי משנה ותת אלופים... אבסורד כלכלי הזועק לשמים... חבילות השכר והפנסיה בצה"ל למשרתי קבע שאינם לוחמים גבוהות לעיתים קרובות פי 3 וגם פי 4 מהתנאים שמציע המגזר העסקי לאנשים בעלי כישורים דומים – אבסורד כלכלי וחברתי מנקר עיניים...".

פנסיה של אלוף-משנה גם אם משרת במשרד, נעה בין 15 ל- 20 אלף שקל בחודש. הוא פורש בגיל 45 – כך שעל פי תוחלת החיים הממוצעת יש לו כ- 20-25 שנים לעבוד... 35-45 שנים לחיות. 15 אלף שקל לחודש כפול 12 חודשים כפול 35 שנים נותנים 6.3 מיליון שקל. מינימום. (נתונים מהעבר הרחוק... 2005, ראו עדכון למטה)

הכתבה בדה מרקר צוטטה לראשונה ב-2003. מאז ביסס גיא רולניק את מעמדו המכובד, להערכתנו, כמבקר הרציני והמתמיד ביותר של מערכת הביטחון על שומניה ובזבוזיה. לא נגזים אם נכנה אותם כ"מחרידים". אנחנו בהחלט שותפים לביקורתו של גיא רולניק, אך מסתייגים מ"פתרונותיו". רולניק מציע לעיתים תכופות לקצץ חדות את תקציב הביטחון ומצדד ב"העברת כספים מבורות השומן של מערכת הביטחון אל החינוך, הבריאות, התשתיות והרווחה". כלומר, לקחת את הכסף ממערכת ממשלתית בזבזנית אחת ולהעבירו למערכות הממשלתיות האחרות שמתמחות בשריפת כסף... 

גיל הפרישה המוקדם נקבע עוד בראשית שנות החמישים, כאשר הצבא היה רזה וחלק ניכר מאנשיו היה בתפקידי ריצה על ג'בלאות. מאז השתנה קיצונית היחס בין מספר הלוחמים לבין מספר "קציני העיפרון". מיעוט קטן מאד מהצבא (אולי 10%) משרת בתפקידים מסכני-חיים ומחייבי מאמצים פיזיים קשים. אין הצדקה שמפקד האפסנאות, או המהנדס בקריה (גם אם תפקידם חשוב) – יפרשו לפנסיה בגיל צעיר.  

גופים ציבוריים סובלים מתופעה של "הסתיידות עורקים" ארגונית ככל שהם מתבגרים, ככל שהזמן חולף. "העורקים" מזרימים משאבים לפעילות הפונקציונאלית שהיא מטרת הגוף – מערכת הביטחון שצריכה לספק "ביטחון" או מערכת הבריאות שצריכה לספק "בריאות". עם הזמן מתעבות שכבות השומן שניזונות מהעורקים ומצטמצמים המשאבים שמגיעים לקצה השרשרת – צה"ל מצמצם אימונים ושעות טיסה ובמערכת הבריאות "אוזלות התרופות לקשישים"... הצמיחה הבלתי מרוסנת של תקציבי הביטחון מזינה בעיקר את השומנים ולא בהכרח מוסיפה ביטחון או בריאות. 

 

 Pensia

הבזבוז הגדול מכולם

כאשר מדברים על בזבוזים בצה"ל מתכוונים כולם לבזבוז מזון, פנסיות מנופחות, משלחות הצ'ופר לחו"ל ("משלחות הרכש"), רכב צמוד, נהגים צמודים וכדומה. הבזבוז הגדול ביותר, היקר מכל, הוא בהעדר מחשבה מקצועית, ניסוח דוקטרינות לחימה והגנה, בחינתן, עדכונן, ויישומן בשטח מעת לעת. שגיאה אינטלקטואלית עלולה לגרור השקעות בבניית יכולות צבאיות שהסיכוי שיהיה להן ביטוי בשדה הקרב אפסי. מחיר אדיר בכסף, במשאבים ארגוניים ובכוח אדם שנגררים לאורך שנים ארוכות.

כמובן שקצרה ידנו מלהצביע על כשלים מסוג זה במערכת הביטחון, ויש בדברנו, לכאורה, הטלת דופי ללא ראיות ודוגמאות. טענתנו מתמקדת בנקודה אחת: התנהלות הצבא, מבנה הצבא ומפקדיו, אופי ההכשרה, מנטליות שגרת החשיבה והדינמיקה המערכתית שטרחנו לתאר – כל אלה עלולים להפוך תסריטים כאלה למציאות (שקרוב לוודאי כבר קיימת בהווה) – וכאן הכסף הגדול באמת.

לא ייתכן שמנגנונים שמתנהלים בדרך המפורטת בפרק זה יתנהלו ביעילות המירבית האפשרית ביישום מטרתם היחידה – לחימה והגנה. 

אחרי מלחמת יום הכיפורים הגיע מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד למסקנה שהכֶּשֶל של החיל היה במטה: "...מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

ניהול או גלגול מכוח האינרציה

את הצבא מאפיינות בעיות ניהוליות שהן מנת חלקו של כל מנגנון ממשלתי. הבעיות בצבא מחמירות לעומת זרועות ממשלתיות אזרחיות ממספר סיבות: גודלו ותקציבו של הארגון הצבאי, חשיפה נמוכה לביקורת, העדר אפשרות לקליטת כוח אדם חיצוני, תרבות ארגונית שונה ועוד.

רמטכ"ל - מנכ"ל ללא הכשרה ניהולית

המסלול האופייני בדרך לרמטכ"לות תורם, בדרך כלל, מעט מאד הכשרה ניהולית. הצלחת רמטכ"ל, אם היא ניתנת להערכה, היא תוצאה של כישורים אישיים ופחות של הכשרה כלשהי. עיון בעברם של רמטכ"לים חושף בדרך כלל אנשים שבתפקידיהם ב"שטח" נדרשו להציג מערך תכונות כגון התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ, אומץ לב.

הם כמובן לא עבדו במערכת אזרחית תחרותית, שרתו במעט תפקידי מטה או הדרכה. הצלחתם נמדדה לפי הפרמטרים המוזכרים. במילים אחרות, הם לא עברו מסלול הכשרה מעשי או עיוני לקראת תפקיד של מנכ"ל צבא ענק, מודרני ומורכב. גם אם מי מהם היה מפקד על אוגדה סדירה, ספק אם במשך השנתיים של המינוי הוא הספיק ללמוד משהו. גם פיקוד על אוגדה אינו מעיד בהכרח על רכישת ניסיון ניהולי או אפילו צבאי-מערכתי. נדיר שלאוגדונר יהיה "מזל" להשתתף במלחמה בה הופעל מערך אוגדתי. תרגילי אימון אוגדתיים נדירים, ואם הם מתקיימים אז המרחק בינם לבין שדה קרב אמיתי רחוק מאד.

"...תפקידי מטה, שבצבאות זרים נחשבים [להכרחיים]... הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא... העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן דורש לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא... חוסר מקצועיות מובהק במעבר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים." (עופר שלח, המגש והכסף).

מבנה הארגון הצבאי: כשל מובנה וידוע מראש

ב"תרגיל" המחשבתי הבא אנחנו לא נדרשים להיות "מומחים" לצבא או לביטחון. גם לא נדרש "ידע פנימי" על צה"ל. הבה ננסה להקים חברה עסקית עם המאפיינים הבאים:

* ללא קליטת כוח אדם מבחוץ – כל המינויים בחברה יתבססו על עובדי החברה בלבד. החברה אינה קולטת מנהלים ועובדים מבחוץ – רק עובד שצמח בחברה רשאי לעבוד בה. אזרח מוכשר שצבר ניסיון בעסק אחר, אינו יכול להיקלט בחברה.

* ללא דו"ח רווח והפסד – חרב הפסדים לא מתנופפת מעל לראש העסק ומנהליו. גם אין צורך להרוויח. אין מדד אובייקטיבי למדידת ביצועי העסק.

* ללא מתחרים – אין צורך לבחון מידי פעם את הסביבה העסקית, לחשוש מתחרות, לגלות יצירתיות תוך דחף להשיג את המתחרים. אפשר לטעון שהאויב הוא המתחרה וה"תחרות" נגדו. אך מעט מאד יחידות צבא ניצבות מול אויב, ומלחמה כוללת – לשמחתנו נדירה. מה עוד ש"פשלות" במלחמה, כמעט תמיד מגובות בהסברים; והאשמים, לא פעם, מועלים בדרגה...

* קידום דרגות אוטומטי – כל עובד בחברה יועלה אוטומטית בדרגה, מידי שנתיים-שלוש, כמו קצין קבע. צריך "לזרום" עם הארגון והזמן יעשה את שלו.

* כפייה – איך מגייסים כוח אדם לחברה? בכפייה. כופים על עובדים חדשים להצטרף לחברה. כמו חיילים – שרות חובה. הם לא בחרו מרצונם החופשי להצטרף, או התמודדו על מועמדותם לעבודה. השרות הצבאי נכפה עליהם. במסגרת שאלו תנאיה, המוטיבציה לתפקוד יום-יומי מתבססת על עשיית המינימום ההכרחי הנדרש כדי שלא להיענש. מוטיבציה שונה מהקיימת אצל עובד בעסק פרטי שמשתדל להצטיין ולהתאמץ, אחרת ימצא עצמו מחוץ לעסק. התנדבות ליחידה לוחמת נבחרת גם היא התנדבות בתוך מסגרת כפייתית, אך קיימת תמורה חיובית לחייל המתנדב – מעמד חברתי עדיף ומוערך. היקפן הכמותי של יחידות אלה זעיר יחסית לגודל הצבא.

* חסינות מפיטורים – לא מפטרים עובדים בעסק, בדיוק כפי שנדיר ביותר שאיש צבא מפוטר מסיבות כגון בטלה, חוסר כשרון, אי עמידה בסטנדרטים מקצועיים או אפילו מחדל מקצועי.

* חשאיות וחיפוי הדדי – ארגון צבאי מוקף מעצם טבעו בחשאיות וחשוף לביקורת חיצונית מועטה. באופן זה קל לפזר אחריות למחדל על פני גורמים רבים ולזכות לחיפוי הדדי מצד עמיתים במערכת.

* תופעת הבינוניות הממארת – "מפקד בינוני ממנה תחתיו קצינים בינוניים ממנו, כדי שאלה לא יהיו מסוגלים "להאפיל" עליו או "לסכן" את שליטתו. לאחר זמן יוחלף על ידי אחד מפיקודיו, וזה ימנה תחתיו קצינים שיהיו בהגדרה בינוניים אפילו ממנו, וכך הלאה. בדרך זו כבר לא יהיה המפקד בדור השלישי או הרביעי בינוני: הוא יהיה חלש." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים).

* העדר הכשרה מקצועית-צבאית – אין חברה עסקית שאינה מתבססת על אנשי מקצוע שלמדו, הוכשרו ורכשו ניסיון רב במקצועם. צה"ל לעומת זאת, מאז הקמתו אינו מכשיר אנשי מקצוע צבאיים מומחים, אלא סומך על הכישורים האישיים של הקצינים – מיון במקום הכשרה.

 

מאפיינים אלה הם מרשם לפשיטת רגל לחברה עסקית שתאמץ אותם. ארגון ציבורי שפועל תחת אילוצים כאלה, בפרט אם הוא דומיננטי בהיקפו כמו צה"ל, חייב להתפתח לגוף ביורוקראטי, מסורבל ובזבזני. סופו להפוך לאבן רחיים כלכלית על גב משלם המסים וכתובת ראשונה ומוצדקת, בדרך כלל, לכל סיבוב קיצוצים תקציבי.

חלק מהמאפיינים השליליים של הצבא אינם ייחודיים לצה"ל – הם חלק בלתי נפרד מאופיו של כל צבא. לביטחון אין מחיר שוק וחלק ניכר ממרכיביו אינם ניתנים אפילו למדידה כמותית. שלא לדבר על רווחיות כמדד לביצועים. אין מדדים ברורים של תפוקה או פריון של יחידה צבאית. לכן גם קשה מאד לחשב, בניגוד לחברה עסקית, את הכמות הרצויה של כוח האדם הנדרש או כמות הנשק הנדרשת, או בכלל לחפש פיתרון זול לבעיה. בניגוד לשוק עסקי-תחרותי לצבא אין מתחרים והוא ספק מונופוליסטי יחיד של שירותי ביטחון. אין תחרות באספקת ביטחון לאומי. ההיסטוריה הצבאית בעולם מלמדת שכנראה קשה להצמיח מנהיגות צבאית בעת שלום ורק מלחמה ממושכת (נוסח מלחמת העולם השנייה) מאפשרת קידום וצמיחה של מצביאים. לשמחתנו, אין לנו בינתיים מלחמות כאלה... דווקא בעייתיות זו מדגישה את הצורך לייעל את כל המרכיבים האחרים שכן ניתנים לשליטה.

הבדיחה הצהל"ית הוותיקה – ה-ש.ג. לא אישר להגיון להיכנס לבסיס – אינה מופרכת. שכנעו אותנו לשפוט את הצבא ופעילותו היום-יומית לפי אמות מידה שונות מאשר אנו שופטים את מקום עבודתנו האזרחי. אנו מוכנים לקבל בהבנה וכגזרה משמים כל נוהל שקיים בצבא, אבל לוּ מישהו היה מציע לנו ליישם נוהל זה בעסק הפרטי שלנו – מזמן היינו מגרשים אותו. כל מנהל בחברה פרטית, קטנה כגדולה, יודע לאן יתדרדר העסק, אם בכלל ישרוד, אילו פעל רק תחת חלק קטן מהנהלים והמוסכמות לפיהם מתנהל צה"ל.

מה מקדם את הקידום לדרגות גבוהות?

לא נמצא בידנו מחקר שבוצע על ידי גוף חיצוני לצה"ל וספק אם קיים מחקר אקדמי על מנגנון קידום הקצינים בצה"ל. למרות זאת, ניתן לעמוד על מספר מאפיינים בולטים. בצבע הקבע אין "חיילים" – כמעט כולם "מנהלים", כלומר מפקדים בדרגות שונות. "חיילים" בקבע יש בעיקר בחיל האוויר (החל ממכונאים וכלה בטייסים). כדי שתתקיים פירמידה ניהולית (ככל שעולים בדרג הניהול נדרשים פחות אנשים לאיוש התפקידים) צריכים רוב קציני הקבע להיפלט מהמערכת או "להיתקע" בדרגתם. מהם הכישורים הנדרשים מקצינים שנשארים במערכת כדי לטפס במעלה הפרמידה?

הנה תוצאות של משאל מקרי שערכנו לאורך תקופה ארוכה בקרב חברים ומכרים ששרתו בצבא קבע. ניסינו לברר מהו המנגנון שקובע, באמת, את הקידום בצבא (מידי פעם אנחנו מעדכנים...):

* לא ל"הירטב" – להתעטף בציפוי טפלון. לסיים את התפקיד במינימום היתקלויות עם בעלי דרגות גבוהות. להתאים עצמך לדעתם של הממונים עליך. להיזהר ממחלוקת וביקורת אמיתית – אין להביע דעה שסותרת את דעת המפקד. ובמינוח הצה"לי: "לויָאליות למפקדים".

* לא ליזום – ביוזמה וחדשנות טמון סיכון אישי. זכור: לא מאשימים אותך בכישלון ובסרבול של המערכת הקיימת, ירשת אותה מאחרים עם קבלת המינוי. יוזמה אישית לשינוי משמעותי במערכת, עליה אתה ממונה, עלולה להפר את שיווי המשקל הפוליטי במערכת – להצר את המרחב של קצין אחר וגם להסתכן בכישלון. רצוי "כאילו" ליזום, ובעיקר להעביר את הזמן בניהול שוטף עד למינוי הבא. במינוח הצה"לי: "ראש קטן".

* קשרים – חשוב להרחיב את מעגל הקשרים, ובייחוד עם המפקדים הממונים על המפקד שלך... ובעדינות... מפקדך ימליץ על קידומך, בין היתר, אם יעריך שהוא מכוון לדעת גדולים ממנו...

* השתייכות ל"קליקה" – חשובה במיוחד בדרגות בכירות. צריך להשתייך לחבורה לא-פורמלית התומכת בחבריה ומקדמת אותם.

* חבר מביא חברקצינים מעדיפים להקיף עצמם באנשים שהכירו בעבר ולאו דווקא במוכשרים ביותר.

* "מנה לי ואמנה לך" – בשיטה זו אלוף א' ממנה אצלו ביחידה קצין שמקורב לאלוף ב'. בתמורה ממנה האלוף השני אצלו קצין שמקורב לאלוף א'. כך אי אפשר להתלונן על אף אלוף כי קידם את מקורביו...  

* הצמדות לפטרון – רצוי להיצמד לקצין שיהיה פטרונך. אתה תזוהה כ"איש של..." הסנדק ישמור ויעזור בקידומך. אם הסנדק ימונה לתפקיד אחר הוא כבר ידאג לקדם אותך אליו, לתפקיד החדש.

* דבקות במטרה – קיבלת מינוי חדש, ספר לכולם על הברדק שקיבלת בירושה מקודמך. אך אל תסתכן בטרם תבדוק באיזה תפקיד מכהן כעת קודמך לתפקיד. המינוי החדש כבר בכיסך, אל תבזבז זמן בתפקיד החדש. סמן את המטרה – המינוי הבא, והחל במרץ ובדבקות להכשיר את הקרקע למינוי הבא.

* פיזור אחריות – אם אין ברירה וצריך ליזום שינוי במערכת, דאג לפיזור האחריות על פני גורמים אחרים. עליך לזמן עשרות דיונים אל תוך הלילה, מאות פרוטוקולים, החלטות משותפות וחוות דעת לרוב. תמיד תסתייג ותוודא את רישום ההסתייגות בפרוטוקול. בז'רגון הצה"לי: "כיסוי תחת..."

* העברת אחריות – אתה בעיצומו של סבב תפקידים מהיר. אין צורך למהר ולקבל החלטה על יוזמה חדשה. קבע דיון לעוד 4 חודשים, כדרר לרוחב המגרש והשאר את תפוח האדמה הלוהט ליורשך בתפקיד...

* סבב תפקידים מהיר – לא להיתקע בתפקיד. שנתיים, מקסימום שלוש שנים הם די והותר. שיטת הרוטציה המהירה, גורמת להסתיידות ארגונית. תפקידים רבים דורשים התמחות, אך התוצאה היא שבשנה הראשונה לומד הקצין את תפקידו, בשנה השניה עוסק בעבודה שוטפת, ובשנה השלישית אם היא בכלל קיימת, מקפיא כל יוזמה, כי ממילא עליו לעבור לתפקיד הבא. מינויים רבים במסלול הקידום כלל לא רלוונטים ואינם עקביים מבחינה מקצועית. שיטה שוחקת ומייגעת.

"תהליך המינויים בצה"ל ימשיך להיות מה שהיה עוד מימי הפלמ"ח: צבר לא מוסבר ולא מפוקח של החלטות שרירותיות, המוּנעוֹת מטעמים של חיבה אישית וקליקות פנים-ארגוניות, הרבה יותר מאשר כישורים והכשרה." (עופר שלח, ידיעות אחרונות 6.8.2004).

כבר ב- 1963 כתב על כך אל"מ יוסף נבו: "...המעבר מקצין זוטר לדרגות בינוניות וגבוהות נתון בידי הגורל והזמן..." (מערכות מס' 151, אפריל 1963).

מבחן ההצלחה הצבאי בעת היתקלות עם אויב לא יכול להוות אמת מידה ליכולת ניהולית של קצין. סבב התפקידים המהיר בצה"ל גורם לכך שקצין מוכשר בשדה הקרב מוצא מהר מאד את קידומו אל כורסת המנהל. בה יתמיד בהמשך שירותו הצבאי.

זה כנראה מקור הבדיחה על אחד הרמטכ"לים לשעבר, שגם בהיותו רמטכ"ל, היה ונשאר המ"כ הכי טוב בצה"ל...

הצלחת קצין בקרב אינה הופכת אותו למצביא או למנהל מוכשר. קצינים שפורשים בדרגת אלוף ומעלה מתקשים ברך כלל להפגין כישורי ניהול ש"רכשו" בצבא. חלקם מצליח להשתלב בחברות עסקיות, אך ייתכן שבעלי החברות זקוקים בעיקר לקשריהם ופחות לכישוריהם. שהרי משרות בכירות במנגנון הממשלתי מאויישות על ידי עמיתיהם לשעבר. קשה להתרשם שהמערכת הצבאית סיננה לתפקידים הבכירים אנשים בעלי אופק אינטלקטואלי רחב, או אפילו בעלי משנה סדורה בניהול ובהשקפת עולם. מסקנה זו עולה מהעדרם, המוחלט כמעט, של הבכירים לשעבר מפרסום מאמר עיתונאי, ביקורת על המערכת, שלא לדבר על פרסום ספר.

הגורמים שהוזכרו, ואחרים נוספים, ביססו בצה"ל תרבות של עיגול פינות, טיוח, שקרים מוסכמים וחצאי אמיתות. אין ספק שהכישורים האישיים הנדרשים להשתלבות במערכת עם מאפיינים כגון אלה שונים לחלוטין מהכישורים הקובעים בחברה עסקית-אזרחית. בצבא קבע יתמידו בעיקר קצינים בעלי אופי מתאים להתמודדות בסביבה ייחודית זו, היתר "מתמיינים" החוצה.

ספק אם ניתן לנטרל את הגורמים שמנינו, אך בהחלט אפשר למתן את השפעתם השלילית אם יאומצו מספר כלים ארגוניים שיפורטו בהמשך.

קצין קבע: להוספת מידע מעניין... הקש כאן

מוסד ה"דיון" בצה"ל

"דיון" הוא המקבילה הצבאית ל"ישיבה". דיונים נערכים בכל הרמות החל במדורים וכלה במטכ"ל. בדיון אמורים ללבּן בעיה, להמליץ או להחליט על פתרון ודרכי ביצועו.

הצדדים המשתתפים בדיון מגיעים לרוב עם עמדות מוכנות ומתואמות מראש: "עמדת המחלקה", "עמדת השלישות", "עמדת הפיקוד" וכדומה. המשתתפים לעולם יזהרו מלהביע עמדה מנוגדת לזו של המפקד הדומיננטי. גם המפקד מסכם בדרך כלל את הדיון בהבעת דעה שנקבעה מראש. רבים מהדיונים נדחים לשעת לילה מאוחרת, כי במשך היום למפקד "אין זמן". דחיית הדיון משדרת לקצינים את מסר העול הכבד המוטל על כתפי המפקד ש"כמעט ואינו ישן". החשש מקבלת החלטות גורם לאין-ספור דיונים בבעיות שוליות שאינן נפתרות בדרגים נמוכים ו"מגולגלות למעלה". ובדרגים הגבוהים יותר, הולך ומצטבר "פקק" של נושאים שאינו ניתן להתרה... החלטות תורתיות, ארגוניות ועקרוניות, מתעכבות במשך שנים ו"מגולגלות" מקדנציה לקדנציה הבאה אחריה...

חמישה מתוך שמונה קצינים בכירים שרואיינו (בעילום שם) על ידי מח"ט הנח"ל אמיר אבולעפיה לצורך פרסום מאמר במגזין הצבאי "מערכות", טענו: "...קצינים רבים באים לדיונים כשאינם מוכנים וחסר להם ידע בסוגיות הדיון ולכן אינם מביעים דעה משלהם. קצינים אלה נוטים ליישר קו עם המפקד או לשמור על עמדה מעורפלת, כדי שלא להיפגע. קיים גם חשש להצטייר כטיפוס "לעומתי" מדי בעיני הקולגות".

איש עסקים, קצין מילואים, שמשתתף בדיונים צבאיים רבים סיפר, כי בצה"ל מתנהלים דיונים בנושאים רבים שמצריכים החלטה ברמה שכל מנהל זוטר בחברה עסקית, מקבל בעצמו (או לאחר התייעצות-טלפונית אחת או שתיים)... בצה"ל, לעומת זאת, מכנסים דיון רב-משתתפים... מכל קצות הארץ מגיעים לדיון קצינים בדרגות שונות אל הקריה בתל אביב, איש איש ורכבו, נהג צמוד ושני עוזרים... כולם פחות או יותר "שורפים" יום שבסופו לא מתקבלת החלטה... אלא "סיכום"... סבבים אין-סופיים של דיונים ודיונים-מקדימים. ב"סיכום דיון" כדאי שתביע את עמדתך בסוף. כלומר, יש יתרון למי שמסכם אחרון – הוא יכול לשמוע את דעת כולם, להתייחס (או לא) לדבריהם, להתאים את סיכומו ודעותיו לדברי קודמיו, להימנע מלדרוך על מוקשים, להימנע מחילוקי דעות עם פלוני. יש קצינים ש"נעלמים" לשירותים רק כדי שיוכלו לסכם אחרונים...

לדברי אל"מ (מיל.) עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים) דיון הוא היוועדות של בעלי עניין: "...במהלכו מתנהלים מאבקי כוח וכבוד ומתעסקים... בטפל במקום בעיקר; על 'פגישות' אישיות בין מקבלי החלטות בכירים, במהלכן מטורפדות החלטות שהתקבלו ב"דיונים"; על סיכומים מכורים מראש בכל הדרגים, שאותם בדרך כלל אין מממשים, ובהרבה מקרים אין כוונה לממש... מעטה חיצוני... המתבסס על כללי משחק צורניים והמושפע מגחמות אישיות של מפקדים..."

מפקדים בעידן טכנולוגיית המידע

אחד ממאפייני מלחמות העבר הוא איבוד שליטה, של מפקדים מדרגה מסוימת ומעלה, על הנעשה בשדה הקרב. עדכון שוטף ומדויק, בזמן אמת, של דרג הפיקוד הגבוה היה בלתי אפשרי בסערת הקרב, לכן נוצרו פערים בין המציאות בשטח לבין המידע המונח לפני המפקדים ב"בור". הנחתת פקודות בתנאי אי-וודאות יוצרת פער אמון מול המפקדים בשטח, שלעיתים "לוקחים פיקוד" ומתעלמים מפקודות ה"קודקודים" או מעגלים פינות. לעיתים נוצר מצב אבסורדי שכדי לקבל תמונה אמיתית מקפיאים את הלחימה, קוראים למפקדי השטח, אחורה למוצב פיקוד עורפי לדיון... כך היה במלחמת לבנון בשנת 1982. בהעדר מנהלים למערכה, קשה ליישם אסטרטגיה, או תורת לחימה ו"כוח צביקה" מחליט איך לנהוג בגזרה שלו. ואכן, קרבות רבים במלחמות ישראל הוכרעו על ידי מפקדים זוטרים, הודות לתושייה נקודתית, מסירות ואומץ לב.

מלחמה בעידן טכנולוגיית המידע שונה לחלוטין. שטף של מידע יזרום אל המפקדים בזמן אמת, ייתכן עד לרמת מצבו של כל חייל וחייל, כמויות תחמושת ונתונים לוגיסטיים כגון דלק ותחזוקה. במקביל, יוזרם מידע מודיעיני שוטף ועדכני על האויב. שפע המידע יוזרם אל המסכים בקרון הפיקוד ועל המפקד יהיה לקבל החלטות מהירות ולהנחות את הכוחות בשטח.

לצבא יידרשו מפקדים ומצביאים מסוג אחר. בעלי כישורים השונים מכישוריו של לוחם צנחנים מצטיין, או מפקד מחלקת טנקים מוצלח. למפקד יצטרכו להיות תגובות מהירות כמו של טייס קרב, מוח אנליטי שמסוגל לקלוט בעת ובעונה אחת מידע רב ממסלולים שונים, כשרון של מנתח מערכות שמנהל פרוייקט היי-טק וכשרון תפעול וקליטת משחקי מחשב כמו של נער בן 17. כל אלה בנוסף לניסיון לחימה, הבנה אסטרטגית, ניסיון בשילוב כוחות מסוגים שונים ואמצעי לחימה מבוססי היי-טק. תידרש יכולת וירטואוזית שונה מזו שנדרשה ממפקדי העבר, בנוסף לכושר המצביאות המסורתי. ניסיון העבר מוכיח לצערנו, שספק אם מצביאינו היקרים מסוגלים לשנע שתי אוגדות מבלי ליצור פקק תנועה אדיר...

המידע הזורם לא יאפשר מרווח זמן למפקדים לנהל "דיונים" על דרכי פעולה אפשריות. לחצים אדירים יופעלו לקבלת החלטות מיידיות. ללחץ על המפקד יהיה אספקט נוסף: קלות יחסית של התחקיר שלאחר הקרב – הכל מצולם, מתועד, ממוחשב – קשה יהיה לספר סיפורים...

אמצעי לחימה חדש צץ בזירה – שטף המידע. מפקדים בעלי כישורים לעיבוד המידע, ניצולו הנכון והזנת הכוחות בפקודות לביצוע – הם שינצחו בקרב. דווקא עידן שטף המידע יגדיל את חשיבות הכשרתו הצבאית ומשקל תכונותיו האישיות של המפקד, יחסית לדמות מפקד העבר!

לא מדובר בתסריט מדע בדיוני, אלא במציאות שמתהווה יום-יום. תקשורת סלולרית, מטוסים ללא טייס, סריקת לוויינים ואמצעים דומים הם מציאות עכשווית. קצב החידושים רק גובר. השיטה המסורתית להעברת מידע משדה הקרב למפקדים, מכשיר הקשר הטלפוני, איבד את מעמדו המונופוליסטי.

גולש שידפדף מספר דפים אחורה ייווכח שהמכניזם הטמון במערכת המיון הצה"לית אינו מסוגל לקדם מפקדים בעלי כישורים בסיסיים שיעמדו בדרישות העידן החדש, שלא לדבר על הכשרתם. קיימת אף סכנה שמפקדים מזן העבר ומהזן הנוכחי יעכבו את התקדמות הצבא, מחוסר הבנת השינוי, ואולי מחשש לפגיעה במעמדם (ייתכן שהדרישה "לסלק את הפלסמות", מסכי המחשב, בעקבות מלחמת לבנון השנייה היא אחד הביטויים לכך).

ייתכן שצריך יהיה למיין מראש, בסיס רחב של חיילים עם פוטנציאל פיקודי, כפי שממיינים לדוגמה, כבר בשלב מוקדם, מועמדים לקורס טיס. חיילים במסלול פיקודי יעברו מסלול הכשרה מיוחד השונה מזה של קצין שמיועד להיות מפקד מחלקת צנחנים. כיום, כמעט מובן מאליו ש- מ"מ צנחנים יכול בעתיד להיות מפקד אוגדה. בצבא מקצועי, מ"מ צנחנים יוכל להישאר 17 שנה בתפקיד זה. לעומת זאת, קצין במסלול הכשרה פיקודי, יכהן תקופה מסוימת גם כ- מ"מ צנחנים, כדי לצבור ניסיון מעשי, אך ימשיך הלאה בהכשרתו למצביאות. הכשרה מיוחדת וממושכת תוך צבירת ניסיון מעשי, לימודים אקדמאים רלוונטיים ואולי אף לימודים בבתי ספר צבאיים בחו"ל. רק חלק קטן מהם יגיע לפיקוד גבוה.

ייתכן שצבא מודרני יצטרך להשתחרר מהמודל הקשיח – מבנה נוסח מלחמת העולם השנייה: כיתה-מחלקה-פלוגה-גדוד-חטיבה. הצבא יאמץ מבנים מודולרים גמישים בהתאם לסוג האיומים. מפקד יוכשר לנצח על מספר רב של דיסיפלינות שונות אותן ירכיב בהתאם לצרכיו. משחק לגו של הרכבת כוח-צבאי בהתאם למשימה.

השינויים המהירים יאלצו את הצבא לבחון לעיתים תכופות את הרכב האיומים, להתאים את תורת הלחימה, את מבנה היחידות והכשרתן. מבנה הצבא יצטרך להיות גמיש מספיק כדי לבצע שינויים מהירים, לשנות מערכי הדרכה והטמעת השינויים בשטח.

מבחן התוצאה

אם הטיעונים שלנו נכונים, כלומר – הצבא חובבני, יד שמאל מפריעה ליד ימין, הבזבוז עצום, הקצינים לא מתאימים לתפקידם, והארגון הצבאי מתנהל בדרך כושלת – אז איך אנחנו עדיין חיים ונושמים על פיסת ארץ קטנה זו? איך בכל זאת?

התשובה ב"תורת היחסות": אויבנו היו עד כה גרועים יותר... וכפי שאמר פעם קצין מבוגר ולא-בכיר: צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון...

תחקירים והפקת לקחים

תחקירים של קרבות וסתם "פאשלות" מתבצעים מאז ומעולם על ידי הצבא עצמו. תחקיר בצה"ל נתפש יותר כחקירת משטרה לאיתור אשמים ופחות ככלי להפקת לקחים, שינוי נהלים והטמעתם. יש להניח שמירב התחקירים תויקו עמוק בקלסרים ונחים על משכבם. עצם כתיבת התחקיר והדיון בעקבותיו, מספיקים מבחינת הצבא כדי להכריז ש"צהל ביצע תחקיר והפיק לקחים". הודעה זו "סוגרת" לרוב את העניין סופית...

לצה"ל יש מעט מאד מבקרים אמיתיים. כתבים צבאיים משתדלים שלא להרגיז את מקורותיהם ואילו רוב הפוליטיקאים עוברים לדום במחיצת אנשי צבא. מתי גולן מהעיתון גלובס נמנה עם מיעוט מהעיתונאים הבכירים שמעז להתריע, ללא מורא ובעקביות, שהמלך עירום:

"...צה"ל בסדר כשלא יורים. ברגע שהוא צריך להלחם מתחילות הפאשלות. כך זה היה בלבנון, כך זה היום בשטחים. מאז שהחלה האינתיפאדה החדשה, כמעט כל דבר שצה"ל היה מעורב בו נגוע במחדל... כנראה שסאת הפאשלות של הציבור הישראלי עדיין לא מלאה, ויצטרכו להיות עוד אבדות מיותרות כדי שנבין שצה"ל זקוק לבדק בית יסודי, לשיפוץ כללי, ושזה לא יבוא מידיהם של אלה שבעצמם גרמו לצורך הזה." (מתי גולן, גלובס 15.11.00).

אל"מ (מיל.) עמנואל ולד כותב בספרו קללת הכלים השבורים על גישת הצבא לתחקירים:

"...לאחר מלחמות נעשו אמנם תחקירים בכל הדרגים, התקיימו כנסי לקחים חייליים והתנהלה עבודת מטה: אלא שאפיינו אותם הפיצול, הסלקטיביות, ההטיה לכיוון עמדותיהם של בעלי עניין וחוסר מקצועיות. במקום ללמוד תוצאות מלחמה ולנתח מאמצים... מטכ"ליים, פיקודיים, וגזרתיים (טקטים) – נלמדו לקחי מלחמה בחתכים חייליים או מקצועיים-נושאיים. כך הוסט הדגש [מניתוח תוצאת קרב או מערכה] לניתוחים נקודתיים: ...לקחי השריון במערכה, לקחי החי"ר בקרב... עשרות שנים אחרי המלחמות טרם התבצעו סיכום כולל שלהן ברמת המטה הכללי...

...מקצתם [של הקרבות] שנלמדו... נבחרו באופן סלקטיבי... תהליך הפקת הלקחים ...הוכן ונוהל תמיד על ידי מפקדים, שהיו מעורבים אישית בלחימה... הטיה ברורה... אירועים "לא נעימים" נעקפו ולא נבדקו או שנבדקו בצורה מגמתית... הפקת הלקחים הפכה להיות עיסה דביקה של טפיחות עצמיות על השכם... שִכְתוב לאחור של מטרות מלחמה כדי שתתאמנה לתוצאות בשטח... ותירוצים... תהליך לא-מקצועי מבחינת כושרם של הקצינים שעסקו בכך... מיסוך והדחקת תוצאות בלתי נעימות ואי רצון מופגן לפתוח "תיבת פנדורה"... כך קרה שתפוקות הלקחים היו אמנם חובקות עולם – אך החמיצו את הסיבות לתבוסות הטקטיות".

מדוע לא נלמדים לקחים? אם אין מי שיחשוף את המחדלים, גם אין מי שיילַמֵד אותם וממילא הם אינם נלמדים. התסריט חוזר על עצמו בכל מלחמה מאז מלחמת השחרור: מיד לאחר מלחמה מתבצע גל של קידומים, לא סלקטיבי, בדרגות ובתפקידים. מכיוון שהמחדלים מוסתרים או "מחופפים", אי קידומו של קצין ש"פישל" יהווה הוכחה לאשמתו. לכן, אם אי אפשר לעצור את קידומו – דווקא אותו קצין שאחראי לכישלון יקודם לתפקיד בכיר יותר. את שרשרת הקידומים בעקבות מלחמת לבנון (1982) מתאר אל"מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

"הפיקוד הצבאי שהתבקש להחליפו לאחר המלחמה לנוכח ביצועיו במהלכה, קודם בעקבותיה... קשר של שתיקה נוצר לאחר המלחמה בין ממלאי תפקידים בכירים בדרג המטה הכללי, קציני חיל ראשיים ומפקדי עוצבות של כוחות השדה. איש מהם לא היה מוכן לסכן את צווארו, לחשוף מחדלי ביצוע ולהתמודד עמם. יותר מכל הבטיח את קשר השתיקה "מאזן האימה" שנוצר: מפקדים בכירים הבינו היטב – ומהר – כי כל מי מהם שיחשוף מחדל שארע בגזרתו של מפקד אחר, מסתכן כי בתגובה יחשפו מחדלים שקרו במגרש שלו.

...קצינים זוטרים שראו את אשר ארע במלחמה באמת, ושהיו ביקורתיים לגביה, לא יכלו לחשוף את הליקויים בתפקוד הצבאי ובמבנהו... כל עוד פעל הפיקוד הבכיר... ככל יכולתו לסכל... ולמנוע אותה [חשיפה]...

....[כתוצאה מכך] תוצאות מלחמת לבנון, כמו תוצאות מלחמת יום הכיפורים, נותרו עמימות מכדי שיובן בציבור, שמדובר בכישלון צבאי...

...מפקדים שִכתבו ל"אחור" את מטרות המלחמה וטענו בפומבי, כי מה שהושג במלחמה היה בעצם מה שישראל התכוונה להשיג וגם מה שיכולה הייתה להשיג..." 

אפילו קצינים בעלי מוטיבציה כנה וכוונות טובות ביותר לתקן ולשנות, ניצבים חסרי אונים מול דרכי פעולה ודרכי משחק, שעוצבו לאורך זמן על ידי הביורוקרטיה הצבאית.

יום המבחן - קיצור תולדות המחדל במלחמות ישראל - לא רק הסטוריה

 צבא אינו נבחן באימונים ובדוחות, אלא במלחמה ממש... מול פני אויב. המצביאים אינם נמדדים בדיונים ובשקפים, אלא ביכולתם להנהיג בקרב. דרגי הפיקוד נבחנים בכושרם ליישם שליטה ותורת לחימה ולהתאימה לתנאים משתנים. הלוחמים עצמם נדרשים ביום פקודה למיומנות, תושייה ואומץ לב. המקצועיות עומדת למבחן.

העדר "דרג אזרחי" מעל לצבא: פרישתו של דוד בן גוריון בראשית שנות השישים סימלה את קץ הדרג האזרחי שניצב מעל לדרג הצבאי:

"...המונופול על ניהול הביטחון עבר מידי הדרג המדיני לידי אנשי צבא במדים ושלא במדים... הצטרפותם של אלופים בדימוס לדרג המדיני... הצבא התנהל מאז פחות או יותר מכוח עצמו, חרג מכל סייג ופיקוח של דרג מדיני. שרי ביטחון וממשלות... חותמות גומי... החלטותיהם... אשרור בדיעבד של עובדות שיצר הממסד הצבאי... בתמיכת נציגיו בדרג המדיני... לא אומנו לחשוב מחשבה כוללת... מיומנויות טקטיות צרות ושמרניות... אפילו ינצחו בקרב – יפסידו את המלחמה".

...העדר צבא מקצועי שאחד מסממניו הם אנשי צבא שפורשים בגיל צעיר יחסית לפוליטיקה, "ממלאת" את כסאות הדרג המדיני באנשי צבא לשעבר. לא אחת קרה שראש הממשלה האזרחית הוא קצין צבא, וגם שר הביטחון "האזרחי" קצין צבא. שני "אזרחים" אלה ממונים על הדרג הצבאי. התוצאה היא שכל יתר ה"אזרחים" בדרג המדיני (גם ביניהם יש אנשי צבא) מבטלים את דעתם מול אלה ש"מבינים בצבא" – דיון מדיני יכול בהחלט להסתיים בדפיקה על השולחן ובשאגה "אל תספרו לי מה זה ביטחון"...

בשנים שחלפו מאז 1967 היה צה"ל מעורב בלחימה לפחות 6 פעמים, מהן 3 מלחמות: ששת הימים ב- 1967, יום הכיפורים ב- 1973, שלום הגליל ב- 1982. בין לבין היו קרבות במלחמת התשה בשנים 1968-1970 בתעלת סואץ, מבצע רחב-ממדים בלבנון – מבצע ליטאני ב- 1978, מלחמת לבנון השניה, והתמודדות מול ארגוני הטרור באינתיפאדה.

"...תוצאות שלוש המלחמות העיקריות מלמדות, כי כושרו של צה"ל לנצח הלך ופחת כמגמה לאורך התקופה.

...הצבא ביצע מבצעי איכות מרשימים כמו תקיפת הכור הגרעיני בעיראק... אך חזר ונכשל במימוש ייעודו העיקרי במלחמה... לאחר כל מלחמה חלה קפיצת מדרגה בהוצאות הביטחון, אלא שאבד הקשר בין התשומות הגדלות והולכות לבין תפוקות הכוח הצבאי... אין חשיבות לשאלה כמה מוציאים, כיוון שתמורה סבירה להשקעה לא תתקבל – כל עוד מבטיחה דפורמציה ביורוקרטית את הישנותם של כישלונות טקטים במלחמה.

...מכנה משותף אחד קיים לכל הכישלונות... המבנה הצבאי המיושן של המערכת שהלכה והסתרבלה... עד כדי שלילת יכולתה... לתקן מכוח עצמה את מחדליה... גוף מנופח, מנוּוָן וחסר שרירים, שעיקר מעיינו בשגרת היום-יום ובאבטחת קיומו השוטף.

...עבודת הממסד הצבאי מתחלקת בין פיקודים, זרועות, חילות, רמות כופלות של מטות וגופים נוספים בדרך המנציחה פיצול, כפילות וחפיפה... כך קורה שכאשר מחליטים להלחם, מנוהלת הלחימה על ידי מפקדות מנופחות, המתערבות זו בתחומי עיסוקה של חברתה, ועל ידי מפקדים... המתערבים בלחימה שמבצעים כוחות קטנים בשטח תוך עקיפת הפיקוד הייעודי ונטרולו... ללא שליטה אפקטיבית של מוקד החלטה מרכזי אחד." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים).

תקציר מחדלי המלחמות האחרונות

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים הכּה צה"ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה מכה אנושה – אך לא הכריע אותן בניצחון טקטי מוחלט שהיה מאפשר להכתיב תנאי כניעה. יעד המלחמה, שהיה...

הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת ששת הימים

מלחמת יום הכיפורים

מטרתה של ישראל במלחמה הייתה החזרת הסטטוס-קוו הצבאי שהתקיים במשך שנים בסיני וברמת הגולן. מטרת סוריה ומצרים הייתה שבירת הסטטוס קוו הצבאי, דהיינו... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת יום הכיפורים

מלחמת שלום הגליל – לבנון

"...צה"ל לא הצליח להביס את הצבא הסורי בלבנון במלחמת שלום הגליל... מפתיע במיוחד לנוכח תנאי הפתיחה שהיו אמורים להקנות... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת שלום הגליל

מלחמת המפרץ 1991– ...על אף שההכנות למלחמה נמשכו כחצי שנה, מאז פלש סאדאם לכווית, לא הייתה... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת המפרץ

מלחמת לבנון השנייה 2006– אין צורך... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת לבנון 2006

 

מהי תורת המלחמה "הנכונה"?

אנחנו לא יודעים. השתדלנו לצטט ממרב ספרי הביקורת על הצבא. כמעט מכולם. אין מבחר גדול של ספרים כאלה. אין ספק שהמבנה הנוכחי של המערכת הצבאית-ביטחונית מקשה על התפתחות חשיבה, ניתוח והתמודדות בין רעיונות. גרוע מכך – גם אם תגובש תורה "נכונה" – מבנה הצבא, הפיקוד והמערכות הנלוות מסרבל, אם לא מכשיל, יישום של תורה כלשהי.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, בה השריון לכאורה אכזב, דעכה הקונספציה של "עליונות השריון" או "הלם השריון". הטנקים ניגפו בפני הטילים האישיים של מאסות החי"ר המצרי. הלקח שהתבקש הוא שצריך להעביר את הדגש אל טיפוח חילות הרגלים – קונספציית עליונות החי"ר. גם תורה זו מציבה את צה"ל בפני בעיה: אם החייל הערבי יהיה מאומן קצת יותר מהצבא המצרי במבצע קדש, ואם הנשק המחלקתי והאישי שלהם ישתכלל – הרי שבמפגש פנים מול פנים, גם אם יחס האבדות יהיה 1 ל- 3 לטובתנו – כלל לא בטוח שננצח במערכה מול מאסות כוח האדם של האויב. מה נשאר? טיפוח יחידות עילית מובחרות וזעירות (סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, שייטת, ימ"מ ועוד)? יחידות מאומנות אלו יעילות אולי נגד טרור ומבצעים נקודתיים – אך ודאי שלא נגד מאסות של חיילי אויב.

למרות הכול, מלחמת ששת הימים הסתיימה בנצחון צבאי וכך גם מלחמת יום הכיפורים. התוצאה הצבאית של מלחמת לבנון הראשונה הייתה גרוש אש"פ ועראפת לטוניס. בשנות השבעים הצליח צה"ל לעקור את הטרור מרצועת עזה ובשנות האלפיים להגיע לשליטה בטחונית כמעט מלאה ביהודה ושומרון. ספק אם ניתן להגיע ל"ביטחון מלא", אבל ניתן בהחלט להגיע לגובה נמוך של להבות שלא ישבש את אורח החיים האזרחי.

במלחמות הסתבר שהשריון לא חודר, הסתמכות בלעדית על החי"ר בעייתית ואין די בחיל האוויר. אין ספק שצריך מחשבה ביקורתית צלולה ומבריקה, אולי תערובת גמישה של תורות לחימה וותיקות – אך כדי לחשוב ולגבש תורת לחימה מנצחת וגם לאמן וליישם את התורה בהצלחה – צריך צבא שבנוי אחרת.