כתבות בלוג

"ירדן מבקשת מישראל לרכוש את עודפי המים". "עודפי מים" בישראל? הרי רק לפני כשנתיים השקיעה הממשלה מכספינו בקמפיינים של "חיסכון במים" עם דוגמנית צמרת שמתייבשת על המסך.

פורסם ב- 2014

סוריה מתייבשת אחרי 4 שנות בצורת. שדות מעובדים הופכים למדבר, מאות כפרים ננטשו. בין 2-3 מיליון פליטים נטשו את כפריהם ואיבדו את עדריהם בגלל המחסור במים, בנוסף - מעל למיליון פליטים עיראקים ברחו לסוריה.

פורסם ב- 2010

הכשל

אין מחסור במים במדינת ישראל!!

 

Maim1

 

הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים יחסית, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס "המחסור במים". נחושת היא מתכת בסיסית והכרחית בכלכלה (חוטי חשמל, אלקטרוניקה ועוד). אין בישראל מרבצי נחושת כדאיים להפקה; אבל אף אחד אינו מדבר על "מחסור בנחושת". החקלאות הישראלית לא מגדלת מספיק חיטה אבל לא שמענו על "מחסור בחיטה". אם נאסור על יבוא נחושת ונתעקש לספק את צרכי הנחושת של ישראל מעפרות תמנע, לסבסד את מחירה ולחלק "מכסות הפקת נחושת" – ייווצר "מחסור בנחושת". אם ניישם את "מדיניות המים" של ממשלות ישראל על כמעט כל מוצר אחר ייווצר גם בו מחסור! 

ייתכן גם מחסור בחשמל...

נתאר לעצמנו מה יקרה אם נחיל על משק החשמל את "חוקי המים" – מחיר החשמל יסובסד, ומחירו לחקלאים או לתעשייה יעמוד על רבע מחיר... הצריכה תוכפל וייווצר מחסור בחשמל. חברת החשמל תאלץ ליזום הפסקות זרם באזורים שונים. ביפו תהיה הפסקת חשמל בימי א',ג',ה' בין השעות 12:00 עד 15:00... לחילופין, יוקצו "מכסות חשמל" לגופים שונים לפי החלטת "מועצת החשמל". 

מחירי החשמל המצחיקים לחקלאות (רבע מחיר...) יעודדו חקלאים להקים על השטחים החקלאיים מפעלים בעלי צריכת חשמל גבוהה שייהנו מהחשמל הזול  לחקלאים... כפי שהקימו "מפעל" לשטיפת כלים לאולמות שמחות במושב כפר אז"ר (ליד רמת גן) "החקלאי"... המחסור בחשמל יגרור מסע הסברה בסיסמא: "חבל על כל טיפת חשמל...". פוליטיקאים יטענו שהאשמה בצרכנים... שאינם חוסכים בחשמל... 

היחס המיסטי למים

מים הם מוצר, כמעט כמו כל מוצר אחר – עלות יצורו והפקתו משתנה מאזור לאזור. ניתן לאגור מי גשמים בבורות מים בעלות אפסית, ניתן לשאוב מבארות, אפשר לקנות מי שתייה יקרים בסופרמרקט (אחוז ניכר באוכלוסייה שותה רק מים מינראליים), אפשר להתפילם, ניתן טכנית לייבא מטורקיה ומלבנון, למחזר מי ביוב ועוד שיטות. הכול שאלה של מחיר. 

היחס המיסטי למים נובע ממורשת העבר, מהתקופה בה העדר גשם באזור מסוים גרם לבצורת, לרעב, מלחמות ומוות. כיום, כאשר יש בצורת במדינה מערבית, בקושי נכתב על כך בעמודי החדשות... לכל היותר יעלה מחיר החיטה שתיובא ממקום אחר בעולם... 

אגדת "המחסור במים"

ממשלת ישראל השתלטה על משק המים, בסוף שנות החמישים, באמצעות חוק המים. חוק המים קובע שכל מקורות המים בישראל, כולל מי ביוב ומי מרזבים מהגגות, הם בבעלות המדינה, המדינה מקצה את המים וקובעת את מחירם. ממשלות ישראל שיבשו לחלוטין את שוק המים, הפכו את המים, כמו תחומים אחרים של מעורבות ממשלתית, ל"מוצר פוליטי" ומאז נוצרה בישראל אגדת "המחסור במים". מבנה משק המים הנוכחי בישראל אכן יצר "מחסור במים". 

סיסמאות שטפו את מוחנו: החל מ"חבל על כל טיפה" וכלה בעצתו של רפול (רפאל איתן ז"ל), שר החקלאות לשעבר, להתקלח בזוגות... המטרה – לתעל את האשמה מהממסד הפוליטי אל ציבור האזרחים. גב' לוי מכפר סבא אשמה במחסור, כי היא לא חוסכת במים... וגם מעיזה לשטוף את מכוניתה בצינור במקום בדלי וסמרטוט... וכמיטב המסורת הסטליניסטית מוסתים הילדים נגד הוריהם... ובייחוד נגד אביהם... שאינו סוגר את ברז המים בשעת הגילוח...   

שוב חוזר המוטיב המקובל בישראל – "כולנו אשמים" (למעט הפוליטיקאים...). הממסד הפוליטי, כדרכו בקודש, הקים בתוקף "חוק המים" מנגנון נרחב שעוסק ב"פיקוח על משק המים, הפקתם וחלוקתם" – כר רחב לאלפי משרות למקורבים, תקציבים ולשכות... וכמובן נסיעות לחו"ל לקונגרס המים הבינלאומי... והכול, כרגיל, לטובת העם היושב בציון... 

הלאמת המים ונטרול כוחות השוק

המים בישראל הם בבעלות הממשלה (המדינה, "הציבור"...). הממשלה מנהלת את משק המים באמצעות נציבות המים (כיום, רשות המים), בראשה עומד מנכ"ל המים של המדינה –נציב המים. לצידו מתפקד גוף מייעץ שמורכב מעשרות דירקטורים – מועצת המים. 

הפקת המים והזרמתם בצנרת הארצית מבוצעת על ידי חברת מקורות, מפיק מים ארצי מונופוליסטי – דרכה זורמים כ- 2/3 ממי המדינה. יתרת המים מופקים על ידי תאגידים אזוריים, עיריות, יישובים חקלאיים ומעט בארות פרטיות. מחיר המים נקבע על ידי הממשלה וכמויות המים לחקלאות מוקצות באמצעות מכסות מים שהם הרשאה לצריכה של כמות מים מוגבלת. המים העירוניים נקנים על ידי העירייה (או תאגיד המים) מחברת מקורות ונמכרים לצרכנים – יש האומרים – ברווח נאה. 

אילו המים היו חופשיים להיסחר

קביעת מחיר ארצי אחיד למים והקצבת כמויות צריכה לצרכנים הגדולים מנעו מהמים להתנהג כמוצר מסחרי שהמחיר והכמות הנמכרת נקבעים על ידי ההיצע והביקוש למוצר. כאשר המחיר עולה – הכמות הנרכשת קטנה ולהיפך. 

אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, קרוב לוודאי שהמחיר הגבוה ביותר היה משולם על ידי הצרכנים הביתיים, בעיקר בגלל הצריכה המשפחתית הנמוכה יחסית (כ- 4 מטרים מעוקבים לתושב עירוני לחודש). לצרכן הביתי קשה לחסוך במים באופן משמעותי, הוא משתמש בהם לצרכים יום-יומיים עצמיים וקשיחים. המים לא משמשים אותו למסחר. גם כיום משלמים משקי הבית את המחיר הגבוה ביותר למים. 

במים שיוותרו לאחר השימוש הביתי יתחלקו החקלאות והתעשייה. כאשר כל חקלאי ותעשיין ישלמו את המחיר המרבי שכדאי להם לשלם עבור המים בהתאם למוצרים שהוא מייצר. ככל שהביקוש התעשייתי-חקלאי יגבר וככל שזמינותם תקטן עקב ריבוי האוכלוסייה, כן יתייקר מחירם. כל קפיצה במחיר המים, תגרום לחלק מהחקלאים והתעשיינים, לוותר על ייצור וגידול של מוצרים שמחיר המים הריאלי הופך את גידולם לבלתי כדאי.   

תיאורטית, מחיר המים בישראל יכול להתייקר עד לעלות של 55 סנט למטר מעוקב – מחיר המים בשער מתקן ההתפלה (2005), לפני עלות הזרמתם אל הצרכנים. במחיר זה ניתן להתפיל כמות בלתי מוגבלת של מים בהתאם לביקוש. 

ה"פוליטיקה" של המים

ל"לובי החקלאי" היה תמיד משקל אלקטוראלי רב במפלגות העבודה. אחוז החקלאים ו"עסקני החקלאות" במרכז מפלגת העבודה היה משך שנים רבות גבוה במידה ניכרת מחלקו באוכלוסייה. כוח פוליטי זה תורגם למערכת הטבות כלכליות, בין היתר, באמצעות מחיר המים. נציבות המים קבעה מחיר מים נמוך לחקלאות ומחיר גבוה ליתר התושבים. בתקופות מסוימות עמד הפער על פי שמונה, ויותר! המים לחקלאות סובסדו בהיקפים אדירים – מאות מיליוני דולרים בשנה – הטבה שלא נכללה, כמובן, במסגרת תחשיב חובות הקיבוצים והמושבים... שהרי הקיבוצים שילמו עבור המים את המחיר שדרשו מהם... 

אנו משתמשים במושג "מחיר נמוך" ו"מחיר מופקע" מבלי לדעת את מחיר המים האמיתי בישראל... איש בישראל הממסדית אינו יודע מהו "מחיר המים הריאלי"!  ובהחלט, מסובך מאד לחשב אותו בהעדר מסחר חופשי במים. מחיר המים הנמוך גרם לצריכת יתר של מים וכמובן למחסור מלאכותי. כאשר קיים "מחסור", דרכם של פוליטיקאים לחלק "מכסות". כך חולקו מכסות מים למגזר החקלאי. איך מחלקים מכסות? מי מקבל יותר ומי פחות? כאן כבר קובעת הפוליטיקה – בדרך כלל קיבוצים הועדפו בקבלת מכסות מים על פני סקטורים אחרים, אך גם בין הקיבוצים החלוקה לא הייתה אחידה... תלוי מי הכיר את מי... ומי לחץ על מי... כך ניתן להבין את הויכוח המר הניטש מידי הרכבת קואליציה לאיזה מגזר ישתייך שר החקלאות – האם יהיה חבר קיבוץ או מושב. הקרב אינו על כבוד... אלא, בין היתר, על כסף נוזל... 

ראוי לציין שבסקטור הנהנים נכלל לא רק ה"לובי החקלאי", אלא חלקים לא מעטים מהתעשייה כגון מפעלי האשפרה שעסקו בצביעת בדים וצרכו כמויות מים אדירות. 

שיבוש מנגנון השוק

חוק טבע הוא שכאשר פוליטיקאים מפקחים על מחירים ומגבילים ייצור – משתבש מנגנון השוק, נוצר מחסור במוצר, בעקבותיו נכפה קיצוב באמצעות חלוקת "מכסות" ומתפתח "שוק שחור" בו נמכר המוצר במחיר "שוק". התסריט היה נכון בסמטאות מוסקבה הקומוניסטית, גם ברחבי ישראל בתקופת הצנע בשנות החמישים, וכמובן – במשק המים הישראלי בו נמכרות מכסות מים בלתי מנוצלות, מחקלאי לחקלאי, במחיר גבוה ממחיר העלות. העיוות הגדול הוליד (בשנת 2001) הצעה לממשלה של מספר כלכלנים... לקנות חזרה מהחקלאים מכסות מים לא מנוצלות, במחיר גבוה, במקום להתפיל מים... [בסוף 2009 כתב לנו חקלאי בעילום שם כי הרעיון ההזוי יצא לפועל במספר מקומות – "ויתרנו על מים, אבל עד היום לא שילמו לנו אגורה..."].

...ותוצאותיו...

כאמור, צוידו יקירי הממסד במכסות מים נדיבות שעודכנו בפעם האחרונה ב- 1989. מידי מספר שנות בצורת "מקצצים" במכסות המים לחקלאות... עד כדי 50 אחוזים... אולם בפועל מסתבר שהקיצוצים פיקטיביים ומסתכמים באחוזים נמוכים בהרבה. פרדסנים לשעבר, השקו פרדסים במים במשך שנים רבות, ולא קטפו פירות מחוסר כדאיות – ההשקיה נועדה ליצור מראית עין של עיבוד פרדס כדי שמנהל מקרקעי ישראל לא יפקיע מהם את הקרקע שאינה מעובדת ושהאוצר לא יגבה מס רכוש. בסקטור החקלאי אין לעיתים הפרדה חד משמעית בין שעוני מים לחקלאות ולצריכה פרטית, למרות שברוב המקרים יש שעון מים נפרד למגורים – גם קשה לפקח על כך. באופן זה גם המפעל, חדר האוכל ובריכת שחייה הם צרכנים "חקלאיים". ביישובי וילות רבים כגון כפר שמריהו וסביון שילמו במשך עשרות שנים "תעריפים חקלאים" גם עבור מי ברכות שחייה שבחצר. מעריב פרסם את הידיעה שבאחד המושבים נתלתה מודעה המבקשת מחברי המושב שצרך באותה שנה כמות מים נמוכה מהמכסה השנתית שלו, למלא את הבריכות וכל מאגר אפשרי במים כדי שהמכסות לא יקוצצו בשנה הבאה. 

העדר מחיר-שוק למים וסבסודם המלאכותי מנע מיזמים פרטיים וחברות עסקיות להיכנס לתחום הפקת המים, למרות שמדינת ישראל עשירה במומחים בתחום המים בעלי הכרה בין לאומית. בהעדר "שוק" למים נותרו מיליארדי מ"ק של מים ללא שימוש וניצול במעמקי אדמות הנגב. ייתכן שתחת משטר של מסחר חופשי במים, מחיר גבוה למים בנגב היה מהווה תמריץ להפקת מי-מעמקים אלה. המטיילים בדרום משתאים נוכח שרידי הסכרים ובורות המים שבנו הנבטים הקדומים אך לא שואלים עצמם מדוע היהודים המודרניים לא מסוגלים לאגור בסכרים מי שטפונות שמסלולם בנגב ובערבה ידוע והגורמים להצפות חוזרות מידי שנה. מדוע להתאמץ אם אפשר לקבל מים כמעט חינם? שוב, אין לנו נתונים על מי השיטפונות אך ייתכן שבתנאי מסחר חופשי, כדאי היה ליזם מסוים לאגור אותם. 

ממסד פוליטי בכל מדינה ריכוזית מסווה את פעולותיו, המיועדות להטיב עם מקורות הכוח הפוליטי שלו, בסיסמאות של "טובת העם ". כך נקבע מחיר המים האחיד בישראל משיקולים "סוציאליסטים" (על "פיזור אוכלוסייה"... כבר כתבנו...) מהצורך ב"הפרחת השממה", ומההכרח ב"חלוקה צודקת" של משאב יקר, וכמובן – "שמירה על איכות המים" ... 

הרס!

המשטר הסוציאליסטי במזרח אירופה גרם להשחתת הסביבה, הרס היערות וזיהום הנהרות. המשטר הסוציאליסטי במדינת ישראל גרם לשאיבת יתר ממאגרי מי התהום, הביא להריסתם ולהמלחתם. משטר זה מרוקן את הכינרת ומייבש את ים המלח. זאת, כאשר כוונתם המוצהרת של הפוליטיקאים הייתה הפוכה – "ניהול נכון" של משק המים ו"שמירה על הסביבה". זו ההצדקה לכאורה להלאמת משק המים. 

עיוות מחירי המים גורם לבזבוזם, לא רק ע"י החקלאים שאינם אשמים בבזבוז, אלה גם ע"י העיריות. המים נמכרים לעיריות ברבע ממחירם לצרכן העירוני. כך הפכו המים למקור ההכנסה חשוב לרשויות מקומיות. עלותם הנמוכה גרמה "לחוסר כדאיות" בהחלפת צנרת מים דולפת... ועודדה גידול צמחי נוי בזבזנים במים (ייתכן, שמחיר מים ריאלי היה גורם לחלק מהעיריות לקשט צידי דרכים בקקטוסים במקום בדשא שמצריך השקיה קבועה – רק ייתכן). עיוות מחיר המים גרם גם לשוק שחור במים במים בו נמכרים המים על ידי "המאושרים" שזכו להקצאת מכסות מים. המים נמכרים למי שמוכן לשלם מחיר גבוה יותר. אפילו מיוצאים לרשות הפלסטינית. פרנסה בטוחה.

  

Safsarut Maim

"הספסרות" במים מנתבת את השימוש אל החקלאים היעילים ביותר שיכולים בתנאים הקיימים לגדל מוצרי חקלאות ולמכור אותם במחיר תחרותי לצרכן. חקלאים יעילים אלה קונים את המים מהחקלאים לשעבר שמחזיקים "בזכויות מים" בתוקף חלוקה שרירותית של העבר הרחוק. מערכת הקצאת המים המעוותת מכניסה גורמי תיווך מלאכותיים שמפיקים רווחים מהמים רק מכוח "זכות" אדמיניסטרטיבית למכסות מים שהתגלגלה לידיהם. העיוות תורם כמובן את חלקו ליוקר החיים בישראל. 

 

מיתוסים

מים – מיתוסים

"מכירה חופשית של זכויות מים תגרום לכך שהן תגענה רק לידי אלה שיכולים לשלם עבורן" 

(ראש השדולה החקלאית, הארץ 30.4.2000 )

בדיוק כך צריך להיות. השוק יקבע את מחיר המים לפי ביקוש והיצע באזורים שונים. חקלאי שמגדל מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה יוכל להציע מחיר גבוה יותר עבור המים. חקלאים לא-יעילים וענפים בזבזנים במים יפלטו מהשוק. כיום המצב הפוך – חקלאי מקושר פוליטית יכול להשיג מכסות מים בזכות קשריו, גם אם המשק מפסיד כתוצאה מפעילותו החקלאית. כבר כיום יש "חקלאים" לא מעטים שמקבלים זכויות-מים מסיבות היסטוריות ופוליטיות למרות שמזמן כבר אינם עוסקים בחקלאות. "חקלאים" אלה מוכרים את הזכויות בשוק המים השחור לחקלאים אמיתיים שכדאי להם לשלם מחיר גבוה יותר – "מחיר ריאלי". 

 

הפרטת שוק המים אינה ידידותית לסביבה ותגרום להרס איכות הסביבה

העובדות בישראל ובעולם מוכיחות ההפך. שליטה ממשלתית על מקורות המים ברוסיה ובמזרח אירופה גרמה לניצול-יתר ולזיהום חמור של מקורות ושל נהרות. שיטת חלוקת מכסות מים דומה לישראלית הייתה נהוגה בקליפורניה משך עשרות שנים. המים נמכרו לחקלאים במחירים מסובסדים והתוצאות דמו למצב בישראל. לא פלא איפה, שחסידי איכות הסביבה וה"ירוקים" בקליפורניה היו בין התומכים הנלהבים ברעיון הפרטת משק המים. 

השיטה הישראלית, בה פוליטיקאים שולטים על ברז המים ואחראים ל"הקצאתם", גרמה להרס הסביבה – הכינרת מתייבשת, הירקון הומלח וצמחייתו חוסלה, מאגרי התהום הומלחו וזוהמו, ומקורות המים דולדלו עקב צריכת יתר. 

החלפת הפוליטיקאים במנגנון השוק האובייקטיבי תתמחר נכון את המים – תיפסק צריכה בזבזנית. 

 

הממשלה צריכה להשקיע במחזור מי קולחים ולייעד אותם לחקלאות

ממשלה לא צריכה להשקיע. מים הם מוצר כלכלי לכל דבר ואם מחיר המים יהיה חופשי ומים יסחרו בשוק, כדאי יהיה ליזמים להשקיע בכך. 

פרופ' צבי אקשטיין מספר בכתבה בגלובס (29.9.99): 

"...מפעל מחזור מי הקולחים של ירושלים שופך את המים הממוחזרים לוואדי... כי החקלאים צריכים לשלם את ההובלה ממתקן המחזור אל השדה. כששאלתי מגדל הדרים בכיר בחברה בעלת מטעי הדרים בשפלה, מדוע אין הוא לוקח את המים הממוחזרים בהרי ירושלים, הוא הסביר לי שעלות הובלתם לפרדס היא כ-25 – 30 סנט למ"ק. כל עוד הוא קונה מים ממקורות ב-20 סנט לקו"ב... שימשיכו המים לזרום בוואדי...". 

 

הממשלה צריכה להחליט מהי הטכנולוגיה העדיפה – התפלה, יבוא מים מתורכיה, או טיהור מי ביוב

לא הממשלה צריכה להחליט. הדיון הציבורי סביב למים יוצא מנקודת הנחה שכל פתרון צריך להתקבל ע"י הממסד הפוליטי, בתמיכתו ובאישורו. החלטות ממסדיות נגועות בשיקולים פוליטיים לא ענייניים. 

הדרך היחידה "להחליט" מה רצוי, היא לא להפריע לכוחות לשוק להחליט. החלטות המשקיעים תתקבלנה על בסיס כלכלי רציונלי. יזם שירצה להתפיל מים ינהג כיזם שרוצה לבנות שכונת מגורים חדשה – יבדוק עלויות, יזמין סקר שוק, יתייעץ, יבטיח מינימום חוזי מכירה למים (מראש) וישקיע. ירצה יזם לייבא מים מתורכיה – יפנה לממשלת תורכיה, או ליזם תורכי, ולא יערב את הפוליטיקאים הישראלים, ישקיע במיזם וימכור מים ישירות לצרכנים בישראל, ובמחיר שהשוק יהיה מוכן לשלם. הסיכון של היזם. 

 

המים הם מוצר אסטרטגי – הטייתם ע"י מדינות ערב היא עילה למלחמה מוצדקת

במהלך ספטמבר 2002 הכריזו פוליטיקאים ישראלים שהטיית מקורות מי הוואזני ע"י הלבנונים זו עילה למלחמה. ההתייחסות למים היא רגשית, מיסטית ונחלת ההיסטוריה. אם לבנונים ישתמשו במלוא מי נחל הוואזני יחסרו בכינרת כ-50 מליון מ"ק מים בשנה. עלות הקמת מפעל התפלה בהיקף כזה היא כ-100 מיליון דולר. עכשיו עלינו לשאול האם השקעת 100 מיליון $, או הפסד סכום כזה, היא עילה למלחמה? יתכן שכן – אבל זו השאלה הנכונה. להטיית מי הוואזני יש השלכות סביבתיות חמורות שתפגענה בזרימה בירדן ההררי אך שום ארגון "ירוק" של שוחרי איכות הסביבה בישראל לא הפגין מול גדר הגבול הלבנונית... 

 

במסגרת הסדרים אזוריים עתידיים, בין ישראל לשכנותיה, צריך להתעקש על הפרטה אזורית של משק המים על פי המודל המוצע כאן. הפיכת המים למוצר כלכלי תנטרל אותם מהמו"מ בין מדינות. ירצה חקלאי ירדני או פלשתיני מים – יקנה אותם כמו חקלאי ישראלי. בתנאים אלה של תחרות ומחיר כלכלי למים אין ספק שהלבנונים לא היו מטים את מי הוואזני, אלא אפילו מחברים את נהר הליטאני לירדן ומשווקים מים לישראל במחיר גבוה. 

 

הערת גולש (יעקב רסלר): סיכוייך לשכנע מישהו להפריט את המים אינם גבוהים... עכשיו אתה מנסה להביא את המשיח לכל העולם, ומדבר על שכנוע מדינות ערב להפרטת משק המים??? 

 

פרופ' קרנק פישר, כלכלן אמריקאי בכיר ב-MIT ובהוורארד פיתח מודל כלכלי של "פרוייקט המים המזרח תיכוני". בראיון עם סבר פלוצקר בידיעות אחרונות (12.1.96) מסביר פרופ' פישר שבתנאים של מסחר חופשי במים במזרח התיכון "...אין לישראל ולשכנותיה בעיה אמיתית של מחסור במים". על פי המודל, מחיר המים בעזה יהיה גבוה מאשר בישראל ואילו בעמאן עלול המחיר להרקיע שחקים. לפי המודל כדאי לישראל למכור מים לעזה ולירדן ולייבא מחו"ל את הפירות והירקות"... כאשר אתה מייבא בזול ירק שהושקה במים רבים, אתה בעצם מייבא בזול את המים הללו עצמם". 

גם פרופ' מרדכי שכטר מאונ' חיפה סבור כך (גלובס): "...אם יהיה סחר במים בין המדינות ויקבע להם מחיר כלכלי, יתברר פתאום שבישראל יש עודף מים מסוים ואולי נוכל אפילו לייצא מים...". 

אין מנוס מהמסקנה ששליטת הממסד הפוליטי על המים בישראל והעיוותים שנוצרו עקב כך תורמת מימד נוסף, לא הכרחי, לסכסוך הישראלי-ערבי. 

 

הפרטת משק המים תיכשל – מחיר המים לצרכן יזנק

מחיר המים לצריכה ביתית (2005) עומד על כ- 4 ₪ למ"ק. עלות התפלת מים היא בערך 2.7 ₪ למ"ק (בשערי מפעל ההתפלה לפני הזרמתם בצנרת). כלומר, הצרכן הביתי משלם כבר כיום מחיר גבוה מאד. גבוה ממחיר המים היקרים ביותר (מים מותפלים). לכן, בתנאי שוק פתוח ותחרותי כלל לא בטוח שמחיר המים לצרכן הביתי יעלה. 

 

החקלאות והתעשייה משלמים מחיר מוזל ומסובסד למים. עלות המים לחקלאים עומדת על כ- 1.4 ₪ למ"ק. בתנאי תחרות חופשית יאלצו החקלאים לשלם מחיר גבוה בהרבה עבור המים שהם צורכים. האם כתוצאה מעליית מחיר המים לחקלאות יעלה מחיר התוצרת החקלאית? כלל לא בטוח – בעידן החדש היבוא לישראל יהיה חופשי וללא מכס. יבוא מוצרי חקלאות יספק לצרכן הישראלי את מוצרי החקלאות הזולים ביותר האפשריים. 

 

מי כן עלול להיפגע? אותם החקלאים והתעשיינים "שהרוויחו" עד כה בעזרת הטלת מיסים על האזרח והעברת הכסף אל כיסיהם כסובסידיה למים. השיטה יצרה מראית-עין של "הוזלה": ביד אחת גובים מאתנו מיסים וביד השנייה מחזירים לנו חלק (רק חלק!) מהמיסים בצורה של ירקות "זולים"... וגם זה לא בטוח כי אי אפשר להשוות מחירים מול ירקות מיובאים שנאסרו. 

 

המים מוצר חיוני – הם חשובים מכדי להפקירם בידי כוחות השוק

ישנם מוצרים חיוניים נוספים: תרופות למשל – כמעט כולן מיוצרות על ידי חברות פרטיות ומחירן נקבע בשוק. אין שום ממשלה שמייצרת תרופות חדשות – רק חברות הענק. מזון גם הוא חיוני – ממשלות שניסו לייצר מזון, או אפילו רק לתכנן ולפקח על הייצור – גרמו למחסור ולרעב. 

 

ומהי החלופה לכוחות השוק? כמובן, להפקיר את המים בידי הפוליטיקאים שיקבעו את מחירם ואת אופן חלוקתם "הצודק". המיתוס מניח שהחלטות פוליטיות הן יותר מוסריות מהחלטות שמתקבלות על ידי מיליוני צרכנים בשוק פתוח ותחרותי. 

 

צריך להשוות את מחיר המים לחקלאות עם מחיר המים שמשלמים יתר האזרחים

ועדת גרונאו המליצה (יולי 2005) להשוות את מחיר המים לחקלאים למחיר המשולם על ידי שאר האזרחים. המלצה מבורכת לכאורה. קץ לסבסוד. 

 

לסבסוד מחירי המים אכן צריך לשים קץ, אך את מחיר המים לא צריכה לקבוע הממשלה. לא "להשוות" ולא לסבסד. המדינה צריכה רק לקבוע, מידי תקופה, את כמויות המים המותרות לשאיבה בכל אזור. את המחיר צריך לקבוע השוק. הפקת המים תתפצל בין מאות יצרנים מתחרים. 

 

קרוב לודאי שהשוק יקבע מחיר מים שונה בכל אזור ובכל תקופה. בשנים שחונות, עם מיעוט גשמים ייתכן שהמחיר יעלה. בשנים גשומות המחיר יצנח. סביר שהתנודות במחיר לא תהיינה חריפות מידי כי חלק ניכר מהמים יופקו ממקורות קבועים כגון התפלה וטיהור מי קולחין. ייתכן שהשוק יקבע מחיר מים נמוך יותרלחקלאים ותעשיינים בזכות צריכתם הגבוה – בדיוק כפי שאזרח שקונה אריזת ענק של אבקת כביסה זוכה להנחת-כמות. 

 

ייקור המים יסכן את כדאיות החקלאות הישראלית

מחיר המים מהווה כ- 15% מעלות התשומות בחקלאות. ייקור המים בהחלט עלול לייקר מחיר מוצרי חקלאות באופן שישקף את עלותם הריאלית. התייקרות התוצרת החקלאית לא תהיה אחידה – מוצרי חקלאות שמקורם באזורים בהם יורדים גשמים רבים, בצפון הארץ, ייתכן שיוזלו או שלא יתייקרו כלל כי מחיר המים שם יהיה נמוך. מי שיתעקש לגדל תפוחי עץ בנגב, יצטרך לשלם עבור המים מחיר גבוה יותר שיכלול גם את עלות שאיבתם והובלתם למטע התפוחים שלו בנגב. ספק אם יצליח לשכנע את הקליינטים בשוק הכרמל בתל אביב שמחירם הגבוה של התפוחים מוצדק בזכות צמיחתם בנגב... 

 

עליית מחיר המים תחשוף את הגידולים החקלאיים שגידולם אינו כדאי באזורים מסוימים ואולי בישראל בכלל. גידולים אלה צומחים כיום בשדות על חשבון משלם המיסים שנאלץ לסבסד מכיסו את החקלאים. בעזרת סבסוד כבד אפשר להפוך את מדינת ישראל אפילו ליצרנית זהב מובילה בעולם. זהב שיופק ממי הים. מים אלה מכילים כמות זעירה מאד של זהב שעלות הפקתו מרקיעה שחקים, פי כמה וכמה מעלות כריית זהב בדרום אפריקה. למה לסבסד רק חקלאים ולא יצרני זהב מהים?... 

 

הצרכן לא ייפגע – להיפך – ירווח לו. ביטול סבסוד המים יגדיל את המזומנים שבכיסו. ובשוק הוא יוכל לקנות תפוחים זולים שיובאו מספרד. בדיוק כפי שמייבאים את רוב החיטה ללחם, מזה שנים רבות, מארצות הברית. החקלאי שגידל את התפוחים היקרים, ואילץ אותנו בכוח לקנות אותם, יצטרך למצוא פרנסה אחרת. 

 

מחיר המים לחקלאות עומד על כ- 70 אגורות למ"ק (2003) 

אף אחד אינו יודע מה מחירם האמיתי של המים לחקלאות. 70 אגורות זה אכן המחיר שהממשלה מוכרת את המים לבעלי מכסות המים. רבים מבין הזוכים המאושרים אינם עוסקים בחקלאות, הסבא והסבתא היו חקלאים והם עצמם רק גרים במושב אבל עובדים בתעשייה האווירית... את המים הם מוכרים לחקלאי האמיתי היחיד במושב במחיר של אולי 1.20 ₪ למ"ק או 1.80 ₪. הכול שחור – אין מידע גלוי. 

 

יצחק טישלר (גלובס20.10.03), מצטט ידיעה "...החקלאים שמעבדים את האדמה במושב עין איילה פנו לבית המשפט בתביעה לצו מניעה, שיאסור על המושב לחלק את המים שווה בשווה בין חברי המושב החקלאים ובין חבריו שאינם חקלאים. הם טענו כי החלוקה השוויונית מפלה אותם לרעה ומהווה התעשרות שלא כדין של חבריהם, בדרך של ספסרות במכסות המים." 

 

השופט דחה את הבקשה ולמעשה שלח את המבקשים להמשיך ולקנות מים בשוק השחור... מהמאושרים הרבים שקונים את המים בזול מהמדינה ומוכרים אותם ביוקר למעט החקלאים האמיתיים... 

 

הגידול באוכלוסייה מחמיר את המחסור במים בישראל

אין "מחסור" הכול רק כסף. במחיר נוסף, של חפיסת סיגריות אחת בחודש, אפשר לפתור את כל בעיות המים בארץ. 

 

דו"ח של נציבות המים שהוגש לשר יוסף פריצקי (יולי 2003) קבע כי "...בתוספת עלות של 1.3 שקל למ"ק, ניתן יהיה לפתור את כל בעיות המים של מדינת ישראל עד 2010". 

 

צריכת המים כיום עומדת על כ- 100 מ"ק מים לנפש בשנה. כלומר, התוספת הנדרשת היא כ- 130 ₪ בשנה לאדם. 11 ₪ לחודש. זה כל הסיפור. בכסף זה נקבל בברז מים מותפלים באיכות מעולה והחקלאים יקבלו מים מטוהרים ברמה גבוהה. 

 

ירידה בהיקף ההשקיה מצמצמת את כמויות הפירות והירקות

בין השנים 1986 ל- 2002 ירדו כמויות המים המושקים בערך בשליש. משיא של 1,434 מיליון מ"ק אל מתחת ל- 1,100 מיליון מ"ק. וראה זה פלא – בכמויות הירקות והפירות שהגיעו לשווקים חל גידול מרשים (במקביל לגידול הרב באוכלוסייה). גם הגיוון והמבחר גדלו – פסיפלורה, קרמבולה, קיווי ועוד. יעילות השימוש במים עלתה: עלייה בניצול מי קולחים מטוהרים, שכלול שיטות ההשקיה.

 

 

הפיתרון

העידן החדש של משק המים

הפתרון – הפרטת משק המים

פתרון משבר המים כרוך בהוצאת משק המים מידי הממסד הפוליטי והעברתו למגזר הפרטי התחרותי. הפרטת משק המים, בניגוד לענפים אחרים, נתקלת בבעיה אובייקטיבית של קביעת שיטת ניצול מי התהום ומי מאגרים עיליים כגון הכינרת. האפשרות לשאוב מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שהפוליטיקאים גרמו למאגרים אלה. לכן, מעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית במקטעים הבאים: 

קביעה שנתית (או רב שנתית) של כמויות המותרות לשאיבה, בכל אזור, ממאגרי מי התהום ומהכנרת. נציבות המים לא תקבע מי ישאב ובאיזה מחיר יימכרו המים, אלא רק את כמויות השאיבה המותרות בכל אזור לפי רמת המשקעים באותה שנה ולפי צרכי שחזור המאגרים הטבעיים שהתדלדלו בעבר. בעידן החדש יהיו משאלי עם חלק מהשיטה הדמוקרטית (ראה פרק דמוקרטיה). תתכן יוזמה למשאל שיחליט על גובה מינימום למפלס הכנרת. ירידת המפלס מתחת לקו זה תחייב הפסקת שאיבה, וכתוצאה – יתייקרו המים בשוק. 

מכירה חד-פעמית של מכסות הפקת מים – המונח "מכסת מים" מייצג כיום זכות לשימוש במים. מכסות אלו יבוטלו. חקלאים יוכלו לקנות מים בכל כמות שיחפצו, אבל יצטרכו לשלם את מחיר השוק. בעידן החדש יהיו מכסות הפקת מים במקום מכסות השימוש במים, שיבוטלו כאמור. המדינה תמכור באופן חד-פעמי כ- 2,000 מכסות הפקת מים ממקורות טבעיים (בארות, מעיינות, הכנרת) ותצא מהמשחק. כל מכסה תייצג באופן התחלתי זכות לשאיבת 1 מיליון מ"ק מים (דוגמה בלבד) לשנה. המכסות יימכרו בכל אזור למרבה במחיר. רק יזמים וחברות פרטיות יוכלו לרכוש מכסות הפקה – לא תאגידים ציבוריים. ייתכן שבשנת בצורת תוגבל שאיבה מבארות באזור המרכז רק לחצי מיליון מ"ק לכל מכסת מים (שערכה הנקוב מיליון מ"ק). המכסות יהיו סחירות וניתן היה למכור אותן בשוק הפתוח. השוק יעניק מחיר שונה למכסה בכל אזור ואזור לפי היצע וביקוש. המחיר גם ישתנה משנה לשנה. התמורה החד-פעמית שתתקבל על ידי המדינה עבור מכסות המים תעמוד על מיליארדי שקלים

בעלות על מערכת הולכת המים. בדומה לשוק החשמל, או לשוק הטלפון בימי קדם (לפני העידן הסלולרי) – לגורם ששולט בצינור המים (או בכבלי החשמל) יש כוח לקבוע את מחיר ההובלה כרצונו. צנרת הולכת המים האזורית, תהיה בבעלות תאגיד מים ציבורי-אזורי שיתופעל בידי יזם פרטי. היזם ייבחר במכרז. לתאגיד המים לא יהיה מונופול אזורי. תאגידים או יזמים אחרים יוכלו להתחרות בו, אם יגלו נישה מתאימה לתחרות. רק הצנרת ומשאבות דחיפת המים יהיו בבעלות תאגיד הולכת המים – לא המים עצמם. התאגיד יעניק שרותי הולכת מים. תאגידי המים האזוריים יופעלו על ידי קבלנים פרטיים שייבחרו במכרזים שייערכו מידי 5 שנים; המכרז יהיה על מחירי הולכת המים. הסכם הניהול יחייב רמת תחזוקה נאותה ועמידה בתקני איכות. 

הצרכנים יוכלו לרכוש מים מכל חברת הפקה שיבחרו (החברות שרכשו מכסות הפקת מים). החברה השואבת ומפיקה תזרים את המים לצנרת שמפעיל הקבלן מוליך-המים. סביר מאד שהמפתח לחיוב עבור הולכת מים בצנרת יהיה מבוסס גם על המרחק והפרשי הגבהים שעוברים המים בצינור ולא רק על כמות המים. ייתכן לדוגמה שלתושבי שכונה באשקלון, כדאי יהיה לקנות מים ממתקן ההתפלה המקומי כי עלות הזרמת המים מהמתקן עד לבית תהיה נמוכה, יחסית לעלות רכישת מים מחברת המוביל הארצי , ששואבת את המים ומובילה אותם מהכנרת הרחוקה. ייתכן יזם פרטי בגן-יבנה שישקיע בחפירת בארות מים באזור, ירכוש זכויות הפקה בשוק הפתוח וימכור את המים לשכונות המזרחיות של אשקלון במחיר שיתחרה במחיר המים של חברת ההתפלה. 

בשנים גשומות מאד, בהן ניתן להגביר את השאיבה מהכנרת, תכריז חברת המוביל הארצי על מבצע הנחות, ללקוחות שיתחייבו לקנות מהם מים למשך 3 שנים במחיר סגור מראש... מחיר שיתחרה במתקני ההתפלה... חברת המוביל הארצי תהיה כמובן חשופה לסיכון שהשנה השלישית תהיה שנת בצורת וייאסר עליה לשאוב מכנרת את הכמות לה התחייבה כלפי הצרכנים... כדי להגן על עצמה מאי וודאות זו תוכל חברת המוביל הארצי לרכוש אופציות-מים (בבורסת המים) לשלוש שנים מבעלי בארות ומתקני התפלה... 

אפשר שחברת מקורות תהיה הגוף הממשלתי שבבעלותו צנרת המים הארצית שמקשרת בין תאגידי המים האזוריים – החברה תתפעל מתקנים אלה באמצעות קבלנים פרטיים. החברה לא תפיק, לא תשאב ולא תמכור מים. חוק המים יבוטל. כל הגופים הממשלתיים האחרים העוסקים במים – ייסגרו או יופרטו. משרדי ממשלה ורשויות מקומיות לא יתערבו במשק המים. 

מוביל המים הארצי, השואב את מי הכינרת והירקון אל הנגב, יימכר ויופעל ע"י יזם פרטי. חברות אחרות, מתחרות, תורשנה לשאוב מהכינרת. כל חברת שאיבה תקנה, כאמור, מספר יחידות של מכסות הפקת מים אותן תוכל לנצל לשאיבה ואף לסחור במכסה בבורסת המים. 

יזם שירצה להשקיע בהפקת מים ממקורות אחרים, לא יזדקק לאישור ממשלתי. אף אחד לא יבטיח קליינטים למים שיפיק – הסיכון עליו וגם הרווח לכיסו. יתכן שמחיר המים יעלה לרמה שלמשקיעים יהיה כדי לייבא מים מלבנון או מטורקיה (כאשר המצב מאפשר...), להקים מתקני התפלה, לאגור מי גשמים או להציע לעירית באר שבע לקנות את מי הקולחין, טיהורם ומכירתם לחקלאים. יזם יוכל לרכוש מעירית גבעתיים את מי הגשמים ממערכת הניקוז העירונית, במקום שיזרמו לביוב. אם חברת המים של ת"א תקבע מחיר גבוה מדי למים, יתכן שיהיה כדאי ליזם להקים מתקן התפלה ולספק מי ים מותפלים לשכונת רמת אביב הקרובה לים – במחיר זול מזה של תאגיד המים התל אביבי. מחיר המים שיקבע ע"י השוק לא יהיה נתון בידי הפוליטיקאים וישתנה מתקופה לתקופה כאשר ייצור מים מותפלים יהווה גורם מאזן למחיר המים הטבעיים. כלומר, יקבע את המחיר המרבי למים. 

חקלאי שירצה להבטיח לעצמו מחיר קבוע למים לעונת גידול מסוימת, יוכל לבצע קניה עתידית, או לרכוש אופציות-מים בבורסה כפי שחברת קוקה-קולה מבטיחה לעצמה את מחיר הסוכר העתידי. 

עוד על תחרות

ייתכנו בישראל מאות תאגידי מים בהיקפים שונים. כל יישוב יוכל להקים תאגיד מים – לבעלותו תועבר הצנרת, החל מהחיבור לרשת הארצית, או לבאר המקומית, ועד לבתים או לשדות. בבעלות התאגיד יהיו הצינורות ומוני המים אך לא המים עצמם. 

זכות הקניין הראשונית במים תהיה של חברות ופרטיים שרכשו מכסות הפקת מים. חברות ההפקה אלה ימכרו את המים לצרכנים הסופיים. מלבד מפיקי המים ממקורות טבעיים (באמצעות ניצול מכסות הפקת מים) יהיו בשוק יצרני מים אחרים: מתקני התפלה, מתקני אגירת מי שיטפונות, מתקני טיהור מי שופכין ועוד. 

מסחר בזכויות מים

מסחר במים ובזכויות מים הוא עבירה על החוק הנוכחי. קניה ומכירה של מים על פי מחיר השוק, כולל מכרזים, מכירות פומביות ומכירות עתידיות יצור מעין בורסה של מים הדומה לבורסה לניירות ערך. ייווצרו גם כלים להגנה מפני עליה עתידית במחיר המים. בורסה דומה פועלת בהצלחה בקליפורניה. 

מכירה פתוחה ופומבית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה הזוכים במים הם חקלאים מקריים או בעלי הקשרים הפוליטיים ההיסטוריים הטובים ביותר. 

כוחות השוק יקבעו את היקפה והרכבה של החקלאות בישראל

החקלאות היא צרכן המים הגדול בישראל – 55% המים הטבעיים. היקפה של החקלאות נקבע על ידי מחיר המים וזמינותם. 

הפרטת משק המים בעידן החדש תקבע מחיר שוק ריאלי למים. המחיר יקבע את היקף החקלאות והרכב הגידולים. למרות הגידול הצפוי באוכלוסייה – החקלאות לא תחוסל, היא תמשיך להתקיים אך קשה לחזות את היקפה. קרוב לוודאי שמקור המים העיקרי לחקלאות יהיה מי שופכין מטוהרים ומעט עודפי מים טבעיים שישאירו משקי הבית והתעשייה. ככל שהאוכלוסייה בישראל תגדל גם יצמח נפח מי השופכין שיעמדו לרשות החקלאות. 

שיבוש מנגנון השוק לתמחור מים וקביעת מחיר אחיד למים בכל הארץ מזיק לדוגמה, לחקלאים בצפון. יתכן שבתנאי שוק-חופשי, מחיר המים הזול בצפון היה מצדיק גידולים חקלאיים רווחיים מסוגים מסוימים ללא "טובות" מהממסד. בתנאי שוק חופשי היה מחיר המים בדרום הארץ יקר יותר, בגלל עלויות הזרמת המים לדרום. גידולים בזבזנים במים, כגון כותנה, היו נמנעים, ואיתם – ההפסדים שנגרמו למשק. המחיר האחיד מנע את התאמת הגידולים החקלאיים למחיר המים הטבעי בכל אזור ואזור. כלל לא בטוח שמחיר מי שופכין מטוהרים לחקלאות יהיה גבוה יותר ממחירו השרירותי הנוכחי. 

חשוב להדגיש שהחקלאות אינה מהענפים החיוניים למשק. היא מפיקה כ- 1.7% מהתוצר הלאומי בישראל וגם חלק זה הולך ומצטמצם. בעידן החדש לא יהיו מגבלות ייבוא או מכס – מדינת ישראל כולה תהיה לאזור חופשי ממכס. קל וזול יהיה לייבא תוצרת חקלאית. מזה שנים רבות אנו מייבאים את רובו של המוצר החקלאי הבסיסי ביותר – חיטה. 

קשה להאמין שהתפלת מים, אפילו במחיר זול, תביא את הישועה לחקלאות הישראלית. תמיד יהיו ארצות בהן מחיר המים יהיה אפסי (ממקורות טבעיים), ארצות בהן גם מחיר הקרקע החקלאית נמוך. התפלת מים בישראל אינה מעניקה לחקלאי בישראל כל יתרון על פני מתחרהו מעבר לים. גם בחו"ל אפשר להקים בדיוק את אותו מתקן התפלה כמו באשקלון... ואפילו על ידי אותה חברה ישראלית...תיקו. ייתכן שזול יותר לייבא את המים כאשר הם כבר "ארוזים" בתוך הפרי או הירק... 

ישראל – בדרך להיות מעצמת מים עולמית

השבועון האמריקאי ביזנס וויק, פרסם כתבה (30.12.05) על שוק טכנולוגיות המים העולמי. שוק שצומח בקצב גבוה של 7% לשנה. השבועון האמריקאי מציין חברות ישראליות העושות חיל בטכנולוגיות של התפלה, טיהור מי שופכין, השקיה חסכונית בטפטוף ועוד. יצוא טכנולוגיות מים הסתכם בשנת 2005 ב- 810 מיליון דולר. 

כמו בתחומים רבים אחרים, הקידמה הטכנולוגית וההצלחה העסקית של חברות ישראליות, אינם בזכות הממשלה אלא למרות החסמים שהיא יוצרת. אילו משק המים היה מופרט לפני 40 שנה, והשוק היה קובע מחירי מים ריאלים היה נוצר תמריץ כלכלי אדיר, כבר אז, ליזום, להשקיע ולמכור. ייתכן שהיצוא היה עומד על סכום הגבוה פי עשרה וגם אז רק "מגרד" את השוק העולמי הנאמד בכ- 400 מיליארד דולר לשנה. 

הייקור ההדרגתי האיטי של המים לחקלאות עזר בכל זאת במשהו... השימוש במים בחקלאות מתייעל. מאז סוף שנות ה-80 גדלה פי שניים התפוקה החקלאית המתקבלת מכמות מים זהה. ההתייעלות נבעה משיפור בטכנולוגיית ההשקיה וגם מזניחת גידולים בזבזניים במים. 

תכליתו המוצהרת של העיוות המכוון של משק המים היא התמיכה בחקלאות. היקף הייצוא החקלאי עומד על כ- 1,024 מיליון דולר בשנה (2005) ולא צפויות בו התפתחויות דרמטיות. זאת כאשר חלק מרווחי הייצור החקלאי הם "ישראבלוף" – רווחים מלאכותיים שנוצרים בעזרת עיוות מחירי התשומות בחקלאות, כולל מחירי המים. לעומתו, ענף יצוא טכנולוגיות מים, הצומח במהירות, עומד בקרוב, לגדול בהיקפו על כל הייצוא החקלאי. סבסוד החקלאות באמצעות סבסוד המים היה במשך עשרות שנים חסם-בולם להתפתחות ענף טכנולוגיית המים. אם יש מים זולים – מי צריך טכנולוגיה? 

הכנסות עתק לממשלה מהפרטת משק המים

הממשלה תזכה להכנסה חד-פעמית גבוהה מהפרטת משק המים. הכנסה של מיליארדי דולרים תנבע בין היתר מהפרטת המוביל הארצי וחברות-מים ממשלתיות אחרות וכן מהמכירה הראשונית של יחידות מכסות הפקת מים לשוק הפרטי. 

כמה יהיה מוכן לשלם משקיע עבור חברת מוביל הארצי, או עבור חברת שאיבה של מעיינות מקורות הירקון? לא קשה, לדוגמה, להעריך את שוויו המשוער של המוביל הארצי על סמך השוואת עלויות ההשקעה במתקני התפלה: ההשקעה במתקן התפלה המפיק כרבע מהכמות הממוצעת שזורמת במוביל הארצי היא כ- 200 מליון דולר ורבים מתחרים על השקעה זו. כלומר, שווי המוביל הארצי עם זכויות השאיבה שלו עומד בהערכה גסה מאד על כ- 2 מיליארד דולר (2003). הפוטנציאל העסקי של המוביל הארצי גדול יותר ומשקיע פרטי ידע להפיק ממנו תועלת כלכלית רבה יותר. 

כאשר השוק יקבע את מחיר המים...

הבה נתפרע... כאשר יהיו מחירי שוק למים יינתן שווי כלכלי לזכויות השאיבה ממקורות מעיינות הירקון. נניח ששווי הזכויות יעמוד על 500 מיליון דולר (פי שניים וחצי מעלות הקמתו של מתקן התפלת מי-ים גדול). כלומר, היזם שקנה מהמדינה את זכויות שאיבת המים מהירקון מחזיק בידו נכס ששווה כ- 500 מיליון דולר. 

בעידן החדש (וכנראה גם כיום) רוב הקרקעות הסמוכות לגדות הירקון הן בבעלות פרטית. בעידן החדש יהיו מגבלות מועטות לשימוש בקרקע (ראה פרק קרקעות ובניה). ייתכן מצב שהבעלים של עשרות אלפי הדונמים שסמוכים לירקון, לכל אורכו, יתאגדו וירכשו מים של חברת ההפקה של מעיינות הירקון, ויזרימו בירקון מים זכים וטהורים. יחדשו את ימי הירקון כקדם והצמחייה העבותה לאורך גדות הירקון תשתקם במהרה. לכל אורך הירקון ניתן יהיה לבנות אגמים של מים נקיים לנופש, רחצה ודיג. ניתן יהיה גם לבנות בחלק מהשטחים בנייני דירות הצופים לנוף מים וצמחיה – דירות בעלות ערך גבוה. ייתכן שהערך התיירותי-יזמי מצדיק את ההשקעה שאינה ב"שמים". שטחו נטו של נחל הירקון הוא כקילומטר מרובע אחד. מחיר המים (המותפלים) באגם ענק ששטחו 1 קילומטר מרובע ועומקו כ- 3 מטרים הוא כ- 1.5 מיליון דולר – השקעה חד-פעמית. תחזוקה שוטפת של אגם כזה (מבחינת תוספת מים), נמוכה יותר, וצריכה לפצות על כמויות המים שמתאדות בניכוי מי גשם. זו בערך כמות המים באגם ירקון "מלא", לכל אורכו. חישוב אחר עולה מתוך "מסמך מדיניות" שהוגש למשרד לאיכות הסביבה (2003) לפיו עלות שנתית של החייאת הזרימה הקבועה בירקון כנחל (לא כאגם) עומדת על כ- 50 מיליון שקל בשנה. נשמע דמיוני? אולי. בעידן החדש – השוק יחליט. 

חיסכון שוטף גבוה לתקציב המדינה מהפרטת משק המים

הסובסידיות למים יבוטלו. רשות המים תהפוך למחלקה קטנה במשרד הפנים; תפקידה העיקרי יתבטא בהעסקת מומחים וחברות סקר פרטיות לצורך ההכרזה השנתית על ערך מכסת שאיבה בכל אזור גיאוגרפי (במונחים של מ"ק מים) המבוססת על שיקולים הידרולוגים. רשות המים תעסיק חברות לפיקוח על עמידה במכסות וכן תפעיל את משרד רשם המים – הטאבו של המים בו תרשם הבעלות על מכסות הפקת מים ובעלות על מקורות הפקה (בארות, מעיינות, כנרת). העלות השנתית של סעיף "מפעלי המים" בתקציב המדינה עומד על כ-1 מיליארד ש"ח. החיסכון השנתי מביטול סובסידיות ותועלת עקיפה אחרת למשק יעמוד על מאות מיליוני שקלים נוספים כל שנה. 

הפרטה – המפתח לשיקום הכינרת ומאגרי התהום

המים יחדלו להיות נושא המעסיק פוליטיקאים. גם לא במישור האזורי, בינינו לבין מדינות ערב. מחירם יקבע ע"י השוק כמו כל מוצר אחר. מחירם לא יהיה אחיד וישקף עלויות הובלה, הפקה וביקוש. בשנה גשומה תגדיל רשות המים את זכויות השאיבה של כל מכסת מים ומחיר המים ירד. יתכן שבשנה גשומה מאד, חלק ממתקני ההתפלה יושבת בגלל חוסר כדאיות. הפרטת משק המים תאפשר גם שיקום הדרגתי של מפלס הכינרת ושיפור ארוך טווח במאגרי מי התהום – ע"י תכנון נכון של כמות השאיבה כנגד כל מכסת מים. 

פעם היה ויכוח על כדאיות יבוא מים מתורכיה...

ייתכן שיום יבוא והרעיון שוב יעלה... כדאיות יבוא מים מתורכיה מול טיהור מי קולחים, או התפלה, הם עניינו של המשקיע בלבד, ושל האנליסטים שינתחו את שווי מניות חברות המים בבורסה... העניין לא צריך להיות נושא לדיון בממשלה כפי שייבוא נעליים אינו נושא... 

חוק המים (1959) שהלאים את כל סוגי המים, כולל ביוב, טעון שינוי וצמצום מיסודו. בעיקר עליו לעגן את סמכותה של רשות המים לקביעת ערכה המשתנה של יחידת מכסת המים ואת מפלס המינימום של מאגרי המים העיליים (כגון הכינרת) או את מפלס אקוויפר מי התהום. כל ההגבלות בחוק על פיתוח פרטי של מקורות מים והקניית זכויות בלעדיות להפקת מים יבוטלו. בעבר, לדוגמא, נהגו בארץ ישראל לאסוף ולאגור מי גשמים בבורות. ספק אם חפירתו של בור מים כדאית... זו בעיה של החופר, אך הקמתו של בור כזה כיום למעשה בלתי אפשרית – נדרשים לפחות שלושה היתרים ורשיונות... 

כמה עולה לשקם את הכינרת, נהר הירדן וים המלח?

במשך אלפי שנים זרם הירדן אל הכנרת וממנה אל ים המלח. לא היו סכרים ולא מוביל ארצי. במשך כ- 40 שנה שואבת ישראל כ- 350 מיליון מ"ק לשנה מהכנרת. כתוצאה מכך ירד מפלס הכנרת, כמעט באופן קבוע, ב- 2 מטרים לפחות. הזרימה בנהר הירדן פסקה, ים המלח מתייבש והתיירים צפויים לשקוע בבולענים... בתנאים אלה אפילו ישו היה מוותר על ההליכה על המים. 

הפתרונות היקרים ל"הצלת ים המלח" בעזרת הזרמת מי ים-סוף, ספק אפילו אם יצילו את ים המלח בגלל אי הודאות שבשינוי סדרי בראשית. במחיר הנוכחי של התפלת מים ניתן לוותר על המוביל הארצי בעלות של כ- 180 מיליון דולר בשנה – עלות התפלה של אותה כמות מים שנשאבת היום מהכנרת. יודגש כי זאת העלות המירבית להחזרת משטר זרימת המים כמעט לקדמותו, בטרם הקמת המדינה, אם נחסיר מסכום זה את החיסכון הנובע מעלויות דחיפת מי המוביל הארצי למרחק כה גדול – יקטן הסכום הנ"ל בהרבה. 

מה נקבל בתמורה, במונחים כלכליים? הכנרת תתמלא עד לגדותיה, הירדן שוב יזרום לים המלח כדרכו מאז ומקדם (גם זה לא בטוח, כי שום ממשלה בישראל לא תעיז למנוע מחקלאים ירדנים לגנוב את המים בדרך...). תוך מספר שנים ניתן יהיה לשקם את גאון הירדן – סבך הצמחייה שכיסה בעבר את גדות הירדן. פוטנציאל תיירות הפנים אדיר, בנוסף לתיירות נוצרית. יתרון נוסף: העיסוק הישראלי האובססי בגובה מפלס הכנרת יגמר... ייתכן אפילו שחלק ממפעלי התעשייה, שצורכים מים רבים, יעדיפו מים מותפלים באיכות גבוהה (עם תכולת סידן נמוכה) על פני מי-מוביל-ארצי שהם "מים קשים". 

השאלה כמובן כמה לשקם ואם בכלל צריך "לשקם". ייתכן שדי ליצור כינרת "מלאה" ומאין אגמון-נחל ירדן מדורג מדרום לכינרת לאורך מספר קילומטרים - די כדי לספק את צרכי התיירות. ספק אם יש צורך "לשקם" את ים המלח ואם זה מעשי הואיל וכל כמות שתוזרם בירדן סביר מאד שתישאב בדרך על ידי כפריים ירדנים, למרות כל הסכם...

תייר מוציא בישראל בממוצע 1000$. עליה של 10% במספר התיירים מזרימה למשק כ- 180 מיליון דולר נוספים בשנה. רעיון בדיוני כמעט שמחייב שיתוף פעולה עם ממלכת ירדן. נקודה למחשבה ואתגר חישובי לכלכלנים.

למען הסדר והבהירות... תקציר מבנה משק המים בישראל בעידן החדש

רשות המים תהיה הגורם הממשלתי העליון שתפקידו להגן על מאגרי המים הטבעיים מנזקים אקולוגים ושאיבת יתר. רשות המים תחליט על כמויות השאיבה המותרות בכל אזור מידי עונה ותפקח על כמויות השאיבה בפועל. הרשות גם תנהל רישום בעלויות על מכסות הפקת מים, בעלויות על בארות, בעלות על זיכיונות הפקת מים ממקורות טבעיים אחרים. הבעלות ניתנת להעברה, מכירה, הורשה ומשכון. טאבו של המים. 

התר להפקת מים ממקורות טבעיים ייוצג במכסת הפקה של מים. מכסות ההפקה יהיו בבעלות פרטית – מפוזרות בין אלפי בעלי מכסות מים שרכשו אותן בשוק הפתוח, לאחר מכירתן הראשונית על ידי המדינה. 

בעל מכסה (או חלק ממכסה) יורשה להפיק מים באזור הגיאוגרפי של המכסה בכמות שנתית שאינה עולה על הכמות המוקצבת באותה שנה ליחידת מכסת הפקה באותו אזור. רשות המים תחליט, מידי שנה, בהתאם לכמות המשקעים, על היקף השאיבה המותר בכל אזור תוך שמירת עתודה לשיקום רב-שנתי של אקוויפר המים שהתדלדל וחלקו הומלח במשך עשרות שנים של שאיבת יתר. 

מתקני השאיבה ואתרי השאיבה (בארות) יהיו כולם בבעלות פרטית. בעל מתקן שאיבה יוכל להפעילו רק אם רכש מכסת הפקת מים. אין הכרח שבעל הבאר יהיה גם בעל מכסת הפקה – הוא יוכל לשכור את המכסה, להקים מיזם משותף עם בעלי מכסה או פשוט לרכוש מכסה בשוק הפתוח. בשוק יהיו, אם כך, בעלי מכסות מים שאין בבעלותם באר; בעלי אתרי שאיבה שאין בבעלותם מכסת הפקה; וגם בעלי בארות שבבעלותם מכסות הפקה. 

בכל אזור גיאוגרפי מוגדר (יישוב, עיר, שכונה נפרדת) אשר יש לו אשכול צנרת משותף המוביל לבתים יוכל לקום תאגיד מים לניהול הזרמת המים ותאגיד שופכין לסילוק הביוב. צנרת המים ומתקני דחיפת המים יהיו בבעלות תאגיד המים. התאגיד הוא גוף ציבורי שמנהליו ממונים על ידי ראש העיר. המים הזורמים בצנרת לא יהיו בבעלות התאגיד אלא רק הצנרת עצמה. תפקידו של התאגיד, שמייצג את תושבי האזור, לגייס מימון להשקעות בתשתית המים, לבחור במכרז מידי 5 שנים קבלן לתפעול שוטף של מערכת המים שבבעלות התאגיד ולפקח על ביצועי הקבלן. 

חברת התפעול (הקבלן) שתיבחר תשכור לתקופה של 5 שנים את מתקני התאגיד. הסכם השכירות והתיעול יחייב את החברה לתחזק את המערכת בהתאם לתקן מוסכם, להקפיד על איכות המים, להגיב בזמן מוגדר לקריאות שירות, לנהל מערכת גבייה וחיוב. צרכני המים (אזרחים, תעשייה, חקלאות, רשויות מקומיות) יקנו מים מכל גורם בשוק שיחפצו. 

המוביל הארצי יופרט ומכסות שאיבה נוספות ממי הירדן, מקורותיו והכנרת יימכרו. לא יידרש אישור לחפירת באר מים חדשה אך בעל הבאר יצטרך, כמובן, לרכוש מכסת הפקה בשוק בטרם יוכל לשאוב מים מהבאר שחפר. יזמים יוכלו להקים עסקי מים כרצונם וללא צורך באישור ובתנאי שהפקת המים אינה נובעת ממקור טבעי שעלול להשפיע על דילול מכסות המים של אחרים. אם יזמים יגלו מקור מים טבעיים חדש, שלא היה ידוע, תינתן להם עדיפות ברכישת מכסות ההפקה ממקור זה. 

עסקי מים יוכלו להתמחות בכל תחום שיעלה בדעתם: אגירת מי שיטפונות, טיהור מי שופכין, אגירת מי גשם באזורים עירוניים, מתקני התפלה או ייבוא מים (בעתיד הוורוד מלבנון...) ועוד. המדינה לא תשתתף בהשקעה במיזמים פרטיים, לא תבטיח רכישת מים ולא מחירי מינימום. הממשלה לא בעסק. היזם משקיע ומקים את המיזם על אחריותו ויוכל לגבות עבור המים את המחיר שהשוק יאפשר לו לגבות. 

בשוק המים יהיו, אם כך, אלפי שחקנים: תאגידי מים, בעלי בארות, בעלי מכסות מים, חברות הפקה ארציות – המוביל הארצי, מתקני התפלה, יבואני מים, מכוני טיהור. חברות יתמזגו, חברות יפלטו מהשוק, חדשות יקומו. היעילים והאיכותיים ישרדו. מחיר המים יקבע על ידי השוק. בשנת בצורת יעלה מחיר המים והצריכה תקטן – בעיקר הצריכה החקלאית – בגלל ירידת הרווחיות. בשנים גשומות ירד מחיר המים. בצפון הארץ מחיר המים יהיה כנראה נמוך מאשר בנגב. 

קרוב לוודאי שתתפתח בורסת מים למסחר במכסות מים וחוזים עתידיים לרכישת מים. הבורסה תפעל כמו כל בורסה לסחורות ויתפתחו מכשירי גידור, הגנה, אופציות מכירה ורכישה כמו בכל בורסה אשר יעזרו לאזן ולייצב מחירים. 

הקמפיין להגברת השימוש במים...

חלק מהציבור ודאי זוכר שבעידן השליטה הממשלתית הבלעדית על שוק הטלפון, כאשר משרד הדואר הפעיל את מרכזיות הטלפון, היה מחסור חמור בקווי טלפון והממשלה ניהלה מסע הסברה "לחיסכון בשיחות ולקיצור בדיבור...". הפרטת שוק הטלפונים, פיתוחים טכנולוגים ופתיחתו לתחרות הפכו את היוצרות – חברות הטלפון כיום משקיעות הון בעידוד הצרכנים להרבות בשימוש בטלפון..."זה כן לטלפון..." לא מן הנמנע שלאחר הפרטת משק המים, נזכה לחזות בפרסומות של חברות המים להגברת הצריכה ורכישת מים מהן!...

חצי הכוס המלאה

בתחילת 2015 פעלו בישראל 5 מתקנים גדולים להתפלת מי-ים, ומתקנים קטנים נוספים להתפלת מי בארות ומעיינות מליחים. תפוקת המים המותפלים עומדת על כ- 600 מיליון מטרים מעוקבים לשנה באיכות העולה על רוב מקורות המים הטבעיים. כמות גדולה מאד יחסית לצריכת המים בישראל – כמעט כפליים מהכמות שמזרים המוביל הארצי מהכנרת לדרום.

היקף הצריכה של מים בישראל לכל השימושים הביתיים, הציבוריים והתעשייתיים עומד על כ- 800 מיליון מ"ק לשנה – נפח שקרוב מאד לכמות המים המותפלת. עולה מכך שמדינת ישראל "הפסיקה להתייבש" וכפי שאתר זה טוען מאז 2003 – אין מחסור במים במדינת ישראל. השקעה פרטית של כ- 3 מיליארד שקלים במפעלי התפלה פתרה את "בעיית המים בישראל". היזמה החופשית לכאורה אינה "קפיטליסטית" ואין כאן "הפרטה" של משק המים. הממשלה חילקה ל"יזמים" המאושרים "באר כסף" עמוקה. ההסכם מבטיח למעשה שהם לא יכולים להפסיד.

בשנת 2015 תעמוד צריכת המים הכוללת בישראל על כ- 1,650 מיליון מ"ק מים "מתוקים" ועוד כ- 450 מיליון מ"ק מי קולחין שמופנים כולם לחקלאות. בהיקף הצריכה הנוכחי נוצרים עודפי מים עצומים (!) שאפילו כדאי לייצא אותם. העודפים כה גדולים שמשרד האוצר הנחה את מתקני ההתפלה להקטין את היקף הייצור בעשרות אחוזים (ההערכה מדברת על צמצום התפוקה בערך ב-100 מיליון מ"ק).

בהעדר שוק שקובע את מחיר המים, נוצרים "עודפים" כפי שבעבר נוצר "חוסר". כאשר המדינה משביתה מתקני התפלה בהיקף שציינו, היא תחסוך כסף ברכישה, אך על פי ההסכם עם מתקני ההתפלה צריך לפצות אותם על ההשבתה בערך ב-160 מיליון ש"ח... תחום המים יישאר ענף כלכלי מעוות כל עוד הממשלה תמשיך בניסיונות "התכנון"... 

 

Tfukat Maim

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

את פרק המים ב"קו ישר" כתבתי לראשונה בשנת 2005. תמונת משק המים הייתה עגומה ללא סיבה טכנית ממשית. הממסד הפוליטי מאז קום המדינה עיוות את המחשבה והחדיר לראשנו את האמונה ש"המחסור במים" הוא באשמת הציבור שאינו "חוסך במים". ממשלות העבודה והליכוד כאחד בזבזו עשרות מיליוני שקלים בקמפיינים של תעמולה בולשביקית ל"חינוך" העם: אם תחסכו במים לא יהיה "מחסור". למרות שטכנולוגיות התפלת מים לא היו טכנולוגיה חדשנית, ממסד המים הפוליטי ומונופול המים הממשלתי לא אפשרו ליזמים לפתור את בעיית "המחסור". 

התמונה בשנת 2015 שונה לחלוטין. משק המים אמנם אינו כפוף ל"כוחות השוק", אך השלטון הריכוזי התרכך והואיל לאפשר למספר זייכנים פרטיים להקים מפעלי התפלת מי ים. כרגיל, לא מדובר חלילה ב"הפרטה" של משק המים, אלא במתן זיכיון לשאיבת כסף ללא סיכון עסקי. הרווח של "עסקי המים" מובטח ע"י המדינה באמצעות קביעת מחיר המים ומכסות הייצור שלהם. תוך שנים ספורות השתנתה התמונה לחלוטין – "המחסור במים" הסתיים, כ-80% מצריכת המים הביתית מסופקת על ידי מפעלי התפלה פרטיים. יש לנו עודף מים, הפסקנו לשאוב מים מהכינרת עבור תושבי ישראל. כמעט כל המים הנשאבים מהכינרת בשנת 2015 מועברים לממלכת ירדן במסגרת "השלום" עם משפחת המלך הירדני. 

הגרף למטה ממחיש את עוצמת המהפך. די היה בצעד קטן של העברת מקטע ייצור המים אל השוק הפרטי כדי לפתור את "המחסור במים":

 

mekorot aspaka

תתי-קטגוריות