supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • מערכת קו ישר 26.09.2018 14:41
    אין חסימת דעות באתר
    נא שלח לנו מייל עם "הודעת החסימה" שקיבלת.
     
  • דוב הקוטב 26.09.2018 02:21
    השתקת פיות
    כשלא מסוגלים להתמודד עניינית אז חוסמים? המשיכו לשכנע את המשוכנעים, בהצלחה
     
  • דוד 05.06.2018 07:37
    תודה רבה
    ושאפו על הכתיבה האיכותית. הפכתי לקורא נלהב.
     
  • קו ישר 05.06.2018 04:16
    הזכות לנשיאת נשק
    דוד, יש באתר התייחסות לשאלתך. מעל תיבה זו יש אפשרות לחיפוש באתר. חפש "הזכות לנשיאת נשק" ותגיע ...

 

מיתוסים על קרקע לא מוצקה - ניפוץ ובנייה מחדש 

אדמות הלאום צריכות להישאר בבעלות המדינה ואין לעשות בהן מסחר ולמוכרן לאנשים פרטיים.

הסיבה העיקרית לאי-מכירת הקרקעות, היא רצונם של גורמים פוליטיים לשמור בידם את הכוח להחליט למי למכור (או להחכיר) ולמי לא. 

מקורבים לשלטון, זכו במשך עשרות שנים לקרקע ב"מחירים מיוחדים" או חינם, אף במרכזי ערים. מחקר פנימי שערך הכלכלן ניסים ברוך עבור ועדת הייעול הבין-משרדית (אפריל 1974), מגלה: 

"... מינהל המקרקעין נתון ללחצים של משרד השיכון ושל רשויות מקומות. תובעים מהמינהל להתחשב בשיקולים ציבוריים כביכול ולהוזיל באופן ניכר את מחיר הקרקע. בפועל הוא הופך... לספק גדול של תקציבים וסובסידיות דרך מתן קרקעות וניצול קרקעות..." 

בביקורת שערך מבקר המדינה ב- 1974 נתגלו 60 עסקאות מכירה של קרקע המדינה ליזמים פרטיים על-ידי מינהל מקרקעי ישראל במחירים הנמוכים משוויים הריאלי. 

המבקר נובח והשיירה עוברת; ובשנת 2002 מסכם יצחק טישלר (גלובס 9.7.02) את דו"ח מבקר המדינה שפורסם בסמוך: "...מבקרי המדינה הם אנשים אינטליגנטים, הגונים ומנוסים, ואף על פי כן, מאחר שהוטל עליהם לבדוק את עיוותי השיטה, איש מהם לא תפס שהעיוות הוא הוא השיטה. וכשמדובר במקרקעין, השיטה פשוטה אף יותר מאשר בתחומים אחרים: מסירת קרקעות הציבור לכל מיני מונופולים או לחברות פרטיות או להתיישבות הכפרית או לבוני ערים... בסיס נהדר לחלק מיליארדים בלי שמישהו ירגיש בדבר, כי הרי לא מדובר בתקציב..."

מכירת אדמות מדינה לכל דיכפין תגרום לספקולציה בקרקעות.

"ספקולציה" על פי מילון אבן שושן היא "מיקח וממכר של נכסים שמחיריהם אינם יציבים בשוק, מתוך רדיפה אחרי רווחים קלים ומהירים... וכן "הערמה על דרכים חוקיות והוגנות במסחר לשם צבירת רווחים". 

הגדרת המילון מתארת דווקא את המצב הקיים מזה עשרות שנים. גן עדן לספקולציות. כאשר גורל הקרקע, הבעלות, והשימוש בה, נקבעים על ידי וועדות פוליטיות, נוצרות אינספור הזדמנויות לרווחים ספקולטיביים: רכישה במחיר הנמוך ממחירי השוק במסגרת "הסדרים" למיניהם, הקצאות ללא מכרז, תהליכי "הפשרה" מחקלאות לבניה, אישורי תוספת בניה, אישורי שימוש חורג, העלמת עין מעברות בנייה של מקורבים או סתם שימוש במידע פנימי. חלקה השני של הגדרת המילון... "דרכי עורמה"... ודאי שתואם את מצב הנוכחי. 

דווקא ביטול מעורבות הממסד בבניה ובשוק המקרקעין תבטל את כוחו להעשיר את מקורביו. הפרטת קרקעות, הגדלת ההיצע הנסחר במכירות פומביות ותוך שקיפות מלאה, תסיים את עידן הספקולציות ותתחיל את עידן המסחר ההוגן בקרקעות, כפי שכיום מתנהל מסחר חופשי בדירות מגורים. 

גורמים עויינים למדינה ירכשו קרקעות בהיקף אדיר באמצעות כספי הנפט וישתקו את המדינה.

זהו למעשה נימוק-העל להחזקת הקרקעות בידי מנהל מקרקעי ישראל – שלא יפלו לידי ערבים. 

משך עשרות שנים יכלו מדינות-ערב מפיקות הנפט, או "שייכים עשירים מערב הסעודית", אילו רצו בכך, לרכוש עשרות אלפי דירות ולהשאירן ריקות, או לרכוש חלק ניכר מהאדמות הפרטיות במישור-החוף ו"להקפיץ" את מחירי הקרקע והדירות פי-עשרה. 

הם אינם עושים זאת מסיבה פשוטה: אילו היו קונים בהיקף קטן לא היה לכך השפעה. אילו היו קונים קרקעות ובתים בהיקף נרחב, לא ניתן היה להסתיר זאת. במקרה זה אורבת סכנה להשקעתם. "לא משתלם" להסתכן בכך ויש בעולם השקעות חלופיות... מאשר להשקיע ביהודים בישראל... 

מיתוס זה מייחס טיפשות מופלגת לעשירי מדינות הנפט... הם יעבירו מיליארדי דולרים לכיסי היהודים תמורת קרקעות שאינם יכולים לקחת איתם... או לעשות איתן דבר... 

קרקעות צריכות להיות בבעלות המדינה כדי למנוע השתלטות ערבית-מקומית עליהן.

אילו היו הקרקעות בנגב, בגליל, ביהודה ושומרון, בבעלות פרטית, לא היה איש (יהודי או ערבי) מעז להשתלט עליהן. ערבים ובדווים בונים משך עשרות שנים אלפי מבנים לא-חוקיים על אדמות מדינה כמעט ללא הפרעה, ובכל אזורי הארץ. לעומתם, יהודים משתלטים בכוח על אדמות עירוניות-ממשלתיות יקרות ומסרבים לפנותן. מחזק את הדברים מר פרץ אוניקובסקי, סגן ראש עיריית תל-אביב (1979): 

"הבאים 'מן הכפר' להתגורר בכרך גודשים את שכונות-העוני, או רוכשים צריף ומציבים אותו אי-שם בלילה על אדמה עירונית ו/או ממשלתית, כעבור חמש שנים כבר זכאית אותה משפחה לטיפול "חלמיש" (חברת-השיכון העירונית), משמע: הלוואות ביד נדיבה... מענקים ותמיכה סוציאלית..." 

אילו היו הקרקעות פרטיות ומסחר חופשי היה אפשרי, לא היה צורך בהפקעת קרקע מערבים בגליל או ביהודה ושומרון, ערבים היו מוכרים קרקעות מרצון ותמורת מחיר מלא ליזמים יהודים: תנועה כזו החלה אחרי מלחמת ששת-הימים ביהודה ושומרון, אך נבלמה בהתערבות ממשלתית. 

בעידן החדש יוכלו אזרחי ישראל, יהודים וערבים לרכוש קרקעות ולסחור בקרקעות באופן חופשי. גם כיום איש לא מונע מערבי שגר בנצרת או באום אל פחם לקנות מגרש או דירה ברמת אביב. 

הגיע הזמן להשתחרר מאי הבנה בסיסית – בעלי הקרקע שרשומים ב"טאבו" אינם הריבון המדיני על הקרקע. הריבון היא מדינת ישראל! 

מתן אפשרות לכל דיכפין לעסוק בבנייה תפגע באיכות הבנייה. לכן דרוש פיקוח עירוני וממשלתי.

החופש לבנות ולמכור יעלה את איכות הבנייה. תיווצר תחרות על טיב ומחיר. החוק יחייב עמידה בתקנים. חברות-ביטוח יבטחו קבלנים ויזמים כנגד נזקים כתוצאה מבנייה גרועה, ימליצו על קבלנים ואף יקבעו להם רייטינג. כל זה מתוך אינטרס עסקי של חברות הביטוח – לא להפסיד כסף. 

גם כיום מתבצע ה"פיקוח ציבורי" על תהליך הבניה בעיקר באמצעות חברות פרטיות. הרשויות סומכות על חתימתם של ארכיטקטים, מהנדסים ומכוני בדיקה פרטיים. מי שיש לו "קשרים" עם הפקידים הנכונים בוועדות-הבנייה ה"פיקוח ציבורי" עליו מתרופף... המערכת הקיימת מאריכה את תהליך הבנייה, מייקרת את הבנייה ומטילה על האזרח מיסים כדי לממן את המנגנון העוסק בכך. 

פקידים נמצאים בלחץ מתמיד לקבלת טובות הנאה ושוחד. לא מקרה הוא ש"תיק מהנדס העיר" הינו "תיק" מבוקש ביותר בכל מועצת עיר... נתנו לכך ביטוי שופטי בית-הדין הגבוה לצדק בדחיית עתירה של חברת-בנייה מלוד (דצמבר 1976): 

"ברובם המכריע של מרחבי התכנון המקומיים... משמשת מועצת הרשות המקומית כוועדת בניין ערים. חברי המועצה הם עסקנים מקומיים שלא תמיד שיקוליהם הם שיקולי תכנון נאותים. במצב הטוב ביותר, הם נסחפים בלהט הרצון לקדם את הפיתוח המואץ של המקום ומוכנים לאשר כל הקלה וחריגה בניגוד לדעת מומחי תכנון ואיכות החיים והסביבה. לעיתים הם אינם מסוגלים לעמוד נגד לחצים ציבוריים ופרטיים מצדדים שונים ומאשרים דברים בניגוד לחוק. ובמצב הגרוע ביותר – זהו מקור לפרוטקציות, לנוהגים פסולים ואף פתח לשחיתות". (השופטים: צ. ברנזון, מ. שגב, ב. שרשבסקי). 

ללא עזרתה של המדינה לא יפונו אזורי-מצוקה ושכונות עוני.

שכונות-העוני נמצאות כולן במרכזי הערים הגדולות. עם ביטול חוקי הבנייה המגבילים, הפרטת הדיור הציבורי והאפשרות שתהיה בידי התושבים לבנות, לקנות ולמכור בתים (ללא צורך באישורים ממינהל מקרקעי ישראל ומהעירייה), יעלה ערך הקרקע בשכונות-העוני פי כמה (הואיל והבתים נמוכים, על קרקע יקרה). עד-מהרה יתחילו קבלנים וחברות-בנייה "לכרסם" בשכונות על-ידי קניית בתים מדייריהם תוך מסחר חופשי ומתן פיצוי מוסכם. בעיית שכונות-העוני קיימת בהיקפה הנוכחי בשל התערבות ממשלתית בתהליך ומפני שהקרקעות הן "רכוש המדינה" לרוב, ועקב ניסיונות של פקידים ממשלתיים "לפתור" את הבעיה. 

כאשר משרד ממשלתי מנסה לפנות תושבים ולהרוס בתים, הוא נתקל בהתנגדות בכוח משום שהדייר מקווה להשיג על-ידי לחץ הטבות ותשלומים נוספים עבור הפינוי. ידוע שקבלת פיצויים מגוף ציבורי, בו הכסף אינו משולם מכיס פרטי, קלה יחסית. התנגשויות אלימות במצב זה הן בלתי-נמנעות ו"תהליך השיקום" נמשך לעד. בתכניות הפינוי-בינוי משתמש מינהל מקרקעי ישראל בקבלנים וביזמים פרטיים כדי לבצע את הפינוי. הקבלן משלם פיצויים ביד נדיבה, יחסית, כי הוא מקבל החזר מהמדינה. אם גובה ההחזר מהמדינה שנוי במחלוקת, תמיד אפשר לנהל משפטים ולהגיע לפשרה... 

בשנים האחרונות הוכרזו עשרות מתחמים עירוניים כאזורי "פינוי בינוי", אלה שזכו ל"הכרה" מקבלים מימון ממשלתי ועירוני לתכנון מחדש של המתחם. בשלב השני צריכים התושבים להגיע להסכמה עם יזמים על ביצוע הבנייה. למרות שהמתחמים ממוקמים באזורי ביקוש גבוהים במרכזי ערים... העסק מתקדם באיטיות רבה וההצלחה מועטה. ייתכן שמגבלות התב"ע החדשה לאזור המפונה מקטינות את הכדאיות ליזמים. 

אם קרקעות יופרטו - ישתלטו עליהן יזמים וקבלנים... כרישי הנדל"ן 

ומוסיף על כך דובר הקשת המזרחית: "...וכאשר המדינה תזדקק לקרקע למטרות לאומיות, כגון שטחים נוספים לעיירות הפיתוח, יסתבר שהקרקעות מוחזקות ע"י בעלי הון"… (גלובס 4.4.02) 

אנשי עסקים משקיעים בקרקעות כדי להשביחן ולמכור את הדירות לצרכנים. עסקי הנדל"ן אינם שונים מכל עסק אחר... אפשר להרויח או להפסיד. אין תחליף ליזם הפרטי, את כשרונה של הפקידות הממשלתית בתחום הבניה כבר סקרנו... העדויות משתרעות מדימונה עד יד-אליהו בתל אביב ופרדס-כץ בבני ברק... 

בעידן החדש לא יהיה מחסור בקרקעות וכל משפחה תוכל לרכוש קרקע בקלות, אם תרצה להקים את ביתה בכוחות עצמה. "מטרות לאומיות" יוכתבו ע"י רצונם של אזרחים חופשיים. לעיירות הפיתוח יהיו עתודות קרקע כמעט "אינסופיות" – הואיל והחלוקה השרירותית ליעודי שימוש תבוטל; לא תהיה הגבלת בניה על "קרקע חקלאית". במצב זה, "כרישי הנדל"ן", הם שיפתחו את עיירות הפיתוח... 

"כריש נדל"ן" אינו בולע את הקרקע... יכולתו של יזם להפיק רווח טמונה בכישרונו לבנות דירות, בתים ומשרדים שאזרחים זקוקים להם ומוכנים לשלם עבורם. כדי להפיק רווח היזם צריך להשביע את רצונם של אלפי צרכנים. רק קרקעות שמוחזקות ע"י "הכריש הממשלתי" נבלעות ואינן מנוצלות כיאות בהתאם לצורכי האזרחים. רק פקידי ממשלה יכולים להרשות לעצמם להתעלם מצורכי הציבור ולא להיענש על ידי השוק – משכורתם על חשבוננו מובטחת. 

מינהל מקרקעי ישראל מנהל את אדמות המדינה

במשמעות האמיתית של "אדמות המדינה" כבר עסקנו כאן. אך צריך להזים גם טענה זו... המינהל, כמו כל גוף ממשלתי יושב, על ברזי כוח פוליטי אדיר... ניהול אינו מכישוריו הבולטים ויעידו על כך "המקורבים" (גלובס 4.4.02): 

עו"ד שרגא בירן שעוסק בנדל"ן

"הכל מקרה, המצב כיום הוא בלתי אפשרי. הקרקע לכאורה מולאמת, אך בהלאמה זו יש פרצות שמאפשרות לקבוצות כוח לקבל שליטה על הקרקע. מינהל מקרקעי ישראל, האחראי על שיווק הקרקע, הוא גוף מסורבל, ואין זה סוד שבמצבים של כאוס כללי יש מי שמרוויח…" 

גדעון ויתקון, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בשנים 1989-1993

"…כבר כיום מתרחשת בארץ הפרטה זוחלת, שבמהלכה משתלטים מספר גורמים על קרקעות המדינה... בדואים, אנשים פרטיים, חברות ממשלתיות... בזק, מקורות... שמנסות לעשות בקרקע שניתנה להם למטרה מסויימת, כבתוך שלהן... שיטת הנחלה החקלאית פשטה את הרגל... מתנהל שוק אפור של ניוד זכויות... המינהל חושב שתפקידו לא רק לשווק קרקעות אלא גם לתכנן אותן... אין למינהל כלכלנים, הוא אינו עוסק בניתוחים כלכליים, הוא אינו מנתח מכרזים שנכשלו... הפרקליטות ביקשה מהמינהל פרטים על היקף הקרקע החקלאית – המינהל לא יכול היה לספק תשובה... העובדים הודיעו שרוב החומר הנמצא במחשב אינו מדוייק... רמת ניהול של חנות מכולת שכונתית... 

המינהל מבצע עבודות פיתוח במאות מליוני שקלים כשאין לו מהנדס אחד... מי שתפקידו לשווק קרקע צריך לעשות את המוטל עליו ולא לעסוק בתכניות שרובן לא יוצאות לפועל". 

אריאל שרון: "...המומחיות הגדולה ביותר של המינהל היא לתקוע מקלות בגלגלים..." 

עו"ד אבי דרכסלר, מנהל לשעבר של המינהל

"...לכל מי שמטפל בנושא הקרקעות בארץ אין אופק חשיבה וכל שאלה הופכת מיד להתגוששות בין סקטורים... המינהל הוא כיום הטאבו של מדינת ישראל ועוד טאבו לא יעיל, שבו הרישום הפשוט ביותר אורך מספר חודשים... יש בארץ עורכי-דין רבים שרק מרוויחים מזה שהמינהל נותן שירות גרוע..." 

פרופ' רונן שפירא, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

93% משטחי המדינה נתונים בבעלות ציבורית, והם מנוהלים בחוסר יעילות משווע כבימים ימימה... במדינות סקנדינביה פחות מעשירית מהשטח נתון בבעלות ציבורית... אפילו במדינות מזרח אירופה אין שיעור אחזקות המדינה בקרקע דומה לשיעור הישראלי... החשיבה ארוכת הטווח נעשית ברמה עלובה כל כך... רטוריקה של צדק חלוקתי [מחפה] על קבלת טובות הנאה..." 

קיים מחסור בקרקע זמינה לבנייה למגורים

כך טוען אגון לביא, ראש מינהל התכנון במשרד השיכון (זיו מאור, הארץ 22.2.98). "קרקע זמינה" היא קרקע שעברה את כל ועדות התכנון: המקומיות, המחוזיות , הארציות, את משרד השיכון וגם גופים אחרים, וניתן להוציאה סוף סוף למכרזי בנייה. 

המחסור האמיתי אינו בקרקעות, אלא נובע במישרין מהמונופול שיש למשרדי הממשלה על תכנון קרקעות. "המחסור" נובע מאותה סיבה שברוסיה הקומוניסטית היה תמיד "מחסור" בתוצרת חקלאית – גם שם עסקה המדינה בתכנון, גידול, ומכירה של תפוחי אדמה. 

לדברי אגון לביא, נאלץ משרד השיכון להעסיק חברות פרטיות "לקידום תוכניות בנייה" במבוך הממשלתי: "... יש להם קשרים טובים וכוח אדם ... גם אני רציתי להעסיק אנשים שלנו, שישמשו כ'מאכערים' בוועדות וייצרו עבורנו את הקשרים..." לא יאומן! משרד השיכון זקוק ל"קשרים" כדי לקדם תוכניות... אולי כדאי למשרד השיכון גם לחפש פרוטקציה ולשלם שוחד לפקידים?... 

המחסור בתפוחי אדמה בברית המועצות נגמר עם נפילת הקומוניזם. המחסור בקרקעות "זמינות" בישראל יסתיים עם הפרטת הקרקעות המוחזקות בידי פקידי הממשלה והעברת התכנון מהממשלה אל היזמים והצרכנים. 

הכנסת החליטה לעודד מכירת נעליים חומות במידה 41...

לאחר תקופה ארוכה של עידוד מכירת נעליים אדומות במידות קטנות, החליטה אמש הכנסת סוף סוף, לעודד מכירת נעליים חומות במידה 41... נשמע הזוי? להלן ידיעה שמביא עופר פטרסבורג (ידיעות אחרונות 27.03.03): 

"...גובשה מדיניות חדשה לעידוד בניית דירות קטנות בעיר [יפו]... עיקר הדירות הנבנות ביפו כיום הן דירות 3-4 חדרים... המדיניות החדשה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מדברת על דירות קטנות, סטודיו ושני חדרים... עד כה הרשויות המקומיות עודדו בניית דירות גדולות על חשבון הדירות הקטנות..." 

איך "עודדו" בעבר וועדות התכנון בניית דירות גדולות? הן פשוט "עשו את המוות" ליזמים שחשו את הביקושים בשוק וניסו לבנות דירות קטנות... הפקידים החליטו שצריך דירות גדולות. שנים אחרי שהקבלנים זיהו את המגמה בשוק התעוררו הפקידים "המתכננים". 

בעידן החדש העירייה לא תתערב ולא תחליט על גודל דירות. הביקושים של צרכני הדיור יקבעו מה הקבלנים יבנו. 

הממשלה צריכה לסייע לרוכשי דירות באמצעות מענקים

בשנים 2002-2003 הגה משרד השיכון תכנית לסיוע לנזקקי דיור. הסיוע ניתן בעיקר באמצעות "מענקי מקום" מוגדלים. ההוצאה התקציבית עלתה מעל לחצי מיליארד ₪. 

בדיקה שנערכה על ידי בנק ישראל העלתה: "...מענקי המקום המוגדלים לא הטיבו את מצבם של רוכשי הדירות... הגדלת מענקי המקום... גורמת לעלייה במחירי הדירות בשיעורים ניכרים, בגובה המשתווה לסך תוספת הסיוע, כך שלמעשה תוספת הסיוע מגיעה ברובה לקבלנים, ואינה משפרת את מצבם של רוכשי הדירות... מדובר בתוספת של 8,000 – 37,000 ₪ לדירה מעל למחירי הדירות לפני תוכנית הסיוע..." (זאב קליין, גלובס 10.7.03).