אילו שלטה האידיאולוגיה הנוכחית בבנייה לפני 120 שנה – לא הייתה קמה שום עיר בישראל. אסור היה לבנות כי "אין תשתיות" והשכנים היו מתנגדים לבניין גבוה של 3 קומות ש"חוסם נוף"... קווים לטירוף הנוכחי.

עוד טרם יבשה הדיו בכתבה הקודמת על רשות החדשנות הלאומית, התבשרנו על הקמת רשות נוספת: הרשות להתחדשות עירונית. 

עומדים להרוס את מבנה הסינרמה בת"א, כמובן שיש מתנגדים הדורשים את שימורו בשם היופי שבכיעור.  

בוריס שכר דירת חדר זעירה בצפון ת"א והפך כנראה למשת"פ של "עבריין בנייה". למה אסור לבנות דירות זעירות?

"חוק התוצאות הבלתי צפויות" אינו הגורם היחיד לנזק שבבחישת פוליטיקאים בכלכלה, אלא הסבר נוסף לתופעה מדוע ניהול ממשלתי-ריכוזי של הכלכלה (בניגוד לחופש כלכלי) מסתיים לרוב בנזק.

חוקים "מתקדמים" להגנת שוכרי דירות בשוודיה יצרו מחסור כרוני בדירות. הפיקוח הממשלתי על ההשכרה הרחיק את המשקיעים מהשוק וגרם למחסור מתמשך. הצעות חוק כאלו בישראל ידרדרו אותנו למצב דומה ולשוק שכירות שחור.

אפשר להוריד את מחירי הדירות "מחר בבוקר". התכנית שלא תתקבל.

הבנייה הפרטית כפופה למעשה למשטר של "קיצוב" ומשטר של "מכסות ייצור". שיטה שנכשלה בכל תחום כלכלי אחר בעולם. היזמים מנועים מלספק את דרישות הצרכן, הם בונים לרוב לפי תכתיבים של פקידי מדינה ועירייה.

רשות הדיור הציבורי של ניו יורק מעסיקה 11,000 עובדים. עובד אחד לכל 16 דירות. הבניינים מוזנחים כי חסרים מיליארדים לתחזוקה, רבע מהדיירים לא משלמים אפילו את שכר הדירה המסובסד. אין ממי לגבות.

אפשר חוקית להתנגד כמעט לכל בנייה חדשה בטענה שעלולה להיווצר פגיעה בשכנים. אפשר לגרור את היזם לבית משפט, לייקר מאד את הפרויקט, לעכב אותו לשנים ואפילו לזכות בפיצויים. האם זכות הוותק גוברת על זכות הקניין?