דרך בדוקה של ח"כים לזכות בכותרות וראיונות בתקשורת היא להעלות הצעת חוק חדשה. חלק ניכר מהצעות החוק החדשות צברו ותק ב"מדינות העולם הנאור". יוזם החוק תמיד יסתיר את העלויות ויציג רק את שמינית הכוס המלאה.
רבים מעדיפים לחיות מקצבאות במקום מעבודה. זה רק טבעי: תחלק סוכריות, על חשבון אחרים, והתור לסוכריות ילך ויגדל כל הזמן.
האם מדד המחירים לצרכן משקף את האינפלציה האמיתית? המדד אינו אינדיקטור טוב, אבל הוא הכלי "הרשמי". לכל הממשלות יש חובות. טריליונים. אם המדד יעלה - הריבית על החוב תעלה. כך נוצר תמריץ למניפולציה במדד.
קיימת אמונה תמימה ש"אין לדאוג לפיקדונות בבנק" כי המדינה מגינה עליהם, המדינה הכול יכולה. הקפריסאים נדהמים כאשר "המדינה" חסרת אונים. למרות שהבנקים שם עמדו בכל תקנות הרגולציה הנדרשות על ידי הבנק המרכזי.
למה לא ייתכן שכל חנויות הנעליים יקרסו, אבל כל הבנקים גם יחד כן יכולים לקרוס? המבנה "המקובל" של מערכת הבנקאות, בה משלם המסים הוא מחלצם האולטימטיבי של הבנקים – נכפה על האזרחים, זה אינו חוק טבע.
הגרמנים מבינים, לאט לאט, את השטות הנוראית - סבסוד חסר ההיגיון של הפאנלים הסולאריים. 100 מיליארד אירו בוזבזו לריק. לאט לאט מחלחלת ההכרה שהכסף נזרק ושצריך לשנות את המדיניות. ישראל רק בתחילת הדרך השגויה.
בטעות מוצגים עיוותי מערכת הבריאות באמריקה כהוכחה לכישלון הקפיטליזם במערכת הבריאות. ארה"ב אינה דוגמה ל"רפואה קפיטליסטית", משום שאינה כזאת. לא "כוחות השוק" מעוותים את המערכת, אלא מעורבות הממשלה.
"בהונג קונג, העניים גרים בכלובים בעוד שהעשירים מתרווחים במגדלי יוקרה". זו כותרת כתבה בדה מרקר.
אם אצלנו הדירות יקרות, אז בהונג קונג המחירים מגרדים את הסטרטוספירה. כאשר מזהים עיוות כלכלי, צריך כצעד ראשון לחפור ולחפש איפה הממשלה וחוקיה מעורבים בעסק – ברוב המקרים מגיעים ישר אל פיתרון כתב החידה.
הבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מציג רווחים גבוהים מאז "המשבר". ב- 2012 צמח הרווח ל-89 מיליארד דולר! הרווח מועבר לממשלה. איך מצליחים פקידי הבנק להרוויח יותר מחברת הנפט אקסון וענקית הטכנולוגיה אפל גם יחד?