supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

 

העידן החדש של משק המים

הפתרון – הפרטת משק המים

פתרון משבר המים כרוך בהוצאת משק המים מידי הממסד הפוליטי והעברתו למגזר הפרטי התחרותי. הפרטת משק המים, בניגוד לענפים אחרים, נתקלת בבעיה אובייקטיבית של קביעת שיטת ניצול מי התהום ומי מאגרים עיליים כגון הכינרת. האפשרות לשאוב מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שהפוליטיקאים גרמו למאגרים אלה. לכן, מעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית במקטעים הבאים: 

קביעה שנתית (או רב שנתית) של כמויות המותרות לשאיבה, בכל אזור, ממאגרי מי התהום ומהכנרת. נציבות המים לא תקבע מי ישאב ובאיזה מחיר יימכרו המים, אלא רק את כמויות השאיבה המותרות בכל אזור לפי רמת המשקעים באותה שנה ולפי צרכי שחזור המאגרים הטבעיים שהתדלדלו בעבר. בעידן החדש יהיו משאלי עם חלק מהשיטה הדמוקרטית (ראה פרק דמוקרטיה). תתכן יוזמה למשאל שיחליט על גובה מינימום למפלס הכנרת. ירידת המפלס מתחת לקו זה תחייב הפסקת שאיבה, וכתוצאה – יתייקרו המים בשוק. 

מכירה חד-פעמית של מכסות הפקת מים – המונח "מכסת מים" מייצג כיום זכות לשימוש במים. מכסות אלו יבוטלו. חקלאים יוכלו לקנות מים בכל כמות שיחפצו, אבל יצטרכו לשלם את מחיר השוק. בעידן החדש יהיו מכסות הפקת מים במקום מכסות השימוש במים, שיבוטלו כאמור. המדינה תמכור באופן חד-פעמי כ- 2,000 מכסות הפקת מים ממקורות טבעיים (בארות, מעיינות, הכנרת) ותצא מהמשחק. כל מכסה תייצג באופן התחלתי זכות לשאיבת 1 מיליון מ"ק מים (דוגמה בלבד) לשנה. המכסות יימכרו בכל אזור למרבה במחיר. רק יזמים וחברות פרטיות יוכלו לרכוש מכסות הפקה – לא תאגידים ציבוריים. ייתכן שבשנת בצורת תוגבל שאיבה מבארות באזור המרכז רק לחצי מיליון מ"ק לכל מכסת מים (שערכה הנקוב מיליון מ"ק). המכסות יהיו סחירות וניתן היה למכור אותן בשוק הפתוח. השוק יעניק מחיר שונה למכסה בכל אזור ואזור לפי היצע וביקוש. המחיר גם ישתנה משנה לשנה. התמורה החד-פעמית שתתקבל על ידי המדינה עבור מכסות המים תעמוד על מיליארדי שקלים

בעלות על מערכת הולכת המים. בדומה לשוק החשמל, או לשוק הטלפון בימי קדם (לפני העידן הסלולרי) – לגורם ששולט בצינור המים (או בכבלי החשמל) יש כוח לקבוע את מחיר ההובלה כרצונו. צנרת הולכת המים האזורית, תהיה בבעלות תאגיד מים ציבורי-אזורי שיתופעל בידי יזם פרטי. היזם ייבחר במכרז. לתאגיד המים לא יהיה מונופול אזורי. תאגידים או יזמים אחרים יוכלו להתחרות בו, אם יגלו נישה מתאימה לתחרות. רק הצנרת ומשאבות דחיפת המים יהיו בבעלות תאגיד הולכת המים – לא המים עצמם. התאגיד יעניק שרותי הולכת מים. תאגידי המים האזוריים יופעלו על ידי קבלנים פרטיים שייבחרו במכרזים שייערכו מידי 5 שנים; המכרז יהיה על מחירי הולכת המים. הסכם הניהול יחייב רמת תחזוקה נאותה ועמידה בתקני איכות. 

הצרכנים יוכלו לרכוש מים מכל חברת הפקה שיבחרו (החברות שרכשו מכסות הפקת מים). החברה השואבת ומפיקה תזרים את המים לצנרת שמפעיל הקבלן מוליך-המים. סביר מאד שהמפתח לחיוב עבור הולכת מים בצנרת יהיה מבוסס גם על המרחק והפרשי הגבהים שעוברים המים בצינור ולא רק על כמות המים. ייתכן לדוגמה שלתושבי שכונה באשקלון, כדאי יהיה לקנות מים ממתקן ההתפלה המקומי כי עלות הזרמת המים מהמתקן עד לבית תהיה נמוכה, יחסית לעלות רכישת מים מחברת המוביל הארצי , ששואבת את המים ומובילה אותם מהכנרת הרחוקה. ייתכן יזם פרטי בגן-יבנה שישקיע בחפירת בארות מים באזור, ירכוש זכויות הפקה בשוק הפתוח וימכור את המים לשכונות המזרחיות של אשקלון במחיר שיתחרה במחיר המים של חברת ההתפלה. 

בשנים גשומות מאד, בהן ניתן להגביר את השאיבה מהכנרת, תכריז חברת המוביל הארצי על מבצע הנחות, ללקוחות שיתחייבו לקנות מהם מים למשך 3 שנים במחיר סגור מראש... מחיר שיתחרה במתקני ההתפלה... חברת המוביל הארצי תהיה כמובן חשופה לסיכון שהשנה השלישית תהיה שנת בצורת וייאסר עליה לשאוב מכנרת את הכמות לה התחייבה כלפי הצרכנים... כדי להגן על עצמה מאי וודאות זו תוכל חברת המוביל הארצי לרכוש אופציות-מים (בבורסת המים) לשלוש שנים מבעלי בארות ומתקני התפלה... 

אפשר שחברת מקורות תהיה הגוף הממשלתי שבבעלותו צנרת המים הארצית שמקשרת בין תאגידי המים האזוריים – החברה תתפעל מתקנים אלה באמצעות קבלנים פרטיים. החברה לא תפיק, לא תשאב ולא תמכור מים. חוק המים יבוטל. כל הגופים הממשלתיים האחרים העוסקים במים – ייסגרו או יופרטו. משרדי ממשלה ורשויות מקומיות לא יתערבו במשק המים. 

מוביל המים הארצי, השואב את מי הכינרת והירקון אל הנגב, יימכר ויופעל ע"י יזם פרטי. חברות אחרות, מתחרות, תורשנה לשאוב מהכינרת. כל חברת שאיבה תקנה, כאמור, מספר יחידות של מכסות הפקת מים אותן תוכל לנצל לשאיבה ואף לסחור במכסה בבורסת המים. 

יזם שירצה להשקיע בהפקת מים ממקורות אחרים, לא יזדקק לאישור ממשלתי. אף אחד לא יבטיח קליינטים למים שיפיק – הסיכון עליו וגם הרווח לכיסו. יתכן שמחיר המים יעלה לרמה שלמשקיעים יהיה כדי לייבא מים מלבנון או מטורקיה (כאשר המצב מאפשר...), להקים מתקני התפלה, לאגור מי גשמים או להציע לעירית באר שבע לקנות את מי הקולחין, טיהורם ומכירתם לחקלאים. יזם יוכל לרכוש מעירית גבעתיים את מי הגשמים ממערכת הניקוז העירונית, במקום שיזרמו לביוב. אם חברת המים של ת"א תקבע מחיר גבוה מדי למים, יתכן שיהיה כדאי ליזם להקים מתקן התפלה ולספק מי ים מותפלים לשכונת רמת אביב הקרובה לים – במחיר זול מזה של תאגיד המים התל אביבי. מחיר המים שיקבע ע"י השוק לא יהיה נתון בידי הפוליטיקאים וישתנה מתקופה לתקופה כאשר ייצור מים מותפלים יהווה גורם מאזן למחיר המים הטבעיים. כלומר, יקבע את המחיר המרבי למים. 

חקלאי שירצה להבטיח לעצמו מחיר קבוע למים לעונת גידול מסוימת, יוכל לבצע קניה עתידית, או לרכוש אופציות-מים בבורסה כפי שחברת קוקה-קולה מבטיחה לעצמה את מחיר הסוכר העתידי. 

עוד על תחרות

ייתכנו בישראל מאות תאגידי מים בהיקפים שונים. כל יישוב יוכל להקים תאגיד מים – לבעלותו תועבר הצנרת, החל מהחיבור לרשת הארצית, או לבאר המקומית, ועד לבתים או לשדות. בבעלות התאגיד יהיו הצינורות ומוני המים אך לא המים עצמם. 

זכות הקניין הראשונית במים תהיה של חברות ופרטיים שרכשו מכסות הפקת מים. חברות ההפקה אלה ימכרו את המים לצרכנים הסופיים. מלבד מפיקי המים ממקורות טבעיים (באמצעות ניצול מכסות הפקת מים) יהיו בשוק יצרני מים אחרים: מתקני התפלה, מתקני אגירת מי שיטפונות, מתקני טיהור מי שופכין ועוד. 

מסחר בזכויות מים

מסחר במים ובזכויות מים הוא עבירה על החוק הנוכחי. קניה ומכירה של מים על פי מחיר השוק, כולל מכרזים, מכירות פומביות ומכירות עתידיות יצור מעין בורסה של מים הדומה לבורסה לניירות ערך. ייווצרו גם כלים להגנה מפני עליה עתידית במחיר המים. בורסה דומה פועלת בהצלחה בקליפורניה. 

מכירה פתוחה ופומבית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה הזוכים במים הם חקלאים מקריים או בעלי הקשרים הפוליטיים ההיסטוריים הטובים ביותר. 

כוחות השוק יקבעו את היקפה והרכבה של החקלאות בישראל

החקלאות היא צרכן המים הגדול בישראל – 55% המים הטבעיים. היקפה של החקלאות נקבע על ידי מחיר המים וזמינותם. 

הפרטת משק המים בעידן החדש תקבע מחיר שוק ריאלי למים. המחיר יקבע את היקף החקלאות והרכב הגידולים. למרות הגידול הצפוי באוכלוסייה – החקלאות לא תחוסל, היא תמשיך להתקיים אך קשה לחזות את היקפה. קרוב לוודאי שמקור המים העיקרי לחקלאות יהיה מי שופכין מטוהרים ומעט עודפי מים טבעיים שישאירו משקי הבית והתעשייה. ככל שהאוכלוסייה בישראל תגדל גם יצמח נפח מי השופכין שיעמדו לרשות החקלאות. 

שיבוש מנגנון השוק לתמחור מים וקביעת מחיר אחיד למים בכל הארץ מזיק לדוגמה, לחקלאים בצפון. יתכן שבתנאי שוק-חופשי, מחיר המים הזול בצפון היה מצדיק גידולים חקלאיים רווחיים מסוגים מסוימים ללא "טובות" מהממסד. בתנאי שוק חופשי היה מחיר המים בדרום הארץ יקר יותר, בגלל עלויות הזרמת המים לדרום. גידולים בזבזנים במים, כגון כותנה, היו נמנעים, ואיתם – ההפסדים שנגרמו למשק. המחיר האחיד מנע את התאמת הגידולים החקלאיים למחיר המים הטבעי בכל אזור ואזור. כלל לא בטוח שמחיר מי שופכין מטוהרים לחקלאות יהיה גבוה יותר ממחירו השרירותי הנוכחי. 

חשוב להדגיש שהחקלאות אינה מהענפים החיוניים למשק. היא מפיקה כ- 1.7% מהתוצר הלאומי בישראל וגם חלק זה הולך ומצטמצם. בעידן החדש לא יהיו מגבלות ייבוא או מכס – מדינת ישראל כולה תהיה לאזור חופשי ממכס. קל וזול יהיה לייבא תוצרת חקלאית. מזה שנים רבות אנו מייבאים את רובו של המוצר החקלאי הבסיסי ביותר – חיטה. 

קשה להאמין שהתפלת מים, אפילו במחיר זול, תביא את הישועה לחקלאות הישראלית. תמיד יהיו ארצות בהן מחיר המים יהיה אפסי (ממקורות טבעיים), ארצות בהן גם מחיר הקרקע החקלאית נמוך. התפלת מים בישראל אינה מעניקה לחקלאי בישראל כל יתרון על פני מתחרהו מעבר לים. גם בחו"ל אפשר להקים בדיוק את אותו מתקן התפלה כמו באשקלון... ואפילו על ידי אותה חברה ישראלית...תיקו. ייתכן שזול יותר לייבא את המים כאשר הם כבר "ארוזים" בתוך הפרי או הירק... 

ישראל – בדרך להיות מעצמת מים עולמית

השבועון האמריקאי ביזנס וויק, פרסם כתבה (30.12.05) על שוק טכנולוגיות המים העולמי. שוק שצומח בקצב גבוה של 7% לשנה. השבועון האמריקאי מציין חברות ישראליות העושות חיל בטכנולוגיות של התפלה, טיהור מי שופכין, השקיה חסכונית בטפטוף ועוד. יצוא טכנולוגיות מים הסתכם בשנת 2005 ב- 810 מיליון דולר. 

כמו בתחומים רבים אחרים, הקידמה הטכנולוגית וההצלחה העסקית של חברות ישראליות, אינם בזכות הממשלה אלא למרות החסמים שהיא יוצרת. אילו משק המים היה מופרט לפני 40 שנה, והשוק היה קובע מחירי מים ריאלים היה נוצר תמריץ כלכלי אדיר, כבר אז, ליזום, להשקיע ולמכור. ייתכן שהיצוא היה עומד על סכום הגבוה פי עשרה וגם אז רק "מגרד" את השוק העולמי הנאמד בכ- 400 מיליארד דולר לשנה. 

הייקור ההדרגתי האיטי של המים לחקלאות עזר בכל זאת במשהו... השימוש במים בחקלאות מתייעל. מאז סוף שנות ה-80 גדלה פי שניים התפוקה החקלאית המתקבלת מכמות מים זהה. ההתייעלות נבעה משיפור בטכנולוגיית ההשקיה וגם מזניחת גידולים בזבזניים במים. 

תכליתו המוצהרת של העיוות המכוון של משק המים היא התמיכה בחקלאות. היקף הייצוא החקלאי עומד על כ- 1,024 מיליון דולר בשנה (2005) ולא צפויות בו התפתחויות דרמטיות. זאת כאשר חלק מרווחי הייצור החקלאי הם "ישראבלוף" – רווחים מלאכותיים שנוצרים בעזרת עיוות מחירי התשומות בחקלאות, כולל מחירי המים. לעומתו, ענף יצוא טכנולוגיות מים, הצומח במהירות, עומד בקרוב, לגדול בהיקפו על כל הייצוא החקלאי. סבסוד החקלאות באמצעות סבסוד המים היה במשך עשרות שנים חסם-בולם להתפתחות ענף טכנולוגיית המים. אם יש מים זולים – מי צריך טכנולוגיה? 

הכנסות עתק לממשלה מהפרטת משק המים

הממשלה תזכה להכנסה חד-פעמית גבוהה מהפרטת משק המים. הכנסה של מיליארדי דולרים תנבע בין היתר מהפרטת המוביל הארצי וחברות-מים ממשלתיות אחרות וכן מהמכירה הראשונית של יחידות מכסות הפקת מים לשוק הפרטי. 

כמה יהיה מוכן לשלם משקיע עבור חברת מוביל הארצי, או עבור חברת שאיבה של מעיינות מקורות הירקון? לא קשה, לדוגמה, להעריך את שוויו המשוער של המוביל הארצי על סמך השוואת עלויות ההשקעה במתקני התפלה: ההשקעה במתקן התפלה המפיק כרבע מהכמות הממוצעת שזורמת במוביל הארצי היא כ- 200 מליון דולר ורבים מתחרים על השקעה זו. כלומר, שווי המוביל הארצי עם זכויות השאיבה שלו עומד בהערכה גסה מאד על כ- 2 מיליארד דולר (2003). הפוטנציאל העסקי של המוביל הארצי גדול יותר ומשקיע פרטי ידע להפיק ממנו תועלת כלכלית רבה יותר. 

כאשר השוק יקבע את מחיר המים...

הבה נתפרע... כאשר יהיו מחירי שוק למים יינתן שווי כלכלי לזכויות השאיבה ממקורות מעיינות הירקון. נניח ששווי הזכויות יעמוד על 500 מיליון דולר (פי שניים וחצי מעלות הקמתו של מתקן התפלת מי-ים גדול). כלומר, היזם שקנה מהמדינה את זכויות שאיבת המים מהירקון מחזיק בידו נכס ששווה כ- 500 מיליון דולר. 

בעידן החדש (וכנראה גם כיום) רוב הקרקעות הסמוכות לגדות הירקון הן בבעלות פרטית. בעידן החדש יהיו מגבלות מועטות לשימוש בקרקע (ראה פרק קרקעות ובניה). ייתכן מצב שהבעלים של עשרות אלפי הדונמים שסמוכים לירקון, לכל אורכו, יתאגדו וירכשו מים של חברת ההפקה של מעיינות הירקון, ויזרימו בירקון מים זכים וטהורים. יחדשו את ימי הירקון כקדם והצמחייה העבותה לאורך גדות הירקון תשתקם במהרה. לכל אורך הירקון ניתן יהיה לבנות אגמים של מים נקיים לנופש, רחצה ודיג. ניתן יהיה גם לבנות בחלק מהשטחים בנייני דירות הצופים לנוף מים וצמחיה – דירות בעלות ערך גבוה. ייתכן שהערך התיירותי-יזמי מצדיק את ההשקעה שאינה ב"שמים". שטחו נטו של נחל הירקון הוא כקילומטר מרובע אחד. מחיר המים (המותפלים) באגם ענק ששטחו 1 קילומטר מרובע ועומקו כ- 3 מטרים הוא כ- 1.5 מיליון דולר – השקעה חד-פעמית. תחזוקה שוטפת של אגם כזה (מבחינת תוספת מים), נמוכה יותר, וצריכה לפצות על כמויות המים שמתאדות בניכוי מי גשם. זו בערך כמות המים באגם ירקון "מלא", לכל אורכו. חישוב אחר עולה מתוך "מסמך מדיניות" שהוגש למשרד לאיכות הסביבה (2003) לפיו עלות שנתית של החייאת הזרימה הקבועה בירקון כנחל (לא כאגם) עומדת על כ- 50 מיליון שקל בשנה. נשמע דמיוני? אולי. בעידן החדש – השוק יחליט. 

חיסכון שוטף גבוה לתקציב המדינה מהפרטת משק המים

הסובסידיות למים יבוטלו. רשות המים תהפוך למחלקה קטנה במשרד הפנים; תפקידה העיקרי יתבטא בהעסקת מומחים וחברות סקר פרטיות לצורך ההכרזה השנתית על ערך מכסת שאיבה בכל אזור גיאוגרפי (במונחים של מ"ק מים) המבוססת על שיקולים הידרולוגים. רשות המים תעסיק חברות לפיקוח על עמידה במכסות וכן תפעיל את משרד רשם המים – הטאבו של המים בו תרשם הבעלות על מכסות הפקת מים ובעלות על מקורות הפקה (בארות, מעיינות, כנרת). העלות השנתית של סעיף "מפעלי המים" בתקציב המדינה עומד על כ-1 מיליארד ש"ח. החיסכון השנתי מביטול סובסידיות ותועלת עקיפה אחרת למשק יעמוד על מאות מיליוני שקלים נוספים כל שנה. 

הפרטה – המפתח לשיקום הכינרת ומאגרי התהום

המים יחדלו להיות נושא המעסיק פוליטיקאים. גם לא במישור האזורי, בינינו לבין מדינות ערב. מחירם יקבע ע"י השוק כמו כל מוצר אחר. מחירם לא יהיה אחיד וישקף עלויות הובלה, הפקה וביקוש. בשנה גשומה תגדיל רשות המים את זכויות השאיבה של כל מכסת מים ומחיר המים ירד. יתכן שבשנה גשומה מאד, חלק ממתקני ההתפלה יושבת בגלל חוסר כדאיות. הפרטת משק המים תאפשר גם שיקום הדרגתי של מפלס הכינרת ושיפור ארוך טווח במאגרי מי התהום – ע"י תכנון נכון של כמות השאיבה כנגד כל מכסת מים. 

פעם היה ויכוח על כדאיות יבוא מים מתורכיה...

ייתכן שיום יבוא והרעיון שוב יעלה... כדאיות יבוא מים מתורכיה מול טיהור מי קולחים, או התפלה, הם עניינו של המשקיע בלבד, ושל האנליסטים שינתחו את שווי מניות חברות המים בבורסה... העניין לא צריך להיות נושא לדיון בממשלה כפי שייבוא נעליים אינו נושא... 

חוק המים (1959) שהלאים את כל סוגי המים, כולל ביוב, טעון שינוי וצמצום מיסודו. בעיקר עליו לעגן את סמכותה של רשות המים לקביעת ערכה המשתנה של יחידת מכסת המים ואת מפלס המינימום של מאגרי המים העיליים (כגון הכינרת) או את מפלס אקוויפר מי התהום. כל ההגבלות בחוק על פיתוח פרטי של מקורות מים והקניית זכויות בלעדיות להפקת מים יבוטלו. בעבר, לדוגמא, נהגו בארץ ישראל לאסוף ולאגור מי גשמים בבורות. ספק אם חפירתו של בור מים כדאית... זו בעיה של החופר, אך הקמתו של בור כזה כיום למעשה בלתי אפשרית – נדרשים לפחות שלושה היתרים ורשיונות... 

כמה עולה לשקם את הכינרת, נהר הירדן וים המלח?

במשך אלפי שנים זרם הירדן אל הכנרת וממנה אל ים המלח. לא היו סכרים ולא מוביל ארצי. במשך כ- 40 שנה שואבת ישראל כ- 350 מיליון מ"ק לשנה מהכנרת. כתוצאה מכך ירד מפלס הכנרת, כמעט באופן קבוע, ב- 2 מטרים לפחות. הזרימה בנהר הירדן פסקה, ים המלח מתייבש והתיירים צפויים לשקוע בבולענים... בתנאים אלה אפילו ישו היה מוותר על ההליכה על המים. 

הפתרונות היקרים ל"הצלת ים המלח" בעזרת הזרמת מי ים-סוף, ספק אפילו אם יצילו את ים המלח בגלל אי הודאות שבשינוי סדרי בראשית. במחיר הנוכחי של התפלת מים ניתן לוותר על המוביל הארצי בעלות של כ- 180 מיליון דולר בשנה – עלות התפלה של אותה כמות מים שנשאבת היום מהכנרת. יודגש כי זאת העלות המירבית להחזרת משטר זרימת המים כמעט לקדמותו, בטרם הקמת המדינה, אם נחסיר מסכום זה את החיסכון הנובע מעלויות דחיפת מי המוביל הארצי למרחק כה גדול – יקטן הסכום הנ"ל בהרבה. 

מה נקבל בתמורה, במונחים כלכליים? הכנרת תתמלא עד לגדותיה, הירדן שוב יזרום לים המלח כדרכו מאז ומקדם (גם זה לא בטוח, כי שום ממשלה בישראל לא תעיז למנוע מחקלאים ירדנים לגנוב את המים בדרך...). תוך מספר שנים ניתן יהיה לשקם את גאון הירדן – סבך הצמחייה שכיסה בעבר את גדות הירדן. פוטנציאל תיירות הפנים אדיר, בנוסף לתיירות נוצרית. יתרון נוסף: העיסוק הישראלי האובססי בגובה מפלס הכנרת יגמר... ייתכן אפילו שחלק ממפעלי התעשייה, שצורכים מים רבים, יעדיפו מים מותפלים באיכות גבוהה (עם תכולת סידן נמוכה) על פני מי-מוביל-ארצי שהם "מים קשים". 

השאלה כמובן כמה לשקם ואם בכלל צריך "לשקם". ייתכן שדי ליצור כינרת "מלאה" ומאין אגמון-נחל ירדן מדורג מדרום לכינרת לאורך מספר קילומטרים - די כדי לספק את צרכי התיירות. ספק אם יש צורך "לשקם" את ים המלח ואם זה מעשי הואיל וכל כמות שתוזרם בירדן סביר מאד שתישאב בדרך על ידי כפריים ירדנים, למרות כל הסכם...

תייר מוציא בישראל בממוצע 1000$. עליה של 10% במספר התיירים מזרימה למשק כ- 180 מיליון דולר נוספים בשנה. רעיון בדיוני כמעט שמחייב שיתוף פעולה עם ממלכת ירדן. נקודה למחשבה ואתגר חישובי לכלכלנים.

למען הסדר והבהירות... תקציר מבנה משק המים בישראל בעידן החדש

רשות המים תהיה הגורם הממשלתי העליון שתפקידו להגן על מאגרי המים הטבעיים מנזקים אקולוגים ושאיבת יתר. רשות המים תחליט על כמויות השאיבה המותרות בכל אזור מידי עונה ותפקח על כמויות השאיבה בפועל. הרשות גם תנהל רישום בעלויות על מכסות הפקת מים, בעלויות על בארות, בעלות על זיכיונות הפקת מים ממקורות טבעיים אחרים. הבעלות ניתנת להעברה, מכירה, הורשה ומשכון. טאבו של המים. 

התר להפקת מים ממקורות טבעיים ייוצג במכסת הפקה של מים. מכסות ההפקה יהיו בבעלות פרטית – מפוזרות בין אלפי בעלי מכסות מים שרכשו אותן בשוק הפתוח, לאחר מכירתן הראשונית על ידי המדינה. 

בעל מכסה (או חלק ממכסה) יורשה להפיק מים באזור הגיאוגרפי של המכסה בכמות שנתית שאינה עולה על הכמות המוקצבת באותה שנה ליחידת מכסת הפקה באותו אזור. רשות המים תחליט, מידי שנה, בהתאם לכמות המשקעים, על היקף השאיבה המותר בכל אזור תוך שמירת עתודה לשיקום רב-שנתי של אקוויפר המים שהתדלדל וחלקו הומלח במשך עשרות שנים של שאיבת יתר. 

מתקני השאיבה ואתרי השאיבה (בארות) יהיו כולם בבעלות פרטית. בעל מתקן שאיבה יוכל להפעילו רק אם רכש מכסת הפקת מים. אין הכרח שבעל הבאר יהיה גם בעל מכסת הפקה – הוא יוכל לשכור את המכסה, להקים מיזם משותף עם בעלי מכסה או פשוט לרכוש מכסה בשוק הפתוח. בשוק יהיו, אם כך, בעלי מכסות מים שאין בבעלותם באר; בעלי אתרי שאיבה שאין בבעלותם מכסת הפקה; וגם בעלי בארות שבבעלותם מכסות הפקה. 

בכל אזור גיאוגרפי מוגדר (יישוב, עיר, שכונה נפרדת) אשר יש לו אשכול צנרת משותף המוביל לבתים יוכל לקום תאגיד מים לניהול הזרמת המים ותאגיד שופכין לסילוק הביוב. צנרת המים ומתקני דחיפת המים יהיו בבעלות תאגיד המים. התאגיד הוא גוף ציבורי שמנהליו ממונים על ידי ראש העיר. המים הזורמים בצנרת לא יהיו בבעלות התאגיד אלא רק הצנרת עצמה. תפקידו של התאגיד, שמייצג את תושבי האזור, לגייס מימון להשקעות בתשתית המים, לבחור במכרז מידי 5 שנים קבלן לתפעול שוטף של מערכת המים שבבעלות התאגיד ולפקח על ביצועי הקבלן. 

חברת התפעול (הקבלן) שתיבחר תשכור לתקופה של 5 שנים את מתקני התאגיד. הסכם השכירות והתיעול יחייב את החברה לתחזק את המערכת בהתאם לתקן מוסכם, להקפיד על איכות המים, להגיב בזמן מוגדר לקריאות שירות, לנהל מערכת גבייה וחיוב. צרכני המים (אזרחים, תעשייה, חקלאות, רשויות מקומיות) יקנו מים מכל גורם בשוק שיחפצו. 

המוביל הארצי יופרט ומכסות שאיבה נוספות ממי הירדן, מקורותיו והכנרת יימכרו. לא יידרש אישור לחפירת באר מים חדשה אך בעל הבאר יצטרך, כמובן, לרכוש מכסת הפקה בשוק בטרם יוכל לשאוב מים מהבאר שחפר. יזמים יוכלו להקים עסקי מים כרצונם וללא צורך באישור ובתנאי שהפקת המים אינה נובעת ממקור טבעי שעלול להשפיע על דילול מכסות המים של אחרים. אם יזמים יגלו מקור מים טבעיים חדש, שלא היה ידוע, תינתן להם עדיפות ברכישת מכסות ההפקה ממקור זה. 

עסקי מים יוכלו להתמחות בכל תחום שיעלה בדעתם: אגירת מי שיטפונות, טיהור מי שופכין, אגירת מי גשם באזורים עירוניים, מתקני התפלה או ייבוא מים (בעתיד הוורוד מלבנון...) ועוד. המדינה לא תשתתף בהשקעה במיזמים פרטיים, לא תבטיח רכישת מים ולא מחירי מינימום. הממשלה לא בעסק. היזם משקיע ומקים את המיזם על אחריותו ויוכל לגבות עבור המים את המחיר שהשוק יאפשר לו לגבות. 

בשוק המים יהיו, אם כך, אלפי שחקנים: תאגידי מים, בעלי בארות, בעלי מכסות מים, חברות הפקה ארציות – המוביל הארצי, מתקני התפלה, יבואני מים, מכוני טיהור. חברות יתמזגו, חברות יפלטו מהשוק, חדשות יקומו. היעילים והאיכותיים ישרדו. מחיר המים יקבע על ידי השוק. בשנת בצורת יעלה מחיר המים והצריכה תקטן – בעיקר הצריכה החקלאית – בגלל ירידת הרווחיות. בשנים גשומות ירד מחיר המים. בצפון הארץ מחיר המים יהיה כנראה נמוך מאשר בנגב. 

קרוב לוודאי שתתפתח בורסת מים למסחר במכסות מים וחוזים עתידיים לרכישת מים. הבורסה תפעל כמו כל בורסה לסחורות ויתפתחו מכשירי גידור, הגנה, אופציות מכירה ורכישה כמו בכל בורסה אשר יעזרו לאזן ולייצב מחירים. 

הקמפיין להגברת השימוש במים...

חלק מהציבור ודאי זוכר שבעידן השליטה הממשלתית הבלעדית על שוק הטלפון, כאשר משרד הדואר הפעיל את מרכזיות הטלפון, היה מחסור חמור בקווי טלפון והממשלה ניהלה מסע הסברה "לחיסכון בשיחות ולקיצור בדיבור...". הפרטת שוק הטלפונים, פיתוחים טכנולוגים ופתיחתו לתחרות הפכו את היוצרות – חברות הטלפון כיום משקיעות הון בעידוד הצרכנים להרבות בשימוש בטלפון..."זה כן לטלפון..." לא מן הנמנע שלאחר הפרטת משק המים, נזכה לחזות בפרסומות של חברות המים להגברת הצריכה ורכישת מים מהן!...

חצי הכוס המלאה

בתחילת 2015 פעלו בישראל 5 מתקנים גדולים להתפלת מי-ים, ומתקנים קטנים נוספים להתפלת מי בארות ומעיינות מליחים. תפוקת המים המותפלים עומדת על כ- 600 מיליון מטרים מעוקבים לשנה באיכות העולה על רוב מקורות המים הטבעיים. כמות גדולה מאד יחסית לצריכת המים בישראל – כמעט כפליים מהכמות שמזרים המוביל הארצי מהכנרת לדרום.

היקף הצריכה של מים בישראל לכל השימושים הביתיים, הציבוריים והתעשייתיים עומד על כ- 800 מיליון מ"ק לשנה – נפח שקרוב מאד לכמות המים המותפלת. עולה מכך שמדינת ישראל "הפסיקה להתייבש" וכפי שאתר זה טוען מאז 2003 – אין מחסור במים במדינת ישראל. השקעה פרטית של כ- 3 מיליארד שקלים במפעלי התפלה פתרה את "בעיית המים בישראל". היזמה החופשית לכאורה אינה "קפיטליסטית" ואין כאן "הפרטה" של משק המים. הממשלה חילקה ל"יזמים" המאושרים "באר כסף" עמוקה. ההסכם מבטיח למעשה שהם לא יכולים להפסיד.

בשנת 2015 תעמוד צריכת המים הכוללת בישראל על כ- 1,650 מיליון מ"ק מים "מתוקים" ועוד כ- 450 מיליון מ"ק מי קולחין שמופנים כולם לחקלאות. בהיקף הצריכה הנוכחי נוצרים עודפי מים עצומים (!) שאפילו כדאי לייצא אותם. העודפים כה גדולים שמשרד האוצר הנחה את מתקני ההתפלה להקטין את היקף הייצור בעשרות אחוזים (ההערכה מדברת על צמצום התפוקה בערך ב-100 מיליון מ"ק).

בהעדר שוק שקובע את מחיר המים, נוצרים "עודפים" כפי שבעבר נוצר "חוסר". כאשר המדינה משביתה מתקני התפלה בהיקף שציינו, היא תחסוך כסף ברכישה, אך על פי ההסכם עם מתקני ההתפלה צריך לפצות אותם על ההשבתה בערך ב-160 מיליון ש"ח... תחום המים יישאר ענף כלכלי מעוות כל עוד הממשלה תמשיך בניסיונות "התכנון"... 

 

Tfukat Maim

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

את פרק המים ב"קו ישר" כתבתי לראשונה בשנת 2005. תמונת משק המים הייתה עגומה ללא סיבה טכנית ממשית. הממסד הפוליטי מאז קום המדינה עיוות את המחשבה והחדיר לראשנו את האמונה ש"המחסור במים" הוא באשמת הציבור שאינו "חוסך במים". ממשלות העבודה והליכוד כאחד בזבזו עשרות מיליוני שקלים בקמפיינים של תעמולה בולשביקית ל"חינוך" העם: אם תחסכו במים לא יהיה "מחסור". למרות שטכנולוגיות התפלת מים לא היו טכנולוגיה חדשנית, ממסד המים הפוליטי ומונופול המים הממשלתי לא אפשרו ליזמים לפתור את בעיית "המחסור". 

התמונה בשנת 2015 שונה לחלוטין. משק המים אמנם אינו כפוף ל"כוחות השוק", אך השלטון הריכוזי התרכך והואיל לאפשר למספר זייכנים פרטיים להקים מפעלי התפלת מי ים. כרגיל, לא מדובר חלילה ב"הפרטה" של משק המים, אלא במתן זיכיון לשאיבת כסף ללא סיכון עסקי. הרווח של "עסקי המים" מובטח ע"י המדינה באמצעות קביעת מחיר המים ומכסות הייצור שלהם. תוך שנים ספורות השתנתה התמונה לחלוטין – "המחסור במים" הסתיים, כ-80% מצריכת המים הביתית מסופקת על ידי מפעלי התפלה פרטיים. יש לנו עודף מים, הפסקנו לשאוב מים מהכינרת עבור תושבי ישראל. כמעט כל המים הנשאבים מהכינרת בשנת 2015 מועברים לממלכת ירדן במסגרת "השלום" עם משפחת המלך הירדני. 

הגרף למטה ממחיש את עוצמת המהפך. די היה בצעד קטן של העברת מקטע ייצור המים אל השוק הפרטי כדי לפתור את "המחסור במים":

 

mekorot aspaka