ארכיון כתבות קודמות
supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • mash2122@steemit 12.07.2017 12:06
    מחסום העברית כשפה ארכאית
    Police arbitrariness is one of the worst crimes in human society and so it is recognized in civilized ...
     
  • mash2122@steemit 12.07.2017 11:55
    מחסום העברית כשפה ארכאית
    אני יכל להתבטא בעיברית אך אין לכך את האפקט הנחוץ בכדי להציג את המסר באיכות ודיוק . So for this reason ...
     
  • מאיר 28.06.2017 22:48
    בנושא בנקים
    ראוי לציין כי הדרישה מהבנקים לעמוד בטווח הביינים ביחס רזרבה של 30% לאיכול להתקיים מיד מכיון שאין בכל ...
     
  • מאיר 15.05.2017 21:32
    אתר מדהים
    שמח שמצאתי את האתר הזה התוכנית שלכם ראויה לשבח (כללית) וצורת ההסבר מדהימה (בעיקר הקומיקס) תמיד חשבתי ...

 

חקלאות - מיתוסים

החקלאות היא ענף כלכלי חשוב במדינת ישראל – לא תתכן מדינה עצמאית ללא חקלאות

אומר על כך פרופ' יעקב שיינין מנכ"ל חברת מודלים כלכליים (גלובס 8.5.1995): "...לפני 50 שנה, עם אוכלוסייה של 600 אלף נפש המדינה לא יכלה להתקיים ללא חקלאות. [החקלאות] הייתה היצואן מספר אחד והספק הראשי של מטבע חוץ. כל זה השתנה... החקלאות בארץ מהווה כיום [1995] כ- 4.3% מהתוצר העסקי וכ- 3% מהתל"ג. בחקלאות מועסקים כ- 3% מהמועסקים במדינה...

...התחום החשוב (מסורתית) בחקלאות הוא חיטה, לחם. שני שליש מהחיטה שלנו מגיעים ממילא מארה"ב. למעשה, בכל הדגנים אנו בתלות מוחלטת בארה"ב. גם האורז בא מחו"ל וכך גם כל הגרעינים לתעשיית שמנים וכל הבקר לתעשיית הבשר... ישראל לא מספקת לעצמה את המזון הבסיסי, לכן האידיאולוגיה הזו בלתי רלוונטית. לא צריך לסמוך על ייצור מקומי... כשרוצים להקטין זעזועים פותחים את השווקים. מי שגר בניו- ג'רסי יכול להביא עגבניות מאירופה ולאו דווקא ממיאמי... אין סיבה שאנחנו נהיה יותר דפוקים... צריך להישאר בענפים שזקוקים לאנרגיה סולרית ולכמות מועטה של מים... אנחנו מרוחקים משווקי אירופה 3-4 שעות טיסה ומצליחים לגדל ירקות בעונה שבה הדבר אצלם נדיר... צריך להפסיק את המנטליות החקלאית ולהתייחס לזה כאל חלק מהתעשייה ..."

ביטול המכס והמגבלות על יבוא מוצרי חקלאות יגרום להרס החקלאות העברית

על כך משיב יצחק טישלר בגלובס(12.8.97):

"...מספר בעלי המשקים העובדים בחקלאות עומד בסך הכל על 30 אלף... [בשנת 2006 היו כ- 20,000 משקים, ואילו ב-2014 נאמד מספר המשקים החקלאיים על פחות מ-10,000] בעשור האחרון ירד מספר המועסקים בחקלאות... כמות המים נשארה ללא שינוי... והתפוקה החקלאית גדלה ב- 35%... בעלי משקים מקבלים את הקרקע ללא תשלום, גם את המים והציוד הם מקבלים במחיר נתמך, וכך גם את הפיתוח המדעי ואת ההדרכה המקצועית. הגדלת הייצור בעשור האחרון תוך ניצול יעיל יותר של מים, קרקע, ציוד וכוח אדם מעידה על כושר תחרות נאה... וכאן המקום לשאול: איזה אסון יהיה אם נייבא עגבנויות ונניח לחקלאים להתמחות בגידולים שאפשר להרוויח בהם בעזרת השכל? ...צבר נטול קוצים ...ענף הפרחים שנכנס למסלול תיעוש... יצוא זרעי עגבניות... תמיד יהיה שוק מקומי לתוצרת מקומית טרייה ומשובחת, החוסכת גם בהוצאות הובלה ואריזה... ויהיה גם ביקוש לתוצרת אורגנית שאפשר להרוויח בה רווח נאה. חרדת החקלאים מפני יבוא הגזר והשום די מעצבנת... חקלאים שהיו יכולים לעקור את הפרדס ולבנות עליו דירות... או קניונים עשו זאת בלי להמתין ליבוא האגסים... לא נורא אם יניחו לנו לאכול פירות וירקות מהמבחר הקיים בעולם..."

החקלאים מגדלים מוצרים חיוניים ולכן מגיעה להם העדפה מיוחדת

עד לפני כ-100 שנים עדיין עסקה רוב אוכלוסיית העולם בחקלאות. התפתחות המיכון וייעול החקלאות הביאו לכך שדי ב-3%, ואפילו פחות, מהאוכלוסייה שיעסקו בחקלאות כדי להאכיל את כל העולם. הוזלת מחירי ההובלה הבינלאומיים, בים ובאוויר, הפכה את מוצרי החקלאות לזמינים בכל מקום כמו כל מוצר תעשייתי אחר.

למרות זאת, עדיין זוכה החקלאות ליחס נוסטלגי-רומנטי והחקלאים נבנים מדימוי של אנשים פשוטים, עובדי כפיים – שורשיות טהורה והגונה. על רקע זה, קל יחסית לפוליטיקאים, לשכנע את הציבור ש"מגיע להם".

בעולם המודרני קיימים מוצרים "חיוניים" רבים שתלותו של האדם בהם גבוהה – מים, דלק, חשמל ושבבי זיכרון למחשבים חיוניים לא פחות. העדרם ישבש לחלוטין את האפשרות לקיים (פשוטו כמשמעו) חיים סבירים בעולם כה צפוף. הדרך היחידה להבטיח חיים, רמת חיים ואיכות חיים היא באמצעות יצירת "עושר". באמצעות "העושר" יכולים אנשים לסחור ולרכוש מוצרים חיוניים וביניהם מוצרי חקלאות. בצורת קשה בישראל, לא תמנע מזון מתושבי ישראל, אפילו אם לא יוותר חקלאי אחד בישראל. זאת, אם לתושבי ישראל יהיה מספיק "עושר" שינבע מייצור וייצוא של מוצרים אחרים.

אין כל בסיס רציונלי לתחושת "המגיע להם".

החקלאות היא "מונופול טבעי" ויש בה יתרון לגודל

יתרון לגודל קיים כאשר עלות ייצור של כל יחידה נוספת זול יותר והיצרן הגדול משתלט במהרה על כל השוק. בחקלאות יש מאות ענפי ייצור שונים, תהליכי גידול מגוונים ותהליכי שיווק שונים. בתנאים של שוק פתוח וחופשי גם מחירי המים, הקרקע וההובלה יהיו שונים ממקום למקום. כך גם מחיר תשומות אחרות כגון עלות הביטוח מפני שיגעונות מזג האוויר תשתנה מאזור לאזור. הטענה הגורפת של "יתרון לגודל" לכל התחום החקלאי לא יכולה להתקיים וגם אין תקדים לכך בעולם. ייתכן שבענף גידול מסוים יש "יתרון לגודל", אבל בתנאים של יבוא חופשי, ניתן לייבא גם מ"גדולים יותר" בעולם הרחב. שימוש במונחים כאילו "כלכליים" בידי אינטרסנטים, קבוצות לחץ ופוליטיקאים נועדו לשכנע שהצדק עמם והתערבותם נדרשת.

ללא תכנון ופיקוח על החקלאות יווצרו עודפי תוצרת או מחסורים

"עודפים" של תוצרת חקלאית שמושמדים מול מצלמות העיתונות יכולים להיווצר רק כאשר הממשלה "מתכננת" את החקלאות ומפקחת על המחירים.

קביעת מחיר קבוע לחקלאי עבור החלב ע"י מועצת החלב מזמין לעיתים יצור-יתר ונוצרים עודפים. רק בשוק הנתון לפיקוח ומגבלות משמידים חלב, עופות ופירות (עודפים).

בשוק תחרותי, כאשר ההיצע גדל – התוצאה היחידה היא ירידת המחיר לצרכן, ואילו מחסור זמני גורם לעליית מחירים. מנגנון המחירים של השוק החופשי מאותת לחקלאים מה כדאי לגדל והיכן מצוי הביקוש. מעורבות הממשלה משבשת מנגנון זה. לכן, דווקא תחת שרביט החקלאות "המתוכננת" נוצרים עודפים .

החקלאים חשופים לסיכונים יוצאי דופן ולכן חובה על הממשלה להגן עליהם

החקלאים חשופים לאי-וודאות בגלל מזג אוויר, מזיקים ושינויי מחיר. תקופת גידול הירקות נמשכת חודשים רבים וגידול הפירות מצריך שנים של השקעה עד שרואים פרי.

הכל נכון אבל גם ענפים רבים אחרים "סובלים" מאי-וודאות: מו"פ שנמשך שנים רבות ונכשל, קידוחי נפט שמתגלים יבשים, מפעל תעשייתי שנבנה משך שנים כאשר אין מחיר מובטח לתוצרתו או חיסון נגד תחרות, בנקים להשקעות וקרנות הון סיכון המשקיעים במיזמים על סמך תוכנית עסקית. אין "עסקים בטוחים" ובכל עסק רמת סיכון שונה – יש אינספור דוגמאות והחקלאות אינה ייחודית.

חקלאות היא עסק ככל מיזם אחר. חקלאי שמתמחה בתחומו, יודע טוב מכל פקיד ממשלתי את הסיכונים וכיצד לכלכל את מעשיו. לכן, דווקא מעורבות ממשלתית ותכנון ממשלתי הם הערובה להפסדים, אלא שאת ההפסד של החקלאות הריכוזית-סוציאליסטית ישלם כרגיל הציבור. אותו ציבור שדמגוגים "חברתיים" טוענים להגנה עליו.

חקלאות חופשית, כאשר החקלאי עצמו אחראי למעשיו ולהשקעותיו גורמת לו לבחור בזהירות ובשיקול דעת את סוגי הגידולים באופן שיצמצם את הסיכון ויגדיל את הרווח. סיכוני הבצורת, מזג אויר ומזיקים אחרים ניתן להקטין ואף לבטל בעזרת חברות ביטוח. סיכונים של תנודות מחירים ניתן לגדר כמקובל בשווקי המטבע והסחורות הבינלאומיים באמצעות חוזי אספקה לטווח ארוך, חוזי מכירה עתידיים (מכירה מראש במחיר ידוע) ואמצעים דומים. החקלאי גם רשאי להגדיל את פוטנציאל רווחיו ע"י הגדלת הסיכון – אך אם טעה זה לא יהיה על חשבון הציבור.

במדינת ישראל החקלאי אינו חייב להשקיע בהגנה מסיכונים – במקרה הגרוע יופעל לחץ על הפוליטיקאים להגדיל את המענקים הממשלתיים...

הבדיחה גורסת שענף הגידול העיקרי בחקלאות הישראלית הוא "פיצויים". בעקבות גשם שוטף מקבלים פיצוי על נזקי שטפונות, ברד בחורף גורר פיצוי על נזקי ברד ואילו בצורת, כמובן – פיצויי בצורת – גם קיצוץ במכסות המים מזכה בפיצויים... חקלאות של מילוי טפסים.

מוצר חקלאי סובל מחיי מדף קצרים והוא מתקלקל

לפני 200 שנה גם בשר ומזון-מוכן היה קשה לשמר. הטכנולוגיה מאפשרת כיום הארכת חיי המדף של מוצרי חקלאות רבים ולחסנם מפני מזיקים לתקופות ארוכות יותר. מוצרי מזון רבים מעובדים ע"י התעשייה ועמידים במשך שנים כגון אבקת חלב, תרכיזי מיצים, בשר קפוא ואחרים.

קיימים ענפים כלכליים רבים שתוצרתם אינה ניתנת לאחסון – אפילו שבבי מחשב ומוצרי אופנה עלולים להפוך ללא רלוונטים תוך מספר חודשים. גם בענפי השירותים יש מוצרים רבים שאי אפשר לאחסן החל ממושב פנוי במטוס וכלה בחשמל הזורם ברשת.

הסיכון שבמוצר שחיי המדף שלו אפסיים או קצרים משוקלל ע"י היצרן במחיר המוצר כמו כל סיכון אחר.

ישראל – מדינה קטנה ומוקפת אויבים ולכן עליה לעמוד ברשות עצמה במוצרי חקלאות

דווקא משום כך על מדינת ישראל לשחרר את חקלאיה מכבלי הממסד כדי לייצר תוצרת חקלאית ביעילות מקסימלית וכדי להפנות משאבים לצרכיי בטחון במקום לפזרם על חקלאות בזבזנית ויקרה.

דווקא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים צריכה לצמצם את התלות האבסולוטית בחקלאות מקומית ולפתח יבוא מתחרה משוכלל ופתוח.

לא ברור כיצד מערכת חקלאית מסורבלת, יקרה, לא יעילה ומושחתת תורמת לביטחון המדינה.

אספקת מזון מחו"ל, בתנאים של אי וודאות ביטחונית, לא מסוכנת יותר מבחינה אסטרטגית מאספקת דלק, תחמושת, חלפים לרכב או ירידת דרוג האשראי של בנקים ישראלים בשווקי המטבע הבינלאומיים.

התשובה להיותנו "מדינה קטנה המוקפת אויבים" צריכה לנבוע מהגדלת התוצר הלאומי שיאפשר הפניית משאבים לצבירת מלאים אסטרטגיים של מט"ח, דלק או מזון – אם אכן יש בהם צורך.

הקיבוצניקים חרוצים ועובדים קשה

ייתכן שהאבות המייסדים בקיבוץ עבדו קשה. אך כולם באותה תקופה עבדו קשה, בתנאי סביבה לא מפנקים, וללא רשת בטחון מפלגתית תומכת. כך גם בעיר – אלפי משפחות שעלו לארץ חסרות-כל בתקופת הבריטים עבדו קשה, גרו בחדר קטן בדירה בעיר כאשר בחדר השני גרה משפחה אחרת.

האידיאולוגיה שהביאה לקריסת הגוש הקומוניסטי מוטטה גם את הקיבוצים בישראל. הקיבוצניקים לא רוצים לעבוד כפי שהאיכר בקולחוז הרוסי לא היה "משוגע" לעבוד עבור הקולקטיב. בדו"ח השנתי של המטה לביצוע הסדר הקיבוצים נכתב כבר ב-1994 ע"י דר' אריאל הלפרין כי התמ"ג לנפש בקיבוצים עמד על 2/3 מהתמ"ג לנפש במדינת ישראל – כל זאת למרות הזרמת כספים משך עשרות שנים. בגיליון אוקטובר 93 של כתב העט "הקיבוץ" אמר אריאל הלפרין, ראש מטה הסדר הקיבוצים: "...במקורות שמייצרים הקיבוצים אי אפשר לקיים את הקהילות גם אם היה נמחק כל החוב...".

צעירים בקיבוץ למדו מהר מאד, שהמקורבים לרכז העבודה מקבלים את הג'ובים הטובים. החברים המועדפים עובדים במשרדי המפעל הקיבוצי בעיר, או בצפון תל אביב... בבית התנועה הקיבוצית והמפלגה... להם גם הוענק רכב צמוד כדי שיוכלו להגיע בנוחיות הביתה לאחר יום עבודה מפרך בעיר...

בקיבוצים רבים חדלו חברים לעבוד והתפתחה אבטלה גלויה וסמויה. במקומם גייסו עובדים שכירים. מספר השכירים עלה משמעותית בתקופות בהן ניתן היה לקבל סבסוד ממשלתי להעסקתם (כמו למשל בשנות העלייה הגדולה מרוסיה). במסגרת זו, השכיר זול מאד בשנות העסקתו הראשונות, אך הופך מאוחר יותר לנטל על הקיבוץ לאחר שצבר ותק וזכויות סוציאליות.

המטייל בשדות הקיבוץ וברפת, בשנים האחרונות, עלול לחשוב שהגיע בטעות לחווה בתאילנד...

מוסיף על כך קיבוצניק לשעבר מקיבוץ כרם-שלום שהתפרק, ינאי רגב (מעריב, ראש השנה תשנ"ט): "...רבים בכרם-שלום הרבו כל כך להתווכח שלא ממש נשאר להם כוח לעבוד... אתה נלחם למען הציונות, המדינה, מרקס ולנין ולצדך על בריקדה יושבים טובי הבטלנים...".

הקיבוץ משנה פניו בשנים האחרונות ומפסיק להיות "קיבוץ". "החבר" עובד עבור משפחתו. וכעת הוא באמת עובד.

הממשלה צריכה לקבוע את מחירי התוצרת החקלאית לטובת הצרכן

ממשלה שלוקחת על עצמה קביעת מחירי מוצרים או שירותים משבשת את מנגנון המחירים העדין של השוק. מחיר מוצר בשוק נקבע על ידי מיליוני הצרכנים והסַפַּקים ומבטא שיווי משקל בין העדפות, דרישות וחלופות אחרות למוצר.

פוליטיקאים, אפילו בסיוע "מומחים", אינם מסוגלים להחליף מנגנון זה של קביעת מחירים באמצעות ידו הנעלמה של השוק. ניסיון לעשות כן יגרום למחיר השרירותי של המוצר להיות יקר ממחירו הטבעי, או זול יותר.

אם המחיר שייקבע יהיה יקר יותר, תאלץ הממשלה להעמיק את התערבותה ולקבוע גם מכסות מכירה כדי שיצרנים לא ייצרו כמויות עודפות, צריך גם למנוע ייבוא מתחרה כדי להכריח את הציבור לקנות במחיר מקומי יקר. מכסות הייצור יחולקו לחקלאים, כמובן לפי מפתח פוליטי וקשרים. וסביב המוצר, ייצורו ושיווקו יקום מנגנון ביורוקרטי יקר, הברחות ושחיתות.

אם המחיר שיקבע יהיה זול ממחיר השוק, לא יוכלו היצרנים להרוויח מהמוצר. גם אז תאלץ הממשלה להקים מנגנון ביורוקרטי יקר כדי לפצות אותם באמצעות סובסידיות. בסיכום הכולל המוצר יהיה זול רק למראית עין, או זול עבור הסקטור שחפצים ביקרו, כאשר יתר הציבור נושא בעול הסבסוד.

מעניין שכמעט תמיד היצרנים הם שמעוניינים ב"פקוח על מחירים". קל יותר להגיש לממשלה "תחשיב" לקבלת סובסידיות מאשר להתחרות בשוק. בסוף 2005 היו עדיין כ- 40% ממוצרי החלב בישראל תחת פיקוח מחירים ממשלתי. לקראת 2006 הועלתה כוונה לבטל את הפיקוח. ההתנגדות הקולנית ביותר הייתה של מגדלי הבקר, כמובן... בגלל "דאגתם" לציבור הצרכנים:

"...תרעומת בהתאחדות מגדלי הבקר על החלטת האוצר לבטל את הפיקוח על מחיריהם של רוב מוצרי החלב... [הם] טוענים... פיקוח ממשלתי בענף הוא קריטי ונועד להגן על היצרנים והציבור... את פער התיווך ישלמו גם הצרכנים..." (דליה מזורי, מעריב 1.8.2005). הרפתנים הזועמים דואגים כמובן רק לציבור הרחב...

ואילו במהלך ינואר 2005, הודיעו מנהלי מחלבות טרה כי הם "בסכנת קריסה בגלל הפסדים ממוצרי חלב שבפיקוח...". הם דרשו כמובן להעלות את המחיר הרשמי. הדרך לרווח במשק סוציאליסטי עוברת במגרש המשחקים של הפוליטיקאים. ואכן, מנהלי המחלבות פתחו בהתכתבות עם משרד האוצר ובסדרת פגישות. את ההתמודדות בשוק מול צרכנים וספקים מחליפות "פגישות" עם פוליטיקאים, הגשת "תחשיבים" לפקידים והפעלת לחצים מאחורי הקלעים. אין ספק שהעניין סודר לשביעות רצון הצדדים – עובדה – טרה לא קרסה.

החקלאות "מתכווצת"

לאחר קום המדינה עסקו בחקלאות כ- 20% מהאוכלוסייה (127,000).

בשנת 1970 היו בארץ 60,000 חקלאים עצמאיים. בשנת 2003 מספרם עמד על 20,000. על פי מגמה זו יתכווץ מספרם בשנת 2020 לכ- 5,000 חקלאים עצמאיים בלבד.

מספר המועסקים בחקלאות מתכווץ גם הוא, ולפי נתוני בנק ישראל, בגרף שבהמשך, קטן מספר המועסקים לאורך 40 שנה בערך למחצית :

אלפי מועסקים

האומנם?

אנשי "הלובי החקלאי" מציגים נתונים אלה (נכונים ברובם) כזעקת שבר לשימור התמיכות הממשלתיות בחקלאות: "...חובה על הממשלה להבטיח את עתידה של החקלאות הישראלית..." (שלום שמחון, שר החקלאות ושר לאיכות הסביבה לשעבר 23.05.05).

החדשות הן ש"החקלאות הישראלית", בינתיים לא התכווצה. ייתכן שתתכווץ בעתיד. הקיטון במספר החקלאיים העצמאיים עלול לכווץ בעיקר את השפעתו הפוליטית של ה"לובי החקלאי" וזו הסיבה האמיתית לצעקה.

מהנתונים הרשמיים קשה להסיק כמה עובדים באמת מועסקים בחקלאות. מספר העובדים הזרים הלא-חוקיים לא נכלל בסטטיסטיקה. היקף השטח החקלאי לא השתנה במשך 30 השנים הנסקרות ועומד על כ- 4.2 מיליון דונם. גם נתון זה אינו מעיד על היקף השטחים המעובדים בפועל, אלא כולל שטחים שמוגדרים כחקלאיים על פי תוכניות ייעוד השימוש בקרקע. קרוב לודאי שבסיכום השטחים החקלאיים נמצאים גם לולי התרנגולות לשעבר של מושב בצרה שמושכרים כמחסנים, שטחי המסחר של הקיבוצים שפיים וגעש ופרדסים שנעקרו ברחובות ובראשון לציון. כרגיל במקומותינו, נדרש מחקר מעמיק כדי להבין את הנתונים הרשמיים.

יש עוּבדות שקשה להתווכח איתן: האוכלוסייה צמחה משנת 1970 ביותר מפי שניים ואינה צורכת פחות ירקות ופירות – מישהו צריך לגדל ולספק צריכה זאת. היבוא החקלאי זניח למדי וגדל בערך פי 2 (בערכים דולרים קבועים) ועמד בשנת 2000 על כ- 293 מיליון דולר. אין מנוס מהמסקנה שהחקלאות התרחבה וצמחה יחד עם צמיחת האוכלוסייה והשיפור ברמת החיים. פחות מ- 20,000 חקלאים עצמאיים כיום, מייצרים פי כמה מוצרי חקלאות מאשר 60,000 חקלאים עצמאיים בשנת 1970. התייעלות. ואכן, לדברי מועצת הירקות (בעתירה לבג"ץ 4900/03) עלתה תפוקת הירקות (משקל, טונות) לכל מגדל פי 16 בתקופה של 40 שנה! עסקני החקלאות לא מודאגים מ"עתידה של החקלאות הישראלית", אלא מהתכווצות כוחם הפוליטי.

ואם אכן החקלאות התכווצה – אז מה? שתתכווץ. ובתנאי שזה קורה במסגרת התפתחות טבעית בשוק פתוח וחופשי. המשמעות היא שאזרחים מצאו פרנסה טובה יותר בענפים אחרים.

הענקת זכויות קניין מלאות על הקרקע לקיבוצים ומושבים תנתק את זיקתם לחקלאות

מדברי היועץ הממשלתי לממשלה, מני מזוז (דליה טל, גלובס 14.1.05). עוד הוסיף מזוז: "...יישובים חקלאיים [עלולים] להפוך ליישובים רגילים עם נכסי נדל"ן... שאיבת שטחי מסחר ותעסוקה מיישובים עירוניים אל יישובים חקלאיים וכפריים תוך יצירת תחרות בלתי הוגנת בין המגזר העירוני לחקלאי... ההחלטה... תעמיק את הפרבור ותגרום לחלוקת הכנסות בלתי הוגנת."

דבריו של מזוז מתבססים על ההשקפה כי הממסד הפוליטי (ו"מומחים" מטעמו) הם שצריכים להחליט מי יעסוק בחקלאות ומי במסחר והיכן תתרכז החקלאות. הממסד הפוליטי הוא גם זה שאחראי על "הגינות התחרות" וגם על "חלוקת ההכנסות" בין העיר לכפר. ובכלל, הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להחליט כמה אזרחים יוכלו לגור מחוץ למרכזי הערים כדי שלא "להעמיק את הפרבור".

השקפת עולם זו היא בלתי מוסרית. היא מעניקה לממסד הפוליטי את הכוח להפקיע את פרי עמלו של האזרח ולהעבירו לאחר (ראה פרק דמוקרטיה). האזרחים החקלאיים דוחים השקפה זו מזה שנים, אם כי לא משיקולים אידיאולוגים, אלא מתוך שגרת חיים פרקטית. הראייה הם עשרות מפעלי התעשייה בקיבוצים, קניונים ושטחי מסחר, אולמות אירועים ומחסנים מסחריים שקמו בקיבוצים, במושבים ובפרדסים פרטיים לשעבר. חלקם הגדול "בלתי חוקיים".

השקפת עולם זו גרמה לייקור הקרקע בישראל בגלל הגבלת סחירותה, עיוותה את הכלכלה וגורמת לאלפי ישראלים עם שכל ישר ויוזמה ברוכה להיות לעבריינים. ההיסטוריה הכלכלית של המאה ה-20 הוכיחה שמשטרים בהם הממסד קבע היכן אזרחים יגורו, באיזה ענף יעסקו וכיצד יתחלקו ההכנסות – הביא לפשיטת רגל של אותן מדינות.

ייצור חקלאי שונה ממוצרים אחרים ולכן מחייב תאום ופיקוח ממשלתיים.

מרחיב את המיתוס דר' אמיר היימן ראש החטיבה לכלכלה, שיווק וחקלאות באוניברסיטה העברית (הראלה סטוצקי-באר, מעריב 10.11.04): "...מדובר במוצר ביולוגי שאינו ניתן לשליטה מלאה, גם כאשר הכמות וגם האיכות תלויים בהרבה מאד גורמים, החל במזג האוויר וכלה במזיקים. זהו גם מוצר מתכלה שאורך חיי המדף שלו קצר... גם יכולת הקנייה של הצרכנים מוגבלת. הרי אף אחד לא יקנה 50 ק"ג עגבניות או פלפלים...".

חקלאות אינה שונה מכל ענף כלכלי אחר. אין ענף כלכלי ש"ניתן לשליטה מלאה". וגם בייצור מסכי LCD "האיכות והכמות תלויים בהרבה מאד גורמים". כאשר יזם מקים מפעל איש לא יכול להבטיח שהשווקים לא ישתנו עד שהמפעל יתחיל לשווק את תוצרתו. כאשר משקיעים הון עתק בחיפושי נפט איש לא מבטיח גילוי נפט וכאשר מגייסים הון לפיתוח תוכנה כלשהי – אין ביטחון שתימכר. על כל עסק קיימים איומים. היזם והמשקיעים משתדלים לחקור ולהעריך את הסיכון מראש, אך גם לוקחים מקדמי ביטחון מתאימים. סיכון תמיד קיים.

חקלאי מנוסה במשק תחרותי, חייב להעריך את הסיכונים, לנקוט בצעדי הגנה מתאימים ואפילו לבטח את היבול מפגעים בלתי צפויים. עלויות הייצור משקפות את הסיכונים. לעיתים יעדיף החקלאי המנוסה גם לקחת סיכונים. בענפים רבים ניתן אפילו לקַבֵּע מחיר עתידי של תוצרת חקלאית, דרך הבורסות הבינלאומיות.

כאשר פוליטיקאים מנסים "להגן על חקלאים מפני אי-וודאות" יש מחיר גם להגנה זו. אין "הגנה חינם" כפי שאין "ארוחות חינם". הפוליטיקאים טוענים, למעשה, שהם מסוגלים לספק הגנה טובה יותר מאשר המכשירים שהשוק יוצר. את המחיר משלם, כרגיל, הציבור: חסימת ייבוא מתחרה מעלה את מחיר הירקות והפירות בישראל ופוגעת באיכותם. ואילו המנגנונים הממשלתיים ש"מסייעים" לחקלאים, ביתר התחומים, ממומנים גם הם על ידי האזרח: מכוני מחקר, מועצות ייצור ושיווק, חברות ממשלתיות ועוד. שחיתות היא מוצר לוואי, בלתי נמנע, במערכת של חקלאות ממשלתית. גם חשבון זה מוגש לציבור.

יש להגן על החקלאות הישראלית באמצעות סובסידיות ומכס כי כל מדינות העולם נוהגות כך.

"הגנה" על 20 אלף חקלאים עצמאיים משמעותה הטלת קנס גבוה על 8,000,000 אזרחי ישראל. צריך לנצל את הטיפשות של מדינות אחרות שמסבסדות מוצרי חקלאות ולייבא מהן מוצרים מסובסדים. למה שהצרכן הישראלי, חובב הקומבינות, לא ייהנה מהסבסוד של ממשלת צרפת ויקנה גבינה וחמאה בחצי מחיר באדיבות ממשלת צרפת?

ענף הרפת הוא מהרווחיים מבין ענפי החקלאות בישראל.

האם רפתנים כה יעילים ומוכשרים יחסית לחקלאים אחרים? איך נקבע מחיר החלב שמשולם לרפתנים?

במשק סוציאליסטי כל ענף יכול להגיע ל"רווחיות" חריגה אם יהיו לו די קשרים פוליטיים. ה"רווחיות" נקבעת על ידי פוליטיקאים ואינה תוצאה של תחרות בשוק, על כיסם של מיליוני צרכנים.

ואיך ה"חברים" בצמרת עוזרים: אוסרים על יבוא מתחרה של חלב מחו"ל. הממשלה קובעת את מחיר החלב שישולם לרפתנים ומעדכנת לפי כל מיני "תחשיבים" (כמו מחיר המספוא, תערובת למזון, מים וכו'). לא קשה לנחש מי עורך, מגיש ומערער על ה"תחשיבים"...

בתנאים אלה כל אחד ירצה להיות רפתן... וכל רפתן מאושר ירצה לייצר כמה שיותר חלב... הרי הרווח מובטח. הפתרון הסוציאליסטי הבלתי נמנע: הממשלה, באמצעות גופים בירוקרטים, מחליטה מי יהיו המאושרים וכמה חלב ייצר כל אחד מהם. במשק חופשי הצרכן מחליט מי מהיצרנים יתעשר – הוא פשוט נעצר מול המדף המועדף בסופרמרקט – השקל של הצרכן הוא פתק ההצבעה. במשק סוציאליסטי – הפוליטיקאים הם שמחליטים.

מישהו צריך לשלם את ה"רווחיות" של הרפתנים... שוב כמובן, גב' כהן מחדרה.

הסיפור לא נגמר כאן. נוצרת תגובת שרשרת. פוליטיקאי חייב תמיד להסוות את המתנות שהוא מחלק לחבר'ה שתומכים בו במרכז המפלגה, עלולים לחשוד שהוא מושחת... הפתרון: מטילים "פיקוח" על מחיר החלב ומוצריו לצרכן. הפוליטיקאי מכריז שהוא מגן בחירוף נפש על החלב של "ילדי ישראל" וגם על גב' כהן מחדרה – מהיום והלאה הוא שיקבע את מחיר החלב לצרכן כדי שהיצרנים הקפיטליסטים החזיריים לא ישחטו במחיר. רימון עשן שמסיר את האשמה מהפוליטיקאי אוהב ההמונים.

רווחי המחלבות, יצרני החלב ומוצריו, נשחקים. מצד אחד הם נאלצים לשלם מחיר גבוה לרפתנים, כך הוחלט. לגבות מחיר ראוי מהצרכן אי אפשר, השר קובע את המחיר. אם כך אין מנוס, ממנים סמנכ"ל לענייני פוליטיקה. מארגנים לובי מתאים שילחץ, ילטף ויאיים גם הוא על הפוליטיקאים.

כדי לבחון את ההשלכות אין צורך בעבודת מחקר. במקום תחרות אובייקטיבית בשוק בו הצרכן מלך – מקבלים קרבות פוליטיים. איך מחליטים לחלק את מכסת הפקת החלב בין הפרה של המושבניק מבאר-טוביה לבין הפרה של קיבוץ שפיים? כמה אוכלי חינם מועסקים במנגנונים המיותרים שמחשבים, קובעים, מארגנים, מעניקים, מבקרים, מפקחים, מגישים תלונות, מערערים? כמה עורכי דין צריך מסביב, רואי חשבון, רכבים צמודים, נסיעות לחו"ל, כנסים מקצועיים באילת, ומגישי תה? פרנסות אוויר. וכמובן – שחיתות.

והכול מתחיל מ"מסמר קטן" – טובתו האישית של הפוליטיקאי באמצעות סיסמאותיו הסוציאליסטיות.

 

הרבה יותר מביורוקרטיה וחלם: למה בקשת היתר להרחבת רפת במושב נענית בדרישה להקטנת הרפת?...

פורסם ב- 2017

למעלה מ-1,100 שקל לשנה משלמת כל משפחה בישראל כקנס שנתי על צריכת מוצרי חלב. עסקנים פוליטיים וגופים אינטרסנטים, מנהלים את משק החלב "מטעם המדינה" לטובתם הפרטית – מעטיני הפרה ועד למדף בסופרמרקט.

פורסם ב- 2011

העידן החדש – שחרור החקלאות

החקלאות תשוחרר מכל מגבלה ותכנון מרכזי במקביל להפרטת הקרקעות שבבעלות המדינה (ראה פרק "קרקעות") .

משרד החקלאות ייסגר. מועצות הייצור יפורקו. החוקים המגבילים יבוטלו. חקלאי יוכל לגדל כל גידול שירצה להתמחות בו, ולשווק אותו לצרכן בצינור השיווק הכדאי ביותר. לא תהיה חבורה סגורה של "סיטונאים מורשים" שרק באמצעותם מותר לשווק. האגודות השיתופיות במושבים יפורקו וכך גם יבוא הקץ למגבלות חלוקת הנחלה ושיטת "הבן הממשיך". החקלאי יהיה אדון לשיקוליו ולמעשיו. כל הגופים העוסקים בחקלאות יופרטו. מכוני מחקר יופרטו או יסופחו לאוניברסיטאות... ואם איש לא חפץ בהם – יסגרו!

בחקלאות יעסקו חקלאים ולא ישלטו פקידים. הממשלה לא תכתיב מכסות, לא תקבע מחירים, לא "תפקח" אך גם לא תסבסד כפי שאינה מסבסדת מפעל לנעליים. יבוא תוצרת חקלאית יפתח וישתלב במדיניות היבוא החופשי מכל מכס של יתר המוצרים. איש עסקים שירצה לייבא אגסים מספרד או תפוזים ממרוקו לא יהיה חייב באישור הממסד... הסיכון העסקי שלו בלבד. האילוץ היחיד שיבואנים וחקלאים יצטרכו לעמוד בו נובע משיקולי בריאות הציבור, כגון מניעת הפצת מזיקים ושימוש בחומרי הדברה, אך לשם כך אין צורך במנגנונים המעסיקים אלפי פקידים.

שחרור החקלאות מהפוליטיקאים תמנע את הצורך ב"לובי חקלאי" – פשוט, דבר לא יהיה כפוף להחלטתם או אישורם של פוליטיקאים. מיליארדי דולרים יחסכו למשק מידי שנה בזכות ביטול המערכת המעוותת. הצרכן יזכה לשפע בכל עונות השנה, לאיכות גבוהה ובמחירים נמוכים מאשר כיום, בזכות התחרות וגיוון המקורות.

השוק יקבע, באמצעות מנגנון המחירים, מי יהיה חקלאי, מה כדאי לגדל בכל אזור ומה יהיה גודלה האופטימלי של כל יחידת ייצור בכל תחום ובכל אזור. יתכן שבענפי חקלאות מסוימים תתגבשנה חוות ענק שתופעלנה ע"י חברות עסקיות ואילו בתחומי נישה אחרים יהיה יתרון למושבניק בודד ולחלקתו הקטנה. ייתכן שהיקף החקלאות המקומית יתרחב, או להיפך יתכווץ עוד יותר.

שחרור החקלאים

החקלאי היהודי יפסיק להיות עבריין סדרתי בעול כורחו ובאילוץ השיטה המעוותת. לא יהיה צורך "להבריח" תוצרת חקלאית, כי השיווק יהיה חופשי ממגבלות. לא יהיה מסחר "בלתי חוקי" במכסות ייצור ובמכסות מים כי משטר המכסות הבולשביקי יסתיים. מושבניק יוכל להמשיך לגור ב"נחלה" ובמושב, הוא משפחתו וילדיו כרצונם. הוא יוכל גם לחדול מלעסוק בחקלאות, לגור במושב אך למכור את אדמתו לשכנו, שאולי מוצלח ממנו כחקלאי. לא תהיינה מגבלות.

הפרטת הבתים בקיבוץ ובמושב

בתים בקיבוצים ומושבים, כולל החצר המקיפה את הבית, ירשמו על שם הדיירים בטאבו. רישום מלא ובעלות מלאה – לא "שיוך" ולא חכירה. תהליך שדנים ביישומו כבר מספר שנים. קרקעות עליהן נמצאים מבנים ציבוריים בקיבוצים או מושבים ובכלל זה רפתות, חדרי אוכל, אולמות ובריכת השחייה, לולים, מחסנים, ממגורות, מבני-מסחר או מבנים לשימוש אחר כלשהו ירשמו בטאבו כרכוש משותף של חברי הקיבוץ. הבעלות תהיה פרטית באמצעות מניות בחברה בע"מ כאשר לכל חבר חלק יחסי במניות. ביצוע הרישום בטאבו יהיה מיידי וכל חבר קיבוץ לשעבר יוכל לנהוג בחלקתו ובמניותיו כמנהג בעלים לכל דבר. למכור, למשכן, להוריש וכו' ללא צורך באישור מאף אחד.

קרקעות חקלאיות

כל הקרקעות סביב היישובים החקלאיים (חלקות ב'), הנמצאות בבעלות מנהל מקרקעי ישראל והנמצאות כיום בחזקת היישובים החקלאיים יופרטו ויירשמו בטאבו על שם בעליהן. הבעלים הרשומים יוכלו לנהוג בהם כמנהג בעלים לכל דבר בעידן החדש: למכור, לבנות, או להמשיך בשימוש חקלאי. השאלה מי יהיו הבעלים, האם הקיבוצניקים, המושבניקים, או אזרחים שיתמודדו במכרזי המכירה – משנית בחשיבותה לעצם חשיבות ההפרטה המלאה (ראה דיון בפרק הקרקעות).

חופש לקיבוצים ולמושבים

אגודות שיתופיות – כגון מושבים וקיבוצים יפורקו לאלתר. הרכוש יהיה פרטי. ירצו חברי קיבוץ מסוים להמשיך לחיות חיי שיתוף וקומונה – במדינה חופשית איש לא ימנע מהם. יוכלו להתאגד במסגרת עמותה, חברה בע"מ, שותפות או כל צורה תאגידית אחרת. יוכלו לקבוע תקנון ולנהל אורח חיים כאוות נפשם, אך לא יוכלו לכפות על חבר לשעבר להצטרף לשותפות חדשה. כך יפסק דיכוי הפרט במסגרות הכפויות שקמו מכוח אידיאולוגיות שגויות. ברירת המחדל תהיה – חופש.

תנועות ההתיישבות – יהפכו לארגונים התנדבותיים המתקיימים אך ורק מדמי חבר שישלמו החברים בתנועה – לא יהיה להן מימון כלשהו מקופת הציבור. אם התנועות יצליחו להתקיים מדמי החבר תהיה להן זכות קיום; אם "החברים" לא ירצו לממן סימן שהן מיותרות.

החקלאי ישוחרר, כאמור, מכבלי האגודה השיתופית של המושב שתפורק. נכסי האגודה, אם יש כאלה, ירשמו כחברה בע"מ שמניותיה יחולקו לחברי המושב. ועד האגודה מיותר. חברי המושב יוכלו לבחור ועד לתפקיד מוניציפלי המקביל לוועד-בית בבניין משותף בעיר, או ישכרו שירותים של אחת מחברות הניהול הרבות שיקומו.

מפעלים אזוריים – (כגון בתי אריזה, מפעלים לעיבוד מזון ומוצרים חקלאיים) השייכים למספר ישובים, יאוגדו כחברות בע"מ ומניותיהם יחולקו לחברי המושבים. חבר מושב או קיבוץ, בעל מניות במפעל אזורי, או מפעל שהיה בעבר בבעלות היישוב, יוכל לעשות במניות כאוות נפשו – לשמור אותן כחסכון או למכור אותן. מפעלים שיש להם הצדקה כלכלית ישגשגו. מפעלים כושלים יסגרו – לא יהיה מי שיממן את הפסדיהם. הבעלות הפרטית הישירה עליהם תגרום לניהול יעיל באמצעות מנהלים מקצועיים ולא מן הנמנע שמפעלים שכיום מקרטעים יזכו בעידן החדש לשגשוג והצלחה.

ארגוני הקניות – ומועצות הייצור, תנובה (תהליך הפרטת תנובה בעיצומו מזה מספר שנים... הופרטה בשנת 2006 ונמכרה לענק מזון סיני ב-2014), אגרסקו (נסגרה לאחר שצברה חובות של מאות מיליוני שקלים ונמכרה ליזם פרטי), וחברת כ.א.ל – שירותי תובלה אווירית, יאוגדו כחברות בע"מ, מניותיהן יחולקו לחברי המשקים החקלאים במדינה. לחברות אלו לא תהיה כל בלעדיות או יכולת כפיה כלשהי – הן תצטרכנה להתחרות מול סיטונאים, חברות שיווק ורכש אחרות בשוק החופשי. חקלאי שיחפוץ להיעזר בשירותיהן – ישלם עבור השרות. ירצה, יוכל להיעזר בשירותי מתחרים, ירצה לפעול עצמאית – יפעל. יתכן שבתקופת המעבר יעדיפו חקלאים רבים להמשיך ולהיעזר בשירותי הגופים הללו תוך בחינת אלטרנטיבות.

חברה שלא תוכל להצדיק את קיומה ומנהלה לא יוכל להגיש תוכנית עסקית משכנעת לבעלי המניות – אין ספק שתפורק. לא יהיה מי שיממן חברה מיותרת. ל"תנובה" במתכונתה החדשה לא יהיו הסכמי בלעדיות כפויים עם חקלאים ותוך שנים ספורות תתייצב פעילותה בתחומים בהם יהיה לה יתרון עסקי.

ארגוני מגדלים – יהפכו לעמותות עצמאיות המתקיימות מדמי חבר. ירצה חקלאי להצטרף לארגון – ישלם. לא יצטרפו די חקלאים לארגון – סימן שאין בו צורך והוא יעלם.

משטר מכסות הייצור – והפיקוח על מחירי תוצרת חקלאית כאמור יסתיים. חקלאי חייב להיות איש עסקים כמו בכל עסק אחר. ירצה חקלאי להגן על עצמו מפני בצורת, שיטפון, או פגעי טבע אחרים – יבטח עצמו בחברת ביטוח פרטית. חברת הביטוח תשקול, כמובן, את גובה הפרמיה בהתאם לאזור בו הוא נמצא, ניסיונו החקלאי ומידת הסיכון בענף. ירצה החקלאי להגן על מחיר התוצרת מפני תנודות לא רצויות – יצטרך להשתמש בכלים המקובלים בעולם – חוזים למכירה עתידית וכדומה.

המרכז החקלאי ו"ניר-שיתופי– (ברית פיקוח) יבוטלו – החקלאים עצמאים וחופשיים. חקלאי יוכל לשווק את תוצרתו בכל דרך שיחפוץ: סיטונאי פרטי, תנובה, או לדוגמה, להגיע להסכם ישירות עם רשת הסופרסל.

חקלאי יוכל לייצא – בכל דרך שימצא לנכון: דרך אגרסקו (שתהפוך לחברה פרטית), דרך חברות ייצוא תוצרת חקלאית שבוודאי יקומו, או ישירות לקניין בחו"ל.

חקלאי לא יזדקק לשום רישיון – סיטונאי לא יזדקק לרישיון; משטרת החקלאות תפורק ומערך הטפסים ותעודות המשלוח יועלה באש...

קיצוץ זרועות התמנון

משרד החקלאות ייסגר לאלתר. מנהל המחקר החקלאי יפורק ואוניברסיטאות יוכלו לאמץ מכוני מחקר שונים החוסים כיום תחת כנפי משרד החקלאות. המכון לגידולי שדה יועבר, לדוגמה, לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. המכון להנדסה חקלאית והמחלקה לחקר הסחף יסופחו לטכניון בחיפה. המשרדים המחוזיים של משרד החקלאות ייסגרו – בעידן החדש אין בהם צורך – אין מכסות ייצור ואין רשיונות יצוא... גופי "מחקר" ו"תכנון" יהפכו גם הם למיותרים עקב ביטול התכנון המרכזי בחקלאות.

הנספחים החקלאיים – העושים למען חקלאות עמם בניכר, יוחזרו הביתה ויצטרכו להתחיל לעבוד... את סחר החוץ ינהלו החקלאים באמצעות מי שימצאו לנכון. לכן, ה"סמנכ"ל הבכיר לסחר חוץ" במשרד החקלאות יהפוך למיותר ויימצא שימוש יעיל אחר ללשכתו ולרכבו הצמוד...

גופים במשרד החקלאות – בעלי אופי עסקי, שניתן למכור את שירותיהם יאוגדו כחברות בע"מ ויופרטו. כך יעשה לשירותי הדרכה, חקר שווקים, מרכז המידע החקלאי, ביה"ס למשתלמים מחו"ל, יצוא שירותי יעוץ חקלאי ואחרים. חקלאים בארץ ובעולם יוכלו לרכוש את שירותיהם. אם השירות נחוץ – החקלאי ישמח לשלם עבורו. גוף שלא יצליח למכור את שירותיו, שייסגר.

לשכת המדען הראשי – של משרד החקלאות תלך בדרך כל לשכות המדענים הראשיים הממשלתיים – סגירה. מו"פ ימומן ע"י קרנות הון סיכון פרטיות ולא ע"י גופים ממשלתיים. חקלאי שירצה להקים מיזם חדש יצטרך לשכנע משקיעים פרטיים או קרן הון סיכון ביתרונות רעיונו. אין ספק שקל יותר "לשכנע"... מדען ראשי של משרד ממשלתי.

החקיקה החקלאית החדשה

סוף עידן התכנון הממשלתי אין פירושו אנרכיה והעדר חוק. החוק יחייב חקלאים לעמוד בדרישות איכות הנוגעות לבריאות הציבור – כגון שימוש בחומרי הדברה, הגנה ממזיקים, פיקוח וטרינרי, ופיקוח בריאות על תוצרת חקלאית מיובאת – לשם כך אין צורך במשרד חקלאות מסועף.

פנסיה לחברי קיבוצים ומושבים

בעידן החדש מובטח עתידם הפנסיוני של הקשישים בקיבוצים ובמושבים. אוכלוסייה שהמערכת הסוציאליסטית המושחתת, בטוב ליבה, הזניחה...

זוג מבוגר בקיבוץ ימצא עצמו עם בית פרטי בבעלותו, המשתרע על חצר בשטח נרחב. כמו כן יהיו באמתחתו מניות בעלות במפעלים אזוריים, ומפעל הקיבוץ לשעבר, מניות בתנובה, באגרסקו ובחברה שבבעלותה שטחי הקיבוץ המבונים – חדר האוכל, בריכת השחייה, אולם המופעים ועוד מבנים רבים. אין לדאוג לעתידם הכלכלי של קשישי הקיבוץ המופרט עד 120... קרוב לודאי שרוב הקיבוצים יוכלו גם לשלם את חובות העבר.

פריחת מוצרי החקלאות

עידן החקלאות החדש יביא לפריחה בתוצרת החקלאית. מחירי התוצרת החקלאית המקומית יצטרכו להתחרות במבחר מוצרים מיובאים במגוון איכויות, סוגים ומחירים. השווקים הפתוחים, המסחר החופשי והתחרות יבטיחו מחירים נמוכים יותר לצרכן מאשר כיום, וכמובן – איכות גבוהה יותר.

מיליארדי דולרים יחסכו מידי שנה למשק בזכות סילוק התמנון הביורוקראטי הקיים ובהעדר סובסידיות ותמיכות אחרות. היקף החסכון הצפוי בשנה בודדת צפוי להיות גדול מהפסדי הממשלה בפרשת חובות הקיבוצים והמושבים... הבראת החקלאות תתחיל משחרור החקלאים מעניבת החנק של הממסד הקרוי ה"לובי החקלאי". החקלאות היא עסק ככל עסק אחר ואל לפוליטיקאים להתערב.

הסרת הכבלים מהחקלאות תחדש תוך מספר קטן של עונות את פריחת החקלאות הרווחית ללא צורך בסבסוד מכספי משלם המסים. ירידת מחירי התוצרת החקלאית וחסכון שנתי של מיליארדי דולרים, עלות המערכת הנוכחית, יגדילו משמעותית את הכנסתו הפנויה של הציבור.

למרות העתיד הורוד הצפוי לשוק מוצרי החקלאות (כולל יבוא), כלל לא ברור איזה מקום יתפוס גידול מקומי של מוצרי חקלאות. דבר אחד ברור – חקלאים יגדלו אך ורק גידולים כדאיים. ייתכן שהחקלאות תתרחב, או להיפך – תצטמצם. אין מקום להתאבל על החקלאות בדיוק כפי שאף אחד לא התאבל על צמצום ענף הטקסטיל או על (כמעט) מותה של תעשיית הנעליים בישראל.

ניחוש: כיצד, לדוגמה, יתנהל ענף החלב בעידן החדש:

ברוב מדינות המערב הממשלה מעורבת בתכנון ענף החלב. בחלקן הממשלה מסבסדת ייצור חלב. הסרת המגבלות מייצור החלב ומוצריו, יחד עם הפיכת ישראל למדינת אזור חופשי ממכס, תגדיל מיידית את יבוא החלב ומוצריו. החלב באירופה מסובסד על ידי הממשלות: הצרכן הישראלי ייהנה מחלב זול על חשבון משלם המיסים הצרפתי... ומחמאה זולה על חשבון משלם המיסים ההולנדי. ייתכן שרוב הרפתות ייסגרו. ייתכן שיוותרו רפתות שיתמחו בייצור חלב כשר למהדרין למגזר הדתי שיקפיד על קנייה מרפתות שאינן חולבות בשבת. חלב זה יהיה מן הסתם יקר במקצת מהחלב החילוני...

אם ברבות הימים, יחדלו מדינות המערב לסבסד חלב, ייתכן שמספר הרפתות המקומיות יגדל. מועצת החלב תהפוך לארגון וולונטרי שעיקר תפקידו לוודא שהיצרנים שחברים באיגוד מקפידים על סטנדרטים גבוהים ושקופים בייצור החלב ובשר הבקר המקומי (לדוגמה: אחוזי שומן, אי- מהילה, העדר סיליקון... וכדומה). כדי להקפיד על המוניטין של המועצה כלפי ציבור הצרכנים  תסלק –  המועצה משורותיה כל חקלאי סורר. חלב מאושר על ידי מועצת החלב יזכה להצלחה בקרב צרכנים ישראלים בעלי תודעה, שמוכנים לשלם מחיר גבוה יותר עבור המותג "חלב המועצה". חלב זה, מייצור מקומי, יתחרה בהצלחה בייבוא – למרות מחירו הגבוה. בענף פתוח וחופשי לתחרות אין חשש למונופולים והשפעתו של "קרטל" חלב-המועצה תהיה שולית. חקלאים יהיו חופשיים להתאגד כרצונם. יש בארץ מפעלים לייבוש חלב שאינם עובדים בתפוקה מלאה. תפקידם למעשה לעבד עודפי חלב לאבקה. קרוב לוודאי שמפעלים יקרים אלה יסגרו כי לא יוכלו להתחרות במפעלים בחו"ל שעובדים בתפוקה מלאה. ברוך דיין אמת – עד היום הם התקיימו על חשבון משלם המיסים וצרכני החלב...

לרשות הצרכן יעמוד מבחר גדול של מוצרים ובמחיר הזול האפשרי. יקיץ הקץ על "עסקני החלב". תקציב מועצת החלב הפרטית (שתתקיים רק אם יהיו די יצרני חלב שיפיקו תועלת משירותיה) ודאי שלא יעמוד על 68 מיליון ₪ לשנה (2013). ענף החלב יתפרנס מייצור ושיווק ולא מפוליטיקה. המלחמה תתנהל על ליבו של הצרכן ולא על שכנוע פקידים וארגון לובי.

בסופו של התהליך ייווצר איזון וכל גורם ימצא את מקומו בשוק: יבואנים, יצרנים, רפתנים ומחלבות. "ילדי ישראל" לא יישארו ללא חלב... גבינות, חלב ומוצרי חלב מכל העולם וגם מישראל יימצאו על מדפי הסופרמרקט. כמו בכל ענף – הצרכן יקבע למי יש זכות קיום. קשה לנחש את העדפות הצרכנים בעידן החדש, קשה לנחש את מידת היצירתיות והמקוריות של היצרנים הישראלים לאורך כל שרשרת החלב בתנאי שוק תחרותיים. ייתכן שדור הרפתנים והיצרנים הישן לא יסתגל ויקום דור חדש אשר לא ידע את תנובה...

 

חקלאות – יותר פקידים מחקלאים

חשיבותה של החקלאות לכלכלת ישראל הולכת וקטנה עד כדי הפיכתה לגורם זניח. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 היא מהווה פחות מאחוז וחצי מהתוצר של מדינת ישראל ופחות משלושה אחוזים מהיקף היצוא וממספר המועסקים בישראל. ראוי להקדיש פרק לחקלאות בגלל ההשפעה המזיקה של הפוליטיקה החקלאית על ההיסטוריה הכלכלית שלנו. החקלאות היא, כפי הנראה, אחד מהכישלונות הכלכליים היקרים בתולדות מדינת ישראל מבחינת היקף ההשקעות הממשלתיות בענף. חלקה של החקלאות בתוצר הלך והצטמצם עם השנים, אך הנזק הכלכלי ממשיך להצטבר. העיוותים המלווים את הענף מתנקזים אל מנגנון מחיר מוצרי המזון ותורמים את חלקם ליוקר החיים בישראל. 

Haklaut1

Haklaut4

החקלאות בישראל נבנתה על פי הדגם הקומוניסטי – הלאמה מלאה של אמצעי הייצור, במסגרת תכנון וניהול מרכזיים על ידי הממשלה. אמצעי הייצור העיקריים – קרקע ומים נשמרו בידי הממסד הפוליטי ("המדינה") – הם חולקו למתיישבים בחינם, בצורה של נחלאות ומכסות מים, אבל מבלי לתת לחקלאים זכות קניין עליהם ולכן הם אינם סחירים. 

התכנון המרכזי הקפדני, החל מקבלת אשראי דרך רכישת תשומות (דשנים, לולים, חממות וכו'), הרשאות לגידול (מכסות ייצור) ועד לשיווק המרכזי (כגון אגרסקו, תנובה ועוד) התחיל להתפורר כבר באמצע שנות ה- 80. 

החקלאות הקומוניסטית הישראלית לבשה צביון ייחודי שהשם המתאים לה הוא "בולשביזם גליצאי" – דהיינו, קומוניזם עם אלמנט של התחכמות, רמאות והסוואה בנוסח המיוחס ליהודי גליציה שבפולין: העסק לא נוהל ישירות על ידי הממשלה כמו בברית המועצות, אלא על ידי "החקלאים" עצמם, למעשה – ארגוני החקלאים – ארגוני קניות, שיווק, ייצור. ארגונים שהיו למעשה זרועו הארוכה של הממסד הפוליטי והמפלגה אך תחת שמות הסוואה... 

אחרי כמאה שנות חקלאות ציונית, מהן עשרות שנות חקלאות ישראלית, החקלאות עדיין "מונשמת" מלאכותית ע"י משלם המיסים (בין היתר באמצעות חומות מכס גבוהות), מתקשה להתחרות במוצרי חקלאות שמעבר לים וגם לא באלה המיוצרים ע"י החקלאות הערבית-פלשתינית. זאת, למרות שהסקטור החקלאי זכה להעדפה בולטת על פני סקטורים אחרים, משך עשרות שנים, וכמעט שלא נחסך ממנו דבר. 

חקלאים איכותיים

כל משקיע הון סיכון, יודע שהגורם החשוב בעסק, הוא איכותם האישית של היזמים. ובכן, החקלאות בארץ, בניגוד לארצות רבות בעולם, התברכה מיומה הראשון, בחקלאים בעלי איכויות אישיות גבוהות ביותר. לא "איכרים נבערים מדעת" כמו בכפרי אירופה, לא פלאחים ערבים, יחפנים חסרי השכלה. החקלאי היהודי בארץ ישראל ניחן באינטליגנציה גבוהה, השכלה נרחבת, ואולי החשוב מכל – רמת מוטיבציה גבוהה ואמונה שלמה ב"אידיאולוגיה החקלאית" – ספק אם היה שני לו בארץ אחרת כלשהי. 

איכותו האישית והמקצועית של החקלאי טופחה באמצעות בתי-ספר חקלאים רבים (בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל נוסד עוד טרם החלה ההתיישבות היהודית החדשה). כבר לפני מאה שנים, נשלחו אגרונומים לארץ ע"י הברון רוטשילד כדי לסייע לחקלאים הראשונים, ואיכרי המושבות גם שלחו את בניהם ללמוד אגרונומיה במיטב האוניברסיטאות באירופה. עם הקמת המדינה הפכה החקלאות למקצוע אקדמי ואלפי סטודנטים סיימו לימודיהם בפקולטה לחקלאות. הוקמו מכוני מחקר חקלאיים שהעסיקו מאות חוקרים. מומחי חקלאות ישראלים נשלחו לייעץ ברחבי העולם ובהצלחה. חידושים ישראלים היו לשם דבר בעולם החקלאי – החל משיטות השקיה וכלה בפיתוח זנים מיוחדים של פירות, ירקות, צמחים וזרעים. 

הגורם האנושיאם כך, היה הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת

גם "הגורם האנושי" שובש בזכות המעורבות הממשלתית בחקלאות: בשנות החמישים החליטה הממשלה שקבוצות עולים מסוימות יהיו חקלאים. הממשלה החליטה גם היכן יוקמו היישובים "החקלאיים" ובאיזה ענפים הם יעסקו. כך נזרקו אל החקלאות, בעל-כורחם, עולים חדשים במסגרת "מושבי עולים" – שלא היה להם מושג קלוש בחקלאות... המושבים נזקקו ל"הנשמה מלאכותית" במשך עשרות שנים מכספי משלם המיסים. 

מוטיבציה יוצאת דופן

משך עשרות רבות של שנים הייתה החקלאות מילה נרדפת להגשמת הציונות – יהודים שבים לארץ אבותיהם לעבד את האדמה. לא היו חילוקי דעות אידיאולוגים – איכרי המושבות ראו בחקלאות הגשמה עצמית ותנועות השמאל ראו את ההתיישבות החקלאית השיתופית כהגשמת הסוציאליזם. תנועות הנוער ותנועות העלייה, בתי הספר, המורים, המחנכים והתקשורת – כולם הטיפו ל"הגשמה" – התיישבות חקלאית. וכדברי השיר הנפוץ אז:

"שורו הביטו וראו 

מה גדול היום הזה, היום הזה 

אש יוקדת בחזה 

והמחרשה – 

שוב פולחת בשדה"

גורם המוטיבציה והאמונה, אם כך, היה מהמעלה הראשונה.

הישגים מקצועיים

חקלאים ישראלים זכו להכרה בינלאומית ללא עוררין בענפים שונים. ידע חקלאי ישראלי הופץ ונקלט בהצלחה ברחבי תבל. מומחי חקלאות ישראלים היו לשם-דבר בתחומים רבים. 

בסיס החקלאות

קרקע ומים הם גורמי הייצור הראשיים של תעשיית החקלאות. המגזר החקלאי, רובו ככולו, קיבל את הקרקע בחינם! זול מזה לא יכול להיות... 

והמים... מאז קום המדינה... בחצי חינם. אבל גם את יתר גורמי הייצור קיבלו כמעט בחינם – החל מרפתות ולולי תרנגולות וכלה בחממות ובמערכות השקיה. 

רכישת גורמי ייצור, אם כך, לא הייתה הבעיה.

מימון החקלאות

המגזר החקלאי לא סבל ממחסור במשאבים כספיים. גם בתקופה שהבנקים בישראל בקושי הילוו כסף למיזמים, זכתה "ההתיישבות העובדת" להזרמת הון ממשלתית ("אשראי מכוון") נדיבה. במקביל, זכתה ההתיישבות לסיוע שווה-כסף רב בזכות תעריפי חשמל מועדפים, תשלומים מופחתים לשירותים שונים כגון שירותי בריאות וחינוך. מייזמים שונים הוקמו בהתיישבות השיתופית ע"י מוסדות מדינה, הסוכנות וההסתדרות כגון "בתי הבראה" אליהם נשלחו פועלים ועובדים מהעיר לחופשה שנתית. אולפנים לקליטת עליה שמומנו ע"י הסוכנות ומשרד הקליטה, מחנות עבודה של תנועות הנוער, יחידות צבא שעבדו בקיבוצים (נח"ל) ומתנדבים מחו"ל שהופנו לעבודה בקיבוצים. תשלומים לביטוח לאומי היו על פי תחשיב מיוחד ומס הכנסה כמעט ולא שולם. 

"הון חוזר", אם כך, היה בשפע

הגנה מתחרות

המגזר החקלאי חוסן ממתחרים! הממסד הפוליטי שחפץ היה בטובת החקלאים, אטם את מדינת ישראל מפני יבוא מתחרה של תוצרת חקלאית. כדי לקבל אישור לייבא מוצר חקלאי, צריך לעבור שבעה מדורי גיהינום וצריך שיווצר מצב הקרוב לקטסטרופה מבחינת זמינות הפרי או הירק המסוים בארץ. גם התחרות הפנימית נאסרה – החקלאי מוכר את תוצרתו למועצת הייצור ואינו מתחרה עם עמיתיו. החלב נמכר לתנובה (שהייתה בבעלות ארגוני החקלאים, הופרטה רק בשנת 2006 ונמכרה לענק מזון סיני בשנת 2015), התפוזים למועצה לשיווק פרי-הדר והביצים למועצת הלול. 

תחרות חיצונית "רצחנית" לא הייתה בתוקף חוק. הממסד קבע את המחירים. כך הייתה חקלאות הישראלית ל"עסק" נדיר שפועל בתנאים של ודאות רבה

תכנון מרכזי קפדני

אולי הכישלון הכלכלי נבע מחוסר "תכנון"? מהעדר "יד מכוונת"? ממיעוט "חקיקה וסדר"? 

לא!!! מאז הקמת המדינה, החקלאות היא מהמגזרים המתוכננים ומסודרים ביותר בישראל. הענף מתוכנן לפרטי פרטיו. החקלאי קיבל הוראות מה לגדל, כמה לגדל, מה העלויות, ואיזה מחיר יקבל עבור התוצרת. הממשלה קבעה היכן יקומו יישובים, מי רשאי להקים יישוב, קבעה את מחיר המים, והחליטה כיצד לחלק את מכסות המים. הממסד החקלאי תכנן "מכסות ייצור" (היקף הגידולים שהחקלאי רשאי לגדל) כמעט בכל תחום. הממסד קבע את המחיר שהחקלאי יקבל עבור תוצרתו, לאיזה סיטונאים ישווק בשוק המקומי ודרך מי ימכור את תוצרתו לייצוא. החוק, הסדר והתכנון המרכזי ירדו לפרטי פרטים עד כדי כך שחל איסור על פרדסן, להוביל ברכבו הפרטי יותר מ- 72 תפוזים (זו אינה בדיחה, זה חוק!) . 

אם הכול כה טוב... אז למה כל כך רע? – זו השאלה ששאל החבר בוריס בכנס חקלאים, חברי המפלגה הקומוניסטית, שהציג את "הישגי" החקלאות בברית-המועצות. שנה לאחר מכן, שוב נערך כנס חקלאי, בו שיבחו בכירי המפלגה את החקלאות הסובייטית. בשלב השאלות הצביע מישה ושאל: אם הכול כה טוב... אז לאן נעלם בוריס?

פשיטת הרגל

עם קריסת הדגם של החקלאות המתוכננת והמנוהלת מלמעלה, התחיל בסוף שנות ה-80 מבצע הצלה וחילוץ נרחב של חקלאים וארגוניהם שנעשו חדלי פירעון (פשיטת הרגל נחשפה בציבור. לפני כן, היא הוסוותה באמצעות הזרמת "תקציבים"). המבצע טרם הסתיים ועלותו למשלם המסים כבדה: הממשלה כיסתה את מרבית החוב לבנקים, הבנקים מצידם מחקו חלק קטן מהחוב, והחקלאים התחייבו להחזיר ברבות הימים את השאר... החקלאות בישראל שהתבססה על המושבים והקיבוצים לא מצליחה להתקיים ללא הזרמה מתמדת של סכומי ענק (מיליארדי דולרים) מכספי משלם המיסים. 

כישלונה הכלכלי של החקלאות הישראלית נובע מהחלטת הפוליטיקאים ש"המדינה" צריכה לעסוק בחקלאות, שיש צורך בחקיקה "להסדרת החקלאות", ואין להניח לכוחות השוק, צרכנים וחקלאים לקבוע את מבנה הענף, הרכבו ודרך התנהלותו. השקפה זו הפכה ענף כלכלי רגיל לביצה פוליטית: השקעות עתק זרמו לפי החלטות פוליטיות, מוסדות מיותרים הוקמו, קבוצות לחץ פוליטיות התארגנו, ג'ובים חולקו ומקורבים התעשרו. 

גרוש הבנים

המושבים, שהתבססו על משק פרטי ושיווק משותף, נאלצו לגרש את בני משפחתם מהמושב כי החוק מאפשר רק ל"בן ממשיך" אחד להישאר. כך נמנע מבני המשפחה העיסוק בחקלאות ובמקביל שכרה המשפחה פועלים ערבים, ולאחר מכן תאילנדים... 

חקלאים במעמד אריסים

בחשכת ימי הביניים היו רוב האיכרים "אריסים". הם עיבדו את קרקעות בעל האחוזה, חיו כ"ברי-רשות" על האדמה ושילמו מס לאדון הקרקעות. קיומם הפיזי ועתידם הכלכלי – היו בידיו. 

חוקית, מעמד המושבניק הוא כמעמד אריס הגר על אדמה שאינה בבעלותו. הקרקע בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. בספר החוקים של מדינת ישראל הם מוגדרים כ"ברי-רשות"! 

בכל זאת יש הבדל: בעל הקרקעות בימי הביניים נהנה מחיי רווחה על חשבון האריסים המנוצלים. בעל האחוזה הישראלי – הממשלה – אינו חי על חשבון האריסים המנוצלים, אלא רק מזרים להם כספים בלי סוף על חשבון יתר האזרחים... 

התלות המשחיתה

משרד החקלאות, מתכנן כאמור את חיי נתיניו ומקצה מיכסות ייצור בענפים שונים: מיכסות גידול לתרנגולי הודו, מיכסות חלב וביצים, מכסות מים ולעיתים סובסידיות והטבות אחרות. המיכסות וההטבות מועברות לוועד המושב (האגודה) והוא שמחלק את המיכסות לחברי המושב. לוועד עוצמה רבה והשליטה בו לוותה תמיד במאבקים כוחניים ולפעמים אף אלימים. קניית התשומות מבוצעת דרך ארגוני קניות משותפים בשליטת הועד. הועד החליט למי להעניק הלוואה ובאיזה עסקים "משותפים" להשקיע בעוד שכל חברי המושב ערבו להלוואות ולהשקעה... 

גם מכירת משק של מושבניקים זקוקה לאישורו. הוועד גם מעסיק את עצמו במשרות "הכרחיות" – מזכיר, מזכירה, מנהל חשבונות, קניין ועוד – כולם על חשבון האריסים, חברי המושב. לא פלא איפה שהשחיתות הפכה לנחלת הכלל. כדי להתפרנס צריך למכור תוצרת בסתר ובמזומן, הלוואות לאגודה אין צורך להחזיר כי החוב של "כולם". במזומן ובהלוואות בנו את הוילה, אך האגודה והמושב פשטו רגל... 

הקיבוץ – דיכוי הפרט בחסות האידיאולוגיה

הקיבוץ, כיום נחלת ההיסטוריה, סבל מריכוזיות גבוהה מאשר המושב. התא המשפחתי לא היה קיים מבחינה כלכלית, כך שרמת השעבוד של הפרט בקיבוץ הייתה גבוהה יותר. 

הקיבוץ נבנה על עקרונות יסוד בלתי-מוסריים ולכן נכשל, כפי שנכשל הגוש הקומוניסטי. הפרט לא היה הערך העליון, אלא "הקבוצה", ועל הפרט להקריב ולשעבד עצמו למען "הקבוצה". זכויות היסוד לחירות, הזכות לרכוש והזכות לפעול למיצוי אושרו של הפרט נאסרו ודוכאו. אפילו היחסים בין ילדים להורים הוכתבו ע"י הקבוצה – הילדים נותקו מהמשפחה וגדלו בנפרד "בבתי ילדים". 

חלק ניכר מהקיבוצניקים חשו בסתירה שבין החינוך האידיאולוגי-סוציאליסטי שספגו מיום לידתם, לבין שאיפותיו הטבעיות של האדם, ופעלו מי בסתר ומי בגלוי נגד הזרם. המערכת כמובן נלחמה, וראתה בהם "חריגים". הם עצמם חשו רגשי אשמה ויסורי נפש קשים. 

הקיבוץ – אווירת השקר והכזב

הסתירה הפנימית ואווירת השקר ליוו את הקיבוצניק משחר נעוריו: כילד, שמע בלחש ובתריסים מוגפים שאסור לגלות לחברים שהמשפחה ירשה את דירת הסבתא בעיר. דירה שאמורה הייתה לעבור לבעלות הקיבוץ. הוא שמע שאבא של איציק קיבל את האוטו היחיד בקיבוץ כי הוא נוסע לישיבות המפלגה בעיר לעיתים תכופות... והוא ידע שמי שמקורב לרכז העבודה מקבל את "הג'ובים" הטובים. כאשר גדל, סרב לעבוד במשמרת שלישית במפעל כי הוא לא "פראייר" ומסיבה זו גם לא חזר מהפסקת צהריים... שיפטרו אותו... כך נאלץ הקיבוץ לחסל עוד אחד מעקרונותיו – "העבודה העצמית" ולהעסיק "מתנדבים", גרעיני נח"ל, שכירים ותאילנדים... "עבודה שכירה" אינה פשע בחברה נורמלית, אך היא נגדה את האידיאולוגיה הקומוניסטית של מייסדי הקיבוצים. 

המשבר הנפשי

המשבר החברתי-נפשי נתן אותותיו: תסביכים נפשיים על רקע פרידת ילדים מהתא המשפחתי, החיים עם השקר המתמיד ודיכוי הפרט, בנוסף לרמת החיים הנמוכה – גררו תנועת עזיבה המונית. סיכוייו של בן קיבוץ שהגיע לעיר, בחוסר כל, "להתייאש מהחיים" גבוהים. לכן, בני הקיבוצים הגיעו למקום ראשון בירידה מהארץ בשנות השישים והשבעים (עזרה זהר "סדום או חלם"). 

רוח ההתנדבות

לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים להקמתה, חונך הנוער בקיבוצים לתרום למולדת, להיות "פייטרים" ולעמוד בחוד החנית של הציונות הלוחמת. זו הסיבה העיקרית לאחוז הגבוה של בני קיבוצים ביחידות מובחרות בצה"ל ובקורס טייס. גם הלחץ החברתי במסגרת הצפופה והלוחצת בקיבוץ תרמו לכך. 

למרות זאת קשה להתעלם ממוטיב תת-הכרתי שבהחלט תרם להצטרפות בני קיבוצים לצבא-קבע. באותה תקופה נחשבה עזיבת קיבוץ כמעט לעריקה, אם לא לבגידה. "עזיבה" לצבא-קבע אפשרה לקיבוצניק לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה ובמקרים רבים היה הצבא לשלב ביניים בהליך ההתנתקות מהקיבוץ. הצבא אפשר לצעיר להוכיח את עצמיותו באופן שקשה לממש ברפת של הקיבוץ – לזכות בהכרה, בעצמאות, בכבוד ובהילה חברתית. כל זאת, מבלי להיחשב כ"בוגד". 

הקיבוצניק לא "פראייר"

החקלאי במושב עבד 12 שעות ביום בחקלאות כי רוב הכסף נכנס לכיסו, לרוב במזומן... החקלאי הערבי עובד 16 שעות ביום כי הכל נכנס "שחור" לכיסו. הקיבוצניק, למרות שאינו עצלן מטבעו, לא היה מוכן להיות ה"פראייר" של החברים ציגלר וסוניה ו"לקרוע את התחת" עבורם – ולכן פשטה החקלאות בקיבוץ את הרגל למרות המשאבים האדירים שקיבלו כמתנה. במקביל לגסיסת החקלאות קיבלו הקיבוצניקים אשראי נדיב מכספי משלם המסים לבניית "תעשייה" – מוגנת מתחרות, ברוב המקרים. אותם התהליכים שגרמו לייבוש השדות ולקמילת החממות, הביאו גם את התעשייה הקיבוצית לפשיטת רגל – לא לפני שקיבלה סדרת הנשמות מלאכותיות מקופת הציבור המתדלדלת. אין ספק שהחקלאות במושבים ובכפרים הערבים הצליחה יותר מאשר בקיבוצים.

כך אי-אפשר לקיים חקלאות או תעשייה – "משבר הקיבוצים" צף עלה.

כל משפחה בקיבוץ חייבת לאזרחי מדינה כ- 130,000 $ (לפחות...) 

בסוף שנות השמונים נאמד החוב שצברו הקיבוצים ב- 4.5 מיליארד דולר. ואילו חובות המושבים התקרבו ל- 2 מיליארד דולר! סכום חובות החקלאים גבוה מתקציב הביטחון באותה תקופה ! 

אם נניח שיש כ- 35,000 משפחות בקיבוצים וכ- 30,000 משפחות במושבים, נקבל נתון מדהים – כל משפחה בקיבוץ חייבת לאזרחי המדינה כ- 130,000 $ (במחירי 1990). כל משפחה במושב חייבת לנו כ- 70,000 $. למרות כל "הסדרי החובות", את הכסף לא נראה לעולם... 

חובם האמיתי לציבור כפול ומשולש וקשה לחישוב; צריכים להיכלל בו כל יתר "המתנות" להם זכו במשך השנים: מענקים נדיבים לחקלאות ולתעשייה, מים וחשמל במחיר מסובסד, תחשיבים שונים למס-הכנסה ולביטוח לאומי והמחיר המוגזם אותו נאלץ הציבור לשלם בחנות ובשוק עבור תוצרתם המוגנת מתחרות. 

סוף עידן הקיבוץ ותחייתו

במהלך שנות התשעים החל הקיבוץ לשנות פניו. החברים החלו בהדרגה להשיל מעליהם את "הקיבוץ". רק השם נשאר. חדרי האוכל המשותפים נסגרו, משכורות לפי תפוקה, ניהול עסקי, מנהלים חיצוניים, רכוש פרטי, רישום נחלות בטאבו, הקמת שכונות מגורים למכירה לציבור הרחב, השכרת חנויות ענק, מרכזי קניות ועוד. במקביל לנטישת הסוציאליזם החלו לפרוח העסקים.

זרועות התמנון החקלאי

עיוות 

החקלאות היא אחד מהתחומים המעוותים וביורוקרטים ביותר בישראל ולכן נזקה המצטבר למשק כה רב. כמעט כל מגזרי החקלאות כפופים למערכות תכנון מרכזיות הנמצאות תחת פיקוח ריכוזי-ממשלתי המונע תחרות, יוצר ביורוקרטיה יקרה ומעיקה. המערכת המסובכת והיקרה דורשת סבסוד ממשלתי וגוררת מידי פעם "עודפי תוצרת" המושמדים (ביצים, עופות, חלב, ועוד ). מבנה כזה מזמין שחיתות, עבריינות, העדפה מפלגתית ופרוטקציה. את המחיר משלם ציבור הצרכנים בכיסוי חובות החקלאים, דרך הסבסוד המתמשך של החקלאות, ובשוק – עת נדרש לשלם מחיר גבוה לעגבנייה מאשר מחיר שהיה נקבע במערכת תחרותית. 

עסק מנותק מלקוחות ומספקים

החקלאי נותק מהצרכן – הוא לא מכר את תוצרתו "לקליינטים". אך בכך לא די, הוא גם נותק מהספקים שלו – הוא לא קנה ישירות מהספקים. גם חופש ההחלטה מה לגדל וכמה לגדל נלקחו ממנו (מכסות ייצור ומכסות המים). כל כלכלן, או יועץ עסקי מתחיל, הבוחנים תכנית עסקית המוגבלת באיסורים אלה יגיע מייד למסקנה – אין סיכוי ! 

איך זה בכל זאת מחזיק מעמד ?

כיצד, למרות הכל, מצליחה מערכת מעוותת זו להתקיים עשרות שנים? 

המושבניק עצמו מתפרנס לא רע, אך במחיר הפרת חוק קבועה (חוק מיותר כמובן). שרשרת של עבירות מהנץ החמה ועד לשקיעה... עבירות על חוקי המס, עבירות על תקנות החקלאות השיתופית, עבירות בניה ושימוש חורג... המושבניק יודע שהוא עבריין. אך הוא אינו יודע שהוא עבריין על חוקים מיותרים. לחלקם יש ודאי רגשי אשמה נסתרים על היותם עבריינים... 

אם נוסיף לכך את הסובסידיות, ההגנה מתחרות ואת היצירתיות והחריצות הטבעיים של חקלאי העובד עבור משפחתו, נבין איך חלקם מצליח להתפרנס אפילו מחקלאות... בישראל. 

יותר פקידים מחקלאים

הממסד הקים, סביב החקלאי הבודד, עשרות מנגנונים מסובכים ויקרים המעסיקים אלפי פקידים ברמות שונות, להלן חלקם: ארגוני קניות לריכוז הרכש של החקלאים, אגודות חקלאיות מקומיות, תנועות התיישבות מפלגתיות אליהן מועברות מכסות הייצור הקובעות כמה מותר לכל ישוב לייצר באותו ענף, מועצות ייצור כגון המועצה לענף הלול או מועצת החלב – מונופולים שרק דרכם מותר לחקלאי לשווק את תוצרתו, ארגוני מגדלים – גופים ממונים מטעם תנועת ההתיישבות הקובעים את המחיר שיקבל החקלאי עבור תוצרתו. "תנובה" – לשווק בארץ, "אגרסקו" – לייצוא ומנגנונים רבים אחרים: המרכז החקלאי, "ניר" וברית פיקוח, רשם האגודות, "מקורות" עשרות מפעלים כושלים השייכים "לאגודות" ומעל כולם – משרד החקלאות.

חברת אגרסקו (בבעלות משותפת של הממשלה, תנובה וארגוני הקניות החקלאיים) שלטה על כמעט כל היצוא החקלאי. החברה התנהלה כמו כל עסק ללא "בעל בית" וצברה חובות של מאות מיליוני שקלים. בסוף 2011 נמכרה לאיש עסקים פרטי

לא פלא שהממסד החקלאי מעסיק כנראה יותר פקידים ממספרם של חקלאים היהודים (העובדים בפועל).

חסימת החקלאים

כמעט כל המנגנונים הנכפים על החקלאים פועלים כמונופולים בחסות החוק – מגבילים תחרות, מגבילים רכש חומרי הגלם, ואוסרים על שיווק חופשי. במגזרים רבים אסור לגדל או לייצר ללא רשיון. כדי להיות סיטונאי צריך רישיון ויש תחומים בהם קיים רק סיטונאי אחד... בנוסף, דרוש רישיון לעיבוד התוצרת, אחסון, הובלה, יבוא. 

מאחר ורשימת המגבלות והאיסורים ארוכה, נדרש גם מערך של פקחים מטעם משרד החקלאות כדי לאכוף את האיסורים. חקלאים שמנסים להתחמק מזרועות התמנון וליצור קשר עסקי ישיר עם הצרכן או החנות הופכים ל"עבריינים". 

פקחים ושוטרים רשאים להחרים את פרי עמלם ה"לא חוקי". מותר על פי החוק להחרים גם את הטנדר המוביל את הציוד החקלאי, להטיל קנסות ומאסר, לשלול זכויות למים, זכויות לזרעים ולרכישת ציוד. ראוי לשים לב למינוח – החקלאי לא יכול לקנות כאדם חופשי, בעל האחוזה מעניק לו "זכויות"! 

החקלאי חסום מכל הכיוונים ע"י הממסד החקלאי. קל להעניש אותו. אם הוא חפץ להתפרנס בכבוד ולהרחיב את עסקיו הוא חייב אחת מהשתיים – להיות מקורב לפקידי הממסד, או לגלות יוזמה ולחמוק מהם, מתוך תקווה שאם ייתפס יצליח איכשהו להסתדר... 

הובלת תוצרת חקלאית (אפילו כמות קטנה), ללא תעודת משלוח רשמית של הגוף האחראי לשיווק, עלולה לגרום להחרמתה באחד ממחסומי הביקורת של משטרת החקלאות. פקחי משרד החקלאות מצליחים להחרים מדי שנה אלפי טונות של פירות, ירקות ועופות. חקלאי שרוצה למכור עופות, ישירות, שלא דרך מנגנון הגזלנים, נאלץ לעקוף גם את אחד מהמנגנונים הממשלתיים ההכרחיים – הפיקוח הוטרינרי. בריאות הציבור עלולה להיפגע . 

פרנסה לאלפי פקידים וכוח לממסד הפוליטי

שלל ההגבלות והאיסורים, כפיית המחירים המלאכותיים והתכנון המרכזי השרירותי נועדו לקיים את תמנון הממסד החקלאי אלפי פקידיו מנהליו ובכיריו... תוך יצירת תלות מוחלטת של החקלאים. 

כך צוברים ראשיו גם עוצמה פוליטית המונעת שינוי. שחיתות, שוק שחור, "הברחות" ועבריינות הם חלק בלתי נפרד של השיטה. בסדרת תחקירים שפרסם ידיעות אחרונות ב- 1991 תוארו "הברחות" ורכישות היתרים לייצור ע"י קשרים פוליטיים... גם בקיבוצו של שר החקלאות לשעבר... 

תמנון רב-זרועות זה נהנה כמובן ממשכורות נאות, רכב צמוד, לשכות, ארוחות במסעדות, "כנסים מקצועיים" בבתי מלון, ו"שליחויות מקצועיות" לחו"ל. המרוויח העיקרי משיטה זו הוא כמובן הממסד הפוליטי. המערכת מאפשרת לפוליטיקאים לצבור כוח ע"י מאות מינויים, הבטחת משרות והזרמת תקציבים. התלות הדדית – החקלאים וגם הלובי החקלאי אוחזים את הפוליטיקאים בגרונם. הפוליטיקאים חוששים מה"לובי החקלאי", יציר כפיהם, שאינו מאפשר שינוי. 

המינוח "לובי חקלאי" מטעה. בדמיוננו מיד עולה ציבור חקלאים משופמים עם מעדר ביד האחת כשהשנייה אוחזת בהגה הטרקטור ...

הסבסוד הנסתר והבזבוז הגדול

עניבת החנק הביורוקרטית מפקחת גם על התשומות לחקלאות. החקלאי אינו חופשי לרכוש מכונות, ציוד חקלאי, מספוא, זרעים, או חומרי הדברה ישירות מהספק והיבואן. ברוב המקרים עליו להצטייד באישורים ורשיונות – ומשזכה בהן הוא זכאי במקרים רבים גם לסבסוד. מאז אמצע שנות ה-90 הוקל הרסן. 

הסבסוד הנסתר הגדול ביותר של החקלאות הוא באמצעות מחירי המים ועלות הקרקע החקלאית. סבסוד המים לחקלאות גרם לבזבוז, ניצול-יתר ולאסון אקולוגי של המלחת מי-תהום וייבוש המאגרים הטבעיים, תוך האשמה הצינית ומתמדת של הציבור העירוני בבזבוז מים... ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר... (ראה פרק המים). 

סבסוד המים בתוספת יתר ההחלטות השרירותיות גורר גידולים חקלאיים שייתכן שבתנאי שוק חופשי הרכבם היה שונה. לדוגמא – משך שנים גידלו כותנה הצורכת כמויות מים אדירות בנגב הצפוני. הגידול התאפשר רק בזכות מחיר המים הזול (כחמישית ממחיר המים בעיר)... חקלאים רבים שאינם מנצלים את המכסות שלהם (חלקם כבר מזמן אינו עוסק בחקלאות...) אינם יכולים חוקית למכור את המכסות או להשכירן למי שזקוק להן. אם הם לא ינצלו את המכסות קיים חשש רציני שמקורות תשלול אותן מהם. לכן הם צריכים לחפש דרכים להפטר מהמים, אחת הדרכים – למכור אותם בשוק המים השחור... ולהפוך לעבריינים. 

אלפי חקלאים אינם מעוניינים לעבד את הקרקע. חלקם פשוט גרים במושב בגלל איכות החיים. את הקרקע אסור למכור – היא אינה שלהם. אסור גם להשכיר אותה על פי חוק. אסור לבנות עליה כי היא "קרקע חקלאית". בקיצור... קרקע מבוזבזת שממתינה להשתלטות בכוח של עבריינים או ערבים. 

מי מרוויח כלכלית מהשיטה

גם חלק מהחקלאים. אמנם, הם נאלצים לקבל את תכתיבי המחירים של מועצות הייצור והשיווק, את מגבלות הייצור הכפויות וגם לקיים את הביורוקרטיה באמצעות היטלי חובה. חלקם נאלצים להיות עבריינים. אך אלה "המקורבים לצלחת" – זוכים. מועצות הייצור ומשרד החקלאות מחלקים את מכסות הייצור והשיווק לפי "קריטריונים", אך קשה להבין מדוע קיבוץ שער העוף קיבל מכסת ביצים גבוהה ואילו מושב גבעת-ים קיבל רק ¼ מכסה. 

מרוויחים הסיטונאים המורשים ובראשם "תנובה" להם הוענקו רשיונות השיווק... תנובה הייתה שייכת לכאורה לחקלאים, אך מעשית היא בבעלות פקידיה ומנהליה... מכאן ועד שוחד, שחיתות, ואפליה הדרך קצרה. 

הצרכן, שכולם "דואגים לטובתו", סובל בגלל מחירים הגבוהים ממחירי שוק חופשי וכן ממחסור בסוגי פירות, בחלק מהשנה, כתוצאה מחסימת יבוא. 

הרווחים הנובעים מפער התיווך ומתקציב הממשלה מתחלקים, כרגיל, לרווח כלכלי ולרווח פוליטי. הרווח הכלכלי נופל בחלקן של מועצות הייצור והשיווק, ארגוני הקניות, ארגוני המגדלים ויתר הארגונים החקלאים ומבטיח את עצם קיומם ואת הג'ובים לעסקני החקלאות. 

היתרונות הפוליטיים צמחו מתוך הכוח שניתן בידי הפוליטיקאים להשפיע על חלוקת מכסות, סובסידיות, הרשאות להעלאת מחירים, הקלה בפירעון חובות, הלוואות זולות והטבות אחרות לחפצים ביקרם. מבחינה כלכלית שווה נטל העלות הנוספת למס המוטל על הצרכנים. תקבולי מס זה לא מגיעים למשרד האוצר, אלא מנותבים ישירות לממסד החקלאי ואל מיעוט מועדף של חקלאים. 

כך הצטבר כוח פוליטי רב-השפעה בידי ה"סקטור החקלאי" המורכב כנראה רובו מעסקנים ופוליטיקאים, ומיעוטו מחקלאים – ללא כל פרופורציה לחלקו באוכלוסיה או לחלקו בכלכלת המדינה. 

האבסורד שבשיטה

להמחשת הנזק והאבסורד שבשיטה ננסה לדמיין שהממשלה תחליט "לארגן" את ענף הנעליים כמו את החקלאות. 

יבוא הנעלים ייאסר, אלא במקרים מיוחדים שרשת ה"סופרסל" תקבל רשיון לארגן "שבוע איטליה". חומרי הגלם (עור, דבק ומסמרים) ירכשו רק דרך ארגוני קניות מונופוליסטים. ושר הנעליים יקים מועצות ייצור ושיווק: המועצה לייצור ושיווק נעלי ספורט, מועצת נעלי הילדים, מועצת נעלי הנשים וכו'. 

כדי לעשות "סדר" בענף הנעליים הפרוע תקבל כל מועצה מכסת ייצור שנתית לכל סוג נעליים. מועצת הייצור הענפית תחלק את מכסות הייצור ליצרני הנעליים השונים המפוזרים בארץ וגם תקבע את המחיר לצרכן... כמובן כדי להגן עליו... 

שיווק יתבצע אך ורק דרך המועצה לשיווק נעלים (יש מועצה נפרדת לכל סוג נעליים ...). הובלה של יותר מ-4 זוגות נעליים תחייב הצטיידות בתעודת משלוח. מי שייתפס ללא תעודת משלוח מקורית שמונפקת ע"י המועצה לייצור ולשיווק נעלים צפוי להחרמת נעליו, לקנס, מאסר והחרמת רכבו... שלא לדבר על ביטול מכסת העור והמסמרים שהוענקו לו. 

יצוא נעלים עצמאי ייאסר בתכלית האיסור. לא ייתכן שמפעל נעליים מיפו יתחרה עם מפעל חיפאי בשוק הנעליים בגרמניה. כל היצוא יתבצע דרך חברת "יצונעל" המשותפת לממשלה ולהסתדרות. רק 120 סיטונאי נעלים מורשים המחזיקים בתעודת "סיטונאי נעליים מורשה" יורשו לשווק נעליים לחנויות. רשיון זה שווה הון. 

מאז החלת "חוק הנעל" והסדרת ענף הנעליים חלה עלייה תלולה במחירי הנעליים. הענף צריך לפרנס גם מנגנון ביורוקרטי של אלפי פקידים. האינטרס הישיר של מועצות הייצור והשיווק הוא לשלם כמה שפחות ליצרן הנעלים ולמכור במחיר יקר לסיטונאי. 

קיימת בעיה עם מפעלי נעליים שחורגים ממכסת הייצור. חוסר התחשבותם בטובת הציבור ונטייה פלילית של חלקם, יוצרים עודפי נעליים. אשתקד נאלצה המועצה לייצור ושיווק נעלי ילדים להשמיד כ- 360,000 זוגות נעלי ילדים כדי למנוע את הצפת השוק וקריסת המחירים. הצעת ארגון הסעד "נעליים ליחפנים" לשלוח את הנעליים לרצועת עזה נדחתה כלא-מעשית . 

כדי למנוע הברחות בלתי חוקיות של נעליים, גייסה מועצת הנעליים מאות פקחים, יוצאי יחידות קרביות, אשר מקימים מחסומים בדרכים ובודקים משאיות וטנדרים. קשה במיוחד להתגבר על הברחת הנעליים מיהודה ושומרון; גם בדווים מבריחים נעלים ממצרים, על גבי גמלים, דרך מדבר סיני. שיחות של שר הנעליים, עם שר המסחר המצרי, הסתיימו בלא-כלום. 

בנאום לאומה שנשא השר ערב ראש השנה, תקף השר קשות את העבריינים שבקרב יצרני הנעליים, הפוגעים בשיווק המאורגן ובטובת הציבור. השר הציג הוכחות שנעליים פירטיות מזיקות לרגלי ילדים וקשישים ודרש תקציב נוסף לאכיפת החוק. השר דחה את הטענות שמכסות יצור הנעליים מחולקות לפי ההשתייכות המפלגתית של מפעלי הנעלים. כמו כן, דחה על הסף את הידיעות בעיתונות שמועצת נעלי הנשים תרמה לקרן הבחירות של מפלגת העם. 

נשמע בלתי אפשרי? נראה מגוחך? אלה פניה של החקלאות הישראלית !

החקלאות הערבית – שגשוג ללא "טובות"

בניסויים רפואיים וחברתיים דואגים מתכנני הניסוי ל"קבוצת ביקורת" עליה לא מיושם הניסוי. קבוצת הביקורת פועלת במקביל למערכת בה נערך הניסוי וכך ניתן להסיק מסקנות השוואתיות. מול הניסוי הישראלי-יהודי של חקלאות, הפועלת תחת אידיאולוגיה סוציאליסטית של תכנון וניהול מרכזיים – ניצבת קבוצת ביקורת טבעית – הכפר הערבי. 

החקלאי הערבי לא קיבל סובסידיות או תמיכה ממשלתית. משרד החקלאות לא תכנן עבורו את הגידולים – אין מכסות ייצור. התוצרת משווקת ישירות לצרכנים ומחיריה נקבעים ע"י השוק ולא ע"י מועצות הייצור והשיווק היהודיות. כמעט כל המשפחה גרה בכפר על בניה ונכדיה, אין מגבלות של "בן ממשיך". בעונה הבוערת מתגייסים כולם לעזרה – גם הבן שלומד באוניברסיטה... הממסד החקלאי לא חונק את החקלאי הערבי. 

והתוצאה – שגשוג והתפתחות מסחררת בכפרים הערבים, בתים מדהימים נבנים והכפר מתפשט. חלק מהערבים שוכרים אף קרקעות מהמושבים היהודים... וכדברי מנהל אגף הירקות של "אגרסקו" (הארץ 10.12.86): 

"... קיימת סכנה להגמוניה של החקלאות היהודית בענף הירקות... החקלאים הערבים מקדימים את היהודים בפיתוח חממות חדישות... " 

חטא "התכנון המרכזי" 

בברית המועצות לשעבר וביתר ארצות מזרח אירופה נאסרה החקלאות הפרטית והוקמו "קולחוזים" – מעין קיבוצים לייצור ועיבוד חקלאי משותף. הקרקעות הולאמו וכך גם החקלאות והתעשייה. הפרט הוקרב למען "הכלל". הממשלה תכננה את החקלאות במסגרת תוכניות חומש, קבעה מכסות ייצור לכל גידול ונקבע מחיר ממשלתי לתוצרת. התוצאה – פשיטת רגל מוחלטת ותפוחי אדמה שנרקבו בשדות. הכישלון החוזר של תוכניות החומש תורץ לרוב ע"י מנהיגי המפלגה ב"פגיעת מזיקים" ו"פגעי מזג האוויר". הבדיחה הרוסית גרסה שמאז המהפכה הקומוניסטית מזג האוויר גרוע... 

הקולחוזים נכשלו כי האיכרים סירבו לעבוד בשביל אחרים ותחת פיקוחם של פקידי המפלגה שמונו לנהל את הקולחוזים. אדם מוכן לעבוד קשה רק אם הוא נהנה מפירות עבודתו. 

אדמות רוסיה ואוקראינה, רחבות הידיים ושופעות המים, כונו לפני עליית הקומוניסטים לשלטון כ"אסם התבואה של אירופה". החקלאות המרכזית המתוכננת, תחת השלטון הקומוניסטי, לא הצליחה להאכיל את העם הרוסי. השלטון הקומוניסטי הסיק מסקנות חלקיות ואפשר לחקלאים לעבד חלקות פרטיות זעירות ליד בתיהם וראה זה פלא: קרקעות פרטיות אלה, שהיוו פחות מ- 3% מהאדמות ברוסיה ,הניבו למעלה מ-50% מהתוצרת החקלאית שהגיעה לשווקים ונמכרה ישירות לצרכנים!! (יודעי דבר טוענים היום, כי חלק מתוצרת הקולחוזים פשוט נגנבה על ידי החקלאים שהצהירו כי גידלו אותה באופן פרטי...). 

חוקי החקלאות הישראלית לא אפשרו לתוצרת חקלאית לחמוק מהשיווק המאורגן... למזלנו יש "הברחות" ויש חקלאים ערבים... בפרוס שנות אלפיים הותרה הרצועה במקצת, ובחלק מהענפים הותרו יוזמות שיווק, יבוא ויצוא, אך גם זאת במסגרת "רישיונות"

אין תחליף ליזם החופשי

פקידים אינם יכולים להחליף את מנגנון השוק בקביעת מחירים, בהקצאת משאבים, בתכנון מוצרים ובשיווקם – אלא לגרום לשיבושם של תהליכים אלה. מנגנון המחירים החופשי מסמן ליזם הבודד היכן להשקיע תוך שקלול זהיר של סיכונים מול תועלת. ה"יזם הבודד" הוא החקלאי, אך גם ספק הזרעים וגם חברת השיווק, ולבסוף – הירקן בחנות. תכנון ממשלתי מרכזי תמיד טועה, לא רק בגלל שהוא בלתי אפשרי, אלא גם בגלל הצורך לקיים מנגנון פרזיטי מיותר ויקר והשיקולים הפוליטים המושחתים המלווים אותו – חלוקה למקורבים לצלחת . 

תכנון מרכזי בלתי אפשרי הואיל והאדם אינו כל-יכול, אפילו לא ועדה או משרד ממשלתי. הידע האנושי, היכולת, הכישרונות והניסיון מבוזרים בין מיליוני אנשים. שיתוף פעולה מרצון ביניהם אפשרי רק במסגרת של שוק חופשי, כאשר כל פרט משתדל להפיק את מירב התועלת לעצמו. שיתוף פעולה זה הוא שיוצר את השילוב המנצח והיעיל לרווחת כולם. 

התכנון המרכזי – כישלונות סדרתיים... על קצה המזלג...

שרי החקלאות ויועציהם המומחים החליטו שצריך לגדל פרחים. כסף ציבורי חולק ביד נדיבה לחקלאים שחפצים ביקרם, מאות חממות הוקמו ללא בדיקה (כי הכסף – חינם), נוצרו עודפים, התמוטטות ופשיטת רגל... 

יש מכסות ייצור לביצים, אך כמובן שהחקלאים חורגים מהמכסות ומועצת הלול קולטת את העודפים. מידי מספר שנים מושמדות עשרות מיליוני ביצים, או מיוצאות במחירי הפסד. כך גם פטמי הודו... ענף ההודים זכה לסבסוד נרחב ורבים נכנסו לענף בזכות המענקים. עם קיצוץ הסובסידיות התמוטט הענף והחקלאים קיבלו פיצויים... 

ענף החלב נע גם הוא בין עודפים, כאשר יש סובסידיות, לבין שנים של מחסור שמחייב יבוא אבקת חלב מחו"ל... 

ענף פרי ההדר, שהיה סמל ישראלי מראשית המאה הקודמת, כמעט וחוסל. השלטון התורכי והבריטי לא קיימו מועצות ייצור ותכנון... הפרדסנים גידלו תפוזים, יצאו תפוזים לחו"ל והרוויחו. השלטון הישראלי המציא את חוק הפיקוח על פרי הדר, הקים את המועצה לשיווק פרי הדר והוקמו מנגנונים מנופחים. הפרדסן נותק מהשוק ונאסר עליו למכור תפוזים כרצונו. המחירים נקבעו שרירותית ע"י הפקידים, במקום ע"י המפגש עם הצרכנים. גם היצוא רוכז בידי הממסד. בפדיון מהיצוא שולמו קודם כל משכורות הפקידים במנגנוני הממסד... ובסוף נשאר גם משהו לפרדסן... התוצאה – הפרדסים נעקרו! 

ישראלים המבקרים בשווקים באירופה ובארצות הברית נדהמים למראה שפע הירקות והפירות, בכל עונות השנה (אבטיחים וענבים נמכרים שם גם בחורף), באיכות מדהימה ואפילו במחירים זולים מאשר בישראל. 

חקלאות חופשית אינה מבטיחה את החקלאים מטעויות, כישלונות, עודפים ולעיתים מחסור בתוצרת. חקלאות חופשית כן מבטיחה מינימום טעויות, את המחיר הזול האפשרי, עודפים או מחסור נדירים (ותיקונם של אלה על ידי מנגנון מחירים גמיש שמגיב לעודף תוצרת בירידת מחירים במקום בהשמדת תוצרת). וחשוב מכל – את מחיר הכישלון משלם החקלאי שטעה ולא ציבור משלמי המיסים. 

האם החקלאות בישראל כדאית?

התשובה הקצרה: אי אפשר לדעת. הכינוי הקולקטיבי "חקלאות" אינו מאפשר תשובה לשאלה. כ"עסק" ממשלתי החקלאות אינה כדאית. גם אי אפשר לשאול "האם ענף המתכת או הפלסטיק כדאיים בישראל?". כלכלה מודרנית תלויה פחות באוצרות טבע או במיקום המדינה. את "היתרון היחסי" יוצר היזם הבודד שהוגה רעיון, מתמחה, מייצר, אורז ומשווק. יש בישראל יצרני מוצרי פלסטיק כדוגמת "כתר פלסטיק" שהיו למותג בינלאומי, יש יצרנים בענף המתכת כדוגמת "ישקר" מנהריה שהתמחו במוצרי מתכת ייחודיים ואיכותיים. אחרים ניסו ונכשלו.

כאשר הענף כה מעוות קשה מאד למדוד הצלחה וכדאיות, יש להניח שאם המדינה תמשוך את ידה הבוחשת בחקלאות – נדע סוף סוף מי מצליח. יהיו רבים שיצליחו גם בשוק הבינלאומי בזכות פיתוחים חקלאיים ייחודיים. ייתכן שתתבסס חקלאות גידולי ירקות ופירות לאספקה לשוק המקומי שתצליח אפילו להתחרות ביבוא חופשי של ירקות ופירות בזכות הקרבה הגיאוגרפית לצרכנים.

למרות העיוותים הנובעים ממבנה הענף, החקלאות הישראלית מתייעלת בהתמדה ומתוחכמת מתמיד. חקלאות חופשית מכבלי הממסד כנראה שתשנה את אופי הגידולים והרכבם. ייתכן שענפים מסוימים יפרחו ואחרים יקמלו. ייתכן שכל הענף יתרחב ויצמח. ראו את התייעלות תפוקת גידולים נבחרים לאורך השנים. גם השימוש במים התייעל, ובייחוד הניצול החוזר של מי קולחין מטוהרים שמהווים כיום כ-40% מצריכת המים בחקלאות. 

Haklaut5   

לא קונספירציה שטנית

עיוותי החקלאות בישראל לא נוצרו על ידי כנופיה פוליטית, חורשת מזימות, שתכננה בסתר מבנה מעוות שייטיב איתה על חשבון הציבור. העיוות נוצר כתוצאה מאמונה באידיאולוגיה שגויה שאת תוצאותיה לא חזו מראש. מקימי המדינה בחרו לפתח חקלאות בדרך היחידה שהבינו: האידיאולוגיה הסוציאליסטית. הם האמינו שתכנון מרכזי על ידי הממשלה אפשרי, יעיל והכרחי. 

מרגע שהחקלאות "התגלגלה" לידי הפוליטיקאים, התפתחו העיוותים בכל שלב. בכל צומת החלטה, שקלו פקידים ועסקנים את ההחלטות בהתאם לאינטרסים האישיים והכיתתיים שלהם.

"הלובי החקלאי" הוא לובי פקידי הממסד החקלאי – מגעם העיקרי עם ירקות הוא במסעדה של בית המלון...