ארכיון כתבות קודמות
supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • mash2122@steemit 12.07.2017 12:06
    מחסום העברית כשפה ארכאית
    Police arbitrariness is one of the worst crimes in human society and so it is recognized in civilized ...
     
  • mash2122@steemit 12.07.2017 11:55
    מחסום העברית כשפה ארכאית
    אני יכל להתבטא בעיברית אך אין לכך את האפקט הנחוץ בכדי להציג את המסר באיכות ודיוק . So for this reason ...
     
  • מאיר 28.06.2017 22:48
    בנושא בנקים
    ראוי לציין כי הדרישה מהבנקים לעמוד בטווח הביינים ביחס רזרבה של 30% לאיכול להתקיים מיד מכיון שאין בכל ...
     
  • מאיר 15.05.2017 21:32
    אתר מדהים
    שמח שמצאתי את האתר הזה התוכנית שלכם ראויה לשבח (כללית) וצורת ההסבר מדהימה (בעיקר הקומיקס) תמיד חשבתי ...

 

תקשורת – מיתוסים

הממשלה צריכה לספק "שידור ציבורי"

לפחות 9 וועדות הגישו המלצות מאז סוף שנות השישים. אף אחת לא ערערה על המיתוס של הצדקת "השידור הציבורי". "הציבור" אינו גוף אחיד, אלא מורכב מקבוצות ויחידים רבים ושונים. אין פקיד, גם אילו היה נטול אינטרסים, שמסוגל לתכנן שידורים שיתאימו לכולם. באמצעות "השידור הציבורי" והפיקוח על השידור הפרטי כופה הממשלה על הציבור חשיפה לתכנים שהקומיסרים החליטו שהם "לטובת הציבור". האליטות ששולטות במדינה ובממשלה רואות חובה "לחנך" את עמך הנבערים, ולשטוף את מוחו של ה"עם" בכפיית תכנים באמצעות השידור הציבורי. זהו שריד של מנטאליות בולשביסטית הגורסת שהאליטות, באמצעות כוח הכפייה של השלטון צריכות "לחנך", "לשפר", או "להשביח" את העם הנבער. 

רק חברות פרטיות המתחרות בשוק פתוח יכולות לספק שידור ציבורי מרבי – שידור שמתחרה על העדפותיו של האזרח (להבדיל מהעדפות האליטות). הפיתרון ל"שידור הציבורי" אינו בהגברת הפיקוח, או ב"ניהול תקין" של רשות השידור, אלא בסגירתם של אלה. כל אחד יוכל לשדר כרצונו, בשעות שירצה, ותכנים שירצה – הציבור יחליט למי יש זכות קיום. 

צריך לחייב את רשתות הטלוויזיה להקצות חלק מהכנסותיהן להפקות מקור ישראליות כדי לעודד יצירה מקומית.

אי אפשר לכפות "תרבות" על אזרחים – זאת למדו מזמן גם במדינות דיקטטוריות. הציבור בישראל חשוף למספר רב של ערוצי טלוויזיה ואי אפשר לכפות עליו לצפות בתוכנית "ישראלית מקורית". אם תוכנית לא מעניינת – הצופה מחליף ערוץ. הדרך לשבות את ליבו ועיניו של הצופה אל תוכנית ישראלית מקורית הוא לקלוע לטעם הציבור ולהתחרות בהצלחה באיכותן של תוכניות מיובאות. דרך אחרת – אין. 

האילוץ הפוליטי להעביר כסף לכיס "אומנים ויוצרים" ישראלים הוא מס לכל דבר שמוטל על האזרח. מס שקיים בזכות לובי פוליטי חזק של גופים שמייצגים או מתיימרים לייצג את אמני ישראל. אין חשיבות לכמות הכסף שתועבר ל"יצירה מקומית". הכסף לא משפיע על העדפותיו של הצופה בטלוויזיה – אם התוכנית לא מעניינת ומהנה – מחליפים ערוץ. 

מנהלי ערוץ פרטי חשים את רצונות הציבור והעדפותיו יום יום ושעה שעה. ערוץ פרטי שואף לרתק את קהל הצופים כדי שלא יגע במקש בורר הערוצים... אם מנהלי הערוץ יבחינו בדרישה גוברת ליצירה מקורית מכל סוג שהוא, הם ייענו לרצון הצופים, ללא צורך בכפייה ממשלתית. "הלובי התרבותי" דורש לכפות על הצופה תוכניות מקוריות בניגוד לרצונו החופשי (אחרת לא היה צורך בלובי). אין בכך תועלת ומס התרבות מיותר. 

הלובי התרבותי מנסה, כמו כל לובי אחר, לסחוט כספי ציבור (כסף שנלקח מאזרחים אחרים בכוח) לטובת חבריו. אומנים אמיתיים (ללא מרכאות) – חיים מאומנותם הנמכרת לציבור ללא כפיה ולא ממענקים ממשלתיים. אבל במדינה שלוקחת כסף מאזרחיה ומחלקת אותו לאחרים, פראייר מי שלא נלחם בכל כוחו כדי לקבל כמה שיותר מהקופה הציבורית ישירות, או באמצעות חוקים ותקנות כגון חיוב כמותי ל"תוכן מקורי". 

אנשי עסקים מודעים לכוחו הפוליטי של ה"לובי התרבותי". במדינה בה התקשורת כבולה בידי פוליטיקאים יש יתרון לאיש עסקים שמגייס לצידו לובי כדי לזכות בהטבות מהשלטון. כך עולה ממכתב של פורום היוצרים הדוקומנטריים הישראלי למעריב (20.12.02) במסגרת הויכוח עם ערוץ 10: 

"...איך לא התביישו בעלי ההון כשהיו בתחתית לבוא להתחנן על כיסם כי פורום היוצרים יעמוד לימינם במאבקם להשגת רשיונות, הנחות, הפחתות בדרישות וזיכיונות במליוני שקלים. אז ידעו היטב היכן מצוי הכוח היצירתי הלוחם והאיכותי של היצירה הטלוויזיונית בארץ". 

יש צורך לאומי בתחנת רדיו צבאית – גלי צה"ל

בכל מדינה דיקטטורית יש תחנת רדיו צבאית. יש דיקטטורות בהן הרדיו הממשלתי הוא בעצם "התחנה הצבאית". בישראל החיילים וגם האזרחים חופשיים להאזין לתחנות כרצונם. יש ערוצי מוזיקה אחרים איכותיים ועם לוח שידורים משובח. גלי צה"ל חייבים להתחרות על אוזן המאזינים ולכן תוכן השידורים לא יכול להיות שונה בהרבה מהמתחרים. לכן, אין שחר לטענה כאילו לגלי צה"ל יש "יעוד" שונה. מה ההבדל בכל זאת? – גלי צה"ל ממומנים מכספי משלם המסים. חסות משרד הביטחון מאפשרת לגלי צה"ל לנהוג בבריונות כלפי המוזיקאים הישראלים כפי שכותב גל אוחובסקי (מעריב 15.1.03): "... גלי צה"ל ומשרד הביטחון... פשוט הפסיקו לשלם [תגמולים על השמעת מוסיקה]... הגיע כנראה הזמן שהתחנה... תהפוך לאזרחית – או תעלם... כל זה לא יקרה... יש כאן יותר מידי אינטרסים...". 

הפרטת גלי צה"ל תכניס לקופת המדינה מיליונים רבים בזכות מוניטין התחנה ותחסוך למשלם המסים עשרות מיליוני שקלים מידי שנה. 

יש להקים רשות לאומית לתקשורת שתאחד את כל הגופים המפקחים בענף

את הגופים המפקחים, מעניקי הרשיונות והזיכיונות, האוכפים, והמצנזרים לא צריך לאחד – צריך לבטל. 

הקמת הרשות הלאומית לתקשורת לא תשנה דבר באופיו של ענף התקשורת בישראל. תפקידה "לייעל" את שלטון הפוליטיקאים בענף, כולל מועצת הקומיסרים המוצעת לענייני תרבות – "מועצת תכני השידור"... 

ספקטרום התדרים הוא "מוצר במחסור". מספרם המוגבל של התדרים מחייב פיקוח והקצאה ממשלתית

ככל ששוק התקשורת יתפתח, ילך ויחריף המאבק על קבלת תדרים. יזם לא יכול להקים חברת תקשורת ללא תדר שיעמוד לרשותו, כפי שקבלן לא יכול לבנות בניין ללא קרקע. מספר התדרים מוגבל כמעט כמו שטחי קרקע. "כמעט" – הואיל ופיתוחים טכנולוגיים בעתיד עשויים להגדיל את כמות השידורים שניתן לדחוס בספקטרום התדרים. 

אמת, ספקטרום התדרים מוגבל. זו בדיוק הסיבה שיש להוציאו מידי הפוליטיקאים. כיום התדרים מולאמים והממשלה מחליטה למי להקצות תדר ולאיזה שימוש: תחום מסוים יוקצה לשידורים FM, חלק אחר לשידורי טלוויזיה וחלק אחר לטלפונים סלולריים... וכמובן – חלק נכבד לרשויות הממשלתיות (כגון צבא). כיום, הקצאת תדר לגוף עסקי מלווה בסדרת מגבלות ולחברה העסקית אין זכות קניין בתדר בו היא משתמשת. באופן זה, אם יזם או חברה חדשה זקוקים לתדר עבור מוצר חדש או שירות חדש הם צריכים לפנות ל"וועדת התדרים" במשרד התקשורת ולהתחנן. כל מי שאוחז בתדר קיים, נאחז בו כבקרנות המזבח, וילחץ על הפוליטיקאים להמשיך ולהחזיק בו. למחזיק בתדר קשה גם לשנות את השימוש שהוא עושה בו. 

מערכת ריכוזית זו יוצרת מחסור מלאכותי בתדרים, מאבקי כוח פוליטיים וכיפוף ידיים. ישנם היקפים לא מבוטלים של תדרים שאינם מנוצלים, או מנוצלים באופן חלקי ובזבזני, גם ע"י הצבא. אין כיום מנגנון שמאפשר ניוד תדרים לשימושים כדאיים יותר ומשתלמים עסקית. בשוק פתוח וחופשי, מוצר שמוגבל בכמותו, ימצה במהרה את השימושים היעילים ביותר. אם יזם חדש זקוק לתדר בשוק פתוח ותחרותי הוא פשוט יפנה לאחד מהבעלים של התדרים וירכוש את התדר ממנו או יחכור אותו. החברות שבבעלותן תדרים, בשוק תחרותי וחופשי, ישתמשו בהם לצרכים שהציבור מעריך יותר ומוכן לשלם יותר – קול, תמונה או תקשורת נתונים. כדי לבטל את "המחסור בתדרים" צריך להפריט את הספקטרום התדרים ומחירם יקבע ע"י השוק. 

ספקטרום תדרים מולאם ע"י הפוליטיקאים הוא בלם נוסף לקידמה ולצמיחה טכנולוגיים. ה"וועדה" יכולה להרוג טכנולוגיה חדשה פשוט ע"י החלטה ביורוקרטית שהתדר "מגיע" לגוף אחר. תפקיד המדינה הוא כמו ברישום בעלות על קרקעות: להגדיר את תחומי התדר, רישום הבעלות וכדומה. 

מדוע "חשוב" שרשות השידור תהיה רשות ציבורית ולא עסק פרטי?

התשובה נמצאת בדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב - 8.10.02: 

• העסקה של מאות עובדים נוספים מעבר להרשאה (באמצאות פטנט של "שוברי תשלום" במקום משכורת). 

• אין נוהל שמבטיח דיווח, פיקוח ובקרה נאותים על עסקת עובדים. 

• 94 אחוז מעובדי רשות השידור הועסקו על פי חוזה "מיוחד" (לא קשה לנחש מה זה "מיוחד"). 22 הועסקו בחוזים "צמודי מנכ"ל" (גם חוזה זה אינו מותיר מקום לדמיון) ויש עוד סוג חוזה ליחידי סגולה שנקרא "חוזה כוכבים" – כינוי "גזעי" למה שנקרא בשפה עממית חוזה "בוחטה". השכר הממוצע בחוזים האלה נע בין 19 ל-40 אלף ₪ בחודש. 

• עובדים רבים צברו מאות "ימי חופשה" כל אחד. עדות לעשרות שנים בהן כלל לא יצאו לחופש ועבדו ימים כלילות... 

• לשליש מהעובדים דרגה גבוהה יותר מאשר תפקידם. לכשישית מהעובדים דרגת שכר גבוהה בשתי דרגות מתפקידם ויש מאושרים ששכרם גבוה ב-4 עד 10 דרגות מאשר מגיע להם לפי תפקידם. 

ולבסוף... הכול נשאר במשפחה... בבדיקה מדגמית אקראית מסתבר שכמעט לשישית מהעובדים יש קרוב משפחה שעובד ברשות השידור... 

חשוב שרשות השידור תהיה בבעלות ציבורית כי רק "בעסק" ציבורי אפשר להבטיח את המשך ה"חגיגה". 

אנשי הוועד המנהל ברשות השידור מבינים בתקשורת

אורי פלאח, חבר הוועד המנהל מטעם המפד"ל: 

"...אנחנו מינוי פוליטי... צריך להיות מטומטם או צבוע כדי לצפות מאתנו להתנהג כאנשים אובייקטיבים וחסרי פניות. ברור שאני בא לשרת מטרה פוליטית . אני מבין משהו בתקשורת? אני מבין בזה? לא אני ולא כל אחד אחר מחברי הוועד המנהל. אף אחד לא בחר אותנו בגלל הכישורים שלנו... לבקש מאתנו שיקול ענייני זו דרישה נאיבית או קנטרנית, ובכל אופן, לא מציאותית. רשות השידור היא לא עיתון עסקי, שבו בוחרים את העיתונאי הטוב ביותר לתפקיד". (ידיעות אחרונות 27.7.90). 

הנהלת רשות השידור מבצעת החלטות המתקבלות במוסדות הציבוריים

כך על פי חוק רשות השידור. במציאות, ההנהלה והמנכ"ל יכולים להתעלם כליל מ'המוסדות הציבוריים'. כך אכן קורה לעיתים תכופות, היו תקופות שהמנכ"ל אפילו החרים את ישיבות הוועד המנהל... וכדברי מבקר המדינה (דו"ח 1999 עמ' 13-14): 

"...חברי ועדות הגופים הציבוריים, המגיעים לישיבות עם החלטות מוכנות מראש לפני שהדיון החל... אנשים שאינם מסוגלים להתעלות מעל לנטיות הפוליטיות שלהם ושל שולחיהם... רודפי שערוריות ופרסום הקונים לעצמם שם באמצעות הדלפות... השמצות... רואים בכהונתם זו קרש קפיצה לקידום פוליטי... המנכ"ל מחרים את ישיבות הוועד המנהל, המליאה ומוסדות רשות השידור... בניגוד מוחלט לחוק..." 

ההצדקה המקובלת לשליטת המדינה בענף התקשורת היא יישום "מדיניות ציבורית". המציאות מוכיחה שאפילו את "השליטה" המדינה אינה מסוגלת לבצע. "השליטה הממשלתית" מצטמצמת במקרים רבים למינויים ולהפקת טובות הנאה פוליטיות אחרות. 

חייבים להסדיר את שידורי הרדיו הדיגיטאליים

שידורים אלחוטיים דיגיטאליים שולחים אותות רדיו שהומרו לחבילות מידע כמו בתקשורת בין מחשבים. נדרש מקלט רדיו דיגיטאלי מיוחד שימיר אותות אלה לצלילים. בשידור דיגיטאלי אין הפרעות קליטה הדדיות כמו בשידור האנלוגי המסורתי וניתן לקלוט באותו תדר בכל הארץ. הצליל נקי באיכות DVD וניתן במקביל לשדר הודעות על צג המקלט כמו בנגן MP3. שידורים דיגיטאליים קיימים בארצות הברית כבר משנת 1992. בישראל אסור. אסור כי המחוקק עדיין לא "הסדיר" את השוק. בשנת 2004 הממשלה החליטה. בשנת 2005 נולד חוק. בשנת 2006 יכריעו ועדות "בשאלות סבוכות", שאלות כגון: מה יעלה בגורל תחנות השידור הוותיקות? איך תחולק עוגת הפרסום? מי יהיה בעל הבית של התשתית? איזה מכרזים יפורסמו? מי יהיה הרגולאטור שיעניק את הרישיונות? מה יהיו הקריטריונים לחלוקת הרישיונות? 

שאלות "כבדות" ומיותרות. די אם בתחילת שנות התשעים הממשלה הייתה מוכרת את זכות הקניין והשימוש בתדרים הדיגיטאליים לכל המרבה במחיר ויוצאת מהמשחק. כבר מזמן היינו זוכים לגלוש בין עשרות תחנות משדרות. התחרות הייתה מצמצמת את מספרן. מי שמשיג די מאזינים – יחיה. מי שלא מעניין את המאזינים – יסגור את העסק. אם חסידי סאטמר או הרב עובדיה ישיגו די תרומות או מפרסמים – קולם הדיגיטאלי יישמע – אין מניעה שלכל פלג דתי תהיה תחנת שידור משלו... משלם המיסים לא משתתף ולא מסתכן – הבעיה היא של היזם. מי שרואה כאן עסק שישקיע, בעיה שלו. 

למעשה, כבר כיום, וגם בישראל ניתן להתחבר באמצעות המחשב הנייד לאינטרנט, לשבת בבית קפה, או על מדשאת האוניברסיטה ולקלוט אלפי תחנות רדיו וטלוויזיה מכל העולם, מברזיל ועד ליפן, כולל רשת ב'. כל אחד יכול לפתוח תחנת שידור באתר אינטרנט ולהפוך בן רגע לשדרן. השאלה הפעוטה היא מי יאזין לו. אין וועדות מסדירות, אין תדרים, אין רישיונות ואין רגולאטורים. חופשי – העסק פועל נהדר ללא התערבות ממשלות. 

חייב להיות פיקוח ממשלתי שימנע מילדים ונוער לצפות בסרטים אלימים, סרטי מין ואימה

סבא בהיותו נער צעיר, החליף עם חבריו, קלפים עם צילומי פורנו בשחור-לבן. אבא בצעירותו הסתגר בשירותים עם מגזינים אמריקאים וחוברות זימה, במסיבות צפה עם החבר'ה בהקרנת סרטי 8 מ"מ כחולים "מחתרתיים". הנכד כבר קנה קלטות וידיאו לוהטות והנין בן ה-13 גולש באתר אינטרנט מזוויע... המבוגרים תמיד אסרו אבל הצעירים הסתדרו... תמיד מגיע גיל בו אי אפשר לחסום את הסקרנות. 

הויכוח על הגורמים המשחיתים את לב הנוער מעולם לא הוכרע וכנראה שגם לא יוכרע – לא בישראל ולא בתבל. אין תשובה מדעית באיזה גיל מותר לצפות, באיזה גיל מותר לעשות, מה מידת ההשפעה של סרט אלים, או של סדרת טלוויזיה מצוירת הטובלת בדם יצורים דמיוניים האוחזים בנשק יום הדין. 

בהעדר תשובה אובייקטיבית צריכה הרגולאציה לעבור אל ההורים והמשפחה. אם קבוצת הורים די גדולה תצדד בדרוג והגבלת סרטים לפי רמת אלימות ומין – השוק ייתן לכך מענה: רשת כבלים תפרסם שאצלה יש קידוד-גיל לסרטים והורים יעדיפו להיות מנויים על אותה רשת כבלים. אם אין ביקוש כזה מצד הורים אז גם פיקוח ממשלתי מיותר. בשני המקרים אין צורך בוועדה ממשלתית שתחליט מה טוב ומה רע לדעת חבריה הממונים על פי מפתח מפלגתי. 

יש להטיל סנקציות על מפיקי תוכניות טלוויזיה שמשלבים פרסומת סמויה בתכנים

פרסומת סמויה היא חשיפה של מוצר שמשתלב בעלילת הסרט או התוכנית. כאשר השוטר בסרט לוגם קוקה קולה או משתמש במחשב נייד של HP. פרסומת זו כשמה כן היא – סמויה. היא לא מפריעה לשטף העלילה והאירועים ולמעשה אינה מפריעה לצופה. בישראל נערך בילוש ומצוד על מפיקים שבתוכניותיהם צץ, אפילו באקראי, איזשהו מוצר מסחרי מזוהה. 

בעולם מתפתחת הנטייה דווקא להעדיף פרסום זה על פני קליפ של שלושים שניות. ריבוי מכשירי DVR (המקליטים) ומכשירי הקלטה שמספקות חברות הכבלים, מאפשרים לצופים לדלג על קטעי פרסומות. מחקרים בארה"ב מוכיחים כי כאשר לצופה יש כלי לדילוג על פרסומות הוא אכן עושה זאת. נראה שהמודל הוותיק של טלוויזיה מסחרית הבנוי על מקבצי פרסומות עומד בפני שינוי, וכך גם כלי המדידה – הרייטינג. צפייה בתוכנית שוב אינה ערובה לצפייה בפרסומת המשולבת בה. 

מדוע ממשלה צריכה בכלל להתערב? מדוע חיוני למנוע פרסומת גלויה או סמויה? מה זה עסקם של הפוליטיקאים אם יש או אין פרסומות, היכן ובאיזה תדירות? אם קיים ביקוש לשידור ללא פרסומות או עם פרסומות מוגבלות – השוק ימצא פיתרון לדרישה זו. 

איך להקצות ערוצי טלוויזיה מסחריים: בשיטת ה"רישיונות" או ה"זיכיונות"

ויכוח שמתעורר מפעם לפעם. בישראל (וברוב המדינות) אסור לשדר ללא אישור ממשלתי. "זיכיון" כשמו כן הוא – קבלת זכות בלעדית לשידור באזור מסוים. "רישיון" אינו בלעדי. ייתכנו מספר בעלי רישיונות לשידורי רדיו ארציים שיתחרו ביניהם. אף אחד לא יכול להצטרף לתחרות אם אין לו רישיון. "זיכיון" הוא "רישיון" בלעדי. 

כללי המשחק זהים לרוב בעלי הרישיונות. לעומת זאת, כאשר מוענק זיכיון תופרים לכל בעל זיכיון בלעדי תנאים משלו שמוכתבים מלחצים ודילים. זיכיונות ערוץ 2 שונים מאלה של ערוץ 10. זיכיון שידורי הלוויין של יס שונים מאלה של הכבלים. מעל שתי השיטות מרחפים גופים מפקחים – רגולאטורים; אלה קובעים את המגבלות, את היקף השידורים, תוכנם, מחירים ועוד. עשרות פקידי ממשלה, עסקני מפלגות ו"אנשי ציבור" שלא עשו עסק מימיהם, שרובם אפילו לא עבדו בשוק הפרטי, קובעים מי ראוי להיכנס לענף וכיצד יתפעל את העסק. 

שתי השיטות (רישיונות וזיכיונות) פסולות. ענף התקשורת צריך להיות פתוח לתחרות חופשית. מי שמעוניין להשקיע עשרות מיליוני דולרים בהקמת ערוץ טלוויזיה – שישקיע. הצופים בבית יחליטו אם יש לו זכות קיום ולא וועדה. 

כדי לזכות בזיכיון מוועדה ממשלתית נדרש יזם עם תכונות אחרות מאשר יזם שצריך להתמודד ולהצליח מול שוק של מיליוני צרכנים. כדי לשכנע מיליוני צרכנים לצפות בערוץ מסוים צריך להיות איכותי, מעניין, מרתק. כדי לשכנע וועדה צריך קשרים, קומבינות ולעיתים לשחד פוליטיקאים... 

צריך לחייב את ערוצי טלוויזיה במכסת מינימום של שידורים מהפריפריה

כללי הרשות השנייה מחייבים הקצאת מכסות שידור לפריפריה, עידוד יוצרים מהפריפריה והפקות מקור ישראליות. 

אף אחד לא יעלה על הדעת לחייב בית חולים במכסת העסקה של מנתחים שגדלו בעיירת פיתוח. אף אחד לא יחייב את חיל האוויר ש- 15% מבוגרי קורס טיס ישתייכו ל"פריפריה חברתית". ומדוע שלא לחייב כל קבוצת כדורסל לשלב בחמישייה הפותחת לפחות שחקן אחד מהנגב? 

הקסם שבכלכלה קפיטליסטית הוא בהתעלמותה מדת, מין , גזע ופריפריה – המצוינות קובעת. הצרכן הוא שקובע מי יהיו השחקנים. התחרות קובעת ולא הפקידים. אפילו ממשלת דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (ההפרדה הגזעית) נאלצה לסדוק את מדיניות האפליה הגזעית נגד שחורים כאשר דובר בתחרות אמיתית – תחרויות ספורט. כדי לנצח נאלצו לשלב אפילו ספורטאים שחורים מצטיינים בתחרויות... 

מוסדות הרגולאציה הם גופים ציבוריים אובייקטיביים שמשרתים את הציבור

גופי הרגולאציה משרתים בדרך כלל את האינטרסנטים הפוליטיים שמממנים את חברי המוסד. כלל לא חשוב שראשית דרכם גובתה באידיאולוגיה שמצדדת בפיקוח ציבורי "לטובת האזרח". בפועל מתקיים מאבק מתמיד בין חברות השידור והתקשורת לבין המוסדות המפקחים: לחצים, דילים, פגיעה במתחרים באמצעות הרגולאטורים. בזבוז משאבים כספיים ויצירתיים. 

המוסדות המפקחים החליטו שצריך ערוץ חדשות – שישדר חדשות בלבד. קבוצת משקיעים "חדשות ישראל" קיבלה את הזיכיון. אחד מהמשקיעים היה איש הקולנוע יורם גלובוס. לאחר מספר שנים של סכסוכים בתוך הקבוצה – לא יצאו מהמיזם שום חדשות והזיכיון בוטל. את סיפור הרקע מביאה לילך סגל (גלובס 30.12.04): "...אחרי שכבר אין רישיון והקבוצה לא שווה דבר, 'רכש' גלובוס את חלקם של יריביו... ורץ לבקש חזרה את הרישיון המוחרם... 'שיטת מצליח' הישראלית. 

...הרגולאציה בתחום הטלוויזיה... מערימה קשיים... מגבלות בלתי אפשריות... האמת היא שזה לא כל כך נורא... הכול דיבורים. את הרגולאטורים ניתן לסובב לכל כיוון שרוצים... למה זה צריך לעבוד בצורה כל כך עקומה? מי צריך את זה?... שתי מועצות מייצרות ניירות למכביר... כמעט כל החלטה של הרגולאטורים מתבררת כניתנת להפיכה. הם נראים עסוקים בעיקר בקביעת כללים ואחר כך במציאת הדרך להפרתם..." 

"עוגת הפרסום" המצומצמת בישראל אינה מאפשרת התרת פרסום בערוצי טלוויזיה נוספים או בכבלים

זעקה שחוזרת על עצמה כל פעם שמציעים להתיר פרסום לערוצי טלוויזיה נוספים או בכבלים. כמובן שהזעקה מקורה בשחקנים הקיימים שדואגים להכנסותיהם. כך זעקו גם בעלי העיתונים ובעלי בתי הקולנוע בתחילת שנות ה-80 בעיצומו של הוויכוח על הקמת ערוץ 2 המסחרי. לפני שנים, כאשר על הכבישים היו פחות מכוניות פרטיות, היו נוסעים באוטובוס הדחוס צועקים לנוסעים אחרים שרוצים לעלות – "האוטובוס מלא, אין מקום"... 

כאשר פקידי ממשלה מחליטים כמה מותר לפרסם ומה מספר ערוצי הפרסום הנחוצים – מוכרחים להיווצר עיוותים. בדיקה השוואתית של עלויות פרסום בטלוויזיה (תומר עובדיה, גלובס 26.5.05) מעלה כי עלויות הפרסום (ל-1000 חשיפות) בישראל יקרה ב- 400% מאשר באירופה. הסיבה כנראה במיעוט יחסי של ערוצים מסחריים. 

בכל מקרה, אין זה מתפקיד הממשלה לכפות חלוקה של"עוגת הפרסום" ולמנוע תחרות באמצעות הענקה או מניעה של רישיונות. 

במדינה קטנה אין מקום לחברות טלפון סלולרי נוספות ולא לערוצי טלוויזיה מסחריים נוספים.

לא פוליטיקאים ולא "ועדות ציבוריות" צריכים לקבוע מי יהיו המפעילים בשוק התקשורת, האם ייכנסו לשוק מפעילים חדשים, מי ירחיב את פעילותו ולאיזה תחום. האם מותר להתאחד, מה יהיה הרכב הבעלות ושאלות אחרות מסוג זה. 

מעורבות פוליטית בהחלטות אלה היא מרשם בטוח להקפאת חדשנות והתפתחות – מקור פרנסה לשתדלנים, עורכי דין ודיונים משפטיים סבוכים ומתמשכים. וכמובן, פתח לשחיתות ולהתעשרות קלה על חשבון הציבור. התשובה לשאלה צריכה להינתן ע"י השוק והתחרות. החברות העסקיות יצטרכו להשקיע את הונם ומרצם בתחרות ובעסקים במקום התמודדות בלתי פוסקת עם "הגופים המסדירים". 

הממשלה צריכה להבטיח שלא תהיה בעלות צולבת בין רובדי תקשורת שונים: בינלאומית, פנים ארצית, או ניידת כדי לשמר את התחרות בענף.

"סבסוד-צולב" – הוא הוזלת שירות (או מוצר) אחד שממומנת על ידי ייקור שרירותי של שירות אחר. פעולה זו מעניקה לחברה את היכולת להכות ולשבור כל "מתחרה", יעיל וזול ככל שיהיה ולהרחיקו מהשוק. 

בעידן החדש לא יהיו חברות ממשלתיות – החברות תהיינה כולן פרטיות. התחרות על חסדיו של הצרכן תהיה עזה וכך לא תתעורר בעיה של "סבסוד צולב". 

בעיית "סבסוד צולב" אמיתית קיימת רק בחברה ממשלתית או חברה פרטית שנהנית מהגנה ממשלתית. מקור המימון ל"סבסוד הצולב" מגיע כמובן מכספי משלם המסים. בזק למשל יכולה [הייתה], תאורטית, להשתמש בהכנסות מטלפון פנים-ארצי כדי להוזיל שיחות בינלאומיות לרמה כה נמוכה שתגרום לפשיטת רגל של החברות המתחרות בתקשורת לחו"ל. בזק, כשהייתה חברה ממשלתית, יכלה להרשות לעצמה "סבסוד צולב" כי לא חששה מפשיטת רגל – משלם המסים ישא בסוף בנטל. אם בזק המופרטת תהייה חברה פרטית מלאה, שמתחרה בשוק קשוח בכל התחומים וללא "הסדרים" ופיקוח על מחיריה, היא תאלץ לייקר שיחות מקומיות כדי לסבסד שיחות לחו"ל – כי אין מקור ממשלתי לסבסוד. במקרה זה המתחרים האחרים בשוק השיחות המקומיות ייהנו מבריחת לקוחות בזק. כאשר השוק פתוח לתחרות, ואף חברה לא מוגנת ע"י "זיכיון ממשלתי", אין כל בעיה עם "סבסוד צולב" – כל "מבצע" של רשת מזון הוא בדרך כלל "סבסוד צולב" – מבצע לגיטימי של הוזלות. 

כצרכנים, לא מעניינים אותנו שיקולי התמחור של הספק. לא מפריע לנו אפילו אם הוא מוכר במחירי הפסד. אנחנו בוחרים את המוצר המתאים לנו ובזה נגמר הסיפור. אין שום צורך ב"עזרה" מגוף ממשלתי. 

הממשלה צריכה לשמור על "תחרותיות בענף"

כל מה שממשלה צריכה לעשות כדי "לשמור על תחרותיות" זה להימנע מלהתערב. לא "לעשות". כל "סיוע" ממשלתי לתחרות בולם תחרות. החשש הוא שבהעדר התערבות ממשלתית עלולה חברה אחת להשתלט על השוק וליצור מונופול. 

בשוק חופשי, תחת סחר חוץ חופשי ממגבלות, מכסים, ורישיונות לא יכול להיווצר מונופול שיפגע בצרכן. אלה נוצרים אך ורק בחסות ממשלות. יתכן מצב שבשוק מסוים יהיה רק ספק יחיד, אך גם הוא מאוים ממוצרים חלופיים. חברת התוכנה מייקרוסופט היא ספק יחיד בתחום מעבדי התמלילים, מערכות הפעלה ועוד. האם היא מונופול דורסני שפוגע בצרכן? החברה מתמחרת את מוצריה באופן זהיר כדי שמרב הצרכנים ירכשו את המוצר ובדרך זו תשיג את מקסימום הרווח. כדי להצליח, החברה חייבת לדאוג לצרכי הלקוח באופן שרוב מכריע של הלקוחות יהיו מרוצים כל הזמן. אם החברה תזניח חזית כלשהי יקום לה מתחרה מהר מהצפוי. 

רק רגולאטור ממשלתי יכול לקבוע מחיר הוגן בשוק בעייתי כמו טלפוניה

החברות הסלולריות משלמות לבזק עבור העברת השיחות בקווי בזק אל ביתו של המנוי. כיום קובע הרגולאטור את המחירים בהתאם ללחצים או "דילים". 

רגולאטור ממשלתי לא יכול לנחש את מחיר השוק. לכן, יתכנו שתי אפשרויות: או שהחברות החדשות משלמות מחיר גבוה מידי עבור שירותי בזק ואז העלות מתגלגלת לצרכן, או שהמחיר נמוך מידי ואז בזק מסבסדת למעשה את החברות החדשות. תסבוכת לא פשוטה... 

הרגולאטור מסתבך והולך וסופו לקרוס תחת כובד משקלו. כבר כיום ספק אם למישהו מפקידי משרד התקשורת יש ראיה כוללת איך "העסק" מתפקד ומה המהלכים הבאים. ועדות חדשות צצות מעת לעת ומגישות המלצותיהן, משקיעים פוטנציאלים באים והולכים, תקנות חדשות, תביעות ופסקי דין. 

האירוני שבעניין הוא שתכליתה המוצהרת של הרגולאציה היא לאפשר ולעודד תחרות... אך בסופו של יום הרגולאטור משפיע למעשה באמצעות הסדריו ותקניו מי יהיו השחקנים ומי ירוויח. קיימת גם סכנה שעול הרגולאציה והמחויבויות בפניהם ניצבת חברה חדשה, בצרוף מלאכותי של מחירים נמוכים מידי, דווקא יקשו על כניסת מתחרים חדשים לענף... ושתשתית חדשה מקבילה לבזק לא תקום... כך נמנעת תחרות בשם "עידוד התחרות"... 

עיוות גורר עיוות חדש. כל עוד בזק הייתה חברה ממשלתית (עיוות מס' 1) – חברה מסובסדת בשוק ללא תחרות – חייבת הייתה הממשלה לקבוע את כללי המשחק (עיוות מס' 2). עם הפרטת החברה, כניסת חברת הכבלים לטלפוניה ותפוצת הטלפונים הסלולאריים – לא נותרה הצדקה לקיומה של רגולאציה ממשלתית. 

הממשלה צריכה לחייב כל חברת טלפון להעמיד את קוויה לשרות חברת הטלפון המתחרות בה ("קישור גומלין") ולהכתיב את המחיר אותו תחייב החברה עבור קישור החברה המתחרה. 

אם חברות הטלפון המתחרות בשוק יהיו בעלות גודל משמעותי אז חברות הטלפון יגיעו להסדרים בינם לבין עצמן, במו"מ מסחרי חופשי, על קישורי גומלין ועל מחירם. 

ה"מחיר" הוא התשלום של מנוי חברה אחרת כאשר הוא מחייג אלינו אם אנחנו מנויים בחברה שונה. לדוגמא: אם אנחנו מנויי סלקום ומנוי בזק מחייג אלינו – כמה משלם מנוי בזק עבור השימוש בתשתית סלקום להשלמת השיחה כדי להגיע אלינו. 

חברה שלא תגיע להסדר קישוריות עם החברה או חברות אחרות, מגבילה את מנוייה, ואת התועלת שהם מפיקים מהמכשיר. חברת טלפון שלא מקושרת לאחרות כורתת את הענף עליו יושבת לכן אין צורך בכפייה ממשלתית – השוק כופה על חברות הטלפון להגיע להסכמים ביניהן במו"מ חופשי. 

הבעיה קיימת לכאורה לגבי חברת טלפון חדשה שרוצה להשתלב בשוק. לחברה חדשה יש מספר מנויים קטן והיא עלולה בעתיד לנגוס ממנויי החברות הותיקות הגדולות. לחברה ותיקה אין סיבה כלכלית לאפשר לחברה חדשה וקטנה קישור אל מנויי הותיקה. הפער העצום בין מספר המנויים של חברה חדשה לותיקה הופך את קישור הגומלין ביניהן לבלתי מעשי בגלל התועלת המועטה שצומחת לחברה הותיקה. להפך, התמריץ הכלכלי הוא "לחנוק" את החברה החדשה. יתכן (רק ייתכן) שחברת סלקום לא הייתה מצליחה להתבסס בשוק אם חוקי הרגולאציה לא היו מאלצים את בזק ופלאפון לאפשר למנויי סלקום הצעירה להתקשר אל מנויי בזק ופלאפון. 

כיום יש בישראל מספר חברות סלולאריות ועוד מספר חברות טלפון נייח בצעדיהן הראשונים. התחרות ביניהן תקבע את מחיר השוק לשיחות ולקישורי גומלין. בהעדר רגולאציה תוכל חברה חדשה להשתלב בשוק רק אם תציע חידוש טכנולוגי או שיווקי משמעותי. לחברה חדשה יש יתרון על פני חברה ותיקה ומסורבלת ביישום ובאימוץ טכנולוגיה חדשה. 

לדוגמא: אם תתפתח טכנולוגיה זולה שתאפשר למנוי סלולרי שיחות ברדיוס עירוני מוגבל אך במחיר אפסי. תתכן רכישת מכשירים כאלה לצורכי תקשורת פנים-משפחתית בלבד. לחברה חדשה כזאת אומנם לא יהיו הסכמי קישור עם חברות טלפון אחרות (כי לאחרות לא כדאי לשתף פעולה) אך במשך הזמן, עם הגידול במספר משפחות המנויים – יגדל גם כוחה של החברה החדשה במו"מ מול הותיקות. 

אין ספק, שאם בתנאי תחרות חופשית, מחיר קישורי הגומלין בין החברות היה "מרקיע שחקים"; או שחברות הטלפון לא היו נוהגות באופן רציונלי ולא היו מגיעות להסדרי קישור-הדדי מרצונן החופשי, היה מופיע בשוק פתרון טכנולוגי לבעיה. אולי קופסת מיתוג ביתית שמאפשרת למנוי להתחבר לכל הרשתות האחרות. עד לאמצע שנת 2005 היה מותקן בעשרות אלפי משרדים בישראל מכשיר שנקרא "מתאם סלולרי" המחובר למרכזיית הטלפון במשרד ומאפשר לכל עובד בחברה לחייג משלוחת טלפון למנויי סלולרי ישירות, שלא דרך קווי בזק (כאילו שהעובד החזיק ב-3 טלפונים על שולחנו). "מתאם סלולרי" עקף את בזק וחסך למשרד את עלות השיחות לבזק כאשר מחייגים למנויי סלולרי. החסכון היה משמעותי למרות שהמתאם הסלולרי פרימיטיבי למדי, מגושם, יקר וכלל לא בטוח אם היה "חוקי"... זכות הקיום ל"מתאם הסלולארי" נבעה ממחירים שרירותיים עליהם החליטו מוסדות הרגולאציה. כאשר אותם מוסדות החליטו לחייב את בזק במחירים נמוכים יותר, כבר לא היה כדאי לחייג באמצעות "מתאם סלולארי". זול יותר היה לחייג מבזק ישירות למספר סלולארי... "הטכנולוגיה" פותחה רק בגלל מעורבות הרגולאטור... 

הממשלה צריכה לחייב חברות טלפון למכור שרותיהן לחברות טלפון מתחרות

מטרת חברה עסקית היא יצירת רווח לבעלי מניותיה – ביניהם אזרחים רבים שהשקיעו את מיטב חסכונותיהם במניותיה (ישירות, או באמצעות קופות גמל, קרנות נאמנות וקרנות פנסיה). רגולאטור, הכופה על חברת טלפון להעניק שירותים לגוף מתחרה ובמחיר נמוך, פוגע בהתחייבות החברה כלפי בעלי מניותיה. כפייה זו אינה שונה במהותה מחוק דמיוני שהיה מחייב כל חנות נעלים להקצות מקום בחלון הראווה כדי לפרסם את החנות הנעלים המתחרה שמעבר לרחוב. 

חברות הטלפון יודעות מראש את כללי המשחק ודואגות לפצות עצמן מראש על פגיעה מלאכותית בהכנסותיהן. "הדילים" הנעשים עם רשויות השלטון מגלמים מראש את הנזק הצפוי מכפייה ממשלתית – כפי הנראה באמצעות "שריון" הכנסות בדרכים אחרות. 

חברה שנפגעת מכפייה ממשלתית חייבת "לפצות" את עצמה – ה"פיצוי" הוא על חשבון הצרכן – מקור ההכנסה של החברה. מחירים בשוק החופשי נקבעים ע"י הצע וביקוש. התחרות קובעת את שיווי המשקל. כאשר ממשלה מטילה מגבלות על המסחר החופשי, נוצר מנגנון ממשלתי ש"אחראי" על תפקוד החברות המסחריות בענף. מנגנון פוליטי זה לעולם יהיה דו-סטרי: המועצה שמפקחת ומגבילה היא גם תמיד זו שמאשרת "הקלות" והטבות. ב"עסקה" עם השלטון, בשוק בו מוכתבים מחירים ע"י השלטון, החברה צריכה להגיש לפוליטיקאים "תחשיבים". התחשיב" מפרט את דרישתה – נכללים בו מקדמי בטחון גבוהים לצורך מו"מ עם הפקידים. אין ספק שבדרך זו משלם צרכן הטלפון ו\או משלם המסים סכום גבוה מאשר היה משלם על קניית השרות ללא משטר כפייה. 

בשירותי טלפון נייחים (בזק) יש מקטעים שאינם כלכליים ולכן יש לכפות על חברות שמפעילות טלפונים נייחים חובת שירות אוניברסלי לכל דורש. 

מאחורי מיתוס זה מסתתר חשש שללא כפיה ממשלתית יעלו חברות הטלפונים בעידן החדש את המחירים באזורים מרוחקים ממרכז הארץ. 

ישראל מדינה זעירה שכמעט אי אפשר להבחין בה על גבי הגלובוס... אין כמעט יישוב בישראל ש"רחוק" מריכוז עירוני. מספר ה"ישובים הנידחים" זניח ביותר. התחרות בעידן החדש, ללא רגולאציה, מתחילה במצב בו בכל מקום בארץ יש קווי בזק, ובמקביל – כל הארץ מכוסה ברשת סלולרית. ייתכן תאורטית שבאזור "מרוחק" מסוים, נניח בגבול הלבנון, תנצל חברת בזק המופרטת את כוחה המונופוליסטי (כי עדיין אין לה מתחרים בגליל העליון) ותכפיל את תעריפיה שם. 

כדאי לבחון אם הצעד הלא-פופולרי כה נורא. לאזור "מרוחק" בגליל יש יתרונות ויש חסרונות לעומת רמת גן לדוגמא. היתרונות בגליל רבים – האוויר הצח, איכות החיים, הבית הפרטי הגדול, טבע ירוק, פירות זולים... כמובן שבגליל יש גם חסרונות – תאטרון יקר (כי צריך לנסוע לחיפה), ביקור במשחק כדור-סל עוד יותר יקר (כי צריך לנסוע בדרך כלל לתל-אביב), יתכן שגם המוצרים בחנות המכולת המקומית יקרים יותר ובמגוון מוגבל. לא יקרה אסון אם גם התייקרות של שיחות הטלפון ביישוב ה"מרוחק" תצטרף לחסרונותיו. 

אם בזק תייקר מאוד את תעריפיה בגבול הלבנון, עליה לחשוש מחדירת מתחרים לאזור. הכדאיות למתחרים תעלה, תיווצר שם תחרות והמחירים שוב ירדו. בנוסף, אין להתעלם משיקול יחסי הציבור של חברות עסקיות בעידן תחרותי. תדמית החברה בציבור חשובה כיום לכל חברה עסקית. חברת טלפון "שתגזים" באפליית תעריפים עלולה לכרות את הענף ממנו היא מתפרנסת – היא עלולה ליצור עוינות כלפיה וקרקע נוחה למתחרים לשכנע לקוחות גם באזורים אחרים לנטוש את ה"חברה המגעילה"... 

רשיונות לחברות טלפון או אינטרנט יינתנו ע"י הממשלה אך ורק למפעילים שיוכיחו יכולת פיננסית, כישורים טכנים ויעמדו בתנאים אחרים.

התערבות הממשלה צריכה להיעשות רק באמצעות חקיקה כללית כגון: איסור שימוש בטלפון למטרות הסתה, איסור העברת בעלות על חברה לגורמים עוינים למדינה, העמדת שירותים לטובת מערכת הביטחון, שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה בזמן חירום וכדומה. 

המדינה לא צריכה להתערב בשיקולים עסקים של יזמים. יזם שמקים חברת טלפון פרטית צריך להשקיע סכומים ניכרים – עשרות מליוני דולר, ואף יותר, בהקמת תשתית מינימלית, שיווק ופרסום. לא המדינה צריכה לבדוק את יכולתו וכישוריו. בעידן החדש לא המדינה ולא הממשלה הם לקוחות היזם, אלא ציבור הצרכנים. אם יזם לא יגייס את המומחים המתאימים ואת יתר בעלי הכישורים הנדרשים הרי שהעסק ייכשל והשקעתו תרד לטמיון. בעלי המניות שהשקיעו במיזם הם שצריכים לדאוג ולא הממשלה. הסיכון של הצרכן בענף הטלפונים אפסי יחסית לסיכון הנלקח לדוגמא בעת קניית דירה או מכשיר חשמלי לבית (מקרר, מחשב, תנור...). אם חברת טלפון תפשוט את הרגל אז המנוי יכול לעבור מייד לאחת מהחברות המתחרות. הנזק זניח. אם חנות מוצרי אלקטרוניקה פושטת רגל ייתכן שהצרכן יפסיד אלפי ₪. למרות זאת, הממשלה והמדינה לא דורשים מבעלי חנויות מוצרי חשמל להוכיח יכולת פיננסית וכישורים. 

כדי למנוע ריכוז עוצמה בגוף יחיד יש לאסור על בעלויות צולבות בתחום התקשורת להפריד את השוק לרבדים שונים (בינלאומית, פנים-ארצית, סלולרית וכו') 

באותו נימוק אפשר להמשיך ולפרק את חברות הטלפון לרבדים נוספים כגון: חברה למתן שירותי מודיעין (144), חברה למכירת מידע (זמני המראה ונחיתה). בשוק תקשורת הנשלט ע"י המדינה, בו מוענקים רשיונות והיתרים והתחרות מוגבלת, אכן עלולה להיות בעיה בבעלות אחת על מספר עסקי תקשורות מקבילים. לעומת זאת, בשוק תחרותי ופתוח, ללא חסמי כניסה ממשלתיים, אין חשש "מבעלויות צולבות". נהפך הוא – ייתכן שההחלטה על פיצול חברה היא שרירותית לגמרי ומזיקה למשק ולאזרח כי המבנה האופטימלי הוא חברה מאוחדת ומשולבת. לדוגמה: הממשלה החליטה על הפרדה בין חברות טלפון המספקות שיחות בינלאומיות לבין שיחות מקומיות. יתכן בעתיד, כאשר השוק יהיה פתוח לתחרות וחופשי ממגבלות, שהמבנה האופטימלי שהשוק יוצר הוא דווקא חברות תקשורת שמאחדות שיחות בינלאומיות עם מקומיות ואולי גם עם שירותי אינטרנט וטלוויזיה. יזם בשוק התחרותי יאחד חברות רק אם יש בכך יתרון מול מתחריו. כפיית פיצול על היזם פוגעת בצרכן. החשש העיקרי הוא שהיזם יסבסד פעילות אחת, כדי "לשבור" מתחרה, על חשבון פעילות אחרת. בשוק תחרותי רשאי יזם לעשות זאת אך הוא מסתכן בהפסדים ובחשיפת האגף העסקי שצריך לשאת בנטל הסבסוד. גם כיום יש סבסוד צולב, כמעט בכל חברה גדולה – כמעט כל "מבצע" של חברה הוא סבסוד מוגבל בזמן של קו המוצרים "שבמבצע" על חשבון מוצרים אחרים. התחרות במשק מגבילה את "המבצע" בזמן. תעשיין שיתמיד "במבצע" לאורך זמן יפשוט רגל.

 

השיח הציבורי אצלנו עמוס בנושאי סרק. מתווכחים על צבע הכובע ולמי תהיה הסמכות לקבוע את הצבע, כאשר בכלל לא צריך לחבוש כובע.

פורסם ב- 2017

ה"פיתרון ההולנדי" למגורים בשכירות הוא דוגמא מובהקת של ניסיון סרק ממשלתי לנהל ענף כלכלי. הכשל אינו רק טכני – מחסור וביורוקרטיה, אלא גם בהשלכות החברתיות ובשחיתות העממית הנלווית.

פורסם ב- 2017

נתניהו שגה בגדול כאשר נפגש עם ארנון מוזס. המדינה וראשיה לא צריכים להתערב בענייני עיתונות.

פורסם ב- 2017

אנשי אקדמיה ועיתונאים טוענים שאסור לעיתון לפעול למען האינטרסים של בעלי העיתון. אסור למכור את גלובס לבעלים שעלולים "להשפיע" באמצעות העיתון.

פורסם ב- 2017

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות" עבר דרך ארוכה מאז היה העורך הכלכלי של העיתון הקומוניסטי "על המשמר". היום הוא יכול לכתוב לפעמים אפילו ב"קו ישר"...

פורסם ב- 2016

"ארגון ציבורי" הוא לרוב הונאה חוקית. כל ארגון כזה הופך מהר מאד לעסק פרטי של מנהליו ועובדיו הבכירים. את רשות השידור צריך לסגור ולא לפתוח מחדש.

 

פורסם ב- 2016

איך יודעת הרגולטורית, שעומדת בראש מועצת הרשות השנייה, מה בדיוק צריך להיות אורכה של מהדורת החדשות בערוץ 10? שעה שלמה או שעה ועשרים דקות? רגולטור מיותר, בראש מועצה מיותרת, בחסות משרד ממשלתי מיותר.

פורסם ב- 2016

שלטון מפא"י חלף מהעולם, אבל הווירוס הסוציאליסטי התנחל במוחו של הציבור. כולם משוכנעים שהתקשורת המשודרת חייבת להיות מוסדרת ומפוקחת לאורכה ולרוחבה. הרגולטורים הם התחליף המודרני והיקר למפא"י ההיסטורית.

פורסם ב- 2016

שירותי הדואר הם חלק "מהסקטור הציבורי המפואר". צרה צרורה. אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר.

פורסם ב- 2015

קיימת מדינה ולה "משטרת תרבות". למשטרת התרבות כפופה "ועדת הטלוויזיה". תפקידה להחליט במה רשאים ההמונים לצפות בטלוויזיה בשנה הקרובה. בוועדת הטלוויזיה יושבים אנשים חכמים שיודעים מה טוב לעם הנבער.

פורסם ב- 2015
ראשוןקודם123הבאאחרון
עמוד 1 מתוך 3

שחרור ענף התקשורת מעול הפוליטיקאים

מהפכת התקשורת בעידן החדש תחסוך אלפי משרות סרק מיותרות בסקטור הציבורי הממומנות כיום התקציב המדינה, ומאות מליונים שקלים אחרים המתוקצבים למימון הרשויות ומועצות התקשורת לסוגיהן. 

הסרת עול הרגולטור מצוואר חברות התקשורת תאפשר הקטנת עלויות, שחלקן ודאי יגיע לכיסו של הצרכן בעקבות התגברות התחרות. ענף התקשורת יוכל לצמוח, להתרחב ולהגיב במהירות לחידושים בעולם, ליצור אלפי מקומות עבודה חדשים ולהגדיל את חלקו בצמיחה המואצת של כלכלת ישראל. מגילת האיסורים הקיימת תמחק. חברות התקשורת יתמקדו בהתמודדות עסקית על ליבו וכיסו של הצרכן במקום להשקיע בהתגוששות ו"תחמון" הרגולטורים. 

סגירת משרד התקשורת ללא הקמה של "רשות תקשורת"

פתיחת ענף התקשורת לתחרות תביא לכך שהענף יהיה יעד אטרקטיבי ביותר להשקעות וליוזמות חדשות לצד מפעילי התקשורת הקיימים שירחיבו את פעולתם ויתאימו אותה לסביבה התחרותית החדשה. 

סגירת משרד התקשורת וגופי הרגולציה לסוגיהם תקצר דרסטית את משך הזמן הנדרש ליזמים ליישם רעיונות חדשניים בשוק. גופים קטנים יוכלו להצטרף לשוק התקשורת ללא צורך באישורים והיתרים להגברת התחרות, החדשנות ומגוון השירותים. 

יבוטלו תעסוקות הסרק שנוצרו במערכת המעוותת, עתירת הגופים הפרזיטים הרובצים כיום על צוואר הענף. מדינת ישראל תתייצב בראש החזית הטכנולוגית העולמית ביישומי תקשורת (לא רק בפיתוחים). התנאים החדשים יגררו גידול משמעותי בהשקעות בענף וייווצרו אלפי מקומות עבודה חדשים. 

סכום עתק יחסך למשלם המסים בעקבות סגירת רשויות הפיקוח השונות, ביטול משרד התקשורת, ביטול רשות השידור, הפרטת ערוץ 1, קול ישראל וגלי צה"ל, סגירת מועצת הכבלים, מועצת הרשות השנייה ויתר הגופים המסדירים. אלפי משרות מיותרות יבוטלו ויחסכו מיליארדי שקלים מידי שנה לתקציב המדינה. החיסכון יתורגם להקטנת המיסוי, הגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור והעלאה נוספת ברמת החיים בישראל. 

סגירת רשות השידור והפרטת כל הערוצים הממשלתיים

אין סיבה שממשלה תעסוק בבידור ובשידורי רדיו וטלוויזיה. כל הערוצים הממשלתיים כולל רשת א' , ב' , ג' , גלי צה"ל, ערוץ 1 ואחרים יופרטו או ייסגרו. הסקטור הפרטי מציע את אותם השירותים יעיל יותר וזול יותר

רשות השידור על כל חבריה, מנהליה ופוליטיקאים המתפרנסים ממנה תיסגר ולא תוקם מחדש. עולם התקשורת הישראלי יסתדר יפה בלעדיהם

בשנת 2014 הוחלט "סופית" לסגור את רשות השידור, אבל מיד עם סגירתה תתחיל לפעול רשות שידור "חדשה" – זכה כשלג, יעילה, וללא פוליטיקה... כמחצית מהעובדים של "הישנה" ייקלטו ברשות "החדשה" – מה שיבטיח אימוץ מהיר של הגנים ה,חברתיים" של הרשות הישנה. העובדים שיפוטרו יצאו כרגיל ברכוש גדול ורב – פיצוי על "הזכויות". 

אגרת הרדיו והטלוויזיה – הסוף

בהעדר רדיו וטלוויזיה ממשלתיים אין צורך באגרה. שידורים פרטיים ממומנים מפרסומות או דמי חיבור (כמו בכבלים). 

ערוצי טלוויזיה ורדיו פרטיים ללא צורך ברשיון

יזם שירצה להקים ערוץ טלוויזיה או רדיו לא יזדקק לרישיון ולא לתנאי מינימום. הפוליטיקאים לא יכתיבו באמצעות "ועדות" או רישיונות מה לשדר, כמה לשדר ולמי לשדר. גם לא את המחיר לצרכן או כמה דקות פרסומות ישודרו. כאמור, הציבור יחליט למי יש זכות קיום. היזם יצטרך לרכוש תדרים ולהקים את העסק. הסיכון שלו בלבד – כמו בכל עסק אחר. הציבור לא יממן את ההקמה ולא את ההפסדים. אם יהיו רווחים – המשק ייהנה מהמסים. 

כאשר התדרים יהיו בבעלות פרטית לא יהיו "ערוצים פיראטיים", כפי שאף אחד לא פולש ובונה בניין על מגרש בבעלות פרטית. פלישה יש רק לקרקע "ציבורית"... אם גנב ינסה לשדר "פיראטית" על תדר ששייך לחברה אחרת – אין ספק שיטופל באופן יעיל ומהיר ע"י הצד הנפגע (באמצעות רשויות החוק). יעיל מהטיפול של המדינה בשידור פיראטי הפולש ל"תדר ציבורי". 

טלוויזיה: ביטול מוסדות הפיקוח והרגולציה – תחרות חופשית

כל מוסדות הרגולציה יבוטלו ובכלל זה, מועצת הרשות השנייה, מועצת הכבלים, משרד התקשורת ודומיהם. לא יהיו מגבלות ולא יהיה צורך באישורים והיתרים. מי שיחליט על הרכב התכניות, אופיין ואיכותן יהיה הצרכן באמצעות מכשיר פשוט – מתג בורר התחנות ברדיו והשלט-רחוק של הטלוויזיה. תכנית לא אהודה תוסר מהמסך על ידי החברה המשדרת, אחרת – ה"רייטינג" ייפגע והכנסות הפרסום יתמעטו.

לא עוד פוליטיקאים ו"נציגי ציבור" יחליטו מה יופיע על המסך, אלא ציבור הצופים עצמו יחליט מה ראוי – פשוט ע"י מעבר לערוץ אחר. כך יוכלו לקום ערוצי טלוויזיה חדשים וחברות כבלים בהיקפים ארציים או מקומיים. חידושים טכנולוגים יאפשרו זאת בעלויות נמוכות יותר. אופציית השידור הטלוויזיוני תפתח גם בפני סקטורים קטנים. 

יתכן שייקום ערוץ טלוויזיה חרדי, ערוץ ללימודי תורה וגמרא, או ערוץ חדשות וכלכלה בלבד. שיקולי היזמים יתבססו על גודל השוק הפוטנציאלי. ייפסק הוויכוח הנצחי על כמות שעות הדת בטלוויזיה או "דיכוי הזמר המזרחי" או האם יש מקום לערוץ חדשות נוסף. אם די מאזינים ירצו מוזיקה יוונית אז חברות השידור יגיבו בהתאם לביקוש. 

אין סיבה לכפות ולהכתיב לציבור במה לצפות או להאזין או את כמות הפקות המקור בעברית. ציבור הצופים הוא שיחליט באמצעות השלט. היקף הפרסום לא יוגבל ע"י הפוליטיקאים אלא ע"י הצופים. ערוץ שיגזים בכמות הפרסומות – הצופים ינטשו אותו לטובת ערוץ אחר. גם המפרסמים יודעים שערך הפרסום יורד ככל שאורכה של הפסקת הפרסומות עולה. 

כמה ערוצים צריך ?

התשובה זהה לשאלת הנעלים: כמה חנויות נעליים צריך? לא הפוליטיקאים יקבעו כמה ערוצים צריך והאם צריך ערוץ חדשות או ערוץ מוזיקה קלסית, אם צריך לשדר הפקה מקומית או מערבון אמריקאי ומי ישדר את משחקי הכדור רגל של המונדיאל. ההחלטה נתונה בידי ציבור הצרכנים שמשפיע על חברות השידור והיזמים. היזמים מספקים את דרישות הציבור באופן נאמן ואובייקטיבי מכל רשות ממשלתית שהחלטותיה מוכתבות ע"י עסקנים פוליטיים ומערכות לחצים. 

אם יזם סבור שיש שוק לערוץ שישדר חדשות כלכלה בלבד – שיקים ערוץ כזה על חשבונו ועל סיכונו. אם טעה בשיקולו – ההפסד יהיה מכיסו ולא על חשבון הציבור. הממשלה לא תכתיב לבעלי הערוץ את מספר שעות השידור, לא את הרכב התכניות, לא לאיזה אזורים בארץ ישדר, לא יגביל את היקף הפרסומות ולא יקבע את מחיר המנוי החודשי. בדיוק כפי שיזם מחליט לפתוח חנות נעליים ללא התערבות "מועצת הנעליים" וללא רגולטור שכופה עליו לקנות 20% נעליים מתוצרת יפו.

החברות המשדרות בערוץ 2 יוכלו להיפרד ולשדר כל אחת בנפרד בערוצים מקבילים, להתאחד לחברה אחת או להישאר במתכונתן. החברות הוותיקות יאלצו להתמודד עם התחרות הגוברת מצד עשרות ערוצים חדשים שינסו לזכות בתשומת לבו של האזרח. יזם שירצה להשקיע בערוץ חדש יצטרך לרכוש תדר מתאים בשוק החופשי. הוא לא יזדקק לאישור או היתר ממשלתי. הציבור ישתתף ברווחיו דרך מס-הכנסה אך לא בהפסדיו, אם יהיו. 

הסרת הכבלים מחברות הכבלים

כיום אין תחרות בשידורי הכבלים. בתחילת שנות התשעים החליטה הממשלה כי השוק זקוק ל-5 חברות, לכל חברה הוקצה אזור בלעדי מסוים. מונופול אזורי. החברות הפסידו והתאחדו לחברה אחת – HOT, באישור הממונה על ההגבלים העסקיים. בעידן החדש יבוטלו המגבלות, תבוטל הבלעדיות וגם הפיקוח על מחיר השידור. חברות כבלים חדשות יוכלו להתחרות בכל אזור אם יהיה להן כדאי. לא יהיה צורך ברישיון, היתר או זיכיון. חברות כבלים יוכלו לשדר פרסומות, אם ירצו. ייתכן שדווקא אי-שידור פרסומות יעניק להן יתרון עסקי. 

יתכן שיקומו חברות כבלים בעלי אופי דתי באזור בני ברק וירושלים. או חברת כבלים ערבית באזור ואדי ערה. השוק יקבע את היקף חבילות השידור ואת מחירן. חברות הכבלים יוכלו לפתח ולהעניק כל שרות שימצאו לנכון לרבות שירותי טלפון, אינטרנט או כל מדיה אחרת. 

הפקות מקור – סוף לכפיה

כיום מחויב כל ערוץ טלוויזיה בהפקות מקור בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה. מאלצים את ציבור הצרכנים בתשלום-יתר עבור סבסוד הפקות מקומיות. כפיה זו אינה שונה מחקיקת חוק עידוד הצייר המקומי שבמסגרתו יחויב כל אזרח להחזיק בביתו לפחות ציור אחד פרי מכחולו של צייר ישראלי. 

בעידן החדש בתקשורת יחליט הצרכן מה התמהיל הרצוי לו בין הפקות מקומיות לבין תכניות מיובאות. היוצרים הישראלים יצטרכו להתחרות באיכות ובמחיר על ליבו של המאזין או הצופה הישראלי. חוקי הכפייה יבוטלו. רק בעידן החופשי יוכל לקום ערוץ טלוויזיה פרטי ללא צורך בוועדות, אישורים ומכרזים שישדר תכניות מקוריות של אומנים ישראלים מתחילים. ערוץ זה ישלם סכומים נמוכים לאומנים בראשית דרכם ובתמורה יעניק להם במה ראשונה.

כיום מחויבים הערוצים בהיקף כספי מסוים של השקעה בהפקת מקור, שיטה שמחייבת אותם להשקיע באומנים הידועים והיקרים יותר כדי לעמוד בדרישת החוק. ייתכן שדווקא בעידן החדש ייווצר תמריץ-אמת להפקות מקור בהיקף גדול מאשר כיום. 

סוף לוועדות ול"רפורמות"

ועדת גרונאו (1997) להסדרת תעריפי בזק... ועדת בועז (1995) להקמת רשות התקשורת, ועדת פלד (1997) לארגון מחדש של מערך השידורים, ועדת ברודט (1997) לפתיחת ענף התקשורת לתחרות, ועדת רוזן (1998) להקמת רשות תקשורת, ועדת ברודט (1999) לבחינת תחום הדואר, ועדת סמסונוב (2002) להסדרת שידורים מסחריים, ועדת אולניק (2002) להקמת הרשות הלאומית לתקשורת, ועדת קרול (2002) לתחרות בתקשורת נייחת, ועדת שכטר לבחינת הסדרת השידורים המסחריים (2014) ועוד (הרשימה חלקית)... 

מטרת "ועדה" היא התרת תסבוכת שנוצרה עקב יישום או אי-יישום מסקנות ועדה קודמת... אם בכלל מישהו התייחס להמלצות... תיקון עיוות באמצעות יצירת עיוות חדש.

הציבור בישראל בטוח ש"וועדות" ו"רפורמות" ירדו עם לוחות הברית מהר-סיני והם חלק הכרחי ובלתי נפרד מחיי העם היושב בציון. מדוע לא קמה "ועדה להסדרת המסחר בנעליים" או "הועדה לפתיחת ענף מספרות הנשים לתחרות"? מדוע איש אינו רואה צורך ב"רפורמה בענף הסיידים"? 

הסיבה פשוטה, ענפים אלה חופשיים מפיקוח ממשלתי, אין רשיונות עיסוק, אין מחירי מינימום או מקסימום, אין היתרים ואין מגבלות – חופש מוחלט. הדברים אינם כה מובנים מאליהם. יש והיו מדינות בהן גם ענפים אלה אינם חופשיים, ושם איש לא יגחך אם הממשלה תמנה "ועדת נעליים" ותכריז על רפורמה בייצור ומסחר בנעליים. 

"רפורמה" נדרשת בענפים עתירי מגבלות ממשלתיות. שנים של מעורבות פוליטית גורמים לפיגור הענף וליצירת עיוותים. הפסקת המעורבות הממשלתית בתחום התקשורת תשים קץ לצורך בוועדות ואז גם לא יהיה צורך "ברפורמות". הרפורמות יתבצעו יום יום, ללא כותרת בעיתון, ע"י יזמים בשוק תחרותי פתוח, שיגלו הזדמנויות עסקיות חדשות. הענף יפתח מאליו ויתייצב בחזית החידושים העולמיים. 

בראש "הגופים המסדירים" תמיד עומדים פוליטיקאים, אלה כפופים לחילופי שלטון תכופים ועוסקים בהישרדות פוליטית. כך נחשפת "המערכת המסדירה" ללחצים פוליטיים מצד גורמים אינטרסנטים בעלי כוח השפעה על "חברי המועצה". בנוסף, כאשר השר מתחלף מתחיל סבב מינויים חדש של הדרג המקצועי ושל הדרג "הכאילו מקצועי" הדואג למקורביו. אין שר חדש שאינו מצהיר כי הוא לא יהיה "חותמת גומי" להחלטות קודמיו... וסיבוב ביורוקראטי חדש מתחיל... 

לעתים "עמוסים" חברי המועצה בטיפול בסוגיה מרכזית מסוימת ושעתם אינה פנויה לעיסוק במטלות שוטפות אחרות. למועצות תמיד "חסר כוח אדם מקצועי" ותמיד "חסר תקציב". ובהגדרתה העדינה של ועדת אולניק להקמת הרשות הלאומית לתקשורת (דצמבר 2002): "...מעורבותם של משרדי ממשלה שונים בתהליך קבלת החלטות בתחום התקשורת יוצרת מערכת קבלת החלטות שאינה שקופה לציבור, וניזונה ממערכת שיקולים רחבה הנובעת מסדר יומם של המשרדים המעורבים בתהליך..." ובעברית צחה: כל אחד דואג למקורביו!... 

לחסום את הפוליטיקאים מהשתלטות על האינטרנט

בעידן המידע ברור, כי מדינות אשר יובילו מבחינה כלכלית, יהיו מדינות בהן ישרור חופש כלכלי מרבי, מדינות בהן הממשלות לא יפריעו להתפתחותו של הון אנושי – הממציאים, המהנדסים, המתכנתים והיזמים. התשתית החדשנית בעשור האחרון בחזית ענף התקשורת הוא האינטרנט. כפי שלא חזינו לפני שני עשורים את חשיבותו ומרכזיותו של האינטרנט, כך קשה כיום לחזות את שלב ההתפתחות הבא בעוד שני עשורים. ככל שקצב ההתפתחות הטכנולוגית מהיר יותר, כן תגדל רגישותו להשפעה הרסנית של פוליטיקאים. מעורבות ממשלתית בתחום טכנולוגיות המידע והתקשורת, רגולציה, הענקת זכויות מונופוליסטיות ל"זכיינים", סיבוך הענף בהיתרים, רישיונות, ועדות, מועצות והליכים משפטיים מתמשכים – גוררים לשורה ארוכה של עיוותים כלכליים, לעלויות מיותרות, ולהברחת יזמים. התוצאה הסופית תתבטא באיטיות-יתר באימוץ יישומים טכנולוגיים מתקדמים, הקטנת קצב יצירת מקומות עבודה במשק, הקטנת היעילות במשק ופיגור אחרי כלכלות אחרות בעולם. 

כבר ב- 1994 החליט משרד התקשורת "לעשות סדר" בענף החדש וכי מתן שירותי גישה לאינטרנט מצריך רישיון. הנימוק כרגיל הוא "טובת הציבור". ברוב מדינות העולם אין צורך ברישיון כזה. 

חברות הטלוויזיה בכבלים ניהלו מאבק יקר במשך מספר שנים על הזכות לספק שירותי גישה לאינטרנט. עיכוב יקר ומיותר. משרד התקשורת מגן על "בעלי זכויות" מתַחֲרות, גובה "תמלוגים" מאחרים, "דמי נגישות" ותשלומים עבור חידוש רישיונות והיתרים. 

בלימת הקדמה מתחילה כבר בתהליך הענקת רישיונות בתחומים טכנולוגיים חדשים – הרישיון מותנה בדרך כלל בשמירה על "זכויותיהם" של השחקנים הוותיקים ואיסור תחרות בהם. לדוגמה: ספקי גישה לאינטרנט מחויבים לפעול אך ורק באמצעות חברות התשתית הקיימות (כגון בזק). אם לדוגמה תתגלה הזדמנות עסקית-טכנולוגית לפעול ישירות מול האזרח הגולש, תוקם כפי הנראה וועדה, ותחליט על "רפורמה"... הוותיקים יעתרו לבג"ץ ועורכי הדין יחגגו... 

כבר בראשית עידן האינטרנט בישראל, נעשו מספר ניסיונות להחדרת טכנולוגיות חדשות אך הפוליטיקאים ("הרגולאטורים") היעילים חשפו במהרה את ה"פושעים", בעיקר בזכות סיוע שקיבלו מהשחקנים הוותיקים בענף. היוזמות נחנקו. הן נעשו בניגוד לחוקי דיכוי התקשורת. כך למשל, החלה כבר בשנת 1997 חברת גילת שירותי תקשורת לוויינית לספק קישורים לאינטרנט באמצעות לוויין, תוך עקיפת בזק. במקום לתת לשוק להחליט אם יש זכות קיום לשרות זה, הוטל איסור ממשלתי גורף על שימוש בטכנולוגיה זו. האיסורים לא נובעים מבעיות טכנולוגיות, אלא מהרצון להגן על גורמים אינטרסנטים מפני תחרות. הנימוק הרגיל – "טובת הציבור".

אין סיכוי שוועדה ממשלתית המורכבת מ"נציגי ציבור", תעמוד בקצב החידושים הטכנולוגיים ותתאים את ה"רפורמות" למציאות המשתנה במהירות. המשך המדיניות הנוכחית יגביר את קצב בזבוז המשאבים, ייקר את השירותים ויעכב, בקצב הולך וגדל את הטמעתן של טכנולוגיות חדשות במשק, המשמעות – אובדן תוצר ובלימת התקדמות טכנולוגית. 

בעידן החדש יבוטלו החוקים המגבילים את ענף האינטרנט. לא יידרש רישיון לפעול ולספק שירותי אינטרנט – בכל טכנולוגיה שהיא, בכל קטע של שרשרת אספקת השרות – החל מה"מייל האחרון" המחבר את הלקוח בבית ועד לגישה ישירה לשדרת האינטרנט העולמית. חופש האינטרנט ישתלב בתחרות המלאה שתהיה בענפי התקשורת האחרים – טלפוניה, סלולר, טלוויזיה, כבלים, לוויינים ומחשבים. לא יהיו "ועדות" ו"מועצות", יבוטל הצורך בהיתרים, זיכיונות ורישיונות. לא יהיו היטלים, אגרות, דמי זיכיון ותגמולים. לא יהיו מגבלות על מיזוגים. חברות יוכלו להתאחד או להתפרק כרצונן. 

תפקיד הממשלה בתחום התקשורת

עיקר תפקידה – לא להפריע, לא להתערב, לא להכתיב ולא לבלום. ספק אפילו אם יש צורך באיסור שידורי הסתה נגד המדינה או הגבלת ערוצי פורנוגרפיה בקוד חסימה. הורים שמעוניינים בחסימת פורנו יעדיפו חברת כבלים בעלת הסדר כזה. אין צורך שקומיסרים, עסקני ציבור, יצפו בתכנית טרם שידור ויחליטו מה טוב וראוי שנצפה, ויעניקו ברוב חסדם היתר. ערוץ שייפר את החוק יתבע ע"י מי שרואה עצמו נפגע. 

הכנסות הממשלה מענף התקשורת בעידן החדש ינבעו אך ורק ממס הכנסה ומס ערך מוסף (או מס אחיד אחר ראה פרק מיסים) ולא מהיטלים או אגרות ייחודיות. מעט המגבלות שיהיו לענף האינטרנט יעוגנו בחקיקה מתאימה. מדובר בעיקר על עמידה בתקנים, בהסכמים בינלאומיים, או הקצאת שימוש למדינה בזמן חירום. מי שיראה עצמו נפגע (כגון הוצאת דיבה) יוכל כמובן לפנות לבית-משפט. 

תפקיד הממשלה בתחום התדרים

החוק יקבע שאין לעשות שימוש בתדרים לשידורי הסתה, או שאין למכור תדרים לגורמים עוינים למדינה. ניתן לקבוע בחוק שזכות הקניין שרירה וקיימת כל עוד נעשה שימוש בפועל בתדר, ותדר לא מנוצל במשך תקופה ארוכה יוצע מחדש למכירה. ניתן לקבוע שהבעלות היא על "התדר הידוע" ביום רכישתו כי יתכן שפיתוחים טכנולוגיים בעתיד יאפשרו שימוש בתת-רצועות של אותו התדר בטכנולוגיה חדשנית ללא הפרעה לשידורי בעל התדר. אותן תת-רצועות שיאפשרו ניצול אינטנסיבי יותר של התדר יוצעו שוב למכירה. לחילופין, תדר שנקנה שייך לבעליו והוא רשאי לנצלו, או להשביתו – גם תת-רצועות של אותו תדר, שיתאפשרו טכנולוגית בעתיד, יישארו בבעלותו ותתאפשר מכירתן בשוק. 

החוק גם יקבע את "עקרון הקדימות" לפיו ערוץ חדש חייב לשדר באופן שלא יפריע ויגלוש לשידוריו של ערוץ קיים. עיקר תפקוד הממשלה יהיה בהגנה על זכות הקניין באמצעות מערכת החוק והמשפט. 

תפקיד הממשלה בתחום הטלפוניה

תפקיד מצומצם שאינו מצריך קיום "משרד תקשורת" או "רשות תקשורת", אלא די במחלקה זעירה במשרד הפנים שתסתייע מפעם לפעם במומחים חיצוניים. תפקידים לדוגמה: 

• קביעת מספרי טלפון וקידומות בעלי מבנה אחיד. כלל לא בטוח שיש צורך בהתערבות ממשלתית כאן. 

• הצעות לחקיקה – כגון חובת מתן גישה לשירותי חירום (משטרה, מכבי אש, אמבולנסים). 

• הכנת תדרים למכירה ליזמים במקביל להתפתחות טכנולוגיות. 

• הסכמים ותקנים בינלאומיים. 

• מניעת שליטה של גופים עוינים למדינה בחברות תקשורת. 

• תאום הערכות התקשורת לזמן חירום במקרה של מלחמה או אסונות טבע. 

• חקיקה שתאפשר זכויות מעבר להנחת תשתיות תקשורת אל בתי מנויים. 

האומנם קיים "כשל שוק" בתחום הטלפון ? 

"כשל שוק" הוא מצב בו מנגנון השוק (החופשי ממעורבות ממשלתית) מתקשה ליצור איזונים ובלמים, או בכלל לספק את השרות – וכתוצאה מכך עלול להיגרם נזק לציבור הצרכנים. נזק שהיה נמנע אילו מנגנון השוק עצמו היה מפתח את האיזון – מצב בו חברות רבות המתחרות על חסדי הצרכן. תחרות המונעת התייקרות. כדי למנוע "כשל שוק" על המדינה להתערב ולקבוע כללים, להשתלט על הענף הכושל ולהפעילו בעצמה. זו התיאורייה המקובלת. 

"כשל שוק" הוא מונח חביב על חסידי השליטה הממשלתית הריכוזית ועל חסידי האוטופיה הסוציאליסטית. אכן יש תחומים שמוגדרים כ"מוצר ציבורי" בהם לא קיים תמריץ עסקי להענקת השרות כי אי אפשר למנוע את השרות מ"טרמפיסטים" שמסרבים לשלם עבורו. דוגמאות מובהקות הם ביטחון המדינה ותאורת לילה ברחוב. אי אפשר למנוע את הגנת חיל האוויר מעל ביתו של אזרח אשר מתחמק מתשלום מיסים. שירותים אלה ראוי שהמדינה תעניק ותממן אותם באמצעות מיסים. שירותי טלפון ואספקת חשמל אינם נכללים בקטגוריה זו – אפשר לנתק מהשירות את סרבן התשלום. לא שילמת – לא תזכה לשירות. 

כפי שהסברנו במקום אחר, המונופולים בתחום הטלפון והחשמל לא נבעו מ"כשל שוק" אלא דווקא מ"כשל ממשלה" –הענקת זכויות מונופול על ידי הממשלה לגופים מסחריים. 

להלן מפורטים התירוצים העיקריים המושמעים על ידי אינטרסנטים להצדקת הרגולציה הכבדה בענף כיום. בהמשך, מתואר כיצד מנגנון השוק החופשי יכול לפתור את אותן "הבעיות" ללא רגולאציה: 

החשש העיקרי – "לב הבעיה" (במקרה של ביטול רגולציה):

חברת טלפון, בזק המונופוליסטית, מגיעה כמעט לכל בית ומשרד בישראל – כל חברה חדשה שתרצה להעניק שרות נייח או נייד תצטרך לקבל קישור אל מנויי בזק. בהעדר אפשרות לחייג אל מנויי בזק איש לא יצטרף לחברה החדשה, אלא אם זו תקים תשתית מלאה מקבילה ויקרה ומספר גדול של מנויים יצטרפו אליה בעת ובעונה אחת. במילים אחרות, החברה החדשה צריכה להגיע עם בזק להסכם "קישור גומלין", במסגרתו מנויי החברה החדשה יוכלו לעשות שימוש בחוטי הנחושת (או הסיב האופטי) של בזק לצורך חיוג אל מנויי בזק. הסכם הגומלין יגדיר כמה תשלם החברה החדשה לבזק על מתן "זכות מעבר" זו. קישור גומלין כזה לא יושג במו"מ חופשי מרצון בין הצדדים כי בזק לא תרוויח מהעניין אלא תפסיד (תאפשר דריסת רגל למתחרה על חשבונה). לכן חייב הרגולאטור (הממשלה) להתערב ולאלץ את בזק לאפשר את חיבור החברה החדשה וגם לקבוע את מחירי הקישור – כמה תחייב בזק את החברה החדשה עבור שירותי הקישור אל מנויי בזק. 

החשש הוא שבהעדר מעורבות הממשלה עלולה בזק, לדוגמה, ששולטת על "המייל האחרון" – קו הטלפון מהמרכזייה אל בית המנוי, לחסום את הגישה לחברות מתחרות שאינן קשורות לבזק. אם חשש זה אכן מוצדק ואכן צריך לאלץ את בזק לתת זכות גישה לכל החברות, מתעוררת השאלה מי יחליט על מחיר המעבר דרך תשתיות בזק? ומכאן הצורך לכאורה ב"רגולאטור" שיכפה על חברות הטלפון את זכות הגישה למתחרים ויקבע את המחיר שייגבה עבור השימוש בתשתיות בזק. אם כך, בתנאי תחרות חופשית ללא רגולציה, לא תוכל לקום חברת טלפון חדשה כי שום חברה ותיקה לא תאפשר לחברה חדשה להתחבר למנויי החברה הוותיקה. בכל מדינה בעולם המתקדם קיימת מעורבות ממשלתית (אם כי במידה משתנה) בתחום הטלפוניה, כאשר המוסדות המפקחים דומים למדי. 

אין בעולם אחידות דעים או מודל תאורטי מוסכם כיצד לקבוע מחירים אלה. זוהי למעשה הסוגיה היחידה שאינה מאפשרת לכאורה להיפטר מהרגולטור הממשלתי. הבעיה אינה בעיית תמחור בלבד. ישנם מספר חסמים נוספים: בהעדר רגולטור – לדוגמה, בזק יכולה להערים קשיים על מתחרה חדש. לדוגמה, באמצעות חיוב קוד גישה נוסף בן 4 ספרות לכל מנויי החברה האחרת שרוצים לחייג למנויי בזק ... 

סוגיית הצורך בכפייה ממשלתית של קישורי גומלין תקפה לכאורה לא רק ביחסים עם בזק, אלא בין כל חברת טלפון חדשה לבין חברות קיימות ומבוססות. קיים חשש שחברה ותיקה תחסום גישה של חברה חדשה אל מנוייה וכך לא תוכלנה לקום חברות טלפון חדשות. לדוגמה: חברת סלקום הוותיקה עלולה הייתה לחסום גישה של מנויי פרטנר (כאשר זו הוקמה). כלומר, לקוח של פרטנר או מירס לא יכול היה לחייג למנוי סלקום. לכאורה, כדאי כלכלית לחברה ותיקה להכשיל כך מתחרה חדש. לכן מחייב החוק את החברות הוותיקות להעמיד את התשתית שלהן לטובת חברות חדשות – להעניק שרות קישור גומלין למתחריהן ובמחיר "סביר". 

אכן נשמע כנימוק חזק למען מעורבות ממשלתית בקטע זה. הפרכת הנימוק בהמשך. 

סכנת התניית שרות בשרות אחר:

בהעדר רגולציה יכולה לכאורה חברת טלפון מבוססת, לכרוך יחד שרות שיחות בינלאומיות עם שרות שיחות מקומיות ואולי עם קישור לחברת אינטרנט אחת בלבד ולמנוע ממנוייה את האפשרות לבחור ספק אינטרנט או חברה לשיחות לחו"ל. לדוגמה, נניח שחברת בזק המופרטת והחופשית מתאחדת עם אינטרנט זהב, עם פרטנר (טלפון נייד) ועם ברק (לשיחות בינלאומיות) וחוסמת את מנוייה מלהתחבר לספק אינטרנט אחר, או לחייג לחו"ל דרך חברה אחרת. אכן סכנה לכאורה לתחרות החופשית. 

למה רק "סכנה לכאורה" – ראה בהמשך. 

שרות אוניברסלי שווה

חיוב חברות הטלפון להעניק שרות לכל אזרח בכל מקום במחיר זהה. הגיון סוציאליסטי, הנשמע רומנטי ונפלא על פניו. בהעדר כפייה קיימת סכנה לכאורה שחברות הטלפון ייקרו את השירות באזורי ארץ נידחים, או יתמקדו רק במגזרים רווחיים ביותר באזורי משרדים צפופים. 

אחלה נימוק חברתי. 

יתרון לחברות גדולות:

ערכו של שרות הטלפון לצרכן הבודד גדל ככל שגדל מספר המנויים של החברה. מנוי של פרטנר יעדיף להתקשר למנוי פרטנר אחר ולא למספר בזק של אותו מנוי כדי לחסוך בעלויות (בעיקר אם השיחה קצרה). כלומר, למנוי נוצר יתרון ככל שחברת הטלפון שלו גדולה יותר. 

"אפלייה מתקנת" לטובת חברות חדשות:

ביחסים בין חברה ותיקה ומבוססת לבין חברה חדשה עם מספר מנויים קטן יש חוסר האיזון בתועלת ששתי החברות מפיקות מהסכם קישור הגומלין ביניהן. החברה החדשה מקבלת גישה אל קהל עצום של מנויי החברה הוותיקה בעוד שלחברה הוותיקה צומחת תועלת מועטה מהגישה הניתנת למנוייה אל מספר המנויים המצומצם של החברה החדשה. החברה החדשה מרוויחה עבור מנוייה יותר. 

למונופול (כגון בזק) כוח רב, כי לחברת טלפון חדשה אין ערך אם בזק לא תאפשר קישור למנוייה. בתנאים של העדר קישור למנויי בזק יכול מתחרה חדש בשוק הטלפון הנייח לשרוד רק אם יקים תשתית מקבילה אל בתי המנויים וחלק ניכר ממנויי בזק יעברו אליו בעת ובעונה אחת. תסריט דמיוני למדי. 

כוחה של חברת טלפון קיימת נובע מהיותה מבוססת בשוק, ולא בגלל שרות טוב או מחירים זולים. זו הסיבה שלחברה קיימת ומבוססת אין תמריץ כלכלי לאפשר לחברה חדשה חיבור אל מנוייה. כאשר קמו החברות הסלולריות, לפני מספר שנים, היה התמריץ הכלכלי הטבעי של בזק (אילו הייתה חברה פרטית חופשית) לא לאפשר למנוי של טלפון סלולרי להתקשר למנוי בזק. אם לדוגמה תקום חברה מתחרה לבזק בטלפון נייחים אין לכאורה כל הגיון כלכלי שבזק תאפשר לאותה חברה חדשה קישור אל מנויי בזק. הבעיה נפתרת באמצעות הרגולטור – בכפיה. 

האם מנגנון השוק יוכל למלא את תפקיד הרגולאטור?

חסימת מתחרים

נניח מצב של העדר רגולציה והתגשמות החשש הקיצוני: בזק מודיעה, לאחר שהגיעה להסכם עם חברת סלקום, שלמנויי טלפון של חברות מתחרות לא תהיה יותר גישה אל מנויי סלקום ובזק... מלחמה. כל המנויים מוזמנים להצטרף לסלקום ובזק. מה יהיה? 

במצב כזה, מנויי סלקום-בזק ייפגעו לא פחות ממנויי המתחרים – מאות אלפי מנויים (של המתחרים) לא יוכלו להתקשר אליהם. עלויות התקשורת של מנויי סלקום-בזק יזנקו. הם יאלצו ליזום שיחות-יתר אל מנויי החברות המתחרות כי החבר/הלקוח/הספק – חסומים מלהתקשר אליהם. למנויי תאגיד בזק-סלקום ייגרם נזק. שום לקוח מסחרי לא יסכים שחלק ניכר מלקוחותיו יחסמו מלהתקשר אליו. לכן, חשש זה אינו סביר. חברה טלפון מסחרית לא מתאבדת. ייווצר מיד יתרון לחברה מתחרה שתכריז ותתחייב שכל מנוי של כל חברה מתחרה יכול להתקשר אל מנוייה. 

חברות האינטרנט המספקות שירותי דואר אלקטרוני (יאהו, הוט-מייל, אינטרנט זהב , נטויז'ין ורבות אחרות) ניצבות בפני בעיות דומות. מדוע שחברה א' תאפשר גישה חופשית למנויי חברה ב'? ובאיזה מחיר? וראה זה פלא – הרגולאטור לא מתערב, וקישורי הגומלין מסתדרים ע"י כוחות השוק לשביעות רצון משתמשי הדואר האלקטרוני. קל לשער את תגובת הלקוחות אילו קיבלו הודעה שתיבת הדואר שלהם לא תקלוט יותר הודעות דואר של מנויי אינטרנט זהב לדוגמה... 

ייקור קיצוני של דמי הקישוריות

מאותה סיבה לא ייתכן שחברה בודדת תקפיץ באופן קיצוני את דמי הקישוריות לשיחות נכנסות. יש לכך אפקט דומה לחסימת שיחות נכנסות. נניח שפלאפון, לדוגמה, תחייב כל מנוי של המתחרים, שמתקשר אל לקוחותיה, ב- 5 ₪ לכל דקת שיחה. תגובת המתחרים תהיה בוודאי במודעות ענק שמודיעות ללקוחותיהם להימנע משיחות יקרות אל מנויי פלאפון. כאשר נרצה לדבר עם מנוי של חברת פלאפון – נשלח לו SMS שיחייג אלינו. עלויות התקשורת של מנויי החברה החוסמת יזנקו וייווצר יתרון למתחרים. איזה מנוי יסכים שהחברה "שלו" תגביל או תקשה על שיחות נכנסות אליו? השוק יעניש את חברת הטלפון שמייקרת את השיחות הנכנסות אליה. 

קישורי גומלין יהיו נחלת כולם, ובמחיר סביר. כל חברה תרצה שלמנוייה תהיה גישה למנויי החברות האחרות. ההתחשבנות בין החברות תגיע למחיר שוק מוסכם בדרך של מו"מ, פישור וגישור העדיפה על הנחתות ממשלתיות. אין צורך ברגולאטור בירושלים. 

"תאום מחירים"

אין חשש שהחברות יעשו יד אחת, יתאמו מחירי תקשורת, וייקרו את השרות באופן קיצוני. צעד כזה לא יניב בהכרח רווחים גדולים יותר כי הצרכן יקטין את משך הדיבור.

קרטל מבוסס על העדר תחרות הדדית. כלומר, חברי הקרטל צריכים להסכים על מכסות של חלוקת הלקוחות ביניהם. הסכמה לאורך זמן בלתי אפשרית. הניסיון ההיסטורי בעולם מלמד שקרטל לא מחזיק מעמד – הוא מתפרק או מתאים את מחיריו למחירי השוק. הסיבה העיקרית היא שהחברה היעילה ביותר בקרטל, שיכולה להציע שירותים במחיר תחרותי ונמוך, תיכנע מהר מאד ללחצים של בעלי מניותיה לתרגם את יעילותה לרווח באמצעות הוזלת השירות ומשיכת לקוחות על חשבון מתחריה. סיבה אחרת היא שמחירים גבוהים מזמינים מתחרים חדשים לענף. 

מסיבות אלה ונוספות, אין חשש לאורך זמן ממחירים "בלתי סבירים". חברה סוררת תיענש על ידי הצרכנים. מנגנוני השוק יעילים מאשר הרגולאטור בירושלים. 

הקפצת מחיר שרירותית בלתי אפשרית בשוק תחרותי

על המגרש יתחרו מספר רב של שחקנים: חברות טלפון נייח, חברות סלולריות, חברות לתקשורת בינלאומית. בתנאים אלה לא יקשה על חברות הכבלים, חברות אינטרנט ואחרות להשתלב בשירות טלפוני לבתים בקצב הרצוי להן, ובאסטרטגיית חדירה שיבחרו בה (קרוב לוודאי שהחיבור הראשוני יהיה אל פלחי שוק רווחיים). טכנולוגיות חדשות שעומדות בפתח יקדמו את התחרות ויעודדו שחקנים חדשים לעלות למגרש. לא יהיו הגבלות ולא יידרשו תנאי מינימום. כבר כיום מעדיפים צעירים רבים, הגרים בדירות שכורות, לוותר על קו בזק ולהסתפק בטלפון הסלולרי. סביר להניח שאפילו הטלפון הסלולרי עשוי במהרה להפוך, גם במגזרים אחרים, לתחליף תחרותי לטלפון הנייח, או לפחות – בלם להעלאות מחירים מצד חברות הטלפון הנייח. 

ההתפתחויות המהירות בתחום התקשורת מטשטשות את ההבדלים בין שווקים שהיו בעבר הלא-רחוק נפרדים. ניתן לספק שירותי טלפון נייח באמצעות כבלי הטלוויזיה וכבלי חשמל. אפשר לספק אינטרנט באמצעות טלפונים סלולרים או טלוויזיה בכבלים, אפשר להעביר שידורי ווידיאו וטלוויזיה באמצעות טלפונים סלולרים חכמים. המחשב, הטלפון והטלוויזיה מתקרבים והולכים. העתיד צופן בחובו חידושים שקשה לדמיין. 

קצב התפתחות טכנולוגיית התקשורת מהיר מהרגולאטורים, ואפילו מקצב העדכון של אתר זה... השימוש באינטרנט (או האמצעי שיחליף את האינטרנט...) כפלטפורמה לתקשורת צובר תאוצה ובמחירים אפסיים. החיבור בין האינטרנט לטלפון מאפשר יישומים שנחשבו עד לאתמול לדמיוניים. 

חרב התחרות היא הערובה שחברת טלפון לא "תשתולל" במחירים וגם תאפשר חיבור וקישור לכל חברה אחרת. התייקרות לא סבירה תזמין מתחרים להיכנס לענף, ותקטין את הסיכון העסקי שמתחרה חדש לוקח על עצמו. 

החשש משליטת בזק בקטע ה"מייל האחרון"

החשש העיקרי נובע מהשליטה הנוכחית של בזק על הקשר לביתו של הלקוח – "המייל האחרון" (חוטי הנחושת או הסיב האופטי מהבית אל מרכזיית בזק). האם השוק יכול ליצור בלם מאזן לרצונו הטבעי של כל עסק החופשי מפיקוח, להעלאת תעריפים דורסנית גם בקטע זה? 

כבר כיום ניתן להעריך מה יהיה המחיר המקסימלי שבזק עלולה לחייב עבור שירותיה בקטעים מונופוליסטים: זהו מחיר השיחה בטלפון סלולרי. אם בזק החופשית ממגבלות תעלה מחירים, ואלה יתקרבו לעלות השיחות בטלפון סלולרי, הרי שהטלפון הסלולרי יהפוך לאלטרנטיבה כדאית למכשיר הטלפון הנייח. אם נביא בחשבון את מרכיב החיוב הקבוע שבחשבון הטלפון נגיע למסקנה שמרחב העלאת המחירים של בזק מצומצם עוד יותר. מעבר לכך – הלקוחות ינטשו. אבל ספק אם בזק, החופשית ממגבלות, תמצה גם העלאת מחיר תאורטית זו. נקיטת אסטרטגיה כזו ע"י בזק תזמין מתחרים חדשים לענף.

קיימות מספר טכנולוגיות שעשויות להוות אלטרנטיבה למתן שרות "המייל-האחרון" אל בית המנוי הטלפון. לדוגמה: כבלי הטלוויזיה בכבלים, או שידורי אלחוט בתדר מיקרוגל, או אפילו מערכת סלולרית נייחת (הקישור בין המרכזייה אל הטלפון הנייח בבית הוא אלחוטי, דרך אנטנה משותפת לכל דיירי הבניין), או כל טכנולוגיה אחרת שוודאי תצוץ. המתחרים יכנסו דווקא לאזורים בהם בזק תעלה מחירים. העלאת מחירים ע"י בזק מקטינה את הסיכון שמתחרה חדש לוקח על עצמו. 

השוק יוזם פתרונות נגד ייקור. הצרכנים תמיד ייבחרו בשירות הנוח והזול יותר. בעבר, כאשר החברות הסלולאריות גבו מחיר גבוה על השלמת שיחה שחויגה מחברה אחרת צצו בשוק "מתאמים סלולאריים" שהותקנו במרכזיות בחברות עסקיות רבות וחסכו עלויות יקרות. כאשר חייגנו במקום העבודה אל מנוי של טלפון נייד, מרכזיית התקשורת בעסק זיהתה לאיזו חברת תקשורת מחובר מנוי היעד אליו אנחנו מחייגים וניתבה את השיחה היוצאת דרך "מתאם סלולרי" וטלפון נייד שחוברו למרכזיה. הקו הנייד לביצוע השיחה היוצאת שנבחר היה שייך לאותה חברה סלולרית כמו נמען השיחה. כך למעשה בוצעה השיחה היוצאת כשיחה בין שני מנויי אותה חברה וזכתה לתעריף זול (שיחה בין מנויי אותה חברה הייתה זולה מאשר שיחה אל מנוי חברה מתחרה). 

חשיבות ההפרטה "בכל מחיר"

חשוב להפריט כל שרות שאיננו "מוצר ציבורי" מובהק (שממילא אף חברה עסקית לא תתנדב לספק). תנאי אחד חייב להתקיים בהפרטה: הפסקת כל הגנה מתחרות לעסק המופרט: לא הבטחת מחירי מינימום, לא הבטחת בלעדיות, לא הגנה מיבוא מתחרה, לא העדפות ולא חסימת מתחרים כלשהי על ידי החוק. מתנגדי ההפרטה האידיאולוגיים תמיד יטענו שניתן היה לקבל מחיר טוב יותר, ושמוכרים נכסי ציבור בזול למקורבי השלטון (וייתכן שזה נכון...). חשיבות ההפרטה כה גבוהה שכדאי אפילו להעניק את אדמות הקיבוצים לקיבוצניקים חינם, את חברת החשמל לעובדיה, ואת הנמל לבעלות עובדיו. ובתנאי שלמחרת – הכול פתוח לתחרות. אין צדק? יכול להיות. אבל אחרת קשה לצאת מהפלונטר של עשרות שנות סוציאליזם – בהמשך הבעלות הממשלתית טמון נזק רב מהפרטה לא "מושלמת". 

אין הצדקה ל"שרות אוניברסלי שווה לכל"

נניח שספק תקשורת ינצל ויכפיל את המחיר ל"ישובים בודדים בגליל" – התגובה המיידית של הצרכנים תהייה צמצום כמות השיחות וקיטון בהכנסות הספק. דווקא המחירים הגבוהים יעודדו מתחרים להציע שירותי טלפון באזורים אלה, תוך מסע פרסום שידגיש את "נבזותו" של הספק. 

"שרות אוניברסלי שווה" מתעלם מכך שעלויות השרות לא תמיד זהות וקרוב לוודאי שעלות הנחת תשתית טלפון גבוהה יותר במושב בגליל מאשר ברמת-גן הצפופה. כדי ליצור תעריף אחיד במצב הנוכחי צריך להעלות במקצת את המחירים ברמת-גן כדי לסבסד את שיחות הטלפון במושב ברמת הגולן. אם נמשיך הגיון זה – צריך היה להקטין גם את עלות פעימות המונה לאמהות חד-הוריות או לקשישים... מדוע לחייב סבסוד טלפון רק על בסיס גאוגרפי? 

נתעלם לרגע מרטוריקה פוליטית בסוגיית השרות האוניברסלי. מדוע בעצם זכאי מנוי טלפון ברמת-הגולן (הנחשבת בישראל ל"מקום מרוחק") לסובסידיה על חשבון הצרכנים ברמת-גן? הרי מצבם הכלכלי של חברי המושב בגולן טוב ממצבם של חלק ניכר מתושבי רמת-גן. מדוע בעצם שלא ישלמו מחיר גבוה יותר עבור שירותי טלפון? לכל מיקום יש יתרונות וחסרונות: לתושבי רמת-גן קל יותר להגיע לקניון או למשחק כדורגל. מאידך גיסא, בית ברמת-גן יקר בהרבה מאשר בגולן. תושבי רמת גן גם סובלים מפקקי תנועה ואוויר מזוהם; לעומת זאת, אפשר לרדת לרחוב לקנות פיצוחים... אין שום סיבה לסבסד את שירותי הטלפון או הטלוויזיה ברמת הגולן על חשבון תושבי רמת-גן. 

שוק חופשי מפיקוח יאפשר לחברות טלפון רבות חדשות, בטכנולוגיות שונות להיכנס לשוק ולהתחרות. סביר שהתחרות תתחיל ב"שמנת" – אזורי משרדים צפופים או שכונות מגורים מבוססות. בשלב הראשון אכן ירדו המחירים באזורים אלה. עם ירידת המחירים תקטן התשואה על ההשקעה ותגדל הכדאיות לחדור לפלחי שוק נוספים ורחוקים יותר. ייתכן שמחירי השיחות לא יהיו אחידים בכל אזורי הארץ, אך יהיו נמוכים מאשר כיום. השוק, במקרה זה פועל לטובת שכבות עניות: עלויות התקשורת שלהן יקטנו – רובן מתרכזות באזורים צפופים ולא במושב מבודד ומרוחק. 

אין הצדקה שענף כה דינמי יסובך, יוגבל וייבלם ע"י רשויות פוליטיות מסורבלות, בייחוד במדינה קטנה כמו ישראל, בה יישוב שנחשב ל"רחוק" נמצא במרחק פנים-עירוני בארצות אחרות. 

האם באמת קיימת סכנה של "התניית שרות בשרות אחר" ?

בהעדר רגולציה, יכולה לכאורה חברת תקשורת לכרוך יחד שרות שיחות בינלאומיות ושרות שיחות מקומיות (ושירותים אחרים) ולא לאפשר לסַפַק שיחות בינלאומיות אחר לעשות שימוש בקווים שלה. או דוגמה אחרת – הקישור לאינטרנט יוגבל לספק אינטרנט אחד שמועדף ע"י חברת הטלפון. 

הבה נניח, לדוגמה, שחברת בזק החופשית ממגבלות אכן נוהגת כך. יכולות להיות לכך שתי סיבות – הרצון של בזק לגבות מחיר גבוה יותר עבור השרות במסגרת החדשה, גבוה מהאלטרנטיבה של מחיר השוק התחרותי. או הסיבה השנייה – איחוד השירותים יאפשר לבזק להציע מחיר כולל תחרותי ונמוך יותר עבור החבילה. הרצון להוזיל אינו מטריד את הצרכן אך גם האפשרות להתייקרות לא צריכה להפחיד – התייקרות עלולה לסמן לחברות מתחרות על כדאיות גדלה להיכנס לתחום ולהתחרות בבזק. חברה שרוצה להתנות שרות אחד בשרות אחר – שתתנה. 

חברה מתחרה עלולה להציע חבילה דומה במחיר זול יותר. ייתכן שההפרדה הכפויה כיום בין חברות לשיחות בינלאומיות לבין חברות לשיחות פנים-ארציות היא מלאכותית ומיותרת ומקומם הטבעי של השיחות הבינלאומיות הוא בחיקה של חברת טלפון אחת? 

גם כיום יש לא מעט שירותים שנכללים בחבילה של בזק. לדוגמה: שרות מודיעין 144. כפי שמחוקק לא מאלץ את בזק להיפרד משרות זה, אל לו לכפות על בזק את הפרדת השיחות הבינלאומיות. השוק יעשה זאת אם יש צורך אובייקטיבי בכך. 

אז איך תוכל לקום חברת טלפון חדשה בתנאים של שוק חופשי?

אכן קשה. כיום עוזרת הממשלה לחברה חדשה שזוכה במכרז להשתלב בשוק, אך מאידך גיסא מקשה עליה בהתחייבויות שונות כגון מתן שרות-ארצי, תעריפים וכדומה. בסיכומו של יום לא ברור אם הממשלה מקילה או מכבידה על מתחרה חדש. עידוד ממשלתי בסיוע והגנה על חברת תקשורת חדשה טומן בחובו סכנה לעיוותים כלכליים אפילו עד כדי הקמת חברה מיותרת שרק תפגע בוותיקות ללא הצדקה. המצב עלול להסתבך כשהממשלה תעמוד בפני דילמה אם להניח לחברה החדשה להתמוטט או להעניק לה שורת הקלות ופטורים מחובות שהותנו במכרז כדי לאפשר לה לשרוד. במקרה כזה תקומם עליה את החברות הותיקות והתסבוכת תתרחב. מקרה דומה ארע לערוץ 10 בטלוויזיה. 

יזם שירצה להקים חברת תקשורת בעידן החדש לא יזדקק כלל למגע עם השלטונות. הוא יצטרך לשכנע את המשקיעים שיש מקום לחברה נוספת ושיש לו אסטרטגיית שיווק, ואולי חשוב יותר – אסטרטגיית חדירה לשוק ברת-ביצוע. בהעדר הגנה וסיוע ממשלתיים מצד אחד, וחיובים ממשלתיים מהצד האחר, תחול האחריות להצלחה על בעלי המניות של החברה החדשה בלבד. הציבור לא משתתף בסיכון – בדיוק כמו במקרה של יזם שרוצה להשקיע בהקמת סופרמרקט חדש או בית מרקחת מתחרה לסופר פארם. 

הקושי העיקרי של יזם חברת טלפון חדשה הוא הרצון הטבעי של החברות הוותיקות להחרים אותו ולהקשות עליו בקישור למנוייהן – בהעדר חוק שמכריח אותן לנהוג כך. היזם יצטרך להוכיח לציבור שיש לו יתרון בתחום מסוים, אחרת אין סיבה לעבור אליו. ליזם חדש יש יתרון ביכולת לאמץ טכנולוגיה חדשה – הרבה לפני שהחברות הוותיקות המסורבלות יאמצו אותה. 

ייתכן לדוגמה, יזם סלולרי חדש שיציע בשלב הראשון שרות פנים-עירוני בין בני המשפחה בלבד, או תקשורת בין עובדים באותה חברה, ובמחיר זול להדהים. למשפחות רבות יהיה כדאי להצטרף לשרות, בנוסף למנוי שהם מחזיקים בחברה אחרת. אמנם, המנויים יוכלו בשלב הראשון לתקשר רק עם בני משפחתם ועם מנויי החברה האחרים בתחום העיר בלבד... אך המחיר כדאי. בהדרגה יגדל מספר המנויים למסה קריטית שהחברות הוותיקות לא יוכלו יותר להתעלם מהם ויתחיל מו"מ לקישור גומלין. 

"כאילו הפרטה" של חברת בזק

(הקטע נכתב כאשר בזק הייתה חברה ממשלתית, לפני הפרטתה ומכירתה לקבוצת סבן בשנת 2005). 

ניתן לבצע הפרטה אמיתית רק כאשר מפריטים חברה אל שוק תחרותי פתוח ללא רגולציה ממשלתית. אם "מפריטים" את בזק כאשר מעליה חגים מוסדות רגולציה הקובעים את מחירי השיחות, מחיר קישור הגומלין, ועוד סידרה ארוכה של מגבלות וחובות – זו אינה הפרטה, אלא מכירה של מונופול ממשלתי לידי מונופול פרטי. רישיון לרווח הון בטוח.

כיצד, לדוגמה, נקבע "מחיר ריאלי" עבור השימוש בתשתית בזק ע"י החברות המתחרות? מי ישקיע במניות בזק כאשר רווחיה נקבעים שרירותית ע"י "ועדה" של פוליטיקאים, מי ערב למשקיעים שהוועדה לא תשנה את דעתה בעקבות לחצים פופוליסטים או אינטרסים פוליטיים מאוחר יותר? 

בתנאים אלה מקבלים "הפרטה-הישראלית" – איל הון, בדרך כלל מקורב לשלטון, רוכש "גרעין שליטה", תוך קבלת חבילת הטבות ובטחונות מרופדת היטב. מחיר השיחות יקבע ע"י "וועדה" לה יגישו המשקיעים "תחשיבים". אין להניח שהמשקיע הפרטי יתנדב להפסיד. סביר, אם כך, שבעלי "גרעין השליטה" יקבלו הבטחות מוצקות שהפוליטיקאים ידאגו לרווח... לכן, הפוליטיקאים "המפקחים" תמיד יקבלו את "התחשיבים" ויעדכנו תעריפים ותנאים אחרים... הפרטה שתעלה ביוקר למשלם המיסים.

כך יוחלף המונופול הממשלתי יוחלף במעין מונופול פרטי. כל ניסיון עתידי לנגוס במונופול הפרטי יסתיים בדיונים משפטיים מתמשכים וב"הסדר פיצויים". ייתכן גם מצב הפוך, בו המשקיע, מקבל "הבטחות" מראש, אשר מתנפצות אל סלעי המציאות מאוחר יותר. אז עלול להתברר ששילם מחיר מופקע עבור ה"מציאה" הממשלתית. 

אם כך, מה מטרת הפרטה לא-מושלמת של חברה ממשלתית כגון בזק? פשוט מאד – "כסף עכשיו" לממשלה המפריטה, ולא לממשלה כלשהי בעתיד. העברת סכום חד-פעמי גדול מהמשקיע אל הממשלה השלטת בזמן ה"הפרטה" כתחליף להכנסות שבזק הממשלתית אמורה הייתה להזרים מהכנסותיה השוטפות (אילו לא הייתה מופרטת), לכיסי מספר ממשלות עתידיות לאורך תקופה ארוכה. סיבה אחרת יכולה להיות: מכירה למישהו "משלנו". 

הפרטה מלאה של הדואר

התפתחויות טכנולוגיות בתחום התקשורת הן האיום הכבד ביותר על עולם הדואר המסורתי. קצב הצמיחה של העברת מסרים באמצעים אלקטרונים גבוה משמעותית מזה של העברת מסרים באמצעות הדואר. תחרות עזה צמחה לדואר בתחום העברת חבילות לחו"ל באמצעות חברות רב לאומיות כגון פדרל אקספרס ובאמצעות עשרות חברות שליחויות פנים ארציות. מוסדות רבים כגון עיריות, חברת חשמל ועוד – מפיצים דואר באמצעים עצמיים. 

בתחילת 2006 נפתחו לתחרות 67% משוק הדואר. לפי התכנית, עד יולי 2009 אמורים להיפתח לתחרות 90% מדברי הדואר. אין הצדקה שממשלה תעסוק במתן שירות עסקי לחלוטין כגון דואר. חברת דואר ישראל הממשלתית תופרט. הענף יפתח לתחרות מלאה ללא מגבלות וללא פיקוח. תעריפים יקבעו ע"י השוק. לא תהיה הגבלה על תחרות וכל יזם יוכל להקים חברה למשלוח והפצת דואר. בתנאי תחרות יתכן שיהיו רמות מחירים שונות למשלוח דואר לפי אזור גאוגרפי בארץ ולא רק לפי המשקל. עוד חממת מינויים לפוליטיקאים ולעסקנים תיאסף אל דפי ההיסטוריה. 

שווייה של חברת הדואר לצורכי הפרטה יהיה גבוה בזכות פריסתה הארצית והיקף נכסי הנדל"ן שיהיו בבעלותה. צפויה הכנסה חד-פעמית גבוהה כתוצאה מהפרטתה. 

בתוקף אמנת הדואר הבינלאומית, עליה חתומה גם מדינת ישראל, מעביר דואר ישראל כל דבר דואר שמגיע מחו"ל אל יעד בארץ ללא חיוב בתשלום וכך נוהגות גם מדינות אחרות. שירות זה ימשיך להתבצע על חשבון המדינה אך החלוקה בפועל לנמען בישראל תתבצע על ידי חברות דואר פנים-ארציות שיזכו במכרזי החלוקה האזוריים. לא תהיה מעורבות של המדינה בחלוקת דואר מעבר למקטע זה המתחייב מאמנות בינלאומיות. לא תהיה "כאילו הפרטה" ולא יהיו גופי רגולציה ופיקוח. 

הפרטת ספקטרום התדרים

שידור אלחוטי "רוכב" על גלים אלקטרומגנטיים. כדי ששידור א' לא יתערבב ויתערבל עם שידור ב' יש לשדר כל אחד מהם בתדר שונה. המכשיר המשדר והמכשיר הקולט מכוונים לתדר מסוים בלבד ועושים בו שימוש בלעדי. 

הממשלה היא בעלת מגוון התדרים ("ספקטרום") בתוקף החוק. מקובל לחשוב שספקטרום התדרים הניתנים לניצול לצורך שידור אלחוטי (טלוויזיה, רדיו, טלפונים אלחוטיים, טלפונים סלולרים וכדומה) מוגבל; על כן צריכה הממשלה לעשות סדר כדי למנוע "בלגן"... ברוב המקרים, דווקא כאשר ממשלה "עושה סדר" –  מתרבה הבלגן... 

ראשית, ישנם צרכים לאומיים – תדרים לכוחות הביטחון – לצבא, למשטרה וכדומה. שנית, ישנם תדרים שצריך להקצות לצורך שידורים ארציים כגון טלוויזיה ורדיו. ולבסוף – תדרים לשימוש חופשי של הציבור כגון בטלפונים אלחוטיים ביתיים. 

בעלות ממשלתית על ספקטרום התדרים (האנלוגיים והדיגיטאליים). מזיקה למשק לא פחות מבעלות ממשלתית על קרקעות או על ענפים אחרים. השיטה נותנת כוח בידי הממסד הפוליטי להחליט למי תהיה הזכות להפעיל תחנת רדיו או טלוויזיה, שירותי טלפון ועוד. קשה להניח ששיקולי הממסד להענקת "זיכיונות" ו"רישיונות" בתחום התקשורת אובייקטיבים מאשר בתחומים אחרים... 

ממשלה אינה מסוגלת לקבוע "מחיר נכון" לשימוש באותם התדרים... ייתכן שהמחיר נמוך מידי ואז החברה העסקית נהנית מסובסידיה... או שהמחיר הנדרש גבוה מידי ואז החברה הזוכה מתקשה להתחרות בשוק ושוב לבסוף הצרכן משלם. וכמובן, יש מי שזוכה בתדרים "חינם" כגון הצבא ויתר כוחות הביטחון, אלה ינהגו כדרך הטבע – מה שמקבלים חינם גורם לשימוש בזבזני ובלתי יעיל. 

ערוץ הטלוויזיה הראשון (רשות השידור) מסתייע כיום ברשת משדרים מיושנת, הנחשבת ל"זוללת" תדרים. שיטות שידור דיגיטליות המקובלות בארה"ב ובאירופה מאפשרות שידור של 6 ערוצי טלוויזיה על גבי התדר האנלוגי האחד המשמש את רשות השידור. מה ערכם הכלכלי של התדרים המבוזבזים ע"י רשות שידור ממשלתית? 

הפרטת התדרים ומכירתם לחברות המשתמשות יכולה להיות מקור הכנסה חד-פעמי גדול לקופת המדינה. ההפרטה תקבע ערך כלכלי לשימוש בתדרים – השוק יקבע את המחיר וישרדו אלה שיעשו את השימוש היעיל ביותר בתדרים. יזם שירצה להקים תחנת רדיו אזורית או ארצית יצטרך לקנות תדר מתאים מבעליו, בדיוק כפי שיזם שרוצה לבנות בניין קונה קרקע מבעליה. מחיר הקרקע נקבע ע"י השוק. מחיר התדרים יקבע גם הוא ע"י השוק. הצבא לדוגמה, עשיר בתדרים. הפרטת התדרים תיצור להם ערך כלכלי. צריך לאפשר למערכת הביטחון למכור תדרים פנויים וההכנסות יתווספו לתקציב הביטחון השוטף כפי שהיום מפנה הצבא קרקעות בבסיסים במרכזי ערים תמורת "פיצוי הולם". מתן ערך כלכלי לתדרים יגלה לפתע שלצבא יש עודף תדרים... 

חברה שבבעלותה תדר שידור תוכל לסחור בו, להשכירו או למוכרו לגורם אחר ולכל סוג של שימוש. כפי שקורה בעולם העסקים, קרוב לוודאי שיקום יזם, בעל רעיון עסקי חדש או שונה, שיציע לחברה מחזיקת התדר מחיר מפתה עבור רכישת התדר. או לחלופין, כונס נכסים ימכור את התדרים של ערוץ טלוויזיה כושל שיפשוט רגל. 

תדרי השידור האלחוטי אינם משאב סופי ומוגבל. שיפורים טכנולוגים מאפשרים את "הגדלת העוגה" – העברת יותר שידורים ברצועת תדר מסוימת. יתר על כן – שיפורים ופיתוחים חדשים מאפשרים שיטות העברת מידע שאינן כרוכות בניצול תדרים מסורתיים, כגון העברת שיחות (ובעצם, כל סוג מידע כולל טלוויזיה) באמצעות האינטרנט. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אין ספק שחידושים טכנולוגיים יוזילו את מחיר תשתיות התדרים בשוק. חדירת שידורים דיגיטאליים וביטול הצורך ברישיונות וזיכיונות שידור תאפשר לעשרות חברות שידור לעלות למגרש. מעטים ישרדו את התחרות. הצרכן יחליט למי יש זכות קיום. 

לקריאה נוספת על עקרונות להפרטת ספקטרום התדרים. 

כיבוד זכות הקניין וזכויות הפרט

עד כאן הסברנו את היתרונות ה"טכניים" של שוק תקשורת חופשי ממעורבות הממסד. אך, כמו בכל תחום אחר באתר זה, החופש ממעורבות ממשלתית נובע מהגנה קפדנית על זכויות הפרט לפעול כרצונו כל עוד אינו פוגע בזכות זהה של הזולת. זכות הקניין היא חלק מהזכויות הטבעיות של הפרט.

זכותו של כל יזם להשקיע ולהקים עסק. זכותו של כל אזרח להחליט אם לקנות את שירותי העסק. משהוקם עסק, הוא קניינו הבלעדי של בעלי העסק. מדינה שמכבדת את זכויות הפרט לא יכולה להכתיב לבעל העסק באיזה מחיר למכור את שירותיו או להפקיע מקניינו תשתיות שהקים ולהעניקן למישהו אחר (כדי "לעודד מתחרה חדש").

זכותו המלאה של יזם למכור את שירותיו למי שיחפוץ והיכן שירצה – העסק ומוצריו הם קניינו הבלעדי. חברת תקשורת רשאית להחליט ששירותיה ניתנים לתושבי רעננה בלבד, ויותנו במתן שירותי אינטרנט, שיחות לחו"ל ומנוי לכבלים. אם המגבלות אינן לרוח הצרכנים –  היזם ייפגע. אם יהיו לו די לקוחות בתנאים אלה, הרי שהוא מספק צורך והעדפה של צרכנים יותר ממתחרים אחרים. כל התערבות של מדינה היא פגיעה בזכויות הפרט ואינה מוסרית.  

והיה באחרית הימים... מסע להמחשת העתיד

קשה להתנבא על "אחרית הימים" ובייחוד בתחום התקשורת. בקושי אפשר לחזות 5 שנים קדימה. טכנולוגיות חדשות צצות ומאיימות להפוך את קודמותיהן ללא-רלוונטיות. והאיום יוגשם ומהר. טכנולוגיות התקשורת מקיפות את כל סוגי המידייה – קול, נתונים ותמונות – הן מאופיינות כיום בראשי תיבות של 3-4 אותיות באנגלית שרוב הציבור לא מבין אותן אך יאמצן במהירות. גם החדיש ביותר יהפוך מהר מאד לנחלת העבר ויפנה מקומו לאולטרה-חדיש. והרגולאטורים בירושלים מתכנסים, דנים, מתכסחים ומתחמנים; חברי כנסת מצביעים על חוקים ותקנות – כולם טוחנים מים על נושאים שכבר לפני 2 דורות (דורות של פיתוחי אלקטרוניקה) לא היו רלוונטיים. נגביל את סיפור "אחרית הימים" לטכנולוגיות הישנות והמובנות לרובנו. זאת כדי להמחיש את המסקנה: אם מעורבות המדינה בתקשורת מיותרת כבר מאתמול – אז מעורבותה בעתיד מיותרת שבעתיים: 

==================================================

שנים לאחר פתיחת ענף התקשורת לתחרות ללא מגבלות וביטול כל גופי הרגולציה, העריך פרופ' קשתי מהחוג למנהל עסקים באוניברסיטת ת"א כי הוצאות סרק של כ-2 מיליארד ₪ נחסכות למשק מידי שנה. מחצית החיסכון נובע מביטול הוצאות ישירות כגון תקציב משרד התקשורת שאיננו עוד וביטול תשלומי האגרה לרשות השידור שאיננה. המחצית השנייה מביטול מוסדות הרגולציה וההוצאות הנלוות של חברות הטלפוניה, טלוויזיה והאינטרנט. 

מיד עם ביטול החוקים המגבילים ומכירת כל תדרי הרדיו, הסתבר להפתעת רבים שבעידן המוגבל היו לא פחות מ-22 ערוצי רדיו פירטיים. אשר כיסו אזורים שונים בארץ; הבולטים שבהם – ערוץ 8, ערוצים חרדיים וערוץ ילדים חובבני באזור בת-ים... כל הערוצים רכשו תדרים חוקיים וחדלו להיות "פיראטים". בנוסף, נרכשו כ-24 תדרי רדיו ע"י יזמים; ראוי לציין את רדיו-כלכלה המשדר 12 שעות חדשות כלכליות בלבד, רדיו-ספורט המתמחה בסיקור אירועי ספורט בארץ ובעולם, רדיו-קבלה המופעל מצפת והערוץ הקלסי החדש שחתם על הסכם בלעדיות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כמעט כל הערוצים הוקמו למטרות רווח, למעט מספר ערוצים המופעלים ע"י עמותות. מגוון ערוצי הרדיו העלה חשש שחלקם יפשטו את הרגל אך הסיכון הוא של היזמים ולא של הציבור. 

הנושא החם בחדשות הוא ערוץ הכבלים – "הערוץ המרכזי". ערוץ כבלים ותיק שמקושר לכ-180,000 מנויים אשר רואי-החשבון הגדירו את מצבו כ"חשש להמשך פעילותו כעסק חי". הדעות לסיבות ההידרדרות חלוקות אך אין ספק שתרמה לכך התחרות הגוברת בין ערוצי הטלוויזיה השונים בישראל בעקבות רפורמת החופש. מספר חברות הכבלים בישראל הגיעה ל-28 – צפיפות שיא. חלק מהחברות משרתות אזורים מצומצמים כגון שכונה בחולון, או עיר קטנה כדימונה. חלק מהחברות החדשות משדרות בהיקף ארצי. עוגת תקציב הפרסום של המפרסמים אמנם גדלה פי-3 לערך אך המלחמה העזה על תשדירי הפרסום הורידה פלאים את התעריפים והעלתה את יעילותם מנקודת ראות המפרסמים בזכות יכולת פילוח טובה יותר של קהל היעד הצופה בערוצים השונים. בערוצים מקומיים ניצן לקנות חצי דקת פרסום בכ- 4,000 ₪ בלבד – עסקים רבים שמעולם לא זכו לדריסת רגל בטלוויזיה החלו לפרסם. 

חברת הכבלים הערוץ המרכזי פנתה למשרד האוצר, באמצעות חבר הכנסת מ. כהן, בבקשה לסיוע ממשלתי שימנע את קריסתה. מודעות מטעם אגוד היוצרים הישראלי פורסמו בעיתונות ותמכו בדרישה לסבסוד ציבורי לערוץ המתמוטט. בראיון עם שר האוצר באחד מעיתוני סוף השבוע אמר השר: 

"...חלף העידן בו ממשלת ישראל הייתה מתערבת בעסקים. עסק מסחרי הוא עניינם של המנהלים, בעלי המניות והבנקים ולא של הפוליטיקאים. הקשר בין הון לשלטון נותק לפני שנים והממשלה שוב לא תטיל מסים על כלל הציבור כדי להציל עסק כושל..." עוד הוסיף השר: "...לפני שנים כאשר היזם שרכש את ערוץ הרדיו רשת ב' שהופרטה, פשט את הרגל – לא עזרנו גם אז... ציבור המאזינים קובע למי יש זכות קיום ולא הפוליטיקאים... אם הערוץ המרכזי יפשוט את הרגל ויפורק יוכלו מנוייו לבחור בין לפחות 20 חלופות אחרות שכפי הנראה מנוהלות טוב יותר..." 

תחום הטלפוניה עבר תהפוכות רבות בשנים האחרונות. לחברת בזק קמו מתחרים – 4 חברות אזוריות קטנות יותר. יזם זריז קנה מחברת בזק את כל הקווים בצפון הארץ. מייד לאחר מכן, החלה חברת בזק הצפון להעלות את המחירים למנוייה בנצלה את היותה מונופול אזורי – חברת הטלפון הנייח היחידה המשרתת את יושבי הצפון והגולן. לאחר שהמחירים כמעט הוכפלו, דרש ועד פעולה של יישובי הצפון ממשלת ישראל להטיל פיקוח על מחירי השיחות ולהחזיר את המצב לקדמותו. חברת בזק הצפון הציגה תחשיבים לפיהם עלויות התקשורת והתחזוקה באזור גבוהות (בגלל צפיפות נמוכה של מנויים לקמ"ר). עוד טענה החברה שעלות קישורי הגומלין עם החברות האחרות מעיקה וכדי להישאר רווחית אין ברירה אלא להעלות תעריפים. הוויכוח הציבורי בעיצומו. ראוי לציין שבחודשים האחרונים החלו חברות הכבלים להעניק שירותי טלפון נייח בשולי האזור הצפוני.

כלכלן בכיר שניתח את המצב בתכנית טלוויזיה בערוץ הכלכלי הסביר שעליית מחיר השיחות בצפון יוצרת הזדמנות לחברות טלפון אחרות וביניהן חברות הטלפון בכבלי TV להיכנס לשוק הצרכנים הביתיים בצפון. אנליסטים צופים שתוך שנתיים תגיע חדירתן לכ- 60% מבתי האב בצפון. עוד הוסיף הכלכלן: "...חברת בזק צפון עלולה להפסיד לתמיד פלח רציני ממנוייה כי החברות הסלולריות מציעות מבצעים מפתים לתושבי הצפון שיתקינו טלפון סלולארי נייח. העלאת התעריפים מזמינה את המתחרים למסיבה... הלקוחות הוותיקים של בזק חשים נבגדים וחלקם לא יחזרו לבזק צפון גם אם בעתיד תוריד מחירים..." 

ניסיון שיווקי מעניין נערך ע"י חברת סלולר גדולה סלוקינג (למעלה מ-1.5 מליון מנויים). חשב החברה הראה במצגת למועצת המנהלים על כדאיות בולטת בהעלאת מחיר השיחות הנכנסות (עד פי-3). מדובר בשיחות נכנסות ממנויי חברות אחרות; ומנגד – הוזלה של השיחות למנויי החברה (שיחות פנימיות בין מנוי למנוי). 

המצגת נערכה לקראת דיון מוקדם בעמדת סלוקינג במו"מ הצפוי בין מספר חברות טלפון על תעריפי קישורי הגומלין ביניהן (כמה ישלם מנוי חברה א' המתקשר אל מנוי חברה ב' עבור השלמת השיחה ע"י חברה ב' אל המנוי המבוקש). לטענת החשב, רו"ח אברהם כהן, גודלה ושליטתה בשוק של סלוקינג מאפשר את המהלך הדרמטי ואף יביא להגדלת מספר המנויים בזכות הוזלת שיחות הפנים ממנוי סלוקינג אל מנוי סלוקינג אחר. 

חודש לאחר מכן פסל מנכ"ל סלוקינג את הרעיון, בעקבות סקר מקיף שנעשה בין משתמשי הסלולר, לפיו התברר שלקוחות סלוקינג רואים חשיבות גדולה בקישור זול לכלל מנויי הטלפון בישראל. עוד הסתבר שבמקרה של העלאה חד צדדית במחירי השיחות הנכנסות תיווצר תופעה שמנויי חברות אחרות יתקשרו אל מנויי סלוקינג לשיחה קצרה ויידרשו ממנויי סלוקינג "לחזור אליהם" וכך יגדלו העלויות למנויי סלוקינג. הרעיון של החשב המבריק, רו"ח כהן, נגנז. סלוקינג בחרה באסטרטגיה של פשרה במו"מ על מחירי קישורי הגומלין.

שנים חלפו מאז תחילת העידן החדש בתקשורת. ישראל התייצבה בראש מדינות העולם, כמעט בכל ענף מתחומי התקשורת. חברות בינלאומיות הקימו בישראל מיזמים חדשים והשתמשו במשק הישראלי המתקדם כמעבדת ניסוי לטכנולוגיות חדשות. העדר הביורוקרטיה והעדרה המוחלט של רגולאציה, בנוסף לתשתית העסקית המפותחת הזרימו מיליארדי דולרים לענף כהשקעות זרות מחו"ל. הגדילה לעשות חברת בל האמריקאית שרכשה תדרים פנויים ממשרד הביטחון בהיקף כספי השווה ל-1/4 מתקציב הביטחון באותה שנה. דובר משרד הביטחון הודיע כי ההכנסה כולה תיועד למימון ביניים לצורך פינוי כל בסיסי צה"ל ממרכז הארץ והערים הגדולות והעברתם לפריפריה. 

האופנה האחרונה בקרב חברות הטלפון היא מיזוג אנכי של חברות. חברת בזק המרכז רכשה את חברת נשר לשיחות בינלאומיות על כל הסכמיה ולקוחותיה וכן את חברת הסלולר הצעירה והמבטיחה סלונט. דובר החברה הודיע שהמיזוג יאפשר לבזק המרכז להעניק למנוייה חבילות שירות התפורות לכל לקוח לפי צרכיו ובתעריפים מפתים. מיזוג כזה היה בלתי אפשרי בעבר. 

איגוד חברות הטלפון הגיע לאחרונה להסכם בעזרת מחלקת התקשורת במשרד הפנים (זה כל מה שנשאר ממשרד התקשורת המסועף שהיה קיים בעידן הקודם) לפיו כל מספרי הטלפון יהיו אחידים בני 8 ספרות. לא תהינה קידומות שונות לכל חברה כמקובל היום, ולא תהיה ספרה מזהה לאזור חיוג. מחשב מרכזי יאגור את בסיס הנתונים של הלקוחות ושיוכם לחברות השונות. מספר קבוע ילווה כל מנוי "מהעריסה לקבר"... כאשר מנוי יעבור לחברה אחרת לא ישתנה מספר הטלפון שלו, רק הסימול בבסיס הנתונים ישתנה. 

ההסכם הושג לאחר ויכוח קשה בין המצדדים למתנגדים. החברות הגדולות טענו שקידומת המספר, המסמלת את חברת הטלפון אליה מחובר המנוי, חשובה לבידול עסקי ויש לכך ערך רב. חברות אחרות טענו שאין לכך כל חשיבות – כבר כיום, יש לכל חברה לפחות 4 קידומות שונות, והאזרח הממוצע מתקשה לזהות איזה קידומת שייכת לאיזו חברה. מאידך גיסא, כל מנוי יודע וזוכר לאיזו חברה הוא מחובר... ההסכם יצר רזרבה של כ-50 מליון מספרי טלפון חדשים שיספיקו לתושבי מדינת ישראל במאה ועשרים השנים הקרובות... מבלי להסתבך בקידומות חדשות עבור כל חברה חדשה שקמה או מתמזגת.

 

משרד התקשורת – משרד האיסורים

חטאי העבר (הלא רחוק...) 

מעטים הנושאים בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל בהם טמטום העבר כה בולט ואינו שנוי במחלוקת – תחום התקשורת אחד מהם. הקורא הצעיר ודאי יפלוט – "לא יאומן", הקורא המבוגר ישמיע אנחה וייזכר בחלום השטויות. דרוש היסטוריון כלכלי כדי להעריך את היקפו הכספי של הנזק המצטבר לתוצר המדינה שנגרם ע"י מדיניות דיכוי ענף התקשורת במדינת ישראל כמעט עד לסוף שנות השמונים

תחנת רדיו – אחת בלבד

קול ישראל (גלי צה"ל היו גורם שולי, וגם הם "ממלכתיים"). הממסד הפוליטי שלט ביד רמה באוזנינו וקבע את קו השידורים ובמידה רבה את תוכנם. עד למלחמת ששת הימים היו כ- 4 מהדורות חדשות ביום: בוקר, צהריים וערב. השידורים פסקו בחצות, עם השמעת המנון "התקווה". דממה

שידורי טלוויזיה נאסרו

הממסד הפוליטי חשש מביקורת מצולמת. חששו היה מוצדק שהרי "תמונה אחת שווה אלף מילים"... החדשות המצולמות היחידות היו "יומני הקולנוע" שהוקרנו לפני הסרט בבתי הקולנוע – יומנים רשמיים מצונזרים ומסוננים כראוי (לא ידוע לנו על צנזורה פוליטית, ייתכן שהעורכים ידעו בעצמם מה "מותר" להקרין...). במהלך שנות השישים החלו ישראלים לרכוש את המכשיר האסור ולקלוט באמצעות אנטנה שידורי טלוויזיה מארצות ערב. כמעט בכל שכונה הייתה אנטנה בודדת, השייכת ברוב המקרים למשפחה מאושרת דוברת ערבית, סביבה הצטופפו בערב שכנים וקרובים וגם אשכנזים שלא הבינו מילה ערבית וצפו בתמונות מטושטשות ומרצדות בשחור-לבן. הממסד החל לחשוש מהשפעת התעמולה הערבית

יתכן שהאיסור על שידורי טלוויזיה ואחר כך – השליטה הממשלתית בהם – נבעו יותר מהלך הרוח הסוציאליסטי הכללי שגרס שהממשלה צריכה לעסוק בכול. "סתם" אינרציה וטיפשות שנובעים מהשקפת עולם שגויה, יותר מאשר חשש מביקורת פוליטית

חנוכת הערוץ הממשלתי – ובשחור לבן

בשנות השבעים נחנך הערוץ היחיד – ממשלתי ובפיקוח הדוק של הממסד הפוליטי. בשנים הראשונות השידורים היו בשחור-לבן ובערבית בלבד. הנימוק – למנוע חשיפתם של ערביי השטחים לתעמולה עוינת... כבר אז קשה היה למצוא בעולם ציוד לצילום והפקה בשחור-לבן כי בכל מדינה מתקדמת היו שידורים צבעוניים. הצבע בסרטים שהוקרנו נמחק כדי שהישראלי המדוכא יצפה במציאות בשחור-לבן. הנימוק הרשמי היה "חיסכון במטבע חוץ", כי מכשירים צבעוניים היו יקרים יותר. 

בתגובה, המציא "המוח היהודי" מכשיר שנקרא אז "אנטי מחיקון" – מכשיר אלקטרוני שהחזיר לסרטים את הצבע שהפוליטיקאים מחקו... העשירים החלו לרכוש מכשירי טלוויזיה צבעוניים. איכות הצבע לא הייתה "מי יודע מה"... אבל מכשיר צבעוני היה ל- IN. כדי להקשות על רכישת מכשירים צבעוניים – הוטל עליהם מכס רצחני

פרסום בטלוויזיה – נאסר

במשך שנים אסור היה לפרסם בטלוויזיה. כדי להבין בראיה לאחור, את הגיחוך שבטוטליטריות השלטון ראוי לצטט מתוך דו"ח ועדת בר-סלע (1982) שעסקה בסוגיית הפרסום בטלוויזיה – והמליצה לאסור: "...פתיחת ענף הפרסומת לגורם נוסף... [מעבר לפרסום ברדיו ברשת ב' בלבד] תגרום לתחרות באלה המתפרנסים כיום מפרסום ותפגע בהם.

הפרסום בטלוויזיה מוסיף מימד של אי-צדק חברתי, בכך שהוא מחזק את החזקים... תשדירי פרסום מסחריים באמצע התכניות המשודרות יפגעו מהותית ברציפות התוכנית ויגרמו לאי שביעות רצון מהתוכנית...".

ייתכן שיש צדק בקביעה שפרסומות מפריעות, אבל מדוע הממשלה צריכה להתעסק במידת ההנאה שהצרכן מפיק מהטלוויזיה?... 

הקמת ערוץ 2 בטלוויזיה במטרה "להגברת נוכחותה ההסברתית של ישראל באזור"

ערוץ מרכזי זה נראה כיום כמובן מאליו לכולנו. עם עליית הליכוד לשלטון, לאחר עשרות שנים של שלטון מפלגות הפועלים, החלו לחצים להקמת ערוץ נוסף. אין לחשוד בליכוד שהלחצים נבעו מהשקפת עולם ליברלית. הנימוק העיקרי היה שערוץ 1 הוא "שמאלני מידי" ונראה שגם גורמים עסקיים לחצו קצת... 

נימוקים אלה כמובן שלא נכתבו בדו"ח ועדת קוברסקי שדנה בהקמת הערוץ הנוסף. במדינה חופשית אין צורך "בוועדה", היזם פשוט מקים ערוץ ומשדר. בדו"ח הוועדה ראוי לשים לב לנימוקים הנוטפים קשקוש מילולי המאפיין דיקטטורות ש"מחנכות את הציבור":

"...הקמת ערוץ נוסף תביא לפלורליזם מחשבתי, העשרת הביטוי התרבותי, הגברת הפעילות התרבותית, הקצאת זמן שידור נוסף לקבוצות מיעוט והגברת נוכחותה ההסברתית של ישראל באזור...". המלצות הוועדה הוקפאו ע"י שלטון מפא"י החדש (ממשלת הליכוד) וזאת בלחץ בעלי העיתונים. גדודי פובליציסטים ו"מומחים" לכלכלה, טענו, שהצריכה הפרטית תגבר ויגרמו עיוותים כלכליים... סוציולוגים טענו שהפרסום יעמיק את הקיטוב החברתי... מחנכים טענו שהנוער יושחת והדתיים טענו את היתר.

רק 14 שנים מאוחר יותר התחיל ערוץ 2 בשידוריו

קו טלפון הוענק רק למי "שמגיע לו"

הממסד הפוליטי שמר בידיו את המונופול על שוק הטלפונים. אזרח שחפץ בטלפון היה צריך להזמינו ממשרד הדואר (התקשורת) הממשלתי, לחכות שנים בתור עד להתקנה המיוחלת. המונופול איפשר להעניק קו טלפון לקבוצות וליחידים שהממסד חפץ היה ביקרם. במשך שנות החמישים הוענקו (כן, "הוענקו" – ולא קשה לנחש למי) כ- 7,000 טלפונים בשנה בלבד ובשנות השישים כ- 30,000 קווי טלפון בשנה. בתחילת שנות השמונים הגיע תור הממתינים להתקנת קו טלפון (או להעתקתו) לכ- 258,000, מהם כ- 5,000 משפחות שחיכו בתור למעלה מ- 10 שנים! הרוב חיכו בין שנתיים לארבע שנים מיום הגשת הבקשה. באותה תקופה היו כמיליון קווי טלפון ישירים בישראל. מרכזיית בזק יכלה לתפעל 2000 קווים יוצאים בלבד. השיחה ה-2001 הייתה קורסת. תשדירי שירות ממשלתיים בטלוויזיה הציגו את המאריכים בשיחת טלפון כטיפוסים גועליים ואנוכיים... 

הממסד על שלוחותיו, מקורביו, בניו ובנותיו זכה לקו טלפון מיידית וללא תור

להסרת הלחץ קבע משרד התקשורת רשימה של מקצועות מועדפים להתקנת קו טלפון – בראש הרשימה עמדו שרים, חכי"ם, צה"ל, ובתי חולים. בתחתית סולם העדיפויות: קשישים בגילאים 71-80 וסופרים... האזרח מהשורה לא היה ברשימת "העדיפואים" (מטבע לשון של להקת "הגשש החיוור"). האיסורים והביורוקרטיה "הזמינו" שחיתות והצהרות כוזבות. גם עובדי בזק (בהיותה חברה ממשלתית) חגגו – צוות של 6 עובדים היה מגיע להתקנת קו טלפון בודד – התקנה "שנמרחה" על פני יום עבודה שלם... 

מונופול טלפון ממשלתי מפגר וכושל

השליטה על מונופול הטלפונים העניקה כוח רב לגורמים רבים בכל הדרגות ומכאן חשיבותו של המונופול לשלטון. התקנת שקע טלפון נוסף בבית ללא אישור וביצוע "בזק", היתה עבירה. המונופול שאף לשמור בידיו גם את אספקת מכשירי הטלפון ואסר על יבוא עצמי. אך הישראלי והשוק ניצחו את האיסורים

ההצדקה האידיאולוגית לשליטת הממשלה בענף הטלפון הגיע מהאקדמיה הכלכלית – ענף טלפון נחשב ל"מונופול טבעי"ההשקפה הכלכלית השתלבה היטב באמונתם הסוציאליסטית של מקימי המדינה לפיה המדינה חייבת לשלוט בחברות התשתית הגדולות, ולא יזמים פרטיים נצלניים. כך יישמרו מקומות העבודה ולא יצטבר הון עתק בידי הקפיטליסטים. התוצאה כמובן הייתה ש"הבעלות" עברה למעשה לידי ועדי העובדים, התרבו אוכלי החינם, השרות התדרדר, הפוליטיקאים חגגו במינויים ושחיתות, העלויות למשלם המיסים הרקיעו שחקים והנזק לתוצר הכלכלי כתוצאה מהפיגור הטכנולוגי המצטבר היה שערורייתי

איסורים כברירת מחדל – תקציר היסטורי

אסור לייבא מכשירים? – אז הבריחו אותם – בזק טענה שהמכשירים המוברחים מזיקים לרשת... 

אסור להתקין מכשירי טלפון עם לחצנים במקום החוגותשוב טענו הפקידים שהמכשירים "הלא מאושרים" מזיקים... הברחות פתרו את הבעיה... 

אסור לייבא משיבונים ("מזכירה אלקטרונית" )? ... הישראלי הנבון לא נכנע ובדרך לא דרך הגיעו המכשירים היעילים... "בזקשוב נכנעה

אסורים טלפונים אלחוטיים?המאבק הפעם היה קצר יותר. הג'ינג'י שוב ניצח את הממסד

אסור לצפות בשידורי טלוויזיה צבעוניים?מתקינים מכשיר "אנטי מחיקון" שמחזיר לסרט את הצבע שהפוליטיקאים מחקו... 

אסורים ערוצי טלוויזיה פרטיים?יזמים זריזים מקימים ערוצי כבלים פיראטיים, מקימים אולפן בתקציב צנוע ומחברים את כל השכונה לכבלים הפיראטיים

אסור להעניק שירותי שיחות בינלאומיות שלא דרך ספק מורשה?

עשרות חברות טלפון פיראטיות לשיחות בינלאומיות פועלות דרך האינטרנט ומעניקות שיחות מוזלות לחו"ל בעיקר לעובדים זרים

אסור יבוא חופשי של מכשירי טלפון סלולארי – כל מכשיר מחויב ב"אישור סוג" מטעם משרד התקשורת. לחברות הסלולאר יש זכות וטו (וכמובן, למשרד הביטחון). בכל העולם – כל מכשיר מותר. רק ב-2012 הותר יבוא חופשי של טלפונים, בוטלה הדרישה ל"אישור סוג", בוטלה הדרישה ל"אישור סחר" שהגבילה את יבוא המכשירים לחברות הסלולר בלבד. 

אסור להשתמש באביזרי בלוטות' (bluetooth) – שידור אלחוטי לטווח קצר של מטרים ספורים. השימוש הנפוץ הוא באוזניות אלחוטיות לטלפונים סלולאריים. ישראלים הבריחו לארץ טלפונים עם תכונה זו. חברות הסלולאר חסמו את התכונה במכשירים המשווקים בישראל. נוצר שוק שחור של "פותחי כרטיסי סים" לבלוטות' ותמורת סכום קטן שוחררה המגבלה... עד שמשרד התקשורת נכנע בשנת 2004. ראוי לציין שבמקרה זה עיקר ההתנגדות נבעה מצה"ל. את אותו פיתרון שצה"ל מצא בשנת 2004 אפשר היה ליישם כבר מספר שנים קודם

אסור פרסום משולב תוכן בטלוויזיה– שיטת פרסום שמשלבת בעלילת הסרט, באופן טבעי, מוצר ידוע; לדוגמה: השחקן הראשי לוגם בהנאה קוקה קולה ברגע המותח ביותר... 

על איסור כזה לא שמעו בחו"ל. גם לישראל מגיעים סרטים שבעלילתם משולבים מוצרים מסחריים שנמכרים גם בארץ כגון קוקה קולה, מקדונלד, או חברת תעופה ידועה. כך נוצר יתרון פרסומי לא הוגן למפרסמים שמוצריהם מיובאים. למפרסם ישראלי אסור

ובינתיים, הצטבר נזק של מיליארדי דולרים לכלכלת ישראל. הנזק הבולט לעין היה בתחום הטלפון: בשנת 1984 פורסם בעיתון הארץ כי ארבעים מתוך מאה ניסיונות חיוג נכשלים (גבי קסלר 27.4.84) וגם כאשר "משיגים" שיחה – ניתוקים ורעשי רקע היו לשגרה. אנשי עסקים נואשים היו מוכנים לשלם אלפי דולרים לרכישת קו טלפון "שחור" – חיבור "פיראטי" אל שכן בעל קו, בהסכמתו או רכישת קו טלפון ממשפחת מנוי שנפטר

מיליוני שעות עבודה ירדו לטמיון בניסיונות חיוג כושלים. חברות עסקיות קבעו את מיקומן לפי הסיכוי לקבל קו טלפון וטלקס. חברת אופטרוטק בנס-ציונה שמנתה 175עובדים ב- 1984, לא הצליחה לקבל קו טלפון (אהוד שריג, הארץ 16.12.84). אריה פינגולד, איש עסקים ישראלי מצליח מקליפורניה, אמר בראיון למעריב כי הוא רוצה לשוב ארצה ומקווה "למצוא אולם ייצור עם קו טלפון" (מעריב 24.2.84)... 

חלם? טמטום? – לא!

הסקטור הפוליטי ומקורביו נהנו מהשיטה: המונופול הממשלתי ושיטת האיסורים וההגבלות גררו שרות לא יעיל. שרות ממשלתי כושל גורם למחסור במוצר. כאשר יש מחסור נוצר תור. הממתינים בתור יודעים שאפשר לקפוץ לראש התור אם מכירים את האיש הנכון – ובצומת זו נבנה כוחו של הפוליטיקאי: לספק את המחסור שייצר במו ידיו, תוך קבלת טובת הנאה כלכלית או פוליטית.

...והציבור כולו – עיתונאים, כלכלנים, אקדמיה, מומחים וחכמים – כולם שתקו. במשך עשרות שנים כולם קיבלו בהבנה את הקשקוש ואת התעמולה הממוסדת ששלטון דיכוי התקשורת חיוני והכרחי... איש כמעט לא תהה ולא שאל אם אין דרך אחרת. כולם התיישרו עם הקו. בדיעבד מסתבר שה"עבריינים" של אז היו הנורמלים היחידים בשכונה – ממציאי ה"אנטי מחיקון", מבריחי מכשירי הקצה הבלתי חוקיים (כגון משיבונים...), מתקיני השלוחות הפיראטיות ואחרים.

ההיסטוריה חוזרת. כיום, כמעט כולם מקבלים כגזירה משמים וכמציאות הכרחית את המערכת המסובכת של פיקוח ומעורבות ממשלתית חונקת של ערוצי הטלוויזיה, הלוויין, שירותי אינטרנט וטלפוניה. שוב איננו מבחינים באבסורד שיפורט בהמשך ומשוכנעים שכך צריך להיות. 

ההצדקה המלומדת לשליטת הממשלה בשוק הטלפונים – "מונופול הטבעי"

הטענה הייתה (ועדיין קיימת בחלקה) שתחום הטלפון הנייח הוא "מונופול טבעי". על פי התיאוריה הכלכלית (שאנחנו משתדלים שלא לצטט כדי שלא להכביד...) – "מונופול טבעי" נוצר כאשר חברה אחת מסוגלת לספק, בלעדית, מוצר לכל השוק במחיר נמוך מאשר שתי חברות מתחרות (או יותר). יתרון טבעי זה נוצר כאשר עלויות אספקת המוצר של החברה קְטֵנות ככל שהחברה גדולה יותר – יתרון לגודל. חברה חדשה שתנסה לחדור לשוק בו קיים "מונופול טבעי" לא תצליח למכור את המוצר כי עלויותיה יהיו גבוהות מאשר אלה של המונופול הקיים. התיאוריה (הנכונה) אינה מספקת כלים כדי לקבל החלטה באיזה שלב בהתפתחות חברה האיום הופך לממשי. אין כל הוכחה שמונופול ממשלתי, או מונופול פרטי בפיקוח ממשלתי, מזיקים פחות...

החשש היה שמונופול "דורסני" יכתיב מחירים גבוהים לצרכן. בהעדר תחליפים ותחרות נאלץ לרכוש רק מהמונופול. נשמע מפחיד (לא ברור מדוע זה מפחיד שהרי מחיר המוצר בו שולט המונופול חייב להיות די זול כדי להרחיק מתחרים פוטנציאלים). לכן, הממשלה צריכה להטיל פיקוח על המחיר המרבי שהמונופול רשאי לגבות

התערבות ממשלות (לא רק בישראל) ובחישת הפוליטיקאים, בשווקים בהם לכאורה קיים מונופול טבעי – אירעו תמיד כבר בשלבים מוקדמים. הרגולציה השתלטה על הענף עוד בטרם נראה איום באופק, כאשר הנימוק השכיח (אם בכלל נדרשו לנמק...) הוא "ידוע שטלפון הוא מונופול טבעי". ומה התוצאה: הפכו את הטלפון למונופול פרטי או ממשלתי בו הצרכן אמנם משלם מחיר נמוך, אך משלם המיסים משלם מחיר גבוה ומשק המדינה משלם מחיר גבוה עוד יותר בגלל חוסר יעילות, שחיתות בלתי נמנעת ואיכות השרות אשר יחד פוגעים בתוצר הלאומי. במציאות לא קרה שענף הטלפון הפרטי, במדינה כלשהי, הפך ל"מונופול דורסני ומזיק" וזה גרר מעורבות פוליטית. אין בעולם דוגמה להשתלשלות מקרים היסטורית בסדר כרונולוגי זה

הטלפון בישראל היה תמיד שירות ממשלתי וכך גם ברוב מדינות העולם. הטלפון נולד בארצות הברית בסוף המאה ה-19. גם שם לא היה ולא נברא "מונופול טבעי" – צרוף של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, על רקע תיאוריה כלכלית שלא התממשה – הביא לשליטה מוחלטת של מונופול פרטי בשוק הטלפון (חברת בל) כמעט לאורך כל המאה העשרים. שוק הטלפון בארצות הברית סיפק לכל העולם "הוכחה" שענף הטלפון הוא "מונופול טבעי" – התיאוריה הכלכלית באקדמיה תמכה "מדעית" במודל. הפוליטיקאים במדינות השונות אימצו את הרעיון; ולכן, במקרה הטוב נדרש "פיקוח ממשלתי הדוק" ובמקרה הרע, כמו בישראל – בעלות ממשלתית על משק הטלפונים

כפי שמוסבר באתר זה, תחת משטר של חופש כלכלי, בהעדר מכס וחסמי יבוא אין חשש ממיזוגים של חברות, תיאומי מחירים, "השתלטות" על השוק וכדומה. כל ניסיון, להעלאת מחירים לא מוצדקת, יזמין מתחרים להיכנס לענף ולאזן מחדש את המחיר.

בעיית "המונופול הטבעי" מתמקדת תיאורטית במספר מצומצם של תחומים בישראל: אספקת מים, אספקת חשמל, ואולי נמל תעופה. בעבר הלא-רחוק נחשב גם תחום הטלפון, שלא בצדק, ל"מונופול טבעי" אך חידושים טכנולוגים (כגון טלפונים סלולאריים) פתרו את הבעיה.

קשה למצוא בהיסטוריה הכלכלית בעולם, מונופול או קרטל שהצליחו לאורך זמן כאשר התאפשר סחר חופשי. כל המונופולים והקרטלים ש"הצליחו" נתמכו על ידי ממשלות. עם קום המדינה היה ברור, במסגרת ההשקפה הסוציאליסטית השלטת, שענפי תשתית כגון חשמל וטלפון צריכים להיות בבעלות השלטון המרכזי. השאלה כיצד צריך להתנהל שוק הטלפון בישראל – כלל לא עלתה לדיון

חברת הטלפון מתאימה לכאורה לתיאור של "מונופול טבעי" קלאסי. כדי להבין מדוע מקובל להתייחס כך לחברות הטלפון בכל העולם – כדאי להרחיק לארצות הברית ולהיווכח כיצד ארצות הברית, מולדת הטלפון, חנקה את התחרות בענף. כדי לקרוא כיצד התפתח שד "המונופול הטבעי" – הקש כאן . 

היציאה מהחושך

בפרוס המילניום השתנתה תמונת התקשורת בישראל פלאים: שלושה ערוצי טלוויזיה (בארצות אחרות יש הרבה יותר), מספר ערוצי רדיו, טלוויזיה בכבלים, חברות טלפון מתחרות ורוב בתי האב מחוברים לאינטרנט. חשיבות ענף התקשורת בולטת שבעתיים לנוכח ערכו המוסף הגבוה. היקף התעסוקה בענף מהווה כ- 6.6% מכלל המועסקים במגזר העסקי אך ענפי טכנולוגיות המידע תרמו אצלנו (1999) 15.4% לתוצר העסקי. אפילו בארצות הברית תרומת ענפים אלה הייתה 11% בלבד. כלומר, לכל שקל שמניב תחום התקשורת נדרש פחות ממחצית כוח האדם הנדרש בענפים המסורתיים כדי לייצר אותו סכום

השינוי החל עם הקמת חברת בזק ב- 1984 והפרדת שוק הטלפונים ממשרד הדואר (משרד התקשורת). עצם ההפרדה ממשרד התקשורת והפיכתה למוקד כוח עצמאי העניק את התנופה להוצאת שוק הטלפונים מימי הביניים שלו.

החידושים הטכנולוגים המהירים היו גורם מאיץ. ההתפתחות ביתר תחומי התקשורת לא ארעה בזכות יוזמתם של הפוליטיקאים, אלא למרות הגבלותיהם. התפתחות התהליכים ראויה למחקר נפרד – תרמו לכך חידושים טכנולוגים, התרופפות המנטאליות הסוציאליסטית וכנראה גם לחצים של אנשי עסקים המקורבים לממסד.

הממסד הפוליטי הבחין מייד בתוצרי הלוואי הפוליטיים: מנגנוני הרגולאציה החדשים, עריכת מכרזים, הענקת זיכיונות, אישורים ורישיונות. כך הוקמה רשות השידור, הרשות השניה, מועצת הכבלים והלווין, מינהלת הסדרת השידורים לציבור, ועדת התקשורת בכנסת, ארגוני מפיקים ויוצרים ישראלים. רוב דפוסי הפעולה והפיקוח הועתקו ממדינות "מתוקנות" אחרות (בריטניה, ארה"ב – שגם שם בחשו פוליטיקאים בשווקים...). הממסד אימץ דפוסי פעולה שנוחים לו. המידיה החדשה אפשרה הקמת מועצות ודירקטוריונים חדשים בהם ניתן למנות מנהלים, דירקטורים ו"נציגי ציבור"מערכת מורכבת ומסובכת של חוקים מגבילים המאיימת שוב בעידן קרח חדש על תחום כה חשוב לכלכלה ולחברה

ומי שסבור שהטמטום היה נחלת העבר הרחוק, מוזמן לעיין בטענת פרקליטות המדינה מהעבר הקרוב (2000) לפיה "אינטרנט מהיר יפגע בחופש הדיבור"... כך טענה פרקליטות המדינה בפני בג"ץ בעניין מתן רישיון לחברות הכבלים לספק שירותי אינטרנט מהיר... (הארץ 13.02.2000).

מגילת האיסורים החדשה

כמעט שאין גורם כלשהו בענף התקשורת אשר אינו מפוקח בצורה זו או אחרת על ידי משרד התקשורת ואין החלטה בעלת השלכות מבניות אשר אינה נדרשת לאישורו. תחום התקשורת רווי בגופים "מסדירים" ובגופים "מפקחים" וכפוף לאין-ספור תקנות, חוקים, הסדרים ומגבלות וכדברי עדי בירן סמנכ"ל פרטנר: "מרוב חובות קשה למצוא שם את ההיתרים" (אפי לנדאו גלובס 15.5.02). להלן חלק קטן מרשימת האיסורים :

לערוץ 10 אסור לרכוש תכני חדשות מערוצים אחרים.

אסור לערוך ניסיונות טכנולוגים ציבוריים בתחום התקשורת ללא אישור משרד התקשורת.

אסור להשתמש בכבלי טלוויזיה להעברת שיחות טלפון. חברת הוט קיבלה אישור ב-2005.

אסורים קישורים ישירים בין מרכזיות טלפונים בעסק אל המרכזייה של חברה סלולרית שלא דרך קווי בזק.

אסור לחברות סלולריות לשתף פעולה להקמת תשתית הדור השלישי בטכנולוגיה הסלולרית .

אסור להתחרות בתקשורת נתונים בבזק.

לחברת החשמל אסור לנצל את קווי החשמל ואת רשת הסיבים האופטים שלה להעברת שיחת טלפון ותקשורת (מוצדק כל עוד חברת החשמל לא הופרטה).

לרכבת ישראל אסור לנצל את רשת הסיבים האופטיים שלאורך המסילות להעברת תקשורת.

אסור להתחרות בבזק ובכבלים בשרות האינטרנט המהיר.

אסור לחברת סלולר לתת שירותי טלפון קווי (לא סלולרי).

לחברת מד-1 המספקת תקשורת נתונים ללקוחות עסקיים אסור לתת שירותי תקשורת קולית או אינטרנט מהיר.

לעיריית ת"א אסור להניח סיבים אופטיים לתקשורת בקווי הניקוז והביוב העירוניים.

אסור למנוי בחברה סלולרית להתקשר לקבלת שירותי תוכן (לדוגמה: שערי מניות או תחזית מזג אויר) מחברה סלולרית מתחרה.

אסור להתחרות ברשות הדואר במשלוח מכתבים (שינוי הדרגתי צפוי החל מ- 2006).

אסור לערוץ טלוויזיה להציע משחקים אינטראקטיבים על המסך ללא רישיון מיוחד.

לחברות הכבלים והלווין אסור לשדר חדשות אינטראקטיביות (בדומה לאינטרנט).

אסור להפיק שידורי חדשות ללא רישיון.

אסור לערוץ מסחרי לשדר, ללא אישור מראש, של לוח השידורים ע"י מועצת הרשות.

לחברת הלוויין YES אסור לשדר פורטל חדשות שישמש שער כניסה לערוצי החדשות שהחברה מציעה (yes news ).

לחברה סלולרית אסור לתת שירותי קישור לאינטרנט.

אסור לזכייני ערוץ 2 לסטות ממכסות השידור המוקצבות לדרמה, תעודה, הפקה מקומית וסרטי טלוויזיה.

אסור להעניק שירותי ספק אינטרנט ללא רישיון.

לחברת כבלים אסור לשדר פרסומות או חסויות.

לחברת כבלים או לוויין אסור לשנות את מספרו של ערוץ משודר.

לזכייני הטלוויזיה אסור להזמין "יותר מידי" הפקות ממפיק בודד מסוים. הגבול המותר עומד על 30% מההפקות המשודרות (2005).

אסור לחרוג מהחלוקה המוכתבת בין סוגי התוכניות. כלומר, רשויות הפיקוח מחליטות את הרכב השידורים; כמה זמן יוקדש לסרטי תעודה, חדשות, תוכניות תעודה, הפקות מקוריות, סרטים ישראלים וכדומה.

אסור לפרסם את אותו מוצר יותר מפעמיים בשעה.

אסור לגוף נותן חסות לתוכנית מסוימת להעניק גם פרסים.

אסור להעביר שיחות טלפון לחו"ל באמצעות האינטרנט (אין בעיה לעקוף את ההוראה...).

אסור בכלל לספק שרותי טלפון באמצעות האינטרנט (ניתנו מספר רישיונות לניסויים ב- 2006)

אסור לשדר בכבלים ובלוויין משחקי ספורט, בתשלום לפי צפייה, ללא אישור מיוחד (לדוגמה: הוט קיבלה ב-2006 אישור לשיווק חבילת ספורט תמורת 50 ₪ לחודש).

אסור להעניק שרותי טלוויזיה באמצעות האינטרנט.

אסור להתחרות בחברות הסלולאריות ביבוא מכשירי טלפון (הקלות ניתנו משנת 2005).

אסור ליזום ערוץ כבלים ללא אישור.

לערוץ כבלים אסור לשדר חדשות (ערוץ 20 ינואר 2016).

לערוץ אסור לשדר כתבה שניתן לפרשה כ"אקטואליה", אלא אם קיבל היתר (ערוץ 20 לדוגמה).

לערוץ כבלים אסור לשדר משחק כדורסל של הפועל ירושלים (על כך נקנס ערוץ 20 ב- 151,000 ש"ח ב-2014).

אסור.

כאמור, רשימה חלקית בלבד

המלחמה בפוליטיקאים חשובה לא פחות מהפעילות העסקית.

אין בעברית מילה מדויקת ל"רגולציה" או "רגולטור" – מונחים שגורים ושימושיים בתחום התקשורת בישראל. "רגולציה" היא אוסף המגבלות, החוקים, ההסדרים, האיסורים וההיתרים. ה"רגולטור" הוא הגוף הממשלתי האחראי על הפיקוח ויישום האיסורים – ממנו מבקשים את הרשיון, ההיתר או ביטול רוע-גזירה. ה"רגולטור" הוא לעיתים גוף ערטילאי הואיל והוא מורכב ממספר "מועצות", "ועדות" ו"מִנהלות" שבכוחן להשפיע

סבך האיסורים דחק את חברות התקשורת למצב בו הן נאלצות להשקיע בהקמת מנגנון שכל תפקידו לדאוג שהתקנות והאיסורים לא יפגעו באינטרסים של החברות. חברות התקשורת הגיעו למסקנה שהמלחמה וההגנה מול "הרגולטור" חשובים לפעמים יותר מהפעילות העסקית השוטפת. טעות, או חוסר ערנות, עלולים לאפשר למתחרה להשיג "דיל" מה"רגולאטור" שיגרור נזק של עשרות מיליוני דולרים לחברה. כך נוצר תפקיד חדש בחברות התקשורת – "מנהל רגולציה". לחברת פרטנר יש סמנכ"ל לענייני רגולציה וכך גם בחברות האחרות

מאמצים רבים מושקעים בהתמודדות מול הפוליטיקאים – אלפי שעות עבודה, דיונים ושכר טרחה לעורכי דין. עלויות שבסופו של יום משלם הצרכן. להלן קטעים מראיון (בגלובס, אפי לנדאו 15.5.02) עם מיכל רפאלי כדורי, סמנכ"ל הרגולציה בחברת YES: " ... אנחנו עובדים במסלול של אישורים. אני חושבת שזהו מסלול שצריך להעלם מהעולם... לכל פעולה... לכל פעולה שאנחנו רוצים לעשות, אפילו שינוי מספרי ערוצים, אנחנו צריכים את אישור המועצה. כאשר שינינו מספרי ערוצים ללא אישור, חטפנו קנסות... המועצה מורכבת מאנשי ציבור שאין להם לא הכלים ולא ראיית העולם העסקית".

"הטלוויזיה המסחרית"

ערוצים 2 ו-10 אמורים להיות ערוצים מסחריים שמקור הכנסותיהם - פרסום. אולם האידיאולוגיה הריכוזית השלטת נחרדה מעצמאות יתר ולכן הקימו הפוליטיקאים מפלצת ביורוקראטית שנקראת "הרשות השניה", שהרי "מישהו" צריך לפקח ולהחזיק במושכות. ה"רשות השניה" היא "קומיסר התוכן" - היא למעשה קובעת מה ישדרו הערוצים המסחריים

הרגולאטור מחייב את הערוצים המסחריים, בלחץ שדולות אינטרסנטיות (כגון "ארגוני  יוצרים") הפקות מקור, דרמות מקומיות וסרטי תעודה בעלות שנתית של מאות מיליוני שקלים. פקידי הרגולאטור כותבים הנחיות שמפרטות במאות עמודים את תנאי ההפקה ואפילו את גובה התשלום ל"שעת יצירה". 

הערוצים המסחריים נאלצים לשלם למדינה תמלוגים ו"דמי זיכיון" עבור הזכות למכור לציבור תוכן מצולם. "זכות" שהמדינה ניכסה לעצמה. מודל זה יוצר מצב בו מתח הרווחים של הערוצים אינו תלוי בכשרונו של הערוץ להשביע את רצון הצופים, אלא בטוב ליבם של הפוליטיקאים. לדוגמה: במהלך השנים 2010/2011 "נקלע" ערוץ 10 לקשיים בגלל חוב מצטבר למדינה עבור דמי זיכיון שלא נפרעו (45 מיליון שקל). וועדת התקשורת בכנסת יכולה להחליט על עתידו של הערוץ - הם יכולים "להתחשב" בו או למצות את הדין. מנהל ערוץ "חכם" יכול "לבוא לקראת" הפוליטיקאים, ולהרחיק עיתונאי שאינו אהוד על השלטון - וכך "לסגור דיל" שיאפשר את המשך פעילותו של הערוץ. אנשי עסקים שתלויים בפוליטיקאים יודעים בדיוק היכן עובר הגבול של "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת".   

עדות מבפנים על רשות השידור

פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון, היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2000-2003. את מעורבותו ומסקנותיו סיכם בספר – סליחה, תקלה! – דעיכתה של רשות השידור. פרופ' כספי נותר חסיד של השידור הציבורי. מביקורתו הקשה על רשות השידור לא נובעת המסקנה הפשוטה שרשות השידור מיותרת – לסגור. פרופ' כספי, כמו חסידים רבים אחרים של מעורבות ממשלתית בכלכלה ובחברה, מזהה את הסימפטומים של המחלה אך לא את המחלה עצמה. מומחים אלה מטילים תמיד את האשמה ב"פוליטיזציה"ב"נוהלים שגויים", ב"מינויים קלוקלים", ב"מבנה ארגוני מעוות", ב"העדר חקיקה מספקת", או ב"מחסור בתקציב". מסקנתם השכיחה תהיה: "נדרשת רפורמה" במסגרתה ישונו נהלים וייבחרו האנשים הנכונים

חסידי המעורבות הממשלתית מסרבים להכיר ששום רפורמה לא תעזור. התחלואים מובנים במערכת כאשר "המדינה" היא בעלת העסק. אין צורך לשנות את המערכת – יש לבטל אותה. ובתחום התקשורת – לסגור את רשות השידור ואת כל מוסדות הרגולציה

להלן ציטוטים נבחרים מספרו של פרופ' כספי

"ככל שהעמקתי לבחון את הדברים מקרוב כן הלכה והתחזקה הערכתי שמאז ומעולם היה השידור הציבורי משאלת לב שלא התממשה, או עיוות מכוון של רעיון נשגב... רשות השידור פועלת כשידור פוליטי בכסות ציבורית... כזרוע שלטונית... 

[הפוליטיזציה של רשות השידור השפיעה גם על הערוצים המסחריים]... פיקוח פוליטי ויצירה סותרים זה את זה, על כן, אפילו בוגרי רשות השידור שעברו לאכסניות חדשות, ערוצי השידור המסחריים... התקשו להשתחרר מהאקלים של שידור פוליטי, ובמקרים מסוימים אף נאלצו להסתגל למערך משולב של לחצים כלכליים ופוליטיים... 

...במרוצת השנים... השתלטה ההלכה, שהמליאה והוועד המנהל [של רשות השידור], צריכים לשקף את מאזן הכוחות בזירה הפוליטית... פיקוח פוליטי מתהדק... שימור סמלי העצמאות [של רשות השידור] מסייע להכשרת הפיקוח הפוליטי... 

...חילופי ממשלות הנציחו את הצורך של השליטה בשידורים לקידום אינטרסים פוליטיים... התועלת הפוליטית הייתה לאמת המידה העיקרית לאיוש המשרות הבכירות ולמינויים... מרבית המתמנים למליאת רשות השידור ולוועד המנהל שלה מפתחים מחויבות גלויה לאינטרסים הפוליטיים של מי שמינה אותם או של מי שהם אמורים לייצג... חברות מוצלחת במוסדות רשות השידור משמשת קרש קפיצה לתפקידים בזירה הפוליטית

...חברי מליאה... כאשר הם אינם משתפים פעולה עם פוליטיקאים או עם שליחיהם הם נחשבים ל'תאונה' בהליך המינוי... לפעמים השר ומקורביו מנתקים את הקשר עמם וממאנים לשתפם... לנטרל אותם... 

...המפלגות הגדולות מחלקות ביניהן את שני התפקידים הבכירים – מנכ"ל מטעם הליכוד ויו"ר מטעם מפלגת העבודה... בתנאים שכאלה מלאכת הפיקוח על אמצעי השידור לא הוטלה ברך כלל על אנשים בקיאים בשידור... אמינים שקשה לבטוח בהם [מבחינה פוליטית]. 

...פוליטיקאי שמפנה בקשה לעורך חדשות יודע מראש שהקו ביניהם יישאר פתוח ודו-כיווני וגם מעוניין בכך. ולהיפך, שדר או חבר הנהלה שפונה לחבר כנסת או לשר כדי לקדם עניין כלשהו יודע שאין ארוחות חינם

[עוצמת ההתערבות הפוליטית:] ...איוש המוסדות הציבוריים... הפסקת מינויים... הדחתם מתפקיד... פתיחה או סגירה של ערוץ שידור, צמצום היקף השידורים... שיפור תנאי שכר של שרים, הורדת תוכניות מן האוויר... 

...המנגנון וכוח האדם השכיר הלכו ותפחו: ארבע חמישיות מתקציב רשות השידור מופנות לתשלום שכר המועסקים בה. שארית המשאבים אינה מאפשרת אלא הפקות מעטות, ואין די משאבים לפיתוח טכנולוגי ולרכישת ציוד... בעידן של שידור דיגיטאלי רשות השידור מוסיפה להפיק שידור אנלוגי בטכנולוגיה ההולכת ומתיישנת

העיתון מקור ראשון מצטט בכירים ברשות השידור (יונתן ונדר 9.6.06): "...הרשות נופחה בגלל כל מיני הסכמים שנולדו בחטא... כל מנכ"ל שמגיע מכניס אנשים משלו והמערכת הולכת ותופחת... חלק מהעובדים קיבלו חוזים על שירותים שנתנו לפני מספר שנים ועל אף שהתוכנית ירדה מזמן – הם ממשיכים לקבל משכורת." 

מי צריך רשות שידור?

השידור ה"ממלכתי" הוא ירושה מהעבר הבריטי שלנו וגם מהעבר הסוציאליסטי של ראשי היישוב היהודי. כמו כל דבר מן העבר – קשה להפטר מזה. לפוליטיקאים אין אינטרס לסגור את העסק וגם לא אמביציה וכוח – לכן העניין נגרר מכוח האינרציה. ישנה כמובן גם ההצדקה האידיאולוגית לקיומו של שידור ציבורי, בנוסף לערוצים הפרטיים-מסחריים. ההיגיון של האליטות ששולטות בתקשורת, נובע מההנחה ששידורים פרטיים משרתים אינטרסים כלכליים של בעלי המניות באותן חברות תקשורת, ואילו שירות שידור ציבוריכגון ערוץ 1 וקול ישראלמשדר תכנים אובייקטיביים, פונה לפלחי שוק קטנים שאינם מעניינים מפרסמים, מתמקד בתוכניות איכות ובתכנים בעלי חשיבות לאומית. במילים אחרות: השידור הציבורי משלים את הערוצים הפרטיים ופונה לקשת רחבה של טעמים וקהלים גם אם אין הצדקה כלכלית לשידור. לא הרייטינג קובע. מעניין שנימוקים דומים לא הועלו מעולם להצדקתו של עיתון ממשלתי "אובייקטיבי", נקי משיקולים מסחריים... 

כבר בשלב זה בולטת הסתירה בעצם ההגדרה של השירות הציבורי: במצב האידיאלי השידור אמור לעלות לאוויר בעיקר אם הוא לא מעניין (כמעט) אף אחד... כלומר, יש הצדקה לשדר תוכנית (בערוץ ציבורי) אם היא נועדה מראש לקהל מצומצם מאד (רייטינג אפסי שאינו מעניין את השידור המסחרי), ראוי שהתוכן יהיה "איכותי" ואז מן הסתם יתאים בעיקר לשכבת עילית מסוימת, וכדאי שההשקעה תהיה גבוהה מאד ואז זה יתאים לקריטריון של "אין הצדקה מסחרית לשידור"... תיאורטית, צריך לאתר נישות רבות כאלה שמתאימות לקבוצות קהל מצומצמות וממוקדות (קהלים שהשידור הפרטי פוסח עליהם). אם הפקה של השידור הציבורי זוכה לרייטינג גבוה היא אמורה לכרות את הענף עליו היא נשענת – כי כל ערוץ מסחרי היה מסכים בשמחה לשדר תוכנית כזאת... 

רשתות פרטיות חייבות להרוויח. כדי להרוויח צריך לרתק די צופים ומאזינים. כלומר, צריך לקלוע לטעם ולדרישה של הצרכן. ציבור הצרכנים מחליט מה ישודר ולאיזו תוכנית יש זכות קיום. כדי שחברה מסחרית תשיג יעד זה על הבעלים למנות את המנהלים המוכשרים ביותר, ואלה יבחרו באנשי מקצוע מוכשרים – יחד הם אמורים להפיק תוכניות שירתקו את תשומת ליבו של הצרכן שיושב בכורסה בביתו. המנהלים ישקיעו בהכשרת עובדים, בסקרים, בציוד משוכלל, במאמצים לייעול העבודה – הכול במטרה שהקהל בבית יהיה שבע רצון ויינעל על הערוץ שלהם במקום זה של המתחרים

ערוץ ציבורי, לעומת זאת, אינו צריך להרוויח – הכנסותיו נובעות מאגרת שידור או ממיסים. כסף קל ש"לא שייך לאף אחד". בהעדר "בעל בית" כיצד ימונו מנהליו ועל ידי מי? אין מנוס מ"וועדה ציבורית" ומינויים פוליטייםלא בהכרח "המנהל המוכשר ביותר". כיצד הוא ימנה את המנהלים הכפופים לו? – בדרך דומה ולאחר שיופעלו עליו לחצים מצד אלה שמינו אותו. איך יקבע לוח השידורים? הרכב התוכניות? איזה מהפוליטיקאים מראיינים? שוב – אין פטנט אחר: קשרים, לחצים, מינויים, שוחד. כאשר הצרכן אינו קובע וכאשר אין צורך להתחרות על הפרנסה – התוצאות צפויות מראש. נוסיף על כך את "קביעות" העובדים, 9 וועדי עובדים, מכרזים. שוב נקבל תוצאה בלתי נמנעת של בחישה פוליטיתבזבוז כספי ציבורשחיתות. פשוט לא יכול להיות אחרת

תוכן השידורים הציבוריים רחוק מאד מהאידיאל הנכסף של מהות השידור הציבורי. מנהלי רשות השידור משתדלים מאד שציבור רחב יצפה בתוכניות (אומנם לא בהצלחה מרובה). למעשה, כל רשת מסחרית הייתה שמחה לאמץ חלק ניכר מהתוכניות – אין להן שום אפיון שמתאים להגדרתו האידיאלית של "השידור הציבורי"... 

מזה שנים רבות מקיימים הערוצים המסחריים, ובייחוד רשתות הכבלים, את האידיאל שלשמו מבוזבז הכסף על רשות השידור: כמעט כל קהל יעד קטן למדי יכול למצוא בכבלים ערוץ שמעניין רק אותו: ערוץ טבע, מדע, תגליות, היסטוריה, בישול, ספורט אתגרי, שיפוץ דירות או מכוניות, שידורים מרומניה וממרוקו, תוכניות ילדים ברמות שונות, הפקות איכות מושקעות ששום רשות שידור ציבורית אינה מסוגלת להפיק

אין "שידור אובייקטיבי"אם יש משהו שמתקרב לכך – סביר שזה יקרה דווקא ברשתות פרטיות שמשתדלות להתאים עצמן לרצון הציבור ובוודאי שלא ברשות השידור הפוליטית. כאשר הצרכן אינו קובע – ממלאים את מקומו השדר, העורך, והמפקחים "הציבוריים" – בלתי אפשרי שהשקפותיהם הפרטיות לא יבואו לביטוי

הפער המתרחב בין הכשרון הישראלי – לסבך הביורוקרטי

מאות חברות ישראליות בתחום התקשורת והאינטרנט נמצאות בחזית הקידמה הטכנולוגית בעולםאלפי מהנדסיםמתכננים ויזמים ישראלים מוכשרים זוכים להכרה בינלאומית (בישראל יש את הריכוז הגבוה בעולם של מהנדסים יחסית לאוכלוסייה: 135 מהנדסים לכל 10,000 תושבים. בארצות הברית המספר עומד על 85 מהנדסים). מולם רובץ ממסד התקשורת הישראלי ההולך ומסתבך בקורי העכביש שטווה בעצמו ומאיים לבלום את צמיחת הענף ותרומתו לכלכלת ישראל.

מאות "רגולטורים" ובעלי אינטרס צר יושבים והוגים כיצד לאסור, איך להגביל או איזה "פיקוח" להטיל. כך נוצרה שכבה, חדשה יחסית, של פוליטיקאים ו"פקידי תקשורתהמפיקים תועלת מהשיטה הקיימת ומעוניינים בהנצחתה וביסוסה. הנימוק, כרגיל – טובת הציבור והצורך להגן עליו.