supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

 

מיתוסים - שטויות שקל להאמין בהן

ותמלא הארץ בבתי קזינו

קזינו הוא עסק לכל דבר המתמחה במכירת שירותי בילוי והימורים לצרכני השירות. פוטנציאל השוק וקהל הצרכנים הוא סופי. ההשקעה בהקמת קזינו גבוהה, ובשוק תחרותי ופתוח, בו הממשלה אינה מחלקת "זיכיונות" ומעניקה מונופולים, יגדל הסיכון העסקי בהשקעה. התחרות בשוק היא מצד עסקי הימורים אחרים כגון מפעל הפיס והגרלות אחרות וגם מצד בתי קזינו בחו"ל. 

במדינה קטנה כמו ישראל ייוותרו לבסוף מספר מצומצם של בתי קזינו. אלה שיצליחו לשרוד את התחרות ויציעו לציבור את השירותים האיכותיים והמהנים ביותר ואת יחס-החזר ההשקעה הגבוה ביותר. 

כל חשוד העומד למשפט מיוצג על ידי עורך דין

"...בין 40% ל- 50% מהנאשמים בפלילים אינם מיוצגים בידי עורכי דין..." פרופ' קנת מן ממקימי הסנגוריה הציבורית ומי שעמד בראשה (טל זלמנוביץ', גלובס 14/11/02). הסנגוריה הציבורית הוקמה בשנת 1996. 

שרותי סנגוריה על חשודים כעבריינים אינם נכללים בהגדרה של "מוצר ציבורי". לפיכך, משלם המיסים אינו צריך לשאת בהוצאה זו. בהעדר סנגוריה ציבורית, מצב שהיה במשך כ- 50 שנה, וכאשר עורכי דין צעירים לא יאלצו לשרת משרדים ותיקים במסגרת שנות "ההתמחות", אין ספק שיקומו ארגונים לסעד משפטי התנדבותי שיספקו שרותי הגנה לחשודים חסרי אמצעים. זו גם הדרך היעילה ביותר לסטאז' (התמחות) אמיתי ומועיל לעורכי דין חדשים. אז יסתבר בוודאי שהמספר האמיתי של פושעים "חסרי האמצעים" עומד על 5% ולא 50% מהנאשמים... 

המשטרה מביאה לשיעור גבוה של הרשעות פליליות בזכות חקירה מאומצת. 

זה קורה רק בסרטים האמריקאים... למשטרה יש מונופול על חקירות פליליות. כמו כל גוף מונופוליסטי, ללא מתחרים, אין למשטרה ולחוקריה כל תמריץ לעבוד קשה. המשכורת והפנסיה מובטחים. 

הדרך הקלה היא להחתים חשוד על תצהיר הודאה באשמה. אומרת על כך שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר (בכנס שנערך בראשון לציון, נובמבר 2002, תחת הכותרת "האם מורשעים חפים מפשע בישראל?"): 

"...מירב המאמץ המשטרתי בחקירות המשטרה מופנה להשגת הודאות מנאשמים... הראיות שהוצגו כדי להביא למעצרו של הנאשם לא נכללות בחומר החקירה, ולעיתים אף יש סתירות בין החומר שנאסף לבין ההודאה. הצלחת המשטרה בהשגת התוצאות נובעת מתנאי המעצר הבלתי נסבלים... בהנחה שאין נוקטים אמצעי חקירה בלתי נאותים, אדם מוסר הודאה רק על מנת לסיים את מעצרו. הוא מקווה שבבית המשפט הכול יסתדר, וזה לא קורה... מחזיקים אנשים בתנאי מעצר מחפירים תוך הפרת החוק..." 

עו"ד פלדמן שהשתתף באותו כינוס הוסיף: 

"...ב- 99% מהמקרים שבדקתי, בית המשפט מרשיע על בסיס ההודאה המשטרתית, ויהיו בה קשיים רבים ככל שיהיו..." 

הדרך למלחמה בשחיתות: חקיקה מתאימה ועונשים כבדים

השחיתות היא חלק בלתי נפרד של כל שלטון. ככל שהממשל "גדול" יותר כך מתרחבת השחיתות. משטרים סוציאליסטיים זוכים באליפות ליגת השחיתות בזכות מעורבותם הנרחבת בחיי האזרח – משטר של חלוקת כספים ומעורבות הממסד הפוליטי בכלכלה. רק ביטול מערכת החקיקה הענפה שביסוד המשטר הקיים והחלפתה במשטר המבוסס על שיטה קפיטליסטית חופשית ישים קץ לרוב תופעות השחיתות. 

ועדת-שימרון לבירור נושא הפשיעה בישראל (1977) דנה בנושא ולא הצליחה אפילו להמליץ על דרך חוקית למלחמה בתופעה: 

"...בירורינו העלו שיש יסוד לסברה, כי אכן, שחיתות חברתית זו פשטה במימדים לא מבוטלים בארצנו. אין בידנו להמליץ על דרך חוקית למלחמה בתופעה זו..." 

אלימות-נוער בשנים האחרונות מחייבת נקיטת יד קשה

אורח החיים הישראלי, תחת המשטר הכלכלי הקיים, הפך כמעט כל אזרח ישראלי לעבריין או פושע בצורה זו או אחרת. אווירה זו, שבה ידוע לכל ש"כולם גונבים", יצרה אמות-מידה מוסריות מעוותות, לפיהן יש עבירות לגיטימיות שהן נחלת הכלל. בחברה בה יש עבירות "מותרות" ועבירות "אסורות" – הגבול ביניהן מטושטש. 

הנוער רואה, שומע ומחקה. אין חדש תחת השמש למרות שתמיד נדמה לנו שההידרדרות חלה "רק בשנים האחרונות"... דר' כרמי יוגב, מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב, המחיש היטב עקרון זה בראיון לידיעות אחרונות כבר ב- 4.5.1979 (המראיין: דב עצמון): 

"...שאלה: כיצד אתה מסביר את מכת הגניבות והבריונות?... 

תשובה: זו בראש ובראשונה, תוצאה של עיוות בנורמות של התנהגות. כאילו לגנוב זה כבר לא פשע. תלמיד שנתפס אינו מביע, בדרך-כלל, אפילו חרטה. הוא רק מצטער שבמקרה לכדו אותו. ויש שעוד מוצאים למעשה צידוק: מה יש? אתם גונבים ממס-הכנסה – אז אנחנו גונבים מכם". 

מעמד חוקי לזנות יכער את דמות המדינה

הזנות קיימת. תמיד הייתה, וכנראה תישאר לעַד. דווקא האיסור על הזנות מכער את המדינה. האיסור הופך את ישראל למרכז של סחר-אדם. האיסור ומחתרתיות הזנות יוצר תלות של היצאניות בסרסורים ובפשע המאורגן. עבדות. 

כאשר הזנות תהיה חוקית, תחרותית וגלויה – תקטן כדאיות הענף לפושעים (בענף לא-חוקי התשואה על ההשקעה גבוהה בגלל הסיכון). אופי העבודה בבית בושת יהיה דומה יותר ליחסי מעסיק-עובד מאשר יחסי התלות-הגנה שבין סרסור לזונה. 

הדרך למלחמה בסמים: הקצאת משאבים למשטרה ללכידת סוחרים והחמרת עונשים

אין משטרה בעולם שהצליחה במלחמתה בסמים. למשטרת ארצות-הברית לא חסרים משאבים. לממשלות טורקיה ותאילנד לא חסרים עונשים חמורים... 

כבר אמר על כך דר' מנחם הורביץ, מנהל האגף לשירותי תיקון במשרד הרווחה (מעריב 3/9/80): 

"...בכל מה שהמשטרה עושה לתפיסת סמים וסוחריהם – היא רק מקטינה את היצע הסמים בשוק [זמנית]. אולם אז עולה מחיר הסמים, והדבר גורר גידול ותחכום-יתר של הפשיעה מצד הזקוקים לסם, הנוקטים כל צעד אפשרי כדי להשיג את האמצעים לשלם תמורתו. זהו מעין מעגל-קסמים טראגי, שלפיו ככל שההיצע קטן עולים הביקוש והמחיר, ועולה היקף הפשיעה כדי להשיג אמצעים." 

מלחמתה של המשטרה אבודה מראש וגם מיותרת. "סמים קלים" אינם מזיקים לבריאות יותר מאשר משקאות חריפים או סיגריות-טבק. מחקרים שנעשו מוכיחים שחשיש אינו מעודד לאלימות, אלא להיפך – להפנמה, שלא כמו משקאות חריפים המעודדים לפעילות-יתר ואף לאלימות. ואילו "סמים קשים", אם מחירם יהיה זול והשגתם לא תהיה כרוכה בפשע, יזיקו רק למשתמש בהם וירתיעו אחרים. זמינות הסם אינה גורמת להתמכרות כפי שזמינות הוודקה אינה הסיבה לאלכוהוליזם כבד. אלו נובעים מבעיות נפשיות, אופי ורקע מתאים. משקאות חריפים נמצאים בכל בית בישראל ואיש לא מעלה בדעתו להוציאם אל מחוץ לחוק. 

צריכת סמים, בייחוד בקרב הנוער, תגבר בעקבות חוקיות השימוש בהם

כל נער או מבוגר הרוצים להשתמש בסמים יכולים לרוכשם ללא בעיה. חלק ניכר מהמבוגרים של היום, עשו זאת עשרות שנים קודם לכן. הסבים והסבתות של היום התמסטלו כבר בשנות השישים העליזות... אי-חוקיות השימוש אינה מפריעה כלל למי שחפץ בסמים. השלכות האיסור חמורות הרבה יותר: השימוש בסמים בקרב נוער הופך לפעולה מחתרתית-טקסית שרב האתגר להתנסות בה ולוּ רק מחמת האיסור; הסמים מתייקרים מעבר למחירם הריאלי (ייצור חשיש אינו יקר מטבק) ומדרדר משתמשים לפשע כדי לממן רכישה. 

האפשרות לקנות סיגריות-מריחואנה בחנויות תוזיל את מחירן וקִסמן המחתרתי יפוג. מספר המשתמשים לא יעלה משמעותית מעבר לציבור ש"יעלה מהמחתרת", וייתכן שאף יקטן כפי שקרה בארצות הברית – לאחר ביטול איסור שתיית האלכוהול ירד מספר השיכורים... 

סמים קשים ינוצלו על-ידי סוחרי סמים כדי לגרום ללקוחות להתמכר להם

האפשרות לרכוש סמים קשים במרפאות-חלוקה אזוריות, תחת השגחה רפואית תשמוט את הקרקע מתחת לרגלי סוחרי הסמים. לא יהיה בהם צורך מאותה סיבה ש"סוחרי סיגריות" היום אינם חלק מעולם הפשע. לא יהיה מקום ל"סוחרים". חוקי האיסור יצרו את סוחרי הסמים והעניקו להם מונופול (הפשע המאורגן דואג לאבטחת אזורי הפצה כדי למנוע תחרות). המתמכר תלוי, כמעט בלעדית בספק הסם. כאשר יהיו הסמים חופשיים לא תצמח תועלת ישירה לאף אחד אם אדם מסוים יתמכר לסם. דעה דומה הביע כבר לפני עשרות שנים דר' מנחם הורביץ, מנהל האגף לשירותי תיקון במשרד הרווחה (מעריב, 3/9/1980): 

"יש לשקול בכובד ראש אפשרות לתת למתמכרים לסמים תחליף-סם בצורה מבוקרת ובמחיר זול ביותר, כדי להפחית את תלותם בשוק השחור ובעולם הפשע... כדי לשבור את מעגל-הקסמים הזה ייתכן שיהיה צורך לנתק את מכורי הסמים מן השוק השחור והבלתי-חוקי, על ידי היצע חוקי". 

חוקי הסמים נועדו להגן על האזרח מגרימת נזק לעצמו

כותב על כך ירון לונדון (ידיעות אחרונות, 11/11/04): 

"... למכור אקסטזי כמו המבורגר... דברים אחרים שאנחנו דוחסים לגופנו, כגון אוכל עתיר קלוריות... ממיטים על האנושות צרות גדולות לאין שיעור... שמנים נוטים לנמנום ולתאונות... כושרם הגופני ירוד והם מייצרים פחות מאחרים... הם נוחרים בשנתם, מפריעים לבני זוגם... מעמיסים משקל עודף על קברניהם... 

...מחיר ייצורה של טבלית אקסטזי הוא כ- 2.5 שקלים, אבל סכנת ההפללה מעמידה את מחירה הסיטונאי על 30 – 17 ₪ ואת המחיר הקמעונאי על 50 – 100 ₪. מחירה עולה ככל שאמצעי האכיפה משתכללים... גורם להופעתם של [עבריינים]... ביצירת המרווח הזה אשם הרעיון המשיחי לגמול את בני האדם מהרגליהם הרעים ולוּ גם בכוח... לוּ הייתה האנושות מפנה לחינוך ולפיתוח של תרופות גמילה אפילו עשירית ממה שהיא משקיעה באכיפת חוקים מיותרים, היה מצבה טוב בהרבה... [יש לאמץ] תפיסה מצמצמת לגבי אחריותה של החברה כלפי מי שמתעקש לחבל בעצמו... לכן צריכים החוקים וארגוני האכיפה להסתפק בתפקיד אחד: עליהם לדאוג לכך שיצרני סמים יעמדו בתקנים המגדירים את הרכבה של מנת הסם, כפי שהם מקפידים על הרכבה וניקיונה של קציצת המבורגר. כל השאר על אחריותם של הצרכנים. אם רצונך לדפוק לעצמך את השכל, או לקרב את מותך בסיועו של מזון שמן, זה העסק שלך." 

על המשטרה להתמקד בתפיסת סוחרי הסמים הגדולים ולא להתעסק עם דגי-הרקק

סוחר גדול משתלט על השוק, בדרך כלל באזור מסוים, מפעיל ארגון הפצה מסודר ופועל כמונופול לכל דבר. כדי למקסם את רווחיו הוא מעלה מחירים ומונע באלימות חדירה של מתחרים לאזור. מונופול בתחבורה הציבורית מושג באמצעות הפוליטיקאים; מונופול בשוק הסמים בשכונה ביפו מתבסס בעזרת סכין (כאמור, לאחר שהחוק "העביר" את המסחר לעולם הפשע). 

אם המשטרה תפעל ב"יעילות", תעסיק סוכנים סמויים ותבזבז את מיטב כספנו בחיסול הסוחר הגדול, בעל המונופול, יקרה אחת מהשתיים: ראש הכנופיה המתחרה יתפוס מייד את מקומו... או לחילופין יחדרו לשוק עשרות "סוחרים קטנים" התחרות בעסקי הסמים תגדל והשוק יוצף בסחורה במחיר נמוך לתפארת מדינת ישראל... אין ואקום. 

אם המשטרה תמשיך לבזבז את כספינו וגם תצליח ב"תפיסה" מתוקשרת היטב של כמות סמים גדולה ומשמעותית... ינסוק מחיר הסמים זמנית לשמים והנרקומנים יצטרכו לפרוץ כל ערב לארבע מכוניות במקום לשתיים, כדי לממן את צריכתם השוטפת. 

על בתי המשפט להטיל עונשי מאסר ממושכים על כל עבריין סמים

עלות אחזקתו של אסיר גבוהה... ושוב מוטל העונש על משלמי המיסים... מישהו צריך לספק את הסם לנרקומנים; ממשלה שאוסרת על מסחר חוקי יוצרת את סוחרי הסמים. על כל סוחר שייכלא, יצמח אחר במקומו בשכונות לוד ויפו. אין ואקום. הישיבה בכלא היא קונגרס מקצועי עבור סוחרי הסמים: אפשר להחליף מידע, ללמוד שיטות, ליצור בריתות וכנופיות חדשות, ולפעמים אפילו לשלוט במסחר דרך הכלא... 

מתחילים עם סמים קלים ומתדרדרים לסמים קשים וממכרים

על פי הרשות למלחמה בסמים יש בישראל כ- 300,000 אזרחים שמשתמשים באופן מזדמן או קבוע בסמים כלשהם. לעומת זאת, מספר הנרקומנים עומד על כ- 20,000 בלבד. אילו הטענה הייתה נכונה הרי שמספר הנרקומנים היה צריך להיות גדול פי עשרה. ההתמכרות לסמים קשים או לאלכוהול נובעת מסיבות ונסיבות אחרות ואין לכך קשר לצריכה או להתנסות מזדמנת בסמים קלים. 

מחקר מקיף שנעשה בארצות הברית על ידי מכון ראנד, רב-המוניטין (מכון לחקר מדיניות השימוש בסמים) מפריך גם הוא טענה בסיסית זו. במסגרת המחקר לקחו החוקרים נתונים משנת 1982 של בני נוער שהשתמשו בסמים קלים, והראו שאין קשר בין שימוש במריחואנה לבין התנסות בסמים קשים. לדבריהם, 50% מבני הנוער בארצות-הברית נחשפים למריחואנה עד גיל 16, בעוד שמרביתם לא נחשפו לסמים קשים עד גיל 20. 

(הילה אלרואי דה-בר, מעריב 4/12/02) 

הסמים הם הבעיה העיקרית בתופעות ההתמכרות בישראל

בעיה מספר 1 היא ההתמכרות לטבק. כ- 10,000 איש בישראל מתים טרם זמנם כתוצאה מעישון, מתוכם כ- 1,500 איש מתים כתוצאה מנזקי עישון פסיבי. העישון הוכח כגורם למחלות רבות כגון סרטן ריאות, סרטן הגרון, מחלות לב, מחלות בדרכי הנשימה ועוד (מנתוני האגודה למלחמה בסרטן). 

בעיית ההתמכרות השנייה בחשיבותה היא האלכוהול. כ- 50,000 מכורים לאלכוהול. מתוכם רק כ- 2,100 מטופלים במסגרות מסודרות. הנתונים נמסרו על ידי עמותת אפשר המטפלת במכורים לאלכוהול והוצגו לנשיא המדינה, משה קצב (אוקטובר 2002). 

מספר האלכוהוליסטים בישראל עומד על פי שלושה לערך ממספר הנרקומנים, אך איש אינו מתכנן להוציא את האלכוהול או את הסיגריות אל מחוץ לחוק... 

אם יפתחו בישראל בתי קזינו יגבר הפשע

הפשע הוא חלק מההימורים מאותה סיבה שהוא חלק בלתי נפרד מעולם הסמים והזנות – איסור ממשלתי על עיסוק חופשי בענפים אלה, ומנגד, קיומו של שוק צרכנים המוני בקרב האזרחים. 

אם הממשלה תמשוך ידיה מענף ההימורים ותבטל את האיסורים, יגדל היצע ההימורים ומתח הרווחים יקטן. הימורים הם עסק לכל דבר ויזמים רבים יכנסו לתחום זה. הפשע ינטוש את ענף ההימורים בדיוק כפי שאינו מוצא פרנסה במסחר בנעליים... 

צריך למסד את ההימורים הלא-חוקיים

הממשלה לא צריכה "למסד" אלא למשוך ידיה מענף ההימורים. גם מהלוטו ומהטוטו. מאחורי המילה "מיסוד" מסתתרים אלפי ג'ובים ומינויים למקורבים, תקציבים, מכרזים וזיכיונות למקורבים. 

"מיסוד" פירושו הקמה של "המועצה להסדר בתי-הימורים" עם דירקטוריון שמן, מנכ"ל שמבלה בכנסים בחו"ל ויו"ר שמקורב לבתו של ראש הממשלה וזוכה למענק פרישה של 5 מיליוני שקלים... 

"מיסוד" פירושו הדחתן של משפחות הפשע מענף ההימורים והחלפתן בשחיתות חוקית של משפחות העסקנים הפוליטיים. הציבור ישלם את המחיר. 

מדוע נדרש מונופול ממשלתי על הימורים

עסק ממשלתי אינו יכול להתחרות בשוק פתוח וחופשי מול עסקים בבעלות פרטית. כדי "להגן" על העסק הממשלתי, כלומר לאפשר לו להמשיך ולפעול בחוסר יעילות ולדפוק את לקוחותיו צריך למנוע ממתחרים להיכנס לשוק. קצת צדקנות "מוסרית" והרבה חוקים נגד הימורים פותרים את הבעיה. 

עכשיו יש לפוליטיקאים ולעסקנים כלי נוסף להזרמת תקציבים, למינויים ולג'ובים. זו תכליתו האמיתית של העסק הממשלתי. גורם בכיר במפעל הפיס מצוטט בידיעות אחרונות (16.12.02): 

"...חמור שמפעל הפיס הפך ללשכת עבודה לפוליטיקאים... הפיס זה לא חנות מכולת". זו הייתה תגובת "הגורם הבכיר" ללחצים למינויים פוליטיים. 

המלחמה בשטחים והמשבר הכלכלי דרדרו את איכות השלטון בישראל

על פי נתוני הבנק העולמי (2005), איכות השלטון נמדדת בחמישה מדדים מרכזיים: 

יעילות השלטון– מבטא את איכות הספקת השירותים הציבוריים. המדד בישראל עומד על 80.8 אחוז. במערב: 89.7 אחוז. 

אכיפת חוקים– מודד את אמון הגורמים במערכת המשפטית. המדד בישראל עומד על 74.4 אחוז. צרפת: 88.9 אחוז. ארצות הברית: 92.3 אחוז. הולנד: 95.2 אחוז. 

מדד שחיתויות השלטון– הפעלת כוח שלטוני לצורך השגת רווחים פרטיים ואישיים. ישראל: 80.8 אחוז. הממוצע במדינות המפותחות: 91.4 אחוז. רק באיטליה המדד נמוך מאשר אצלנו... 

מדד המסגרת הרגולטורית– מודד עד כמה מדיניות הממשלה פוגעת במנגנוני השוק החופשי. ישראל במקום הנמוך במערב: 71.9 אחוז. ממוצע המדינות המפותחות מגיע ל- 90.6 אחוז. 

מדד היציבות הפוליטית– מודד את הסיכונים ליציבות השלטון מגורמים לא חוקיים לרבות טרור ואלימות. ישראל במקום נמוך במיוחד: 15 אחוז בלבד. הממוצע בעולם המפותח: 83.5 אחוז. [יציבות השלטון בישראל נמוכה לא בגלל טרור ואלימות]. 

לא מלחמה ולא משבר כלכלי משפיעים על מדדים אלה. הדרוג הנמוך נובע ישירות ממבנה המערכת הדמוקרטית בישראל, ומאופיו של המשטר הכלכלי. ישראל לוקחת חלק במדד זה רק בשנים האחרונות. המצב בישראל בעבר לא היה שונה בהרבה... גם בתקופות רגיעה ביטחונית וגם בתקופות של גאות כלכלית...

"אלימות ופשע בין בני הנוער נובעים מהתפוררות מדינת הרווחה ומתהליכי ההפרטה"

מתוך ראיון עם פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה על פשיעת נוער בישראל (ענת כהן, גלובס 8.6.05). ניתן להסיק מדברי פרופ' גוטוויין שאילו הממשלה הייתה מלאימה את התעשייה ואולי גם את הבנקים ואולי אפילו את "העסקים הגדולים": רשתות הסופרמרקטים, הקניונים, את רשת סטימצקי ואת רשת הסופר-פארם – אלימות הנוער הייתה פוחתת. ואילו היו מעמיקים את מדינת הרווחה – דהיינו, הממשלה הייתה מכפילה ומשלשת את הקצבאות תמורת אי-עבודה משלל סיבות ואולי מוסיפה על כך תוכניות רווחה נוספות כגון נסיעה חינם בתחבורה ציבורית, ארוחות חינם למשתכרים שכר מינימום, וכרטיסי קולנוע חינם לנזקקים – שארית האלימות בקרב הנוער הייתה נעלמת... 

גוטוויין רק שוכח שלא יהיה ממי לגבות מיסים כדי לממן גם את "הרווחה לכול" וגם את העסקים הממשלתיים הגירעוניים. בברית המועצות ובמזרח אירופה כמעט כל העסקים היו מולאמים. התוצאה: חיי "רווחה" שמתבססים על הכנסה של 60 דולר בחודש ועם שהפך כולו לגנבים. גונבים כדי לשרוד. מדינת ישראל אינה מדינה קפיטליסטית ורשימת קבוצות "המגיע לי" ארוכות כמו גם רשימת אוכלי החינם ש"כאילו" עובדים – רובם ככולם בשרות המדינה ו"הציבור". מדינת הרווחה לא התערערה לצערנו. רובו של תקציב המדינה מיועד לתשלומי העברה: מהציבור שמייצר את העושר אל קבוצות "המגיע לי". גם הפרטה ממשית ונרחבת בקושי זזה והמדיניות השלטת היא של פיקוח, ביורוקרטיה, רגולציה ומעורבות ממשלתית במשק ובכלכלה – אין שני לה במערב. 

סוציאליזם ושלטון הפקידים הם הסביבה שמייצרת פשע ואלימות (כמובן שיש סיבות נוספות). לא הכישרון, העבודה האמיתית, המאמץ והיצירתיות קובעים – אלא הפרוטקציה, השוחד, הקשרים, והלחצים הפוליטיים. כדי לקבל כסף צריך להיות "נזקק", למלא טפסים, להפוך שולחן. כסף מקבלים כי "מגיע לנו" – לא תמורת עבודה. הנוער גדל באווירה של "כולם גונבים". אתם גונבים ממס הכנסה אנחנו נגנוב מכם.