ארכיון כתבות קודמות
supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

תגובות אחרונות

  • mash2122@steemit 12.07.2017 12:06
    מחסום העברית כשפה ארכאית
    Police arbitrariness is one of the worst crimes in human society and so it is recognized in civilized ...
     
  • mash2122@steemit 12.07.2017 11:55
    מחסום העברית כשפה ארכאית
    אני יכל להתבטא בעיברית אך אין לכך את האפקט הנחוץ בכדי להציג את המסר באיכות ודיוק . So for this reason ...
     
  • מאיר 28.06.2017 22:48
    בנושא בנקים
    ראוי לציין כי הדרישה מהבנקים לעמוד בטווח הביינים ביחס רזרבה של 30% לאיכול להתקיים מיד מכיון שאין בכל ...
     
  • מאיר 15.05.2017 21:32
    אתר מדהים
    שמח שמצאתי את האתר הזה התוכנית שלכם ראויה לשבח (כללית) וצורת ההסבר מדהימה (בעיקר הקומיקס) תמיד חשבתי ...

 

צה"ל – מיתוסים

הכשרת הקצינים בצה"ל מפתחת את היוזמה ויכולת החשיבה

כתב העת "שריון" שמופיע בהוצאת עמותת חיל-השריון (פברואר 1999) פרסם תוצאות ניסוי בו השתתפו קבוצת מג"דים ומח"טים בשריון וקבוצת תלמידי כיתות י"ב, ללא כל הכשרה צבאית. המאמר פורסם על ידי אריק קרמן, אשר שימש במשך כ- 15 שנים מומחה לפיתוח הדרכה במחלקת הדרכה בצה"ל. 

לכל אחד מהמפקדים והתלמידים הוצבה בעיה טקטית דומה: כיבוש יעד, פתיחת ציר, תאור האויב ותיאור הכוח שלרשותך. תוצאות הניסוי העלו כי רוב התיכוניסטים מיקדו את הבעיה בפלוגת האויב שמיקומה אינו ידוע, וביצעו הטעיה על מנת לאתר אותה. לעומתם, התעלמו הקצינים הבכירים מהאויב והתייחסו רק למכשולי הקרקע. 

הפתרונות של התיכוניסטים התגלו כטובים בהרבה. תלמידים ללא הכשרה צבאית "הביסו" קצינים מנוסים. המג"דים שלחו את כוחותיהם היישר אל תוך השטח בו נמצאה הפלוגה שמיקומה אינו ידוע, וזו יכולה הייתה לפגוע בהם ללא קושי. 

לקצינים שהתבקשו בתום המשחק להסביר את טעותם היו שלוש תשובות אופייניות: בטעות לא לקחתי בחשבון את טנקי האויב; במשחק קל יותר לבצע הטעיה; לא הייתי שקט, אבל זה מה שמקובל לעשות. 

ומסקנות הניסוי: "...דברים שאמרו הקצינים מחזקים את ההשערה כי הסביבה בה התחנכו ובה הם פועלים [המערכת הצה"לית], אינה מעודדת את החשיבה הטקטית ואולי אף מדכאת את יכולת החשיבה הטבעית שלהם... השאלה העולה מהניסוי היא האם להסתפק במצב הקיים... ברמת התרגולות והטכניקות הקרביות עליהן חונכו כקצינים זוטרים, או אולי לאפשר להם מרחב פעולה רחב יותר לקבלת החלטות טקטיות על פי הבנתם. בדבר אחד אין ספק: שינוי המצב הקיים מחייב שינוי תפישה בהכשרת המפקדים". 

בצבא המבוסס על תמריצים כספיים ועל כללי שוק העבודה האזרחי, עלולים לשלוט ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישותיו של העיסוק הצבאי... 

"...נכונותם של חיילים למלא את תפקידם, לעיתים תוך היחשפות לסכנת מוות, נובעת מנאמנות שהם מפתחים לקבוצה שעליה הם נמנים ומהזדהות עם ערכיה הייחודיים..." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון). 

מכוח של לוחמים אכן נדרשות תכונות ייחודיות: מוכנות גבוהה לסיכון, לכידות קבוצתית, משמעת גבוהה ועוד. לפני שנים לא רבות רווחה הדעה שכדי "לחשל" חייל צריך ממש לענות אותו פיזית ונפשית: למנוע ממנו שתיית מים, למנוע ממנו שינה, להאכיל אותו בדג מסריח ולקנח בלחם וריבה. המפקדים צריכים לצרוח פקודות מבוקר עד ערב, "למחוק את אישיותו העצמית", לאסור עליו לחשוב, אלא לציית ולרמוס אותו בהעלבות מתמשכות – זה צבא!! מאז חדרו "נורמות אזרחיות" לצבא והסתבר שאפילו חדר-אוכל ממוזג ומעוצב אינו מכשול בפני "רוח היחידה". 

אין כל יסוד לסברה שגיוס בכפיה מניב חייל טוב יותר מאשר חייל שמתנדב מרצון. אין בסיס להנחה שדמי כיס זעומים מגדילים את המוטיבציה של חיילים ואילו שכר גבוה מאד ללוחם יגרור לאיבוד התכונות הנדרשות מחייל קרבי... 

צבא קבע מקצועי יגרום להתרחקות הממסד הצבאי מהחברה האזרחית ולניכור ביניהם.

במדינה חופשית, קפיטליסטית ודמוקרטית הצבא כפוף לדרג האזרחי והוא ממלא את התפקיד העיקרי של מוסד "המדינה" – הגנה על אזרחיה. חשש כגון זה יכול להיות מוצדק רק במדינות דיקטטוריות בהן הצבא שולט המדינה, או מנהל את חיי היום-יום מאחורי הקלעים. בטורקיה למשל, לאורך כמעט שמונים שנים, היה ממסד אזרחי, ממסד דתי וממסד צבאי נפרד. עד לתקופת הנשיא ארדואן היה מקובל לראות את הצבא כגורם "מאזן" – הצבא החזיק בידיו איום סמוי של השתלטות על המדינה במקרה בו הממסד הדתי יתחזק יתר על המידה... 

צבא מקצועי יגייס רק חלק מהעם ולכן תישחק ייצוגיות הצבא

כבר כיום צה"ל מגייס רק מיעוט מבני השנתון חייב הגיוס. צבא צריך להיות גוף מקצועי שעושה את מלאכתו ביעילות המֵרבית ומצמצם את הנטל הכלכלי והביטחוני המוטל על הציבור. הצבא אינו צריך "לייצג" כפי שמשטרה או בתי המשפט אינם "מייצגים". 

מרחיב על כך יעקב ליפשיץ בספרו כלכלת ביטחון: 

[דווקא גיוס חובה גורם לתחושה של חלוקה לא צודקת של הנטל]: 

"גיוס החובה נהנה מקונצנזוס רחב כל עוד ראו בו מנגנון צודק המחלק את נטל הביטחון הלאומי בין כל האזרחים שווה בשווה...[כאשר קיים] עודף היצע... שיעורי הגיוס מתוך השנתונים הרלוונטים ירדו... צעירים רבים לא גויסו... נשמט יסוד חיוני כדי שמערכת מחייבת תוכל להתקיים לאורך זמן בחברה דמוקרטית חופשית. 

[בצבא מתנדבים שכיר עלולה לשרור תחושה דומה]: 

...חשש לחוסר ייצוגיות קיים גם בעת שהגיוס מבוסס על מנגנון השוק. צבא מתנדבים שכירים המבוסס על תמריצים כלכליים עשוי למשוך לשורותיו שיעורים בלתי יחסיים של פרטים הנמנים עם השכבות החלשות בחברה, שאין להם הזדמנויות תעסוקה עדיפות במגזר האזרחי. עם זאת קיים הבדל מהותי: בצבא של מתנדבים, חוסר ייצוגיות, אם נוצר, נובע מבחירתם הרצונית של פרטים ולא מכפיה סלקטיבית של החוק... 

[הניסיון האמריקאי]: 

ועדת גייטס בארצות הברית נתנה לכך את דעתה: אם צבא של מתנדבים שכירים מספק הזדמנויות אטרקטיביות יותר לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, זו מן הסתם תוצאה של אפליה הנהוגה כלפי אותן קבוצות במגזר האזרחי, והדרך לתקן אותה אינה באמצעות אפליה נוספת בתחום הצבאי. בפועל, צבא המתנדבים האמריקאי אינו ייצוגי פחות מצבא החובה שקדם לו." 

ביטול גיוס חובה יגרום למחסור בכוח אדם בצה"ל 

"ככלל, במדינות אחרות התבדו החששות מפני קוצר ידו של מנגנון השוק לעמוד ביעדי גיוס רצויים. עוד הוכח שהיצע של מתנדבים שכירים לשירות קבע בצבא גמיש ביחס להכנסה, וכי אפשר להתגבר על קשיים בגיוס כוח אדם מסוגים מסוימים באמצעות הענקת הטבות מכוונות. הניסיון הישראלי אינו שונה: כאשר גדל הביקוש למשרתי קבע לאחר מלחמת יום הכיפורים, או כאשר גברה מגמת הפרישה, השכילו על ידי העלאות שכר והנהגת הטבות מתאימות לגייס את הכמויות הדרושות, ובמגזרים מסוימים אפילו נוצרו עודפי היצע של מועמדים לשירות בקבע." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון) 

הגיוס לצה"ל תורם לחינוך הנער המתבגר לעצמאות ולאי-תלות בהורים

צעירים ישראלים מתגייסים לצה"ל בערך בגיל בו צעיר אמריקאי, לדוגמה, עוזב את הבית ללימודים בקולג' – לרוב מרוחק מהבית. שבועות וחודשים חולפים בין ביקור לביקור בבית ההורים. האמריקאים משתמשים במונח "שילוח מהקן" – הליך שמבטא יציאה לעצמאות. 

השירות בצה"ל לעומת זאת, מאריך את תקופת התלות בהורים ובמשפחה. לא חולף שבוע מאז ביקורו האחרון של הצעיר בבית, וכולם נלחצים וממהרים לבקרו בבסיס... אם לא קיבל חופשת סוף שבוע... התלות הכלכלית בהורים כמקור מימון, והעדר אפשרות לעבודה חלקית, מחזקים את התלות החברתית במשפחה. 

מחזקת דעה זו דר' עופרה מייזלס מהמכון הישראלי למחקרים צבאיים. קטעים ממחקרה, "השירות הצבאי כמרכיב מרכזי בחוויה הישראלית" נסקרו בהארץ (אבירמה גול 20.9.1998): 

"...המשפחות הישראליות... ידועות בהתגייסותן להיות מעין סוכך או עזר-כנגד לצעיר המשרת בצבא. משפחתיות, לכידות והגנת-יתר הופכים לערכים מכוננים בקרב הצעירים... בתהליך גיוסם הם עוברים תהליך של רגרסיה: מעבר של הצעירים מתפקוד עצמאי יחסית, ביחסם כלפי ההורים, לתפקוד די ילדותי ותלותי... הנוהג שהתפתח לבקר את "הילדים" בבסיס בשבועות שהם אינם מגיעים הביתה... הביקור נסב לעיתים קרובות על הבאת דברי מאכל מיוחדים לפנק את הצעיר, בגדים נקיים ועוד צרכים... גם בבית האהבה והטיפול ראשוניים ורגרסיבים. ההורים מוכנים לספק לבנם החייל שירותים שמזמן הפסיקו לספק... במקום שהיציאה לשירות הצבאי תסמן יציאה לשלב חדש של עצמאות ואוטונומיה היא מבטאת דווקא חיזוק והידוק הקשר התלותי בין הצעיר למשפחתו." 

רק לאחר השירות הצבאי, חשים רבים מהצעירים המשוחררים, צורך לתקופה ממושכת של דחייה בתהליך כניסתם לעול חובות המבוגרים ויוצאים עם תרמיל על הגב לחודשים ארוכים של טיול ל"ניקוי ראש"... בשלב זה ההורים כבר לא קופצים אחריהם לתאילנד או לפרו... 

צבא חובה עממי מסמל את "אחדות העם" 

מסוג הסיסמאות שרווחו במשטרים הקומוניסטים. הכוונה לגיבוש החברה הישראלית סביב מסורת לאומית משותפת והזדהות עם דרך התנהלותה של המדינה. "אחדות עם" אינה מושגת בכפייה ועבדות. הזדהות עם המסגרת הקרויה "מדינה" גבוהה יותר ככל שמידת החופש במדינה גבוהה וככל שפעילות האזרח מתבצעת מתוך הסכמה וללא כפייה. "העם" האמריקאי, מורכב ממהגרים מ- 200 ארצות, ללא מורשת והיסטוריה משותפים ואפילו ללא דת משותפת. הזדהותו של האזרח האמריקאי עם המושג "אורח החיים האמריקאי" גבוהה לא פחות, ואולי אף יותר, מהזדהותו של הישראלי הממוצע עם מדינתו. ישראלים לא מעטים תולים ביום העצמאות הישראלי דגל אמריקאי לצד הדגל הישראלי על מכוניתם... הציבור האמריקאי מוכן להקריב אלפי חיילים בהגנה כנגד איום על אורח החיים האמריקאי, The American way of life, לא דווקא "מלחמת קיום" או מלחמת "אין ברירה". 

קשה לראות כיצד חיילת בת 18 שתפקידה העיקרי הגשת תה או "להשיג טלפון", או חייל מיותר באפסנאות, או אפילו חייל קרבי שרואה סביבו בזבוז, אי יעילות ותופעות ידועות אחרות – מתגבשים בזכות הצבא סביב "אחדות העם"... נהפוך הוא. 

תהליך ההשתמטות מצה"ל לפני הגיוס ובמהלכו רק צובר תאוצה. ובמילואים ממש משרתים רק כחמישית מהעם. מי מהם בדיוק שייך ל"אחדות העם"? בקרב המשרתים מתחזקת תחושת ה"פראייריות" שבוודאי אינה גורמת ל"גיבוש העם". 

אין ספק שהשרות בצבא הוא חוויה משותפת המקשרת בין אזרחים, אך חוויית השרות הצבאי אינה צידוק לקיומו של שרות חובה. לא מקימים צבא כדי לספק חוויות לצעירים. 

לצבא מקצועי מתנדב יתגייסו בעיקר ענייים, עולים חדשים וחובשי כיפות חדורי מוטיבציה

גם כיום, בצבא חובה, גדול חלקם של אוכלוסיות אלה ביחידות הלוחמות. האם יש בכך שלילה? 

התפקידים הצבאיים מגוונים. התגייסות לצבא קבע מקצועי תאפשר שירות במקצועות שונים. השכר הגבוה ביחידות הלוחמות יגביר את הביקוש לגיוס בכל שכבות האוכלוסייה והצבא יבחר את מי לגייס. שירות צבאי, ייתפס בצדק, כהשתייכות לעילית מוצלחת – מיצוב חברתי גבוה. עצם השירות יהיה אות כבוד למוניטין האישי של החייל. מי שיעמוד בדרישות הצבא, בין אם הוא עני או עשיר, ותיק או עולה חדש, ירוויח את מעמדו ביושר. 

צבא מקצועי יסכן את הדמוקרטיה 

משטרת ישראל וצבא הקבע בצה"ל הם גופים מקצועיים – איש אינו טוען שהימ"מ ומפקדיו מסכנים את הדמוקרטיה. גם הצבא המקצועי הבריטי או האמריקאי אינם מסכנים את הדמוקרטיה בארצותיהם. חוסנו של משטר דמוקרטי נגזר מאופי האוכלוסייה ומאופי החוקה שמכתיבה את המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה. 

צבא מקצועי הוא קטן, חזק ומאומן היטב. לעומתו, צבא חובה-עממי מסורבל, בזבזני, ביורוקרטי ויקר – הנטל הכלכלי והעיוותים שנוצרים – מסכנים את המדינה כולה – לא רק את הדמוקרטיה. דווקא צבא החובה הישראלי (העממי) תרם לא מעט קצינים בכירים לפוליטיקה. חלקם החלו "לשרת" בפוליטיקה בעודם במדים, הצטרפו רשמית לממסד הפוליטי מיד עם פרישתם, והמשיכו לבחוש בצבא כאזרחים. למרות זאת, המבנה הדמוקרטי הקיים לא נפגע בשל כך. 

צבא שכיר מאבד ממוסריותו. החיילים משרתים תמורת תשלום

הטיעון מניח שעבדות וכפייה מוסריים, שפשיטת-יד אל מוסדות הסעד בצבא לקבלת תשלומי תמיכה למשפחה נזקקת הם ערכיים. תשלום גבוה לחייל קרבי, שבחר מרצונו החופשי קריירה בצבא מקצועי, מבטא את הערכת המדינה למקצועיותו ולנכונותו לסכן את חייו. 

דווקא צבא החובה מוביל את החיילים להתנהגות לא-מוסרית: חיילים שהשירות נכפה עליהם בכוח נאלצים, עקב זאת, לשקר למפקדים, לרופאים, לקב"נים ולרדוף אחר פרוטקציה להקלת השירות או להשתמטות ממנו.

אם עבודה ללא תשלום היא התגלמות המוסריות, מדוע שהפוליטיקאים לא יתנו דוגמה "מוסרית" אישית וישרתו בהתנדבות בכנסת?... 

צריך לשלם לחיילי חובה את שכר המינימום המקובל במשק

תשלום שכר מינימום לא ישנה את מבנה הצבא. אותו חוסר יעילות ובזבוז ואותה אבטלה סמויה, אבל מעכשיו הם יהיו יקרים יותר... 

צה"ל הוא "כור היתוך" חברתי, ובייחוד במדינה קולטת עליה

המיון המוקדם בצבא שיקף כל השנים את הפערים בחברה. ככל שנחזור אחורה בשנים ונבדוק מי אִכלס את תאי כלא 6, נגלה שם "כור היתוך" של בני עדות המזרח – רוב מוחלט ומוצק. ואם נְכַנֵס את בוגרי בית הספר לקצינים לדורותיהם ונבקש מבני עדות המזרח להצביע, נגלה ידיים של מיעוט. אבוטבול ומזרחי תמיד היוו את רוב האפסנאים, הנהגים והש"גימלים. עם סטטיסטיקה קשה להתווכח. 

כמובן שהצבא אינו גורם מפלה ומעולם לא מיין חיילים לפי מוצא עדתי. הצבא ממיין אזרחים צעירים, לפי יכולות להם הוא זקוק, ובדרך זו משקף תמונה (חלקית) של מציאות בחברה. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, הפערים במילוי תפקידים בצבא היו גדולים מאד. מאז הצטמצמו הפערים מאד. משאלתו של בן גוריון – לראות את "הרמטכ"ל התימני הראשון" היא כיום מציאות. הפערים מצטמצמים לא בזכות "כור ההיתוך" הצבאי אלא בזכות תהליכים חברתיים וכלכליים – הצבא הוא הראי. 

צה"ל בהחלט מהווה גורם שמפגיש אוכלוסיות מרקע שונה. השרות הצבאי הוא לעיתים אמצעי לקבלת "הכרה" חברתית – בייחוד אצל עולים חדשים. אך צריך לזכור שמדינה לא מחזיקה צבא כדי "לחנך" או "להתיך". 

העולים מארצות ערב וצפון אפריקה היו בנים למשפחות מרובות ילדים שעלו לארץ, רובן בחוסר כל. דווקא אצלן, אובדן כוח עבודה ומקור הכנסה של צעיר בן 18, שייתכן שכבר לפני הצבא עבד ועזר למשפחתו, היווה מכה כלכלית וחברתית אנושה. היישוב הוותיק ועולים מארצות אירופה, משפחות עם שני ילדים לרוב, יכלו לספוג ביתר קלות את ההפסד הכלכלי. בהמשך, תרם השירות הצבאי, ברוב המקרים כטבח-נהג, לקיבוע הסטיגמה של עובדים-משרתים. 

צבא שכיר יתבסס על אוכלוסיות נחשלות. האליטות יברחו מהצבא

כיום, צבא הקבע בצה"ל הוא צבא שכיר. אף אחד לא מכריח חייל לחתום קבע. האם קציני צבא הקבע כיום הם אוכלוסייה נחשלת? 

בטענה מסתתרת ההנחה שבני האליטות החברתיות והכלכליות משרתים ביחידות הקרביות בזכות הכפייה המאלצת אותם לשרת בצה"ל. גם כיום, יכולים (בייחוד) בני האליטות להתחמק ביתר קלות משרות צבאי לא נוח, אילו רצו. חלק ניכר לא עושים זאת. דווקא להם, למקושרים, אין בעיה במבנה הנוכחי של הצבא להתברג לג'וב טוב. חייל שכופים עליו שירות בניגוד לרצונו בועט במערכת. ספק אם חייל כזה ישרת במילואים באותה יחידה. 

פרופ' סטיוארט כהן מאוניברסיטת בר אילן מסביר שגם בצבא האמריקאי עלה חשש כזה. עם הנהגת צבא מקצועי, חששו שהרמה תרד, אבל התברר אחרת (דרור מרום, גלובס 24.9.03). המשתמשים בטיעון זה אומרים, בנשימה אחת, גם את ההפך: "צבא מקצועי יעדיף לגייס אוכלוסיות מבוססות וידחה את טעוני הטיפוח...". 

צה"ל בעידן החדש יהיה צבא מעולה ומקצועי. השכר הגבוה במיוחד ביחידות הקרביות ובתפקידי פיקוד קרבי, יגררו ביקוש רב לשירות ביחידות אלה. 

יכולת האילתור - מיתרונותיהם של מפקדי צה"ל 

אלתור הוא פעולה שלא על בסיס תוכנית מוכנה מראש. ככל שהמומחיות והידע המקצועי מושרשים, קטן הצורך באלתור. איש מקצוע יכול לדלות מתוך ניסיונו, מלימודיו, מניסיונם של אחרים, ועל סמך נוהלים קיימים כיצד לתת מענה לבעיה. האלתור צריך שיהיה נדיר ויבוצע בשעת דחק. תת-אלוף יעקב זיגדון (מפקד פו"ם – המכללה לפיקוד ומטה) מחזיק בדעה נחרצת לפיה צה"ל אינו מספיק בוגר, גם באופן בו הוא צובר ידע מקצועי לשימושם של המפקדים במקרה הצורך: 

"...אנחנו מתגאים בצורה מטופשת ביכולת האלתור שלנו בצה"ל... לאלתר מתוך מומחיות זו הרמה הגבוהה ביותר של הידע. בצה"ל מאלתרים לפעמים מתוך בורות, לא מתוך ידע עודף... לדוגמה... מח"ט צנחנים לשעבר, סיפר איך כבש מחנה פליטים ליד שכם והתגאה באלתור... צץ לו הרעיון הגדול לעבור דרך קירות הבתים... טכניקה ישנה מאד שבוצעה כבר במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא האדום בכיבוש ברלין... הסובייטים השתמשו במכושים כדי לשבור את הקירות... והצנחנים שלנו בפטישים... אם לרשות המח"ט היו עומדים כל הכלים וכל הידע הוא לא היה שובר את הראש כדי להגיע לתוכנית הזאת..." (ראיון עם עמיר רפפורט, מעריב 10.9.04). 

קיצוץ תקציב הביטחון יפגע במלאי התחמושת, האפודים הקרמים, האימונים והמזון לחייל...

...הרשימה ארוכה. לעולם לא יקום רמטכ"ל, או שר ביטחון ויספר לנו לדוגמה, שהקיצוץ יאלץ את צה"ל לקצץ במספר שליחי הצבא והנספחים הצבאיים בחו"ל, בחברי משלחות הרכש על נשיהם וטפם. כל שליח עולה לפחות 250 אלף דולר בשנה. או קיצוץ חריף במספר הרכבים הצמודים לקצינים... בדיוק כפי שקיצוץ תקציב הבריאות מתבטא מיד במחסור חמור בתרופות לקשישים... 

התקשורת היא כלב השמירה האזרחי של הצבא

צה"ל מעביר ידיעות לתקשורת באמצעות הכתבים הצבאיים של אמצעי התקשורת. רוב הכתבים מפחדים לכתוב את האמת. כתיבת האמת פירושה גדיעת פרנסתם. מדייק בניתוחו איתמר לוין (גלובס 19.9.03): 

"...הכתבים הצבאיים אוכלים מידיו של צה"ל. ברצותו יכול הצבא לחתוך באבחת חרב את מקורות המידע שלהם: לא עוד שיחות עם קצינים בכירים, לא עוד ביקורים בבסיסים, לא עוד נוכחות בתמרונים... הכתב הצבאי הוא אין ואפס בלי מקורות. הגילויים מרחיקי הלכת ביותר אותם מעיזים הכתבים הצבאיים לתת לנו קשורים רובם ככולם בנושאי... תנאי שירות... טרטור... יחס בלתי נאות... קצת חריגות מנהלים... הטרדה מינית. על כלי הרכב המיותרים, על ניצול משאבי הצבא לצרכים פרטיים, על בסיסים שאין בהם צורך... לא תשמעו מהכתבים הצבאיים... אם יש מישהו שיכול לומר את האמת על צה"ל, אלו הכתבים הללו... הקונספציה לפיה צבא גדול, עשיר ובזבזני הוא צבא טוב... בלוף מסוכן. האמת יוצאת לאור גם אם צה"ל ומלחכי הפנכה שלו אינם מעונינים בכך." 

הצבא מקדם השכלת קצינים ושולח רבים ללימודים אקדמים

הצבא מקדם תוספות שכר לקצינים באמצעות לימודים אקדמאים, או "אקדמאים", שלרוב יש להם קשר רופף בלבד ותרומה שולית לעיסוקם הצבאי. ישנן תוכניות לימוד זריזות ומקוצרות לאנשי צבא לקבלת תארים. אפילו בארזים נפלה שלהבת, כדברי תא"ל מיל. ישראל שפיר, טייס בכיר ומפקד בסיס תל-נוף של חיל האוויר (ידיעות אחרונות 27/10/03): 

"...טייסים וקצינים בחיל האוויר, בהם גם קצינים בכירים, קיבלו תארים ותוספות שכר ברמייה... וזו הייתה נורמה. 

...היו קצינים שעשו קורס במכללה אמריקאית באלבמה, קורס קרמיקה וריקוד ג'אז, ויש להם תוספת מהנדס בשכר...[כאן נקב שפיר בשמו של הקצין] יודע את זה גם, כי יש לו תוספת מהנדס וכתוב לו שהוא בוגר פיזיקה-מתמטיקה, כשהוא למד ריקוד וקרמיקה באלבמה..." 

צריך לחייב את כל הצעירים שאינם משרתים בצה"ל בשירות לאומי למען הקהילה

ביסוד הרעיון מונחת ההשקפה שהמדינה, באמצעות הממסד הפוליטי, רשאית לשעבד את האזרח ולכפות עליו לעבוד עבור הזולת ללא תמורה. ואם נוהגים כך כלפי מחצית מהאזרחים, במסגרת כפיית שירות צבאי, צריך להשוות את תנאי השעבוד גם למחצית האחרת. 

כפיית "שירות לאומי" על מחצית מבני מחזור גיוס אינה מעשית ומחייבת הקמת מנגנון ביורוקרטי ענק לאיתור מקומות עבודה, הצבת הצעירים לשירות הלאומי, פיקוח עליהם, תשלום "דמי כיס" כמו לחיילים. יצטרכו להקים מוסדות ביורוקרטים מקבילים לצבא כגון "משטרת השירות הלאומי" לאיתור נפקדים, עריקים ומבריזים, "בתי דין לשרות לאומי", וכמובן בתי כלא. 

תועלת כלכלית לא תצמח מכך, אלא מנגנון נוסף של עשרות אלפי פקידים, שוטרים וקב"נים... ותעשיית פטורים משירות לאומי... 

הפרישה לפנסיה מצה"ל בגיל צעיר נובעת מהשחיקה והעומס הרב המוטלים על אנשי הקבע

רוב הפורשים לפנסיה מצה"ל, בשנות הארבעים לחייהם, הם "קציני עיפרון". פקידים לכל דבר ש"עומס העבודה" עליהם אינו גבוה מאשר על עובד בנק, ראש צוות בחברת היי-טק, ברוקר בבורסה או עורך דין. סביר להניח שהעומס והמתח, ברוב המקרים אף נמוכים מאשר במקצועות השוק הפרטי. אפשר בקלות יחסית לשחק ב"ראש קטן"... תחת המטרייה המגוננת של צה"ל. 

הסיבה לשחרור המוקדם לפנסיה נעוצה בהטבה כלכלית מסורתית שהתגבשה במשך השנים וגובתה בזכות הדומיננטיות והכוח הפוליטי של החברים באיגוד בכירי צבא הקבע. יד לוחצת יד – חברים מגינים על חברים. חברים משבצים חברים בעבודה. הפרישה בגיל צעיר נועדה להבטיח קריירה שנייה, לרוב בסקטור הציבורי וכך לקבל "משכורת כפולה" – פנסיה מצה"ל ומשכורת נוספת מהמדינה. 

רבים מהפנסיונרים של צבא הקבע ועובדי מערכת הביטחון חוזרים למערכת כאזרחים עובדי צה"ל, ובצד המשכורת החדשה מקבלים גם פנסיה. באחת מהתעשיות הביטחוניות הבכירות פרשו בשנת 2001 כ- 1500 חוקרים, כמעט כולם חזרו בשיטת הדלת המסתובבת. משרד הביטחון משלם. מפרט על כך דר' גבי אביטל (מעריב 15.9.03): 

"...קצינים בדימוס... תופסים עמדות מפתח בכל מרכיבי תשלובת התעשייה הביטחונית... הם אחראים לפרויקטים בעלי אופי צבאי כאשר הם עדיין במדים, וממשיכים להיות משולבים בהם לאחר שירותם הצבאי... משכורת כפולה... מספר הקצינים הבכירים בדימוס... עשרות אלפים. לכולם פנסיה מלאה. חלקם המכריע עובד [אחר כך] במערכת הממשלתית – שוב משכורת כפולה." 

קצינים בתפקידים קרביים רצוי שיהיו צעירים יחסית. לכן, מוצדק שקצין בקריירה קרבית יוכל לפרוש בגיל צעיר, מאותה סיבה ששחקן כדורסל פורש בגיל צעיר יחסית. 

קצינים בכירים רוכשים ניסיון ניהולי בצה"ל שמאפשר את השתלבותם בצמרת הניהול העסקי

מעטים יחסית הקצינים הגבוהים בדימוס שמתקבלים לעבודה בסקטור הפרטי. מדוע חלקם מתקבל בכל זאת? הרי ניסיונם העסקי – אפסי, כושר ניהול לא הוכח (בדרך כלל) גם בצבא, והשכלה עסקית לרוב אין להם? 

הסקטור הפרטי במדינה סוציאליסטית תלוי מאד בשלטון, באישורים, במכרזים וברישיונות. השלטון ידו בכול. קצינים בכירים מתקבלים, יש להניח, לא רק בזכות כישורי הארגון והניהול הצבאיים (בעלי המניות יודעים את האמת...), אלא קרוב לוודאי בזכות העובדה שהמערכת המחוקקת, השופטת והמבצעת – כולן לובשות מדים לשעבר. רק אל"מ (מיל.) יכול לפתור בעיה מעיקה בהרמת טלפון לעמיתיו לשעבר מ"היחידה" שמועסקים בזרועות הממשלתיות השונות. "קשרים" הם מילת המפתח. כך יכול לזכות בסידור עבודה כ"יועץ" אפילו רמטכ"ל לשעבר. ראוי לציין שסוג זה של "תעסוקה" הוא לגיטימי ונדרש על ידי השוק. אין לנו טענות לקצינים הבכירים, אלא למערכת הסוציאליסטית בה נדרשים ג'ובים כאלה. "מכערים" בכירים. 

בסקטור העסקי בארצות הברית, בניגוד לישראל, כמעט ואין אנשי צבא קבע שמגיעים לצמרת העסקית. השבועון ביזנס-וויק (אפריל 2003) משער שהסיבה העיקרית לתופעה היא, שאותם אנשים, הבוחרים את המנכ"ל, אינם מתלהבים מאנשי צבא לשעבר. השערתנו היא שהמגזר העסקי האמריקאי תלוי פחות בשלטון ובמגבלות שלטוניות וההצלחה העסקית תלויה פחות בקשרים אישיים מאשר במשק ריכוזי כדוגמת המשק הישראלי. 

כאן המקום להעיר ששרות צבאי ביחידות מתמחות מיוחדות יכול בהחלט להעיד על כישורים עדיפים של החייל או הקצין שהשתחררו. כאן מדובר על כישרון אישי ולא דווקא ניסיון צבאי. החיילים המתקבלים ליחידות אלה עוברים תהליכי מיון וסינון מורכבים ולכן – סביר ששרותם ביחידה מובחרת מעיד על יכולות אישיות גבוהות. לא מדובר רק על יחידות קרביות מובחרות אלא גם על יחידות כגון מודיעין, מחשבים ואפילו תזמורת צה"ל. 

ההכשרה בטירונות הופכת את הנערה לחיילת

בערך כפי שתחפושת פורים הופכת ילד לרמטכ"ל. דו"ח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר 2002 מציין ש- 95% מהחיילות לא יכולות לשרת רשמית אפילו בתפקידי שמירה. אין להן אפילו רמת רובאי 2 [רמת המיומנות הנמוכה ביותר לתפעול נשק אישי]. 

בצה"ל קיים מנגנון של תחקירים, הפקת לקחים ויישומם

אהוד שניאור ז"ל התנדב לשרת ביחידת דובדבן המובחרת. אהוד טורטר 3 פעמים בריצת 2000 מטר עם אפוד מלא, בניגוד לנהלים, התמוטט ומת. אף אחד לא אשם. כותב על כך מתי גולן (גלובס 19/2/02): 

"...החולי האמיתי, הגדול, הנורא של צה"ל, שהוא אבי כל האסונות, המחדלים והכישלונות: אי הפקת לקחים... אם הצבא לא ממש אשם, אז גם אין צורך להפיק לקחים... 

...אסונות החוזרים על עצמם. זכור מקרה האנטנה שהייתה מוצבת על זחל"מים והייתה מחשמלת חיילים כאשר באה במגע עם חוטי מתח גבוה. כשחייל אחד נהרג אמרו שיעטפו את האנטנה בחומר מבודד. חייל שני נהרג, אמרו ששכחו לבצע את הבידוד. חייל שלישי נהרג, אמרו שעדיין לא בודדו. 

...כל האנרגיות של הצבא מופנות לטיוח, למה שקרוי 'כיסוי תחת'. וזה עובד." 

כדי לייעל את צה"ל צריך לקצץ בשכר אנשי הקבע ובגמלאות השמנות

במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים עמדו הוצאות הביטחון המקומיות (תקציב הביטחון למעט הסיוע האמריקאי) על כ- 33 מיליארד שקל. הוצאות השכר והפנסיה מרכיבות את רובו של סעיף זה, כמעט 60%, ויתכן שאף למעלה מכך אם נוסיף עלויות תנאי שירות המסתתרות בסעיפי תקציב אחרים כגון לימודים, חופשות, רכב צמוד, דלק וכדומה. כלומר, מדובר על 19 מיליארד שקל לפחות. 

כאשר מבקרי הצבא מדברים על קיצוץ כוונתם קרוב לוודאי ל- 10%. חיסכון שנתי צפוי של כ- 1.9 מיליארד שקל במקרה הטוב. מכך לא תיוושע כלכלת ישראל. 

"קיצוץ" היא שיטת ייעול של פוליטיקאים עצלנים ואינטרסנטים. צה"ל ראוי לשינוי עמוק יותר, שינוי מבני שממנו תיגזר מערכת שכר וגמלאות חדשה. רק שינוי מבני יוכל להביא לקיצוץ של עשרות אחוזים בתקציב הביטחון, ובין היתר בהוצאות השכר והגמלאות. 

צה"ל מקצץ בתקציבו באופן קבוע בשנים האחרונות

"...צה"ל מקצץ בתקציבו כמו הבלש שמחפש אחר כלי הרצח מתחת לפנס... כלומר, הוא מקצץ במקום שקל לעשות זאת, לא במקום שצריך... קיצוץ בשרירים במקום בשומן, כי השומן הוא של המקצצים עצמם. הם וחבריהם המפקדים הבכירים בצבא הקבע. 

...יש בצה"ל מאות אנשי קבע בלתי נחוצים, שתנאי השכר שלהם מכלים כל חלקה תקציבית טובה. בזה לא נוגעים... תנאים והטבות שאין כמותם במגזר הציבורי. וזה לא רק לאנשי קבע קרביים שהם המיעוט, מדובר בעיקר בקציני מטה, יושבי משרדים. זה השומן. בזה, כאמור, לא ממש נוגעים. 

אז מקצצים בשרירים שהם החיילים הלוחמים, גם בשרות הסדיר וגם בשירות המילואים. מקצצים להם בתרופות, באוכל, בכל מיני זוטות, הערך הכספי של קיצוצים אלה הוא מזערי, שולי... עושים זאת כדי ליצור לחץ ציבורי על הממשלה. חיילים רעבים. חיילים קופאים מקור... 

...החיילים רעבים משום שקציני הקבע שבעים. לחיילים קר משום שלקציני הקבע חם ונעים... התוצאה היא הרס המוטיבציה של השרירים והמשך טיפוחו של השומן, שגם זה, כידוע, מחליש את השרירים." 

(מתי גולן, גלובס 11/3/03). 

"קיצוץ בתקציב צה"ל יפגע בביטחון המדינה" (שאול מופז 3/3/03) 

נהפוך הוא: תוספת תקציב לצה"ל תפגע בביטחון המדינה. 

ממשיך מתי גולן (גלובס 4/3/03): "...לוּ עמד בראש מערכת הביטחון אזרח שמבין משהו בתקציב ובניהול, אדם שלא גדל בתוך המערכת הצבאית הדשנה, הוא היה אומר שדווקא "תוספת תקציב לצה"ל תפגע בביטחון המדינה. או, לחילופין: "קיצוץ בתקציב צה"ל יחזק את ביטחון המדינה"... הגוף שקרוי צה"ל קיים כבר למעלה מ-50 שנה... לא בוצעה בו שום תוכנית התייעלות רצינית. הדרך לפתור את כל הבעיות הייתה, מאז ומתמיד: עוד כסף... והדרך להשיג את הכסף הייתה, תמיד, על ידי האיום שאם הכסף לא יינתן, הביטחון בסכנה... כך נוספו לצה"ל שכבות אדירות של שומן, המאיימות למוטט אותו. 

בתוך זעקות השבר על הסכנה הביטחונית, הם ידעו להעלות, להגדיל ולרומם ולפאר בצורה מעוררת השתאות את תנאי השכר שלהם ואת ההטבות הנלוות אליהם. 

...צה"ל הוא צבא עשיר. רק בצבא עשיר אפשר לשלם את המשכורות וההטבות שמקבלים קציני הקבע... בעיקר הלא-קרביים... משכורות גבוהות, פנסיה שאין כמותה, מכוניות מפוארות עם נהגים...גם לדרגים הנמוכים, אבטלה סמויה. 

...לעומת זאת, ידעו קציני הקבע למי לא לתת: לאנשי מילואים, לקצינים קרביים שבניגוד לאנשי הקבע, השירות שלהם מבוסס על התנדבות והקרבה... אינם זכאים, למשל, לביטוח חיים כמו עמיתיהם מהקבע... כדי לקבל בצבא צריך להיות קרוב לצלחת, לא לשדה הקרב. 

...צה"ל הוא צבא עשיר ושבע, ומשום כך הוא כבד ולא יעיל. על כל מבצע מוצלח של צה"ל, יש עשרה מבצעים כושלים ותאונות בהם מקפחים צעירים את חייהם ללא צורך... צבא שמן הוא צבא עייף, צבא עשיר הוא צבא לא אכפתי... אסור בשום פנים לתת לו יותר כסף... צריך להביא מייד מנהלים מקצועיים שייעלו את צה"ל..." 

יחידות העילית האיכותיות של צה"ל הן חוד החנית במלחמה

הכושר המוכח של צה"ל להפעיל יחידות עילית קטנות במבצעי איכות כגון אנטבה, חיסול מבוקשים,או פשיטות מעבר לקווי אויב, אין לו קשר להפעלת מסגרות צבאיות גדולות במלחמה, כפי שהוכח בשלוש המלחמות האחרונות. 

"...בשלוש גזרות הלחימה [מלחמת שלום הגליל] הומחש שוב ושוב, כי למפקדי חטיבות ואוגדות אין יכולת מקצועית מספקת כדי לשלוט בעוצבותיהם ולהפעילן ביעילות סבירה, וכי יכולת מצביאותית לשלוט ולהפעיל מסגרת גדולה ופיקוד מרחבי אינה קיימת בצה"ל כלל..." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים). 

בקצונה הזוטרה והבינונית טמון הסיכוי לרפורמה בצה"ל

סיכוי קלוש. הדרך היחידה העומדת בפני קצין צעיר להתקדם, היא לקבל את כללי המשחק של המערכת, הדרך האחרת – לפרוש. הקצין המתמיד בצבא קבע מתאים באופיו למערכת, הוא שותק כאשר הבכיר מדבר, לא תמיד מְפָּחַד או מכבוד, אלא מתוך חשבון תועלתי קר. אלוף ישראל טל תיאר את תהליך אילוף הקצינים בהרצאה שנשא ב- 24 באפריל 1979: 

"קצינים בדרגות סרן-רס"ן, חדורי להט נעורים ונאיבים, מאמינים כי הם יישפטו לאור הישגיהם. בהיותם חסרי ניסיון ביורוקרטי הם ינסו להפעיל מחשבה ביקורתית ומקורית. במידה שהם לא ילמדו מהר ללכת בין הטיפות של השרירות, הבינוניות והאינטריגה ולהסתגל לטמטום ולקנאה... כי אז יגלו עד מהרה כי הם פוגעים בהרמוניה הביורוקרטית המקודשת, שבעיני מרבית הרמטכ"לים מהווה חזות הכל: אמצעי להתנשאות, טיפוח קונפורמיזם עקר והנצחת שתלטנות. אם קצינים אלה לא יתפסו, כי אסור לפגוע בהרמוניה ובפינוק הביורוקרטי – כי אז הם ייפלטו עד מהרה מהמערכת הצה"לית שאינה סובלת חריגים. אם הם יצליחו להאריך ימים בארגון... כי אז יגיעו בסופו של חשבון, ולאחר שנים רבות של אילוף, לדרגת אלוף; ואז כמובן, אין לצפות מהם יותר לחשיבה יוצרת..." 

מעגל קסמים של אימפוטנטיות מערכתית מנציח את עצמו... ו"מקלקל" את הקצינים. הם חייבים להיות חסרי אונים כדי שהמערכת לא תקיא אותם החוצה. 

הרוטציה בתפקידים תורמת לפיתוח קצונה גמישה, היכולה למלא תפקידים שונים, בעלת ידע מקצועי רחב והתנסות בפיקוד על מערכות שונות

מרבית תפקידי הקצונה הם בתחום התקורות ולא בתפקידי פיקוד על יחידות לוחמות (מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה). הלחץ לקבל "פיקוד" לעומת מיעוט התפקידים הזמינים גורר לחץ לרוטציה מהירה. כך הפכה קדנציית הפיקוד לקצרה מאד יחסית לצבאות זרים, במקרים רבים אפילו שנה בלבד. מתוך השנה "ברוטו" מוקדשים החודשים הראשונים ללימוד התפקיד, והאחרונים לפעולות שתדלנות לקראת המינוי הבא... כמה זמן כבר נשאר "להתנסות בתפקיד"? מה עוד שחלק ניכר ממעט הזמן מתנסה המפקד בפעילות ביטחון שוטף, בין אם הוא מפקד חי"ר או מפקד תותחנים, ובחלק אחר עליו להכין את היחידה לביקורות כוננות, עליהן הוא יודע מראש (גם אם הן "ביקורות פתע")... 

כמה זמן נותר למפקד להתכונן למלחמה אמיתית? מי מהקצינים ינסה להתמודד עם בעיות של דוקטרינות לחימה, הצטיידות וארגון, דרישה לאימונים אינטנסיבים? מי שיעמוד על כך יחרוג מנורמת "הראש הקטן", עלול לקבל סטיגמה של "עושה צרות" ולקרב את סוף הקריירה הצבאית שלו... 

מרחיב על כך אל"מ מיל. עמנואל ולד ( קללת הכלים השבורים): 

"...הרוטציה הפכה לריטואל מקודש הנשמר בקנאות, כיוון שהוא משרת את צורך הקידום [בלבד]... בתי הספר הצבאיים מלמדים הכל חוץ מאסטרטגיה וטקטיקה; לכן, האפשרות היחידה של מפקדים [היא] ללמוד... באופן מעשי [בשטח]... אלא שגם הזדמנות זו מוחמצת בגלל משך הקדנציה הקצר ואופי ההתנסות הנרכש במהלכה. 

...בפועל סובבים קצינים במעגל במסווה העמדת פנים של... רוטציה ומנסים לעבור מינימום של תחנות, של שהיה בהן ושל הסתבכויות בין קידום [לקידום]... העמדת פנים של "התנסות"... הם מתנסים לראשונה בהפעלת אוגדה במלחמה..." 

יש להעניק הטבות לחיילים משוחררים שמעוניינים ללמוד או לרכוש דירה

כאשר צה"ל יהיה צבא מקצועי מתנדב, חיילים יקבלו שכר גבוה עבור שירותם הצבאי. ככל שתפקידם יהיה קרבי יותר יזכו לשכר גבוה יותר. חיילים שיפרשו לאחר תום הסכם השירות בצה"ל ולא ירצו להאריכו, יוכלו בקלות יחסית לממן לעצמם לימודים גבוהים, מכספים שחסכו. 

בעידן החדש בו צה"ל יהיה צבא מקצועי, ירכשו חיילים רבים, ובייחוד קצינים, השכלה אקדמית במסגרת שירותם הצבאי. 

אין צורך לחלק הטבות ולהפלות בין חיילים שבחרו ללמוד לאחר שירותם הצבאי לבין חיילים משוחררים שבחרו לעבוד או להקים עסק. 

אין להפקיד את השמירה על בסיסי צבא בידי חברות פרטיות

בעקבות אחת מגנבות הנשק הגדולות בתולדות צה"ל כתב עו"ד קובי סודרי ששרת כראש מדור ביחידה המרכזית של מצ"ח (מעריב 7.2.06): 

"...שוכן לו כאילו בסיס צבאי, מוקף בכאילו גדר. בבסיס יש כאילו חיילים, שלהם יש כאילו מפקדים והדברים היחידים שהם לא כאילו הם עשרות כלי נשק, שמאופסנים במחסן שעליו אין אפילו כאילו שמירה, ומי שמכיר, רק במעט, את ההוויה הצבאית, יודע שהתיאור המגוחך הזה מתאים לעשרות, אם לא למאות בסיסי צבא נוספים שפזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ... לא צריך להיות עבריין מתוחכם מידי כדי לפרוץ לבסיס של צה"ל ולגנוב משם נשקים... הקצינים האחראיים רשלנים וחסרי אחריות... תמיד יש מישהו אחר שאחראי ואשם." 

"תקציב הביטחון קוצץ..."

"...בשנים 2003-2005, מתברר, מנהיגנו הרצינו מבט למצלמות... נאנקו קלות... והחליטו בקושי רב על קיצוץ תקציב הביטחון. בתכלס, סגר שרון עם משרד הביטחון והאוצר, מאחורי גבן של הממשלה והכנסת, על תוספות של מיליארדים. מבקר המדינה מצא שתקציב הביטחון של 2004 הגיע בספרים הרשמיים ל- 46.8 מיליארד שקל. בפועל, זרמו לקופת הביטחון 58.5 מיליארד. מדהים... מי שקרא השבוע את דו"ח מבקר המדינה על תקציב הביטחון, יכול להבין עכשיו את גודל הבלוף." (משה פרל, מעריב 2.9.05). 

להלן עוד נתונים רשמיים על תקציב הביטחון (מיליארדי שקלים). זכרו: אין שנה שלא דובר בה על "קיצוץ תקציב הביטחון":

תקציב מעודכן לסוף שנה

תקציב מקורי

שנה

38.3

33.9

1999

40.8

36.2

2000

42.5

37.0

2001

42.9

40.7

2002

45.6

41.1

2003

46.2

41.9

2004

53.5

47.2

2006

55.1

53.5

2007

57.3

53.8

2008

57.1

52.2

2009

60.8

55.3

2010

 

הוועדה לרפורמה בשירות המילואים

החל משנת 2008 ישרתו מילואימניקים רק 14 יום בשנה. "המהפכה" (יש סעיפים נוספים) גובשה על ידי ועדה בראשות פרופ' אבישי ברוורמן. על פי ההחלטה, חיילי המילואים יערכו פעילות מבצעית רק אחת לשלוש שנים. ביתר השנים "יתאמנו". 

כדי להבין מדוע הכנסנו את המילה יתאמנו במירכאות כפולות, הבה נבדוק כמה ימי אימונים נטו נשארים מאותם 14 יום: 

ביום הגיוס וביום השחרור לא מתאמנים (במקרה הטוב, יש בערב הרצאה על עזרה ראשונה...). ב- 14 ימים יש תמיד שתי שבתות ושני ימי שישי – קודש למנוחה. חצי מהחיילים מקבלים אישור לצאת הביתה ביום ה' בערב, המחצית השנייה מקבלת אישור לחזור לבסיס ביום א' בצהריים (כלומר... בערב). בערך לשליש מהחיילים יש "סיפור" טוב למה הוא צריך "לקפוץ" הביתה או לעסק לכמה שעות שבעצם שורפות יום שלם. 

נשארנו למעשה עם 7 ימי מילואים נטו במקרה הטוב. זאת מבלי שנכנסנו לעובי הקורה מה באמת עושים באותם שבעה ימים שחלקם מתבזבזים על המתנה (עד שיגיעו המטרות למטווח... עד ששטח האש יתפנה מאימון של יחידה אחרת... עד שיזיזו את הכלים שנתקעו... איפה לעזאזל הנהגים?... ולאן נעלם הג'ינג'י עם המפתחות?). 

יחידת החילוץ 669 של חיל האוויר

מידי פעם מתגנבות לתקשורת ידיעות עובדתיות שסודקות את צמרת המיתוסים. יחידת החילוץ 669 יחידת עילית – אין עוררין. ההיגיון מסרב להאמין שבצבא שבנוי על חובבנות יתקיימו איים של מקצוענות. אולי. נדיר. 

באפריל 2005 חילצה היחידה מטיילת ברמת הגולן. מלי רייכמן ז"ל. המחצית הראשונה – החילוץ, עבר בשלום. השלב השני – הטיפול הרפואי על ידי רופאי היחידה גרם על פי הדיווח למותה. 

מעריב מצטט (הילה אלרועי דה-בר 15.6.05) רופאים בכירים על חובבנות רופאי היחידה: "...רופאים בכירים טוענים כי הרופאים הללו [רופאי המילואים של היחידה] לא מיומנים מספיק, והיחידה מתחקרת את עצמה ולא מפיקה לקחים. [רוב] הרופאים שעושים מילואים ביחידה אינם בעלי ניסיון בטיפול בפצועים על בסיס יומיומי... אלא בעלי התמחויות שונות (גניקולוגים... רופאי משפחה...)... רופא בכיר טוען: מדובר ביחידה שמתנהלת בצורה בעייתית, ללא תחקור מעמיק והפקת לקחים רצינית של אירועים ." 

האם מישהו יעלה בדעתו, שמאמן קבוצת כדורסל יעלה למגרש, שחקן שהתמחותו כדורעף? בצבא זה אפשרי. תגובת דובר צה"ל שגרתית: טפיחה עצמית על השכם: "...יחידה מהטובות בעולם... כשרות מקצועית... מתורגלים ונבחנים...". בכך נסגר העניין... עד ליום הכיפורים הבא. 

צבא מטבעו "אוהב מלחמות"

תזה הפוכה מציג חוקר המלחמות דר' מיכאל ברונשטיין: "...יש אמת בהשערה זו אך היא די פרימיטיבית. נכון הוא שבצבא יש אנשים שאוהבים קרבות... אולם הצבא כארגון איננו שש למלחמות, כי במלחמות מקבלים קידום לפי ההישגים, וכל ארגון מעדיף להעניק קידום לפי הוותק". 

ייתכן שזה המקור להתבטאויות של קצינים בכירים בשנים האחרונות ש"אין פיתרון צבאי אלא מדיני"... 

ההסבר חלקי כי במלחמה גם נהרגים חיילים וגם מקדמים קצינים בדרגה וגם אלו חלק ממערך השיקולים. לעומת זאת, מלחמה היא שעת מבחן אמיתית ובהחלט קיים חשש לכישלון שאי אפשר יהיה להסתירו. 

אגדת "צבא העם" 

בניגוד למיתוס "כל העם צבא", מסתבר שצה"ל, אפילו בחיתוליו, לא היה בדיוק "צבא העם". ערב מלחמת השחרור ובמהלכה, רק חלק מהנוער שירת ביחידות הלוחמות של הפלמ"ח והאצ"ל. בעיצומו של הקרב לכיבוש יפו (ע"י האצ"ל), בילו צעירים רבים בבתי הקפה של תל אביב. כ- 2 קילומטר צפונית לאזור הקרבות... סביב כיכר מוגרבי, בן יהודה ואלנבי... ליקקו גלידה. בתקופה הזכורה כהרואית ביותר, שלחו לא מעט מההורים האמידים את בניהם לחו"ל עד יעבור זעם. 

במחצית שנות האלפיים עומדות ההערכות למספר היהודים שלא יתגייסו, בתוספת המגויסים שישוחררו מהצבא מסיבות שונות במהלך השירות על כ- 40% משנתון הגברים שמגיעים לגיל גיוס. רוב הבנות לא יתגייסו, או שישוחררו במהלך השירות הצבאי. הרוב המכריע מבין אלה לא ישרתו אפילו יום אחד במילואים. בשנת 2000 רק אחד מתוך 5 גברים (מתחת לגיל 45) שירת במילואים אפילו יום אחד. רק אחד מכל 22 גברים שירת יותר מ- 26 יום בשנה. 

(הנתונים מתוך ספרו של עופר שלח "המגש והכסף"). 

במבט קדימה התמונה משחירה: כל ילד שני שנכנס למערכת החינוך הוא ערבי או חרדי. מספרים אלה ונתונים סטטיסטים רשמיים דומים, מתעלמים ממספר גדול של חיילים וחיילות ששוהים בצבא, אבל בפועל הצבא כמעט ואינו זקוק להם. הם אינם מועילים וקרוב לודאי שאף מזיקים בהעמיסם על המערכת עול מיותר. 

במרוצת השנים חלו התפתחויות המצדיקות בחינה מחדש של שיטת הגיוס ושל מבנה מערך כוח האדם ותנאי העסקתו: כתוצאה מהתפתחויות דמוגרפיות נוצר עודף של מועמדים לגיוס, והולך וגדל מספרם של החיילים שצה"ל אינו זקוק להם לשירות חובה, ואף לא לשירות מילואים; במקביל, בשל התפתחות הטכנולוגיה הצבאית והשינויים באופיין של המטלות הצבאיות, גברו הדרישות לכוח אדם מקצועי, מיומן ובעל ניסיון מעשי הנרכש תוך כדי שירות ממושך, והולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא עשויים למלא ביעילות מתקבלת על הדעת... בקרב חיילי החובה והמילואים יש סימנים לירידה במוטיבציה, ואצל המשרתים בצבא קבע גוברת התייחסות לשירות הצבאי כאל עיסוק לכל דבר, מקום עבודה אחד מיני רבים. 

למרות שהאטוס "כל העם צבא" רחוק ומתרחק מהמציאות, צה"ל הוא עדיין צבא של העם וממלא תפקיד בזהות הלאומית הישראלית.

 

צה"ל אולי "מפיק לקחים" אבל לא בנוי להטמעתם. למה אנחנו "קונים" את הבלוף?

פורסם ב- 2017

מזיכרוני הרחוק, אני דולה כשלים דומים עקרונית לאלה שחושף מבקר המדינה: במבחנים בתיכון תמיד הגעתי למסקנה שחסר היה עוד יום אחד כדי להתכונן כראוי לבחינה. 

פורסם ב- 2017

האם המשורר מחמוד דרוויש הוא חלק מ"הנרטיב של הישראליות" ומה הוא עושה בגלי צה"ל?

פורסם ב- 2016

רשימת דורשי הפיצויים מהמדינה הולכת ומתארכת. כפי שאמר יו"ר ארגון נהגי המוניות: "אם לא נצעק – בסוף לא יישאר לנו"...

פורסם ב- 2014

למושג "מחיר" בהקשר של טיל יירוט אין שום דמיון לאותה מילה בהקשר של מחיר ארון באיקאה. מחיר המוצר בחנות הוא מחיר שוק. אז איך נקבע "מחיר" של טיל יירוט?

פורסם ב- 2014
כתב ידיעות אחרונות נזעק כי קניון עזריאלי בת"א ללא "מאבטחים" כבר יומיים. אין ישראלי, כולל הכתב הצבוע, שמאמין שמחטט התיקים מסוגל לבדוק, להבחין בפצצה בתא המטען, או יכול לעשות משהו במקרה של "אזעקת אמת".
פורסם ב- 2013

צרור סיפורי אמת מ"השטח" שלא עברו דרך הצנזורה הצבאית. אל תאמינו ש-60 מיליארד שקל לשנה מיועדים לביטחון. רק חלק קטן מתוך תקציב הענק הופך בפועל לשירותים שמוסיפים ביטחון למדינה ולאזרח.

פורסם ב- 2013

לא צריך לצ'פר חיילים או מילואימניקים, ואין צורך להפלות חיילים לטובה – צריך לשלם משכורת גבוהה ובהתאם לסיכון שבתפקיד.

פורסם ב- 2013

צה"ל מעוניין לגייס הלוואות למימון פינוי בסיסים בערים. ומי יפרע את ההלוואה? תקציב המדינה. זה בהמשך ללחצים של משרד הביטחון לתכנן בעצמו בניית 60 אלף דירות - להשתלב בכלכלה כמו הצבא המצרי המושחת.

פורסם ב- 2013

בימים האחרונים, לאור "המצב", נתקלתי בטענה של ידידי כי מצבה הביטחוני הייחודי של מדינת ישראל "מוכיח" סופית שבמדינת ישראל לא תיתכן כלכלה חופשית. "המצב" מחייב מעורבות ממשלתית גבוהה. האומנם? 

 

פורסם ב- 2012
ראשוןקודם12הבאאחרון
עמוד 1 מתוך 2
 

צה"ל בעידן החדש

"צבא קטן וחכם" – משימה בלתי אפשרית במבנה הקיים

מספר רמטכ"לים הצהירו בדרכים שונות את מחויבותם למהפכת "הצבא הקטן והחכם". אם נגזור מהעיתונים את כל קיצוצי תקציב הביטחון בעשורים האחרונים – נסכמם בעזרת מחשבון – נקבל שתקציב הביטחון כבר מזמן היה צריך להיות קטן מתקציב עירית תל אביב... למרות הכול, צה"ל רחוק מלהיות "קטן", ובוודאי שאינו "חכם". תקציב הביטחון, באורח פלא, חוזר וצומח...

הרמטכ"ל אהוד ברק הדהים את סגל הפיקוד הבכיר בכנס בהיכל התרבות בתל אביב בחזונו על "הצבא הקטן והחכם". שאול מופז, אחריו, הציג גם הוא תוכנית רפורמות. שר הביטחון יצחק מרדכי יזם הקמת צוותי חשיבה והרמטכ"ל יעלון הודיע על תוכנית צמצום נרחבת וסגירת יחידות.

נראה שרפורמות משמעותיות בתוך המערכת הקיימת הן בלתי מעשיות, גם אם לְרמטכ"ל יש כוונות טובות; נראה שהצבא אינו יכול לייעל את עצמו באופן משמעותי. כלומר, המצב הקיים הוא כנראה המיטב שניתן להגיע אליו (פחות או יותר) תחת האילוצים שמוכתבים על ידי המבנה הנוכחי. רק שינוי מבני יסודי יאפשר שיפור והישגים ממשיים. קיימת רתיעה מובנת בצבא מ"לקיחת אחריות" על שינויים דרמטיים למרות שנראה שיש מפקדים שיודעים ומבינים מהו הכיוון הרצוי. הבסיס ההכרחי לכל רפורמה הוא ביטול שירות החובה והסבתו של צה"ל לצבא מקצועי – כולם בצבא קבע.

שינוי יסודי – במקום קיצוצים

תקציב הביטחון, כולל הסיוע האמריקאי עמד, בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים על כ- 10-16 מיליארד דולר. כמעט מידי שנה חוזר הריטואל הקבוע של ניסיונות קיצוץ בתקציב. בסמוך לדרישת הקיצוץ מוצפת העיתונות בכתבות וידיעות על האיומים החדשים-ישנים מולם ניצבת המדינה. במקביל, משחרר הצבא תחזיות שחורות על ביטול אימונים, סגירת חטיבות לוחמות ומחסור בתחמושת... בדיוק כפי שקיצוץ בתקציב הבריאות גורר מייד הודעות על מחסור בתרופות לקשישים, אך לא מחסור ברכב צמוד לבכירים... הקיצוץ מבוצע...

Takziv bitachon

הדרך המעשית לצמצום תקציב הביטחון באופן דרסטי (מיליארדי דולרים) טמונה ברפורמה יסודית של הצבא. צודקים [כמעט] מפקדי הצבא, הטוענים שבמבנה הנוכחי כל התקציב חשוב ודרוש. צריך להתעלם מהמבנה הקיים ולגבש מבנה אופטימלי למערכת הביטחון בכללותה. תהליך ההסבה למבנה החדש יבוצע בהדרגה אך במהירות.

יבוטלו כפילויות, מנגנונים מיותרים, תקנים שצמחו באין מפריע, מחלקות ומדורים שפוצלו וחזרו וחולקו במספר מחזורים כדי לספק ג'ובים לחבר'ה. הכול ייבחן מחדש. המבנה החדש ישים קץ למונח המפוצץ "תקציב הביטחון". במקומו יפורסמו, בשקיפות המירבית האפשרית, תקציבים נפרדים: "תקציב הצבא", תקציב משרד הביטחון על אלפי פקידיו, תקציב הזרוע הצבאית שתעסוק בביטחון שוטף (שמירה על גבולות, מחסומים וכדומה), תקציב פיקוד העורף לזמן חירום ותקציבים של גופים אחרים נוספים שינותקו מהצבא. ההפרדה בין הגופים תקל על הפיקוח האזרחי עליהם.

מקומו, תפקידו ומבנהו של משרד הביטחון יבחנו גם הם, יחד עם יחסי הגומלין מול הצבא. כיום קיימים, לדוגמה, תפקידים מקבילים (תפקידי "ראי") בצה"ל ובמשרד הביטחון כמו בתחום הרכש. אפילו במשלחות לחו"ל... צה"ל קובע מי מהקצינים המאושרים ישרתו את המולדת בחו"ל; משרד הביטחון מחליט מי יהיו בכיריו בגולה; וועד עובדי משרד הביטחון קובע את "השליחים שלו"...

 

Zaha mishlachot

"צמצום" יעודו של צה"ל

ייעודו של הצבא "יצטמצם" להגנת המדינה מאויבים מבחוץ בהתאם לסוג האיומים מולם מתמודדת המדינה. הצבא לא יעסוק בביטחון שוטף, בחינוך, אינטגרציה, צמצום פערים, קליטת עליה, שיטור, הגנת העורף וכדומה. תפקיד הצבא יהיה לזהות איומים, לנסח תורת לחימה, להטמיע דרכים ללחימה, להתאמן, להכשיר לוחמים ומפקדים.

אם לדוגמה, ארגוני המחבלים לא יוגדרו כאיום אסטרטגי על המדינה, יועבר הטיפול בהם לגוף בטחוני מקצועי אחר – יתכן למשטרת גבולות מורחבת (מג"ב) שתתפעל גופי מודיעין, האזנה, מסתערבים ויחידות לוחמה בטרור. יחידות הצבא הסדירות ישתלבו בלחימה בטרור אם תידרש פעולה צבאית רצינית או כאימון בלוחמה בשטח בנוי, בתנאי אמת... אך בהחלט לא יאיישו את המחסום בכניסה לעיירה...

כל זרועות הביטחון יסתייעו בסקטור העסקי למשימותיהם, באופן המֵרבי האפשרי. הפיקוח והתיאום יבוצעו על ידי הגוף הממשלתי-בטחוני. אין צורך שיחידה סדירה של מג"ב תפעיל מחסום דרכים, תשמור על יישוב, או אפילו תבצע סיור לאורך הגבול. חברות ביטחון פרטיות, שיועסקו על ידי מג"ב, מסוגלות לעמוד במשימה ברמה גבוהה, בתחרות מול חברות אחרות. רמת הלוחמים שיעסיקו, תדירות ההכשרה והאימון שיעברו – יקבעו על ידי מג"ב. מחדל של חברת ביטחון פרטית עלול לגרור את הפסקת העסקתה. איום משמעותי יותר מתחקיר צבאי שנגנז במגרה צה"לית. העלויות יתבהרו ויצטמצמו. כיום, לדוגמה, איש אינו יודע בוודאות את העלות האמיתית של הפעלת יחידה צבאית לצרכים אלה. 

"חייל" יהיה בעיקר לוחם או תומך לחימה מובהק – רוב התפקידים האחרים בצבא ימולאו על ידי אזרחים עובדי צה"ל. פקיד או מנהל מחלקה באגף כוח האדם או הלוגיסטיקה אינם חייבים להיות לובשי מדים.

צבא מקצועי – ביטול גיוס חובה – כולם בקבע

חלוקת האחריות הביטחונית תאפשר לצמצם את היקף הצבא ולשנות את מבנהו. שינוי מן היסוד – כל המבנה המסורתי, המקובע מאז קום המדינה יעמוד למבחן: מי ינתח ויגדיר איומים, כיצד בונים תורת לחימה, כיצד מדריכים ומאמנים חיילים-קצינים-מפקדים, כיצד מצמיחים מצביאים, האם בעידן הסלולר, המזל"ט והאינטרנט יש צורך בפיקודים מרחביים (צפון, מרכז ודרום) במדינה ששטחה אינו עולה על שטחו של ה"מגף האיטלקי" בדרום איטליה, מהו המבנה האופטימלי לכוח לוחם ועוד.

המפתח להתמקצעות הצבא טמון בביטול גיוס החובה. צה"ל יהפוך כולו לצבא קבע. מגויסים יוכלו לבחור מסלולי גיוס שונים כגון מנהלה, הדרכה, טכנולוגיה, לחימה, לוגיסטיקה, פיקוד קרבי.

רוב המשרתים בצבא (ייתכן שאפילו 90% מהחיילים) מועסקים בתפקידים שמידת הסיכון האישי בהם זהה לסיכון שלוקח על עצמו עובד עירית רעננה. לכן, לא צפוי קושי לגייס לצבא חיילים לרוב המקצועות שאינם לחימה (שמהווים לפחות 80% מהיקפו של כל צבא). לתפקידים שאינם לחימה, ניתן לגייס חיילים גם בגיל 35 ולא דווקא בני 18. הצבא יכול לגייס עובדים מנוסים בדיוק כפי שנוהגת חברה אזרחית ולא להגביל עצמו לאוכלוסייה שמלווה אותו מגיל 18.

ייחודיות התעסוקה הצבאית היא בעיקר במקצועות לחימה ותומכי לחימה ישירים. ייחודיות הנובעת מרמת הסיכון האישי שנוטל על עצמו לוחם. לפיכך, עם ביטול צבא החובה, יקבלו חיילים לוחמים משכורת גבוהה ביותר. המשכורת שתקבע על ידי השוק, תהיה די גבוהה באופן שתבטיח פי שלושה מועמדים לגיוס ליחידות לוחמות לכל מקום פנוי. שלושה מועמדים יתחרו על מקום אחד! (ייתכן שהשוק יקבע שכר-לוחם גבוה משמעותית משכר עובדי חברת חשמל ועובדי הבנקים...)

כדי לקבל 12 שנות שרות של לוחם אחד, מכשיר צה"ל כיום בערך 6 חיילים (בהנחה שחייל משרת כלוחם בפועל כשנתיים). כלומר, נדרשות 6 הכשרות טירונות, 6 פעמים קורס מכי"ם ועשרות הכשרות אחרות. אם במקום זאת ישרת חייל אחד בתפקיד לוחם 12 שנים יצטרך הצבא להשקיע בחייל פעם אחת בלבד טירונות, ופעם אחת בלבד קורס מכי"ם...

יש להניח שהצבא ימשיך להתבסס על צבא מילואים גדול. הסכם העבודה בהתגייסות חייל קרבי לצבא יכלול התחייבות לשירות מילואים. הואיל ועיקר כוח המילואים יורכב מלוחמים, יקבל כל חייל מילואים שכר-לוחם עבור ימי המילואים – שכר שברוב המקרים יהיה גבוה משמעותית משכרו כאזרח. שרות המילואים יתבסס כמעט רק על אימונים אינטנסיבים הואיל ו"תעסוקת שיטור" תהיה נדירה (גופים ביטחוניים, מתמחים, אחרים יעסקו בכך). לוחם המילואים יהיה חלק מיחידה לוחמת סדירה, בה חלק מהלוחמים הסדירים יהיו לוחמי קבע מקצועיים בגילו של איש המילואים. השילוב בין מילואים לסדיר יהיה טבעי.

השירות בצה"ל יחדל מלהיות כפוי. התחרות והקושי להתקבל לצבא, יחד עם התמורה הגבוהה ללוחמים יהפכו את השירות הצבאי לקריירה יוקרתית ביותר, המשלבת מעמד חברתי גבוה ותמורה הולמת.

מילואים – ללוחמים בלבד

כיום נקראות יחידות מילואים לשירות פעיל בעבודות מנהלה, תחזוקה, לוגיסטיקה ותעסוקה מבצעית. מיעוט השירות מוקדש לאימונים. ההוצאה הלאומית הישירה לכל אחת מהמשימות היא כדלקמן:

 

Miluim ma osim

מילואים - אימונים בלבד

צבא המילואים יחדל מלהיות מאגר כוח אדם זול. המטרה היחידה של צו קריאה למילואים תהיה מלחמה או אימון למלחמה. "המשימות" שצבא המילואים מבצע כיום יבוצעו על ידי צבא קבע מקצועי, זרועות אחרות של מערכת הביטחון או גופים קבלניים אזרחיים (חברות אבטחה, חברות שמירה, חברות תחזוקה וכדומה). אנשי צבא קבע, יושבי המשרדים העורפיים, שהכשרתם קרבית, יהיו חלק מכוחות המילואים. אין כל סיבה שקצין בקריה בתל אביב לא ישרת ביחידת מילואים קרבית כמו פקיד הבנק שמעבר לרחוב, ובזמן חרום יצטמק המנגנון הביורוקרטי הצבאי לשלד רזה בלבד עקב הגיוס ללחימה.

בעידן החדש יעסוק צה"ל כמעט אך ורק בהכנה ללחימה ולכן גם שירות מילואים ייועד בעיקר לאימונים. נובע מכך שכמעט כל חיילי המילואים יהיו לוחמים אשר יתמקדו במהלך שירות המילואים באימונים בלבד. השירותים הנלווים לאימונים יינתנו על ידי המערך הסדיר וחברות פרטיות. מילואימניקים ישולבו מידי פעם במשימות תעסוקה מבצעיות אם יש להם תרומה ממשית לאימון.

מילואים – שכר גבוה מאד

השכר בתקופת שירות מילואים פעיל יהיה כמו של חייל קבע קרבי מקצועי – שכר גבוה מאד שיגביר את הנכונות לשירות. צה"ל בעידן החדש יהיה צבא קבע מקצועי ללא גיוס חובה וחיילים קרביים ישרתו ביחידותיהם לאורך שנים רבות. חייל המילואים, שיהיה חלק מהיחידה הסדירה, יקבל שכר במשך חודש המילואים כמו חבריו הסדירים שחלקם יהיו בגילו.

אחזקת יחידות על טהרת אנשי מילואים, כמקובל היום, עלול להפוך אותן במשך הזמן ללא-רלוונטיות. ההתקדמות הטכנולוגית והשינויים המהירים הצפויים בתורות לחימה יצמצמו את מגוון המשימות הצבאיות שניתן יהיה להטיל על יחידות מילואים "טהורות" בשדה הקרב העתידי. אין מנוס מאינטגרציה מלאה ושוטפת של חיילי מילואים ביחידות סדירות מקצועיות.

מילואים – משכורת חודשית קבועה, 12 חודשים בשנה

חייל מילואים בעידן החדש יקבל מידי חודש משכורת קבועה נמוכה ישירות לחשבון הבנק שלו (נניח 1500 ₪). זאת, בנוסף לשכר בעת שירות המילואים הפעיל, כהוקרה על הכוננות הקבועה בה הוא נמצא, וכדי ליצור אפליה לטובת משרתי מילואים. ההוצאה התקציבית על 100,000 לוחמי מילואים תעמוד על כ- 1.8 מיליארד ₪ בשנה. ספק גדול אם היום יש בצה"ל 100 אלף לוחמים במילואים (להבדיל מחיילי מילואים שאינם לוחמים). הוצאה תקציבית סבירה, בייחוד בעידן החדש. מענקים אלה לא ישולמו לחייל שלא יהיה זמין לשרות ולא חשובה כלל הסיבה (גם אם היא "מוצדקת" ויש פתק מהרופא...).

מסלול גיוס למילואים בלבד – ללא שרות סדיר – מילואים דרג ב'

ניתן יהיה להתגייס לצבא (נזכיר שוב – אין גיוס חובה) לתקופה קצרה יחסית במסלול הכשרה לחיילי מילואים קרביים אך לא "דרג מסתער". מסלול מילואים דרג ב' יכלול, לדוגמה, שירות צבאי מקוצר כחייל קבע קרבי ולאחריו, שירות מילואים של כ- 20 שנה בתפקיד חייל קרבי שהתמחותו אינה הסתערות. חייל המילואים בדרג זה, יוכל למלא מגוון תפקידים קרביים כגון: סיורים, שליטה ואחזקת שטח שנכבש, הרתעה נגד פעילות עוינת "אזרחית" וכדומה. המילואימניק בדרג זה יהיה מחויב למספר ימי מילואים קבוע בשנה בתשלום. שירות המילואים יתבצע בתוקף הסכם שירות אישי שבין החייל לצבא. חיילים ישרתו מרצון במילואים ובעיקר יתאמנו. פולקלור ה"סיפורים" מהמילואים על בטלה ובזבוז יהיה נדיר (עוד "סיפורי מילואים" כאן). התמורה הגבוהה וייחודיות השירות יהפכו את חיילי המילואים לאליטה חברתית.

האם יש צורך שכל אזרח ידע "לאחוז בנשק"?

להערכתנו, שלושת הרבדים של הצבא: צבא קבע מקצועי, חיילי המילואים הקרביים שמשולבים בצבא הקבע, וצבא המילואים דרג ב' יעמידו כמות גדולה של חיילים לעת חרום – לפחות כמספר החיילים שעומדים בפועל כיום לרשות מערכת הביטחון.

ההשקפה שכל אזרח נאמן למדינה צריך "לדעת לאחוז בנשק" נובעת מהחשש האפוקליפטי שעלול להגיע מצב בו צבאות ערביים יחדרו אל תוך גבולות ישראל ויחד עם אוכלוסיה ערבית מקומית יערערו את עצם קיומנו. קשה מאד להתכונן מראש לתרחיש כזה וגם כיום ספק אם יש הֶעַרכות יעילה לכך.

הפרטת פעילויות

כאמור, עיקר תפקידו של צה"ל בעידן החדש יהיה להתכונן למלחמה. כמעט כל פעילות אחרת תועבר לביצועו של הסקטור הפרטי. ניקוי בתי שימוש בבסיס, בניגוד לחשיבה המסורתית, אינו תורם לחישולו הקרבי של אף חייל. משימה נכבדה זו יכולה להתבצע ביעילות רבה ובמחיר נמוך על ידי חברת ניקיון פרטית. אין צורך לגייס חיילים כדי לנקות בסיס, לכבס בגדים ושמיכות, לתחזק מבנים, מחשבים, כלי טיס, דואר, רפואה בסיסית והנדסה. אפילו תהליך הגיוס והמיון יכול להתבצע ברובו על ידי חברות אזרחיות מתמחות. ייתכן שחלק מהקורסים הצבאיים המקצועיים ניתן להפריט לחברות הדרכה פרטיות, מתקני אימונים משוכללים להדמיית שדות קרב וכדומה. רעיונות מסוג זה נדחו על הסף בשנות השמונים אך כבר מתקבלים בהבנה בצה"ל של שנות האלפיים. צעדים ראשונים בכיוון הנכון כבר נעשים בהפרטת שמירה בבסיסים, הפרטת תחזוקת ימ"חים (מחסני חירום), הפרטת חדרי אוכל בבסיסים ועוד.

מניעת הסתיידות ארגונית

בכל הדרגים שאינם לוחמים, ובייחוד במשרות ניהול, יגייס הצבא כוח האדם מהסקטור האזרחי, באמצעות מכרזים. אין כל סיבה שמנהל מוכשר בן 40, שצבר ניסיון בחברה עסקית, לא יגויס לצה"ל בחוזה אישי לתפקיד מנהלי. רוב המשרות בצה"ל מנהלתיות. כך ייחשף הצבא באופן קבוע לרעיונות חדשים, לראיה שונה, לשיטות ניהול וארגון חדישות. פתיחות במקום הסתגרות והתבשלות במיץ עצמי. צה"ל יחויב לפטר מידי שנה כ- 3% מכוח האדם שאינו לוחם ולשכור חדשים תחתם. השיטה חיונית ביותר דווקא בגוף כמו צבא שאינו יכול לחלק בונוסים והטבות לעובדים מצטיינים. הבונוס יהיה המשך השירות. כך תיווצר דינמיקה של שאיפה להצטיינות.

הכשרה ואימונים

מקצוענות צבאית מועברת בשלוש דרכים עיקריות: לימודים, אימונים ומלחמות. על הלימודים השטחיים בצה"ל כבר עמדנו (המדריכים הם חניכים לשעבר – מצטייני המחזור הקודם...), אימונים רציניים הם בעיקר נחלתן של יחידות מובחרות אך מספר החיילים המשרתים בהן בקושי ממלא את אצטדיון הכדור-יד של מכבי נס ציונה; המלחמות בישראל, בינתיים לשמחתנו, הן קצרות ונדירות ואי אפשר לארגן "מלחמה רצינית" לכל מחזור קצינים כדי להתאמן על הדבר האמיתי.

לכן, כמו כל צבא, צריך צה"ל להסתמך בעיקר על לימודים, אימונים ומידי פעם התנסויות מעשיות קצרות במסגרות קטנות בלוחמה היום-יומית שתועלתן במלחמה כוללת אינה מרובה.

כל קצין מדרגה מסוימת בצבא המקצועי יישלח ללימודים בבית ספר צבאי בחו"ל (בתקווה שאפשר להגיע להסדר כזה עם המדינה הזרה). צה"ל יפסיק לצ'פר קצינים בלימודי מינהל עסקים, מדעי המדינה או הנדסה. לימודים צבאיים הם: היסטוריה צבאית, מחשבה צבאית ומצביאוּת, ניהול מערכה, קרבות הבקעה והכרעה, שילוב מערכות היי-טק ועוד. צה"ל המקצועי יכשיר מפקדים עבור עצמו ולא ידאג לקריירה השנייה של הקצין לאחר פרישתו. הפרישה ממילא תהיה בגיל מבוגר יחסית להיום. לאחר מספר מחזורים של לימודי חו"ל, קרוב לוודאי שניתן יהיה להרכיב תוכנית לימודים דומה בישראל במסגרת אקדמיה צבאית. כיום ספק אם יש לנו מורים שמוכשרים לכך.

בהעדר מלחמות, אימונים הם הדבר החשוב מכל. אימון אינו המתנה של חצי יום בשמש בצאלים עד ששטח האש יתפנה... מאימון מפיקים תועלת אך ורק אם הוא יוצר סימולציה טובה של שדה קרב. בדומה לאימון טייסים בסימולאטור טיסה ממחושב. מיטב אנשי המקצוע צריכים לתכנן אימונים באופן שכל משתתף יחוש שהוא במלחמה. מיטב האמצעים הטכנולוגים צריך שיעמדו לרשות המתאמנים. סעיף התקציב החשוב ביותר בתקציב הביטחון צריך שיהיה תקציב האימונים, בלעדיו – חבל על המשכורות לאנשי הצבא. בערך כמו שמכבי תל אביב תשלם משכורות רק עבור השתתפות במשחקים אבל לא יהיה לה תקציב לאימונים...

קצין קרבי איתו שוחחנו, טען שבנו הצעיר רוכש יותר מיומנות צבאית במשחק פיינט-בול [משחק בו ילדים נלחמים אחד בשני ברובים שיורים קליעי צבע], אי שם במגרש משחקים בכפר סבא, יותר מאשר חייליו בצה"ל. צריך להשקיע מאמצים טכנולוגים אדירים במתן כלי סימולציה לצבא שיאפשרו מלחמות אימון מלאות בין חטיבה לחטיבה ואפילו בין אוגדה לאוגדה. מלחמות אימון בכלים שיאפשרו לסמן כל פגיעה בחייל או בכלי [אשר יצאו מהמשחק] – באימונים כאלה מישהו חייב לנצח והאחר להפסיד.

כל מאמן ספורט או מורה לנגינה יודעים מה שבצה"ל לא יודעים. תרגול אינו "13 כדורים למטרות שלפניכם, אש". תרגול הוא חזרה סיזיפית על אותה תנועה ותרגיל מאות פעמים עד שהיא הופכת לאינסטינקט, כמעט טבעי, של הלוחם. ספק אם החייל הממוצע בצה"ל יורה במהלך שנה שלמה אפילו את מספר הכדורים שיורה שוטר אמריקאי במטווח התקופתי ברובע ברונקס בניו-יורק...

קידום קצינים

מערכת קידום הקצינים מבוססת על שלושה מנגנונים עיקריים: מאגר חוות הדעת בתיקו האישי של הקצין, מבחני הערכה של אנשי מקצוע חיצוניים (בעיקר מתחום הפסיכולוגיה), ולבסוף – ההחלטה האמיתית מתקבלת ב"דיון שיבוצים" בחסות מפקד עליון. כל המידע של תהליך הסינון שהצטבר על הקצין הוא מידע "תומך החלטה". המידע מאפשר למפקד, המחליט על הקידום, את כל קשת האפשרויות – לקדם קצין תוך התעלמות ממידע שלילי או לסנן החוצה את הקצין תוך התעלמות ממידע חיובי...

שיטה זו מאפשרת קידום על סמך "הכרות אינטימית" , או "דילים" שנסגרים לפני הדיון...

הקידום בצבא המקצועי צריך להתבסס על השלבים הבאים:

הכלים הטכניים הקיימים, כלומר חוות דעת, מבחני הערכה.

חוות דעת מבצעית שתמולא על ידי מפקדים וגם דרגים נמוכים אחרי כל פעולה מבצעית ותעניק ציונים לכל קצין שלקח חלק.

חוות דעת אימונית שתמולא אחרי כל תרגיל אימונים משמעותי. חוות דעת אישית על הקצינים שלקחו חלק באימון.

חוות דעת של חיילים וקצינים על מפקדיהם. שאלונים אנונימיים, ללא זיהוי פרטי הכותב, ירוכזו ויועברו לדרג שממונה על המפקד, נשוא חוות הדעת. קשה ביותר לרמות את הכפופים לך. הם יודעים את האמת עליך...

כל המידע, כולל חוות הדעת, יונח לפני ועדת שיבוצים מקצועית וחיצונית שתורכב בעיקר מקציני צבא שפרשו מצה"ל לפני שנים רבות ואשר מנותקת מזה זמן רב מקשרים אישיים, הכרויות ואינטרסים אישיים בצבא.

מנכ"ל לצה"ל

הרמטכ"ל משלב היום שני תפקידים עיקריים: תפקיד המצביא – מפקדו הצבאי העליון של הצבא. ותפקיד המנהל – הרמטכ"ל הוא גם מנכ"ל הצבא.

סיכוי טוב שהמערכת הצבאית בעידן החדש תצמיח מתוכה מצביאים, אך הסיכוי שמתוך הצבא יצמח מנכ"ל הוא נמוך יותר. צבא מטבעו מהווה מערך נוקשה של פקודות, אחידוּת, נהלים ושיטות קידום. הקצין מצטרף למסגרת כנער בן 18, אינו מתמודד או רוכש השכלה וניסיון מעשיים במסגרות אחרות. שגרת המחשבה של קצין ומפקד שלמדו מקצועות לחימה, התאמנו כל חייהם בלחימה ובהפעלת מסגרות לחימה, מקטינה את הסיכוי שמערכת כזאת תצמיח מתוכה מנכ"ל שמסוגל לחלוש על מערכת מסועפת של עשרות אלפי עובדים. המסקנה נכונה בייחוד בעידן החדש בו הצבא יתמקד בהכנה ללחימה.

בעידן החדש ימונה לצבא מנכ"ל מקצועי שהוכיח את כישוריו בסקטור העסקי. המנכ"ל יכהן לצידו של הרמטכ"ל שיהיה מפקדו הצבאי העליון של הצבא. רק מנכ"ל חיצוני, שלא צמח בצה"ל יוכל להנהיג את השינוי המבני הנדרש בצבא לקראת העידן החדש. מנכ"ל שלא קורץ מאותה תבנית של אנשי הצבא. זו אחת הסיבות לכך שאין רמטכ"ל שהצליח להביא לשינויים מבניים משמעותיים בצה"ל, למרות שחלקם הצהיר על כך בתחילת כהונתם.

כלבי שמירה לתקציבי הביטחון

למעשה, לא קיימים כיום כלים אזרחיים לפיקוח על תקציבי הביטחון. כאשר משרד האוצר דורש קיצוץ בתקציב הביטחון, היקף הקיצוץ הנדרש שרירותי. האוצר מניח שהצבא כבר ימצא היכן לקצץ. דרישת הקיצוץ אינה נובעת ממידע נקודתי, לדוגמה, על מחלקה מסוימת באכ"א שניתן לבטל, או אחרת באגף הלוגיסטיקה.

תקציבי הביטחון בעידן החדש יופרדו בהתאם לפעילויות השונות, היקפם הכולל יהיה גלוי לציבור. לדוגמה: תקציב הצבא, תקציב מג"ב (שיישא באחריות לביטחון שוטף), תקציב משטרה, שב"כ, מוסד, תקציב מחקר ותעשייה (שיכלול לדוגמה את ייצור טנק המרכבה, מערכת החץ, הקריה למחקר גרעיני בדימונה). הפרדה תקציבית מלאה וגלויה בין הגופים השונים תקטין את היקף התקציב שבאחריותו של כל גוף ביטחוני ותקל על הבקרה האזרחית.

לכל תקציב בטחוני תמונה חברת ייעוץ פרטית שתִבַּחֵר במכרז ותעסיק צוות של מומחי ארגון ושיטות, בכפוף לאישור סיווגם הביטחוני. הואיל ותקציבי הביטחון יהיו רב-שנתיים, גם מינוי חברת הייעוץ והבקרה יהיה לדוגמה ל-5 שנים. מינוי חד-פעמי ללא אפשרות לחידוש ולהארכה, (למניעת ניגוד אינטרסים והשפעה על תוצאות הביקורת בתמורה להארכת מינוי). חברות הייעוץ יהיו כפופות למבקר המדינה, לכנסת, או לגוף אזרחי אחר, אך מנותקות ממערכת הביטחון.

תפקידה של חברת הייעוץ יהיה צמצום תקציב הביטחון עליו היא ממונה באמצעות המלצות לשינוי מבני, ביטול כפילויות, צמצום תקנים, ביטול מחלקות ויחידות. עיקר רווחיה של חברת הייעוץ ינבע מבונוס על חיסכון חד-משמעי וניתן למדידה שהושג בפועל. לדוגמה: החברה תזכה למענק בגובה 10% מכל חיסכון שיושג בפועל כתוצאה מיישום המלצה, לאורך 10 שנים מיום ביצוע ההמלצה והשגת החיסכון. הצליחה החברה לצמצם תקציב, על ביקורתו היא ממונה, ב- 50 מיליון ₪ לשנה, תקבל כמענק 5 מיליון ₪ שיתחלקו על פני מספר שנים. התמריץ הכספי לחברת הביקורת חייב להיות גבוה, בגלל הקושי הצפוי בהתמודדות מול המערכת. על החברה יהיה להוכיח, מעבר לספק, שהמלצותיה נכונות ומבוססות והקיצוץ מעשי. עליה להציע דרכי יישום ולוחות זמנים וכן ליווי התהליך של הטמעת השינוי במערכת. המלצותיה חייבות להיות מבוססות ברמת אמינות כה גדולה שיקשה לערערן.

לאחר תקופת מעבר מסוימת תתמסד תופעה של פרישת אנשי קבע, בעלי מידע פנימי מהימן כיצד לחסוך במנגנונים המוכַּרים להם. ניתן לצפות שהקצינים יצטרפו לחברות הייעוץ מייד לאחר פרישתם מהצבא. להמלצותיהם יהיה משקל רב... וגם רווח נאה בצידן... "דילים" חיוביים.

הבונוס הגבוה לא ישולם עבור "הגשת המלצות"... אלא רק לאחר יישומן והשגת חיסכון ממשי בתקציב השוטף כתוצאה מהיישום. שיטה זו תמסד שגרת צמצום עלויות קבועה בתקציבי הביטחון אשר, עם השנים, יתכנסו להיקף אופטימאלי. השיטה תהיה משקל-נגד מאזן לנטייה הטבעית של כל תקציב ביטחון – צמיחה קבועה.

השכר והפנסיה

בעידן הצבא המקצועי, רק חלק מהחיילים והקצינים יהיו זכאים לפנסיה שמנה ולשכר גבוה מאד – חיילים וקצינים שלוחמים בפועל. קצין מטה שיעבוד בקריה, גם אם לכתפיו כומתה אדומה – אינו לוחם. שכרו לא יהיה גבוה משכר עובד מקביל בסניף הבנק שמעבר לרחוב. בתקופה בה שרת כלוחם יהיה שכרו גבוה מאד, אך אם ימשיך כקצין במשרד עורפי ממוזג – ירד שכרו מיידית. השכר הגבוה יהווה פיצוי על הסיכון והקושי שבתפקידי לחימה בהווה ולא עבור תפקידים היסטוריים. ראש אגף במטכ"ל ישתכר פחות משמעותית ממח"ט-לוחם, גם אם ראש האגף היה לוחם בעברו. 

הפנסיה תקבע ביחס ישר למשכורתו של החייל לאורך הקריירה הצבאית שלו ותתחשב בשינויים בשכר. ככל שחייל או קצין ישרתו שנים רבות יותר בתפקידי לחימה, תהיה הפנסיה שלהם גבוהה יותר. לפרישה בגיל צעיר יחסית יוכלו לזכות רק קצינים וחיילים בקריירה קרבית (אפילו לא תפקיד "תומך לחימה").

השלכות של שינוי פני הצבא

להלן חלק מההשלכות הצפויות בעקבות שינוי פני הצבא בעידן החדש:

* קריירה צבאית כלוחם – כמעט ואינה אפשרית כיום. הדרך היחידה כיום להישאר לוחם היא קורס קצינים, שמהווה למעשה את תחילת הדרך להתרחקות מלחימה... או להתנדב לימ"מ (יחידה מקצועית שכפופה למשטרה).

* גיוס ערבים ומיעוטים אחרים – הפרדת משימות השיטור והשמירה מצה"ל, יחד עם התמורה הגבוהה לשירות צבאי יגרמו לשינוי ביחסם של האזרחים הערבים לצבא. האפליה שחשים ערביי ישראל לא תהיה מוצדקת בעידן החדש. רשויות מקומיות ערביות לא יקבלו תקציבים ממשלתיים בדיוק כפי שהרשויות היהודיות ינותקו מתקציב המדינה. כך גם ביתר התחומים. לכן, יגדל מספר הבדווים והערבים שירצו להתגייס. השאלה הציבורית מדוע ערבים לא משרתים בצבא – תיעלם. מה עוד שגם על יהודים לא תחול חובת גיוס.

* גיוס חרדים – השאלה תוסר מסדר היום. לא יהיה גיוס חובה לאף אחד. יסתיים הויכוח על "תורתם אומנותם". מוקש רציני יוסר – מהגורמים העיקריים לקיטוב בין דתיים לחילוניים. כל החקיקה סביב הנושא תבוטל.

* גיוס בנות – שיטת שירות החובה של חיילות כיום בזבזנית ויקרה. בנות יוכלו להתנדב לצבא המקצועי בדיוק כמו גברים, לתפקידים מתאימים. תעשיית השתמטות שלמה משירות צבאי תחדל מלהתקיים. שקר נוסף ימחק מהחברה הישראלית (הצהרת דַתִיוּת פיקטיבית, נישואים פיקטיביים ותרגילי השתמטות אחרים).

* משטרה צבאית ומערכת השיפוט הצבאית – תצומצם ללא הכר. העונש החמור ביותר לחייל בצבא מקצועי יוקרתי יהיה פיטוריו מצה"ל! המערכת הכפייתית הנוכחית מאלצת את הצבא לעסוק באינספור בעיות משמעת, נפקדות ועריקות. למערכת השיטור והענישה בצבא מקצועי, שהתנדב לשרת מרצון, תהיה תעסוקה מועטה.

* ועדות רפואיות, קציני בריאות נפש ומרפאות – כ- ¼ מהמתגייסים כיום פונים לקב"ן (קצין בריאות נפש), רבים אחרים פונים לועדות רפואיות להורדת הפרופיל הרפואי. תעשיית ה"גימלים" במרפאות פורחת. תופעות בלתי נמנעות בצבא חובה כפוי. זו למעשה הדרך של עשרות אלפי חיילים לבעוט במערכת הכפויה. מנגנון מסועף מועסק על ידי הצבא בטיפול באוכלוסייה נרחבת זו. לתופעות, השלכות מורליות חמורות על יתר החיילים שמצטיירים כ"פראיירים", מה עוד שהרכב האוכלוסייה ה"משתמטת" הולך ומשתנה – גדל חלקם של החיילים מאוכלוסיות מבוססות. בצבא מקצועי כמעט ולא תהיה תעסוקה למנגנון תומך השתמטות זה. רובו הגדול יהיה מיותר.

* סרבנות – תופעת הסרבנות שהולכת וגדלה, מולה ניצב צה"ל כמעט חסר אונים, תיעלם. אין סרבנות בצבא מתנדב.

* השתמטות פנימית – היקף ההשתמטות הפנימית בצה"ל קשה למדידה, אך בהחלט ראוי למחקר. אלפי החיילים שמגישים בקשות למעבר מיחידה ליחידה (טופס 55), אלפי החיילים שדורשים ולוחצים על שירות קרוב לבית (קל"ב), חופשות מיוחדות בטוענות שונות, דרישות לשחרור מוקדם וכדומה. גם ההליכים ה"מוצדקים" נובעים לא מעט מאופיו הכפייתי של הצבא. ביורוקרטיה ענקית מועסקת בטיפול באותם חיילים. נזקם של רבים רב מתועלתם. תופעות אלו תהיינה שוליות בצבא מקצועי מתנדב.

* אבטלה סמויה – חייל שאינו מקבל משכורת הוא זול לכאורה, כמעט "חינם"... כך יכול הצבא להעסיק לא מעט חיילים בתפקידים שאינם נחוצים או בעבודות שנמשכות בפועל מספר קטן של שעות ביום. ספק אם היקף התופעה נחקר ביסודיות. בצבא מקצועי בו אחוז הלוחמים גבוה תצומצם התופעה.

* צבא ההדרכה לישראל – ביטול צבא החובה יאפשר להקטין באופן משמעותי את היקף הקורסים וההכשרות. כיום, בגלל מחזורי גיוס-שחרור קצרים, נאלץ הצבא לחזור ולהכשיר מידי תקופה קצרה מחזורים חדשים. בצבא קבע מקצועי החיילים משרתים תקופות ארוכות.

* מערכת הרווחה הצבאית – הצבא מפעיל מערכת סעד מקיפה לחיילים מיעוטי אמצעים, חיילים בודדים ובנים למשפחות נזקקות. בשנת 2003 היו כ-15,000 חיילים זכאים לעזרה כלכלית – בשנת 2015 מספרם עמד על כ- 30,000 חיילים. יש אוכלוסיות חיילים אחרות שזכאיות לתשלומים כגון חיילים נשואים עם ילדים. בצבא מקצועי כל מערכת הרווחה הצבאית מיותרת – החיילים ממשפחות נזקקות ישתכרו היטב ויהיו מקור גאווה ומשענת למשפחתם.

* מזון – חיילים ישלמו עבור הארוחות (לחם, חמאה, ריבה ושתייה יהיו ללא תשלום...). בחדרי אוכל בבסיסים יוגשו מנות בשירות עצמי כמקובל בכל אוניברסיטה. חיילים לא יקנו מזון שלא דרוש להם ולכן לא ישליכו מזון.

* ציוד אישי – הציוד האישי של החייל, למעט ציוד לחימה מובהק, יירכש על ידי החייל. הבלאי יקטן והחסכון יגבר.

* מגורים – יופסקו תשלומים עבור שכר דירה, בתי מלון והלנות קבועות אחרות. בדיוק כפי שטכנאי בבזק אינו מקבל מגורים. חייל שיאלץ לגור מחוץ למחנה, ומדובר בעיקר ביחידות עורפיות, ישכור חדר ממשכורתו. בדיוק כפי שנוהגת צעירה תושבת עפולה שהתקבלה לעבודה בתל אביב.

* מענקי שחרור – כבר כיום מקבלים רוב חיילי החובה כמחצית שכר המינימום (אם מוסיפים לשכרם את מענק השחרור והטבות אחרות). בעידן החדש, בו המשכורות תהיינה גבוהות, לא יהיה צורך במענק שחרור והטבות.

* ביטול חוק חיילים משוחררים – המדינה לא תעניק הטבות לחיילים משוחררים של הצבא המקצועי. הם יזכו לשכר גבוה, וביושר. לא יהיה צורך ב"הטבות". גופים פרטיים יוכלו להעניק הטבות ועדיפות לחיילים במדים ולחיילים משוחררים על חשבונם וכך גם יקרה.

* צמצום בלאי ותאונות – מיומנות נמוכה של צבא חובה, יחסית לצבא מקצועי, גוררת ללא ספק בלאי גבוה של ציוד לחימה ושיעור תאונות גבוה יותר. כל בעל עסק יודע שעובד חדש מוּעד יותר לפורענות ולטעויות. בצבא שמשחרר את "עובדיו" כשנה עד שנתיים אחרי שהתחילו למעשה לעבוד – כמעט כולם "עובדים חדשים"...

*מוטיבציה – חייל מקצועי, מתנדב-שכיר, הוא בעל מוטיבציה גבוהה לאין שיעור מחייל שכפו עליו שירות צבאי. בצבא חובה כפוי חלק ניכר מהחיילים "מעביר את הזמן" – מבצע את המינימום הנדרש כדי לעבור בשלום את תקופת השירות. ראש קטן. העדר משמעת הוא אחד מהסימפטומים.

*יעילות ומקצוענות – צבא מתנדבים-שכירים יעיל מצבא חובה. החיילים משרתים תקופות ארוכות ורוכשים מיומנות גבוהה. יתרון היעילות של צבא מקצועי יבלוט ככל שהצבא יתבסס על טכנולוגיות חדישות יותר – צבא חובה יתקשה להפעילן. היעילות גם מושפעת מרמת מוטיבציה עדיפה של צבא מקצועי.

*חיסכון בחיי אדם – חייל חובב, כמו רוב חיילי צה"ל, מיומן פחות מחייל מקצועי. יש להניח שחלק לא מבוטל מהנופלים בלחימה ובפעילות מבצעית נהרגו בגלל חוסר המקצועיות שלהם ושל המערכת.

* חיסכון כספי – אין לנו כלים להעריך את החיסכון הכספי הטמון במבנהו החדש של הצבא. תחושתנו היא שהיקף החיסכון יעלה על תוספת העלות בגין ביטול צבא החובה ותשלום שכר מלא לכל הצבא הסדיר. צריך לזכור שסעיף ההוצאה העיקרי בתקציב הביטחון כיום הם התשלומים לכוח-אדם פורש (כולל גמלאות). תשלומים אלה יקטנו מאד בעידן החדש. פנסיה שמנה תשולם רק עבור השנים בהן שרת הקצין כלוחם ממש. עבור השנים בהן ישב במשרד ממוזג ישולם שכר רגיל ופנסיה מקובלת.

 

צה"ל בעידן החדש יהיה צבא קטן יותר אך כוחו הלוחם יגדל. צמצום מטלות הצבא, יחד עם הקטנת העומס הביורוקרטי, הנובע ברובו מהצורך באחזקת צבא-חובה יעלו את משקלו של הכוח הלוחם. צבא יעיל עם מינימום בעיות משמעת. אזרחים יעמדו בתור להתגייס לסדיר ולמילואים. תקציב הביטחון שיקטן ישחרר מקורות נוספים לשגשוג המדינה בעידן החדש.

"...כל שיטת גיוס כרוכה גם בעלויות תפעול, שעשויות להיות לעיתים משמעותיות. כשקיים גיוס חובה, נדרשות הוצאות מנהלתיות גדולות לניהול המרשם של אוכלוסיית המועמדים לשירות חובה צבאי, להפעלת מנגנוני קריאה, התייצבות ומיון, וכן לאכיפת חובת השירות ולהתמודדות עם השתמטויות. לעומת זאת, גיוס של מתנדבים כרוך בהוצאות פרסום גדולות, בתמריצים למתגייסים ועוד. ככלל ניתן לומר שעלויות התפעול של גיוס חובה נגזרות מגודל אוכלוסיית המועמדים, בעוד שעלויות התפעול של גיוס מתנדבים – מהיקפו של כוח האדם הדרוש לצבא. לכן, ככל שפוחתים שיעורי הגיוס של שנתונים רלוונטים, סביר להניח שעלויות התפעול של גיוס חובה תהיינה גדולות יותר יחסית לעלויות התפעול של גיוס מתנדבים." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון).

תחקירים והפקת לקחים

החינוך הצבאי בנוי על נאמנות וציות – עקרון שאינו מאפשר לאנשי צבא לתחקר את עצמם ואת עמיתיהם ולהפיק לקחים אמיתיים.

התחקירים ימוסדו ככלי להפקת לקחים, שינוי תורות לחימה והטמעת שינויים. בראש הצוות החוקר צריך לעמוד אזרח ואולי חברת ייעוץ אזרחית, כאשר הצעד הראשון יהיה פרסום הזמנה לכל לוחם, חייל או מפקד שבידו מידע על הנושא הנחקר – להופיע לפני הוועדה או להעביר את המידע אנונימית באמצעות האינטרנט. למידע אנונימי יש חשיבות באשר להכוונת נושאי החקירה ושיטות הבדיקה של הוועדה החוקרת. וועדה לא תסיים תפקידה עם הגשת התחקיר לדרג המדיני-צבאי. דוח נוסף יוגש שנתיים לאחר מכן, על דרכי היישום ומידת היישום של מסקנות התחקיר.

כיום חסומים מסמכים צבאיים מעיני חוקרים למשך 50 שנים. תקופה זו צריכה להצטמצם דרסטית, אפילו ל- 10 שנים. אם הצבא ידרוש לגנוז מסמך מסוים לתקופה נוספת, יצטרך לנמק זאת בנימוקים כבדי משקל. יש הגיון בחיסיון על טכנולוגיות ואמצעי לחימה אשר עדיין בשימוש. יש הגיון באי חשיפת מסמך העלול להזיק באופן חמור למדינת ישראל במישור הבינלאומי. חיסיון גורף המקשה על חקירת מהלכי קרבות, לדוגמה, מזיק ואינו מאפשר ביקורת והפקת לקחים. חיסיון-יתר עלול ליצור מיתוסים שקריים סביב קצינים ומפקדים אשר בזכות המיתוס, מצג השווא חסר הבסיס, יקודמו בצבא ובחיים הציבוריים. חשיפה לביקורת היא נדבך חשוב בתהליך ההתמקצעות.

איך צריך להיקבע תקציב הביטחון

הנוסחה לקביעת תקציב הביטחון היא בערך כך: קחו את תקציב הביטחון של השנה שעברה, שקללו את כוחן היחסי של קבוצות הלחץ והקליקות הפיקודיות, החייליות, והמטכליות. קצצו לחלק מעט, הוסיפו לאחרים הרבה, הבטיחו ל"נפגעים" העברות מסעיפים אחרים במהלך השנה, ועדיפות בזכייה ב"רזרבות" שבתקציב המדינה הכללי ותקבלו את התקציב לשנה הבאה. תקציב מקרי, מגובב ומקובע – תוצאת עשרות שנים של ירייה מהמותן. שיח לוחמים.

בחודשים שעֶרֶב אישור התקציב, לצורך חיזוק התמיכה בתקציב, משחרר הצבא לתקשורת סדרת הודעות מפחידות על התעצמות חדשה של אויבי המדינה: מסאדם חוסיין, הפת"ח, החמאס, החיזבאללה, פקיסטאן ואירן. כל איום חיצוני שנעלם יופיע אחר תחתיו.

תקציב הביטחון משול לספינת ענק מסורבלת ואיטית שנדרש כוח עצום לשנות את כיוונה. שינוי כיוון, שלא לדבר על מבנה, מצריך זמן ממושך, עשרות שנים, אם בכלל.

את ה"סוד" כיצד לארגן מחדש את תקציב הביטחון יודעים כנראה לא-מעטים במערכת הצבאית והאזרחית. יישום שינוי עמוק בתפישת תקציב הביטחון היא "אם כל הרפורמות" בישראל. רפורמות מערכתיות בתחומים אחרים, קטנים יותר וקריטיים פחות, קשות ביותר לביצוע. כמעט בלתי אפשרי לבצע רפורמה מערכתית (גם בתחומים אחרים) מבלי לשנות את שיטת המשטר בישראל באופן שראש הממשלה/הנשיא לא יהיה תלוי בקואליציה בין בחירות לבחירות כפי שמוצג בפרק "דמוקרטיה" באתר זה. תחת משטר דמוקראטי מסוג אחר – ייתכן שאחד מראשי הממשלה שייבחרו יעז גם לשנות את דרכי תקציב הביטחון. בינתיים נסתפק במחשבות כלליות על "מה צריך". 

ראשיתו של תקציב הביטחון בעידן החדש יהיה במחקר. הצבא וגופים אזרחיים יצטרכו להשקיע משאבים במחקר שוטף על האיומים הצפויים למדינת ישראל. מתוך הערכת האיומים תגובש תורת לחימה. מבנה הכוחות הלוחמים והכלים שצריכים לעמוד לרשותם יוכתבו על ידי תורת הלחימה. כל אלה, גם יחד, יקבעו את חלוקת משאבי תקציב הביטחון. מחזור כזה של הערכת איומים-התאמת תורות לחימה-שינוי מבנה-קביעת תקציב – צריך להיות קצר; עליו להימשך קרוב יותר לחמש שנים ולא עשרות שנים. נוהל קשה ביותר ליישום ותלוי באיכות המצביא והמנכ"ל שיעמדו בראש הצבא. בהעדר נוהל כזה, לא מן הנמנע שתקציבי הביטחון מתבססים על לחצים מקריים שתוארו, הנחות מדיניות, אסטרטגיות וטקטיות בלתי סבירות בעליל. והתוצאה: תקציבי ביטחון של כ- 15 מיליארד דולר שאינם מבטיחים כראוי את ביטחון המדינה, ומאפשרים לאויב לגרום נזק אנושי וכלכלי ישיר לעורף. תקציבי ביטחון ענקיים שלא מניבים את התועלת המתבקשת מהם עלולים לערער את חוסנה הכלכלי של המדינה.

תקציב הצבא יהיה רב-שנתי (3 עד 6 שנים) וקביעתו מחדש מידי תקופה תותאם למהות האיומים להם תהיה נתונה המדינה. הרכב האיומים המעודכן יכתיב שינויים במבנה הצבא. מהמבנה החדש ייגזר התקציב העתידי.

צבא אינטלקטואלי – אקדמיה לביטחון לאומי

כושר השרידות של הציויליזציה האנושית נמצא ביחס ישר לאיכותה האינטלקטואלית. האיכות האינטלקטואלית של התרבות האנגלו-אמריקאית במאות השנים האחרונות אפשרה את עליונותה הכלכלית והצבאית. תרבות זו אומצה על ידי מדינות באסיה ובאזורים אחרים וסללה את הדרך לשגשוגן. סין סיפחה את הונג קונג מדינית. למעשה, הונג קונג הזעירה, מספחת אליה את סין הענקית ומנחילה לה את מורשתה הקצרה בת מאה השנים. היתרון האינטלקטואלי אפשר לתרבות המערב לשרוד מול סכנות גדולות. כותב על כך דר' אורי מילשטיין (מקור ראשון 30.3.01):

"...על מנת שמדינת ישראל תמשיך לשרוד ותגבר על כל האיומים המסכנים אותה, עליה להעמיק מאד את בסיסה האינטלקטואלי. לכך התכוון בן-גוריון באומרו שעלינו להיות "עם סגולה". למערכת הביטחון של ישראל אין כלל עומק אינטלקטואלי. זאת מערכת סגורה שהנתונים האמפיריים שלה חסויים, ולכן אין לה שיח והיזון חוזר אינטלקטואלי עם מערכות אחרות. אבל גם לו היה היזון חוזר, לא היה בו ערך רב, כי באוניברסיטאות בישראל אין פיתוח תיאוריות ביטחוניות ואין הוראה של תחום זה. מערכת הביטחון של ישראל, על כל אגפיה ושלוחותיה, מנוהלת בעזרת השכל הישר של אנשיה, ניסיונם האישי והשכלתם בתחומים אחרים (משפטים, ניתוח מערכות, מזרח תיכון וכו'). מערכת הכשרת הקצינים בצה"ל, לכל אורך שרשרת הפיקוד, היא קצרה מאד ביחס לצבאות אחרים, והיא נשענת על מורשת הקרב של צה"ל, שהיא אוסף של מיתוסים לא מבוססים. היא ניזונה מלימוד מקצועות מגוונים באוניברסיטאות, שאין להם קשר לדיסיפלינה ביטחונית.

מסקנה: האמצעי היחיד העשוי היום לשפר את תפקודה של המערכת הביטחון ולחולל מפנה בערכים הלאומיים, הוא הקמתה של אקדמיה לביטחון לאומי שתיטול על עצמה את הכשרת המפקדים בכל זרועות הביטחון, את חקר הוויית הצבא והמלחמה, את פיתוח תיאוריות הביטחון, את חקר האירועים הביטחוניים ואת הפקת הלקחים.

חייבת להיות הפרדה בין הגוף המכשיר בעלי מקצוע והגוף המשתמש בהם. תנאי הכרחי לפעילותה התקינה של אקדמיה זאת הוא אי תלותה בצה"ל. כפי שלא ייתכן שארגון הקבלנים יכשיר מהנדסים, וקופת חולים תכשיר רופאים, כך לא ייתכן שצה"ל יכשיר אנשי מקצוע הראויים לשם זה, במשמעות העמוקה והמדויקת של "מקצוע". האקדמיה תהיה אוניברסיטה לכל דבר ותעניק את כל התארים האקדמיים בתחום הביטחון הלאומי.

באקדמיה לביטחון לאומי ילמדו את כל המקצועות האקדמיים הלומדים באוניברסיטה רגילה, כמו כלכלה, יחסים בינלאומיים, שיטות מחקר וכו', אך בהתייחסות מיוחדת לתחום הביטחון הלאומי, תוך פיתוח דיסיפלינות מתאימות.

האקדמיה תחליף את בית הספר לקצינים של צה"ל, את פו"ם, ואת המכללה לביטחון לאומי."

צה"ל – המיתוס המרכזי

למה צה"ל? 

הצבא לכאורה לא שייך למסגרת הדיון באתר קו ישר. צה"ל אינו גוף כלכלי שמועמד להפרטה, ושרותי הגנה צריכים, גם להשקפתנו, להינתן על ידי המדינה. העלאת הדיון על צה"ל ל"קו ישר" נובעת מהשפעתו הכלכלית והחברתית על תחומי חיים רבים במדינה. השפעה מהותית. גודל הצבא מבחינת כוח אדם ותקציב אינו מאפשר להתעלם.

למרות שלצורך כתיבת הפרק נערכו שיחות עם מספר לא מבוטל של אנשי צבא, הסתמכנו על חומר גלוי וידוע והשתדלנו לצטט דברים בשם אומרם. בעיקר, הסתמכנו על שכל ישר – מסקנות שאפשר להגיע אליהן גם ללא מידע פנימי כלשהו.

הפרק כולו, נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה. לצערנו הרב לא היינו צריכים לעדכן את הפרק בעקבות המלחמה.

פער התדמית

אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול, בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. האיום המתמיד על קיומה של מדינת ישראל, יחד עם תודעת השואה, הפכו בצדק את ההגנה והביטחון לנושא מרכזי בסדר היום הלאומי. כך הפך הצבא היהודי לערך כמעט קדוש, דת שאין מערערים עליה – פשוט מאמינים.

במלחמת יום הכיפורים נסדק המיתוס במקצת; אך כוח ההתמדה שלו, בהיותו נישא על ידי הגוף השלטוני הדומיננטי בישראל, גם מבחינת היקפי כוח האדם והתקציב, לא סדק את המיתוס גם עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא.

אחד מסממני אמונה דתית היא ההפרדה המתבצעת במוחו של המאמין: בין יישום אמות מידה הגיוניות ומציאותיות בחיי היום-יום, לבין התעלמות מאותה שיטתיות מחשבתית בעת כניסתו לעולם הדת. הוא מאמין. מאמין בלבד. כך יחס הציבור לצבא. אילו היינו מיישמים את אותם כלים ושגרות מחשבה שמשמשים אותנו בעבודתנו האזרחית, בבואנו לדון את צה"ל, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות.

"...הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל. ליבת הקונצנזוס. הדבר נובע מהצורך של הישראלים לחוש שמי שמגן עליהם ועל משפחותיהם אכן טוב וכשיר... בעניינים הצבאיים, הדעתנות המפורסמת של הישראלים מפנה את מקומה לאמון כמעט עיוור בכל לובש מדים בכיר... אם במטכ"ל החליטו משהו, כנראה שזה נכון... ואם צה"ל נראה כפי שהוא נראה – כנראה שכך הוא צריך להיראות". (עופר שלח, המגש והכסף).

בהמשך נתאר עיוותים ותמונות מתוך מציאות צה"לית שאינה ידועה לרובנו. נצביע על בעיות מבניות, ונציע מבנה שונה למערך המגן על ביטחון המדינה. מבנה שגם הוא אינו יכול להיות מושלם, אך עדיף לאין-ערוך על המצב הקיים.

העדר מקצועיות

צה"ל במבנהו הנוכחי, אינו יכול להיות צבא מקצועי ומיומן (למעט יחידות עילית מיוחדות וזעירות שאינן מכריעות מלחמות). גיוס החובה מאלץ את הצבא להקדיש מאמצים ותקציבים גדולים להדרכה והכשרה של מחזורי מתחיילים חדשים עוד בטרם הספיק להפיק את התועלת המקצועית מ"הוותיקים" שכבר משתחררים...

מחסור באימונים, לא רק של מילואימניקים, וריבוי "כאילו" אימונים שאינם מדמים שדה קרב, כוח אדם מיותר שמעיק על המערכת, והעדר הכשרה מספקת של קצונה – כל אלה גם יחד יוצרים צבא לא מקצועי.

חובבנות

האם אפשר לקחת נערים בני 18, שמעולם לא שחקו כדורגל, להכשירם במשך כ- 6 חודשים בקורס לכדורגל, לשבצם בקבוצה מאורגנת, ולצפות שישחקו כדורגל מעולה בשנתיים הבאות עד לשחרורם מהקבוצה?

האם אפשר לקבץ נערים בני 18 לקורס למכונאות רכב, מחשבים, או כל מקצוע אחר, הכשרה שתמשך כ- 6 חודשים ולצפות שבמשך שנתיים לאחר מכן  יעסקו במקצועם ברמה גבוהה?

האם הייתם מוכנים לקלוט אליכם, למקום העבודה, צעיר בן 18, ללא ניסיון עבודה כלשהו, להשקיע בו לימודים והדרכה במשך חודשים ארוכים, להעניק לו ידע תוך כדי עבודה, להעסיקו פחות משנתיים, ולשחררו מייד לאחר מכן?

האם המקצועות הצבאיים, קלים ופשוטים לאין ערוך מכל המקצועות האזרחיים? האם קבלן שיפוצים היה מקבל לעבודה נער בן 18 להכשירו כטייח, או רצף, אילו היה יודע בוודאות שהנער יעזוב אותו לאחר כשנתיים?

חובבנות. כך נוהג צה"ל!!!

בכל מקצוע אזרחי נדרשת תקופת לימודים רצופה ורצינית, ואחריה – תקופת התמחות תוך כדי עבודה. רק בשנים שלאחר מכן, הופך העובד למקצוען אמיתי. כדי להישאר מקצוען, עליו להתמיד במלאכתו, להתעדכן בחידושים ולגלות ערנות מול מתחרים.

לא ייתכן שרק במקצועות צבאיים כל זה אינו נדרש! המסקנה הבלתי נמנעת היא שהבסיס עליו נשען הצבא – חובבני!

מכונת הדרכה ענקית – אך אינה מכשירה אנשי צבא מקצועיים

מכאן המסקנה שעיקר עיסוקו של צה"ל אינו לחימה וגם לא ביטחון שוטף, אלא הדרכה – מכונת הדרכה ענקית שמלמדת אנשים צעירים מקצועות צבאיים, מאפשרת להם רק להתחיל התמחות תוך כדי עבודה וממהרת לשחרר אותם... שוב נקלט מחזור חדש של מתחיילים, וחוזר חלילה... בהעדר המשכיות מקצועית יורדת לטמיון ההדרכה הראשונית.

משום מה כולנו מאמינים בבלתי אפשרי – שצה"ל מקצועני, איכותי וברמה גבוהה. לא ייתכן.

שרות צבאי לנשים – משחק בכאילו

חיילות לא משרתות בצה"ל – חיילות שוהות בצבא ומשתחררות. שוב מתבקש הגולש לשאול עצמו ("עם היד על הלב"): האם היה מוכן לקבל לעבודה מזכירה, מנהלת חשבונות, או אשת מכירות, נערה בת 18; להשקיע בה, להכשירה בקורס לאורך מספר חודשים, לאמן אותה תוך כדי עבודה חודשים נוספים... לאפשר לה לעבוד במשך כ- 10 חודשים ולשחררה... שום מקום עבודה סביר בעולם לא היה מוכן לגייס עובדת בתנאים אלה. נשמע כטירוף מוחלט. אך מתקבל בהבנה, ואפילו בהערכה, כאשר צה"ל נוהג כך!

לימודים, התמחות, היי-טק

מהנדס שסיים זה עתה את לימודיו בטכניון עדיין אינו "מהנדס", בדיוק כפי שעורך דין שזה עתה סיים את לימודיו אינו "עורך דין". בכל מקצוע נדרשת תקופת התמחות מעשית, בשטח, שבהמשכה אכן מפיקים תועלת ממשית מהמקצוע. תקופת ההתמחות וההתמקצעות נמשכת שנים ובוודאי שלא מספר חודשים.

צבא מודרני שאָמוּן על שמירת פער איכות מול צבאות אויב, חייב לאמץ ללא הרף טכנולוגיות חדשות, חומרה ותוכנה כאחד. קצב ההתחדשות שהולך וגובר בעידן ההי-טק, מאריך את הזמן הנדרש להכשרה מקצועית של צעיר בן 18, ללא ניסיון מקצועי קודם. הצבא ייאלץ להקדיש זמן הולך וגדל ללימודים עיוניים, אימון והתמחות מעשית.

ככל שהמודרניזציה גוברת, הולך ומתקצר משך הזמן בו צה"ל יכול להפיק תועלת מחייל במסגרת שרות חובה, הואיל ותקופת ההכשרה חייבת להתארך. "אפקט המודרניזציה" מחזק את תסמונת "צבא ההדרכה לישראל"...

מדגיש את הדברים יעקב ליפשיץ, בספרו כלכלת ביטחון:

"...התפתחויות טכנולוגיות ולעלייה הקבועה בדרגות התחכום של מערכות הנשק ושל ציוד צבאי אחר. כוח האדם הצבאי נדרש לרמה גבוהה יותר של מקצועיות, מומחיות וניסיון מעשי כדי לתפעל ולתחזק את המערכות הצבאיות החדישות, ודרישה זו חלה על מרבית תחומיה של הפעילות הצבאית... הולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא יכולים למלא..."

שורשים – ההכשרה הפורמאלית של קציני צה"ל

ההכשרה הצבאית הפורמאלית שעברו מפקדי צה"ל הראשונים, עוד לפני קום המדינה, התבצעה בפלמ"ח והייתה דומה יותר לקורס מדריכים של תנועת נוער. אחרי קום המדינה ועד עתה, מקבלת הקצונה הזוטרה את הכשרתה במשך חודשים ספורים. המדריכים בבית הספר לקצינים הם בדרך כלל חניכים מצטיינים בקורס הקודם עם ניסיון מעשי וידע צבאי מועט. קצינים בכירים לומדים כשנה בפו"מ (בית הספר לפיקוד ומטה) שם מלמדים מגוון נושאים כאשר להיסטוריה צבאית, לניתוח מלחמות ומהלכים צבאיים מוקדש מיעוט מהזמן. הקש כאן לפירוט.

הקצונה הזוטרה

הליך הסבתו של חוגר לקצין בצבאות מערביים, בעלי מסורת צבאית, הוא ממושך, מורכב ומיועד בעיקר לחיילים שרואים את הצבא כמקצועם. קורס הקצינים בצה"ל, קצר יחסית, ואינו מכשיר מנהיגות צבאית. הקורס מהווה בעיקרו כלי למיון ולסינון אוכלוסייה צבאית בעלת כישורים ומוטיבציה עדיפים.

חייל בצה"ל יכול להיות לקצין כ- 18 חודשים לאחר גיוסו! כאשר בילה את רוב ימיו בצבא בקורסים, כמעט ללא יכולת לצבור ניסיון מעשי משמעותי במקצוע צבאי כלשהו.

ספק אם קיים צבא מערבי שדרגות הקצונה בו מוענקות כה מהר. באופן זה, דרגות הקצונה על הכתפיים מעידות בעיקר, סטטיסטית, על כישוריו האישיים של העונד ולא על הכשרה עמוקה ומיוחדת.

בצה"ל כמעט ולא קיים מעמד המש"ק.

"סמל מחלקה הוא מי שלא התאים או לא רצה ללכת לקצונה... בצבא האמריקאי או הבריטי הסָמל הוא הלוחם הוותיק, המנוסה והמיומן ביותר במחלקה... ויכולותיו גבוהות... התחליף הצה"לי למש"ק המקצועי הוא ריבוי הקצינים הזוטרים... זילותה של הדרגה ושל מעמד הקצין... עצם הדרגה על הכתף לא עושה מישהו לכשיר יותר למלא תפקיד של סמל...". (עופר שלח, המגש והכסף).

תא"ל (מיל.) אמציה חן אמר:

"בצה"ל אין קצינים ואין מפקדים. יש בעלי הסמכה פורמלית, שאינה מעידה על בקיאות מקצועית. תקופת ההכשרה הקצרה בצה"ל תלויה בבעיות מנהלתיות ולא בצורכי הכשרת הקצין. לקציני צה"ל אין מודעות להשכלה צבאית ולחשיבה בנושאים צבאיים... הקצינים נתונים אך ורק בעשייה... נותנים תשובות מכוח הסמכות ולא מכוח ידע ומחשבה". (אורי מילשטיין, קריסה ולקחה).

צבא הקבע – הקצונה הבכירה

כאמור, קורס הקצינים הוא בעיקר אמצעי מיון ופחות מוסד להכשרה. באמצעותו, בוחר הצבא חיילים עם נתונים אישיים עדיפים יחסית, ומעניק להם דרגות קצונה. אין להסיק מכך שהחוגרים (חיילים שאינם קצינים) הם בעלי כישורים אישיים נחותים. חלקם, מסיבות שונות, כלל לא התמודד על קצונה.

בהצטרפות לצבא קבע, והשתלבות במעמד הקצונה הבכירה מתקיים הליך מיון נוסף. הפעם המיון הוא פסיבי וממושך – לא הצבא ממיין, אלא בעיקר הקצינים ממיינים את עצמם אל מחוץ לצבא ופורשים. חלק ניכר פורש בדרגת סגן עד רב-סרן. בצבע הקבע נשארים לרוב הקצינים שאופיים מאפשר להם להסתגל למערכת המעוותת. לא ידוע לנו על מחקר מעודכן של מאפייני הקצינים הפורשים לעומת כישורי הקצינים המתמידים בקבע לתקופה ארוכה. מחקר שבוצע על ידי צה"ל בסוף שנות ה- 60, כאשר הצבא היה בשיא תהילתו ויוקרתו, העיד על פער איכותי ברור לטובת הקצינים הפורשים מהצבא בגיל צעיר. המחקר הוסתר באחת המגרות והועבר אלינו על ידי גולש בעילום שם. אין כל סיבה להניח שהמצב השתפר. נהפוך הוא, היקף הפיתויים שמציע השוק האזרחי גדל מאז פי כמה.

חיזוק לתחושה זו נתן מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף בני פלד, בראיון לירחון ניהול (נובמבר, 1980):

"...הצבא כפי שהוא מאורגן כיום, קולט את האנשים הפחות מוכשרים. רבים מהמוכשרים לא נשארים במסגרת צבא-הקבע. הם הולכים ללמוד, הם מנסים להתקדם בחיים. צריך לשנות את מבנה המערכת... לא נעים לומר, אבל כיום נשאר בצבא קבע רק מי שחושב, שבאמצעות המסגרת הצבאית יוכל לממש את שיא הקריירה שלו".

גם מפקדי הדרג הלוחם, הם לרוב חסרי השכלה צבאית, כפי שמתאר תת-אלוף יעקב זיגדון, מפקד פו"ם – המכללה לפיקוד ומטה, בראיון עם עמיר רפפורט (מעריב 10.9.04):

"...אף אחד מאתנו לא היה הולך לרופא אם היה יודע שאינו מוסמך לרפואה, אף אחד לא היה הולך לעורך דין, אם היה יודע שעורך הדין לא הוסמך בבית הספר למשפטים. לעומת זאת... אנחנו מפקידים מאות חיילים גם בידי מג"דים שלא הוכשרו להיות מפקדי גדוד. נקודה."

 

gil prisha

צבא המילואים

תורת הלחימה של צה"ל מבוססת על צבא סדיר קטן (חובה וקבע) וצבא מילואים גדול. גיוס מהיר של מילואים בעת חירום אמור לאפשר מעבר ממגננה למתקפה. צבא המילואים, שמהווה את עיקר המסה הלוחמת אמור להיות מאומן היטב, מצויד כהלכה וכשיר.

בשנים 2000 – 2004 קיצץ צה"ל כ- 60% בכמות ימי המילואים המנוצלים. ומאז, כל ויכוח על תקציב הביטחון גורר "קיצוץ ימי מילואים". כמובן שרק חלקם של הימים "הבלתי מקוצצים" מנוצל לאימונים ממשיים. גם על כשירות הציוד במחסני החירום חלוקות הדעות. קשה לקבל כמובנים מאליהם את ההנחות העומדות בבסיסו של חיל המילואים.

בעשור האחרון צף ועלה "משבר המילואים". אוכלוסיית משרתי המילואים מתמעטת ומורכבת בעיקר מבני המעמד הבינוני שנושאים בעיקר הנטל. אין ספק שההתמרמרות והניכור שחשים "הפריירים של המדינה" משפיעים על הנכונות להתייצב לשירות מילואים. גם אם בעת חירום יהיה שיעור התייצבות גבוה, יש להניח שחלק גדול מהמתייצבים יחסר אימון – חיילים שלא אחזו בנשק מזה שנים ולא התעדכנו בתורת לחימה.

חֵיל מילואים שנאמן להגדרתו חייב באימון אינטנסיבי ומרוכז. מפקדים במילואים חייבים באימון ממושך יותר, לימוד אמצעי לחימה ושליטה טכנולוגים והטמעתם, לימוד ותרגול בשליטה ובשילוב מסגרות לחימה גדולות.

אין צורך במבחן תקופתי לחיילי מילואים כדי להגיע למסקנה על חוסר מקצועיותם. הרי כבר את השרות הסדיר הם סיימו כאנשי מקצוע צבאיים חובבנים. תוספת האימון לה זוכים במסגרת המילואים היא בסדרי גודל של 5 ימי אימונים נטו בשנה... שגם יעילותם מעלה ספקות. כדי להבין את האבסורד צריך לחזור שוב למקצועות האזרחיים שאנו מכירים: האם טכנאי מחשבים, מכונאי רכב, פסנתרן או שחקן כדורגל יכולים לשמור על כושר מקצועי אם יתאמנו במקצועם שבוע בשנה?!

מתכונת צבא המילואים בצה"ל היא "הודאה באשמה": חייל מילואים אמור לשרת באוגדתו כ-20 שנים. מכיוון שחיילי מילואים לא רוכשים במהלך שירותם מיומנויות חדשות (בקושי שומרים על מיומנותם הישנה שגם היא לא הייתה מי יודע מה...), ובוודאי שלא מתרגלים אותן, הרי שאוגדת המילואים נועדה מראש להפוך למוצג היסטורי – לא לשקף דוקטרינה חדשה, לא תורת לחימה שונה, לא טכנולוגיה חדשנית – אותו נ.נ. ואותם שקי חול, בערך כמו במבצע קדש (1956)...

מודל המילואים של חיל האוויר, בו טייס מילואים מתאמן פעם בשבוע ומשולב דרך קבע בטייסת סדירה מאפשר לשמור על כושר צבאי אמיתי ועדכון שוטף בחידושים. דווקא מודל חיל האוויר מדגיש את האבסורד שבקונספציה חסרת הבסיס שדי בימים ספורים, אחת לשנתיים, כדי לשמר כוח של צבא מילואים יבשתי.

רצון טוב, נכונות, אמונה ומסירות – לא יהיה בהם די בעת חירום!

למדינת ישראל אין צבא מילואים של 500,000 חיילים כפי שמפרסמים. הטבלאות על הקירות במטכ"ל ריקות מתוכן בגלל הסיבות שמנינו. כמה יש באמת? קשה לדעת, אבל הרבה פחות. הרוב כנראה חיילים נוסח "גבעת חלפון אינה עונה" של הגשש החיוור.

ניגוד אינטרסים בצה"ל מונע אימונם של אנשי מילואים

צבא המילואים נועד במקור לשמש כזרוע הצבאית החזקה לעת חירום, מלחמה. חייל מילואים אינו חייל ויחידת מילואים היא סתם כיתוב על טבלת קיר במטכ"ל – אם לא מתאמנים באופן אינטנסיבי, מקצועי ויעיל. שוב אין צורך במידע פנימי חסוי, רק להפעיל את הראש: מה יהיה כושרה של קבוצת כדורגל אם תקַרָא לאימון אחת לשלוש שנים? זו בערך רמתו של צבא המילואים – כך מבין כל מי שאינו מאמין בנסים!

ובניסוח עדין יותר, של מבקר המדינה בדו"ח מס' 47, על מיעוט האימונים :"...אינם מספיקים כדי לשמר את הכַּשרות המבצעית של משרתי המילואים...".

מדוע, אם כך, רק כ- 20% מתקציב המילואים מוקדש לאימונים?

התשובה מצויה בניגוד האינטרסים המובנה בשיקוליהם של ראשי הצבא: עלות אימון רציני יקרה בהרבה מעלויות יום תעסוקה מבצעית או ביטחון שוטף. אימונים מצריכים גם מאמצי הכנה, פיקוח ותפעול מצד המערך הסדיר. תעסוקה מבצעית, לעומת זאת, קלה לביצוע, שגרתית, זולה יחסית ובדרך כלל ללא "כאבי ראש" (לא כל שבוע נחטף חייל...).

התמורה הצומחת מאימונים אינה מיידית ולא "נראית בשטח". אימונים הם השקעה לטווח רחוק מאד, לפעמים עשרות שנים עד למלחמה הבאה... שייתכן שאפילו לא תפרוץ. מה "ירוויח" רמטכ"ל נוכחי אם ישקיע באימונים? הרי את פירות האימונים של היום, יקצור אולי רמטכ"ל שיכהן בעתיד הרחוק, שבתקופת כהונתו תפרוץ המלחמה הבאה. אם הרמטכ"ל הנוכחי ישקיע באימונים ויכשיר צבא מילואים מזהיר – התהילה, הכבוד והזֵר יקשרו לראשו של רמטכ"ל אחר...

לעומת זאת, הצלחת הרמטכ"ל הנוכחי נמדדת, בין היתר, ביכולתו לאבטח עכשיו ישובים, גבולות, צמצום תאונות אימונים וקידום פוליטי... אז מי צריך את כאב הראש של אימונים?...

אימון בהיקף גדול טומן בחובו סיכון לאוגדונר: ככל שגדל היקף הכוח המתורגל כן גדל הסיכון לכישלון האימון. מפקדי אוגדות לא הוכשרו לתפקיד זה, חלקם הגדול גם לא התנסו בתרגיל רב אוגדתי. אם יחליטו על תרגיל כזה – זו תהיה קרוב לוודאי התנסותם הראשונה. הברדק שיתחולל שם וודאי – מי צריך את זה?

"מח"ט מילואים, ששאל פעם אלוף פיקוד למה נערכים אימונים שספק אם יש קשר בינם לבין מלחמה עתידית, נענה: מה לעשות, החיילים צריכים להתאמן על משהו..." (עופר שלח, המגש והכסף).

תקופת ההשכלה

החל משנות התשעים התרבו תוכניות הלימודים, קורסים, סדנאות, לימודים אקדמיים ומסלולי הכשרה המיועדים לקצינים. חלק ניכר מתוכניות הלימוד נועדו להשלים השכלה פורמלית, או נועדו כצ'ופר לדחיית פרישת הקצין מהצבא, אחרים בכלל יוצאים ללימודים כבונוס לפני השחרור. לרוב הנושאים הנלמדים, יש קשר רופף בלבד להוויה הצבאית ולהכשרת מצביאות מקצועית. אוסף המקצועות הנלמדים נראה כנובע מנטיית לב של האלוף שאחראי על הבחירה.

רוב הקצינים הבכירים בעבר ובהווה לא תכננו מראש את הצבא כעתידם ומאריכים את "החתימה" משנה לשנה, אינם רואים למעשה את הצבא כקריירה מקצועית, אלא כיעד לפרישה מוקדמת עם "בוחטה" רצינית. אפשר להבין את סלידתם מהשקעה בלימודים צבאיים מקצועיים (אילו התאפשרה).

הפרישה לפנסיה בגיל צעיר יחסית גורמת לקצונה הבכירה להכשיר עצמה לקריירה השנייה במגזר האזרחי. למה להתמחות בלימודים צבאיים מקצועיים כגון היסטוריה צבאית, חשיבה אסטרטגית ואומנות המערכה הצבאית? בזבוז זמן יקר ערב פרישה.

לא רק שהכשרתם הראשונית לקצונה היא ספק במתכונת של קורס סמלים מזורז בצבא האמריקאי, אלא גם הכשרות בהמשך הדרך בלתי אפשריות כי הן מחייבות רכישת ניסיון 'רוחבי' וקידום איטי בדרגות. בהעדר ראיית הצבא כמקצוע מתרבים לחצי הקצינים לפרוש אם לא יקבלו את התפקיד והקידום בו הם מעונינים והמערכת נאלצת לפתות אותם בקידום בדרגה ובתפקיד, להתחשב בעברם כלוחמים מצטיינים ובאופיים האישי ופחות בהכשרתם לתפקיד החדש.

"צבא שאין לו מוסדות של צבא מקצועי – לא אקדמיה צבאית אמיתית, לא מסלול הכשרה קבוע, לא חלוקה מוסדרת ומחייבת של תפקידים בין פיקוד, מטה, הדרכה ותקופות של העשרה והכשרה – מעמיד דור אחרי דור של מפקדי מיליציה, שרק הדרגות על הכתף עושות אותם לגנרלים..." (עופר שלח, המגש והכסף).

יחד עם זאת, ייתכן שמתוך אינספור הקורסים ותוכניות הלימודים תתגבש, עם השנים, מסורת לימוד והכשרה מקצועית. הסיכוי לכך יגדל רק אם צה"ל יהפוך לצבא מקצועי.

יחידות מובחרות ויחידים מובחרים

בצה"ל קיימות יחידות מובחרות כגון סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, השייטת, סיירות חייליות, יחידות עילית של מודיעין ועוד. תהליך המיון קפדני, החיילים והקצינים ברמה אישית גבוהה, תקופת ההכשרה ארוכה מאד ואינטנסיבית. כך לדוגמה גם חיל האוויר. אין ספק שיחידות אלה מכשירות לוחמים מקצועיים ברמה גבוהה. אך גם יחידות אלה שייכות לרוב ל"צבא ההדרכה לישראל"; דהיינו, רוב השירות הצבאי מוקדש לקורסים ולהדרכה וכשנתיים לאחר "תחילת העבודה" משתחררים... כמעט ואין לוחמים בצבא קבע (יש מפקדים). היחידות המובחרות קטנות כמותית, הן מיועדות למבצעים מיוחדים ולמשימות מורכבות. לכן, למרות איכותן וחשיבותן הן לא מסוגלות להכריע מלחמה.

גם ביחידות צה"ל האחרות יש לא מעט חיילים וקצינים מסורים ובעלי מוטיבציה גבוהה. איכות אישית גבוהה באה לביטוי במלחמות ובפעולות מבצעיות. ההיסטוריה הצבאית שלנו משופעת ביחידים ש"הצילו את המצב" ברגעים קריטיים והביאו את הניצחון למרות הכשלים ומחדלי המערכת, למרות אובדן השליטה של הפיקוד הבכיר.

שרות חובה: שרות כפוי מחליש את הצבא

אחת מבעיות היסוד המרכזיות של צה"ל נובעת מעצם היותו של השרות הצבאי שרות כפוי. שרות החובה גם גורם לשורה של בעיות מבניות אחרות: החזקת מערך הדרכה ענק, עודף חיילים, יצירת מראית -עין של "צבא גדול", פגיעה במוטיבציה, העדר לוחמים סדירים ותיקים, בעיות משמעת, תחלופה מהירה של כוח-אדם, צורך בקיום מנגנונים גדולים שמטרתם טיפול בחיילים שהשרות נכפה עליהם (תשלומי סעד, מערכת חינוך בסיסי, משטרה צבאית ובתי כלא בהיקף גדול, מערכת רפואית לטיפול בהורדת פרופיל צבאי, בלאי מואץ על ציוד צבאי כתוצאה של שימוש לא מיומן, חבלה וחוסר יעילות).

מחיר הכפיה

לכפיית שירות צבאי על צעירים ישנן השלכות התנהגותיות. לא נתקלנו במחקר מסודר בנושא זה, אך ניתן לאפיין שלוש קבוצות חיילים עיקריות:

בקבוצה הראשונה, "המשקיעים", נמנים בעיקר החיילים שבוחרים לעצמם שירות מרצון בתוך המסגרת הכפויה: אלה הם המתנדבים ליחידות קרביות, לסיירות מובחרות, או חיילים שהוצבו לשרת ביחידות עורפיות יוקרתיות המקנות להם קרש קפיצה בחיים האזרחיים (יחידת המחשבים ממר"מ, מודיעין 8200, או אפילו תזמורת צה"ל). עם הקבוצה נמנים גם חיילים שעקב חינוך מהבית מאמינים בחשיבותו האידיאולוגית של השירות הצבאי. חלקם הגדול יתאמץ להצטיין. חלקם ישנו את התנהגותם במהלך השירות, ועם שוך ההתלהבות הראשונית, תדעך פעילותם למינימום ההכרחי כדי שלא להיפלט מהיחידה.

קבוצת החיילים השניה, "המשלימים", היא כנראה הגדולה בהיקפה. אלה הם החיילים שרואים בצבא גזירה שאי אפשר להימנע ממנה ותוך כדי שירות צריך לבצע את המינימום האפשרי רק כדי שלא להסתבך עם פקודות הצבא. "ראש קטן". עם קבוצה זו נמנים אלפי הפקידים, עובדי השירותים הלוגיסטיים וחלק מאלפי החיילים שמעניקים שירותים לדרג לוחם. נמצא אותם גם בקרב הלוחמים המשרתים ביחידות הקרביות הלא-התנדבותיות.

הקבוצה השלישית, "הבועטים", מורכבת מחיילים שבועטים במסגרת הכפויה ודוחים אותה ברמות שונות של עוצמה. חיילים שעושים פחות מהמינימום. תפוקתם נמוכה ביותר והם משחקים ב"ראש קטן". הצורך להורות להם באופן קבוע מה לעשות מטיל עומס על המפקדים. חיילים אלה הופכים למובטלים סמויים. אחרים בקבוצה זו מתחככים עם חוקי המשמעת הצבאית, על גבול הענישה. חבריהם משתרכים בתור למרפאות, מסדרי חולים, ועדות רפואיות להורדת פרופיל, ייזום בעיות חברתיות ומשפחתיות. חלקם אף מקצין ושובר את מסגרות החוק הצבאי בגרימת נזק מכוון בדרכים שונות, עד לנפקדות ועריקות. קבוצה זו כלל לא מבוטלת בהיקפה. הטיפול וההתמודדות איתה יקרים ביותר. חלק ניכר מחיילי קבוצה זו "ינצח" את המערכת וישוחרר מהצבא במהלך השירות.

חיוב הצבא לקלוט את כל המתגייסים מטיל על צה"ל משימות יקרות כגון תשלומי משפחה לנזקקים (בשנת 2015 כל חייל חמישי נזקק לסיוע כלכלי), משימות חינוכיות, העסקת ועדות רפואיות, קציני בריאות נפש, מערכת שיפוט, ענישה וכליאה נרחבות. טיפול שוטף הנובע מאחזקה של אלפי חיילים מיותרים.

עלויות סמויות של צבא חובה: פריון עבודה נמוך

למסגרת כפויה חייבת להיות השלכה שלילית על פריון עבודה לעומת מערכת שנבחרת מרצון. חיילים מיותרים גורמים לנזק למשק, בכך שאינם מועסקים כאזרחים. הנזק הוערך כבר ב-1995 בכ- 1,000 דולר לחודש באובדן תוצר לאומי (על פי הערכת ועדת מרידור, 1995). סכום זה אינו כולל את הנזק הישיר לצה"ל שגורמים אותם חיילים מיותרים.

גיוס חובה – ניצול בזבזני של כוח אדם (הקצאת מקורות לא יעילה) – לצה"ל אין ראייה משקית כוללת – הצבא רואה רק את צרכיו, וייתכן שכך צריך להיות. אך כאשר מעמידים לרשותו את הכלי של גיוס חובה – דהיינו, שנתון של עשרות אלפי מתגייסים חדשים נוצר עיוות בניצול יעיל של כישורי המתגייסים.

טבעי שהצבא יגייס את האנשים האיכותיים ביותר, גם אם לתפקיד לו הם מיועדים אפשר בהחלט להסתפק באדם עם כישורים פחותים. אותו מתגייס איכותי יחסר במקום אחר במשק, בו הוא יכול להביא תועלת רבה יותר. דומה הדבר לבעל חנות נעליים שדרושה לו פקידה. הוא יכול למצוא פקידה מעולה ומוכשרת בוגרת תיכון ואף פחות. אילו חנות הנעליים הייתה שייכת לצבא, מפקד החנות יבחר לתפקיד צעירה בוגרת 5 יחידות במתמטיקה, בפיסיקה ובאנגלית, בעלת כישורי הנדסה לפחות. למה? כי גיוס החובה מעמיד לרשותו מבחר זול של אנשים. הכישורים העודפים מתבזבזים: הם אינם תורמים דבר למילוי התפקיד הצבאי, אך הם לא מנוצלים במשק בתפקיד ראוי אחר.

כלכלנים קוראים לתופעה "הקצאה לא אופטימאלית של מקורות כלכליים בין כל השימושים." גיוס חובה מגביל את התנועה החופשית של עובדים בין פעולות יצרניות שונות במשק. העיוות הכלכלי גדל ככל שיגדלו שנתוני המועמדים לגיוס. כוח האדם העודף שעומד לרשות צה"ל מאפשר גיוס סלקטיבי יותר (יגויסו הטובים ביותר).

להמחשת העיוות, נניח שמתייצבים לגיוס שני צעירים שמתאימים לשרת באותו תפקיד צבאי – נהג טנק. לצעיר הראשון, בוגר 5 יחידות במתמטיקה ובמחשבים יש פוטנציאל להשתכר כאזרח 5,000 $ לחודש ולצעיר השני, בוגר המגמה הספרותית יש פוטנציאל השתכרות כאזרח של 2,000 $ לחודש. היעילות הכלכלית הייתה מכתיבה לצבא לגייס את הצעיר "הזול" ולוותר על גיוסו של היקר. הצבא היה מקבל צעיר שמתאים לתפקידו הצבאי והמשק היה מרוויח אזרח שמייצר 5,000 $ לחודש.

צבא שמתבסס על גיוס חובה יבחר בוודאי בצעיר עם הכישורים הטובים ביותר, למרות שכישורים עודפים אלה לא נחוצים לו. נזק של 3,000 $ לחודש יגרם למשק. אילו היה קיים צבא שכיר מתנדב ייתכן שהצעיר "הזול" היה מוכן להתנדב לצבא קבע לתקופה ארוכה, אם הצבא היה מציע לו שכר מפתה של 2,500 $ לחודש. המתנדב היה מרוצה כי הכנסתו גבוהה מהחלופה האזרחית והמשק הייה נשכר מתפוקתו הגבוהה של הצעיר הראשון.

בשיטת גיוס החובה נקבע שכרם של חיילי החובה (כולל הטבות שונות) באופן שרירותי, אך הוא נמוך משמעותית מהשכר המקובל במשק, אחרת לא היה צורך בגיוס חובה... כך עומד לרשות הצבא כוח עבודה זול (יקר למשק אבל זול לצבא...). עובדים זולים, מלאכותית, גורמים לעיוות השימוש והחלוקה בין הון לעבודה בתהליך ייצור הביטחון. תופעה דומה הייתה מתפתחת אילו הממשלה הייתה מסבסדת את הפועלים לענף הבניין, כך שעלות העבודה לקבלן הייתה מצחיקה. במקרה זה הקבלן לא היה שוכר מנופים, אלא לוקח פועלים שיסחבו על גבם את המרצפות לקומה העשירית ואפילו לא היה קונה בטון מוכן אלא מציב פועלים שיערבבו בטון עם מעדר. הקבלן היה מצליח לבנות את אותם הבניינים, לראות רווח, אך העלות למשק הייתה עצומה.

העמדת כוח אדם זול לרשות הצבא באמצעות גיוס חובה, מתעלמת ממחירם של המגויסים למשק וגורמת להרחבה מיותרת של שימוש באנשים לצורך ייצור ביטחון. דוגמה טובה לעיוות זה, היא ידיעה שהתפרסמה בעיתונות, על כוונתו של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) להפריט את מערך השמירה בשלושה בסיסים. מההצעות שהתקבלו מהחברות שהתחרו במכרז עלה כי האבטחה תתבסס על אמצעים טכנולוגים חדשניים ופחות על מאבטחים אנושיים...(פליקס פריש, גלובס 28.7.04). זה קורה כאשר מביאים בחשבון את עלות כוח האדם... המחיר הנמוך של כוח האדם בצבא עלול גם לעכב מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות חלופיות... בדיוק כפי שלקבלן המסובסד זול יותר לערבב בטון במעדר...

משמעת

צה"ל משמר את רוח הפלמ"ח – סלידה מגינונים, מפורמליות, הערכת כושר האלתור, סחבקיות. הקפדה על פקודות היא "מרוּבעות", תכנון ורכישת השכלה הם "גלותיות"... גינונים חיצוניים של מיעוט שעות שינה, מסעות ארוכים ובוז לקור...

...בדיון שבו הוצג הקוד האתי של פרופ' אסא כשר אמר מ"פ שריון: "מדברים אצלנו הרבה על משמעת... אבל כשאני נוסע בדרכים ונכנס לסניף של ברגר קינג, אני מוצא שם יותר משמעת מאשר בצבא..."

שגרת הבזבוז

צה"ל עמוס לעייפה באנשים מיותרים, חובה וקבע כאחד. האנשים המיותרים יחד עם החיוניים מאיישים מפקדות ומנגנונים מיותרים. יחד הם עסוקים בפעילות יום-יומית שחלקה מיותר. המיותרים עושים שימוש בתשתית מיותרת (משרדים, רכב, טלפונים, חדרי אוכל וכו') ומתוגמלים בתקציבי עתק (תנאי שרות נדיבים, פנסיה בשמים, שכר גבוה, רכב עם נהג צמוד, לימודים לא-רלוונטים ועוד). תקציבים שחסרים במקומות אחרים בצבא. חלק מהפעילות המיותרת, הכרחית כיום ונובעת מהמבנה הנוכחי של הצבא שמבוסס על צבא חובה.

צמיחת המנגנון בדרך של התפצלויות

מבנה הכוח הלוחם קשיח. קשה לקחת גדוד ולפצל אותו לשני גדודים כדי ליצור תפקיד למג"ד נוסף... לעומת זאת, בדרגים המנהליים והלוגיסטיים העניין קל יותר. מחלקת "נוהל והדרכה" יכולה בקלות להפוך לשתי מחלקות, האחת – מחלקת נהלים, והשניה – מחלקת הדרכה. בראש כל מחלקה יעמוד מפקד, יוקם מדור גרפי נוסף להכנת שקפים, ואם הפיצול יימשך – ימונה לבסוף גם מפקד מתאם...

תהליך הפיצול נמשך על פני שנים ולוקחות בו חלק כל הרמות. מתאר אל"מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

"...אגף המטה הוא ללא ספק הגורם המטכ"לי, שנפגע בצורה האנושה ביותר מתהליך ההתפצלות של תפקידים ושל מבנים ארגוניים לפלחים ולפלחי פלחים ולרסיסים, שהפכו ליותר ויותר דקים במהלך התקופה... איברים... הפכו להיות גורמים מטכ"ליים עצמאיים שלא הפסיקו להתנפח ולהסתרבל עוד ועוד, או להוסיף ולהתפצל... מחלקת אמצעי לחימה תפחה לאגף פיתוח וייצור אמצעי לחימה... התפצלה ממנו מחלקת הדרכה ואימונים... הפכה לעצמאית... התפתחה למעין אגף... אותם איברים שהתפצלו... מצאו לעצמם עיסוקים רבים ומגוונים... שלחו ידם בכל נושא אפשרי... שקועים במריבות...

...מתוך שיקולים אישיים... מיהרו לתפור "אידיאולוגיה" שנתנה צידוק ענייני, כביכול, להקמת האגף החדש... שבחים מפליגים וביטויים שנועדו לשכנע ולסלק כל ספק..."חיוניות"... ייצור שיטתי של שקפים ושל טבלאות באין-ספור חתכים... קצין בכיר בדרגת תא"ל, שעיקר עיסוקו הסתכם בתיאום מנהלות האגף וביישוב המחלוקות הנצחיות בין מחלקותיו... חתירה בלתי נלאית... להגדיל את חלקם בעוגת המקורות – להשתלט על עוד ועוד אמצעים ומשאבים... ה'חלוקה' מהווה אמצעי להטלת מרות וכיבוש עמדות כוח..."

ניצול לא יעיל של מערך המילואים

הצבא מְזַמֵן את האזרח לשירות מילואים לפי מקצועו או תפקידו הצבאי. אך המדינה משלמת לאיש המילואים לפי הכנסתו האזרחית. קצין בכיר סיפר לפני שנים, כי פגש בעמדת ה-ש.ג. חייל מילואים, פרופסור באוניברסיטה, מומחה למזרחנות... כך ניתן לפגוש בימח"ים, בעבודות שימון כלי נשק מתכנת מחשבים לצד מהנדס בניין, ובסיור ביטחון שוטף סביב יישוב בבקעת הירדן ביולוג בכיר לצד בעל עסק מתל אביב – כולם מקבלים מהמדינה שכר גבוה על שירות המילואים שלהם... עלותם למשק גבוהה פי 6 ויותר, מאשר עלות ביצוע משימות אלה באמצעות חברה פרטית לאבטחה או לתחזוקה...

התשלום לפי ההכנסה האזרחית יוצר עיוותים נוספים: סטודנט שהוא מפקד יחידת שדה שנקרא למילואים בתנאי שדה קשים, ומסכן את חייו, יכול לקבל לדוגמה 100 ₪ ליום; ולעומתו גבר בן 40 המשמש בתפקיד מנהלתי-לוגיסטי יקבל פי 6 עבור אותו יום מילואים...

כל זאת בהנחה שהמילואימניק מבצע משהו בעל ערך במהלך שירותו... אך כל איש מילואים יכול לספר על ימי בטלה, שעות המתנה ללא מעש ומשימות הזויות.

שיטת המילואים בצה"ל גוררת עלויות כבדות גם במערך הסדיר, כגון טיפול מוקדם בטרם גיוס, טיפול באלפי ה"משתחררים" והמשתמטים – איש איש וסיפורו המופלא. טיפול ביורוקרטי הכרוך בגיוס עצמו, הנפקת ציוד, הליך שחרור, החזרת ציוד, טיפול בבלאי ציוד ובעריקים. עלויות כבדות אלה הולכות וגדלות ככל שאורך השרות מתקצר.

"...כל אחד שמשרת במילואים בטוח שיש צבא אחר: שמה שהוא רואה לא יכול להיות צה"ל האמיתי, וביום פקודה יופיע לפתע צבא חשאי, מצויד במיטב האמצעים ומאומן להפליא, כי פשוט לא יכול להיות שעם הצבא הזה מישהו מתכוון לנצח במלחמה..."

(מתוך ראיון עם קצין קרבי במילואים, עופר שלח, ידיעות אחרונות 20/7/01)

השכר והפנסיה – איום על ביטחון המדינה

המרכיב הגדול בתקציב הביטחון אינו מטוסים וגם לא טנקים, אלא עלויות השכר והפנסיה של המערכת. אם נכונה הטענה שהיקפו העצום של תקציב הביטחון מתקרב לנקודה שנזקו הכלכלי פוגע בביטחון הלאומי, הרי שתרומת מרכיב השכר והפנסיה מכריעה.

koach adam

[קליק על התמונה למקור הכתבה]

כותב על כך גיא רולניק (דה מרקר 28.8.03):

"...היועץ הכספי לרמטכ"ל הוא אלוף בהכנת שקפים. בכלל, בצה"ל אלופים בהכנת שקפים, אבל כאשר מגיע רגע להתעמת עם עובדות פשוטות: צה"ל נותר ללא מענה.

...נגדים, רבי-סרנים, אלופי משנה... פנסיה מוקדמת בגילאים 42 עד 50 עם תנאים מלאים... בשווי של 3 עד 4 מיליון שקל לנגדים... 5 עד 7 מיליון שקל לאלופי משנה ותת אלופים... אבסורד כלכלי הזועק לשמים... חבילות השכר והפנסיה בצה"ל למשרתי קבע שאינם לוחמים גבוהות לעיתים קרובות פי 3 וגם פי 4 מהתנאים שמציע המגזר העסקי לאנשים בעלי כישורים דומים – אבסורד כלכלי וחברתי מנקר עיניים...".

פנסיה של אלוף-משנה גם אם משרת במשרד, נעה בין 15 ל- 20 אלף שקל בחודש. הוא פורש בגיל 45 – כך שעל פי תוחלת החיים הממוצעת יש לו כ- 20-25 שנים לעבוד... 35-45 שנים לחיות. 15 אלף שקל לחודש כפול 12 חודשים כפול 35 שנים נותנים 6.3 מיליון שקל. מינימום. (נתונים מהעבר הרחוק... 2005, ראו עדכון למטה)

הכתבה בדה מרקר צוטטה לראשונה ב-2003. מאז ביסס גיא רולניק את מעמדו המכובד, להערכתנו, כמבקר הרציני והמתמיד ביותר של מערכת הביטחון על שומניה ובזבוזיה. לא נגזים אם נכנה אותם כ"מחרידים". אנחנו בהחלט שותפים לביקורתו של גיא רולניק, אך מסתייגים מ"פתרונותיו". רולניק מציע לעיתים תכופות לקצץ חדות את תקציב הביטחון ומצדד ב"העברת כספים מבורות השומן של מערכת הביטחון אל החינוך, הבריאות, התשתיות והרווחה". כלומר, לקחת את הכסף ממערכת ממשלתית בזבזנית אחת ולהעבירו למערכות הממשלתיות האחרות שמתמחות בשריפת כסף... 

גיל הפרישה המוקדם נקבע עוד בראשית שנות החמישים, כאשר הצבא היה רזה וחלק ניכר מאנשיו היה בתפקידי ריצה על ג'בלאות. מאז השתנה קיצונית היחס בין מספר הלוחמים לבין מספר "קציני העיפרון". מיעוט קטן מאד מהצבא (אולי 10%) משרת בתפקידים מסכני-חיים ומחייבי מאמצים פיזיים קשים. אין הצדקה שמפקד האפסנאות, או המהנדס בקריה (גם אם תפקידם חשוב) – יפרשו לפנסיה בגיל צעיר.  

גופים ציבוריים סובלים מתופעה של "הסתיידות עורקים" ארגונית ככל שהם מתבגרים, ככל שהזמן חולף. "העורקים" מזרימים משאבים לפעילות הפונקציונאלית שהיא מטרת הגוף – מערכת הביטחון שצריכה לספק "ביטחון" או מערכת הבריאות שצריכה לספק "בריאות". עם הזמן מתעבות שכבות השומן שניזונות מהעורקים ומצטמצמים המשאבים שמגיעים לקצה השרשרת – צה"ל מצמצם אימונים ושעות טיסה ובמערכת הבריאות "אוזלות התרופות לקשישים"... הצמיחה הבלתי מרוסנת של תקציבי הביטחון מזינה בעיקר את השומנים ולא בהכרח מוסיפה ביטחון או בריאות. 

 

 Pensia

הבזבוז הגדול מכולם

כאשר מדברים על בזבוזים בצה"ל מתכוונים כולם לבזבוז מזון, פנסיות מנופחות, משלחות הצ'ופר לחו"ל ("משלחות הרכש"), רכב צמוד, נהגים צמודים וכדומה. הבזבוז הגדול ביותר, היקר מכל, הוא בהעדר מחשבה מקצועית, ניסוח דוקטרינות לחימה והגנה, בחינתן, עדכונן, ויישומן בשטח מעת לעת. שגיאה אינטלקטואלית עלולה לגרור השקעות בבניית יכולות צבאיות שהסיכוי שיהיה להן ביטוי בשדה הקרב אפסי. מחיר אדיר בכסף, במשאבים ארגוניים ובכוח אדם שנגררים לאורך שנים ארוכות.

כמובן שקצרה ידנו מלהצביע על כשלים מסוג זה במערכת הביטחון, ויש בדברנו, לכאורה, הטלת דופי ללא ראיות ודוגמאות. טענתנו מתמקדת בנקודה אחת: התנהלות הצבא, מבנה הצבא ומפקדיו, אופי ההכשרה, מנטליות שגרת החשיבה והדינמיקה המערכתית שטרחנו לתאר – כל אלה עלולים להפוך תסריטים כאלה למציאות (שקרוב לוודאי כבר קיימת בהווה) – וכאן הכסף הגדול באמת.

לא ייתכן שמנגנונים שמתנהלים בדרך המפורטת בפרק זה יתנהלו ביעילות המירבית האפשרית ביישום מטרתם היחידה – לחימה והגנה. 

אחרי מלחמת יום הכיפורים הגיע מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד למסקנה שהכֶּשֶל של החיל היה במטה: "...מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

ניהול או גלגול מכוח האינרציה

את הצבא מאפיינות בעיות ניהוליות שהן מנת חלקו של כל מנגנון ממשלתי. הבעיות בצבא מחמירות לעומת זרועות ממשלתיות אזרחיות ממספר סיבות: גודלו ותקציבו של הארגון הצבאי, חשיפה נמוכה לביקורת, העדר אפשרות לקליטת כוח אדם חיצוני, תרבות ארגונית שונה ועוד.

רמטכ"ל - מנכ"ל ללא הכשרה ניהולית

המסלול האופייני בדרך לרמטכ"לות תורם, בדרך כלל, מעט מאד הכשרה ניהולית. הצלחת רמטכ"ל, אם היא ניתנת להערכה, היא תוצאה של כישורים אישיים ופחות של הכשרה כלשהי. עיון בעברם של רמטכ"לים חושף בדרך כלל אנשים שבתפקידיהם ב"שטח" נדרשו להציג מערך תכונות כגון התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ, אומץ לב.

הם כמובן לא עבדו במערכת אזרחית תחרותית, שרתו במעט תפקידי מטה או הדרכה. הצלחתם נמדדה לפי הפרמטרים המוזכרים. במילים אחרות, הם לא עברו מסלול הכשרה מעשי או עיוני לקראת תפקיד של מנכ"ל צבא ענק, מודרני ומורכב. גם אם מי מהם היה מפקד על אוגדה סדירה, ספק אם במשך השנתיים של המינוי הוא הספיק ללמוד משהו. גם פיקוד על אוגדה אינו מעיד בהכרח על רכישת ניסיון ניהולי או אפילו צבאי-מערכתי. נדיר שלאוגדונר יהיה "מזל" להשתתף במלחמה בה הופעל מערך אוגדתי. תרגילי אימון אוגדתיים נדירים, ואם הם מתקיימים אז המרחק בינם לבין שדה קרב אמיתי רחוק מאד.

"...תפקידי מטה, שבצבאות זרים נחשבים [להכרחיים]... הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא... העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן דורש לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא... חוסר מקצועיות מובהק במעבר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים." (עופר שלח, המגש והכסף).

מבנה הארגון הצבאי: כשל מובנה וידוע מראש

ב"תרגיל" המחשבתי הבא אנחנו לא נדרשים להיות "מומחים" לצבא או לביטחון. גם לא נדרש "ידע פנימי" על צה"ל. הבה ננסה להקים חברה עסקית עם המאפיינים הבאים:

* ללא קליטת כוח אדם מבחוץ – כל המינויים בחברה יתבססו על עובדי החברה בלבד. החברה אינה קולטת מנהלים ועובדים מבחוץ – רק עובד שצמח בחברה רשאי לעבוד בה. אזרח מוכשר שצבר ניסיון בעסק אחר, אינו יכול להיקלט בחברה.

* ללא דו"ח רווח והפסד – חרב הפסדים לא מתנופפת מעל לראש העסק ומנהליו. גם אין צורך להרוויח. אין מדד אובייקטיבי למדידת ביצועי העסק.

* ללא מתחרים – אין צורך לבחון מידי פעם את הסביבה העסקית, לחשוש מתחרות, לגלות יצירתיות תוך דחף להשיג את המתחרים. אפשר לטעון שהאויב הוא המתחרה וה"תחרות" נגדו. אך מעט מאד יחידות צבא ניצבות מול אויב, ומלחמה כוללת – לשמחתנו נדירה. מה עוד ש"פשלות" במלחמה, כמעט תמיד מגובות בהסברים; והאשמים, לא פעם, מועלים בדרגה...

* קידום דרגות אוטומטי – כל עובד בחברה יועלה אוטומטית בדרגה, מידי שנתיים-שלוש, כמו קצין קבע. צריך "לזרום" עם הארגון והזמן יעשה את שלו.

* כפייה – איך מגייסים כוח אדם לחברה? בכפייה. כופים על עובדים חדשים להצטרף לחברה. כמו חיילים – שרות חובה. הם לא בחרו מרצונם החופשי להצטרף, או התמודדו על מועמדותם לעבודה. השרות הצבאי נכפה עליהם. במסגרת שאלו תנאיה, המוטיבציה לתפקוד יום-יומי מתבססת על עשיית המינימום ההכרחי הנדרש כדי שלא להיענש. מוטיבציה שונה מהקיימת אצל עובד בעסק פרטי שמשתדל להצטיין ולהתאמץ, אחרת ימצא עצמו מחוץ לעסק. התנדבות ליחידה לוחמת נבחרת גם היא התנדבות בתוך מסגרת כפייתית, אך קיימת תמורה חיובית לחייל המתנדב – מעמד חברתי עדיף ומוערך. היקפן הכמותי של יחידות אלה זעיר יחסית לגודל הצבא.

* חסינות מפיטורים – לא מפטרים עובדים בעסק, בדיוק כפי שנדיר ביותר שאיש צבא מפוטר מסיבות כגון בטלה, חוסר כשרון, אי עמידה בסטנדרטים מקצועיים או אפילו מחדל מקצועי.

* חשאיות וחיפוי הדדי – ארגון צבאי מוקף מעצם טבעו בחשאיות וחשוף לביקורת חיצונית מועטה. באופן זה קל לפזר אחריות למחדל על פני גורמים רבים ולזכות לחיפוי הדדי מצד עמיתים במערכת.

* תופעת הבינוניות הממארת – "מפקד בינוני ממנה תחתיו קצינים בינוניים ממנו, כדי שאלה לא יהיו מסוגלים "להאפיל" עליו או "לסכן" את שליטתו. לאחר זמן יוחלף על ידי אחד מפיקודיו, וזה ימנה תחתיו קצינים שיהיו בהגדרה בינוניים אפילו ממנו, וכך הלאה. בדרך זו כבר לא יהיה המפקד בדור השלישי או הרביעי בינוני: הוא יהיה חלש." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים).

* העדר הכשרה מקצועית-צבאית – אין חברה עסקית שאינה מתבססת על אנשי מקצוע שלמדו, הוכשרו ורכשו ניסיון רב במקצועם. צה"ל לעומת זאת, מאז הקמתו אינו מכשיר אנשי מקצוע צבאיים מומחים, אלא סומך על הכישורים האישיים של הקצינים – מיון במקום הכשרה.

 

מאפיינים אלה הם מרשם לפשיטת רגל לחברה עסקית שתאמץ אותם. ארגון ציבורי שפועל תחת אילוצים כאלה, בפרט אם הוא דומיננטי בהיקפו כמו צה"ל, חייב להתפתח לגוף ביורוקראטי, מסורבל ובזבזני. סופו להפוך לאבן רחיים כלכלית על גב משלם המסים וכתובת ראשונה ומוצדקת, בדרך כלל, לכל סיבוב קיצוצים תקציבי.

חלק מהמאפיינים השליליים של הצבא אינם ייחודיים לצה"ל – הם חלק בלתי נפרד מאופיו של כל צבא. לביטחון אין מחיר שוק וחלק ניכר ממרכיביו אינם ניתנים אפילו למדידה כמותית. שלא לדבר על רווחיות כמדד לביצועים. אין מדדים ברורים של תפוקה או פריון של יחידה צבאית. לכן גם קשה מאד לחשב, בניגוד לחברה עסקית, את הכמות הרצויה של כוח האדם הנדרש או כמות הנשק הנדרשת, או בכלל לחפש פיתרון זול לבעיה. בניגוד לשוק עסקי-תחרותי לצבא אין מתחרים והוא ספק מונופוליסטי יחיד של שירותי ביטחון. אין תחרות באספקת ביטחון לאומי. ההיסטוריה הצבאית בעולם מלמדת שכנראה קשה להצמיח מנהיגות צבאית בעת שלום ורק מלחמה ממושכת (נוסח מלחמת העולם השנייה) מאפשרת קידום וצמיחה של מצביאים. לשמחתנו, אין לנו בינתיים מלחמות כאלה... דווקא בעייתיות זו מדגישה את הצורך לייעל את כל המרכיבים האחרים שכן ניתנים לשליטה.

הבדיחה הצהל"ית הוותיקה – ה-ש.ג. לא אישר להגיון להיכנס לבסיס – אינה מופרכת. שכנעו אותנו לשפוט את הצבא ופעילותו היום-יומית לפי אמות מידה שונות מאשר אנו שופטים את מקום עבודתנו האזרחי. אנו מוכנים לקבל בהבנה וכגזרה משמים כל נוהל שקיים בצבא, אבל לוּ מישהו היה מציע לנו ליישם נוהל זה בעסק הפרטי שלנו – מזמן היינו מגרשים אותו. כל מנהל בחברה פרטית, קטנה כגדולה, יודע לאן יתדרדר העסק, אם בכלל ישרוד, אילו פעל רק תחת חלק קטן מהנהלים והמוסכמות לפיהם מתנהל צה"ל.

מה מקדם את הקידום לדרגות גבוהות?

לא נמצא בידנו מחקר שבוצע על ידי גוף חיצוני לצה"ל וספק אם קיים מחקר אקדמי על מנגנון קידום הקצינים בצה"ל. למרות זאת, ניתן לעמוד על מספר מאפיינים בולטים. בצבע הקבע אין "חיילים" – כמעט כולם "מנהלים", כלומר מפקדים בדרגות שונות. "חיילים" בקבע יש בעיקר בחיל האוויר (החל ממכונאים וכלה בטייסים). כדי שתתקיים פירמידה ניהולית (ככל שעולים בדרג הניהול נדרשים פחות אנשים לאיוש התפקידים) צריכים רוב קציני הקבע להיפלט מהמערכת או "להיתקע" בדרגתם. מהם הכישורים הנדרשים מקצינים שנשארים במערכת כדי לטפס במעלה הפרמידה?

הנה תוצאות של משאל מקרי שערכנו לאורך תקופה ארוכה בקרב חברים ומכרים ששרתו בצבא קבע. ניסינו לברר מהו המנגנון שקובע, באמת, את הקידום בצבא (מידי פעם אנחנו מעדכנים...):

* לא ל"הירטב" – להתעטף בציפוי טפלון. לסיים את התפקיד במינימום היתקלויות עם בעלי דרגות גבוהות. להתאים עצמך לדעתם של הממונים עליך. להיזהר ממחלוקת וביקורת אמיתית – אין להביע דעה שסותרת את דעת המפקד. ובמינוח הצה"לי: "לויָאליות למפקדים".

* לא ליזום – ביוזמה וחדשנות טמון סיכון אישי. זכור: לא מאשימים אותך בכישלון ובסרבול של המערכת הקיימת, ירשת אותה מאחרים עם קבלת המינוי. יוזמה אישית לשינוי משמעותי במערכת, עליה אתה ממונה, עלולה להפר את שיווי המשקל הפוליטי במערכת – להצר את המרחב של קצין אחר וגם להסתכן בכישלון. רצוי "כאילו" ליזום, ובעיקר להעביר את הזמן בניהול שוטף עד למינוי הבא. במינוח הצה"לי: "ראש קטן".

* קשרים – חשוב להרחיב את מעגל הקשרים, ובייחוד עם המפקדים הממונים על המפקד שלך... ובעדינות... מפקדך ימליץ על קידומך, בין היתר, אם יעריך שהוא מכוון לדעת גדולים ממנו...

* השתייכות ל"קליקה" – חשובה במיוחד בדרגות בכירות. צריך להשתייך לחבורה לא-פורמלית התומכת בחבריה ומקדמת אותם.

* חבר מביא חברקצינים מעדיפים להקיף עצמם באנשים שהכירו בעבר ולאו דווקא במוכשרים ביותר.

* "מנה לי ואמנה לך" – בשיטה זו אלוף א' ממנה אצלו ביחידה קצין שמקורב לאלוף ב'. בתמורה ממנה האלוף השני אצלו קצין שמקורב לאלוף א'. כך אי אפשר להתלונן על אף אלוף כי קידם את מקורביו...  

* הצמדות לפטרון – רצוי להיצמד לקצין שיהיה פטרונך. אתה תזוהה כ"איש של..." הסנדק ישמור ויעזור בקידומך. אם הסנדק ימונה לתפקיד אחר הוא כבר ידאג לקדם אותך אליו, לתפקיד החדש.

* דבקות במטרה – קיבלת מינוי חדש, ספר לכולם על הברדק שקיבלת בירושה מקודמך. אך אל תסתכן בטרם תבדוק באיזה תפקיד מכהן כעת קודמך לתפקיד. המינוי החדש כבר בכיסך, אל תבזבז זמן בתפקיד החדש. סמן את המטרה – המינוי הבא, והחל במרץ ובדבקות להכשיר את הקרקע למינוי הבא.

* פיזור אחריות – אם אין ברירה וצריך ליזום שינוי במערכת, דאג לפיזור האחריות על פני גורמים אחרים. עליך לזמן עשרות דיונים אל תוך הלילה, מאות פרוטוקולים, החלטות משותפות וחוות דעת לרוב. תמיד תסתייג ותוודא את רישום ההסתייגות בפרוטוקול. בז'רגון הצה"לי: "כיסוי תחת..."

* העברת אחריות – אתה בעיצומו של סבב תפקידים מהיר. אין צורך למהר ולקבל החלטה על יוזמה חדשה. קבע דיון לעוד 4 חודשים, כדרר לרוחב המגרש והשאר את תפוח האדמה הלוהט ליורשך בתפקיד...

* סבב תפקידים מהיר – לא להיתקע בתפקיד. שנתיים, מקסימום שלוש שנים הם די והותר. שיטת הרוטציה המהירה, גורמת להסתיידות ארגונית. תפקידים רבים דורשים התמחות, אך התוצאה היא שבשנה הראשונה לומד הקצין את תפקידו, בשנה השניה עוסק בעבודה שוטפת, ובשנה השלישית אם היא בכלל קיימת, מקפיא כל יוזמה, כי ממילא עליו לעבור לתפקיד הבא. מינויים רבים במסלול הקידום כלל לא רלוונטים ואינם עקביים מבחינה מקצועית. שיטה שוחקת ומייגעת.

"תהליך המינויים בצה"ל ימשיך להיות מה שהיה עוד מימי הפלמ"ח: צבר לא מוסבר ולא מפוקח של החלטות שרירותיות, המוּנעוֹת מטעמים של חיבה אישית וקליקות פנים-ארגוניות, הרבה יותר מאשר כישורים והכשרה." (עופר שלח, ידיעות אחרונות 6.8.2004).

כבר ב- 1963 כתב על כך אל"מ יוסף נבו: "...המעבר מקצין זוטר לדרגות בינוניות וגבוהות נתון בידי הגורל והזמן..." (מערכות מס' 151, אפריל 1963).

מבחן ההצלחה הצבאי בעת היתקלות עם אויב לא יכול להוות אמת מידה ליכולת ניהולית של קצין. סבב התפקידים המהיר בצה"ל גורם לכך שקצין מוכשר בשדה הקרב מוצא מהר מאד את קידומו אל כורסת המנהל. בה יתמיד בהמשך שירותו הצבאי.

זה כנראה מקור הבדיחה על אחד הרמטכ"לים לשעבר, שגם בהיותו רמטכ"ל, היה ונשאר המ"כ הכי טוב בצה"ל...

הצלחת קצין בקרב אינה הופכת אותו למצביא או למנהל מוכשר. קצינים שפורשים בדרגת אלוף ומעלה מתקשים ברך כלל להפגין כישורי ניהול ש"רכשו" בצבא. חלקם מצליח להשתלב בחברות עסקיות, אך ייתכן שבעלי החברות זקוקים בעיקר לקשריהם ופחות לכישוריהם. שהרי משרות בכירות במנגנון הממשלתי מאויישות על ידי עמיתיהם לשעבר. קשה להתרשם שהמערכת הצבאית סיננה לתפקידים הבכירים אנשים בעלי אופק אינטלקטואלי רחב, או אפילו בעלי משנה סדורה בניהול ובהשקפת עולם. מסקנה זו עולה מהעדרם, המוחלט כמעט, של הבכירים לשעבר מפרסום מאמר עיתונאי, ביקורת על המערכת, שלא לדבר על פרסום ספר.

הגורמים שהוזכרו, ואחרים נוספים, ביססו בצה"ל תרבות של עיגול פינות, טיוח, שקרים מוסכמים וחצאי אמיתות. אין ספק שהכישורים האישיים הנדרשים להשתלבות במערכת עם מאפיינים כגון אלה שונים לחלוטין מהכישורים הקובעים בחברה עסקית-אזרחית. בצבא קבע יתמידו בעיקר קצינים בעלי אופי מתאים להתמודדות בסביבה ייחודית זו, היתר "מתמיינים" החוצה.

ספק אם ניתן לנטרל את הגורמים שמנינו, אך בהחלט אפשר למתן את השפעתם השלילית אם יאומצו מספר כלים ארגוניים שיפורטו בהמשך.

קצין קבע: להוספת מידע מעניין... הקש כאן

מוסד ה"דיון" בצה"ל

"דיון" הוא המקבילה הצבאית ל"ישיבה". דיונים נערכים בכל הרמות החל במדורים וכלה במטכ"ל. בדיון אמורים ללבּן בעיה, להמליץ או להחליט על פתרון ודרכי ביצועו.

הצדדים המשתתפים בדיון מגיעים לרוב עם עמדות מוכנות ומתואמות מראש: "עמדת המחלקה", "עמדת השלישות", "עמדת הפיקוד" וכדומה. המשתתפים לעולם יזהרו מלהביע עמדה מנוגדת לזו של המפקד הדומיננטי. גם המפקד מסכם בדרך כלל את הדיון בהבעת דעה שנקבעה מראש. רבים מהדיונים נדחים לשעת לילה מאוחרת, כי במשך היום למפקד "אין זמן". דחיית הדיון משדרת לקצינים את מסר העול הכבד המוטל על כתפי המפקד ש"כמעט ואינו ישן". החשש מקבלת החלטות גורם לאין-ספור דיונים בבעיות שוליות שאינן נפתרות בדרגים נמוכים ו"מגולגלות למעלה". ובדרגים הגבוהים יותר, הולך ומצטבר "פקק" של נושאים שאינו ניתן להתרה... החלטות תורתיות, ארגוניות ועקרוניות, מתעכבות במשך שנים ו"מגולגלות" מקדנציה לקדנציה הבאה אחריה...

חמישה מתוך שמונה קצינים בכירים שרואיינו (בעילום שם) על ידי מח"ט הנח"ל אמיר אבולעפיה לצורך פרסום מאמר במגזין הצבאי "מערכות", טענו: "...קצינים רבים באים לדיונים כשאינם מוכנים וחסר להם ידע בסוגיות הדיון ולכן אינם מביעים דעה משלהם. קצינים אלה נוטים ליישר קו עם המפקד או לשמור על עמדה מעורפלת, כדי שלא להיפגע. קיים גם חשש להצטייר כטיפוס "לעומתי" מדי בעיני הקולגות".

איש עסקים, קצין מילואים, שמשתתף בדיונים צבאיים רבים סיפר, כי בצה"ל מתנהלים דיונים בנושאים רבים שמצריכים החלטה ברמה שכל מנהל זוטר בחברה עסקית, מקבל בעצמו (או לאחר התייעצות-טלפונית אחת או שתיים)... בצה"ל, לעומת זאת, מכנסים דיון רב-משתתפים... מכל קצות הארץ מגיעים לדיון קצינים בדרגות שונות אל הקריה בתל אביב, איש איש ורכבו, נהג צמוד ושני עוזרים... כולם פחות או יותר "שורפים" יום שבסופו לא מתקבלת החלטה... אלא "סיכום"... סבבים אין-סופיים של דיונים ודיונים-מקדימים. ב"סיכום דיון" כדאי שתביע את עמדתך בסוף. כלומר, יש יתרון למי שמסכם אחרון – הוא יכול לשמוע את דעת כולם, להתייחס (או לא) לדבריהם, להתאים את סיכומו ודעותיו לדברי קודמיו, להימנע מלדרוך על מוקשים, להימנע מחילוקי דעות עם פלוני. יש קצינים ש"נעלמים" לשירותים רק כדי שיוכלו לסכם אחרונים...

לדברי אל"מ (מיל.) עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים) דיון הוא היוועדות של בעלי עניין: "...במהלכו מתנהלים מאבקי כוח וכבוד ומתעסקים... בטפל במקום בעיקר; על 'פגישות' אישיות בין מקבלי החלטות בכירים, במהלכן מטורפדות החלטות שהתקבלו ב"דיונים"; על סיכומים מכורים מראש בכל הדרגים, שאותם בדרך כלל אין מממשים, ובהרבה מקרים אין כוונה לממש... מעטה חיצוני... המתבסס על כללי משחק צורניים והמושפע מגחמות אישיות של מפקדים..."

מפקדים בעידן טכנולוגיית המידע

אחד ממאפייני מלחמות העבר הוא איבוד שליטה, של מפקדים מדרגה מסוימת ומעלה, על הנעשה בשדה הקרב. עדכון שוטף ומדויק, בזמן אמת, של דרג הפיקוד הגבוה היה בלתי אפשרי בסערת הקרב, לכן נוצרו פערים בין המציאות בשטח לבין המידע המונח לפני המפקדים ב"בור". הנחתת פקודות בתנאי אי-וודאות יוצרת פער אמון מול המפקדים בשטח, שלעיתים "לוקחים פיקוד" ומתעלמים מפקודות ה"קודקודים" או מעגלים פינות. לעיתים נוצר מצב אבסורדי שכדי לקבל תמונה אמיתית מקפיאים את הלחימה, קוראים למפקדי השטח, אחורה למוצב פיקוד עורפי לדיון... כך היה במלחמת לבנון בשנת 1982. בהעדר מנהלים למערכה, קשה ליישם אסטרטגיה, או תורת לחימה ו"כוח צביקה" מחליט איך לנהוג בגזרה שלו. ואכן, קרבות רבים במלחמות ישראל הוכרעו על ידי מפקדים זוטרים, הודות לתושייה נקודתית, מסירות ואומץ לב.

מלחמה בעידן טכנולוגיית המידע שונה לחלוטין. שטף של מידע יזרום אל המפקדים בזמן אמת, ייתכן עד לרמת מצבו של כל חייל וחייל, כמויות תחמושת ונתונים לוגיסטיים כגון דלק ותחזוקה. במקביל, יוזרם מידע מודיעיני שוטף ועדכני על האויב. שפע המידע יוזרם אל המסכים בקרון הפיקוד ועל המפקד יהיה לקבל החלטות מהירות ולהנחות את הכוחות בשטח.

לצבא יידרשו מפקדים ומצביאים מסוג אחר. בעלי כישורים השונים מכישוריו של לוחם צנחנים מצטיין, או מפקד מחלקת טנקים מוצלח. למפקד יצטרכו להיות תגובות מהירות כמו של טייס קרב, מוח אנליטי שמסוגל לקלוט בעת ובעונה אחת מידע רב ממסלולים שונים, כשרון של מנתח מערכות שמנהל פרוייקט היי-טק וכשרון תפעול וקליטת משחקי מחשב כמו של נער בן 17. כל אלה בנוסף לניסיון לחימה, הבנה אסטרטגית, ניסיון בשילוב כוחות מסוגים שונים ואמצעי לחימה מבוססי היי-טק. תידרש יכולת וירטואוזית שונה מזו שנדרשה ממפקדי העבר, בנוסף לכושר המצביאות המסורתי. ניסיון העבר מוכיח לצערנו, שספק אם מצביאינו היקרים מסוגלים לשנע שתי אוגדות מבלי ליצור פקק תנועה אדיר...

המידע הזורם לא יאפשר מרווח זמן למפקדים לנהל "דיונים" על דרכי פעולה אפשריות. לחצים אדירים יופעלו לקבלת החלטות מיידיות. ללחץ על המפקד יהיה אספקט נוסף: קלות יחסית של התחקיר שלאחר הקרב – הכל מצולם, מתועד, ממוחשב – קשה יהיה לספר סיפורים...

אמצעי לחימה חדש צץ בזירה – שטף המידע. מפקדים בעלי כישורים לעיבוד המידע, ניצולו הנכון והזנת הכוחות בפקודות לביצוע – הם שינצחו בקרב. דווקא עידן שטף המידע יגדיל את חשיבות הכשרתו הצבאית ומשקל תכונותיו האישיות של המפקד, יחסית לדמות מפקד העבר!

לא מדובר בתסריט מדע בדיוני, אלא במציאות שמתהווה יום-יום. תקשורת סלולרית, מטוסים ללא טייס, סריקת לוויינים ואמצעים דומים הם מציאות עכשווית. קצב החידושים רק גובר. השיטה המסורתית להעברת מידע משדה הקרב למפקדים, מכשיר הקשר הטלפוני, איבד את מעמדו המונופוליסטי.

גולש שידפדף מספר דפים אחורה ייווכח שהמכניזם הטמון במערכת המיון הצה"לית אינו מסוגל לקדם מפקדים בעלי כישורים בסיסיים שיעמדו בדרישות העידן החדש, שלא לדבר על הכשרתם. קיימת אף סכנה שמפקדים מזן העבר ומהזן הנוכחי יעכבו את התקדמות הצבא, מחוסר הבנת השינוי, ואולי מחשש לפגיעה במעמדם (ייתכן שהדרישה "לסלק את הפלסמות", מסכי המחשב, בעקבות מלחמת לבנון השנייה היא אחד הביטויים לכך).

ייתכן שצריך יהיה למיין מראש, בסיס רחב של חיילים עם פוטנציאל פיקודי, כפי שממיינים לדוגמה, כבר בשלב מוקדם, מועמדים לקורס טיס. חיילים במסלול פיקודי יעברו מסלול הכשרה מיוחד השונה מזה של קצין שמיועד להיות מפקד מחלקת צנחנים. כיום, כמעט מובן מאליו ש- מ"מ צנחנים יכול בעתיד להיות מפקד אוגדה. בצבא מקצועי, מ"מ צנחנים יוכל להישאר 17 שנה בתפקיד זה. לעומת זאת, קצין במסלול הכשרה פיקודי, יכהן תקופה מסוימת גם כ- מ"מ צנחנים, כדי לצבור ניסיון מעשי, אך ימשיך הלאה בהכשרתו למצביאות. הכשרה מיוחדת וממושכת תוך צבירת ניסיון מעשי, לימודים אקדמאים רלוונטיים ואולי אף לימודים בבתי ספר צבאיים בחו"ל. רק חלק קטן מהם יגיע לפיקוד גבוה.

ייתכן שצבא מודרני יצטרך להשתחרר מהמודל הקשיח – מבנה נוסח מלחמת העולם השנייה: כיתה-מחלקה-פלוגה-גדוד-חטיבה. הצבא יאמץ מבנים מודולרים גמישים בהתאם לסוג האיומים. מפקד יוכשר לנצח על מספר רב של דיסיפלינות שונות אותן ירכיב בהתאם לצרכיו. משחק לגו של הרכבת כוח-צבאי בהתאם למשימה.

השינויים המהירים יאלצו את הצבא לבחון לעיתים תכופות את הרכב האיומים, להתאים את תורת הלחימה, את מבנה היחידות והכשרתן. מבנה הצבא יצטרך להיות גמיש מספיק כדי לבצע שינויים מהירים, לשנות מערכי הדרכה והטמעת השינויים בשטח.

מבחן התוצאה

אם הטיעונים שלנו נכונים, כלומר – הצבא חובבני, יד שמאל מפריעה ליד ימין, הבזבוז עצום, הקצינים לא מתאימים לתפקידם, והארגון הצבאי מתנהל בדרך כושלת – אז איך אנחנו עדיין חיים ונושמים על פיסת ארץ קטנה זו? איך בכל זאת?

התשובה ב"תורת היחסות": אויבנו היו עד כה גרועים יותר... וכפי שאמר פעם קצין מבוגר ולא-בכיר: צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון...

תחקירים והפקת לקחים

תחקירים של קרבות וסתם "פאשלות" מתבצעים מאז ומעולם על ידי הצבא עצמו. תחקיר בצה"ל נתפש יותר כחקירת משטרה לאיתור אשמים ופחות ככלי להפקת לקחים, שינוי נהלים והטמעתם. יש להניח שמירב התחקירים תויקו עמוק בקלסרים ונחים על משכבם. עצם כתיבת התחקיר והדיון בעקבותיו, מספיקים מבחינת הצבא כדי להכריז ש"צהל ביצע תחקיר והפיק לקחים". הודעה זו "סוגרת" לרוב את העניין סופית...

לצה"ל יש מעט מאד מבקרים אמיתיים. כתבים צבאיים משתדלים שלא להרגיז את מקורותיהם ואילו רוב הפוליטיקאים עוברים לדום במחיצת אנשי צבא. מתי גולן מהעיתון גלובס נמנה עם מיעוט מהעיתונאים הבכירים שמעז להתריע, ללא מורא ובעקביות, שהמלך עירום:

"...צה"ל בסדר כשלא יורים. ברגע שהוא צריך להלחם מתחילות הפאשלות. כך זה היה בלבנון, כך זה היום בשטחים. מאז שהחלה האינתיפאדה החדשה, כמעט כל דבר שצה"ל היה מעורב בו נגוע במחדל... כנראה שסאת הפאשלות של הציבור הישראלי עדיין לא מלאה, ויצטרכו להיות עוד אבדות מיותרות כדי שנבין שצה"ל זקוק לבדק בית יסודי, לשיפוץ כללי, ושזה לא יבוא מידיהם של אלה שבעצמם גרמו לצורך הזה." (מתי גולן, גלובס 15.11.00).

אל"מ (מיל.) עמנואל ולד כותב בספרו קללת הכלים השבורים על גישת הצבא לתחקירים:

"...לאחר מלחמות נעשו אמנם תחקירים בכל הדרגים, התקיימו כנסי לקחים חייליים והתנהלה עבודת מטה: אלא שאפיינו אותם הפיצול, הסלקטיביות, ההטיה לכיוון עמדותיהם של בעלי עניין וחוסר מקצועיות. במקום ללמוד תוצאות מלחמה ולנתח מאמצים... מטכ"ליים, פיקודיים, וגזרתיים (טקטים) – נלמדו לקחי מלחמה בחתכים חייליים או מקצועיים-נושאיים. כך הוסט הדגש [מניתוח תוצאת קרב או מערכה] לניתוחים נקודתיים: ...לקחי השריון במערכה, לקחי החי"ר בקרב... עשרות שנים אחרי המלחמות טרם התבצעו סיכום כולל שלהן ברמת המטה הכללי...

...מקצתם [של הקרבות] שנלמדו... נבחרו באופן סלקטיבי... תהליך הפקת הלקחים ...הוכן ונוהל תמיד על ידי מפקדים, שהיו מעורבים אישית בלחימה... הטיה ברורה... אירועים "לא נעימים" נעקפו ולא נבדקו או שנבדקו בצורה מגמתית... הפקת הלקחים הפכה להיות עיסה דביקה של טפיחות עצמיות על השכם... שִכְתוב לאחור של מטרות מלחמה כדי שתתאמנה לתוצאות בשטח... ותירוצים... תהליך לא-מקצועי מבחינת כושרם של הקצינים שעסקו בכך... מיסוך והדחקת תוצאות בלתי נעימות ואי רצון מופגן לפתוח "תיבת פנדורה"... כך קרה שתפוקות הלקחים היו אמנם חובקות עולם – אך החמיצו את הסיבות לתבוסות הטקטיות".

מדוע לא נלמדים לקחים? אם אין מי שיחשוף את המחדלים, גם אין מי שיילַמֵד אותם וממילא הם אינם נלמדים. התסריט חוזר על עצמו בכל מלחמה מאז מלחמת השחרור: מיד לאחר מלחמה מתבצע גל של קידומים, לא סלקטיבי, בדרגות ובתפקידים. מכיוון שהמחדלים מוסתרים או "מחופפים", אי קידומו של קצין ש"פישל" יהווה הוכחה לאשמתו. לכן, אם אי אפשר לעצור את קידומו – דווקא אותו קצין שאחראי לכישלון יקודם לתפקיד בכיר יותר. את שרשרת הקידומים בעקבות מלחמת לבנון (1982) מתאר אל"מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

"הפיקוד הצבאי שהתבקש להחליפו לאחר המלחמה לנוכח ביצועיו במהלכה, קודם בעקבותיה... קשר של שתיקה נוצר לאחר המלחמה בין ממלאי תפקידים בכירים בדרג המטה הכללי, קציני חיל ראשיים ומפקדי עוצבות של כוחות השדה. איש מהם לא היה מוכן לסכן את צווארו, לחשוף מחדלי ביצוע ולהתמודד עמם. יותר מכל הבטיח את קשר השתיקה "מאזן האימה" שנוצר: מפקדים בכירים הבינו היטב – ומהר – כי כל מי מהם שיחשוף מחדל שארע בגזרתו של מפקד אחר, מסתכן כי בתגובה יחשפו מחדלים שקרו במגרש שלו.

...קצינים זוטרים שראו את אשר ארע במלחמה באמת, ושהיו ביקורתיים לגביה, לא יכלו לחשוף את הליקויים בתפקוד הצבאי ובמבנהו... כל עוד פעל הפיקוד הבכיר... ככל יכולתו לסכל... ולמנוע אותה [חשיפה]...

....[כתוצאה מכך] תוצאות מלחמת לבנון, כמו תוצאות מלחמת יום הכיפורים, נותרו עמימות מכדי שיובן בציבור, שמדובר בכישלון צבאי...

...מפקדים שִכתבו ל"אחור" את מטרות המלחמה וטענו בפומבי, כי מה שהושג במלחמה היה בעצם מה שישראל התכוונה להשיג וגם מה שיכולה הייתה להשיג..." 

אפילו קצינים בעלי מוטיבציה כנה וכוונות טובות ביותר לתקן ולשנות, ניצבים חסרי אונים מול דרכי פעולה ודרכי משחק, שעוצבו לאורך זמן על ידי הביורוקרטיה הצבאית.

יום המבחן - קיצור תולדות המחדל במלחמות ישראל - לא רק הסטוריה

 צבא אינו נבחן באימונים ובדוחות, אלא במלחמה ממש... מול פני אויב. המצביאים אינם נמדדים בדיונים ובשקפים, אלא ביכולתם להנהיג בקרב. דרגי הפיקוד נבחנים בכושרם ליישם שליטה ותורת לחימה ולהתאימה לתנאים משתנים. הלוחמים עצמם נדרשים ביום פקודה למיומנות, תושייה ואומץ לב. המקצועיות עומדת למבחן.

העדר "דרג אזרחי" מעל לצבא: פרישתו של דוד בן גוריון בראשית שנות השישים סימלה את קץ הדרג האזרחי שניצב מעל לדרג הצבאי:

"...המונופול על ניהול הביטחון עבר מידי הדרג המדיני לידי אנשי צבא במדים ושלא במדים... הצטרפותם של אלופים בדימוס לדרג המדיני... הצבא התנהל מאז פחות או יותר מכוח עצמו, חרג מכל סייג ופיקוח של דרג מדיני. שרי ביטחון וממשלות... חותמות גומי... החלטותיהם... אשרור בדיעבד של עובדות שיצר הממסד הצבאי... בתמיכת נציגיו בדרג המדיני... לא אומנו לחשוב מחשבה כוללת... מיומנויות טקטיות צרות ושמרניות... אפילו ינצחו בקרב – יפסידו את המלחמה".

...העדר צבא מקצועי שאחד מסממניו הם אנשי צבא שפורשים בגיל צעיר יחסית לפוליטיקה, "ממלאת" את כסאות הדרג המדיני באנשי צבא לשעבר. לא אחת קרה שראש הממשלה האזרחית הוא קצין צבא, וגם שר הביטחון "האזרחי" קצין צבא. שני "אזרחים" אלה ממונים על הדרג הצבאי. התוצאה היא שכל יתר ה"אזרחים" בדרג המדיני (גם ביניהם יש אנשי צבא) מבטלים את דעתם מול אלה ש"מבינים בצבא" – דיון מדיני יכול בהחלט להסתיים בדפיקה על השולחן ובשאגה "אל תספרו לי מה זה ביטחון"...

בשנים שחלפו מאז 1967 היה צה"ל מעורב בלחימה לפחות 6 פעמים, מהן 3 מלחמות: ששת הימים ב- 1967, יום הכיפורים ב- 1973, שלום הגליל ב- 1982. בין לבין היו קרבות במלחמת התשה בשנים 1968-1970 בתעלת סואץ, מבצע רחב-ממדים בלבנון – מבצע ליטאני ב- 1978, מלחמת לבנון השניה, והתמודדות מול ארגוני הטרור באינתיפאדה.

"...תוצאות שלוש המלחמות העיקריות מלמדות, כי כושרו של צה"ל לנצח הלך ופחת כמגמה לאורך התקופה.

...הצבא ביצע מבצעי איכות מרשימים כמו תקיפת הכור הגרעיני בעיראק... אך חזר ונכשל במימוש ייעודו העיקרי במלחמה... לאחר כל מלחמה חלה קפיצת מדרגה בהוצאות הביטחון, אלא שאבד הקשר בין התשומות הגדלות והולכות לבין תפוקות הכוח הצבאי... אין חשיבות לשאלה כמה מוציאים, כיוון שתמורה סבירה להשקעה לא תתקבל – כל עוד מבטיחה דפורמציה ביורוקרטית את הישנותם של כישלונות טקטים במלחמה.

...מכנה משותף אחד קיים לכל הכישלונות... המבנה הצבאי המיושן של המערכת שהלכה והסתרבלה... עד כדי שלילת יכולתה... לתקן מכוח עצמה את מחדליה... גוף מנופח, מנוּוָן וחסר שרירים, שעיקר מעיינו בשגרת היום-יום ובאבטחת קיומו השוטף.

...עבודת הממסד הצבאי מתחלקת בין פיקודים, זרועות, חילות, רמות כופלות של מטות וגופים נוספים בדרך המנציחה פיצול, כפילות וחפיפה... כך קורה שכאשר מחליטים להלחם, מנוהלת הלחימה על ידי מפקדות מנופחות, המתערבות זו בתחומי עיסוקה של חברתה, ועל ידי מפקדים... המתערבים בלחימה שמבצעים כוחות קטנים בשטח תוך עקיפת הפיקוד הייעודי ונטרולו... ללא שליטה אפקטיבית של מוקד החלטה מרכזי אחד." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים).

תקציר מחדלי המלחמות האחרונות

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים הכּה צה"ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה מכה אנושה – אך לא הכריע אותן בניצחון טקטי מוחלט שהיה מאפשר להכתיב תנאי כניעה. יעד המלחמה, שהיה...

הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת ששת הימים

מלחמת יום הכיפורים

מטרתה של ישראל במלחמה הייתה החזרת הסטטוס-קוו הצבאי שהתקיים במשך שנים בסיני וברמת הגולן. מטרת סוריה ומצרים הייתה שבירת הסטטוס קוו הצבאי, דהיינו... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת יום הכיפורים

מלחמת שלום הגליל – לבנון

"...צה"ל לא הצליח להביס את הצבא הסורי בלבנון במלחמת שלום הגליל... מפתיע במיוחד לנוכח תנאי הפתיחה שהיו אמורים להקנות... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת שלום הגליל

מלחמת המפרץ 1991– ...על אף שההכנות למלחמה נמשכו כחצי שנה, מאז פלש סאדאם לכווית, לא הייתה... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת המפרץ

מלחמת לבנון השנייה 2006– אין צורך... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת לבנון 2006

 

מהי תורת המלחמה "הנכונה"?

אנחנו לא יודעים. השתדלנו לצטט ממרב ספרי הביקורת על הצבא. כמעט מכולם. אין מבחר גדול של ספרים כאלה. אין ספק שהמבנה הנוכחי של המערכת הצבאית-ביטחונית מקשה על התפתחות חשיבה, ניתוח והתמודדות בין רעיונות. גרוע מכך – גם אם תגובש תורה "נכונה" – מבנה הצבא, הפיקוד והמערכות הנלוות מסרבל, אם לא מכשיל, יישום של תורה כלשהי.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, בה השריון לכאורה אכזב, דעכה הקונספציה של "עליונות השריון" או "הלם השריון". הטנקים ניגפו בפני הטילים האישיים של מאסות החי"ר המצרי. הלקח שהתבקש הוא שצריך להעביר את הדגש אל טיפוח חילות הרגלים – קונספציית עליונות החי"ר. גם תורה זו מציבה את צה"ל בפני בעיה: אם החייל הערבי יהיה מאומן קצת יותר מהצבא המצרי במבצע קדש, ואם הנשק המחלקתי והאישי שלהם ישתכלל – הרי שבמפגש פנים מול פנים, גם אם יחס האבדות יהיה 1 ל- 3 לטובתנו – כלל לא בטוח שננצח במערכה מול מאסות כוח האדם של האויב. מה נשאר? טיפוח יחידות עילית מובחרות וזעירות (סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, שייטת, ימ"מ ועוד)? יחידות מאומנות אלו יעילות אולי נגד טרור ומבצעים נקודתיים – אך ודאי שלא נגד מאסות של חיילי אויב.

למרות הכול, מלחמת ששת הימים הסתיימה בנצחון צבאי וכך גם מלחמת יום הכיפורים. התוצאה הצבאית של מלחמת לבנון הראשונה הייתה גרוש אש"פ ועראפת לטוניס. בשנות השבעים הצליח צה"ל לעקור את הטרור מרצועת עזה ובשנות האלפיים להגיע לשליטה בטחונית כמעט מלאה ביהודה ושומרון. ספק אם ניתן להגיע ל"ביטחון מלא", אבל ניתן בהחלט להגיע לגובה נמוך של להבות שלא ישבש את אורח החיים האזרחי.

במלחמות הסתבר שהשריון לא חודר, הסתמכות בלעדית על החי"ר בעייתית ואין די בחיל האוויר. אין ספק שצריך מחשבה ביקורתית צלולה ומבריקה, אולי תערובת גמישה של תורות לחימה וותיקות – אך כדי לחשוב ולגבש תורת לחימה מנצחת וגם לאמן וליישם את התורה בהצלחה – צריך צבא שבנוי אחרת.