supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

 

צה"ל – מיתוסים

הכשרת הקצינים בצה"ל מפתחת את היוזמה ויכולת החשיבה

כתב העת "שריון" שמופיע בהוצאת עמותת חיל-השריון (פברואר 1999) פרסם תוצאות ניסוי בו השתתפו קבוצת מג"דים ומח"טים בשריון וקבוצת תלמידי כיתות י"ב, ללא כל הכשרה צבאית. המאמר פורסם על ידי אריק קרמן, אשר שימש במשך כ- 15 שנים מומחה לפיתוח הדרכה במחלקת הדרכה בצה"ל. 

לכל אחד מהמפקדים והתלמידים הוצבה בעיה טקטית דומה: כיבוש יעד, פתיחת ציר, תאור האויב ותיאור הכוח שלרשותך. תוצאות הניסוי העלו כי רוב התיכוניסטים מיקדו את הבעיה בפלוגת האויב שמיקומה אינו ידוע, וביצעו הטעיה על מנת לאתר אותה. לעומתם, התעלמו הקצינים הבכירים מהאויב והתייחסו רק למכשולי הקרקע. 

הפתרונות של התיכוניסטים התגלו כטובים בהרבה. תלמידים ללא הכשרה צבאית "הביסו" קצינים מנוסים. המג"דים שלחו את כוחותיהם היישר אל תוך השטח בו נמצאה הפלוגה שמיקומה אינו ידוע, וזו יכולה הייתה לפגוע בהם ללא קושי. 

לקצינים שהתבקשו בתום המשחק להסביר את טעותם היו שלוש תשובות אופייניות: בטעות לא לקחתי בחשבון את טנקי האויב; במשחק קל יותר לבצע הטעיה; לא הייתי שקט, אבל זה מה שמקובל לעשות. 

ומסקנות הניסוי: "...דברים שאמרו הקצינים מחזקים את ההשערה כי הסביבה בה התחנכו ובה הם פועלים [המערכת הצה"לית], אינה מעודדת את החשיבה הטקטית ואולי אף מדכאת את יכולת החשיבה הטבעית שלהם... השאלה העולה מהניסוי היא האם להסתפק במצב הקיים... ברמת התרגולות והטכניקות הקרביות עליהן חונכו כקצינים זוטרים, או אולי לאפשר להם מרחב פעולה רחב יותר לקבלת החלטות טקטיות על פי הבנתם. בדבר אחד אין ספק: שינוי המצב הקיים מחייב שינוי תפישה בהכשרת המפקדים". 

בצבא המבוסס על תמריצים כספיים ועל כללי שוק העבודה האזרחי, עלולים לשלוט ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישותיו של העיסוק הצבאי... 

"...נכונותם של חיילים למלא את תפקידם, לעיתים תוך היחשפות לסכנת מוות, נובעת מנאמנות שהם מפתחים לקבוצה שעליה הם נמנים ומהזדהות עם ערכיה הייחודיים..." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון). 

מכוח של לוחמים אכן נדרשות תכונות ייחודיות: מוכנות גבוהה לסיכון, לכידות קבוצתית, משמעת גבוהה ועוד. לפני שנים לא רבות רווחה הדעה שכדי "לחשל" חייל צריך ממש לענות אותו פיזית ונפשית: למנוע ממנו שתיית מים, למנוע ממנו שינה, להאכיל אותו בדג מסריח ולקנח בלחם וריבה. המפקדים צריכים לצרוח פקודות מבוקר עד ערב, "למחוק את אישיותו העצמית", לאסור עליו לחשוב, אלא לציית ולרמוס אותו בהעלבות מתמשכות – זה צבא!! מאז חדרו "נורמות אזרחיות" לצבא והסתבר שאפילו חדר-אוכל ממוזג ומעוצב אינו מכשול בפני "רוח היחידה". 

אין כל יסוד לסברה שגיוס בכפיה מניב חייל טוב יותר מאשר חייל שמתנדב מרצון. אין בסיס להנחה שדמי כיס זעומים מגדילים את המוטיבציה של חיילים ואילו שכר גבוה מאד ללוחם יגרור לאיבוד התכונות הנדרשות מחייל קרבי... 

צבא קבע מקצועי יגרום להתרחקות הממסד הצבאי מהחברה האזרחית ולניכור ביניהם.

במדינה חופשית, קפיטליסטית ודמוקרטית הצבא כפוף לדרג האזרחי והוא ממלא את התפקיד העיקרי של מוסד "המדינה" – הגנה על אזרחיה. חשש כגון זה יכול להיות מוצדק רק במדינות דיקטטוריות בהן הצבא שולט המדינה, או מנהל את חיי היום-יום מאחורי הקלעים. בטורקיה למשל, לאורך כמעט שמונים שנים, היה ממסד אזרחי, ממסד דתי וממסד צבאי נפרד. עד לתקופת הנשיא ארדואן היה מקובל לראות את הצבא כגורם "מאזן" – הצבא החזיק בידיו איום סמוי של השתלטות על המדינה במקרה בו הממסד הדתי יתחזק יתר על המידה... 

צבא מקצועי יגייס רק חלק מהעם ולכן תישחק ייצוגיות הצבא

כבר כיום צה"ל מגייס רק מיעוט מבני השנתון חייב הגיוס. צבא צריך להיות גוף מקצועי שעושה את מלאכתו ביעילות המֵרבית ומצמצם את הנטל הכלכלי והביטחוני המוטל על הציבור. הצבא אינו צריך "לייצג" כפי שמשטרה או בתי המשפט אינם "מייצגים". 

מרחיב על כך יעקב ליפשיץ בספרו כלכלת ביטחון: 

[דווקא גיוס חובה גורם לתחושה של חלוקה לא צודקת של הנטל]: 

"גיוס החובה נהנה מקונצנזוס רחב כל עוד ראו בו מנגנון צודק המחלק את נטל הביטחון הלאומי בין כל האזרחים שווה בשווה...[כאשר קיים] עודף היצע... שיעורי הגיוס מתוך השנתונים הרלוונטים ירדו... צעירים רבים לא גויסו... נשמט יסוד חיוני כדי שמערכת מחייבת תוכל להתקיים לאורך זמן בחברה דמוקרטית חופשית. 

[בצבא מתנדבים שכיר עלולה לשרור תחושה דומה]: 

...חשש לחוסר ייצוגיות קיים גם בעת שהגיוס מבוסס על מנגנון השוק. צבא מתנדבים שכירים המבוסס על תמריצים כלכליים עשוי למשוך לשורותיו שיעורים בלתי יחסיים של פרטים הנמנים עם השכבות החלשות בחברה, שאין להם הזדמנויות תעסוקה עדיפות במגזר האזרחי. עם זאת קיים הבדל מהותי: בצבא של מתנדבים, חוסר ייצוגיות, אם נוצר, נובע מבחירתם הרצונית של פרטים ולא מכפיה סלקטיבית של החוק... 

[הניסיון האמריקאי]: 

ועדת גייטס בארצות הברית נתנה לכך את דעתה: אם צבא של מתנדבים שכירים מספק הזדמנויות אטרקטיביות יותר לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, זו מן הסתם תוצאה של אפליה הנהוגה כלפי אותן קבוצות במגזר האזרחי, והדרך לתקן אותה אינה באמצעות אפליה נוספת בתחום הצבאי. בפועל, צבא המתנדבים האמריקאי אינו ייצוגי פחות מצבא החובה שקדם לו." 

ביטול גיוס חובה יגרום למחסור בכוח אדם בצה"ל 

"ככלל, במדינות אחרות התבדו החששות מפני קוצר ידו של מנגנון השוק לעמוד ביעדי גיוס רצויים. עוד הוכח שהיצע של מתנדבים שכירים לשירות קבע בצבא גמיש ביחס להכנסה, וכי אפשר להתגבר על קשיים בגיוס כוח אדם מסוגים מסוימים באמצעות הענקת הטבות מכוונות. הניסיון הישראלי אינו שונה: כאשר גדל הביקוש למשרתי קבע לאחר מלחמת יום הכיפורים, או כאשר גברה מגמת הפרישה, השכילו על ידי העלאות שכר והנהגת הטבות מתאימות לגייס את הכמויות הדרושות, ובמגזרים מסוימים אפילו נוצרו עודפי היצע של מועמדים לשירות בקבע." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון) 

הגיוס לצה"ל תורם לחינוך הנער המתבגר לעצמאות ולאי-תלות בהורים

צעירים ישראלים מתגייסים לצה"ל בערך בגיל בו צעיר אמריקאי, לדוגמה, עוזב את הבית ללימודים בקולג' – לרוב מרוחק מהבית. שבועות וחודשים חולפים בין ביקור לביקור בבית ההורים. האמריקאים משתמשים במונח "שילוח מהקן" – הליך שמבטא יציאה לעצמאות. 

השירות בצה"ל לעומת זאת, מאריך את תקופת התלות בהורים ובמשפחה. לא חולף שבוע מאז ביקורו האחרון של הצעיר בבית, וכולם נלחצים וממהרים לבקרו בבסיס... אם לא קיבל חופשת סוף שבוע... התלות הכלכלית בהורים כמקור מימון, והעדר אפשרות לעבודה חלקית, מחזקים את התלות החברתית במשפחה. 

מחזקת דעה זו דר' עופרה מייזלס מהמכון הישראלי למחקרים צבאיים. קטעים ממחקרה, "השירות הצבאי כמרכיב מרכזי בחוויה הישראלית" נסקרו בהארץ (אבירמה גול 20.9.1998): 

"...המשפחות הישראליות... ידועות בהתגייסותן להיות מעין סוכך או עזר-כנגד לצעיר המשרת בצבא. משפחתיות, לכידות והגנת-יתר הופכים לערכים מכוננים בקרב הצעירים... בתהליך גיוסם הם עוברים תהליך של רגרסיה: מעבר של הצעירים מתפקוד עצמאי יחסית, ביחסם כלפי ההורים, לתפקוד די ילדותי ותלותי... הנוהג שהתפתח לבקר את "הילדים" בבסיס בשבועות שהם אינם מגיעים הביתה... הביקור נסב לעיתים קרובות על הבאת דברי מאכל מיוחדים לפנק את הצעיר, בגדים נקיים ועוד צרכים... גם בבית האהבה והטיפול ראשוניים ורגרסיבים. ההורים מוכנים לספק לבנם החייל שירותים שמזמן הפסיקו לספק... במקום שהיציאה לשירות הצבאי תסמן יציאה לשלב חדש של עצמאות ואוטונומיה היא מבטאת דווקא חיזוק והידוק הקשר התלותי בין הצעיר למשפחתו." 

רק לאחר השירות הצבאי, חשים רבים מהצעירים המשוחררים, צורך לתקופה ממושכת של דחייה בתהליך כניסתם לעול חובות המבוגרים ויוצאים עם תרמיל על הגב לחודשים ארוכים של טיול ל"ניקוי ראש"... בשלב זה ההורים כבר לא קופצים אחריהם לתאילנד או לפרו... 

צבא חובה עממי מסמל את "אחדות העם" 

מסוג הסיסמאות שרווחו במשטרים הקומוניסטים. הכוונה לגיבוש החברה הישראלית סביב מסורת לאומית משותפת והזדהות עם דרך התנהלותה של המדינה. "אחדות עם" אינה מושגת בכפייה ועבדות. הזדהות עם המסגרת הקרויה "מדינה" גבוהה יותר ככל שמידת החופש במדינה גבוהה וככל שפעילות האזרח מתבצעת מתוך הסכמה וללא כפייה. "העם" האמריקאי, מורכב ממהגרים מ- 200 ארצות, ללא מורשת והיסטוריה משותפים ואפילו ללא דת משותפת. הזדהותו של האזרח האמריקאי עם המושג "אורח החיים האמריקאי" גבוהה לא פחות, ואולי אף יותר, מהזדהותו של הישראלי הממוצע עם מדינתו. ישראלים לא מעטים תולים ביום העצמאות הישראלי דגל אמריקאי לצד הדגל הישראלי על מכוניתם... הציבור האמריקאי מוכן להקריב אלפי חיילים בהגנה כנגד איום על אורח החיים האמריקאי, The American way of life, לא דווקא "מלחמת קיום" או מלחמת "אין ברירה". 

קשה לראות כיצד חיילת בת 18 שתפקידה העיקרי הגשת תה או "להשיג טלפון", או חייל מיותר באפסנאות, או אפילו חייל קרבי שרואה סביבו בזבוז, אי יעילות ותופעות ידועות אחרות – מתגבשים בזכות הצבא סביב "אחדות העם"... נהפוך הוא. 

תהליך ההשתמטות מצה"ל לפני הגיוס ובמהלכו רק צובר תאוצה. ובמילואים ממש משרתים רק כחמישית מהעם. מי מהם בדיוק שייך ל"אחדות העם"? בקרב המשרתים מתחזקת תחושת ה"פראייריות" שבוודאי אינה גורמת ל"גיבוש העם". 

אין ספק שהשרות בצבא הוא חוויה משותפת המקשרת בין אזרחים, אך חוויית השרות הצבאי אינה צידוק לקיומו של שרות חובה. לא מקימים צבא כדי לספק חוויות לצעירים. 

לצבא מקצועי מתנדב יתגייסו בעיקר ענייים, עולים חדשים וחובשי כיפות חדורי מוטיבציה

גם כיום, בצבא חובה, גדול חלקם של אוכלוסיות אלה ביחידות הלוחמות. האם יש בכך שלילה? 

התפקידים הצבאיים מגוונים. התגייסות לצבא קבע מקצועי תאפשר שירות במקצועות שונים. השכר הגבוה ביחידות הלוחמות יגביר את הביקוש לגיוס בכל שכבות האוכלוסייה והצבא יבחר את מי לגייס. שירות צבאי, ייתפס בצדק, כהשתייכות לעילית מוצלחת – מיצוב חברתי גבוה. עצם השירות יהיה אות כבוד למוניטין האישי של החייל. מי שיעמוד בדרישות הצבא, בין אם הוא עני או עשיר, ותיק או עולה חדש, ירוויח את מעמדו ביושר. 

צבא מקצועי יסכן את הדמוקרטיה 

משטרת ישראל וצבא הקבע בצה"ל הם גופים מקצועיים – איש אינו טוען שהימ"מ ומפקדיו מסכנים את הדמוקרטיה. גם הצבא המקצועי הבריטי או האמריקאי אינם מסכנים את הדמוקרטיה בארצותיהם. חוסנו של משטר דמוקרטי נגזר מאופי האוכלוסייה ומאופי החוקה שמכתיבה את המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה. 

צבא מקצועי הוא קטן, חזק ומאומן היטב. לעומתו, צבא חובה-עממי מסורבל, בזבזני, ביורוקרטי ויקר – הנטל הכלכלי והעיוותים שנוצרים – מסכנים את המדינה כולה – לא רק את הדמוקרטיה. דווקא צבא החובה הישראלי (העממי) תרם לא מעט קצינים בכירים לפוליטיקה. חלקם החלו "לשרת" בפוליטיקה בעודם במדים, הצטרפו רשמית לממסד הפוליטי מיד עם פרישתם, והמשיכו לבחוש בצבא כאזרחים. למרות זאת, המבנה הדמוקרטי הקיים לא נפגע בשל כך. 

צבא שכיר מאבד ממוסריותו. החיילים משרתים תמורת תשלום

הטיעון מניח שעבדות וכפייה מוסריים, שפשיטת-יד אל מוסדות הסעד בצבא לקבלת תשלומי תמיכה למשפחה נזקקת הם ערכיים. תשלום גבוה לחייל קרבי, שבחר מרצונו החופשי קריירה בצבא מקצועי, מבטא את הערכת המדינה למקצועיותו ולנכונותו לסכן את חייו. 

דווקא צבא החובה מוביל את החיילים להתנהגות לא-מוסרית: חיילים שהשירות נכפה עליהם בכוח נאלצים, עקב זאת, לשקר למפקדים, לרופאים, לקב"נים ולרדוף אחר פרוטקציה להקלת השירות או להשתמטות ממנו.

אם עבודה ללא תשלום היא התגלמות המוסריות, מדוע שהפוליטיקאים לא יתנו דוגמה "מוסרית" אישית וישרתו בהתנדבות בכנסת?... 

צריך לשלם לחיילי חובה את שכר המינימום המקובל במשק

תשלום שכר מינימום לא ישנה את מבנה הצבא. אותו חוסר יעילות ובזבוז ואותה אבטלה סמויה, אבל מעכשיו הם יהיו יקרים יותר... 

צה"ל הוא "כור היתוך" חברתי, ובייחוד במדינה קולטת עליה

המיון המוקדם בצבא שיקף כל השנים את הפערים בחברה. ככל שנחזור אחורה בשנים ונבדוק מי אִכלס את תאי כלא 6, נגלה שם "כור היתוך" של בני עדות המזרח – רוב מוחלט ומוצק. ואם נְכַנֵס את בוגרי בית הספר לקצינים לדורותיהם ונבקש מבני עדות המזרח להצביע, נגלה ידיים של מיעוט. אבוטבול ומזרחי תמיד היוו את רוב האפסנאים, הנהגים והש"גימלים. עם סטטיסטיקה קשה להתווכח. 

כמובן שהצבא אינו גורם מפלה ומעולם לא מיין חיילים לפי מוצא עדתי. הצבא ממיין אזרחים צעירים, לפי יכולות להם הוא זקוק, ובדרך זו משקף תמונה (חלקית) של מציאות בחברה. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, הפערים במילוי תפקידים בצבא היו גדולים מאד. מאז הצטמצמו הפערים מאד. משאלתו של בן גוריון – לראות את "הרמטכ"ל התימני הראשון" היא כיום מציאות. הפערים מצטמצמים לא בזכות "כור ההיתוך" הצבאי אלא בזכות תהליכים חברתיים וכלכליים – הצבא הוא הראי. 

צה"ל בהחלט מהווה גורם שמפגיש אוכלוסיות מרקע שונה. השרות הצבאי הוא לעיתים אמצעי לקבלת "הכרה" חברתית – בייחוד אצל עולים חדשים. אך צריך לזכור שמדינה לא מחזיקה צבא כדי "לחנך" או "להתיך". 

העולים מארצות ערב וצפון אפריקה היו בנים למשפחות מרובות ילדים שעלו לארץ, רובן בחוסר כל. דווקא אצלן, אובדן כוח עבודה ומקור הכנסה של צעיר בן 18, שייתכן שכבר לפני הצבא עבד ועזר למשפחתו, היווה מכה כלכלית וחברתית אנושה. היישוב הוותיק ועולים מארצות אירופה, משפחות עם שני ילדים לרוב, יכלו לספוג ביתר קלות את ההפסד הכלכלי. בהמשך, תרם השירות הצבאי, ברוב המקרים כטבח-נהג, לקיבוע הסטיגמה של עובדים-משרתים. 

צבא שכיר יתבסס על אוכלוסיות נחשלות. האליטות יברחו מהצבא

כיום, צבא הקבע בצה"ל הוא צבא שכיר. אף אחד לא מכריח חייל לחתום קבע. האם קציני צבא הקבע כיום הם אוכלוסייה נחשלת? 

בטענה מסתתרת ההנחה שבני האליטות החברתיות והכלכליות משרתים ביחידות הקרביות בזכות הכפייה המאלצת אותם לשרת בצה"ל. גם כיום, יכולים (בייחוד) בני האליטות להתחמק ביתר קלות משרות צבאי לא נוח, אילו רצו. חלק ניכר לא עושים זאת. דווקא להם, למקושרים, אין בעיה במבנה הנוכחי של הצבא להתברג לג'וב טוב. חייל שכופים עליו שירות בניגוד לרצונו בועט במערכת. ספק אם חייל כזה ישרת במילואים באותה יחידה. 

פרופ' סטיוארט כהן מאוניברסיטת בר אילן מסביר שגם בצבא האמריקאי עלה חשש כזה. עם הנהגת צבא מקצועי, חששו שהרמה תרד, אבל התברר אחרת (דרור מרום, גלובס 24.9.03). המשתמשים בטיעון זה אומרים, בנשימה אחת, גם את ההפך: "צבא מקצועי יעדיף לגייס אוכלוסיות מבוססות וידחה את טעוני הטיפוח...". 

צה"ל בעידן החדש יהיה צבא מעולה ומקצועי. השכר הגבוה במיוחד ביחידות הקרביות ובתפקידי פיקוד קרבי, יגררו ביקוש רב לשירות ביחידות אלה. 

יכולת האילתור - מיתרונותיהם של מפקדי צה"ל 

אלתור הוא פעולה שלא על בסיס תוכנית מוכנה מראש. ככל שהמומחיות והידע המקצועי מושרשים, קטן הצורך באלתור. איש מקצוע יכול לדלות מתוך ניסיונו, מלימודיו, מניסיונם של אחרים, ועל סמך נוהלים קיימים כיצד לתת מענה לבעיה. האלתור צריך שיהיה נדיר ויבוצע בשעת דחק. תת-אלוף יעקב זיגדון (מפקד פו"ם – המכללה לפיקוד ומטה) מחזיק בדעה נחרצת לפיה צה"ל אינו מספיק בוגר, גם באופן בו הוא צובר ידע מקצועי לשימושם של המפקדים במקרה הצורך: 

"...אנחנו מתגאים בצורה מטופשת ביכולת האלתור שלנו בצה"ל... לאלתר מתוך מומחיות זו הרמה הגבוהה ביותר של הידע. בצה"ל מאלתרים לפעמים מתוך בורות, לא מתוך ידע עודף... לדוגמה... מח"ט צנחנים לשעבר, סיפר איך כבש מחנה פליטים ליד שכם והתגאה באלתור... צץ לו הרעיון הגדול לעבור דרך קירות הבתים... טכניקה ישנה מאד שבוצעה כבר במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא האדום בכיבוש ברלין... הסובייטים השתמשו במכושים כדי לשבור את הקירות... והצנחנים שלנו בפטישים... אם לרשות המח"ט היו עומדים כל הכלים וכל הידע הוא לא היה שובר את הראש כדי להגיע לתוכנית הזאת..." (ראיון עם עמיר רפפורט, מעריב 10.9.04). 

קיצוץ תקציב הביטחון יפגע במלאי התחמושת, האפודים הקרמים, האימונים והמזון לחייל...

...הרשימה ארוכה. לעולם לא יקום רמטכ"ל, או שר ביטחון ויספר לנו לדוגמה, שהקיצוץ יאלץ את צה"ל לקצץ במספר שליחי הצבא והנספחים הצבאיים בחו"ל, בחברי משלחות הרכש על נשיהם וטפם. כל שליח עולה לפחות 250 אלף דולר בשנה. או קיצוץ חריף במספר הרכבים הצמודים לקצינים... בדיוק כפי שקיצוץ תקציב הבריאות מתבטא מיד במחסור חמור בתרופות לקשישים... 

התקשורת היא כלב השמירה האזרחי של הצבא

צה"ל מעביר ידיעות לתקשורת באמצעות הכתבים הצבאיים של אמצעי התקשורת. רוב הכתבים מפחדים לכתוב את האמת. כתיבת האמת פירושה גדיעת פרנסתם. מדייק בניתוחו איתמר לוין (גלובס 19.9.03): 

"...הכתבים הצבאיים אוכלים מידיו של צה"ל. ברצותו יכול הצבא לחתוך באבחת חרב את מקורות המידע שלהם: לא עוד שיחות עם קצינים בכירים, לא עוד ביקורים בבסיסים, לא עוד נוכחות בתמרונים... הכתב הצבאי הוא אין ואפס בלי מקורות. הגילויים מרחיקי הלכת ביותר אותם מעיזים הכתבים הצבאיים לתת לנו קשורים רובם ככולם בנושאי... תנאי שירות... טרטור... יחס בלתי נאות... קצת חריגות מנהלים... הטרדה מינית. על כלי הרכב המיותרים, על ניצול משאבי הצבא לצרכים פרטיים, על בסיסים שאין בהם צורך... לא תשמעו מהכתבים הצבאיים... אם יש מישהו שיכול לומר את האמת על צה"ל, אלו הכתבים הללו... הקונספציה לפיה צבא גדול, עשיר ובזבזני הוא צבא טוב... בלוף מסוכן. האמת יוצאת לאור גם אם צה"ל ומלחכי הפנכה שלו אינם מעונינים בכך." 

הצבא מקדם השכלת קצינים ושולח רבים ללימודים אקדמים

הצבא מקדם תוספות שכר לקצינים באמצעות לימודים אקדמאים, או "אקדמאים", שלרוב יש להם קשר רופף בלבד ותרומה שולית לעיסוקם הצבאי. ישנן תוכניות לימוד זריזות ומקוצרות לאנשי צבא לקבלת תארים. אפילו בארזים נפלה שלהבת, כדברי תא"ל מיל. ישראל שפיר, טייס בכיר ומפקד בסיס תל-נוף של חיל האוויר (ידיעות אחרונות 27/10/03): 

"...טייסים וקצינים בחיל האוויר, בהם גם קצינים בכירים, קיבלו תארים ותוספות שכר ברמייה... וזו הייתה נורמה. 

...היו קצינים שעשו קורס במכללה אמריקאית באלבמה, קורס קרמיקה וריקוד ג'אז, ויש להם תוספת מהנדס בשכר...[כאן נקב שפיר בשמו של הקצין] יודע את זה גם, כי יש לו תוספת מהנדס וכתוב לו שהוא בוגר פיזיקה-מתמטיקה, כשהוא למד ריקוד וקרמיקה באלבמה..." 

צריך לחייב את כל הצעירים שאינם משרתים בצה"ל בשירות לאומי למען הקהילה

ביסוד הרעיון מונחת ההשקפה שהמדינה, באמצעות הממסד הפוליטי, רשאית לשעבד את האזרח ולכפות עליו לעבוד עבור הזולת ללא תמורה. ואם נוהגים כך כלפי מחצית מהאזרחים, במסגרת כפיית שירות צבאי, צריך להשוות את תנאי השעבוד גם למחצית האחרת. 

כפיית "שירות לאומי" על מחצית מבני מחזור גיוס אינה מעשית ומחייבת הקמת מנגנון ביורוקרטי ענק לאיתור מקומות עבודה, הצבת הצעירים לשירות הלאומי, פיקוח עליהם, תשלום "דמי כיס" כמו לחיילים. יצטרכו להקים מוסדות ביורוקרטים מקבילים לצבא כגון "משטרת השירות הלאומי" לאיתור נפקדים, עריקים ומבריזים, "בתי דין לשרות לאומי", וכמובן בתי כלא. 

תועלת כלכלית לא תצמח מכך, אלא מנגנון נוסף של עשרות אלפי פקידים, שוטרים וקב"נים... ותעשיית פטורים משירות לאומי... 

הפרישה לפנסיה מצה"ל בגיל צעיר נובעת מהשחיקה והעומס הרב המוטלים על אנשי הקבע

רוב הפורשים לפנסיה מצה"ל, בשנות הארבעים לחייהם, הם "קציני עיפרון". פקידים לכל דבר ש"עומס העבודה" עליהם אינו גבוה מאשר על עובד בנק, ראש צוות בחברת היי-טק, ברוקר בבורסה או עורך דין. סביר להניח שהעומס והמתח, ברוב המקרים אף נמוכים מאשר במקצועות השוק הפרטי. אפשר בקלות יחסית לשחק ב"ראש קטן"... תחת המטרייה המגוננת של צה"ל. 

הסיבה לשחרור המוקדם לפנסיה נעוצה בהטבה כלכלית מסורתית שהתגבשה במשך השנים וגובתה בזכות הדומיננטיות והכוח הפוליטי של החברים באיגוד בכירי צבא הקבע. יד לוחצת יד – חברים מגינים על חברים. חברים משבצים חברים בעבודה. הפרישה בגיל צעיר נועדה להבטיח קריירה שנייה, לרוב בסקטור הציבורי וכך לקבל "משכורת כפולה" – פנסיה מצה"ל ומשכורת נוספת מהמדינה. 

רבים מהפנסיונרים של צבא הקבע ועובדי מערכת הביטחון חוזרים למערכת כאזרחים עובדי צה"ל, ובצד המשכורת החדשה מקבלים גם פנסיה. באחת מהתעשיות הביטחוניות הבכירות פרשו בשנת 2001 כ- 1500 חוקרים, כמעט כולם חזרו בשיטת הדלת המסתובבת. משרד הביטחון משלם. מפרט על כך דר' גבי אביטל (מעריב 15.9.03): 

"...קצינים בדימוס... תופסים עמדות מפתח בכל מרכיבי תשלובת התעשייה הביטחונית... הם אחראים לפרויקטים בעלי אופי צבאי כאשר הם עדיין במדים, וממשיכים להיות משולבים בהם לאחר שירותם הצבאי... משכורת כפולה... מספר הקצינים הבכירים בדימוס... עשרות אלפים. לכולם פנסיה מלאה. חלקם המכריע עובד [אחר כך] במערכת הממשלתית – שוב משכורת כפולה." 

קצינים בתפקידים קרביים רצוי שיהיו צעירים יחסית. לכן, מוצדק שקצין בקריירה קרבית יוכל לפרוש בגיל צעיר, מאותה סיבה ששחקן כדורסל פורש בגיל צעיר יחסית. 

קצינים בכירים רוכשים ניסיון ניהולי בצה"ל שמאפשר את השתלבותם בצמרת הניהול העסקי

מעטים יחסית הקצינים הגבוהים בדימוס שמתקבלים לעבודה בסקטור הפרטי. מדוע חלקם מתקבל בכל זאת? הרי ניסיונם העסקי – אפסי, כושר ניהול לא הוכח (בדרך כלל) גם בצבא, והשכלה עסקית לרוב אין להם? 

הסקטור הפרטי במדינה סוציאליסטית תלוי מאד בשלטון, באישורים, במכרזים וברישיונות. השלטון ידו בכול. קצינים בכירים מתקבלים, יש להניח, לא רק בזכות כישורי הארגון והניהול הצבאיים (בעלי המניות יודעים את האמת...), אלא קרוב לוודאי בזכות העובדה שהמערכת המחוקקת, השופטת והמבצעת – כולן לובשות מדים לשעבר. רק אל"מ (מיל.) יכול לפתור בעיה מעיקה בהרמת טלפון לעמיתיו לשעבר מ"היחידה" שמועסקים בזרועות הממשלתיות השונות. "קשרים" הם מילת המפתח. כך יכול לזכות בסידור עבודה כ"יועץ" אפילו רמטכ"ל לשעבר. ראוי לציין שסוג זה של "תעסוקה" הוא לגיטימי ונדרש על ידי השוק. אין לנו טענות לקצינים הבכירים, אלא למערכת הסוציאליסטית בה נדרשים ג'ובים כאלה. "מכערים" בכירים. 

בסקטור העסקי בארצות הברית, בניגוד לישראל, כמעט ואין אנשי צבא קבע שמגיעים לצמרת העסקית. השבועון ביזנס-וויק (אפריל 2003) משער שהסיבה העיקרית לתופעה היא, שאותם אנשים, הבוחרים את המנכ"ל, אינם מתלהבים מאנשי צבא לשעבר. השערתנו היא שהמגזר העסקי האמריקאי תלוי פחות בשלטון ובמגבלות שלטוניות וההצלחה העסקית תלויה פחות בקשרים אישיים מאשר במשק ריכוזי כדוגמת המשק הישראלי. 

כאן המקום להעיר ששרות צבאי ביחידות מתמחות מיוחדות יכול בהחלט להעיד על כישורים עדיפים של החייל או הקצין שהשתחררו. כאן מדובר על כישרון אישי ולא דווקא ניסיון צבאי. החיילים המתקבלים ליחידות אלה עוברים תהליכי מיון וסינון מורכבים ולכן – סביר ששרותם ביחידה מובחרת מעיד על יכולות אישיות גבוהות. לא מדובר רק על יחידות קרביות מובחרות אלא גם על יחידות כגון מודיעין, מחשבים ואפילו תזמורת צה"ל. 

ההכשרה בטירונות הופכת את הנערה לחיילת

בערך כפי שתחפושת פורים הופכת ילד לרמטכ"ל. דו"ח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר 2002 מציין ש- 95% מהחיילות לא יכולות לשרת רשמית אפילו בתפקידי שמירה. אין להן אפילו רמת רובאי 2 [רמת המיומנות הנמוכה ביותר לתפעול נשק אישי]. 

בצה"ל קיים מנגנון של תחקירים, הפקת לקחים ויישומם

אהוד שניאור ז"ל התנדב לשרת ביחידת דובדבן המובחרת. אהוד טורטר 3 פעמים בריצת 2000 מטר עם אפוד מלא, בניגוד לנהלים, התמוטט ומת. אף אחד לא אשם. כותב על כך מתי גולן (גלובס 19/2/02): 

"...החולי האמיתי, הגדול, הנורא של צה"ל, שהוא אבי כל האסונות, המחדלים והכישלונות: אי הפקת לקחים... אם הצבא לא ממש אשם, אז גם אין צורך להפיק לקחים... 

...אסונות החוזרים על עצמם. זכור מקרה האנטנה שהייתה מוצבת על זחל"מים והייתה מחשמלת חיילים כאשר באה במגע עם חוטי מתח גבוה. כשחייל אחד נהרג אמרו שיעטפו את האנטנה בחומר מבודד. חייל שני נהרג, אמרו ששכחו לבצע את הבידוד. חייל שלישי נהרג, אמרו שעדיין לא בודדו. 

...כל האנרגיות של הצבא מופנות לטיוח, למה שקרוי 'כיסוי תחת'. וזה עובד." 

כדי לייעל את צה"ל צריך לקצץ בשכר אנשי הקבע ובגמלאות השמנות

במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים עמדו הוצאות הביטחון המקומיות (תקציב הביטחון למעט הסיוע האמריקאי) על כ- 33 מיליארד שקל. הוצאות השכר והפנסיה מרכיבות את רובו של סעיף זה, כמעט 60%, ויתכן שאף למעלה מכך אם נוסיף עלויות תנאי שירות המסתתרות בסעיפי תקציב אחרים כגון לימודים, חופשות, רכב צמוד, דלק וכדומה. כלומר, מדובר על 19 מיליארד שקל לפחות. 

כאשר מבקרי הצבא מדברים על קיצוץ כוונתם קרוב לוודאי ל- 10%. חיסכון שנתי צפוי של כ- 1.9 מיליארד שקל במקרה הטוב. מכך לא תיוושע כלכלת ישראל. 

"קיצוץ" היא שיטת ייעול של פוליטיקאים עצלנים ואינטרסנטים. צה"ל ראוי לשינוי עמוק יותר, שינוי מבני שממנו תיגזר מערכת שכר וגמלאות חדשה. רק שינוי מבני יוכל להביא לקיצוץ של עשרות אחוזים בתקציב הביטחון, ובין היתר בהוצאות השכר והגמלאות. 

צה"ל מקצץ בתקציבו באופן קבוע בשנים האחרונות

"...צה"ל מקצץ בתקציבו כמו הבלש שמחפש אחר כלי הרצח מתחת לפנס... כלומר, הוא מקצץ במקום שקל לעשות זאת, לא במקום שצריך... קיצוץ בשרירים במקום בשומן, כי השומן הוא של המקצצים עצמם. הם וחבריהם המפקדים הבכירים בצבא הקבע. 

...יש בצה"ל מאות אנשי קבע בלתי נחוצים, שתנאי השכר שלהם מכלים כל חלקה תקציבית טובה. בזה לא נוגעים... תנאים והטבות שאין כמותם במגזר הציבורי. וזה לא רק לאנשי קבע קרביים שהם המיעוט, מדובר בעיקר בקציני מטה, יושבי משרדים. זה השומן. בזה, כאמור, לא ממש נוגעים. 

אז מקצצים בשרירים שהם החיילים הלוחמים, גם בשרות הסדיר וגם בשירות המילואים. מקצצים להם בתרופות, באוכל, בכל מיני זוטות, הערך הכספי של קיצוצים אלה הוא מזערי, שולי... עושים זאת כדי ליצור לחץ ציבורי על הממשלה. חיילים רעבים. חיילים קופאים מקור... 

...החיילים רעבים משום שקציני הקבע שבעים. לחיילים קר משום שלקציני הקבע חם ונעים... התוצאה היא הרס המוטיבציה של השרירים והמשך טיפוחו של השומן, שגם זה, כידוע, מחליש את השרירים." 

(מתי גולן, גלובס 11/3/03). 

"קיצוץ בתקציב צה"ל יפגע בביטחון המדינה" (שאול מופז 3/3/03) 

נהפוך הוא: תוספת תקציב לצה"ל תפגע בביטחון המדינה. 

ממשיך מתי גולן (גלובס 4/3/03): "...לוּ עמד בראש מערכת הביטחון אזרח שמבין משהו בתקציב ובניהול, אדם שלא גדל בתוך המערכת הצבאית הדשנה, הוא היה אומר שדווקא "תוספת תקציב לצה"ל תפגע בביטחון המדינה. או, לחילופין: "קיצוץ בתקציב צה"ל יחזק את ביטחון המדינה"... הגוף שקרוי צה"ל קיים כבר למעלה מ-50 שנה... לא בוצעה בו שום תוכנית התייעלות רצינית. הדרך לפתור את כל הבעיות הייתה, מאז ומתמיד: עוד כסף... והדרך להשיג את הכסף הייתה, תמיד, על ידי האיום שאם הכסף לא יינתן, הביטחון בסכנה... כך נוספו לצה"ל שכבות אדירות של שומן, המאיימות למוטט אותו. 

בתוך זעקות השבר על הסכנה הביטחונית, הם ידעו להעלות, להגדיל ולרומם ולפאר בצורה מעוררת השתאות את תנאי השכר שלהם ואת ההטבות הנלוות אליהם. 

...צה"ל הוא צבא עשיר. רק בצבא עשיר אפשר לשלם את המשכורות וההטבות שמקבלים קציני הקבע... בעיקר הלא-קרביים... משכורות גבוהות, פנסיה שאין כמותה, מכוניות מפוארות עם נהגים...גם לדרגים הנמוכים, אבטלה סמויה. 

...לעומת זאת, ידעו קציני הקבע למי לא לתת: לאנשי מילואים, לקצינים קרביים שבניגוד לאנשי הקבע, השירות שלהם מבוסס על התנדבות והקרבה... אינם זכאים, למשל, לביטוח חיים כמו עמיתיהם מהקבע... כדי לקבל בצבא צריך להיות קרוב לצלחת, לא לשדה הקרב. 

...צה"ל הוא צבא עשיר ושבע, ומשום כך הוא כבד ולא יעיל. על כל מבצע מוצלח של צה"ל, יש עשרה מבצעים כושלים ותאונות בהם מקפחים צעירים את חייהם ללא צורך... צבא שמן הוא צבא עייף, צבא עשיר הוא צבא לא אכפתי... אסור בשום פנים לתת לו יותר כסף... צריך להביא מייד מנהלים מקצועיים שייעלו את צה"ל..." 

יחידות העילית האיכותיות של צה"ל הן חוד החנית במלחמה

הכושר המוכח של צה"ל להפעיל יחידות עילית קטנות במבצעי איכות כגון אנטבה, חיסול מבוקשים,או פשיטות מעבר לקווי אויב, אין לו קשר להפעלת מסגרות צבאיות גדולות במלחמה, כפי שהוכח בשלוש המלחמות האחרונות. 

"...בשלוש גזרות הלחימה [מלחמת שלום הגליל] הומחש שוב ושוב, כי למפקדי חטיבות ואוגדות אין יכולת מקצועית מספקת כדי לשלוט בעוצבותיהם ולהפעילן ביעילות סבירה, וכי יכולת מצביאותית לשלוט ולהפעיל מסגרת גדולה ופיקוד מרחבי אינה קיימת בצה"ל כלל..." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים). 

בקצונה הזוטרה והבינונית טמון הסיכוי לרפורמה בצה"ל

סיכוי קלוש. הדרך היחידה העומדת בפני קצין צעיר להתקדם, היא לקבל את כללי המשחק של המערכת, הדרך האחרת – לפרוש. הקצין המתמיד בצבא קבע מתאים באופיו למערכת, הוא שותק כאשר הבכיר מדבר, לא תמיד מְפָּחַד או מכבוד, אלא מתוך חשבון תועלתי קר. אלוף ישראל טל תיאר את תהליך אילוף הקצינים בהרצאה שנשא ב- 24 באפריל 1979: 

"קצינים בדרגות סרן-רס"ן, חדורי להט נעורים ונאיבים, מאמינים כי הם יישפטו לאור הישגיהם. בהיותם חסרי ניסיון ביורוקרטי הם ינסו להפעיל מחשבה ביקורתית ומקורית. במידה שהם לא ילמדו מהר ללכת בין הטיפות של השרירות, הבינוניות והאינטריגה ולהסתגל לטמטום ולקנאה... כי אז יגלו עד מהרה כי הם פוגעים בהרמוניה הביורוקרטית המקודשת, שבעיני מרבית הרמטכ"לים מהווה חזות הכל: אמצעי להתנשאות, טיפוח קונפורמיזם עקר והנצחת שתלטנות. אם קצינים אלה לא יתפסו, כי אסור לפגוע בהרמוניה ובפינוק הביורוקרטי – כי אז הם ייפלטו עד מהרה מהמערכת הצה"לית שאינה סובלת חריגים. אם הם יצליחו להאריך ימים בארגון... כי אז יגיעו בסופו של חשבון, ולאחר שנים רבות של אילוף, לדרגת אלוף; ואז כמובן, אין לצפות מהם יותר לחשיבה יוצרת..." 

מעגל קסמים של אימפוטנטיות מערכתית מנציח את עצמו... ו"מקלקל" את הקצינים. הם חייבים להיות חסרי אונים כדי שהמערכת לא תקיא אותם החוצה. 

הרוטציה בתפקידים תורמת לפיתוח קצונה גמישה, היכולה למלא תפקידים שונים, בעלת ידע מקצועי רחב והתנסות בפיקוד על מערכות שונות

מרבית תפקידי הקצונה הם בתחום התקורות ולא בתפקידי פיקוד על יחידות לוחמות (מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה). הלחץ לקבל "פיקוד" לעומת מיעוט התפקידים הזמינים גורר לחץ לרוטציה מהירה. כך הפכה קדנציית הפיקוד לקצרה מאד יחסית לצבאות זרים, במקרים רבים אפילו שנה בלבד. מתוך השנה "ברוטו" מוקדשים החודשים הראשונים ללימוד התפקיד, והאחרונים לפעולות שתדלנות לקראת המינוי הבא... כמה זמן כבר נשאר "להתנסות בתפקיד"? מה עוד שחלק ניכר ממעט הזמן מתנסה המפקד בפעילות ביטחון שוטף, בין אם הוא מפקד חי"ר או מפקד תותחנים, ובחלק אחר עליו להכין את היחידה לביקורות כוננות, עליהן הוא יודע מראש (גם אם הן "ביקורות פתע")... 

כמה זמן נותר למפקד להתכונן למלחמה אמיתית? מי מהקצינים ינסה להתמודד עם בעיות של דוקטרינות לחימה, הצטיידות וארגון, דרישה לאימונים אינטנסיבים? מי שיעמוד על כך יחרוג מנורמת "הראש הקטן", עלול לקבל סטיגמה של "עושה צרות" ולקרב את סוף הקריירה הצבאית שלו... 

מרחיב על כך אל"מ מיל. עמנואל ולד ( קללת הכלים השבורים): 

"...הרוטציה הפכה לריטואל מקודש הנשמר בקנאות, כיוון שהוא משרת את צורך הקידום [בלבד]... בתי הספר הצבאיים מלמדים הכל חוץ מאסטרטגיה וטקטיקה; לכן, האפשרות היחידה של מפקדים [היא] ללמוד... באופן מעשי [בשטח]... אלא שגם הזדמנות זו מוחמצת בגלל משך הקדנציה הקצר ואופי ההתנסות הנרכש במהלכה. 

...בפועל סובבים קצינים במעגל במסווה העמדת פנים של... רוטציה ומנסים לעבור מינימום של תחנות, של שהיה בהן ושל הסתבכויות בין קידום [לקידום]... העמדת פנים של "התנסות"... הם מתנסים לראשונה בהפעלת אוגדה במלחמה..." 

יש להעניק הטבות לחיילים משוחררים שמעוניינים ללמוד או לרכוש דירה

כאשר צה"ל יהיה צבא מקצועי מתנדב, חיילים יקבלו שכר גבוה עבור שירותם הצבאי. ככל שתפקידם יהיה קרבי יותר יזכו לשכר גבוה יותר. חיילים שיפרשו לאחר תום הסכם השירות בצה"ל ולא ירצו להאריכו, יוכלו בקלות יחסית לממן לעצמם לימודים גבוהים, מכספים שחסכו. 

בעידן החדש בו צה"ל יהיה צבא מקצועי, ירכשו חיילים רבים, ובייחוד קצינים, השכלה אקדמית במסגרת שירותם הצבאי. 

אין צורך לחלק הטבות ולהפלות בין חיילים שבחרו ללמוד לאחר שירותם הצבאי לבין חיילים משוחררים שבחרו לעבוד או להקים עסק. 

אין להפקיד את השמירה על בסיסי צבא בידי חברות פרטיות

בעקבות אחת מגנבות הנשק הגדולות בתולדות צה"ל כתב עו"ד קובי סודרי ששרת כראש מדור ביחידה המרכזית של מצ"ח (מעריב 7.2.06): 

"...שוכן לו כאילו בסיס צבאי, מוקף בכאילו גדר. בבסיס יש כאילו חיילים, שלהם יש כאילו מפקדים והדברים היחידים שהם לא כאילו הם עשרות כלי נשק, שמאופסנים במחסן שעליו אין אפילו כאילו שמירה, ומי שמכיר, רק במעט, את ההוויה הצבאית, יודע שהתיאור המגוחך הזה מתאים לעשרות, אם לא למאות בסיסי צבא נוספים שפזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ... לא צריך להיות עבריין מתוחכם מידי כדי לפרוץ לבסיס של צה"ל ולגנוב משם נשקים... הקצינים האחראיים רשלנים וחסרי אחריות... תמיד יש מישהו אחר שאחראי ואשם." 

"תקציב הביטחון קוצץ..."

"...בשנים 2003-2005, מתברר, מנהיגנו הרצינו מבט למצלמות... נאנקו קלות... והחליטו בקושי רב על קיצוץ תקציב הביטחון. בתכלס, סגר שרון עם משרד הביטחון והאוצר, מאחורי גבן של הממשלה והכנסת, על תוספות של מיליארדים. מבקר המדינה מצא שתקציב הביטחון של 2004 הגיע בספרים הרשמיים ל- 46.8 מיליארד שקל. בפועל, זרמו לקופת הביטחון 58.5 מיליארד. מדהים... מי שקרא השבוע את דו"ח מבקר המדינה על תקציב הביטחון, יכול להבין עכשיו את גודל הבלוף." (משה פרל, מעריב 2.9.05). 

להלן עוד נתונים רשמיים על תקציב הביטחון (מיליארדי שקלים). זכרו: אין שנה שלא דובר בה על "קיצוץ תקציב הביטחון":

תקציב מעודכן לסוף שנה

תקציב מקורי

שנה

38.3

33.9

1999

40.8

36.2

2000

42.5

37.0

2001

42.9

40.7

2002

45.6

41.1

2003

46.2

41.9

2004

53.5

47.2

2006

55.1

53.5

2007

57.3

53.8

2008

57.1

52.2

2009

60.8

55.3

2010

 

הוועדה לרפורמה בשירות המילואים

החל משנת 2008 ישרתו מילואימניקים רק 14 יום בשנה. "המהפכה" (יש סעיפים נוספים) גובשה על ידי ועדה בראשות פרופ' אבישי ברוורמן. על פי ההחלטה, חיילי המילואים יערכו פעילות מבצעית רק אחת לשלוש שנים. ביתר השנים "יתאמנו". 

כדי להבין מדוע הכנסנו את המילה יתאמנו במירכאות כפולות, הבה נבדוק כמה ימי אימונים נטו נשארים מאותם 14 יום: 

ביום הגיוס וביום השחרור לא מתאמנים (במקרה הטוב, יש בערב הרצאה על עזרה ראשונה...). ב- 14 ימים יש תמיד שתי שבתות ושני ימי שישי – קודש למנוחה. חצי מהחיילים מקבלים אישור לצאת הביתה ביום ה' בערב, המחצית השנייה מקבלת אישור לחזור לבסיס ביום א' בצהריים (כלומר... בערב). בערך לשליש מהחיילים יש "סיפור" טוב למה הוא צריך "לקפוץ" הביתה או לעסק לכמה שעות שבעצם שורפות יום שלם. 

נשארנו למעשה עם 7 ימי מילואים נטו במקרה הטוב. זאת מבלי שנכנסנו לעובי הקורה מה באמת עושים באותם שבעה ימים שחלקם מתבזבזים על המתנה (עד שיגיעו המטרות למטווח... עד ששטח האש יתפנה מאימון של יחידה אחרת... עד שיזיזו את הכלים שנתקעו... איפה לעזאזל הנהגים?... ולאן נעלם הג'ינג'י עם המפתחות?). 

יחידת החילוץ 669 של חיל האוויר

מידי פעם מתגנבות לתקשורת ידיעות עובדתיות שסודקות את צמרת המיתוסים. יחידת החילוץ 669 יחידת עילית – אין עוררין. ההיגיון מסרב להאמין שבצבא שבנוי על חובבנות יתקיימו איים של מקצוענות. אולי. נדיר. 

באפריל 2005 חילצה היחידה מטיילת ברמת הגולן. מלי רייכמן ז"ל. המחצית הראשונה – החילוץ, עבר בשלום. השלב השני – הטיפול הרפואי על ידי רופאי היחידה גרם על פי הדיווח למותה. 

מעריב מצטט (הילה אלרועי דה-בר 15.6.05) רופאים בכירים על חובבנות רופאי היחידה: "...רופאים בכירים טוענים כי הרופאים הללו [רופאי המילואים של היחידה] לא מיומנים מספיק, והיחידה מתחקרת את עצמה ולא מפיקה לקחים. [רוב] הרופאים שעושים מילואים ביחידה אינם בעלי ניסיון בטיפול בפצועים על בסיס יומיומי... אלא בעלי התמחויות שונות (גניקולוגים... רופאי משפחה...)... רופא בכיר טוען: מדובר ביחידה שמתנהלת בצורה בעייתית, ללא תחקור מעמיק והפקת לקחים רצינית של אירועים ." 

האם מישהו יעלה בדעתו, שמאמן קבוצת כדורסל יעלה למגרש, שחקן שהתמחותו כדורעף? בצבא זה אפשרי. תגובת דובר צה"ל שגרתית: טפיחה עצמית על השכם: "...יחידה מהטובות בעולם... כשרות מקצועית... מתורגלים ונבחנים...". בכך נסגר העניין... עד ליום הכיפורים הבא. 

צבא מטבעו "אוהב מלחמות"

תזה הפוכה מציג חוקר המלחמות דר' מיכאל ברונשטיין: "...יש אמת בהשערה זו אך היא די פרימיטיבית. נכון הוא שבצבא יש אנשים שאוהבים קרבות... אולם הצבא כארגון איננו שש למלחמות, כי במלחמות מקבלים קידום לפי ההישגים, וכל ארגון מעדיף להעניק קידום לפי הוותק". 

ייתכן שזה המקור להתבטאויות של קצינים בכירים בשנים האחרונות ש"אין פיתרון צבאי אלא מדיני"... 

ההסבר חלקי כי במלחמה גם נהרגים חיילים וגם מקדמים קצינים בדרגה וגם אלו חלק ממערך השיקולים. לעומת זאת, מלחמה היא שעת מבחן אמיתית ובהחלט קיים חשש לכישלון שאי אפשר יהיה להסתירו. 

אגדת "צבא העם" 

בניגוד למיתוס "כל העם צבא", מסתבר שצה"ל, אפילו בחיתוליו, לא היה בדיוק "צבא העם". ערב מלחמת השחרור ובמהלכה, רק חלק מהנוער שירת ביחידות הלוחמות של הפלמ"ח והאצ"ל. בעיצומו של הקרב לכיבוש יפו (ע"י האצ"ל), בילו צעירים רבים בבתי הקפה של תל אביב. כ- 2 קילומטר צפונית לאזור הקרבות... סביב כיכר מוגרבי, בן יהודה ואלנבי... ליקקו גלידה. בתקופה הזכורה כהרואית ביותר, שלחו לא מעט מההורים האמידים את בניהם לחו"ל עד יעבור זעם. 

במחצית שנות האלפיים עומדות ההערכות למספר היהודים שלא יתגייסו, בתוספת המגויסים שישוחררו מהצבא מסיבות שונות במהלך השירות על כ- 40% משנתון הגברים שמגיעים לגיל גיוס. רוב הבנות לא יתגייסו, או שישוחררו במהלך השירות הצבאי. הרוב המכריע מבין אלה לא ישרתו אפילו יום אחד במילואים. בשנת 2000 רק אחד מתוך 5 גברים (מתחת לגיל 45) שירת במילואים אפילו יום אחד. רק אחד מכל 22 גברים שירת יותר מ- 26 יום בשנה. 

(הנתונים מתוך ספרו של עופר שלח "המגש והכסף"). 

במבט קדימה התמונה משחירה: כל ילד שני שנכנס למערכת החינוך הוא ערבי או חרדי. מספרים אלה ונתונים סטטיסטים רשמיים דומים, מתעלמים ממספר גדול של חיילים וחיילות ששוהים בצבא, אבל בפועל הצבא כמעט ואינו זקוק להם. הם אינם מועילים וקרוב לודאי שאף מזיקים בהעמיסם על המערכת עול מיותר. 

במרוצת השנים חלו התפתחויות המצדיקות בחינה מחדש של שיטת הגיוס ושל מבנה מערך כוח האדם ותנאי העסקתו: כתוצאה מהתפתחויות דמוגרפיות נוצר עודף של מועמדים לגיוס, והולך וגדל מספרם של החיילים שצה"ל אינו זקוק להם לשירות חובה, ואף לא לשירות מילואים; במקביל, בשל התפתחות הטכנולוגיה הצבאית והשינויים באופיין של המטלות הצבאיות, גברו הדרישות לכוח אדם מקצועי, מיומן ובעל ניסיון מעשי הנרכש תוך כדי שירות ממושך, והולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא עשויים למלא ביעילות מתקבלת על הדעת... בקרב חיילי החובה והמילואים יש סימנים לירידה במוטיבציה, ואצל המשרתים בצבא קבע גוברת התייחסות לשירות הצבאי כאל עיסוק לכל דבר, מקום עבודה אחד מיני רבים. 

למרות שהאטוס "כל העם צבא" רחוק ומתרחק מהמציאות, צה"ל הוא עדיין צבא של העם וממלא תפקיד בזהות הלאומית הישראלית.