supporters heading
1. רשימת תפוצה
הרשם וקבל עדכון על כל כתבה חדשה באתר - מיד עם פרסומה.
2. פייסבוק
הצטרף לקבוצת ‘קו ישר’ בפייסבוק.
3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק 
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר. 
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון

 

תרום לנו

 

ארכיון כתבות קודמות

 

כאן המקום לתגובות כלליות ל"קו ישר" שאינן תגובה ישירה לכתבה מסוימת.

שלח תגובה לאתר >>

 

ממשלת ישראל גייסה הלוואה...

ממשלות מגייסות הלוואות לכאורה. הפוליטיקאים באותה עת מקבלים למעשה מענק! מבחינתם התקבל מענק משום שהחוב לא ייפרע בקדנציה שלהם. המענק מניב להם תועלת פוליטית מיידית אך ההחזר, בעתיד, אינו בעיה שלהם.

הדמוקרטיה יוצרת איום מתמיד על המשך השלטון ומחייבת את השליטים לדאוג, קודם לכול, לשימור כוחם לקדנציה הבאה. שרידות היא שם המשחק. כסף הוא כוח, אנרגיית שרידות, ולכן כמעט כל הוצאה תיבחן על פי שיקולים פוליטיים קצרי טווח. השלטון יעדיף השקעות שתורמות לבניית כוחו הפוליטי וישתדל "לבזבז" פחות על פיתוח המדינה אם הוצאה זו אינה תורמת "גם" לפוליטיקאים..

"הלוואות" הן כסף קל עבור פוליטיקאים. החלופה, גיוס כסף באמצעות מיסוי עלולה לחבל בשרידותם הפוליטית. העם שונא מיסים. כאשר פוליטיקאים מקבלים "הלוואה", הם משתדלים לפזר את הכסף ליעדים בהם השפעתו על הציבור מהירה ומעניקה תחושת שגשוג מיידית – הקדנציה קצרה מכדי לתכנן לטווח ארוך. לשרוף את הכסף כאן ועכשיו.

 

מדינה צריכה לקחת הלוואות מהציבור באמצעות הנפקת אגרות חוב (אג"ח), כך יתחלק נטל ההוצאה בהווה גם על פני הדורות הבאים

בעידן החדש אסור יהיה לממשלה להנפיק אג"ח או לקחת מילוות לזמן ארוך. תקציב המדינה ימומן רק ממיסים. כאשר מדינה מוכרת אגרות חוב, היא למעשה מוכרת למשקיעים זכות לקבל חלק מהמיסים שייגבו מילדינו בעתיד. ממשלה לא יוצרת ערך כלכלי באמצעות הכסף; ערך שמפירותיו תוחזר הקרן בתוספת ריבית. הפוליטיקאים משתמשים ברוב הכסף, כבר השנה, לחלוקת הטבות ו"השקעות" קצרות מועד כדי לקצור תועלת פוליטית בטווח הקרוב. פוליטיקאי לא מתעניין בטווח הארוך – הבחירות הקרובות הן בטווח הקצר, בעוד שנתיים-שלוש...

חברה פרטית שמנפיקה אג"ח יוצרת באמצעות הכסף שגויס נכסים כלכליים מניבים – מקימה מפעל, רוכשת חברה אחרת, משקיעה במחקר או בפיתוח נדל"ן. אם החברה לא תצליח לשכנע את המשקיעים-המלווים ואת חברות הדרוג (חברות שמתמחות בדרוג איכות האג"ח) – האגרות לא יימכרו, או יתומחרו בריבית גבוהה כדי לפצות על סיכון היתר שבהשקעה.

 

ראש הממשלה הוא הסמכות הביצועית העליונה בדמוקרטיה הישראלית

בדמוקרטיה הישראלית אין לראש הממשלה כמעט שום סמכות ביצועית. היחידים שסרים כנראה למרותו ללא ערעור הם עובדי לשכתו, כולל המזכירה והנהג. אף שר אינו כפוף לו. אפילו לא שר הביטחון והצבא.

כאשר כתוב בעיתון כי "ראש הממשלה הורה לשר החוץ..." או "ראש הממשלה הנחה את הרמטכ"ל..." זו הודעה שנוסחה על ידי הדובר. חוקית, ראש הממשלה לא יכול "להורות" או "לדרוש". אין לו סמכות להורדת פקודות לשום שר. שר רשאי לסרב.

רק הממשלה בישראל מוסמכת לקבל החלטה מחייבת. וזה, כמו במקרים רבים, סיפור של "תן וקח", לחצים, איומים, פיתויים. יש כמובן משקל מעשי רב לבקשתו של ראש הממשלה, ולאישיותו – הוא יכול להימנע מלהעלות נושא לדיון בממשלה וכך לתקוע אותו, הוא גם יכול להתפטר ולהטביע את כל שריו... גם מצב הפוך אפשרי ושכיח: מבנה הקואליציה יכול לשתק ראש ממשלה – כל אחד מושך את העגלה לכיוון אחר...

 

הפוליטיקאים בישראל מושחתים. הם מייצגים עם מושחת

"מושחתים נמאסתם" היא סיסמא העולה מידי מספר שנים...

התפלגות האוכלוסייה במדינות העולם, במונחי תכונות, דומה. פערי ההתנהגות נובעים מכללי משחק שונים בכל מדינה ופחות מהבדלי תרבות, מסורת, מנהגים והיסטוריה. אם כללי המשחק הכלכלי, לדוגמה, מעוותים לאורך שנים רבות – התנהגות הפרט, התואמת לכללי משחק אלה, הופכת למנהג מסורתי... 

העם בישראל מרמה את מס הכנסה ויוצר הון שחור לא בגלל שאנחנו עם מושחת. מחקרים בעולם מראים כי שיעור העלמות המס גדל ככל שמעורבות הממשלה במשק עמוקה יותר והיקף האיסורים נרחב יותר. אנשי מכירות בסופרמרקט, בברית המועצות לשעבר, היו מושחתים – הסיבה אינה אופיו של העם הרוסי, אלא הבעלות הממשלתית על חנויות המזון והשיטה הכלכלית הריכוזית שם. שיעור העלמות המס בגרמניה נחשב לגבוה באירופה – גביית מיסי עתק למימון מדינת הרווחה הגרמנית, הופכת את הגרמנים למושחתים.

ה"מודל השבדי" מוכיח שלבני אנוש התנהגות דומה ותגובות זהות בכל מקום בעולם בו כללי המשחק דומים. השבדי אינו שונה בהתנהגותו מהישראלי או מההודי אם מערכת התמריצים והחוקים סביבם דומָה. שבדיה רחוקה מלהיות "עם קטן מוקף אויבים", דל באוצרות טבע ו"קולט עליה". שבדיה מיסדה את תרבות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה לדרגה עליונה. שדולות הלובי החברתי וארגוני העובדים מקשים על ביצוע רפורמות במערכת הרווחה. מאבק הכוחות על חלוקת העוגה הלאומית, אינו שונה מאשר בישראל. כל סקטור מושך את השמיכה הקצרה לכיוון שלו על חשבון קבוצות אחרות. מאבק איתנים למרות שאין להם חרדים, הסדר חובות הקיבוצים ונטל בטחוני. כאשר מערכת חוקתית מאפשרת להחרים מפרי עמלו של אזרח עובד ולהעביר לאזרח בטל, הפוליטיקה מגיעה לבסוף לפתרון זהה של המשוואה – התוצאות דומות: הרס מוסר העבודה, ירידה ברמת החיים, מיסוי רצחני, בריחת הון, ירידה לחו"ל של אנשי מקצוע מוכשרים ושל יזמים, שחיתות אישית וציבורית. כן, התיאור מתאים גם לשבדיה (של 2005)!

לפוליטיקאים התנהגות דומה בכל מקום בעולם. כאשר החוקה מאפשרת להם להחרים כסף מאזרחים ולהעבירו לקבוצות לחץ התומכות בהם – התנהגותם דומה. הם משתמשים באותם נימוקי "צדק חברתי" ו"שוויון" להבטחת הקדנציה הבאה. 

שבדים רבים מתרפקים על העבר הרחוק של חברה עם אזרחים ישרים, אשר השתנתה תוך מספר עשורים "לעם של רמאים" (כדברי גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר בפרלמנט השבדי).

הפוליטיקאים בישראל לא שונים מעמיתיהם בעולם. מידת שחיתותם נגזרת מהיקף מעורבות הממשלה במשק ובחברה וממידת ריכוזיות השלטון. כל עוד לא ישתנו כללי המשחק ושיטת המשטר, השחיתות תחגוג. השינוי בכללי המשחק בעידן החדש ימגר את רוב רובה של השחיתות הממסדית. 

יש פן נוסף למושג "שחיתות" – מעבר להעלמות מס וקבלות פיקטיביות – שחיתות של ממש – תשלום שוחד לפקידי ממשל: החל מהפקיד, דרך השוטר ועד לראש הממשלה עצמו. הפוטנציאל לשחיתות ושוחד (הידוע בשמו הטורקי – בקשיש) ניזון מהצורך ברישיונות, אישורים, היתרים והמבוכים הנוצרים עם הרגולציה המתרחבת. כל חוזה כלכלי עם גוף שלטוני אוצר בחובו פוטנציאל לשחיתות. שחיתות זו מקובלת ונפוצה ברוב מדינות העולם, בהן קשה לבצע פעולה ללא בקשיש. שחיתות מסוג זה פחות נפוצה בישראל או בארצות אנגלו-סקסיות.

התנהלות הפוליטיקאים נראית "חסרת היגיון"

הגולש באתר, אם הצליח לקרוא כבר מספר פרקים, ודאי משתומם כיצד קורה שהסקטור הפוליטי ומנגנון הפקידות הממשלתית פועלים בחוסר תבונה כה קיצוני, "חסר היגיון".

לא כך. הסקטור הפוליטי על מרכיביו פועל בהיגיון רב בהתאם למערכת האילוצים והחוקים שמכתיבים את כללי המשחק. כך בכל העולם. ברוב המקרים הם מקבלים את ההחלטות שמניבות את התועלת המירבית לשרידותם הפוליטית. הגיון רב מנקודת ראותם הצרה. כך למעשה נוהג כל אחד מאתנו בחיי היום יום בעולמו המצומצם, אך בניגוד לפוליטיקאים – לכל אחד מאתנו יש השפעה אפסית.

הבעייה מתעצמת כאשר צורת המשטר במדינה מעניקה כוח רב (כלכלית וחברתית) לממסד הפוליטי. במקרה זה השלטון מזיק למדינה עד כדי פשיטת רגל ועוני המוני. כך קורה במדינות מושחתות באפריקה, כך קרה ברוסיה הקומוניסטית.

 

עוד על "הפוליטיקה הישראלית המושחתת":

100 שנים לפני שמרכז הליכוד והוועדה המסדרת במפלגת העבודה נולדו, תיאר הסופר וההוגה אחד-העם, אבי "הציונות הרוחנית" את העתיד להתרחש בפוליטיקה הישראלית. הוא כמובן לא היה נביא, אלא ידע והכיר את הדינאמיקה של השיטה הדמוקרטית המקובלת, שגרסה מעוותת שלה אומצה במדינה היהודית.

להלן קטעים מהמאמר "יחיד ורבים" שפורסם לפני למעלה ממאה שנים:

"על הרוב, הם [נבחרי העם] אינם עולים לא בשכלם ולא במידותיהם על אנשים בינוניים מן השוק. וזה לפי שהבחירות תלויות בהרבה דברים חיצוניים, וביניהם גם שוחד ממון ושוחד דברים. ונמצא גורל העם וארצו נתון בידי אנשים שאינם מוכשרים לכך...

בהתאסף הרבה אנשים לשם מטרה אחת כולם יורדים למדרגת הטופס האנושי הבינוני, ותכונותיו הפרטיות של כל אחד  בטלות הן לפי שעה. אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו; אם רחמן הוא, רחמיו נכבשים...

הנבחרים אינם בני חורין לשפוט כל עניין לפי הכרתם הפנימית, כי בדאגם תמיד לגורלם בעתיד, בבוא העת לעמוד שנית על הבחירה, הרי הם נושאים עיניהם בכל שנות עבודתם אל הגדולים והעשירים שבמקום בחירתם...

בהיות הממשלה יכולה להתקיים רק כל זמן שיש לה רוב בבית הנבחרים, משתמשים בני הרוב בכוחם זה להנאתם הפרטית. כל אחד מהם משתדל להשיג מאת הממשלה פקודות ופרנסות בשביל מכריו ואנשי בריתו, אף אם אינם מוכשרים לדבר. והמיניסטרים מוכרחים לקבל בסבר פנים יפות כל הבקשות האלו ולהבטיח לכל אחד מה שליבו חפץ...

אין שום תחבולה להרים בית ועד גדול, אפילו של חכמים, למעלה ממדרגתה של אסיפת המוניים, וכל ההחלטות היוצאות מתוך רוב דעות של איזו אסיפה הן בהכרח פחותות בערכן מאלו שיוצאות מתוך מוחו וליבו של איש מצוין אחד...

בהתמעט מספר הנבחרים יהיו גם הבוחרים זהירים יותר בבחירתם וישתדלו לשלוח לבית הפרלמנט רק אנשים מהוגנים בראויים לאותה איצטלא".

 

הממשלה ושריה מייצגים את העם ואת האינטרס הלאומי

ל"עם" אין נציגים. מטיב להגדיר זאת ערן בר-טל (מקור ראשון, 9.1.04):

"...השיטה השלטונית בישראל הופכת את השרים לנציגי סקטורים ולא לנציגי העם. אם שר החקלאות הוא נציגו של האינטרס החקלאי ושר החינוך הוא נציג האינטרס של ארגוני המורים ושר הביטחון הוא נציג האינטרס של משרתי הקבע, הרי שאין מי שייצג את האינטרס הלאומי..."

 

הכנסת חייבת לייצג את העם על כל חלקיו

במשטר פוליטי בו המדינה ידה בכול – בוחשת עמוקות בכלכלה ובחברה – פועל השלטון לפי לחצים. "העוגה" מחולקת לפי לחצים של שדולות, סקטורים, אנשי עסקים וכוהני דת. מטרת חלק ניכר של החקיקה היא הסדרת ההטבות והזכאויות. במשטר כזה יש חשיבות למספר הנשים בכנסת, מספר החרדים או הערבים, ייצוג לאשכנזים ולמזרחיים, חברת חשמל ותעשייה אווירית, תימנים ומרוקאים, חברתיים ואנשי הון. צריך "ייצוג" של כולם אחרת קיים חשש שחס וחלילה מישהו יקופח במאבק המתמיד על חלוקת ה"עוגה".

בעידן החדש לא תהיה "עוגה לחלוקה". האזרח יחיה מפרי עמלו. הסקטור הציבורי יהיה מצומצם והמיסוי נמוך. תחת כללי המשחק החדשים לא תהיה חשיבות "לייצוג" כל חלקי העם בכנסת. כוחם של הפוליטיקאים לנצל את השררה להזרמת כסף לתומכיהם יתבטל.

בתנאים אלה תכיל הכנסת את הטובים והמוצלחים. יהיו בה ח"כים שיצליחו לשכנע את המצביעים בכישרונם, בעומק הגותם, בשיקול דעתם וביושרם. זאת החלופה לעסקנים האפורים שכמעט ולא עשו דבר ראוי לציון בחייהם פרט לעסקנות ולחקיקת חוקים שתכליתם פיזור כסף ציבורי במסווה של "ייצוג חלקי העם".  

תגובת גולש (י. רסלר): "בתנאים אלה תכיל הכנסת את הטובים והמוצלחים"... לא צריך להיסחף! בכל מקרה הפוליטיקאים יהיו פוליטיקאים – אנשים שכוחם בדברנות וביחסי ציבור, ולא בכושרם האינטלקטואלי... "עומק הגותם"... הצחקת אותי שוב! בכל מקרה הם ייבחרו בזכות כישרונם להפיץ דמגוגיה זולה למכנה המשותף הנמוך ביותר! הפוליטיקאים יהיו תמיד אותו חרא, אבל רצוי להפקיד בידיהם פחות סמכויות וכסף. זה לא יעשה אותם לטובים יותר, אלא לקצת פחות מזיקים...

 

"צריך להקים מועצה לאומית למלחמה בשחיתות"

זו הצעתה של העמותה לאיכות השלטון (מאי 2005). ולמי הופנתה ההצעה? אל ראש הממשלה אריאל שרון. על פניה זו הגיב מתי גולן (גלובס): "דומה הדבר אילו פנו לאל-קפונה, בשיקגו, להקמת יחידה למלחמה בפשע המאורגן..."

היה ותוקם המועצה הלאומית למלחמה בשחיתות, יהיה לה בוודאי וועד מנהל... ומי ימונה לדירקטוריון? ...פוליטיקאים ו"אישי ציבור" מטעמם... מנכ"ל המועצה יהיה חבר מרכז הליכוד, הסגן מש"ס ושבעת היועצים ממפלגת העבודה... חברי הדירקטוריון יטוסו מידי פעם לסיור לימודי בסיציליה על חשבון משלם המיסים...

הדרך היחידה למלחמה בשחיתות ממסדית היא שינוי שיטת המשטר ולא "החלפת התחתונים של מחלקה א' בתחתונים של מחלקה ב' "

מספרים על רס"ר שעמד לפני פלוגת טירונים בתרגיל ממושך בשדה. שבוע שרבי באוהלים וללא מקלחת. בעיצומו של מסדר הבוקר שאג הרס"ר: "חיילים, היום יש בשורה טובה – מותר להחליף תחתונים. לאחר דקת שמחה אצל החיילים המיוזעים, הוסיף: "מחלקה א'  מחליפה תחתונים עם אלה של מחלקה ב' ..."

 

השלטון משקף את העם - אם אלו פני המשטר - מגיע לנו...

בעידן החדש יהיו עיסוקי הממשלה רק שבריר מהיקפם הנוכחי. פשוט, לא יהיו ג'ובים לחלוקה. שר החקלאות (ישראל כץ 2003) לא יוכל לבצע מינויים פוליטיים במועצה לענף הלול כי פשוט לא תהיה מועצה כזאת וגם משרד החקלאות לא יהיה קיים... משפחת שרון לא תוכל למנות "ידיד" ליו"ר מועצת המנהלים של מפעל הפיס כי הממשלה לא תעסוק בהימורים... עומרי שרון לא יוכל לאייש את המועצות הדתיות ברחבי הארץ בתומכיו כי לא יהיו מועצות דתיות... ומנכ"ל רשות השידור הממשלתית לא יוכל  למנות את מומלצי השר לתפקידים בכירים כי לא תהיה רשות שידור ממשלתית ולא משרד תקשורת ... ואפילו לא משרד לאיכות סביבה לצורך מינוייו של השר לשעבר צחי הנגבי...

משטר דמוקרטי נשיאותי, בו הנשיא ממנה את חמשת שריו לכהונה ארוכה בת 6 שנים, יתרום גם הוא להפחתת השחיתות בזכות ניתוק התלות במרכזי המפלגות.

 

דרוש חוק שימנע מינויים פוליטיים

חלוקת ג'ובים וצ'ופרים על ידי הפוליטיקאים למעגלי התמיכה הפוליטית הם תוצר בלתי נמנע של שיטת הדמוקרטיה הסוציאליסטית. זו לרוב הסיבה והתכלית האמיתית למעורבותה של הממשלה במשק ובחברה. האידיאולוגיה הסוציאליסטית היא רק הכיסוי הרשמי לכך. לעומת זאת, מרבית הציבור משוכנע שהמדינה אכן צריכה להעניק, לעזור, להגן, לפקח וכו'. קל להוגי דיעות ולפוליטיקאים לשכנע את הציבור שזו הדרך.

חקיקת-מניעה בלתי אפשרית ודומה לניסיון לדרוש מראש המאפיה לאמץ חוק נגד הפשע המאורגן...

רק שינוי שיטת המשטר יכול לשים קץ לחגיגת המינויים. פשוט לא יהיה היצע של ג'ובים – הממשלה כמעט ולא תהיה מעורבת בכלכלה ובחברה. בנוסף,  נשיא חזק שמכהן תקופה ארוכה לא יעסוק במלחמת הישרדות רצופה ושריו לא יהיו כפופים לעסקני מרכז המפלגה.

"... הפוליטיקאי... וגם לא חשוב מאיזו מפלגה הוא מגיע, לא יפסיק למנות, גם אם יישפט ויורשע. הוא לא יכרות את הענף שעליו הוא יושב. הוא יעקוף ויתחמן את המערכת ודו"ח מבקר המדינה עלה על כמה טריקים..." (שלום ירושלמי, מעריב 13.5.05).

 

הכנסת מקבלת החלטות לאחר דיון ובהצבעה דמוקרטית

אין בהכרח קשר בין הדיון הפומבי בכנסת לבין ההחלטה הסופית שמתקבלת בהצבעה. הרוב בהצבעה נקבע, במקרים רבים, לפי המחיר ששולם לחברי הכנסת מאחורי הקלעים. לאחר שהכנסת אישרה את הסכם אוסלו ב', בשנת 1995, על חודו של קול, בעקבות לחץ ופיתוי שהופעלו על ח"כ אלכס גולדפרב, אמר על כך עזר וייצמן: "... אם ח"כ אחד לא היה מקבל מיצובישי – ההסכם לא היה עובר..."

 

אין לסמוך על משאלי-עם – מה העם מבין בנושאים כבדי משקל?

על כך ניתן להשיב בשאלה: מה חברי הכנסת מבינים? ואם הם כבר מבינים, אז מה הקשר בין ההבנה לבין אופן ההצבעה?...

מנגנון הבחירה של מועמדי המפלגה לכנסת אינו מבוסס על מידת ה"הבנה" של המועמד בפריימריס, אלא על כושרו להשתלב ב"דילים". 

משאל-עם מאלץ לערוך דיון פומבי בסוגיה. השוללים והמחייבים מגייסים עדויות, מחקרים, מומחים ועיתונאים להגנה על עמדתם. אזרחים שאדישים לנושא, לרוב לא ישתתפו במשאל. הנושא הופך לשיחת היום במקומות העבודה, במסיבות ובארוחות ליל שישי. וחשוב מכול – קשה לשחד מיליוני אזרחים או לקשור דילים... מנהיגים יאלצו להתאמץ, להסביר, ולשכנע בעמדותיהם. שלא כבהצבעות בכנסת, העם אינו חשוף ומחויב לקבוצות לחץ, עסקנים ולוביסטים.

 

המפלגות מייצגות זרמים אידאולוגים בציבור

יש מאפיינים אידאולוגים משותפים לאזרחים המצביעים עבור מפלגה מסוימת. אולם, נציגי המפלגה לכנסת ומיקומם ברשימה נקבעים בדרך כלל על ידי מנגנון העסקנים של המפלגה ומשקפים את האינטרסים שלהם, את שלל ההטבות והג'ובים המחולקים או המובטחים. אם קיים חשש למיקומו של מועמד "חשוב" - הוא יזכה לשיריון מקומו ברשימה. רק חלק קטן מנציגי המפלגה נבחר בזכות הקו האידיאולוגי שלהם או בזכות פופולאריות בעיסוקם הקודם.

בישראל מקובלת "דמוקרטיה הפוכה" – חברי הכנסת ממנים את אנשיהם למרכז המפלגה בשיטות שונות ואלה חוזרים ומצביעים עבור חברי הכנסת שגייסו אותם... "דיל", "תרגיל" ו"קומבינה" הן מילות המפתח.

סקר שנעשה על ידי מרכז המחקר של הכנסת הראה – מעל ל- 50 אחוזים מהעם מתביישים בכנסת; 86 אחוזים מהאזרחים חסרי אמון בכנסת; 91 אחוז מביעים חוסר אמון במפלגות.

 

השלטון משקף את העם - אם אלו פני המשטר - מגיע לנו...

לא תמיד יש בכוחו של עם לשנות את המשטר. כוחו הפיזי (עריצות המשטרה ומנגנוני החושך) של המשטר הקומוניסטי ברוסיה מנע שינוי במשך 70 שנה. במדינות דמוקרטיות יש לעיתים לשלטון אמצעים לשכנע את האזרחים ש"אין ברירה" וזו הדרך הנכונה. הציבור מאמין לרוב למנהיגות כריזמטית.

רוב הציבור בישראל האמין, שנים לאחר קום המדינה, שעריצות שלטון מפא"י היא הדרך הנכונה להקמת המדינה הצעירה. הציבור קיבל בהבנה מצב בו אי אפשר היה לנסוע לחו"ל בגלל איסור אחזקת מטבע חוץ; עסקים התרגלו לכך שבנק אינו מלווה כסף אלא באישור הממשלה; חנויות ידעו שייבוא חופשי של מוצרים אסור; הציבור האמין שרק לטובתו קיים ערוץ רדיו אחד וחל איסור על שידורי טלוויזיה; ולקבלת קו טלפון צריך להמתין בתור שלוש שנים... אפילו אמירתו של נשיא המדינה אפרים קציר לאחר מלחמת יום הכיפורים – "כולנו אשמים" – נקלטה על קרקע חרושה.

גם ציבור רוטן ומקטר מתקשה לשנות את אופי המשטר, למרות שהוא מחליף, מידי פעם, את המפלגה השלטת בבחירות. הסיבה נעוצה בכוחו של המגזר הפוליטי על עסקניו והנהנים מהטבותיו לשמר את השיטה. "הבאג הדמוקרטי" ובייחוד בדמוקרטיות הסוציאליסטיות הנוכחיות אין כוח השפעה שווה לכל אזרח, כפי שמלמדים בספרי האזרחות בבית הספר – יש עדיפות לקבוצות לחץ מאורגנות.

 

העיקר, שתהיה כבר חוקה לישראל

"חוקה" כלל אינה חשובה ואפילו עלולה להרוס מדינה.

לברית המועצות הייתה חוקה. גם בסוריה ובמצרים יש חוקה. אז מה? – חשוב מה כתוב בחוקה וחשוב מנגנון יישום החוקה בפועל.

דוד בן גוריון התנגד לניסוח חוקה לישראל. בן גוריון ידע שאימוץ חוקה מהדגם המקובל במדינות המערב ישמוט את הבסיס הבולשביקי-טוטליטארי של שלטון מפא"י (מפלגת העבודה של אז) במדינת ישראל. חוקה מערבית לא הייתה מאפשרת את ריכוז המשאבים הכלכליים של המדינה הצעירה בידי המפלגה השלטת וההסתדרות; חוקה מערבית לא הייתה מאפשרת שליטה כמעט מוחלטת של המדינה בתקשורת, איסור שידורי טלוויזיה, שליטה בחקלאים, בתעשיינים, בקרקעות ובחיי היום יום.

מאידך גיסא, בן גוריון לא יכול היה לאמץ חוקה קומוניסטית-סוציאליסטית שהתאימה מאד לחזונו. ידו הייתה מושטת לנדבות אל יהדות העולם הקפיטליסטית העשירה ומשיקולים פרקטיים-מעשיים השתייכנו לגוש מדינות המערב. לעומת זאת, יש הגורסים שבן גוריון לא לקח את "חזונו" יותר מידי ברצינות. בהיותו איש מעשה ולא טיפוס רוחני-תיאורטי... הוא היה עסוק מידי בבעיות מעשיות של "המחר בבוקר" – ניסוח חוקה היה מטלה מייגעת ושוחקת... חשוב, אבל אפשר לדחות.

קל יחסית להסכים על חוקה תוך כדי הקמת מדינה חדשה, או בעיצומו של משבר קיצוני. אבל, בחלוף עשרות שנים, תוך כדי שגרת החיים, עשרות שנים לאחר הקמת המדינה – נדרשת הסכמה רחבה בציבור לגבי סעיפיה. אם לא קיימת הסכמה – אין חוקה – וזה המצב בישראל ובארצות רבות אחרות כמו אנגליה. כך או כך, אין חוקה בישראל, ועדיף כך מאשר חוקה ברוח מפא"י ההיסטורית...

 

חוקת המדינה צריכה לכלול את ה"זכויות החברתיות" 

חוקה מוסרית (בהתאם לעמדתנו) נועדה להגן על זכויות הפרט מפני החלטה של "רוב דמוקרטי" והחלטות שרירותיות של השלטון. אפשר לדוגמה, להשיג רוב רגיל להחרמת מחצית מרכושם של שני העשירונים העליונים במדינה ולחלק את השלל לכל יתר העשירונים הנמוכים. מי לא יסכים לקבל מענק חד-פעמי גדול על חשבון "העשירים"? – יש להם מספיק כסף... אולם, לאחר מכן ימלטו מהארץ האנשים שיודעים לייצר עושר, יישארו העניים והשיוויוניים...

אחת מזכויות האדם הטבעיות היא זכות הקניין – הזכות לבעלות על רכוש שצברת בזכות כישרונך, עבודתך, או מתנה שקיבלת. רכוש שהיה לקניינך ומקורו אינו בהפעלת כוח יזום על זולתך. לשודד אין זכות קניין על הגזל. הכוח להפרת זכות הקניין ניתן בלעדית למדינה ומוצא לפועל בעיקר באמצעות הטלת מיסים. 

מיסוי מורכב משני חלקים: האחד – גביית תשלום עבור שירותים שהאזרח מקבל מהמדינה. שירותים שהם "מוצרים ציבוריים". החלק השני – הוא בעצם החרמה של רכוש פרטי והעברתו לאזרח אחר. כיום המדינה גוזלת את פרי עמלו של האזרח באמצעות מיסוי-יתר. מדינה המחרימה חלק מרכושו של הפרט ומעבירה אותו לאזרח אחר, גורמת למעשה לאזרח המקבל לפגוע בזכות הקניין של הקורבן באמצעות המדינה. לכן, מיסוי לצורך העברת כספים בין אזרחים אינו מוסרי.

מיסוי לצורך מימון אספקת "מוצר ציבורי" על ידי המדינה הוא מוסרי. אספקת "מוצרים ציבוריים" היא תכלית קיומם של מוסדות המדינה. המוצר הציבורי המובהק ביותר הוא ביטחון – הצבא אינו יכול טכנית להגן רק על אזרחים שישלמו מרצון עבור מימון תקציב הביטחון ולשלול הגנה מסרבני התשלום. אפשר למנוע כניסה לקולנוע מאזרח שמסרב לקנות כרטיס. בלתי אפשרי להורות לחיל האוויר שלא להגן על השמיים שמעל הבית ברחוב דרור 46 בכפר-סבא כי יושביו חייבים כסף למס הכנסה.

"זכויות חברתיות" כגון הזכות לחינוך חינם, בריאות חינם, זכות לדירה או לקצבה כלשהי אינן זכויות טבעיות. מימושן של "זכויות חברתיות" מצריך הפעלת כוח יזום על חלק מהאוכלוסייה, החרמת רכושם והעברתו לבעלי הזכויות. "זכות" שמימושה כרוך בהפרת זכות יסוד טבעית של אדם אחר אינה זכות אלא גזל.

"זכויות חברתיות", בניגוד ל"זכויות טבעיות", הן תביעות כספיות של קבוצה מסוימת כלפי הממשלה. "הזכות לחינוך" טוענת שעל הממשלה לגבות מיסים מכל האזרחים ולהעביר את הכסף אל משפחות עם ילדים. "הזכות לדיור" טוענת שצריך לגבות מיסים מכל האזרחים ולהעביר את הכסף לקבוצה שמתקשה להשיג דיור. 

חינוך ובריאות אכן חשובים וראוי ששירותים אלה יהיו בהישג יד של כל אזרח, אך הם לא זכויות יסוד טבעיות. ההחלטה כמה להעניק, למי ועל חשבון מי – היא החלטה פוליטית משתנה. מוצרים אלה אינם "מוצרים ציבוריים" כי אפשר לחייב את הצרכן בתשלום מדויק עבור השירות ולמנוע את אספקתו לסרבן תשלום. רק הגנה קפדנית על זכות הקניין תיצור מדינה משגשגת שלאזרחיה לא תהיה בעיה לממן חינוך ובריאות בעצמם – וברמה גבוהה. ראה פרק החינוך ופרק הבריאות ).

 

משטר נשיאותי עלול להפוך לדיקטטורה

כל משטר דמוקרטי עלול להפוך לדיקטטורה בנסיבות קיצוניות ונדירות אם כוחו של הנשיא אינו מוגבל באמצעות החוקה והעם. בדמוקרטיה של העידן החדש יוכל משאל-עם לפטר נשיא. החוקה תמנע החלטות חד-צדדיות קיצוניות של הרשות המבצעת.

קל יחסית לתמרן בקומבינות חברי כנסת, קשה לעשות זאת עם 8 מיליון אזרחים. הסיכון ל"דיקטטורה" גדול יותר במערכת הפוליטית הקיימת בה יכול ראש ממשלה בקלות יחסית להתעלם מרצון העם ומהחוקה שאיננה.

ריבוי המפלגות היא בעיית הדמוקרטיה הישראלית

ריבוי מפלגות יוצר בעיה רק בשיטה הפוליטית הקיימת, בה המפלגה היא כלי להעברת כספי ציבור אל מעגלי התמיכה של המפלגה. בעידן החדש, בו הממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה, בחברה ובדת לא יהווה ריבוי המפלגות בעיה.  

מפלגה לא תוכל להיות "לשון מאזניים" במינוי נשיא. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות לתקופה ארוכה – תלותו בכנסת ובמפלגותיה תהיה מינימלית.

 

אסור לפגוע בסמכותה הבלעדית של הכנסת, כרשות מחוקקת, לחוקק חוקים או לבטלם

בעידן החדש לכנסת תהיה תחרות – משאל-עם יוכל לאשר חוק וגם לבטל חוק. סמכות שהיא כיום בלעדית לכנסת. כוח החקיקה של חברי הכנסת יוגבל על ידי החוקה וגם על ידי האיום של קיום משאל-עם.

תכופות משתמשים במונח השגור "המחוקק קבע", "כוונת המחוקק" או "המחוקק החליט"... ה"מחוקקים" הם חברי כנסת שאיש מהם לא נבחר על סמך כישוריו כמחוקק. כאשר מרכז המפלגה, או חבורת עסקנים, מרכיבים רשימת מועמדים לכנסת הם לא בוחנים את כשרות המועמדים לכהן כמחוקקים... עניין זה גם אינו עולה  כנושא במערכת הבחירות. שום מפלגה לא הקדישה תשדיר תעמולת בחירות לכישורי החקיקה של מועמדיה... זה גם לא מעניין אף אחד... 

מפתיע! הרי זה תפקידו העיקרי של חבר כנסת במסגרת המשחק הדמוקרטי – חבר הרשות המחוקקת. גם מתהליך הכנת חוקים הם משתדלים להימנע... ישיבות ועדות הכנסת להכנת הצעות חוק ריקות בדרך כלל... את העבודה עושים משפטנים. 

ההצבעה לאישור החוק מתבצעת לבסוף על סמך המשמעת המפלגתית, ובמקרים רבים הח"כים בקושי יודעים מה בדיוק נאמר בחוק.  יש להניח שחבר הכנסת, יוזם החוק, יודע בדיוק את משמעות החוק ודקויות ניסוחיו ובייחוד את השפעתו הברוכה של החוק על המגזר "שלו".

 

כיצד יתכן שקבוצת לחץ, קטנה יחסית, מצליחה לגבור על ציבור רחב של צרכנים ומשיגה חקיקה לטובתה על חשבון הציבור?

יצרן מלט מצליח, לדוגמה, להעביר חוק שמגביל את יבוא המלט. כך מתייקר מחיר המלט לצרכן הישראלי. עלויות הבנייה לכל הציבור מתייקרות. מגדלי הפירות והירקות משיגים חוק המטיל מכס גבוה על פירות מיובאים – כך נמנע יבוא מתחרה ומיליוני משפחות משלמות מחיר יקר בסופרמרקט. יועצי ההשקעות יפעילו לחץ על הממשלה להקשות על כניסת מתחרים לענף באמצעות חובת רישוי לכל יועץ. לשכת עורכי הדין תנסה לצמצם את התחרות בענף באמצעות חקיקה מתאימה שמעניקה כוח לנציגיהם (לשכת עורכי הדין) לקבוע תעריפי מינימום, ניסיון להארכת תקופת ההתמחות, ומתן סמכות ללשכת עורכי הדין להסמיך עורכי דין חדשים. השיפוצניקים מבקשים מעמד דומה כדי לצמצם את התחרות בענף... תעודת "שיפוצניק מורשה". 

קיימות דוגמאות רבות כיצד קבוצות עוסקים מתאגדות כדי להגביל תחרות בענף, בניסיון להכתיב מחיר גבוה יותר לצרכן. מטרת ההתאגדויות המקצועיות היא להשיג חקיקה שתיצור מצב בו הצרכן ישלם עבור המוצר או השירות מחיר גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע בתנאי תחרות חופשית. הממשלה והעוסקים תמיד יתַרצו זאת ברצונם העז "להגן על הציבור", "להגן על כבוד המקצוע", "הסדרת הענף הפרוץ לכל אחד"... כולם שוחרי טובת האזרח... נשמות טובות.

בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה נדרש רישיון ממשלתי כדי לעסוק בשרברבות או כדי להיות סַפַּר. "ספר מורשה". נראה לכאורה תמוה כיצד מיעוט של סַפַּרים או תעשיינים מצליח להשיג חקיקה שמזיקה למספר גדול פי כמה וכמה של צרכנים. מאות מצביעים מול מיליוני מצביעים. מדוע כוחם הפוליטי של מיליוני המצביעים אינו בא לידי ביטוי? כיצד מיעוט גובר על הרוב הדמוקרטי? לא סתם "גובר", אלא גורם לו נזק ממשי!

הכלכלן אדם סמית גילה כבר לפני למעלה מ-200 שנים שמגבלות ורגולציה ממשלתית של השווקים מטיבים, באופן בלתי ניתן למניעה, עם קבוצות לחץ של יצרנים על חשבון הצרכנים. מחקרים רבים של רגולציה בענפים שונים, שנערכו בארצות הברית, מוכיחים ומגיעים למסקנה זהה: הרגולציה והפיקוח הממשלתיים, גם אם התירוץ לחקיקתם הוא טובת הציבור, מעדיפים בסופה של תוצאה את רווחת היצרן על פני הצרכן. 

התופעה נראית במבט ראשון כ"פרדוקס דמוקרטי". הרי הצרכנים, שהם הרוב המכריע, צריכים היו לנצח. אילו הייתה נערכת הצבעה ישירה, על ידי העם על כל נושא, במשאל עם – יתכן שכך היה המצב. אך המבנה הדמוקרטי הנוכחי משלב בתמונה שני גורמים, בהם הציבור הרחב בעמדה נחותה: עלות רכישת המידע ועלות ההתארגנות הפוליטית. יש הגיון ב"בורות" הציבור בתחומים כה רבים ונרחבים.  

לאזרח הסביר יש תמריץ להרחיב ידע על נושא כלשהו רק עד לנקודה שעלותו של שבב מידע נוסף משתווה לתועלת שניתן לצפות מתוספת המידע. זהו ההסבר הכלכלי לכך שהאדם הממוצע אינו יכול להפוך למומחה בתחלואי מערכת הבריאות, מערכת החקלאות או מערכת הקרקעות והבנייה. לכן, אין תמריץ כלכלי לאזרח הבודד, שאינו גוף מסחרי, "לדחוף" מידע ליתר הציבור. כדי שציבור יפעל צריך שיתארגן. לפחות לרמת הארגון הנדרשת כדי ליצור תקשורת עם הפוליטיקאים בשפתם – לחץ. ארגון קואליציה ציבורית היא משימה יקרה לצרכן הבודד וגם לכך אין לו תמריץ. 

יצרנים, לעומת זאת, נהנים מעדיפות ברורה. הם פועלים בסביבה בה הם מתמחים ומבינים – הם אינם צריכים "ללמוד את הנושא". קל להם יותר להציג את המדיניות המטיבה איתם. עלויות ההתארגנות שלהם נמוכות יותר, הם מעטים ולפעמים אפילו מדובר ביצרן (או יבואן) יחיד. הרווח הכלכלי, שצפוי להם מהשקעה בשתדלנות לחקיקה המטיבה עמם, גבוה לאין שיעור מהנזק שצפוי לצרכן בודד. הפוליטיקאי, קודם כל מאוים או נהנה מהלוביסטים ושולחיהם; הוא בונה על כך שעם הציבור הרחב "הוא כבר יסתדר" – הציבור שאינו בנוי להתעמק או להתעמת בנושא...

פרופ' מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, הרחיב על כך בספרו קפיטליזם וחופש (1962):

"כל אחד מאתנו הוא בעת ובעונה אחת צרכן וגם יצרן. אולם, אנחנו מומחים ומתמצאים יותר בפן היצרני שלנו. אנחנו מקדישים תשומת לב רבה יותר לפעילות כיצרנים מאשר בתפקידנו כצרכנים. אנחנו צורכים אלפי פריטים שנסחרים בשוק. עמיתים לאותו ענף מסחרי, כדוגמת סַפַּרים או רופאים,  מוכנים להשקיע זמן ואנרגיה יקרים כדי לפעול לטובת האינטרסים שלהם. רובנו, שלעיתים רחוקות יחסית נזקקים לשירותי הספר או הרופא, משקיעים בהם חלק קטן יחסית מהכנסתנו. האינטרס שלנו הוא מקרי ואקראי. קשה לצפות ממישהו מאתנו שיקדיש זמן רב כדי להעיד לפני וועדה ציבורית כדי למנוע הטלת מגבלות עיסוק על מקצוע הסַפַּרות, או מכסי מגן על יבוא מסוים. קבוצות הלחץ לעומת זאת מתארגנות סביב נושא שחשיבותו הכלכלית להם רבה. האינטרס של ציבור הצרכנים מתפזר ומתחלק על פני אנשים רבים. בהעדר מנגנון חוקתי שיקזז את השפעתם החזקה של היצרנים על הליכי החקיקה, בלתי נמנע שכוחם והשפעתם יגברו על אלה של הצרכנים."  

  

צריך לשים קץ לתופעת הלוביסטים בכנסת

לוביסטים הם שתדלנים מקצועיים שמארגנים שדולה לטובת עניין מוגדר. לוביסט פועל מול הפוליטיקאי בשיטת המקל והגזר. הוא מסביר לו את הטובה שתצמח לו מתמיכה בהצבעה, ובמקביל  לוחש לאוזנו על הנזק האישי לו ייחשף הפוליטיקאי אם יסרב. ברוב המקרים צריכים לקשט את השתדלנות בנימוקים של "טובת הציבור".

כאשר השלטון מעניק הטבה ליחיד או לקבוצה מסוימת יהיה זה תמיד על חשבון קבוצה אחרת. אם מפעל מסוים זוכה למענק הקמה של מאות מיליוני דולרים – מישהו אחר צריך לשלם. ומאחורי הקלעים פועלים לוביסטים במרץ כדי לשכנע פוליטיקאים להרים יד. 

הבעיה בדמוקרטיה אינה הלוביסטים, אלא כוחו של השלטון לחלק הטבות ולהטיל מגבלות שרירותיות על פעילותו של השוק (רגולציה). לוביסטים קיימים אך ורק בגלל כוחה של המדינה לחלק הטבות. כל עוד כוח זה קיים – יהיו לוביסטים. ככל שהמדינה תהיה מעורבת פחות בכלכלה וככל שהרגולציה תצטמצם – כן ימעטו הלוביסטים.

הפעלת כוח ע"י המדינה היא ראויה וחוקית אם היא מכוונת להטיב עם רוב העם

זהו למעשה העיקרון הדמוקרטי. הרוב בעם, באמצעות נציגיו בכנסת, מאשר חוקים. נניח לצורך העניין מצב אידיאלי בו הכנסת משוכללת ביותר ומייצגת בדיוק את דעת הבוחר בכל החלטה. במצב זה, אישור חוק בכנסת אמור תיאורטית להיטיב עם רוב העם – קשה להניח שהרוב היה מאשר, במודע, חוק שפוגע בו עצמו. 

המנגנון הדמוקרטי המקובל מאפשר מצב בו הרוב יקבל החלטה דמוקרטית להגבלת החופש של מיעוט מסוים, או החרמת חלק מרכושו של מיעוט אחר כדי לחלק אותו בין חברי ה"רוב". אפשרות זו מבטלת את תוקף זכויות היסוד הטבעיות של האזרח. הזכות לחופש ולקניין מופרת. יישומן של הזכויות הטבעיות נעשה תלוי בהחלטות משתנות של ה"רוב". זהו למעשה המצב בכל הדמוקרטיות. הרוב יכול לדוגמה לאשר חוק שפוגע בזכות הקניין של מיעוט על ידי חוק שמאפשר לממשלה להחרים את רכושו של אדם לאחר מותו – מס ירושה. הכסף עובר לכיסי ה"רוב". 

במציאות הדמוקרטית המצב גרוע יותר הואיל והחלטות הפוליטיקאים אינן משקפות, במקרים רבים, רוב בעם בנושא שעל הפרק, אלא החלטה שמושפעת מלחצים של קבוצות מאורגנות, לוביסטים ומסחר קואליציוני. עריצות "רוב העם" היא למעשה עריצות של "רוב הפוליטיקאים". גם אלה וגם אלה מאפשרים את הפרת זכויות היסוד של המיעוט לטובת צרכים של מישהו אחר. 

אם מקבלים את הנחת קיומן של "זכויות טבעיות" שאינן ניתנות לערעור –  הזכות לחיים, לרכוש ולחופש –  הרי שנדרש מנגנון שיבטיח את שמירת הזכויות הטבעיות מעריצות הרוב. מנגנון זה הוא החוקה שבה מעוגנות זכויות היסוד.

 

חייבים לעקור את השחיתות מהפוליטיקה

השחיתות אינה סוג של חיידק שתוקף מערכת פוליטית-ציבורית שניתן להשמידו בסיקול ממוקד. אין בנמצא חיסון נגד מחלת השחיתות בפוליטיקה. זו אינה תופעה חיצונית שמאפשרת, בשיטה כלשהי, לבודד את השחיתות מהמערכת הפוליטית.

השחיתות היא חלק בלתי נפרד של כל מערכת פוליטית-ציבורית בארץ ובעולם. הדרך היחידה לצמצמה היא הקטנת תחומי הפעילות הנתונים בידי הפוליטיקאים. אם הקרקעות לא יהיו בבעלות המדינה – הפוליטיקאים לא יוכלו "לחלק" אותן. אם המדינה לא תעסוק בהימורים (פיס ולוטו) לא יהיו ג'ובים לחלוקה בדירקטוריון מפעל הפיס. ואם כל ענף התקשורת יופרט – לא תהיה מליאת רשות השידור – לא יהיו בה "מינויים ציבוריים" ומכרזים שאפשר לתחמן.

 

יש פוליטיקאים אידיאולוגים

פוליטיקאים מאמצים בדרך כלל אידיאולוגיה קליטה, שקל לציבור רחב להידלק עליה, בעיקר דרך חושים ותחושות. אי אפשר לצפות מציבור רחב שיתעמק וילמד את האידיאולוגיה על השלכותיה. קל מאד לדוגמה, לשווק אידיאולוגיה סוציאליסטית. מי יתנגד לחקיקה שתבטיח חינוך חינם, דיור מינימאלי חינם וארוחות חינם. נשמע חיובי וקסום. עכשיו, לך תסביר שאין "חינם", מדוע "חינם" יקר ומדוע "החינם" אפילו לא מוסרי. ספק אם אפילו אתר אינטרנט כגון קו-ישר יכול להרים את נטל המשימה...

פוליטיקאים מאמצים אידיאולוגיה בדרך כלל עד לנקודה שבה החלטה אידיאולוגית עלולה לסכן את המשך הקריירה הפוליטית. מהר מאד הם מגיעים לצומת דרכים בה נדרש להחליט על פשרה אידיאולוגית כדי לשמור על האינטרס האישי – להישאר בתפקיד. הפוליטיקאי-האידיאולוג (יש גם כאלה...) מאמין שהפשרה נחוצה כדי שיישאר בתפקידו, ומייד לאחר שיתבסס ויצבור די-כוח, הוא יוכל להירתם ליישום האידיאולוגיה...

גם הקומוניסטים האמינו שמייד לאחר שיסיימו את "עולם ישן נחריבה" (כדברי המנון האינטרנציונל) ויגמרו לחסל את כל מתנגדיהם – הם יתפנו ליישום גן העדן הסוציאליסטי. לוח הזמנים השתבש... מלאכת החורבן וההרג נמשכה שבעים שנה עד לנפילת הקומוניזם לא מזמן.

ריבוי המפלגות היא בעיית הדמוקרטיה הישראלית

ריבוי מפלגות יוצר בעיה רק בשיטה הפוליטית הקיימת, בה המפלגה היא כלי להעברת כספי ציבור אל מעגלי התמיכה של המפלגהבעידן החדשבו הממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה, בחברה ובדת לא יהווה ריבוי המפלגות בעיה. 

מפלגה לא תוכל להיות "לשון מאזניים" במינוי נשיא. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות לתקופה ארוכה – תלותו בכנסת ובמפלגותיה תהיה מינימלית.

 

{component url='index.php?option=com_k2&view=itemlist&layout=tag&tag=%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%A2%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94&task=tag'}

הצגת פריטית לפי תגיות קרקעות ובנייה

פוליטיקאים בישראל שולפים פתרונות ל"משבר הדיור". רעיונות שכבר נוסו במדינות במערב מזה כ-100 שנים ונכשלו. אם נחזור על האיוולת – הכישלון בלתי נמנע גם כאן. נדרש מנהיג אמיץ לשינוי כיוון.

פורסם ב- 2022

בני גנץ אוסר על מכירת קרקעות ביהודה ושומרון בין אנשים פרטיים (אם הקונה יהודי). גנץ, כמו אנשי ממסד שלטוני לפניו, פוגע בזכות אדם בסיסית של בעל קרקע ערבי שחפץ לממש את קניינו למרבה במחיר.

פורסם ב- 2021

אז למי שייך נחל האסי? קיבוץ ניר דוד הוא דוגמית לתסביך הסתירות הנפשי-אידיאולוגי של הקיבוצים ובייחוד קיבוצי "השומר הצעיר". לחיות בשקר. 

פורסם ב- 2020

האם צריך לייקר את עלויות הבנייה של כל הבתים ולחייב את כולם בבנייה מחוזקת, או להשאיר את ההחלטה בידי הצרכן? ירצה? יעדיף קניית דירה בבניין מחוזק.

פורסם ב- 2018
שישי, 12 אוקטובר 2018 03:26

בספרד מלאימים דירות

חוק חברתי (סוציאליסטי) חדש ו"מתקדם" בחבל הבאסקים האוטונומי בספרד: הממשלה יכולה להחרים "זמנית" דירות ריקות ולהשכירם ל"זכאים". איך כחלון לא חשב על זה?

פורסם ב- 2018

אנחנו מתקרבים אל מציאות שכמעט כולם זכאים לפיצויים, באחד מהימים, על בנייה בסמוך לנו. איזו "זכות" שלנו נפגעת כאשר השכן בונה?

פורסם ב- 2018

אילו שלטה האידיאולוגיה הנוכחית בבנייה לפני 120 שנה – לא הייתה קמה שום עיר בישראל. אסור היה לבנות כי "אין תשתיות" והשכנים היו מתנגדים לבניין גבוה של 3 קומות ש"חוסם נוף"... קווים לטירוף הנוכחי.

פורסם ב- 2018
שני, 15 אוגוסט 2016 06:48

רשות ממשלתית חדשה – חלק 2

עוד טרם יבשה הדיו בכתבה הקודמת על רשות החדשנות הלאומית, התבשרנו על הקמת רשות נוספת: הרשות להתחדשות עירונית. 

פורסם ב- 2016

עומדים להרוס את מבנה הסינרמה בת"א, כמובן שיש מתנגדים הדורשים את שימורו בשם היופי שבכיעור.  

פורסם ב- 2016

בוריס שכר דירת חדר זעירה בצפון ת"א והפך כנראה למשת"פ של "עבריין בנייה". למה אסור לבנות דירות זעירות?

פורסם ב- 2016
עמוד 1 מתוך 7

הדמוקרטיה בעידן החדש

עקרונות החוקה 

לא נתיימר לנסח חוקה אלא להדגיש עקרונות חשובים. מדינת ישראל תוגדר כבית הלאומי של העם היהודי. אופייה היהודי של המדינה ייגזר מרצונו האישי של כל אזרח יהודי לחיות את חייו ומנהגיו, ללא כפיה על זולתו, גם אם החליט שלא לאמץ אורח חיים יהודי. אם חלק גדול בציבור יאמץ אישית אורח חיים יהודי – אופייה של המדינה יהיה יהודי.

חוקת העידן החדש תקָדש את זכויות הפרט כערך עליון ותגדיר כזכויות יסוד רק את זכויותיו הטבעיות של האדם – בראש ובראשונה הזכות לחיים שממנה נגזרות –

  • הזכות לחירותו.
  • הזכות לרכושו.
  • והזכות לפעול למיצוי אושרו.

זכות טבעית היא זכות שמתקיימת בכל אדם במקביל ושמימושה אינו כרוך בכפיה על הזולת. לדוגמה: עצם המימוש של זכותי לחופש תנועה הנובע מזכותי לחירות, לא מפריע לך לממש את אותה זכות במקביל אלי. או – מימוש זכותי לחופש דיבור אינה דורשת ממך דבר ואינה גורעת מזכותך לחופש דיבור.

המאפיין העיקרי של זכות טבעית: כל "זכות" אחרת שמנוגדת לה ומתנגשת בה אינה מוסרית ושגויה.  זכויות טבעיות ניתן להפר רק באמצעות כפייה בכוח על הקורבן, לכן כל "זכות" שלמימושה נדרשת הפעלת כוח, הפוגע בזכות טבעית של הזולת, אינה זכות טבעית ואינה מוסרית. הזכויות הטבעיות בלתי ניתנות להפקעה. שודד יכול לגנוב את רכושך אך לא את זכותך לבעלות על אותו רכוש.

"הזכות לקורת גג", לדוגמה, אינה זכות טבעית. כדי לממש את "זכותו" של זוג צעיר, חסר אמצעים, לדירה – צריך להפקיע מרכושם של אזרחים אחרים (פגיעה בזכות הקניין) ולהעביר את הכסף לזוג הצעיר "הזכאי". לממשלה יש כיום כוח חוקי להפקיע כסף מאזרח שהרוויח אותו ביושר ולהעבירו לאזרח אחר. "הזכות לקורת גג", אם כך, אינה זכות טבעית כי מימושה במקביל, על כל האזרחים, מחייבת הפעלת כוח נגד אזרחים אחרים. להרחבה על משמעות "הזכויות הטבעיות" הקש כאן.

החוקה תהווה מסמך חוקי עליון של מדינת ישראל. החוקה תגביל את כוחו של השלטון והממסד הפוליטי מלהתערב בחיי האזרחים, מלהעביר כספים מקבוצה אחת אל קבוצה אחרת באוכלוסייה ומחקיקה המעדיפה אזרח על פני האחר ועל חשבון האחר. תפקיד המדינה הוא להגן על זכויות הפרט של אזרחיה מפני תוקפנות חיצונית ומפני פורעי-חוק ובנוסף לכך– להעניק לאזרחיה שירותים המוגדרים כ"מוצר ציבורי".

דווקא מדינת ישראל המצויה תחת איומים, מהקיצוניים בעולם המודרני, חייבת להיבנות על כלכלה יעילה ביותר שתוכל להניב את מרב המשאבים הנדרשים להגנתה ועל חברה חופשית וצודקת בה הפרט לא יחוש שהוא ה"פרייאר" שמנוצל ע"י קבוצות כוחניות – רק חברה כזאת תיצור הזדהות של הפרט עם המדינה. ורק חברה כזאת תוכל ליצור משאבים כלכלים בהיקף כה גדול שיאפשר בקלות את מימון צורכי הביטחון.

החוקה תגביל את כוחו של "שלטון הרוב". תגדיר הפרדת רשויות אמיתית ומערכת בלמים ואיזונים המבוססת על משאלי-עם, משטר נשיאותי חזק ויציב, כנסת מבקרת ובעלת כוח חקיקה מוגבל. מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלויה.

החוקה תקבע את המבנה הדמוקרטי ואת סדרי החלפת השלטון ותמנע את שלטון קבוצות הלחץ הכוחניות. ה"שוויון" היחיד שהחוקה תגן עליו הוא השוויון בהגנה על זכויות הפרט מפגיעת עבריינים (או המדינה). שוויון בפני החוק. זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת האנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה. אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה" – חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

מהו הסדר החברתי "הצודק"? 

הסדר החברתי בו אנו דוגלים, קפיטליזם, בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה (נציגת "החברה") אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים.  מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. השירותים הנמכרים אינם רק מוצרים פיזיים כגון מכונית או מנת פלאפל; הם יכולים להיות כל דבר שהזולת מוכן לשלם עבורו מרצונו החופשי. אפילו ברכה של רב, או קריאה בכף היד. מצבו הכלכלי של הפרט יכול להיות מושפע גם מאקראיות: ירושה, או מזל (זכייה בהגרלה).   

הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את "רצון הכלל", אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת "מוצרים ציבוריים"  ובראשם – ביטחון.

קיימות תפישות אחרות לסדר חברתי "צודק". תפישות אלה מגבילות את חירויות הפרט למען "טובת הכלל" כפי שהיא מוגדרת על ידי הוגי דעות או פוליטיקאים. 

תתכן מדינה בה יוחלט ש"טובת הכלל" היא אמונה דתית כלשהי. החוק יכפה גם על הפרטים שאינם מסכימים עם הדת כללי התנהגות בהתאם. החוק יחייב העברת הכנסות כלכליות אל מי שתורם יותר ל"טובת הכלל" הזו. 

ברוב מדינות המערב שלטת התפישה ש"טובת הכלל" היא "הקטנת אי השיוויון הכלכלי" בין האזרחים. למען מימוש מטרה זו רשאית המדינה להתערב ולכפות את רצונה על אזרחים. אמצעי הכפייה מגוונים, ובעיקר – מיסוי והלאמת שירותים כגון חינוך ובריאות. משימת הקטנת אי השוויון גוברת על חירויות הפרט. הזכות להחליט מהי "טובת הכלל" מועברת לפוליטיקאים שקובעים את "טובת הכלל" בכל תחום (אפילו כמה דקות פרסומת יהיו בכל שעת שידור בטלוויזיה...). 

אנו מטילים ספק ביכולתו של מישהו להחליט על מהות "טובת הכלל". ספקנות זו גוברת כאשר בוחנים את ההליכים הפוליטיים (אין פטנט אחר) הנדרשים לקבלת החלטות כאלה. משמעותה של "טובת הכלל" היא תמיד "כפייה על המיעוט". לכן, אנו מעדיפים חברה קפיטליסטית המקדשת את חירויות הפרט, בה "הצדק" נקבע על ידי פעולות מרצון בין אנשים בוגרים והתמורה הכלכלית מתחלקת, בדרך כלל, לפי תרומתו של הפרט לכלכלה כפי שהיא נמדד על ידי עסקאות מרצון בשוק. על פי תפישה זו מעורבות הרשויות מזערית ובעיקר באספקת "מוצרים ציבוריים" מובהקים שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש בציבור אך השוק אינו יכול לספקם. 

מידת הכפייה הממשלתית הראויה בעידן החדש

תכלית המדינה היא להגן על זכויותיו הטבעיות של האזרח מפני תוקפנות מבחוץ (אויבים) ומפני תוקפנות מבפנים (עבריינים). לשם כך על המדינה לקיים מערכות ביטחון, משטרה, משפט, ענישה ומספר שירותים ציבוריים אחרים המאופיינים כ"מוצר ציבורי" – מוצר שכל אזרח נהנה ממנו גם אם יסרב או יתחמק ממימונו. מימון "מוצרים" אלו יופקד בידי המדינה. רק שירותים אלה ימומנו באמצעות מיסים – מס הוא תמיד כפוי. דוגמה פשוטה ל"מוצר ציבורי" הוא בטחון המדינה ממנו נהנה כל אזרח, גם אם יסרב לשלם מיסים. אזרח אינו יכול לבחור שלא לצרוך את שירותי ההגנה שהמדינה מעניקה לו. אי אפשר להורות לחיל האוויר שלא להגן על המרחב האווירי שמעל לביתו של אזרח סרבן, או לחסום את גלי הקול של אזעקה מלהגיע לאוזניו של סרבן תשלום המס. דוגמה פשוטה יותר ל"מוצר ציבורי" היא מערכת תאורת הרחובות: גם סרבן המיסים נהנה ממנה. אזרח מסוים אינו יכול להחליט לוותר על שירות זה ולחסוך בתשלום עבור השירות... אחד מהמאפיינים של "מוצר ציבורי" שהאזרח שצורך את השרות אינו מפריע לאחרים לצרוך את אותו שרות. אם מוצר ציבורי מסופק על ידי המדינה הוא מסופק לכולם. בגלל מאפיינים אלה לא כדאי ליזם פרטי לספק "מוצר ציבורי" כי הוא לא יוכל לגבות תשלום עבור השירות. המדינה יכולה כמובן לשכור יזמים בדרך של מכרז, לדוגמה, כדי לספק את אותם השירותים מטעמה ובמימונה.

החוקה בעידן החדש תעניק סמכות לממשלה לגבות מיסים במידה הדרושה למימון אותם שירותים בלבד – שירותים שהם "מוצרים ציבוריים" מובהקים. למדינה לא תהיה סמכות ליטול כספו או רכושו של אזרח שהרוויח ביושר ובדין על מנת לסייע לאזרח אחר, גם אם האזרח זכה באופן אקראי בזכות קניינית כגון ירושה או הימורים.

במשטר הקיים, של דמוקרטיה סוציאליסטית, קורה שמספר קטן של פוליטיקאים שגיבשו באותו יום רוב מקרי, בזכות פשרות או דילים בנושאים אחרים, סמכות לכפות על רוב האוכלוסייה העברת כסף למיעוט כלשהו. בעידן החדש תוגבל יכולתם של הפוליטיקאים להעביר כסף או להעדיף סקטור. העברת כספים למגזרי אוכלוסיה מוגדרים עדיין תהיה אפשרית, אך תחייב משאל-עם ואישור ברוב מיוחס. דמוקרטיה מכונה לעתים "עריצות הרוב", אך בשיטה הישראלית נדרש רוב זעום מאד כדי ליצור "עריצות". במקרים רבים, "הרוב" בסופו של דבר, הוא רוב של עסקנים פוליטיים ולא רוב בעם.

אין הצדקה מוסרית (או אחרת) להחרים מרכושו של אדם מוכשר שיוצר עושר ורווחה למשפחתו (וגם מפתח את כלכלת המדינה) ולהעבירו לאחרים. אין הצדקה מוסרית לכפיה. אין צידוק לעונש המוטל על אזרחים שמרוויחים יותר מאחרים.

משאל-עם שיאשר ברוב מיוחס, לדוגמה, העברת קצבאות לאמהות חד-הוריות, יבטא בכך הכרה גורפת בנחיצות התמיכה. הקצבה תאושר אם 80% מהציבור יאשרו אותה ויביעו הסכמתם לתוספת המס הנדרשת למימון ההטבה. מידת הכפייה שבהטלת מס זה תהיה מזערית. מאידך גיסא, אם כבר קיימת תמיכה כה נרחבת בהטבה, סביר שעמותות תוכלנה לגייס את המימון באמצעות תרומות וכלל לא יהיה צורך בחקיקה.

מאפייניה של הדמוקרטיה החדשה  

במשטר מוסרי המבוסס על חופש הפרט, זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת הכלים, הדרכים והאנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה. אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה". כאשר חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

המבנה המוצע מתעלם מקשיי יישום הנובעים מהמערכת הפוליטית הנוכחית. כמעט כל רעיון באתר זה הוא "בלתי מעשי" ו"בלתי ניתן ליישום" במערכת הפוליטית הנוכחית. המבנה המוצע הוא דגם אידאלי. ייתכן שבסיטואציה פוליטית נדירה ניתן יהיה ליישמו.

  1.  מערכת מוסרית – המתבססת על זכויותיו הטבעיות של האדם ולא על "זכויות" שנוצרות בידי פוליטיקאים.
  2.  צמצום כוחם של הפוליטיקאים – למינימום והעברת סמכויות החלטה אל העם.
  3.  הגבלת כוח הרוב לעשוק את המיעוט – אין מניעה, כיום, לקבל הצעת חוק המלאימה חלק ניכר מרכושה של קבוצת מיעוט ומעבירה את הכסף אל קבוצת הרוב.
  4.  יציבות השלטון – ראש מדינה נבחר יוכל לכהן תקופה ארוכה ללא אילוץ לעסוק רוב זמנו במאבקי הישרדות פוליטיים.
  5.  הכנסת תהפוך מרשות מחוקקת לרשות מחוקקת ומבקרת את הממשלה. במערכת החדשה כמעט ולא יהיה לפוליטיקאים כוח ואפשרות להתערב בכלכלה ובחיי היום יום של האזרח. לכן, הצורך ב"חקיקה" יהיה מצומצם יחסית לקיים.

אחריותה של המדינה תתמקד בעיקר במתן שרותי בטחון לאזרחיה (צבא ומשטרה) ומערכת משפט. שירותים אחרים יהיו באחריות ציבורית רק אם אין אפשרות מעשית לספק אותם באמצעות גופים פרטיים אך גם במקרים אלה ביצועם יהיה לרוב בידי יזמים פרטיים. במסגרת זו תחול על המדינה גם אחריות כמבטח-על למקרה של אסון לאומי חריג בהיקפו (כגון אסון טבע, או מלחמה קשה).

משאל-עם

מנגנון משאלי-העם יהווה את הנדבך הבסיסי והסמכותי ביותר במבנה הדמוקרטי החדש. משאל-עם יוכל לאשר חוקים, לשנותם, או לבטלם, להדיח נשיא ולפזר כנסת. היוזמה למשאל-עם תוכל לנבוע מהנשיא, הכנסת, או דרישה חתומה של אחוז מסוים מהאזרחים. ניסוח סופי של השאלה העומדת על הפרק יעשה בידי בית המשפט העליון לאחר שקיבל את הצעות בעלי העניין במשאל. כל נושא יוכל לעלות במשאל-עם למעט נושאים ביטחוניים מובהקים. לשינוי חוקה או להטלת מס לצורך העברת כסף למגזר מסוים באוכלוסייה יידרש רוב מיוחס. משאל-עם יוכל לפטר נשיא מכהן ולהכריז על בחירות חדשות – גם זאת ברוב מיוחס.

בעידן החדש יעבור השלטון אל העם הלכה למעשה.

העולם הטכנולוגי מאפשר, כבר כיום, לנהל משאלי-עם באמצעות האינטרנט, הרשת הסלולארית והטלוויזיה האינטראקטיבית. צריך יהיה לשלב בהם טכנולוגיית זיהוי חד-משמעית של האזרח המצביע, כפי הנראה באמצעים ביומטריים כגון זיהוי טביעת אצבע, טביעת גלגל עין, או כף יד. גם טכנולוגיה זו זמינה כבר כיום – נותר לפתח את היישום לצורך ביצוע משאלי-עם יעילים ומהירים. 

משאל-עם הוא כלי עוקף פוליטיקאים רב-עוצמה. לפני ביצועו יערך דיון ציבורי נרחב על הנושא. המצדדים והמתנגדים ינהלו מערכה לשכנוע הציבור באמצעות העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט וידושו בנושא לעומקו. ההחלטה הדמוקרטית תופקע מידי קומץ הפוליטיקאים והעסקנים ש"סוגרים עניין" במסדרונות הכנסת בשעות הלילה המאוחרות. ההחלטה תיפול בהתאם לשיקוליהם והעדפותיהם של מיליוני אזרחים. בלתי אפשרי לארגן "קומבינות" במשאל-עם, מסחר אינטרסים אפל של קח ותן, שמור לי ואשמור לך, ויד לוחצת יד...

 מנגנון משאלי-העם מהווה בלם בפני קבלת החלטות קיצוניות של נשיא או חברי כנסת ומרחף כאיום פוליטי תמידי מעל לראשי הפוליטיקאים, שמעתה יהיו חייבים להתחשב באמת ברצון העם.

רעיון אימוץ משאלי-עם כנדבך הבסיסי ביותר בדמוקרטיה יעורר ודאי התנגדות מכיוונים שונים. עיקר ההתנגדות תהיה מהסקטור הפוליטי שעלול להפסיד מכוחו וממעמדו, אך גם מקבוצות באוכלוסייה שזכו ליתרונות חקיקה במערכת הקיימת, למרות שעמדתם במיעוט. כלל לא בטוח לדוגמה, שהסדר חובות הקיבוצים, על חשבון כלל הציבור, היה זוכה לרוב במשאל-עם; או רעיון הגבלת שעון הקיץ...

בלבול המושגים: חופש מול שלטון בלתי מוגבל של הרוב

מקור הבלבול בדעה הרווחת שדי בבחירות דמוקרטיות כדי לשים קץ לעריצות. די במתן אפשרות לרוב להכריע, לקבוע חוקים – ואז הכול יסתדר: הצדק ישלוט והמדינה תשגשג.

המציאות מוכיחה שהדמוקרטיה, במסגרת עריצות הרוב, יכולה ללבוש פנים שונות: בחירות בעיראק, בחירות ברשות הפלסטינית, משטרים דמוקרטים בדרום אמריקה ואפילו החלטת הרוב בשוודיה להחרים את פרי עמלו של מיעוט מצליח לטובת "חלוקה מחדש" של העושר – כל אלה עלולים לגרום, במקרה הטוב, רק לפגיעה ברמת החיים ובמקרה הרע למשטרים מושחתים ולכאוס אזרחי. הפצת "הרעיון הדמוקרטי", אם כך, אינה מרשם לשלום ולשגשוג.

כמעט בכל המשטרים הדמוקרטים שואבת הממשלה את חוקיותה, באופן בלעדי, מהצבעת הרוב בעם. לגיטימיות הממשלה נובעת מההליך הדמוקרטי. אם "רצון הרוב" הוא הבסיס היחיד, הרי שזכויות הפרט הן זכויות זמניות שיכולות להשתנות אם הרוב יחליט. אם הרוב יחליט, לדוגמה, שחוקי הדת ישלטו – התוצאות בעיראק, באפגניסטן, או אפילו בישראל ברורות. זכויות הפרט הן בסך הכול הטבות שכפופות לשינוי בידי נציגי  "עריצות הרוב". לכן, זכות הבחירה אינה מדד להיקף החופש במדינה. 

במשטר אידיאלי, זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת הכלים, הדרכים והאנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה.  אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה"חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

 

צמצום עיסוקי הכנסת 

רוב עיסוקיה הנוכחיים של הכנסת יהיו מיותרים בעידן החדש, בזכות צמצום דרסטי של מעורבות השלטון בחיי האזרח ובזכות עיגון זכויות האזרח בחוקה. חשיבותו של חבר הכנסת כמייצגן של קבוצות-לחץ להשגת יתרונות בחקיקה כלכלית או חברתית תעלם. עקב כך יחדלו חברי כנסת מלהיות אובייקט לחיזור על ידי שדולות ובעלי הון. 

וועדת הכלכלה של הכנסת לא תדון בהטבות למעבר מפעל מבני ברק לאשקלון כי בעידן החדש לא יהיו הטבות לתעשייה. המדינה לא תתערב בתעשייה ובמסחר.

וועדת החינוך של הכנסת לא תדון בתוכנית יום לימודים ארוך כי בתי הספר יהיו עצמאיים ופרטיים, לרוב בניהול עמותות הורים. לא הממשלה תקבע.

וועדת התחבורה לא תבזבז זמן על דיון בתעריפי המוניות ובהקצאת "מספרים ירוקים" כי מספר נהגי המוניות ייקבע על ידי השוק בדיוק כפי שנקבע מספר חנויות הנעליים.

משאל-העם, גם הוא, יחליף חלק ניכר מפעילותה הנוכחית של הכנסת. קבוצת חברי כנסת תשקול בכובד ראש אם ליזום חוק שמעניק הטבות ליחיד או לקבוצה מסוימת, על חשבון כלל הציבור, מפני החשש לביטול החוק על ידי משאל-עם, או ביטולו על ידי בית המשפט בהיותו נוגד חוקה. 

צמצום פעילות הכנסת יאפשר כנסת בהרכב של 70 חברים בלבד במקום 120. חיסכון משמעותי למשלם המיסים

בחירות לכנסת

בחירות לכנסת יתקיימו אחת ל-4 שנים. כוחם המוגבל מאד של הפוליטיקאים לחוקק או לבצע העברות כספים בין קבוצות אזרחים, ומיעוט הנושאים שהמדינה תעסוק בהם תצמצם את האטרקטיביות והחשיבות הכלכלית של המוסד. 

גם חשיבותו של הייצוג הסקטוריאלי תקטן. ייצוג "נאות" של דתיים, ערבים, נשים, עולים, נהגי מוניות וכדומה יהיה כמעט חסר חשיבות – לכנסת לא יהיה כוח לחלק הטבות או העדפות. המדינה לא תתמוך בדת (וגם לא תחוקק חוקים דתיים), לא תידרש "לתקן" אפליה נגד ערבים, ולא תחלק הטבות לעולים חדשים.  

לשיטת הבחירות לכנסת תהיה חשיבות מועטה יחסית בעידן החדש. המצדדים כיום, לדוגמה, בשיטת בחירות אזורית, בה נבחר לכנסת נציג מכל אזור, טוענים שבדרך זו ידאג הנציג ל"אינטרסים" של אזור הבחירה שלו. המצדדים בבחירות ארציות טוענים שהבעיות במדינה אינן אזוריות אלא ארציות – בעיות של סקטורים שונים באוכלוסיה שמפוזרים בכל המדינה. בעידן החדש המדינה לא תוכל להעביר משאבים "לאזור" מסוים, וגם לא לחלק סובסידיות או כספים "לסקטור" מוגדר. אזרחים יוכלו להשיג שינוי חקיקה גם בדרך של משאל עם ולעקוף את הכנסת. המדינה לא תוכל לדוגמה, לחלק מאות מיליוני דולרים למפעל תעשייה, להעניק לו קרקע וללחוץ על בעליו להקימו בעיר מסוימת – לא בגלל שהפוליטיקאים יהיו צדיקים אלא פשוט משום שהמדינה לא תתערב בתעשייה, לא יעמדו לרשותה קרקעות, והחוקה תאסור על העברות כספים כפויות בין קבוצות אזרחים. מכאן נובעת החשיבות הפחותה של שיטת הבחירות ושיטת הבחירות הפנים-מפלגתית. מרכזי המפלגות יהפכו לפורום לדיונים רעיוניים...

אזרח יוכל להיות מועמד לכנסת במסגרת רשימה או כמועמד יחיד. המדינה לא תשתתף במימון תקציב הבחירות של מפלגות או מועמדים. מפלגות ויחידים יוכלו לגייס תרומות ללא הגבלה. התורמים יהיו בעיקרם תומכי הקו האידאולוגי שהמפלגה מייצגת או תומכי האישים שמרכיבים את הרשימה. בעידן החדש לא יהיה חשש מהקשר בין הון ושלטון הואיל והממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה ויכולתה להעביר כספים בין קבוצות אזרחים כמעט ולא תהיה אפשרית על פי החוקה. אנשי עסקים לא יזדקקו לפוליטיקאים כדי לעשות עסקים ולכן לא יחַזרו אחריהם. 

חשוב לציין שתמיד יימצאו בכל שיטת משטר אנשים מושחתים. גם בעידן החדש יעמוד לרשות הממשלה תקציב גדול למימון פעולותיה, אם כי מצומצם מאד יחסית לתקציב הנוכחי (ראה פרוט בפרק "מיסים"). כלומר, גם בעידן החדש יהיו ג'ובים ממשלתיים ומכרזים ציבוריים. העידן החדש לא ייצור גזע שונה של אזרחים ופוליטיקאים "טהורים", אלא שהיקפה הזעיר של המעורבות הממשלתית במשק תקטין דרסטית את האפשרויות לשחיתות ציבורית. 

במדינה זעירה כמו שלנו, אין משמעות לחלוקה לאזורי בחירה. כל המדינה יכולה להיות אזור אחד. מה עוד שבעידן התקשורת המפותחת, חשיפתה של אישיות ראויה אינה נובעת מפגישה אקראית ברחוב ("באזור הבחירה"), אלא מפעילות שזוכה לכיסוי תקשורתי.

50 מושבים בכנסת יבחרו במסגרת רשימות מפלגות בשיטה היחסית הקיימת. 20 המושבים הנותרים יוקצו למועמדים אישיים – מועמד בודד שמעמיד עצמו לבחירה לכנסת כאשר "אזור הבחירה" שלו הוא כל המדינה. 

מועמד לכנסת יחליט אם להתמודד במסגרת מפלגה כמקובל היום, או להתמודד ברשימה האישית, כלומר להיות מועמד מטעם עצמו. כל אזרח יצביע הצבעה כפולה: פתק למפלגה ופתק למועמד אישי. הרשימה האישית תאפשר לאישים בעלי משקל ציבורי להגיע לכנסת ללא תלות במנגנון מפלגתי. 

לכהונת חבר כנסת יגיע זן חדש של אזרחים. אטרקטיביות הכהונה בכנסת, כמנוף להתבססות כלכלית ולצבירת כוח תתכווץ. השינוי הדרמטי בכללי המשחק בכנסת ובמידת יכולתם של חברי כנסת להשפיע על מהלכים כלכליים יביא לכנסת אזרחים שהצד החזק באופיים אינו דווקא יכולת בחישת "דילים".

הכנסת תהפוך להיות הרשות המחוקקת והמבקרת. לוועדות הכנסת תהיה סמכות להכריז על חקירת נושא מתחום פעילותה הרשות המבצעת ולהפעיל חקירה ציבורית ופומבית. הוועדה תזמן אזרחים לעדות ותאפשר לשלוח מידע באמצעות האינטרנט. גם אנונימי. שרים ועובדי ציבור יוזמנו להעיד.

הפיכת הכנסת לרשות מבקרת תהיה כלי לריסון השלטון, חשיפה וביעור של שחיתות, אוזלת יד שלטונית ומנהל בלתי תקין. הכנסת כרשות מבקרת תשלים את מוסד מבקר המדינה שדוחותיו זוכים לתשומת לב חד-יומית ביום פרסומם בעיתונות. שימוע בכנסת, לעומת זאת, ישמור נושא על סדר היום הציבורי לאורך שבועות רבים.

הרשות המבצעת – משטר נשיאותי

מוסד הנשיאות הנוכחי יבוטל. במקום ראש ממשלה, יכהן נשיא שייבחר בבחירות ישירות על ידי כל האזרחים אחת ל-6 שנים. הנשיא ימנה ויפטר שרים כרצונו, ללא מעורבות הכנסת. מספר השרים יוגבל בחוקה ל-5 שרים בהתאם לחמשת משרדי הממשלה: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד הביטחון, ומשרד החוץ. לא יהיו שרים ללא תיק.

נשיא יודח במהלך הקדנציה רק באמצעות משאל-עם. כאמור, הכנסת תוכל גם היא ליזום משאל-עם. האופוזיציה בכנסת תנסה וודאי לחשוף באמצעות חקירות ביקורת את מחדלי הנשיא וממשלתו, במטרה לשכנע את העם להחליף נשיא כושל במהלך קדנציה.

תקופת הנשיאות המוארכת תאפשר לנשיא לפעול כמעט ללא חשש מאימת בחירות מתקרבות. 6 שנים הם תקופה די ארוכה שתאפשר לנשיא להנהיג רפורמות וגם לקצור את התוצאות (או לשלם עבור הכישלונות). כיום, פוליטיקאים בדרך כלל נמנעים מיישום תכניות לטווח ארוך מהחשש שבתקופת המעבר, עד שתוצאות נראות בשטח, הם יאבדו פופולאריות. לכן קיימת אצל פוליטיקאים בדרך כלל העדפה בחלוקת מתנות מידית לציבור כדי לצבור אהדה לטווח קצר. יהיה קשה להדיח נשיא – העם ישתף פעולה רק במקרים של כישלון נשיאותי מובהק וברור. יתאפשר מצב, לדוגמה, שנשיא שסרח לא יורשע על ידי בית משפט (כי לא הוכחו "היסוד הנפשי" ו"הכוונה הפלילית"...) – הציבור הרחב לא יזדקק להוכחות משפטיות כדי להיפטר באמצעות משאל עם מהנשיא. נשיא שמוגבל על ידי החוקה, החוק והעם יוכל לתפקד במשך שנים ללא חשש מאינטריגות ומלחמות הישרדות תמידיות המאפיינות את המשטר הנוכחי. רוב האנרגיה של הנשיא תופנה להנהגת המדינה והעם במקום לתככים מפלגתיים. יציבות שלטונית תשפיע חיובית על השקעות וצמיחה כלכלית.

  • הפרדת רשויות – איזונים, בלמים וביקורת הדדית

  • החוקה תבטיח הפרדה בין 3 רשויות המדינה. אנשי הרשות המבצעת – הנשיא, שרים, או סגניהם לא יוכלו לכהן כחברי כנסת; 
  • הכנסת תוכל לחוקק חוקים אך לא בניגוד לחוקה. לנשיא תהיה זכות וטו על חוק שהתקבל בכנסת. הדרך לאישור חוק בניגוד לדעת הנשיא תהיה באמצעות רוב מיוחס בכנסת או באמצעות משאל-עם.
  • נשיא יוכל ליזום משאל-עם וגם הכנסת. פיזור הכנסת לפני תום קדנציה יוכל להתבצע על ידי התפטרות הכנסת (רוב מיוחס) או משאל-עם. נשיא לא יוכל לפזר את הכנסת. שכר והטבות אחרות לנבחרים בכנסת או בממשלה לא יועלה בתקופת הקדנציה שלהם, אלא ייכנס לתוקף בקדנציה שלאחר מכן.
  • הכנסת תבקר את הנשיא והממשלה באמצעות ועדות ביקורת בנושאים עליהם תחליט. כל 7 חברי כנסת יוכלו ליזום הקמת ועדת ביקורת ולשכור יועצים מקצועיים.
  • מעל לכולם תרחף חרב משאלי-העם – קבוצת אזרחים גדולה מספיק תוכל ליזום משאל-עם.
  • מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה, תבטיח גם היא, מניעת חקיקה סותרת חוקה, או מהלכים ממשלתיים העלולים להפר את חופש הפרט וזכויותיו.

תקציב המדינה

תקציב המדינה שיוגש על ידי הנשיא לאישור הכנסת יהיה לשלוש שנים, במקום תקציב שנתי כמקובל היום. (משימה זו בלתי אפשרית במשטר הכלכלי הקיים – אפילו לשנה אחת קשה להסכים על תקציב... בעידן החדש, תחת ממשלה וכנסת מצומצמים ומידת מעורבות מינימאלית של השלטון בכלכלה ובחברה – תקציב תלת-שנתי יהיה מעשי). דחתה הכנסת את אישור התקציב, יוכל הנשיא להעמיד את התקציב למשאל-עם. הכנסת לא תוכל לבטל סעיף הכנסה בתקציב נשיאותי מבלי להציע אלטרנטיבה מלאה לסעיף שנדחה. הכנסת לא תוכל להצביע על תקציב הוצאה מבלי לכלול בברור ובאופן מחייב את מקורות מימון ההוצאה. האופוזיציה תהיה חייבת להציג במשאל-העם תקציב אלטרנטיבי מלא, המצביע גם על מקורות המימון לתקציבה. אי אפשר יהיה לשלב בתקציב המדינה סעיפים נוגדי חוקה. לדוגמה: נשיא לא יוכל להציע סעיף של תמיכה בתעשייה או בחקלאות כי החוקה תאסור על העברת כספי משלם המיסים ליחידים או לקבוצות באוכלוסייה, אלא אם נושא ההעברה הועמד למשאל-עם וזכה לרוב מיוחס. נשיא שתקציבו נדחה על ידי משאל-עם יוכל להתפטר או לאמץ את הצעת התקציב של האופוזיציה. הנשיא יפעל על סמך התקציב המאושר למשך 3 השנים הבאות. כל תוספת תקציב במהלך שלוש שנות התקציב תחייב אישור במשאל-עם.

תקציב המדינה יהיה מאוזן. דהיינו, הכנסות המדינה חייבות לכסות את הוצאותיה. כל שר יישא באחריות לתקציב משרדו ותהיה לו גמישות מרבית בניוד כספים בין סעיפי תקציב, למעט משכורות. משרד שיסיים עונת תקציב בגירעון, יתפטר השר מיד. אם תקופת תקציב-מדינה של שלוש שנים תסתיים בגירעון, יתפטר הנשיא ויוכרזו בחירות לנשיאות. 

הוצאות הממשלה ימומנו ממיסים ואגרות בלבד. חובות המדינה הנוכחיים (חובות פנים וחובות חוץ) יחוסלו וייפרעו בהדרגה, על פי החוקה, לאורך 15 עד 20 שנים. קצב חיסול החוב ייגזר לפי נוסחה ידועה מראש ויהיה תלוי בעיקר בשיעור צמיחת המשק בשנה שחלפה. כלומר, ההכנסות השוטפות של הממשלה יצטרכו להיות בעודף. עודף התקציב השוטף ייועד לחיסול הדרגתי של חובות העבר, בנוסף להכנסות שינבעו ממכירת קרקעות מדינה ונכסים אחרים שבבעלות המדינה.

ממשלה לא תוכל לקחת חוב חדש, אלא במקרים הבאים:

  1.  למימון מלחמה.
  2.  למימון שיקום מאסון טבע, רחב היקף, כגון רעידת אדמה.
  3.  למִחזור חובות העבר. אם בשנה מסוימת עומדות לפירעון אגרות חוב ישנות מעבר לסכום שניתן לפרוע  במסגרת תוכנית חיסול החובות. 
  4.  למימון פרויקטים גדולים של פיתוח תשתית (כגון כריית תעלה מים סוף לים המלח). כל גיוס מלווה לפיתוח יחייב אישור במשאל-עם בו יוצג הגידול הנדרש בתשלום המיסים על ידי האזרחים לצורך פירעון המלווה.

משרדי הממשלה

הממשלה תורכב מחמישה משרדים שיעוגנו בחוקה: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד הביטחון, ומשרד החוץ. שינוי מספר משרדי הממשלה יחייב משאל-עם ורוב מיוחס. להלן רשימת משרדי הממשלה ועתידם בעידן החדש: 

משרד האוצר – עיקר עיסוקו גביית מיסים, הכנת תקציב המדינה ופיקוח על ביצועו, חיסול חובות המדינה באמצעות הקפדה על עודף תקציבי שוטף והפרטת קרקעות ונכסים אחרים. 

משרד הפנים – ירכז גם חלק מפעילויות משרדים מיותרים שבוטלו. שאריות פעילותם תתבצע ברמה של מחלקה במשרד הפנים במקום שובל ארוך של תארים, לשכות וג'ובים מיותרים כמשרדים עצמאיים. לדוגמה: במקום "שר הבריאות" יתמנה מנהל מחלקת הבריאות במשרד הפנים. מנהל מחלקה אחד כחלק ממשרד הפנים במקום שר, סגן-שר, ראש לשכה, רכב שרד, צוות מזכירות, עוזרים סגנים, יועצים, נסיעות לחו"ל וגדוד מאבטחי שב"כ. 

משרד המשפטים – תפקידיו יהיו דומים לנוכחיים. (ראה פרק משפט). 

משרד הביטחון – יצומצם בהיקפו ויבוטלו כפילויות תפקידים עם צה"ל. (ראה פרק צבא וביטחון). 

משרד החוץ – קיומו הכרחי, כפי הנראה, רק בגלל שכללי הטקס הבינלאומיים מחייבים לעתים מפגשים ברמת שרי חוץ ושגרירים... עיקר עיסוקו יהיה בניהול שגרירויות ישראל בעולם. בעידן האינטרנט, ועידות הווידיאו ותחבורה האווירית הזמינה והזולה – יצומצם דרסטית מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו"ל. באסיה די ב-4 שגרירויות בערך: סין, הודו, יפן ואחת בדרום מזרח אסיה. באמריקה די בשתי שגרירויות האחת בצפון אמריקה והשנייה בדרומה. באירופה די בשגרירות אחת. אזרח ישראלי השוהה בחו"ל והנזקק לאישור כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שקיבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו מסיבת קוקטייל חשובה ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות. 

חלק נכבד מתפקידן הנוכחי של שגרירויות ישראל בתפוצות מתמקד כיום באספקת ג'ובים נוחים לאנשים שהשלטון חפץ ביקרם. יש כיום 56 שגרירויות ישראליות בעולם, בנוסף לכ-13 קונסוליות (שגרירויות קטנות...). 11 קונסוליות קיימות רק בארצות הברית, ממיאמי ועד ללוס-אנג'לס – ממקומות העבודה הנחשקים לישראלים – זירה גועשת של מינויים פוליטיים... מערך שירות החוץ הנדיב עולה הון עתק למימון שהותם של השגרירים, הנספחים לענייני צבא, תרבות, משטרה, חקלאות, מסחר... רשימה ארוכה. לא נשכח את משפחותיהם, נהגיהם, צוותי משרד, וכמובן – לכולם נדרשים גדודים של אנשי ביטחון ישראלים שגם הם מגיעים לגולה על נשיהם וטפם. קשה למצוא ישראלי שאינו מכיר מישהו שהיה ב"שליחות" או שנמצא ב"שליחות" בחו"ל...

משרדי הממשלה – שיבוטלו:

משרד האנרגיה והתשתית – יבוטל. אחד מהמשרדים שהומצאו כדי לפתור בעיה פוליטית-אישית-קואליציונית של ותיקי המפלגה הליברלית ז"ל. המשרד נולד עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 כדי לאפשר לח"כ יצחק מודעי ז"ל לכהן כשר עם תיק. נלקחו סמכויות ממשרדים אחרים, הומצאה קצת פעילות חדשה והרך נולד. המשרד ייסגר. בעידן החדש רוב עיסוקיו מיותרים. "אנרגיה" היא מוצר עסקי. תכנון תשתיות יבוצע על ידי מחלקה במשרד הפנים באמצעות משרדי הנדסה פרטיים. ראה פרק הבנייה. 

משרד הבינוי והשיכון – יבוטל. משרד מיותר בעידן החדש בו הממשלה לא תעסוק כלל בבניית דירות או בסיוע לדיור. בשנות השלושים הוכפלה אוכלוסיית ארץ ישראל. ממשלת המנדט הבריטי לא בנתה דירות ליהודים וגם לא ייבאה קרוונים... השוק נתן מענה דיור ולכל יהודי הייתה קורת גג. ראה פרק הבנייה. 

משרד הבריאות – יבוטל כמשרד עצמאי ויהפוך למחלקה במשרד הפנים. עיסוקה העיקרי של המחלקה יהיה קביעת תקנים, רפואה מונעת, רפואה ציבורית למניעת התפשטות מחלות מדבקות וכדומה. המדינה לא תעסוק בבריאות אישית של אזרחים – לשם כך יהיו קופות חולים, חברות ביטוח, איגודי רופאים, עמותות רפואה ובתי החולים שיופרטו. ראה פרק מערכת הבריאות. 

משרד הדתות – יבוטל. דת היא עניין שבין האזרח המאמין לאלוהיו. עניין פרטי לחלוטין. כל מוסדות הדת יהיו לגופים עצמאיים וולונטריים. גם אופן מימונם. המדינה על כל שלוחותיה, כולל השלטון המקומי לא יעסקו בדת, ולא יגבו מיסים למימון שירותי דת. כל יחידות השירותים של משרד הדתות יהפכו לעמותות שיצטרכו לקיים עצמן מאגרות שישלמו האזרחים הנזקקים לשירותיהן. הציבור הדתי והמסורתי בישראל גדול בהיקפו. אין לו כל בעיה לשלם ישירות וגם לתרום למוסדות דת. גם רבים מהחילוניים נזקקים לשירותי דתיים כגון חתונה, ברית מילה, העדפת אוכל כשר – מקורות המימון הפרטיים לשירותי דת מובטחים. ייפגעו אוכלי החינם שהתקבצו תחת מטריית הדת. משרד הדתות, נכון למועד הכתיבה, לא קיים – אך זהו מצב זמני לדעתנו...

"משרד הדתות משמש בפועל כלשכת עבודה למקורבי המפלגות השולטות בו. גורמים רבים מתפרנסים מתקציבו וצוברים כוח פוליטי וכלכלי מעצם השליטה בו ומחלוקת הכספים שלו" (נחום ברץ, גלובס 7/9/97).

משרד החינוך –יבוטל. בחינוך יעסקו בתי ספר בניהול עמותות הורים, אוניברסיטאות עצמאיות, בתי ספר ומכללות פרטיות. משרד החינוך ייסגר ויהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים. עיקר עיסוקה של מחלקת החינוך תתמקד בניהול, הפצה, ופירעון של המחאות החינוך שיחולקו להורים בתקופת מעבר ארוכה, כהשתתפות המדינה במימון החינוך. למדינה לא יהיה תפקיד פדגוגי. המדינה לא תקבע את תכניות הלימודים או המבחנים. ראה פרק חינוך. 

משרד החקלאות – יבוטל. בחקלאות יעסקו החקלאים ולא המדינה. חקלאות היא עסק לכל דבר. משרד החקלאות יהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים. המחלקה תתמחה בנושאים בעלי אופי ציבורי מובהק כגון הדברת מזיקים, התפשטות מחלות בחי ובצומח, תקנים לייבוא מוצרי חקלאות וכדומה. ראה פרק החקלאות. 

 משרד המדע והטכנולוגיה – יבוטל. משרד שהוקם בתחילת שנות השמונים בממשלתו השנייה של מנחם בגין וקרוב לוודאי שנתפר למידותיו של פרופ' יובל נאמן ממפלגת התחיה ז"ל. המשרד נקרא אז משרד המדע והפיתוח. בעידן החדש יעסקו במדע האוניברסיטאות, מכוני מחקר, וחברות עסקיות. פקידי ממשלה מתמחים במדעי בזבוז כסף...

בשנת 1997 ניסה ח"כ מיכאל איתן שכיהן כשר המדע לסגור את המשרד בטענו שהמשרד קיים לצרכים פוליטיים (אורה קורן, גלובס 17/9/97). המשרד שינה את שמו במשך השנים מספר פעמים, בהתאם לכוונתו של השר המכהן להוספת סמכויות, תפקידים ומינויים: משרד המדע והפיתוח, משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאומנויות, משרד המדע התרבות והספורט...

משרד המסחר והתעשייה – יבוטל. אחד מהמשרדים המייצגים את השקפת הייסוד של מדינה סוציאליסטית – מעורבות ריכוזית של השלטון בתעשייה ומסחר שהם ענפים עסקיים מובהקים. משרד שלמחרת ביטולו איש לא יחוש בחסרונו... לא יהיה אפילו צורך בתקופת מעבר או הסתגלות כלשהי. ראה פרק תעשייה. 

המשרד לביטחון פנים – או בשמו המסורתי "משרד המשטרה" – יבוטל. "משרד משטרה" עצמאי אינו קיים ברוב מדינות המערב, אך מאפיין את רוב המשטרים הטוטאליטריים. קיומו הורגש במדינות הקומוניסטיות לשעבר. המשרד הוקם על ידי בן גוריון כדי להמציא תיק ממשלתי ל"נציגם" הקבוע והיחיד של עדות המזרח בממשלות האשכנזיות – בכור שלום שטרית, שכיהן כשר משטרה ברציפות לאורך 13 ממשלות מפא"י עד לשנת 1967. "נציג מזרחי" נוסף בממשלה מונה רק בשנת 1961 לתפקיד המכובד של "שר הדואר" – אליהו ששון. שמעון פרס, מונה לשר הדואר האשכנזי הראשון ומיהר לשנות את השם למשרד התקשורת... נשמע אחלה...המשטרה מהווה את אחד משירותי היסוד של המדינה גם בעידן החדש. אולם, תפקודה התקין אינו תלוי בקיומו של משרד פוליטי ייעודי מעליה. למשטרה יש מפכ"ל. פעילותה מוגדרת בחוקה ובחוקי המדינה ואם קיים צורך בכפיפות פורמאלית למשרד ממשלתי הרי שיש להכפיפה ישירות לשר הפנים וללא פקידים מתווכים. כך גם שירות בתי הסוהר.

משרד העבודה והרווחה – ייסגר. ממשלה ממילא מעולם לא תרמה לשוק העבודה. מקומות עבודה נוצרים על ידי עסקים פרטיים. הממשלה מתפקדת במקרה הטוב כמשרד רישום למובטלים אמיתיים ומדומים. רווחה נוצרת על ידי צמיחת המשק וצמיחת הכנסות האזרחים – מעורבות ממשלתית מדכאת את הכלכלה וגורעת משאבים כלכליים מהסקטור הפרטי; ניצולם היעיל יכול היה להוסיף לצמיחת המשק. ככל שמעורבות הממשלה גדלה יורדת רמת החיים. פעילות משרד הרווחה בתקופת המעבר תתנהל במסגרת מחלקה במשרד הפנים. ראה פרק הרווחה. 

 משרד התחבורה – ייסגר. במשרד הפנים תוקם מחלקת תחבורה. תפקידה יצטמצם בעיקר לתכנון תשתית, תקני בטיחות, חוקי תנועה, רישוי רכב וכדומה. התכנון והביצוע יהיו באמצעות חברות תכנון והנדסה פרטיות. 

 משרד התיירות – ייסגר לאלתר. עוד משרד שאיש לא יחוש בחסרונו למחרת סגירתו. למעט אולי מספר גופים שמתקיימים בזכות תקציביו. משרד התיירות אינו מעלה ואינו מוריד את מספר התיירים... קיומו נובע ממסורת רבת שנים... הוא תורם בעיקר לנסיעות "תיירות" של בכירי המשרד. המשרד מאייש 7 לשכות תיירות בחו"ל: ניו יורק, לוס אנג'לס, קנדה, צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה. מיהם הישראלים המאושרים ש"קורעים את התחת" שם? נותר רק לנחש...

תיירים יגיעו בהמוניהם אם יהיו כאן די אטרקציות: מרהיבות, מהממות, רמת שירות גבוהה ומחיר סביר. מספר התיירים לישראל נמוך מאד (אפילו בתקופות רגיעה ביטחונית) יחסית לפוטנציאל התיירות האדיר. יש לנו יתרון יחסי, ללא מתחרים בעולם כולו: ארץ התנ"ך וארץ הולדת הנצרות. יתרון שבוזבז באופן מביש – תוצאה בלתי נמנעת במשק סוציאליסטי ריכוזי. אין סיבה שלישראל יגיעו פחות תיירים מאשר לאיטליה (50 מיליון בשנה!). ישראל צריכה להפוך לדיסני-לנד תנכ"י ונוצרי. תייר יעבור מסלול אטרקציות אינטנסיבי במשך שבוע, יחזור הביתה המום ויספר לחבר'ה. לשם כך לא צריך ממשלה שתעזור, אלא ממשלה שלא תפריע; משק בו ניתן ליזום ולהוציא לפועל מיזמים תיירותיים ללא צורך באישורים, רישיונות, הקצאת קרקע ממנהל מקרקעי ישראל וקירבה לשר ולחברי מרכז המפלגה. ממשלת ארצות הברית לא הקימה את אורלנדו ודיסני לנד וגם לא את לאס וגאס.

משרד התקשורת – יבוטל. תחום התקשורת הוא עסקי ותחרותי. אין צורך בפקידים שיחממו כיסאות במשרד ממשלתי. מאז שנות התשעים מועלות מחשבות לביטולו... אפילו פוליטיקאים כבר חשים שלא בנוח עם גלגל חמישי זה בעגלת השלטון.

המשרד לאיכות הסביבה – יבוטל. משרד שהוקם בסוף שנות השמונים. איכות סביבה היא מוצר ציבורי מובהק, אם כי קשה לפעמים להגדירו. מעורבות ממשלתית הכרחית, אך זו תעשה בדרך של חקיקה. המשרד יבוטל ורוב פעילותו תתרכז במחלקת איכות הסביבה במשרד הפנים. עיקר עיסוק המחלקה יתמקד בתקינה, טיפול בתלונות ותביעת מסיגי גבול. החוק יהיה ברור ויקבע את המותר והאסור. עבריינים ייתבעו גם על ידי עמותות להגנת הסביבה. המערכה הגדולה והמוצלחת ביותר בישראל בהגנה על איכות הסביבה התבצעה בשנות השישים – הגנה על פרחי הבר. תודעת פרח הבר המוגן חדרה לכולנו. כל זאת שנים רבות לפני שהוקם המשרד לאיכות הסביבה... 

המשרד לקליטת עלייה – יבוטל. לממשלת המנדט הבריטי לא היה משרד לקליטת עלייה. למרות זאת, גלי עלייה בשנות השלושים הכפילו את מספר היהודים בארץ ישראל. במדינות הגירה מובהקות כגון קנדה, אוסטרליה וארצות הברית מעולם לא היה משרד קליטה. מהגרים, כולל יורדים ישראלים, נקלטו היטב...

גם משרד זה הוקם בזמנו ממניעים פוליטיים ולא בגלל שהתגלה לפתע צורך במשרד ממשלתי לנושא: יגאל אלון עשה מאמצים להפוך לשר ביטחון לקראת מלחמת ששת הימים ונכשל. כפיצוי, קיבל לאחר מספר חודשים את התואר סגן ראש הממשלה. מכיוון שעד אז היה מקובל שלראש הממשלה יש רק סגן אחד חיפשו תוכן נוסף לתפקיד הריק. הפתרון: שר-על לענייני קליטת עלייה ולאחר מכן הוקם בשבילו גם המשרד (ונפתחה "מלחמת עולם" מול הסוכנות היהודית שסירבה לוותר על סמכויות ותקציבים...). 

 מאז הקמת המדינה, נעשו בישראל כל השגיאות האפשריות בקליטת עלייה. החל משנות החמישים וכלה בעלייה מאתיופיה. עולים נקלטו בכל זאת, לא בזכות הממשלה ומשרד הקליטה, אלא למרות מעורבותם. מדינת ישראל בעידן החדש תהיה מקור שאיבה ליהודים מכל העולם בזכות איכות החיים ורמת החיים הגבוהה במדינה היהודית. בישראל של העידן החדש לא יהיה צורך ב"הטבות לעולים" ו"זכויות עולים". אם בכל זאת יתעורר צורך בסיוע חומרי והדדי למשפחה מסוימת – יעסקו בכך עמותות עלייה, הסוכנות היהודית וגופים מתנדבים אחרים. שום עולה לא יחוש בחסרונו של המשרד, למעט הג'ובניקים הפוליטיים שמועסקים בו.

המשרד לאזרחים ותיקים – יבוטל. עוד משרד שהוקם כדי לפתור בעייה קואליציונית. בבחירות 2006 זכתה באופן מפתיע מפלגה זמנית בשם "מפלגת הגמלאים" ל-7 מנדטים. במסגרת המו"מ הקואליציוני הובטח ג'וב של שר לנציג הגמלאים. הואיל וכל המשרדים היו כבר מאויישים בשרים, לא נותרה ברירה לנתניהו אלא להמציא משרד חדש. 

משרד התפוצות – המשרד הוקם על ידי ראש הממשלה אהוד ברק בממשלה ה-32 לקיום הבטחתו של ברק לשותפו הפוליטי הרב מיכאל מלכיאור. ברק לא מצא משרד פנוי ולכן המציא משרד חדש: "משרד ההסברה והתפוצות". משרדים בדרך כלל לא מתים – הם רק מחליפים שמות. נתניהו שינה את השם (2013) ל"משרד ירושלים והתפוצות", ושוב (2015) ל"משרד התפוצות". המשרד המיותר יוזם "פעילויות" שעיקרן הזרמת מאות מיליונים בהתאם לנטיתו הפוליטית של העומד בראשו. שר דתי יחזק לדוגמה את "הקשר עם התפוצות" באמצעות תקציבים לחב"ד. ה"תפוצות" הסתדרו טוב מאד במשך מאות שנים בלי המשרד המיותר בישראל. יבוטל ללא זכר.

שרים בלי תיק – הסיבה לקיומם היא מאבקי השרידות של ראשי הממשלות שנאלצים לחלק ג'ובים חסרי תוכן כדי להחזיק מעמד בתפקיד. בעידן החדש לא יהיו שרים בלי תיק. מספר המשרדים והשרים קבוע בחוקה – 5 משרדים.

עוד משרדים... שנעלמו

מבחר משרדי ממשלה שכבר הלכו לעולמם ולא נודע חסרונם...

מידי מספר שנים מוקם משרד ממשלתי חדש על רקע הצטברות לחצים קואליציוניים. עם הקמתו מסביר ראש הממשלה לעם היושב בציון את נחיצותו וחיוניותו של המשרד החדש לתפארת מדינת ישראל. מלקטים סמכויות ממשרדים אחרים, מסדרים לשכה חדשה לשר הטרי, רכב שרד, נהג, עוזר, דובר, יועצים, סגן, מנגנון, תקציב, "משרות אמון" וגדוד מאבטחי שב"כ.

להלן מספר משרדים שהוקמו, הלכו לעולמם ועלולים להתעורר לחיים חדשים, הרבה לפני בוא המשיח: משרד המיעוטים, משרד ההסברה, משרד הכלכלה והתכנון, משרד הפיתוח, משרד העבודה, המשרד לענייני ירושלים, משרד לענייני המגזר הערבי (ששינה שמו ל"משרד המיעוטים"), המשרד לשיתוף פעולה אזורי, המשרד לפיתוח הגליל והנגב, המשרד לענייני תאום חברתי. בולשיט יקר.

השפעת טכנולוגיית המידע והתקשורת על הדמוקרטיה

הטכנולוגיה תחזיר את הדמוקרטיה לעם. דמוקרטיה ישירה ופחות דרך "נציגים דמוקרטים". משאלי עם מידיים באמצעות טלוויזיה אינטראקטיבית, הצבעה באמצעות טלפון והודעות SMS, הצבעה דרך האינטרנט – כל אלה טכנולוגיות קיימות. העתיד צופן שכלולים וחדשנות שקשה אפילו לדמיין. הדמוקרטיה של ההמון, באמצעות טכנולוגיית התקשורת, משפיעה כבר כיום, באופן מיידי, על רייטינג של תוכניות, של ערוצי טלוויזיה ורדיו, ועל פופולאריות של מוצרים ואישים. אם אפשר לבחור שיר או ריקוד מנצח תוך כדי ישיבה בכורסה מול הטלוויזיה, אין מניעה להצביע מהבית עבור הצעת חוק חדשה. אין מניעה טכנולוגית שכל העם יקבל החלטות במקום הכנסת, בלחיצת כפתור, לאחר דיונים מעמיקים בטלוויזיה ובאינטרנט. לפחות בנושאים שאינם ביטחוניים מידיים. אמצעי הזיהוי הביומטריים (קשתית עין, תווי פנים, כף יד וכו') ימנעו זיופים ואת הצורך ב"ועדת קלפי", מניין הקולות הממוחשב יהיה מיידי.

יבוא יום ונספר לנכדינו כיצד הצביעו "בימי קדם": עומדים בתור, נכנסים מאחורי פרגוד, בוחרים פתק מצחיק עם אותיות, מעטפה, ועדת קלפי, ספירה אל תוך הלילה, קולות החיילים והימאים, מדגם טלוויזיה, גניבת קלפיות, הצבעות כפולות וזיופים. ובבניין הכנסת בירושלים ישבו 120 דמויות, חורשי מזימות ותככים, שהתמנו לייצג אותנו ולהצביע כרצוננו, אבל נתנו יד לדילים ואת השנייה לכיסם הפרטי.    

הסקטור הציבורי בעידן החדש

עם הסקטור הציבורי נמנים כל הגופים והמוסדות שאינם בבעלות פרטית ואשר ממומנים מתקציב המדינה באופן מלא או חלקי: ממשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, מוסדות מחקר ואוניברסיטאות, עמותות וארגונים. רשימה ארוכה. אופי המשטר במדינה קובע את היקפו של הסקטור הציבורי. בברית המועצות הקומוניסטית קרוב ל- 100% מהמועסקים השתייכו לסקטור הציבורי – גם עובדי הסופרמרקט ונהגי המוניות. כמעט הכול היה בבעלות המדינה חוץ מהכלכלה השחורה. ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה ובחברה כן גדל היקפו של הסקטור הציבורי. מקובל להניח שהיקף המועסקים בסקטור הציבורי בישראל עומד על כ- 816,000 איש – כמעט שליש ממספר השכירים בישראל (2005). לא ברור אם במספרים נכללים גם מוסדות שזוכים "רק" להשלמת תקציב מהמדינה כגון אוניברסיטאות,עמותות עצמאיות וכדומה).

המאפיינים המעשיים העיקריים של הסקטור הציבורי הם העדר "בעל בית" ועבודה בסביבה ללא תחרות. גורמים אלה מעצימים את התחושה שהכסף המממן הוא של "אף אחד"; בהעדר תקבולי מכירות, התקציב השנתי הוא תוצאה של מאבק פוליטי; ובהעדר מתחרים אין כלל חשיבות לעלויות. אי אפשר לפשוט רגל ואין סכנה למקום העבודה. בתנאים אלה אין מנוס מהתרחבות "אוכלי החינם", מבזבוז ומהיקף שחיתות שאינו יכולה להיווצר בעסק פרטי. 

הביטוי החריף "אוכל חינם" אינו מעיד בהכרח שנושאו אינו עובד קשה למחייתו, למרות שיש גם כאלה... "אוכל חינם" יכול להיות גם עובד שמועסק במשרד המסחר והתעשייה, לדוגמה, שאם נבחן אותו אישית נגלה עובד מסור וחרוץ. אבל מה לעשות – המשרד הממשלתי בו הוא מועסק מיותר בעידן החדש... 

שכר "אוכלי החינם" וההוצאות שסביבם מחייב גביית יתר של מיסים, הורדת רמת החיים של יתר האוכלוסייה, הקטנת ההון הפנוי להשקעות והקטנת כושר התחרות של הכלכלה הישראלית בעולם. ריבוי "אוכלי החינם" מקטין את ההשתתפות בכוח העבודה שבאמת עובד. "אוכלי החינם" מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית, בטעות, כחלק מכוח העבודה... בניגוד לקבוצות אזרחים שאינן משתתפות בכוח העבודה (ולא מקבלים משכורת) כגון חרדים ונשים ערביות – אליהם קל לכוון חיצי ביקורת. 

סקטור ציבורי הוא רע – אך הכרחי. גם בעידן החדש יהיה סקטור ציבורי אך היקפו יקטן במידה רבה ובכך יצטמצם נזקו. הצטמקות הסקטור הציבורי תנבע מצמצום פעילותה של הממשלה והוצאותיה. החוקה, המבנה הדמוקרטי וכללי המשחק החדשים יבטיחו סקטור ציבורי מינימאלי. 

החברה בעידן החדש

חברה בה רמת החיים תעלה בקביעות, כתוצאה מירידה מתמשכת בעלויות מוצרים ושירותים, תוך עלייה מקבילה בהכנסה של האדם העובד. חברה בה מערכת היחסים בין אדם לחברו אינה מבוססת על ניצול הזולת וכפייה, אלא על מסחר במוצרים וכישרונות. גם השכיר הוא סוחר: המעסיק קונה את כישרונו וכישוריו של העובד תמורת משכורת בתנאים שסוכמו ביניהם מרצון הדדי. לשכיר אין "זכויות" אחרות ברכושו של המעסיק. 

חברה בה המיסוי הממשלתי נמוך מאוד – ונועד (כמעט) אך ורק כדי לקיים את צרכי הביטחון או צרכים ציבוריים אחרים שלא ניתן לגבות מעשית באופן ישיר עבור השימוש בשרות. 

חברה שהאזרח גאה להשתייך אליה, ומוכן מתוך הכרה, לשאת בנטל המיסוי (הנמוך) ביודעו שהכסף אותו הוא מעביר לממשלה אינו מועבר ל"זכאים" אחרים. חברה בה העשירים הגיעו להישגיהם כתוצאה מכישרונם ולא בזכות "קשרים עם השלטון", "מענק ממשלתי", "סובסידיה על חשבוננו", או כפייה באמצעות מכס לרכוש מוצר מסוים והגבלת מוצר מתחרה. חברה בה עניים נהנים מרמת חיים הגבוהה מזו של המעמד הבינוני ברוב מדינות העולם, ביודעם שיש סיכוי טוב להיחלץ ממצבם רק ע"י הפעלת מוחם וכישרונם.

חברה בה מוכי גורל יסתייעו בעמותות צדקה שיפרחו ושתוכלנה לגייס תרומות גבוהות מהתקציבים שמועברים כיום לשכבות החלשות ע"י מערכת ממשלתית בזבזנית ומשחיתה. קהילה וחברה משגשגת ועשירה שאינה עשוקה בידי פוליטיקאים גם תורמת ומסייעת לזולת.

חברה בה הרעים נענשים והטובים מתוגמלים. הרעים האמיתיים ולא "רעים" מדומים שנוצרו ע"י שיטה מעוותת.  מספר העבריינים בחברה החדשה יהיה נמוך ביותר. לא יהיו "עברייני הימורים" כי יבוטל המונופול של הפיס והטוטו על הימורים. לא יהיו "סוחרי סמים" כי מכורים לסמים יוכלו לקבל סם קשה לשימוש עצמי בפיקוח רפואי. לא יהיו "מבריחי מכס" כי לא יהיה מכס... ולא יהיה צורך לזייף תוכניות עסקיות לקבלת מענקי "מפעל מאושר" כי יהיה כדאי להקים מפעל בישראל ללא "טובות" מהממסד... 

העידן החדש אינו מבטיח שכל אדם יהיה מוסרי. איש לא יכול להבטיח חברה בה לא ייגרם עוול למישהו. העידן החדש כן יבטיח הרמוניה ושיתוף פעולה בין אזרחים, הדדיות של רצון טוב מתוך בטחון שאיש לא יעשוק אותך. חברה בה היחיד חופשי לחשוב ולפעול ואינו חלק מעדר שהתנהגותו מוכתבת ע"י משרד ממשלתי. חברה בה היחיד רשאי לסגוד לאלוהיו, כל אחד בדרכו שלו, אפילו אם "האלוהים" זה הוא עצמו.

דמוקרטיה בישראל - הרמת מסך

דמוקרטיה ישראלית - תיאוריה מול ביצוע

שלטון העם. שלטון הרוב. מכיוון שמיליוני אזרחים לא יכולים לקבל החלטות הנוגעות לניהול מדינה בעצמם, עליהם לבחור נציגים לכנסת. נציגי העם, חברי הכנסת, שואבים את סמכותם מהעם, מייצגים את כל שכבות העם ומאשרים חוקים. 120 נציגים הם גוף מסורבל למדי שבוחר (או מאשר), בדרך כלל מתוך עצמו, גוף מצומצם יותר שיעסוק בביצוע – הממשלה. אך מה לעשות, הממשלה מתנפחת לעיתים לעשרות שרים שמתקשים אפילו למצוא מקום ישיבה סביב השולחן – כך אי אפשר לקבל החלטות. לכן, ממונה מתוכם "קבינט מצומצם" שמתוכו מתגבש, מאותן סיבות, מטבחון אינטימי והחלטי... נראה כי עיקר זמנם ומרצם של הנבחרים הוא קודש להתכסחות וחתרנות בינם לבין עצמם.

השיטה מכונה "דמוקרטיה ייצוגית" לפיה העם בוחר נציגים, שבוחרים נציגות מצומצמת ואלה בוחרים נציגות עוד יותר מצומצמת. לבסוף... החמישייה הפותחת טוענת לייצוג "רצון העם"...

"בעיית הסוכן" - הדמוקרטיה סובלת מתסמונת זו. חבר הכנסת הוא "סוכן" של ציבור בוחריו. מיד לאחר בחירתו הוא ישתמש בסמכויותיו כדי לקדם, קודם לכול, אינטרסים אישיים על חשבון אינטרסים של הציבור שמינה אותו.

הממשלה הזמנית

מייד לאחר מלחמת העצמאות הוקמה ממשלה זמנית שאמורה הייתה לכהן עד לבחירות שיוכרזו על פי החוקה. חוקה מעולם לא נוסחה והדמוקרטיה הישראלית המשיכה להתגלגל.

הממשלה הראשונה, בראשותו של דוד בן גוריון, כיהנה 20 חודשים. תקופה קצרה לכל הדעות. ממשלה זמנית. מסתבר, שכמעט כל ממשלות ישראל, בימים ההם ובזמן הזה, היו זמניות מאד... 

אורך חייה הממוצע של ממשלה בישראל עומד על כ- 24 חודשים. אורך קדנציה ממוצעת של ראש ממשלה עומדת על כ- 32 חודשים (פחות משלוש שנים) ושר מכהן בממוצע כ- 20 חודשים. כלומר, לעיתים תכופות התחלפו ממשלות תחת אותו ראש ממשלה. מה כבר יכול "לבצע" ראש ממשלה, ראש הרשות המבצעת, במשך 24 חודשי כהונת ממשלתו? בששת החודשים הראשונים הוא עסוק במלחמת ההקמה וספיחיה. בששת החודשים האחרונים הוא עסוק בקרבות הישרדות ודעיכה של ממשלתו. בעשרת החודשים שביניהם מוקדש רוב זמנו למאבקי יוקרה ותככים בין שריו, מארבים של מתנגדיו, טיפול באיומי עסקנים וקבוצות לחץ ושמירה על התחת במוסדות מפלגתו. תמצית הממשל הישראלי הזמני

רק ארבע פעמים מאז קום המדינה הצליחה ממשלת ישראל לסיים קדנציה מלאה של 4 שנים... (ראו בטבלה הדגשה באדום) ואם ממשלה מכהנת כ-24 חודשים, מה משך כהונתו של מנכ"ל המשרד? על כך משיבה נציבות שירות המדינה: "...תקופת הכהונה הממוצעת של מנכ"לים במשרדי ממשלה הינה שנה וחצי".

ייתכן שבכל זאת הצלחנו להגיע לאן שהגענו דווקא בזכות ה"אין ממשלה"... 

kadenzia

מספר משרדי הממשלה משתנה ממשלה לממשלה ונקבע לפי הצרכים הפוליטיים של מרכיבי הקואליציה. כאשר הלחצים לכיבוד פוליטיקאי מצטברים, אין מנוס מהקמת משרד חדש. ממציאים שם "ציוני" מפוצץ, מפצלים גופים או אגף ממשרד קיים... והנה יש תעסוקה למיניסטר החדש. לזה מוסיפים לשכה, סגן שר, יועצים, רכב משודרג, משרות אמון. בחלוף הזמן גם הציבור והתקשורת מתרגלים ל"נחיצותו" של המשרד החדש ואף אחד לא שואל איך הסתדרנו לפני כן...".

 new minister

עקרון הפרדת הרשויות – שחיקה

המוסדות הדמוקרטיים ניצבים לכאורה על שלוש רגליים – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. שלוש רשויות נפרדות שהאחת אינה מעורבת במעשיה של האחרת וכל אחת מאזנת ומבקרת את הרשויות האחרות. הרשות המחוקקת בישראל היא הכנסת. הממשלה היא הרשות המבצעת ואילו העבריינים נותנים את הדין בפני הרשות השופטת.

בפועל קיימת הפרדה, טובה למדי, רק מהרשות השופטת מערכת המשפט שומרת על עצמאות והפרדה מיתר הרשויות. שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת – הכנסת והממשלה – חופפות ומעורבות האחת בשנייה. יש תקופות בהן לפחות 30 חברי כנסת (אלה מהמחוקקת...) חברים בממשלה בתפקידי שרים וסגניהם. החל מממשלת שרון השניה (2003) יושבים סביב לשולחן הממשלה למעלה מ-40 שרים  וסגני שרים. שרי הרשות המבצעת, מעורבים עמוקות בחקיקה ואילו חברי כנסת מעורבים בעשייה השלטונית, או בבלימתה...

מצע המפלגה לבחירות 

המצע אותו מחברים בכירי המפלגה ערב הבחירות, אמור להיות מסגרת ההסכם שבין הבוחרים למפלגתם. תעודת הזהות של המפלגה – מחויבות לדרך ולקו רעיוני. בפועל, "עבודה בעיניים"... נראה שהציבור הפנים מצב זה ומתייחס למצעי המפלגות בהתאם. במסע הבחירות ב- 1992, הגיש ח"כ חיים רמון תלונה לוועדת הבחירות המרכזית, כי הליכוד משמיץ ומסית נגד מפלגת העבודה בפרסומיו כי מפלגת העבודה תנהל מו"מ עם אש"ף ועראפת... לא חלפה שנה ואכן החל מו"מ עם עראפת. בוחרי הליכוד, עשור לאחר מכן, לא העלו בדעתם כי אריאל שרון, כראש ממשלה מטעמם, "יעקור יישובים מארץ ישראל"... ואכן כך קרה.בוחרי "שינוי" (טומי לפיד) לא חלמו כי מפלגתם תַתְנֶה הצבעה בכנסת בהעברת תקציבים לסקטורים ייחודיים, כדרכן של המפלגות החרדיות... אך בתחילת שנת 2005 התחַרדו מעשי "שינוי" והצבעתם בכנסת לטובת ה"התנתקות" הותנתה בהזרמת מאות מיליוני שקלים לסקטור "שלהם", האוניברסיטאות.

לפני הבחירות מנפנפים במצע המפלגה ואילו אחריהן יטען הפוליטיקאי כי "התנאים השתנו"... "הפוליטיקה היא אומנות האפשר"..."הכורח הקואליציוני מאלץ להתפשר"... היה מצע?

מקומן של הבחירות לכנסת

הבחירות לכנסת הן בראש ובראשונה מאבק, בין קבוצות עסקנים, על הקִרבה למעגל הכוח המרכזי. מעגל המספק טובות הנאה מתקציב המדינה לחבריו. אי אפשר לצַפות ממיליוני מצביעים שייקחו חלק בתכלית צינית זו; לכן, חייבות קבוצות העסקנים הפוליטיים לפזר עשן ולהתהדר בהצהרות של "טובת הציבור" אליו הן פונות ולהציב בראשן דמויות משכנעות שיסחפו מצביעים. תתכן תקופה בה תקום מפלגה שתסחוף אלפים בשם רעיון מסוים. הניסיון מלמד שלא ירחק היום וגם מפלגה זו תשתלב בכללי המשחק...

ראשי מפלגה, גם אם יהיו אידיאליסטים נקיים מכל רבב, יוחלפו על ידי "מוסדות המפלגה" אם לא יספקו את הסחורה לגוף שהם גוררים. ראש מפלגה שיתעקש שלא לחלק ג'ובים, מינויים ותקציבים למעגלים המקורבים, מכריז בזה על התאבדותו הפוליטית. הצלחתו, יושרו, או פעילותו הציבורית לא יעזרו כאשר יובל לגיליוטינה הפוליטית.

קול אחד שווה לכל אזרח – האומנם? 

כוח ההשפעה אינו מתבטא ביום הבחירות, אלא במבחן התוצאה המתמשך שלאחריהן. הדמוקרטיה הביורוקרטית הישראלית מעניקה כוח-יתר לקבוצות מאורגנות שיכולות לרכז איום על הפוליטיקאים. כוחו של עובד נמל, לדוגמה, גדול בהרבה מכוחו של אזרח אחר מן השורה. כוחו של חבר בלובי במרכז מפלגת העבודה גובר על כוחה של הקשישה מנהריה.

כוחן הפוליטי העדיף, של קבוצות הלחץ, יוצר מנוף להטיית ברז-התקציב לכיוונן... ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה, ככל שהפוליטיקאים שולטים בחלק גדול יותר של העברות הכספים – גדל הרווח הכלכלי של קבוצות הלחץ.

כוח פוליטי עדיף ניתן גם למפלגה קטנה אשר הנסיבות יצרו לה מעמד של "לשון מאזניים" – מפלגה שעצם הצטרפותה לאחד משני הגושים הגדולים תטה את הכף ותקבע איזה גוש ישלוט וירכיב את הממשלה. מעמד זה מאפשר למפלגה הקטנה להשיג טובות הנאה ועמדות בכירות למנהיגיה ועסקניה מעבר למשקלה הכמותי בציבור. מסתבר שגם מפלגות גדולות יכולות להיות "לשון מאזניים" ולערער את יציבותן של ממשלות. העלאות חוזרות של אחוז החסימה (מינימום הקולות הנדרש למפלגה כדי להיכנס לכנסת) לא הגדילו את יציבות הממשלות, לא מנעו סחיטת כסף והטבות מתקציב המדינה כתנאי להצבעה. אחוז החסימה מתפקד אך ורק כחומת מגן מפני כניסת מתחרים חדשים לגילדה של חברי הכנסת, כמו העלאת הקושי במבחני לשכת עורכי הדין.  

אז מהו בעצם התהליך הדמוקרטי בישראל?

התהליך הדמוקרטי קובע את כללי המשחק להחלפת קבוצת המקורבים לצלחתאו לשינוי בהרכבה: "עד עתה אתם בזזתם... עכשיו תורנו..."

מלבד הביזה, בה משתתפים כמעט כולם – איש איש לפי כוחו – קיים גם משחק משיכת חבל אידיאולוגי לכיוון זה או אחר: ראש ממשלה אחד מקטין מיסים וקצבאות, הבא אחריו יעלה אותם ואת שכר המינימום – תערובת די מקרית של ביזה ואידיאולוגיה.

מדוע שונאים הפוליטיקאים משאלי-עם?

משאל-עם מנטרל את כוחם של "המייצגים", חברי הכנסת. ההחלטה מתקבלת על ידי כל העם מעל לראשם של חברי הכנסת. העברת נושא למשאל-עם נוטלת מכוחו של הפוליטיקאי לסחור בקולו בכנסת עבור תמורה מיידית. האפשרות לקומבינות פוליטיות נמוגה, או לפחות נחלשת מאד.

החליל לפיו רוקדים חברי הכנסת 

פוליטיקאי "נאמן", בדרך כלל, לקבוצה בה הוא תלוי לבחירתו מחדש. פוליטיקאי "מייצג" בעיקר קבוצה זו, המהווה את בסיס כוחו הפוליטי. לכן, אין שחר לאמונה כי חברי הכנסת מייצגים את העם על מגוון דעותיו. העם אינו קובע מי יהיו רוב חברי הכנסת.

בבחירות בישראל העם קובע, בדרך כלל, את גורלם של כ- 24 חברי כנסת – לכל היותר. רק עתידם של המועמדים האחרונים בכל רשימה נקבע בבחירות. מקומם של יתר המועמדים (במקומות "הריאלים") מובטח. מקומם הגבוה ברשימה של יתר חברי הכנסת מבטיח, שגם במקרה של החַלשות המפלגה, הם יישבו בכנסת. מקומם בכנסת מובטח לא על ידי העם, אלא על ידי חברי המפלגה, מרכז המפלגה, ולרוב – מטבחון העסקנים המצומצם...

למה? למה הם רצים לכנסת?

"כולנו ראינו מה מוכנים אנשים לעשות כדי להיבחר לכנסת... למה? תמיד היו רבים שמשאת נפשם הייתה 'לשרת את הציבור'... יש עדיין כאלה שמבחינתם חברות בכנסת נחשבת לדבר מכובד... כוח?... רק מספר קטן של חברי כנסת זוכים למעמד המעניק לבעליו כוח פוליטי של ממש...

...מה שהשתנה זה, שחברות בכנסת משתלמת יותר מאי-פעם גם מבחינה כלכלית. במהלך השנים הצליחו חברי הכנסת להוסיף למשכורתם המכובדת שורה של הטבות, המסתכמות בהרבה מאד כסף ונוחות. פנסיה נאה, אפילו תמורת שירות קצר בכנסת, הוצאות רפואיות, טלפונים חינם לכל החיים, תקציבים גדולים ל'קשרים עם האזרח', המנוצלים בעיקר כדי להיטיב עם האזרח חבר הכנסת... מכונית צמודה. וזה עוד לא הכול.

עכשיו תנו מבט בגלדיאטורים המתמודדים בזירת הפריימריס. רבים מהם, אולי רובם, אינם מחזיקים בתפקידים חשובים או מכניסים בסקטור האזרחי... רבים מבין המועמדים הם אנשים שחיים על חשבון הציבור, בתפקידים שונים, שרבים מהם נתפרו עבורם, ושההכנסה בהם אינה מי-יודע-מה. יש ביניהם גם כאלה שאינם עושים דבר, והם מחפשים תעסוקה. לקטגוריה הזאת אפשר להכניס את אנשי הצבא לשעבר, שאחרי פרישתם מתקשים למצוא תעסוקה. אז הם הולכים לכנסת. מה גם שלעבודה הזאת הכי קל להם להתקבל – הם לא צריכים להוכיח כישורים, או אינטליגנציה, בעצם שום דבר. בשביל ישראלים רבים, מספיק שהם היו קצינים בצבא... כנסת ישראל... היום היא גם מקום פרנסה לאנשים המתקשים למצוא עבודה מועילה." (מתי גולן, גלובס 03.12.02).

חברות בכנסת היא ג'ובקריירה, קידום מעמד כלכלי וחברתי – שאיפה שאינה שונה מזו של כל אחד מאתנו בכל תחום אחר. הליך דמוקרטי אופטימאלי צריך לסנן אל הכנסת את הנציגים המוכשרים וההגונים.

מה עושה ראש ממשלה?

נראה, שעיקר האנרגיה של ראש ממשלה מוקדש למאבקי שרידות בתפקיד. האיומים אינם רק ממפלגות מתחרות, אלא נובעים פעמים רבות מקבוצות לחץ שבתוך מפלגתו. ברוב המקרים, הוא אכן לא מצליח לשרוד והבחירות מוקדמות. כך קרה לבן גוריון, אשכול, גולדה, בגין, רבין, נתניהו, ברק ושרון... שלא לדבר על "זמניים" כגון משה שרת ושמעון פרס... 

שלטון קבוצות הלחץ

בהעדר חוקה שמגבילה את אפשרות העברת כסף מהאזרחים אל קבוצה מסוימת באוכלוסיה, נוצרות בכל משטר דמוקרטי קבוצות לחץ.קבוצת לחץ היא קבוצת אזרחים ששואפת להשיג לחבריה הטבות מיוחדות על חשבון יתר האוכלוסייה. להטבה פנים רבות. ההטבה יכולה להתבסס על הגנה מיבוא מתחרה של מוצר מסוים, סובסידיה לתעשייה מסוימת, חוק שמקשה על תחרות בחברי הקבוצה. בכל מקרה, חברי קבוצת הלחץ זוכים למעמד ייחודי ולהעדפה שנשללת מיתר הציבור. 

קבוצת לחץ, מעצם הגדרתה, חייבת לייצג מיעוט (אילו יצגה רוב בציבור – לא היה צורך בהתארגנות). כדי שהלחץ יניב חקיקה שתיצור הטבה לחברי הקבוצה  –צריכה הקבוצה לרכז כוח פוליטי. כוח פוליטי מושג רק אם חברי הקבוצה מסוגלים לאיים בגרימת נזק לפוליטיקאים שמסרבים לתמוך ב"רעיון", או להיפך – לצ'פר פוליטיקאים תומכים. אם לקבוצת הלחץ אין יכולת כזאת, היא תיצור שותפות זמנית עם קבוצות לחץ אחרות לגיבוש כוח משותף אשר יניב את היכולת. 

נובע מכך, שהקבוצה שהכי פחות מיוצגת בכנסת היא הציבור בכללותו... הציבור הדומם... עד כדי כך שאפילו נושאים שלכאורה הם עניין ל"ציבור בכללותו" כגון מדיניות חוץ או ביטחון הופכים לעיתים קרובות לחלק מהליך המסחר הפוליטי בין קבוצות הלחץ. כלומר, התניית הצבעה בעניין כלל-לאומי בויתור לטובת אינטרס כלכלי צר של קבוצת מיעוט.

שלוש מזכויות היסוד בדמוקרטיה סוציאליסטית:

ה"זכות" לקבל כסף ללא עבודה

מאה שנות שטיפת מוח סוציאליסטית ביססו "זכויות" לכסף שלא תמורת עבודה. המדינה מפעילה כוח (כפיית גביית מיסים) על חלק מאזרחיה כדי לממן את ה"זכויות" של החלק האחר – הנהנה. הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים. היפוך היוצרות המוסרי, שהתבסס במהלך מאה שנים, הצליח לא רק בזכות הכרה נרחבת בצדק המחשבה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, אלא גם בזכות פגם "קטן" בחוקה הדמוקרטית – הכוח שניתן לפוליטיקאים להחרים בקלות חלק מרכושו של אזרח א', לגזור נתח לעצמם, ואת הנותר להעביר לאזרח ב'.

הסופר ג'ורג' ברנרד שאו אמר על כך:

 

פוליטיקאי שלוקח מפול ונותן לפיטר, תמיד יוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר ".

הזכות לעושק הזולת

במסגרת האידיאולוגיה של מדינת הרווחה, המקובלת כיום על הרוב, יצרו הפוליטיקאים רשימה מתמשכת של "זכויות": זכויות הקשישים, זכות לתעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכות למענק מהמדען הראשי, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות למגורים, זכות לעבודה. 

"זכויות" אלה אינן חלק מזכויות האדם הבסיסיות הואיל ויישומן כרוך בהפעלת כפייה באמצעות השלטון על אזרחים אחרים, החרמת רכושם ופרי עמלם, בדרך של מיסוי, והעברת הכסף הנותר (לאחר שהממסד הפוליטי גזר את חלקו הגדול) אל הנהנים מה"זכויות". "זכות" שמימושה כרוך בהפרה של זכויות הזולת אינה זכות טבעית.

גביית מסים בכוח על ידי הממסד הפוליטי (הקרוי בהקשר זה – "המדינה") והעברתם כסובסידיה לתעשיין או לקואופרטיב אוטובוס, או כמשכורת עתק לנתב בנמל אשדוד, או לאם חד-הורית אינם מימוש זכות כלשהי, אלא גזל חוקי של משלם המסים. ההעברה מתבצעת אל אחד ממעגלי התמיכה של הפוליטיקאי, יוזם הזרמת הכסף. 

בעידן החדש תוכל להתארגן עמותה לעזרה לקשישים אבל ספק אם תקום עמותה שתגייס תרומות עבור יזם הייטק או תעשיין שמעוניין להעביר את מפעלו לאשקלון...

דמוקרטיה :

 

"שני זאבים וכבשה מצביעים על מה לאכול לארוחת צהריים".

בנג'מין פרנקלין (מדינאי וממציא אמריקאי במאה ה-18).

זכות ה"מגיע לי"

הדרישה מופנית מצד הקבוצה הדורשת אל יתר הציבור באמצעות הפעלת לחץ על הממסד הפוליטי

  • מגיע לי כי אני מסכן.
  • מגיע לי כי אני מקופח.
  • מגיע לי כי נהגתי שלא באחריות, יש לי 10 ילדים ואין לי כסף.
  • מגיע לי כי אני לא רוצה להתלכלך בעבודה.
  • מגיע לי כי אני רוצה ללמוד גמרא ותלמוד כל היום.
  • מגיע לי כי הקמתי מפעל בנגב.
  • מגיע לי כי אני גר בנתיבות.
  • מגיע לי כי יש לי רעיון לפיתוח שווארמה ננו-אלקטרונית.
  • מגיע לי כי אני חולה.
  • מגיע לי כי אני שחקן קולנוע ישראלי.
  • מגיע לי כי אני סטודנט.
  • מגיע לי כי אינני יכולה ללדת ילדים.
  • מגיע לי כי ילדתי זה עתה.
  • מגיע לי כי אני אם חד-הורית.
  • מגיע לנו כי אנחנו תיאטרון עירוני.
  • מגיע לנו כי אנחנו רוצים דירה.
  • מגיע לי כי אני חקלאי ולא ירד די גשם.
  • מגיע לי כי אני חקלאי והיה שיטפון.
  • רוב הציבור מסכים לפילוסופיה ולדרך, בעיקר משום ששוכנע במשך מספר דורות שזו הדרך ואין אחרת. ההסכמה היא בנפש חצויה – אין אזרח שמשלם מיסים בהתלהבות, כולם מנסים להתחמק ומעדיפים ש"מישהו אחר" ישלם עבור "הזכויות."

לא הפוליטיקאים הניחו את הבסיס לאותן זכויות, אלא הוגי דעות ואינטלקטואלים של הזרם המרכזי במחשבת התקופה – זרם השמאל הסוציאליסטי. פוליטיקאים אימצו את הרעיון בשמחה בזכות המסר הפופוליסטי הקליט (לקחת מהעשירים ולחלק לנצרכים) ובזכות היתרון האלקטורלי שטמון בו (מי יתנגד לקבלת קצבה ללא עבודה?...) – הכוח שבאחיזה בברז חלוקת הכסף.

"מדינת הרווחה" מנתקת את הקשר בין מה שאזרחים מייצרים לבין מה שהם צורכים. שכבות רחבות באוכלוסיה מחונכות ומפנימות שכסף, מוצרים ושירותים הם תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי על ידי הממסד ולא תוצאה של עבודה, השקעה ומאמצים.

שני עולים חדשים נפגשו מספר שנים לאחר עלייתם:

איך הסתדרת שואל האחד? גרוע, משיב השני – אני עדיין עובד...

משטר דמי החסות – "פרוטקשן" 

אין חשיבות לגודל הקבוצה הטוענת ל"זכות" מסוימת. חשובה יכולת הקבוצה להזיק לציבור. כוחם של כ-17 נתבים בנמל אשדוד גדול מכוחם של 15,000 נהגי מוניות.

מדינת הרווחה מחלקת את האוכלוסייה למאות קבוצות של "מגיע לי". מגיע לי חלק מהעוגה. אזרח יכול להשתייך למספר קבוצות גם יחד: חקלאי יכול גם להיות אב לעשרה ילדים וגם לגור באזור בעל "עדיפות לאומית". הקבוצות נבדלות ביניהן בהיקפן ובמידת התארגנותן לכוח מלוכד ופעיל. חלק מהקבוצות הגדולות פאסיבי לחלוטין אך פגיעה בהטבות המוזרמות אליהן עלולה לפגוע קשה בפוליטיקאי היוזם. לדוגמה: ציבור הזכאים לקצבת זקנה גדול. ציבור זה בלתי מאורגן, אך קיצוץ בקצבאות זקנה עלול לעלות ביוקר לפוליטיקאי היוזם.

התחרות בין הקבוצות באוכלוסייה היא על גרימת נזק. קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, חסימת דרכים, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל כסף שלא תמורת עבודה. במשטר קפיטליסטי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן כי הממשלה לא מעבירה כספים מאזרח לאזרח.

בחברה סוציאליסטית "זכויות" נקבעות לפי כוח הקבוצה להזיק.

התחרות קשה. עשרות ומאות קבוצות באוכלוסיה טוענות בשם "צדק חברתי", לזכות לגזול את כספי האדם העובד. קבוצות לחץ מתוחכמות שוכרות "גובי זכויות" (על משקל גובי-חובות) כדי לפעול למענם בקרב פוליטיקאים שסומנו כמטרה ללחץ. איש המקצוע נקרא – לוביסט  – תפקידו לארגן לובי (שדולה) בקרב הפוליטיקאים כדי שיהפכו את הגזל לחוקי. הלוביסט, דומה במקצת לשליחו של סנדק הפשע המאורגןיסביר לפוליטיקאי בשפה ברורה, מובנת ובארבע עיניים את התועלת שתצמח לו מהתמיכה ב"חוק החברתי" ואת הנזק הפוליטי שעלולה להסב לו השדולה אם יסרב. נושא הפגישה הסגורה ביניהם לא ייסוב על "צדק חברתי" ו"שוויון", אלא על הצעות שאי אפשר לסרב להן... הפוליטיקאי במצור. עשרות קבוצות ולוביסטים פונים אליו, כיצד יבחר איך לחלק את הכסף ביניהן? – צדק? שוויון? – הקריטריון היחיד לפיו ישקול הוא כוח  כוחה של השדולה להזיק  לו פוליטית.

צדק או כוח?

אין דרך אובייקטיבית לקבוע מי זכאי ולכמה, או לאיזה קבוצה מגיע יותר ועל חשבון מי. מרגע שנוצרת זכאות לכסף שלא תמורת עבודה, מתבסס הקרב על עוגת החלוקה – אין קריטריון חלופי זולת הכוח. השאלה אם לתמוך באגודות ספורט או באברכים אינה שאלה של צדק אלא של כוח פוליטי. השאלה מה צודק יותר – תמיכה בתיאטרון הבימה או קצבה לקשישים גם היא נותרת ללא מענה. אין דרך לקבוע מי צודק יותר.

במערכת בה התמורה לעבודה לא קובעת, השרירים הם שקובעים את הצדק. לכן, אין לבוא בטענות דווקא אל החרדים או אל עובדי חברת החשמל כאשר אלה כללי המשחק.

המניע – רווח פוליטי

פוליטיקאים מתחרים ביניהם על חלוקת כסף ושווה כסף לקבוצות באוכלוסייה. אידיאולוגיה נבנתה סביב השיטה. הפוליטיקאי נלחם למען קצבאות לסקטור מסוים לא בגלל שליבו הרגיש נשבר, אלא בזכות הרווח הפוליטי הצפוי לו. כמובן, בראיון בטלוויזיה הוא יצדיק את מהלכיו בנימוקי "צדק" ו"שוויון".

פוליטיקאי פועל למען הקריירה הפוליטית, למען האינטרסים האישיים שלו; פעמים רבות קבוצות הלחץ שהוא מייצג יוצאות נשכרות... אלה כללי המשחק... 

עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף. כך מובטח המשך תמיכתם בו. ככל שאזרח ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. כמובן, קיים גם מעגל גדול של תומכים אידיאולוגים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע. בנוסף, יש ותמיכה ציבורית בפוליטיקאי מבוססת על תדמית. סומכים על האישיות שתעשה את הראוי לעשות, למרות שקשה להבחין באידיאולוגיה של האיש. רבים מסבירים כך את התמיכה הרחבה באריאל שרון בקדנציה האחרונה שלו.

כל שר בממשלה הוא מוקד כוח בפני עצמו. במעגל הראשון ממוקמים אנשי סודו ועוזריהם; המעגל השני יכול להכיל, לדוגמה, קבוצת חברים שמונו על ידו לתפקידים בכירים במוסדות שונים (שזו ההצדקה העיקרית לקיומם של המוסדות...); במעגל השלישי נמצאים קבוצת חברי מרכז המפלגה ומועסקים אחרים בג'ובים שחולקו על ידי המעגלים הפנימיים. המעגלים גדלים ומתרחבים, נוצרת חפיפה עם מעגלים של פוליטיקאים אחרים במסגרת המחנה, המפלגה, הקואליציה או בריתות זמניות. במעגל הכוח החיצוני של פוליטיקאי מסוים יכולים להיות, לדוגמה, עובדי התעשייה האווירית, אגד, או ציבור האמהות החד-הוריות. ככל שהמעגל חיצוני יותר, קשה לפוליטיקאי שבמוקד לשלוט בו ולהבטיח את תמיכתו. הוא ימשיך להזרים אליו כספים מחשש לאובדן התמיכה המשוערת של מעגל זה.

משחק המעגלים הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה. המסה הגדולה של המצביעים למפלגה מושפעת יותר מאידיאולוגיה ותדמית, אך מקומו של הפוליטיקאי הבודד בסולם הפנים-מפלגתי מושפע יותר ממעגלי הכוח.

 

.be

 

קרא עוד...

שלטון מקומי – מיתוסים

מה יקרה? בעידן החדש עיר ענייה כמו ירוחם תפשוט את הרגל

דווקא כיום נמצאות ערים רבות במצב מעשי של "פשיטת רגל" ונושאות על גבן הררי חובות ללא יכולת פירעון. פשיטת הרגל כיום נובעת מהעסקת מנגנונים מנופחים ויקרים, בזבוז, שחיתות, ועיסוקים מיותרים.

"פשיטת רגל" של עיר משמעותה שלעירייה אין די הכנסות כדי לממן את שירותים ציבוריים כגון תאורת רחובות, ניקיון שטחי ציבור, שכר המנגנון הציבורי. כדי שעיר תדרדר למצב כזה בעידן של עיריות "רזות" ותשלומי ארנונה נמוכים, צריכים רוב גדול של התושבים עצמם להיות במצב אישי של פשיטת רגל. כלומר, אי אפשר יהיה, אובייקטיבית, לעקל מרכושם או מהכנסותיהם השוטפות את חובותיהם לעירייה בגין ארנונה.

אפילו ברמת של רמת אבטלה בלתי-נתפשת של 25% (שמעולם לא הייתה), צריך לזכור שיתר שלושת הרבעים של התושבים כן מסוגלים לשלם ארנונה. ראש עיר שיסיים שנת תקציב בגירעון יראו אותו כמתפטר ויוכרזו בחירות מוקדמות. בבחירות הבאות ייבחר מועמד מוצלח ממנו. התדרדרות השירותים העירוניים תעודד עזיבה ויפַּגע ערך הנדל"ן המקומי. במצב זה יגבר הלחץ על ראש העיר לייעל עוד יותר את ניהול העיר להקטנת ההוצאות השוטפות.

ישראל היא מדינה זעירה בשטחה. אין בישראל מקום "נידח" ומבודד ולכן חוק הכלים השלובים בכלכלה פועל בה היטב, כלומר – השפעה כלכלית הדדית של אזורים גיאוגרפים סמוכים. הסיכון (שגם הוא לא נורא...) שעיר תינטש על ידי תושביה ותהפוך לעיירת רפאים כדוגמת יישובים נידחים בארצות הברית, לדוגמה, לא קיים.

נניח ש"הגרוע מכל" קרה – העיירה ננטשה על ידי תושביה. אז מה? קרוב לוודאי שמעולם לא הייתה הצדקה לעיר במיקום זה. אם לאף אחד לא כדאי לגור במקום מסוים – נקודת היישוב מיותרת, אין הצדקה לקיים יישוב מיותר על חשבון כלל משלמי המיסים.

חלק מהרשויות המקומיות מאוזן כספית

חלק קטן מאד, אם בכלל. את שנת 2002 סיימו רק 79 רשויות (מתוך כ- 260) באיזון או בעודף תקציבי. לא רע לכאורה. הבלוף נחשף כאשר מגלים שלרשות ראש העיר עומדת שיטת דיווח חשבונאית ייחודית: כאשר עירייה נוטלת הלוואה, רושמים אותה בתקציב כ"הכנסה" – והרי לנו סוד "האיזון התקציבי"...

עיריית הוד השרון סיימה את 2002 עם עודף תקציבי של 3.1 מיליון ₪, אך גוררת על גבה עומס מִלוות של יותר מ- 150 מיליון שקל... כך גם אשקלון, חולון ועוד. ראש עיר יכול לקחת הלוואה בסוף שנה... ולהציג איזון... מנהל כספים בחברה פרטית היה מפוטר מייד על תרגיל כזה.

משרד הפנים מפקח על השלטון המקומי

משרד הפנים אכן מכביד על ראשי הערים בביורוקרטיה מייגעת. מפקח – לא! על כך מעיד שר הפנים אברהם פורז בראיון לגלובס (ספיר פרץ, 14/11/04).

"...למשרד הפנים אין את הכלים להתמודד עם שחיתות בשלטון המקומי ואין זה מתפקידו... משרד הפנים איננו תחליף למשטרה..."

נדרשת תוכנית הבראה לעיריית תל עננים

"תוכנית הבראה" נועדה לאפשר את המשך החגיגה תמורת חתימה כלשהי של ראש העיר על נייר שאינו מעניין אותו בדרך כלל. בינתיים שר הפנים יגמור את הקדנציה או יעבור לג'וב הבא. כדברי ראש עירית תל אביב לשעבר, שלמה להט: "...חתמתי משום שהייתי זקוק לכסף..." (אילן שחורי, הארץ 12/10/1983).

חברי מועצת העיר מייצגים את מגוון האוכלוסייה העירונית

חברי המועצה מייצגים בדרך כלל את עצמם ולכל היותר את מעגל העסקנים שדחף אותם לראש הרשימה. הם חייבים תודה ותמורה לעסקנים ולמקורביהם ולא לציבור, ואכן כך הם נוהגים. מרבית זמנם מוקדש לעניינים יום-יומיים הנובעים ממעורבות היתר של העירייה ולעיתים נדירות עליהם להכריע בנושאים אידיאולוגים עקרוניים שבשמם נבחרו על ידי ציבור הבוחרים. סיבה טובה נוספת לצמצום תפקידי העירייה ומעורבותה בחיי התושב.

אם העירייה לא תתערב ותכתיב מרווח מינימלי בין בניין לבניין יהיו כל הבניינים בעיר צמודים זה לזה

דרישות הצרכנים, רוכשי הדירות ושוכרי המשרדים יכתיבו את המרווח האופטימלי בין בניינים ולא פקידי עירייה. קבלן שיבנה בית דירות עד לגבול המגרש, ללא מרווח, מסתכן שבעלי המגרש השכן יבנו כך גם הם – ייווצר קיר משותף.  רוכשי הדירות יהיו ערים לחיסרון זה גם הם; הקבלן יתקשה במכירת הדירות, או שמחירן יישקף חיסרון זה. קבלן שיירצה להבטיח את עצמו ואת רוכשי הדירות יצטרך לבנות במרחק מתאים מגבול המגרש, או לרכוש מספר מגרשים ולאחדםבעידן החדש לא תהיה מגבלה על בנייה לגובה והקבלן יוכל לפצות עצמו על הנסיגה מגבול המגרש בבנייה לגובה.

למרות זאת, ברוב הערים הגדולות בעולם יש אזורים נרחבים במרכזי הערים, וביניהם יוקרתיים ביותר, בהם הבתים צמודים זה לזה. (ראה הרחבה בגוף הפרק).

הפרטת שירותים עירוניים ומבני ציבור תפגע באיכות השירות לתושבים

מי שמשוכנע ששירות של פקידי עירייה עדיף על שירות של חברה פרטית – שיקום!  בהסכם ההפרטה ושכירת השירותים מהחברה המופרטת, תגדיר העירייה לראשונה מדדי ביצוע נדרשים כגון זמני תגובה לטיפול בתקלות ורמת שירות נדרשת. דרישות ששום ראש עיר לא היה מעז לדרוש מעובדי עירייה...

יכולת אכיפת דרישות על חברה פרטית, שגם מפקידה ערבויות מתאימות, עולה לאין-שיעור לעומת המרוּת שניתן להטיל על עובדי ציבור המוגנים על ידי וועדי עובדים וקביעות בעבודה...

המציאות המשתקפת בהתנהלות הכספית של הרשויות המקומיות מוכיחה שעירייה היא לרוב חבית ללא תחתית. על רקע של "מצוקה תקציבית" נפגעים איכות השירות ולא משכורות הבכירים...

שטחים חקלאיים – מה יהיה איתם ?

עדיין לא נולד היזם, הקבלן או איש העסקים שיבנה בית, תוך ידיעה מראש שלא יוכל למכור אותו ברווח סביר או להשכיר אותו בשכר דירה נאות. כמובן, יתכנו מקרים של טעויות בשיקול הדעת, או בתחשיב העסקי, אך בוודאי לא כוונת התאבדות כלכלית מראש וביודעין (לזה מסוגלים רק פוליטיקאים שלא מסכנים את ארנקם).

מכאן לא קשה להסיק, שלכל דירה שנבנית צריך קונה או דייר-שוכראם בתקופה מסוימת נוצר עודף או מחסור בדירות, המחירים יעלו או ירדו בהתאם, עד שהעודף יתחסל או המחסור יסופק. לכן, מספר הדירות החדשות הנבנות נגזר מריבוי האוכלוסייה – כל עוד האוכלוסייה מתרבה – יגדל מספר הדירותפשוט. אין פקיד או חוק שיכולים לשלוט בתהליך.

השאלה מה יעלה בגורל השטחים החקלאיים אם יבוטלו מגבלות השימוש בקרקעות אינה שונה מהשאלה מה יעלה בגורל הסנדלרים אם מחירי הנעליים ירדו... דיון מפורט בנושא החקלאות ניתן לקרוא בפרק המתאים באתר זה. בעלי הקרקע יחליטו על השימוש הכדאי ביותר: במקום שכדאי לבנות – יבנו, ואם כדאי לגדל אבטיחים – יגדלו אבטיחים...

בעידן החדש לא יהיה מחסור בקרקעות לבנייה, הליכי האישור והבנייה יהיו קצרים וזולים לאין שיעור מאשר כיום. לא יהיה צורך "להפשיר" קרקע חקלאית - הכול הרי כבר יהיה "מופשר"...

בשטחים נרחבים לא יהיה כדאי לבנות למרות שלא תהיה מניעה לכך... פשוט בגלל שיש גבול לביקוש. פתאום יסתבר, שלא על כל מגרש כדאי לבנות רק בגלל שמותר לבנות... כפי שכיום לא כל אחד פותח חנות נעליים למרות שאין מניעה חוקית לכך... רק במשטר הנוכחי, בו נוצר מחסור מלאכותי בקרקעות (בגלל "מגילת האיסורים") כל חקלאי שמצליח במשימה הבלתי אפשרית של הפשרת קרקע חקלאית – כאילו וזכה בהגרלת הלוטו...

הצילו! המדינה תכוסה בבטון ואספלט…

זעקות השבר של ארגונים אידיאליסטים ויחידים, בדבר "כיסוי המדינה בבטון", הצורך ב"בלימת הקבלנים" ו"כרישי הנדל"ן" נובעות, במקרה הטוב, מחוסר מחשבה מעמיקה.

כמה דירות יבנו? התשובה – כמה שצריך. כמה בנייני משרדים ירקיעו שחקים? וכמה מפעלי תעשייה יוקמו? – בדיוק כמספר הנדרש להעלאת רמת החיים במדינה חופשיתהאם רוב המדינה תכוסה ב"שמלת בטון ומלט" כדברי השיר הידוע? יתכן שכן – אם יתגוררו כאן 40 מיליון או 60 מליון תושבים... אבל אז זו תהיה בחירתם והעדפתם של יושבי הארץ. את תהליך הבניה אי אפשר לעצור כי משפחות זקוקות לקורת גג. כל החוקים המגבילים, האיסורים והתהליכים השוחקים – אחת תוצאתם – התייקרות המגורים לאזרח – והכול כמובן בשם "טובת הציבור"...

מה השטח שיידרש למגורים אם כל משפחה חדשה במדינה תתגורר מעתה ואילך… בוילה? 

לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תמנה מדינת ישראל כ- 9 מליון תושבים בשנת 2025, ולפי אותו יחס כ- 13 מליון בשנת 2045. כלומר, בעוד כ- 40 שנה יתווספו כ- 7 מליון תושבים חדשים. הווה אומר כ- 2.2 מליון בתי אב נוספים (כ- 3.2 נפשות בממוצע לבית אב).

כדי להזים את תרחישי האימה, הבה נבחן תרחיש דמיוני... נניח שרמת החיים תזנק בעידן החדש וכל התושבים הנוספים... ירצו להתגורר בבית פרטי עם גינה... כ- 2.2 מליון וילות נוספות...

נקצה לכל וילה בממוצע מגרש של 330 מ"ר נטו. כל שטחי הוילות ישתרעו גם יחד על כ- 670 אלף דונם. אבל, בנוסף לוילות צריך גם שטחי ציבור. הבה נהיה נדיבים, נפתח מרחבים וריאות ירוקות ונקצה לצורכי ציבור שטח הגדול פי אחד וחצי משטח הוילות... כעת דרושים לנו 1.7 מליון דונם, שהם כ- 1700 קמ"ר כדי לקבל שכונת וילות ענקית טובלת בירוק כולל כבישים ומבני ציבור. ובאופן ציורי יותר – זו משבצת קרקע של כ- 40 ק"מ על 40 ק"מ (בערך כמרחק בין יפו לנתניה).

מדהים! במקרה הגרוע – נדרש רק חלק זעיר בלבד ממדינת ישראל כדי לספק את כל צורכי הבניה למגורים, למשך 40 השנים הקרובות, אם אכן יהיה גידול כה רב באוכלוסייה, ואם כולם יגורו בוילות... ואף  משפחה חדשה לא תגור בבית משותף בעיר... אבל במציאות, עם הגידול ברמת החיים, קטן הריבוי הטבעי, ומברה"מ עלו כבר מליון העולים... ובמדינה חופשית גם בונים לגובה רב במרכזי הערים... כך שאין כל איום על אובדן "ריאות ירוקות" ואין צורך להפחיד את הציבור...

עכשיו, נערוך "תרגיל" הפוך – הבה נניח שכל תוספת הבניה עד 2040 תתרכז בערים בלבד – אך ורק בבניה גבוהה, אפילו לא וילה אחת:

כדי לא להישמע דמיוניים, ניקח לדוגמה מודל של שכונה חדשה "גלילות דרום" שאמורה להבנות בשטח שבין תל-אביב לרמת השרון (התכנון של האדריכל פרופ' אדם מזור – תוכנית שאושרה בועדות המקומיות, 2001): 14,000 דירות יוקרה, כולל פארק מרכזי עם נחל מלאכותי שיזרום לאגם מלאכותי גדול שישמש לדיג ושיט. שדרה עד לטיילת, אולם מופעים, מרכזים מסחריים, קריית חינוך (יסודי + תיכוני), אזור תעסוקה, קריית מדע והיי טק, ורכבת פרברים. כ- 60% מהמרחב מיועד לשטחי ציבור. מגדלי המגורים בני 8 עד 28 קומות. השכונה בת 14,000 הדירות תיבנה על 1600 דונם. לפי יחס זה, כדי לספק את כל צורכי המגורים בישראל(עד שנת 2040 ידרשו כאמור כ-2.2 מליון דירות נוספות) – אם נרצה שכל הדירות מהיום והלאה תבננה בשכונות מפוארות ומודרניות כגון זו, נזדקק ל- 250,000 דונם, כלומר 250 קמ"ר. זו משבצת קרקע של 16 ק"מ על 16 ק"מ – פחות מהמרחק בין ראשון לציון לתל-אביב !

צריך לעודד רשויות מקומיות להנפיק אגרות חוב לטווח ארוך

אין כל הבדל בין הלוואה שראש עיר נוטל בבנק לבין הלוואה בשם "אגרות-חוב" שראש העיר לוקח מציבור אזרחים או קרן פנסיה. בשני המקרים ההלוואה נועדה לשחרר את ראש העיר מכאב ראש מימוני נוכחיולדחות את הבעיה למועד רחוק. ביום הפירעון – המיגרנה תהיה של ראש עיר אחר, בעוד 20 שנה. הבנק המלווה, כמוהו כקרן הפנסיה שרוכשת את אגרות החוב של עיריית לוד, מאמינים, שלבסוף הממשלה היא שתישא בעול הפירעון.

נדירים הפרויקטים מניבי ההכנסות שעירייה באמת יכולה לשעבד כבטוחה עצמאית לפירעון אגרת חוב. הכוונה לפרויקט בעל אופי כזה שמאפשר את עיקולו מהעירייה והפעלתו באופן עצמאי ביום הרחוק שבו העירייה תפשוט רגל ולא תוכל לפרוע את אגרות החוב. אם קיים פרויקט עירוני-כלכלי כזה, הרי שמלכתחילה צריך היה להפריטו ולהעביר את ביצועו אל  השוק הפרטי.

הצגת פריטית לפי תגיות קרקעות ובנייה

פוליטיקאים בישראל שולפים פתרונות ל"משבר הדיור". רעיונות שכבר נוסו במדינות במערב מזה כ-100 שנים ונכשלו. אם נחזור על האיוולת – הכישלון בלתי נמנע גם כאן. נדרש מנהיג אמיץ לשינוי כיוון.

פורסם ב- 2022

בני גנץ אוסר על מכירת קרקעות ביהודה ושומרון בין אנשים פרטיים (אם הקונה יהודי). גנץ, כמו אנשי ממסד שלטוני לפניו, פוגע בזכות אדם בסיסית של בעל קרקע ערבי שחפץ לממש את קניינו למרבה במחיר.

פורסם ב- 2021

אז למי שייך נחל האסי? קיבוץ ניר דוד הוא דוגמית לתסביך הסתירות הנפשי-אידיאולוגי של הקיבוצים ובייחוד קיבוצי "השומר הצעיר". לחיות בשקר. 

פורסם ב- 2020

האם צריך לייקר את עלויות הבנייה של כל הבתים ולחייב את כולם בבנייה מחוזקת, או להשאיר את ההחלטה בידי הצרכן? ירצה? יעדיף קניית דירה בבניין מחוזק.

פורסם ב- 2018
שישי, 12 אוקטובר 2018 03:26

בספרד מלאימים דירות

חוק חברתי (סוציאליסטי) חדש ו"מתקדם" בחבל הבאסקים האוטונומי בספרד: הממשלה יכולה להחרים "זמנית" דירות ריקות ולהשכירם ל"זכאים". איך כחלון לא חשב על זה?

פורסם ב- 2018

אנחנו מתקרבים אל מציאות שכמעט כולם זכאים לפיצויים, באחד מהימים, על בנייה בסמוך לנו. איזו "זכות" שלנו נפגעת כאשר השכן בונה?

פורסם ב- 2018

אילו שלטה האידיאולוגיה הנוכחית בבנייה לפני 120 שנה – לא הייתה קמה שום עיר בישראל. אסור היה לבנות כי "אין תשתיות" והשכנים היו מתנגדים לבניין גבוה של 3 קומות ש"חוסם נוף"... קווים לטירוף הנוכחי.

פורסם ב- 2018
שני, 15 אוגוסט 2016 06:48

רשות ממשלתית חדשה – חלק 2

עוד טרם יבשה הדיו בכתבה הקודמת על רשות החדשנות הלאומית, התבשרנו על הקמת רשות נוספת: הרשות להתחדשות עירונית. 

פורסם ב- 2016

עומדים להרוס את מבנה הסינרמה בת"א, כמובן שיש מתנגדים הדורשים את שימורו בשם היופי שבכיעור.  

פורסם ב- 2016

בוריס שכר דירת חדר זעירה בצפון ת"א והפך כנראה למשת"פ של "עבריין בנייה". למה אסור לבנות דירות זעירות?

פורסם ב- 2016
עמוד 1 מתוך 7

העידן החדש בשלטון המקומי

רפורמות של טלאים

ועדות רבות מונו מאז קום המדינה כדי לחקור ולהמליץ על שינויים שיפתרו את תחלואי השלטון המקומי. ההמלצות היו נקודתיות בלבד. אף אחד לא דן בשינוי תפיסה מוחלט – שינוי כיוון מחשבה. כתב המינוי של הועדה תמיד הביא בחשבון "אילוצים פוליטיים" ואת המסגרת הדמוקרטית הקיימת. אנחנו משוחררים מכך במסגרת אתר זה ויכולים להציע פיתרון אופטימאלי. להלן מספר ועדות "שישבו על המדוכה" (ייתכן שהיו יותר...):

1964 - ועדת ויתקון לבדיקת שיטת המיסוי.

1976 - ועדת קוברסקי לשיפור מימון הרשויות.

1976 - ועדת זנבר לבדיקת היחסים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. 

1991 - ועדת הרמלך להגדרת חלוקת התפקידים והמימון של הרווחה והחינוך.

 - 1992ועדת סוארי לקביעת קריטריונים לחלוקת מענקי איזון.

 - 1995ועדת שחר לאיחוד רשויות מקומיות וקריטריונים לאישור רשויות חדשות.

 - 2008ועדת שחורי להסדרת תחומי השיפוט.

חלק קטן מההמלצות יושמו, חלק אחר מתכוונים ליישם... שינוי משמעותי לא היה וגם לא יכול להיות במסגרת "האילוצים".

 

הבעיות המרכזיות

מבנה –  מקור הסמכות של הרשות המקומית הם התושבים; אך העירייה לא מקבלת "הוראות" מתושביה אלא מהממשלה בירושלים שלא נבחרה על ידי התושבים לניהול העיר. העירייה היא נציג השלטון המרכזי ונציגת התושבים בעת ובעונה אחת.

מימון –  התושבים לא מממנים בלעדית את שירותים המוענקים להם על ידי העירייה –  תמיד אפשר להושיט יד אל המדינה או אל הבנקים.

מעורבות יתר –  מעורבות יתר של הרשות המקומית בחיי היום-יום של התושבים בעיקר בתחום הבניה ורישוי עסקים.

צרוף גורמים אלה יוצר את רוב הבעיות בשלטון המקומי.

 

עצמאות מלאה לרשויות המקומיות

בעידן החדש תקטן מאד תלותו של התושב בעירייה ויצטמצמו מאד תפקידי הרשות המקומית. על רקע זה תתאפשר עצמאות מלאה לרשויות המקומיות והפרדה כמעט מלאה מהשלטון המרכזי במדינה.

ראש העיר לא יזדקק, לדוגמה, לאישור משרדי האוצר לקבלת אשראי בנקאי כי אך ורק תושבי העיר יפרעו את ההלוואות ולא המדינה. המדינה לא תעביר כסף לעיריותראש עיר לא יזדקק למשרד הפנים כי יבוטלו המנגנונים הביורוקרטים של מחוזות ולא יהיו תכניות-בניין-עיר שיש להתערב בהן. העירייה לא תהיה כפופה למשרד התחבורה על כל צעד ותמרור. עירייה לא תעסוק בחינוך (ראה פרק חינוך), או רווחה (ראה פרק סעד ורווחה). גם גופים מרכזיים אחרים כגון מרכז השלטון המקומי הופכים למיותרים בתנאים אלה. המרכז הוא גוף ביורוקראטי משותף לרשויות המקומיות. ייעודו – להיות לובי שתדלני של הרשויות המקומיות כלפי הממשלה. 

עצמאות ראש העיר

ראש העיר יהיה חופשי לבצע את המדיניות עליה התחייב במערכת הבחירות ולא יאלץ לשלם אתנן פוליטי ולחלק ג'ובים כדי לשרוד. הוא עדיין צריך להיבחר ויזדקק לעזרה ומימון לשם כך, אך בגלל "רזונה" של העירייה בעידן החדש ומיעוט תפקידיה – אפשרויות מתן התמורה לעסקנים תהיינה נדירות. הוא יוכל למנות או לפטר בעלי תפקידים ללא צורך באישור המועצהראש עיר שיסיים שנה תקציבית בגירעוןיודח מתפקידו ובחירות מוקדמות יתקיימו תוך 3 חודשים. ראש עיר שהודח לא יוכל להתמודד שניתבנוסף, ניתן יהיה להדיח ראש עיר באמצע קדנציה רק באמצעות משאל-עם-עירוני.

 

מועצת העיר – דירקטוריון התושבים

מועצת העיר בעידן החדש תתפקד בעיקר כמועצת מנהלים שמייצגת את התושבים ומבקרת את ראש העיר. למועצה תהיה גם סמכות להכריז על משאל-עם-עירוני. הפעילות המצומצמת של העירייה בעידן החדש תבטל את הצורך ברוב תפקידי מועצות העיר הנוכחיות. מספר חברי המועצה יעמוד על מחצית (או שליש) ממספרם הנוכחי, אך יוכל להשתנות בהתאם להחלטת משאל-עם-עירוני. כדי להגדיל את מספר חברי המועצה יצטרכו המציעים לעמול קשה כדי לשכנע את הציבור בנחיצות הרחבת המועצה...

מועצה תוכל לבטל החלטות של ראש עיר ברוב מיוחס מאד, אך תוכל ברוב רגיל להעביר נושא להכרעת משאל-עם-עירוני. למועצה תעמוד הזכות ליזום מספר מוגבל של משאלי עם במהלך קדנציה, כך תיזהר שלא "לבזבז" זכות זו על עניינים פעוטי חשיבות.

ראש עיר לא יהיה כפוף למועצה ולא יהיה תלוי בה, אך יחויב בדיווח מפורט למועצה שתוכל לזמן כל נושא תפקיד עירוני לתשאול, שימוע ודיווח בפני המועצה.

 

משאל-עם-עירוני

החוק יעגן מנגנון של משאלי עם עירוניים. כל עניין כדוגמת הענקת שירותים ציבוריים, פיתוח משמעותי, הוצאה כספית חריגה, איחוד עם רשות  מקומית אחרת, או אפילו התפצלות מרשות מקומית והקמת רשות עצמאית – יוכלו לעמוד למשאל עירוני. על קיום משאל יוכלו להחליט ראש העיר, או מועצת העיר, או עצומה חתומה על ידי 10% מתושבי העיר.

רעיון של החלפת מערכת תאורת הרחובות או שדרוג המדרכות בעיר והגדלת מספר מקומות החניה הציבוריים יכולים להיות, לדוגמה, נושא למשאל עירוני. הואיל ובעידן החדש לא יהיה סיוע ממשלתי – עלות הפיתוח תיפול על כתפי התושבים. המחייבים והשוללים את הרעיון ינסו לשכנע את התושבים בצדקתם. כל צד יציג כיצד יושפע חשבון הארנונה מהפרויקט. התושבים יחליטו אם הם מסכימים להעלאת תשלומי הארנונה החודשיים בשיעור של 20 ₪ לחודש למשך 5 שנים... תמורת שדרוג מערכת תאורת הרחובות.

משאל עירוני יתפקד גם כבלם מאזן מול כוחו הרב של ראש העיר בעידן החדש. רוב מיוחס יוכל להדיח ראש עיר מכהן. ראש עיר מושחת לכאורה, יוכל בדרך זו לעמוד למשפט הציבור. קרוב לוודאי שהתושבים לא יאמינו לסיפור שראש העיר קיבל במתנה מ"ידידים טובים" חצי מיליון דולר לחגיגת יום ההולדת. בית משפט יכול, לעומת זאת, למצוא אותו זכאי מהעדר ראיות משפטיות מספקות... ומהוכחה לא מספקת של "היסוד הנפשי" שבעבירה לכאורה...

 

חברת ניהול במקום ראש ראשות מקומית

משאל עם עירוני יוכל להחליט על מינוי חברת ניהול עסקית במקום ראש הרשות המקומית. ייתכן לדוגמה שתושבי רשות מקומית עם מספר תושבים קטן, יעדיפו מינוי חברה מקצועית לניהול מוניציפאלי במקום לשלם משכורות גבוהות לראש המועצה ועובדי המועצה. בדיוק כפי שממנים חברת ניהול לבית משותף במקום ועד הבית. הגוף המבקר והמפקח על חברת הניהול תהיה מועצת העיר או העיירה. ייתכן שישובים כפריים יעדיפו להעסיק חברת ניהול במקום מזכירות המושב.

 

צמצום נקודות החיכוך בין התושב לעירייה

המפתח לקיצוץ השלטון המקומי טמון בהקטנת תחומי פעילותו ואחריותו. צמצום פעילות העירייה ומעורבותה בחיי היום-יום של האזרח תשאיר בעלי תפקידים רבים ללא תעסוקה. כך יקוצץ המנגנון הביורוקראטי ואתו תשלומי הארנונה הנדרשים כדי לפרנס את צבא הפקידים.

ביטול תכניות-בניין-עיר והחלפתן בתכניות רובע מוסכמות (תר"מ). העברת האחריות לבנייה חדשה לארכיטקטים ולחברות הנדסה פרטיות בגיבוי חברות ביטוח. צמצום תפקיד העירייה לתכנון תשתיות ציבוריות בלבד (כבישים, פארקים, גינון, נתיבי תחבורה וכדומה). הפרטת איסוף האשפה, ומערכת הביוב.

ביטול מעורבות הרשות המקומית במערכת החינוך, הרווחה, דת, תרבות, ספורט ופעילויות פנאי. ביטול מיסוי מיותר כגון היטלי השבחה ומס שלטים. צמצום תפקיד הפיקוח העירוני בעיקר למניעת מטרדים הנובעים מפלישה לרכוש ציבורי (פלישה פיזית כגון רוכלות, או פלישה סביבתית כגון מטרדי רעש, ריח, חסימת שדה ראיה). ביטול הצורך ברישיון עסק והחלפתו בביטוח חובה.

העברת פעילויות עירייה לביצוע קבלנים פרטיים כגון תחזוקת גינון, תאורה, כבישים ומדרכות, ניקיון רחובות והפיכת העירייה לגורם מתאם ומבקר במקום גוף ביצועיהפרטת חניונים ציבוריים ובריכות שחיה עירוניות. הסבת פעילויות ציבוריות לעמותות כגון תזמורת עירונית, מקהלה, מתנס"ים, מרכזי תרבות וספורט, ספריות. איסור על העברת תרומות מהעירייה לעמותות  כלשהן. בעידן החדש רק אדם פרטי או עמותה יהיו רשאים לתרום. ייאסר על גוף שתקציבו ממומן ממיסים לתרום לעמותה כלשהי.

מהפכה זו תצמצם למינימום את המנגנון העירוני ותצריך גביית ארנונה נמוכה מאד, שווה לכל נפש, למימון פעילות העירייה. יחד עם צמצום פעילויות העירייה תפחת רוב השחיתות הנובעת מעצם מעורבותה היתרה של הרשות המקומית בחיי היום יום. יקטן העומס על המשטרה ובתי המשפט.

שינוי מבני – המפתח להפחתת מיסים עירוניים

הדרך המקובלת להקטנת מיסוי היא הכרזה מקבילה על "קיצוץ רוחבי" בכל סעיפי ההוצאות באופן שרירותי. קיצוץ ב"בשר החי"... כך לפחות מכריזים. מייד לאחר הכרזת הקיצוץ "לכל המשרדים" או "לכל המחלקות" מתחיל מסע לחצים על הגורמים המחליטים – משרד האוצר, משרד הפנים, או ראש העיר. הפוליטיקאים, מחזיקי התיקים, בעלי ההשפעה הפוליטית הדומיננטית – יקוצצו פחות, אם בכלל. כך קוצצה התמיכה הממשלתית הישירה בתקציבי העיריות על ידי שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003/2002 (הפחתת "מענקי האיזון"). הקיצוץ הוחזר בחלקו הגדול לרשויות המקומיות לאחר שחלקן הפסיק לשלם משכורות לעובדים בשנת... 2004.  

קשה לקצץ בהוצאות אם לא יוזמים במקביל שינוי דרסטי במבנה הארגוני, במבנה הפוליטי ושינוי סל השירותים העירוניים ואופן מימונם. ישנן חמש דרכים עיקריות לשפר את יעילות המגזר הציבורי:

הפרטת שירותיםכלומר אספקת אותם השירותים על ידי המגזר העסקי שבדרך כלל יעיל יותר מהמגזר הציבורי.

העברת פעילויות לעמותות מתנדבים שלא למטרת רווח.

גביית תשלום עבור שירותים אך ורק מאזרחים שנזקקים לשירות. 

ביטול פעילויות שמבוצעות כיום על ידי העיריות.

ייעול – הפעלת השכל היישר ויישום טכניקות ניהול מתקדמות המקובלות במגזר העסקי.

מדוע בכלל צריך רשות מקומית?

ההצדקה לקיומה של רשות מקומית הוא הצורך של התושבים בסוג של שירותים הכרחיים שהשוק הפרטי אינו מסוגל לספקשירותים שגם סרבן, שלא משלם עבורם, נהנה מהם. שירות שכל מי שנמצא באזור נהנה ממנו גם אם יסרב לשלם עבורו. כלכלנים מכנים אותם שירותים – "מוצר ציבורי". מספר דוגמאות לשירותים שהם "מוצר ציבורי": שירותי שמירה היקפית על יישוב, הדברת יתושים, מערכת הכבישים בעיר. תאורת רחוב היא מוצר ציבורי אחר – תמיד יהיו אזרחים, סרבני תשלום ארנונה, שייהנו גם הם מהתאורה למרות שלא שילמו עבורה... לא מעשי לחייב בתשלום כל אזרח שיוצא בלילה לרחוב ואי אפשר יהיה למנוע מסרבני התשלום יציאה מהבית לעת ערב, או לשלול מהם בדרך אחרת את הנאתם מתאורת רחוב. לכן, תאורת רחובות היא "מוצר ציבורי" שיסופק לכלל התושבים על ידי העירייה וימומן ממיסי הארנונה. .תאור לידה של שירות ציבורי

"מוצרים ציבוריים" לא ירדו משמים עם לוחות-הברית, אלא יכולים להשתנות באופיים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות. דוגמה טובה הוא כביש האגרה מס' 6. פיתוחים טכנולוגים מאפשרים זיהוי מדויק של המשתמשים בכביש וחיובם בתשלום אישי.

ישנם שירותים ציבוריים נוספים שיסופקו על ידי העירייה גם בעידן החדש: תכנון ותחזוקה של כבישים ומדרכות, קביעת הסדרי תנועה (אילו כבישים, לדוגמה יהיו חד-סטריים), גינון ציבורי, ניקיון שטחי ציבור, הסדרי חניה לאורך כבישים ועוד.

 

ההצדקה העיקרית לקיומה של רשות מקומית היא אספקת שירותים ומוצרים ציבוריים, אכיפת כללי התנהגות ציבורית ומניעת הפרעות הדדיות (כגון אי השלכת אשפה באזור ציבורי).

 

הרחבה מוגזמת של שירותי הרשויות המקומיות

מספר השירותים שניתן להגדירם כ"מוצר ציבורי" מצומצם. כיום ניתן להבחין בסל רחב מאד של שירותים שהרשויות המקומיות מספקות או תומכות מתקציבן. החל ממגרשי טניס ובריכות שחיה, דרך שירותי דת ועד לתמיכה במאות עמותות עם מטרות שונות. קשה למצוא הצדקה תיאורטית לאספקת אותם השירותים על ידי הרשות המקומית – שירותים שניתן לזהות במישרין את הנהנים, לחייב אותם בתשלום עבור השירות, ולמנוע מסרבני התשלום את השירות. הסיבה העיקרית להרחבת השירותים היא פוליטית – הבטחה לקבוצות אוכלוסיה שונות שירותי "חינם" כדי לזכות בתמיכתם הפוליטית בבחירות.

אין הצדקה, לדוגמה, שרשות מקומית תספק בידור חינם לחובבי ספורט ותשקיע בהקמת מגרש כדור-רגל, על חשבון כלל משלמי הארנונה. על חובבי הכדור-רגל לשלם ישירות עבור השירות – כרטיס כניסה במחיר שיגלם את עלות ההקמה. בדיוק כפי שבעלי אולם קולנוע לא מעלים בדעתם לקבל אולם במתנה מהעירייה.

כיצד ימומן תקציב העירייה?

התקציב ימומן מהכנסות עצמיות בלבד של הרשות המקומית. לא יהיה סיוע ממשלתי כלשהו, למעט תחזוקה ופיתוח של תשתית התחבורה.

ראש עיר יוכל לקחת הלוואה בנקאית אך ורק לצורך השקעה בפרויקט פיתוח מובהק של "מוצר ציבורי" שיניב תועלת לאורך שנים רבות. שדרוג מערכת תאורת הרחובות, לדוגמה, הוא פרויקט פיתוח. חגיגות יובל ה-100 למושבה אינו פרויקט פיתוח וימומנו מהתקציב הרגיל. ההלוואה תילקח לתקופה המקבילה לאורך חיי הפרויקט. החזר ההלוואה יירשם בפרוט בחשבון הארנונה של כל אזרח. ידע כל תושב שהוא משלם 8 ₪ לחודש במשך 15 שנים על שדרוג מערכת התאורה. האופוזיציה במועצת העיר תתקוף ודאי את ראש העיר על הפרויקט, תציע חלופה זולה יותר ואולי אף תדרוש משאל-עירוני בטרם אישור הפרויקט.

השיטה הנוכחית בה ראש עיר נוטל הלוואה בבנק כדי להיטיב עם תושביו בהווה, או בשנת בחירות, בעוד נטל הפירעון יחול על ראשי עיר בקדנציות הבאות, אינה אלא הלוואת-שוחד פוליטית. השיטה יצרה גלגול מתמיד של הר חובות לשנים הבאות, מתוך ידיעה שלבסוף המדינה תאלץ לספוג את הפירעון.

כל שנת תקציב בעידן החדש תסתיים באיזון או בעודף מסיבה פשוטה: החוק יקבע שסיום שנה בגירעון תקציבי כמוה כהתפטרות ראש העיר והכרזה על בחירות חדשות.

כמה ארנונה צריך לגבות?

בעידן החדשעידן העיריות ה"רזות", רק חלק קטן מהשירותים הנוכחיים יוענק על ידי הרשות המקומית. העירייה תטפל, כאמור, בעיקר בשירותים שהם "מוצר ציבורי" מובהק: כבישים, תאורה, גינון, ניקיון, סדר ציבורי ותשתיות אחרות.

המנגנון העירוני יצטמצם בהתאם והמס היחיד שיוטל על התושבים הוא הארנונה. הארנונה תכסה את כל הוצאות העירייה – לא תהיה תמיכה ממשלתית ברשויות המקומיותלמעט הפרשת חלק ממיסי הדלק שהממשלה גובה, לצורך פיתוח ותחזוקת תשתית התחבורה בעיר – כל עיר בהתאם להיקף היחסי של שטח הכבישים שלה. ראוי לחזור ולהדגיש כי תפקידי העירייה בעידן החדש יהיו מצומצמים ביותר יחסית למצב הנוכחי. למעשה, לרוב ההוצאות הנוכחיות לא יהיה זכר בתקציב העירוני בעידן החדשלפיכך, יידרשו שיעורי ארנונה נמוכים ביותר כדי לאזן את תקציב העירייה. אלפי השקלים שיישארו בכיסי התושבים יוצאו בהתאם לצרכיהם והעדפותיהם: תושב שמעדיף לרכוש כרטיס למשחק כדורגל ישלם את מלוא העלות הריאלית וכך גם יעשה חובב הקונצרטים.

חשבון הארנונה יורכב משלושה חלקיםהאחד ישמש לכיסוי ההוצאות השוטפות של העירייה, והחלק השני יציג את כיסוי הוצאות הפיתוח ובחלק השלישי יפורט החזר חובות העבר, של "עידן החושך"... עידן ההלוואות על חשבון הברון, לכאורה...

התושבים יוכלו להיווכח כיצד מצטמצם חשבון הארנונה שלהם במקביל ליישום הרפורמה. כיצד ביטול מחלקות ופעילויות בעירייה מקטין את ההוצאה השוטפת, כיצד פרויקט הביוב החדש שאושר במשאל-העם-העירוני משפיע על הוצאות הפיתוח, ואיך קַטֵן סעיף החובות לבנקים עם מכירת נכסי העירייה. לא נתפלא אם אזרחים ייזמו רעיונות שונים ומקוריים כיצד לסייע לעירייה להקטין את הוצאותיה ולצמצם את חשבון הארנונה הפרטישלהם. חשבון הארנונה יהפוך לכלי ביקורת בידי התושבים על פעילות העירייה.

ארנונה – המס העירוני היחיד

תקציב הרשויות המקומיות בעידן החדש יעמוד על כ- ⅓ מהיקפו הנוכחי (על פי אומדן זהיר). היקפו המצומצם של התקציב העירוני נובע מביטול רוב העיסוקים הנוכחיים של העירייה ומהפרטת שירותים קיימים.

ארנונה נמוכה קל יותר לגבותלא יהיו הנחות ופטורים. בסיס משלמי המס יגדל. שיטת חישוב הארנונה כיום מעוותת, אך גם בעידן החדש קשה יהיה להימנע מעיוותים – הכול שאלה של כמות...

גובה תשלום הארנונה אמור לשקף את חלקו היחסי של התושב בניצול ה"מוצרים הציבוריים" שהעירייה מספקת. מי שנזקק יותר למדרכות, כבישים, תאורת רחוב או סדר ציבורי – ישלם ארנונה גבוהה יותר. בחירת המודל לתשלום ארנונה היא משימה קשה שיש בה מידה מסוימת של שרירותהחישוב הנוכחי של גובה הארנונה מתבסס בעיקר על שטח הדירה והאזור בעיר. תשלום הארנונה כיום אינו משקף את היקף השירותים הציבוריים שהתושב מנצל. זוג קשישים שגר בדירה גדולה ומבלה את רוב זמנו בבית, מנצל את התשתית העירונית, פחות מאשר שלושה צעירים שגרים כשותפים בדירה שכורה ו"קורעים" את העיר...

ראוי לשפר את נוסחת חישוב הארנונה ולשלב בה פרמטרים נוספים כגון מספר הנפשות בדירה, קבוצת הערך של הדירה (אומדן לשווי הדירה).

בנוסחת חישוב הארנונה העסקית צריך לשלב פרמטרים כגון קבוצת הערך של הנכס (אומדן לשכר הדירה באזור), או אולי אפילו מספר העובדים המועסקים. בתי עסק מוכרים מוצרים ושירותים גם לתושבי ערים אחרות. תושבי הקריות, שמבקרים לדוגמה בחיפה, צורכים שירותים שמספקת עיריית חיפה: ניקיון, תאורה, תחזוקת רכוש ציבורי וכדומה. אי אפשר לגבות מהם תשלום ישיר. התשלום ייגבה מהם בדרך עקיפה, באמצעות הארנונה שמשלמים בתי העסק בהם מבקרים האורחים מהערים האחרות. יש להניח שמספר העובדים בחנות בגדים, שטח החנות וגובה שכר הדירה משקפים את מספר הלקוחות שמבקרים בחנות וצורכים, בין היתר, שירותים ציבוריים שהעירייה מממנת.

לעומת זאת, יש לזכור שלעירייה כמעט ולא יהיו מקורות הכנסה אחרים – בהעדר מס שלטים, היטל השבחה, אגרות בנייה, תשלומי כופר חניה, כופר מקלט ושאר הרעות החולות.

אגרת שירות – חיוב צרכני השירות בלבד

העירייה מעניקה כיום שירותים רבים, לקבוצות לצרכנים מוגדרות, "חינם" או כמעט חינם. כלומר, את העלויות משלמים כל התושבים דרך מיסוי הארנונה למרות שאינם נזקקים לשירות. העיקרון המנחה הוא לחייב את המשתמשים בשירותים ייחודיים במקום להטיל מיסוי על כלל האזרחים.

אגרת-שירות היא תשלום שמשלם רק האזרח הנזקק לשירות עירוני מסוים. התשלום הישיר עבור השירות יאפשר את הקטנת הארנונה לכלל התושבים. ניתן לזהות לא-מעט שירותים שינתנו על ידי העירייה גם בעידן החדשלמרות שרוב השירותים העירוניים הנוכחיים יבוטלו או יופרטו. לדוגמה: יזם או אזרח שמבקשים ייעוץ לקראת בניית בית חדש – יואילו לשלם אגרת-ייעוץ ולא יטילו את העלות על כלל האזרחים; אזרח המבקש לעיין בתיק בניין בגנזך העירייה לצורך צילום תשריט הדירה – שיואיל לשלם; כבר כיום מעניקות העיריות שירותים תמורת אגרה, לדוגמה: אספקת מים. "מס שלטים" הוא דוגמה הפוכה – העירייה אינה מעניקה לבעל העסק שום שרות שקשור לשלט שלו ולכן המס מיותר.

חיוב כספי עבור ניצול שירותים עירוניים יאפשר לרשות המקומית להעריך עד כמה השירות אכן נחוץ ובאיזו תדירות או רמת שירות להעניק אותו. מנגנון המחירים יאפשר לרשות המקומית להפנות תקציבים לנושאים המבוקשים ביותר.

השירותים העירוניים הניתנים כיום בחינם צריכים לשאת את עצמם כלכלית, ולכסות לפחות את עלותם השוטפת, גם אם ההשקעה הראשונית הייתה מכספי ציבור. חוף ים ציבורי צריך לכסות את עלויות המצילים וניקיון שוטף באמצעות גביית כרטיסי כניסה או מהשכרת זיכיונות לעסקים (השכרת כסאות נוח, השכרת מבנים לקיוסקים, מסעדות או פעילויות אחרות). באופן זה המשתמשים בשירותי החוף, כולל המתרחצים, ישלמו עבור השירות ולא אזרחים שבקושי מגיעים לים. אין סיבה לסבסד תזמורת, או מקהלה עירונית, באמצעות הטלת מס על כלל אזרחי העיר – מי שמעריך ונהנה מתזמורת שישלם (או יתרום). בדיוק כפי שהעירייה אינה מעניקה כרטיסי קולנוע חינם. אין כל הגינות מוסרית בחיוב של זוגות צעירים או זוג קשישים במס, כדי לסבסד קבוצת כדורגל עירונית, או מתנ"ס שילדי השכנים נהנים משירותיו.

כאשר שירות עירוני ניתן בתשלום ויש לו ביקוש, יכול המנהל האחראי להרחיב ולגוון את השירות. לעומת זאת, כאשר השירות "חינם", כל תוכנית הרחבה הופכת לנושא פוליטי, לדיון במועצה ולשאלה על חשבון מי להקצות את התקציב הנוסף.

 

חיסול חובות הרשויות המקומיות

הדרך להתמודדות עם חובות העתק היא חיסול בשלבים:

מכירת נכסים – מכירת נכסים שבבעלות העירייה כגון מגרשים, אולמות, מתקני ספורט וכדומה. ייתכן שחלק משמעותי של החוב יפרע בדרך זו. 

גביית-יתר של ארנונה – כדי להתמודד עם יתרת החוב ייאלצו חלק מהרשויות המקומיות לדחות את הירידה הצפויה בתעריפי הארנונה בעידן החדש ולנצל את עודפי הגבייה, במשך תקופה מסוימת, לחיסול חובות העבר. כאמור, בשובר תשלום הארנונה יופיע הסכום המדויק שכל תושב משלם עבור החזר חובות העבר.

מכירת מבני ציבור ורכוש עירוני ליזמים

בבעלות הרשויות המקומיות אלפי מבני ציבור, מגרשים ומתקנים. את רובם ניתן למכור למשקיעים פרטיים. חלקם הגדול מנוצל באופן חלקי בלבד. העירייה תשכור מתוך הבניינים את החלקים הדרושים לה (בעידן החדש הדרישה תהיה מתונה...). הכספים שיגויסו, יוחזרו לבנקים לפירעון הר החובות של הרשויות המקומיות.

משקיע שרכש בניין מהעירייה יחויב ברמת תחזוקה שוטפת גבוהה כתנאי להשכרת חלקים ממנו לעירייה וביתר חלקי המבנה יעשה שימוש עסקי. מלבד הסכום החד-פעמי שיגויס, תחסוך העירייה עלויות תחזוקה גבוהות ובלאי גבוה של רכוש ציבורי. בעל-בית פרטי יהיה יעיל לאין-שיעור מרשות מקומית בתחזוקת נדל"ן.

יתרון נוסף בשכירות מבנים במקום בעלות עליהם נובע מחשיפת עלותם האמיתית לציבור – שכר הדירה. כך ניתן יהיה לשקול בקלות את כדאיות הפעילות העירונית המתבצעת במבנה, האם היא אכן נחוצה. גם התכנון התקציבי ותחזית תזרים המזומנים של העירייה תתבהר ותיחשף לביקורת.

הפרטה

זו כפי הנראה הדרך החשובה ביותר לצמצום הוצאות ציבוריות. חברות עסקיות מתחרות יכולות לספק את השירות, כמעט בכל מקרה, במחיר נמוך מהעירייה (עבור היקף שירות זהה) שפועלת כמונופול בלעדי.

לחברה פרטית אין גישה לתקציב אינסופי, או לאשראי בנקאי על חשבון משלם המיסים. עליה להתחרות מול חברות אחרות על כיסו של האזרח. גם אם חברה פרטית זוכה במכרז בלעדי לאספקת שירות באזור מסוים, היא עדיין מאוימת מתחרות פוטנציאלית כאשר יגיע מועד חידוש החוזה. מנהלי החברה חייבים לספק את השירות במחיר תחרותי שישביע את רצון האזרח וגם יותיר די רווח לבעלי המניות. החברה נאלצת באופן תמידי לחפש דרכים להתייעל ולשפר את השירות. תמריץ שאינו קיים ברשות מקומית.

היתרון בהפרטת שירותים עירוניים הוא שכל קבלן וספק-שירותים נאלצים, בכורח התחרות, לפעול ביעילות המקסימלית בתחום בו הם מתמחים. שירות עירוני מסוים יירכש מקבלן שמספק שירות למספר ערים, לדוגמה: שירותי ביוב. ואילו בתחום אחר, יהיו מספר קבלנים באותה עיר שיתחרו ביניהם, לדוגמה: פינוי אשפה. התחרות בשוק תקבע את גודלה האופטימלי של חברת השירות ולא הגבולות השרירותיים של העיר. קבלן פרטי יכול לנצל את "יתרון הגודל" ולספק שירות מוזל למספר רשויות מקומיות – הוא אינו מוגבל לגבולות המוניציפאליים.

להפרטה מספר יתרונות נוספים, מלבד החיסכון הישיר בעלויות (עבור רמת שירות זהה):

  • ניצול יעיל של כישורים וציוד – לעתים, לא נדרשים עובדים עם כישורים מיוחדים למשרה מלאה (לדוגמה: מפעיל דחפור), או ציוד מיוחד ששוכב בטל רוב הזמן במחסן העירייה. השיקול קריטי ככל שהרשות קטנה.
  • הגבלת גידול הג'ובים הציבוריים – בלימת הגידול הכמעט קבוע במנהל העירוני.
  • גמישות בהקטנה או הגדלת שירותים – קל יחסית לראש העיר להגדיל את היקף השירותים הנדרשים מהקבלן, לבצע שינוי באופי העבודה, או לחילופין לצמצמה. שינוי כזה, הנדרש מעובדי עירייה קבועים, פותח מחול שדים של שביתות ואיומים.
  • תמונת עלויות מדויקת – כאשר מעסיקים קבלן חיצוני, קל לזהות ולחשב את העלויות ואף להשוותן עם קבלנים אחרים. כאשר העבודות מבוצעות על ידי עובדי העירייה קשה ברוב המקרים לחשב את העלות האמתית של השירות.
  • בקרה אובייקטיבית של ביצועים – כאשר העבודה מבוצעת על ידי עובדי עירייה קשה למנהלים להיות אובייקטיביים בביקורתם על ביצועי העובדים. לפעמים קשה אפילו לנזוף בעובד, שלא לדבר על פיטוריו...  היחס לחברה חיצונית יותר קשוח והדרישות ממנה גבוהות יותר...
  • שיפור יכולת הניהול – הפרדת הביצוע מהניהול והבקרה מאפשר למנהלים להתרכז בתכנון וביקורת במקום בבעיות יום-יומיות הנובעות ממתן השירותים השוטפים.
  • הגדרה מדויקת של רמת שירות ורמת ביצוע – הפרטת שירות מאלצת את העירייה להשקיע מחשבה ומאמצים בניסוח ההסכם עם החברה נותנת השירות. בחוזים מסוג זה נאלצת העירייה, בפעם הראשונה בדרך כלל,  להגדיר מדדים לרמת שירות נדרשת, מדדים לביצוע נאות, הגדרת המשימה והגדרת מצבים שיהיו עילה להפסקת העסקתה של החברה. קשה למצוא בישראל ראש-עיר שיעז לדרוש זאת מעובדי עירייה...

תחבורה עירונית (ראה פרק תחבורה)

ההשקעות בתשתית התחבורה ותחזוקתה ימומנו מהכנסות העירייה מענף התחבורה המקומי – בעיקר מהכנסות חניה, מהשכרת זיכיונות תפעול חניונים בשטחים ציבוריים וקנסות (ב"שטחים ציבוריים" הכוונה לחניונים תת-קרקעיים תחת גינות ציבוריות, שדרות, או אפילו כבישים רחבים). אך מקור המימון העיקרי יהיה העברות הממשלה הנובעות מגביית מיסי הדלקחלק ניכר ממיסי הדלק שהממשלה תגבה יועבר לרשויות המקומיות על פי חלקן היחסי בשטחי הכבישים במדינה.

בעידן החדש תמומן כמעט כל תשתית התחבורה בישראל ממיסוי על דלק. מס הדלק משקף את השימוש שעושה הנהג בתשתית התחבורה – המס עולה ככל שהנהג גומע יותר קילומטרים.

את הריכוזים העירוניים הגדולים יחצו כאמור כבישי אגרה במנהרות בנוסף לשיפורים בכבישים העיליים. עיקר הבעיה בגושים העירוניים היא בכניסות וביציאות בשעות העומס. קיימות מספר דרכים לפתור עומסים אלה אך בוודאי שלא בשיטת האיסורים הבולשביקית – איסור כניסה למרכז העיר. יוזמי הצעות מסוג זה בטוחים כי להם אישית יינתן, בשעת הצורך, אישור כניסה בתוקף "מעמדם ותפקידם".

התחבורה הפנים-עירונית תופרט. לרשות התושבים יעמדו מספר אמצעי תחבורה מתחרים לכניסה וליציאה מהעיר. ייתכנו כבישי מנהרה חד-כיווניים לפי שעות היום – עד לשעות הצהריים תנוע התנועה לכיוון אחד ואחר הצהריים תשנה התנועה את כיוון הנסיעה במנהרה אל מחוץ לעיר. נהג יוכל להיכנס לכביש מנהרה בפתח תקווה, תמורת אגרה, ולצאת כעבור מספר דקות באזור הסיטי של רמת גן או תל אביב. העומס בכבישים העיליים ירד. מערך רכבות, אוטובוסים, מיניבוסים, מידיבוסים ומוניות בגדלים שונים ירחיב את בסיס התחבורה הציבורית. מחירי הנסיעה ייקבעו על ידי השוק ללא הכתבה ומעורבות ממשלתית. התחרות היא שתפקח על המחירים (ראה פרק תחבורה).

חקיקה חדשה תקל על רשויות מקומיות להקים חניונים במרכזי הערים בכל מקום אפשרי: מתחת גינות ציבוריות, מתחת למגרשי משחקים בבתי הספר ומתחת למתחמי רחובות רחבים. אין סיבה שרחוב מרכזי ורחב כמו אבן גבירול, החוצה את תל אביב, לא יארח מספר חניונים תת קרקעיים, או כביש- מנהרה מהיר. בתל אביב הוקמו בשנים האחרונות מספר קטן של חניונים כאלה. נציין לדוגמה את החניון שמתחת לבית הספר תל נורדאו באזור דיזנגוף-פרישמן ואת החניון שמתחת לרחוב בזל בתל אביב. החקיקה תאפשר לרשויות מקומיות למכור זיכיונות להקמת חניונים למשקיעים פרטיים. לא יהיה פיקוח על מחירי החניה – השוק יקבע את המחיר. מחיר חניה גבוה באזור מסוים יאותת למשקיעים שכדאי להקים באותו אזור חניונים נוספים ומחיר החניה ירד. הרשות המקומית לא תתערב ולא תקבע תקני חניה לבנייני משרדים או לבנייני מגורים. ירצה יזם לבנות לפי תקן של 4 חניות לדירה – שיבנה. ירצה יזם לבנות דירות ללא חניה – זו זכותו אם הוא סבור שיצליח למכור את הדירות. איסור על כניסה לעיר, או צמצום תקני חניה בבנייני משרדים דומים לרעיון – להרוג את החולה כדי לחסל את המחלה...

בעידן החדש יחליט כל אחד כיצד להגיע אל מרכז העיר בהתאם לשיקוליו והעדפותיו – יעמדו לרשותו חלופות מתחרות ובמחירים שונים. למרות הגידול העצום הצפוי במספר המכוניות (פי שלושה ויותר מאשר כיום) יקטנו הצפיפות והעומס במרכזי הערים. נהג בתל אביב ש"מבלה" כיום כ-20 דקות ב"סיבובים" כדי לחפש חניה ויוצר תנועה וזיהום מיותרים, יגיע בעידן החדש אל החניון הסמוך, דקות ספורות לאחר יציאתו מכביש המנהרה.

חינוך

הרשות המקומית לא תתערב בתחום החינוךבתי הספר יועברו לעמותות הורים או יהיו בבעלות פרטית. החינוך ימומן ממקורות ממשלתיים ופרטיים (ראה פירוט בפרק החינוך). מחלקת החינוך העירונית תיסגר.

רווחה

העירייה לא תעסוק ברווחהשירותים לאזרחים במצוקה יסופקו על ידי עמותות ובתנאים מסוימים בסיוע ממשלתי (ראה פירוט בפרק הרווחה). מחלקת הרווחה העירונית תיסגר.

דת

רשות מקומית לא תעסוק בנושאי דת כלשהם. עיריות וארשה או קזבלנקה לא עסקו בשירותי דת ליהודים. למרות זאת, ארגנו היהודים חיי דת וקהילה לתפארת והעמידו דורות של תלמידי חכמים, רבנים וגדולי תורה שקבריהם היו למוקדי עליה לרגל עד היום. בתי כנסת, מקוואות, כנסיות או מסגדים וכל מוסדות הדת האחרים יאורגנו כעמותות וימומנו על ידי קהל המאמינים ונדבנים.

בישראל מצויות קהילות דתיות גדולות ועליהן לשאת את עצמן. אין כל זכות מוסרית לדרוש מאזרח שאינו מאמין לממן את שכרם רבני ערים או מוהלים. כפי שאין לדרוש מאדם דתי, שאינו מבקר בתאטרון או בקולנוע, לממן את תקציבם.

הפסקת מימון פעילות-פנאי, תרבות וספורט על ידי העיריות

העיריות מעניקות כיום פעילויות פנאי מגוונות לתושבים. חלק מהפעילויות ממומנות במלואן על ידי הרשות המקומית, בעוד שחלק אחר מסובסד מתקציבן. תזמורת, מקהלה, ספריה, מוזיאון, תאטרון, בריכת שחיה, אצטדיון כדורגל או אתלטיקה וכדומה – פעילויות אלה אינן "מוצר ציבורי", קל מאד לזהות את המשתמשים בשירותיהם ולחייבם בתשלום עבור השירותחלק זעיר ביותר של התושבים עושה שימוש בכל אחד מהמתקנים, אך כל התושבים נאלצים לממן את הפעילות במיסיהם. יתר על כן, במקרים רבים חלק מהמשתמשים בשירותים המסובסדים כלל אינם תושבי העיר המארחת. יוצא איפה שתושבי העיר המארחת מסבסדים באמצעות תשלומי הארנונה שלהם גם תושבי ערים אחרות...

מרכזי תרבות וספורט יופרטו במידת האפשראחרים יאוגדו כעמותות עצמאיות. זכות הקיום של מוסד תרבות או ספורט אינה אוטומטית. זכות הקיום מוצדקת אך ורק למוסדות שציבור גדול מספיק זקוק לשירותם. המבחן להצדקת הקיום הוא נכונות התושבים לשלם עבור הפעילות המוצעת. תושב שאינו מוכן לשלם את מחירו המלא של הכרטיס מאותת בכך שהפעילות המוצעת אינה מתאימה לסדר העדיפויות שלו במחיר הנדרש.

דמי כניסה ייגבו מהאזרחים המעוניינים בשירותיהם, אחרים יגייסו תרומות. עמותה שלא תצליח לממן את עצמה תיסגר ורכושה יימכר. משמעות סגירת העמותה היא שאין די תושבים שמעוניינים בשירות, או שהשירות אינו די חשוב להם. אין זה מוסרי לכפות על כלל תושבי העיר את מימון הבילוי למיעוט. בילוי שאין להם עניין בו.

אוהדי הכדורגל ישלמו את המחיר המלא עבור צפייה בקבוצתם, אחרים יתרמו לאחזקתה; חובבי קונצרטים יצטרכו לממן את התזמורת וחובבי סרטים אמנותיים את קולנוע הסינמטק העירוני. אין הצדקה לדרוש מיתר התושבים לממן את צורכי התרבות ובילוי הפנאי של חלק אחר מהאוכלוסייה. בדיוק כפי שעיריית רמת-השרון לא מעלה בדעתה להכריח את תושביה לסבסד את עשרות בתי הקולנוע ב"סינימה סיטי".

אם יש די תושבים בראשון לציון שמעריכים מוסיקה קלאסית ומוכנים לשלם מחיר מלא עבור הבילוי – יש הצדקה כלכלית ומוסרית לאורקסטרא של ראשון. לעומת זאת, אם התזמורת לא מצליחה לגמור את החודש, סימן שמוסיקה קלאסית חשובה לתושבי ראשון לציון, אך לא עד כדי כך שמספיק תושבים יוותרו על הנאות אחרות לטובתה. בכל מקרה, אין לחובבי המוזיקה הקלאסית בראשון לציון זכות לדרוש את מימון בילוי הפנאי שלהם מתושבים אחרים שמעדיפים האזנה לרוק כבד או למוזיקה מזרחית. אם עמותת התזמורת בראשון תתפרק בגלל חוסר מימון ייאלצו אוהדי המוזיקה הקלאסית בראשון לציון לנסוע לקונצרט בתל אביב...

יש להבדיל לדוגמה בין גינות קטנות בתוך העיר או גינון-רחוב שמטרתם אסתטית והן בהחלט "מוצר ציבורי" ועל כן ימומנו מכספי הארנונה, לבין פארק ענק כגון פארק-הירקון בתל אביב שמארח בשבתות עשרות אלפי ישראלים, מנפנפי מנגלים מכל קצות הארץ. המשתמשים בשירותי הפארק צריכים לשאת במימונו באמצעות דמי-כניסה, דמי-חניה, או שימוש באטרקציות שהפארק מציע. ההשתתפות של תושבי תל אביב, באמצעות עיריית תל אביב, היא באמצעות שירותי התשתית ועצם הקמת הפארק. הניהול השוטף יכול להתבצע באמצעות חברת ניהול או זכיין ראשי.

אחד מהנימוקים המקובלים הוא ששכבות אוכלוסייה עניות לא יוכלו ליהנות מהשירותים אם הם יהיו כרוכים בתשלום. מעניין שנימוק זה אינו מועלה בשירותים אחרים: קולנוע, מסעדות, פיצריות, מתקני באולינג או מועדוני לילה...

הסבסוד הוא בדרך כלל הפוך: כספי הארנונה שמשלמים גם העניים, מסבסדים את התאטרון, את הבימה והתזמורת הפילהרמונית שהרכב קהלם ידוע...

הכורח בניהול כלכלי יגרור יוזמות מגוונות מצד גופי תרבות כדי לשרוד ואף להתרחב. ייתכן שמוזיאונים יעסקו גם במכירת חפצי אומנות, וספריות גם במכירת ספרים. אין מניעה להקמת בית קפה מפואר בחסות המוזיאון או הרצאות בחסות הספרייה. אם די אזרחים יחשבו שהמוסד האמנותי-ציבורי נחוץ למרות הכול, הרי שיוכלו לתרום במישרין לעמותה המנהלת וכך לבטא את הערכתם לנחיצותו.

רישוי עסקים – לא ע"י העירייה

האחריות הישירה של עסק כלפי לקוחותיו, מבקריו או צד ג' אחר כלשהו (כגון שכנים) חלה בראש ובראשונה על היזם והבעלים של העסקבעידן החדש יחויב כל עסק (גם עסק חד-פעמי כגון אירוע רוק או יריד צעצועים) בביטוח מקיף שיכסה את בטיחות לקוחותיו ושכניו. חברות הביטוח יחויבו לדווח מידי שנה למחלקת העסקים בעירייה על חידוש פוליסת הביטוח. העירייה תנהל מעקב ורישום. צו סגירה יוּצא נגד כל עסק ללא ביטוח תקף. לקיום מעקב זה, די במחלקת רישוי עסקים שמאוישת בשניים וחצי פקידים. לחברות הביטוח יש עניין ישיר ומתמשך שלא להעניק חסות לעסק שמהווה סיכון כלכלי-ביטוחי. קשה לדמיין מאכערים שפועלים מטעם יזמים להשגת פוליסת ביטוח, או מפעילים קשרים ופרוטקציה בחברת הביטוח... לעומת זאת, דרישות חברת הביטוח יהיו ענייניות ופחות שרירותיות מאשר דרישותיה של מחלקת רישוי העסקים של העירייה.

מנגנון אפשרי אחר, או משלים, לרישוי עסקים יכול לצמוח מתוך ראיה הפוכה של תכלית רישוי-עסקים: מטרת רישיון העסק היא הגנה על בעל העסק מפני תביעה לא סבירה ושרירותית לסגירתו. בהעדר מנגנון עירוני, צפויים עסקים לתביעת סגירה בגלל יצירת מטרד בלתי-סביר, מצד אזרחים או עמותה למניעת מפגעי סביבה. מצב לא נעים לעסק שהושקע בו כסף רב. השוק יכול לתת מענה להגנה על בתי עסק מפני תביעה כגון זו בדמות מוסד פרטי שיעניק רישיונות-עסק תמורת תשלום לאחר בדיקה שהעסק עומד בדרישות של בטיחות, הגנת-אש, מפגעי רעש וריח ועוד. נראה שמוסד כזה יבצע גם בדיקות תקופתיות חוזרות. חברה כזו יכולה לאמץ תקנים שקיימים בארץ ובעולם ולהסיר מהם ספיחים מיותרים. ייתכן שחברות ביטוח, או בנק שמעניק אשראי לעסק, ייתנו את חסותם בהצגת רישיון עסק פרטי מסוג זה. האם קיים חשש ש"הכסף ידבר" ותמורת תשלום נכבד יוענק רישיון-דמה? יתכן, אך הסיכוי נמוך מאשר שוחד לפקיד עירייה. מוסד רישוי פרטי יסכן את המוניטין שלו – רישיונותיו יאבדו מאמינותם, יחדלו מלהיות ראייה בבית משפט וחסרות תוקף מול חברות הביטוח. מוסד הרישוי הפרטי ש"מזייף" חושף עצמו גם לתביעות נזיקין מצד חברות ביטוח או אזרחים שהתייחסו בתום לב לרישיון העסק שהוענק אבל ניזוקו מהעסק. יש לזכור שמוסד רישוי פרטי מתחרה בשוק מול מוסדות דומים אחרים.

הפרטת אספקת מים וסילוק מי-שופכין

שוק אספקת המים וסילוק שופכין הוא מונופול טבעי, לפחות ברמת השכונה המורחבת. לא קיימת כיום טכנולוגיה-רווחית שתאפשר לחברה א' לספק מים לשכן בדירה 8 ואילו חברה ב' מתחרה, תספק מים ותסלק ביוב עבור השכן בדירה 12.

למרות זאת, בהחלט ניתן לתפעל את מערכת המים באמצעות חברה חיצונית כאשר התחרות במכרז תהיה על עלות המים לצרכן הסופי ותחזוקה נאותה של המערכת. החברה הזוכה במכרז תקנה את המים ממפיקי המים הראשייםבעידן החדש יבוטל המונופול של חברת מקורות על הפקת מים ובשוק המים יתחרו מספר רב של מפיקים (ראה פירוט בפרק המיםביניהם חברת המוביל הארצי המופרטת, בעלי בארות פרטיות, חברות התפלת מי-ים, חברות טיהור מים ועוד. הזוכים במכרז העירוני יפעילו, יתחזקו ויגבו את התשלום מהתושבים (שיטת(O&M – Operation and Maintenance ...

לחברה פרטית יש בדרך כלל יתרון ניהולי, מקצועי, שימוש יעיל במשאבי אנוש, גמישות בהעסקת עובדים. שיקוליה עסקיים ואינם נובעים מלחצים פוליטיים. להפרטת הניהול והתחזוקה יש יתרונות נלווים כגון העברת האחריות לנזקים סביבתיים לחברות הביטוח, הצבת יעדי איכות, הקלת התכנון התקציבי וחיזוי עלויות לרשות המקומית, אימוץ מהיר יותר של טכנולוגיות מתקדמות וכמובן, הקטנת העול הביורוקראטי מעל העירייה.

לפי החוק בישראל מחויבות הרשויות המקומיות לעבור לפעול באמצעות תאגידי מים עד שנת 2008. עד סוף 2005 כבר פעלו כ- 10 תאגידי מים. תאגיד המים אמור להשקיע את "רווחיו" במשק המים העירוני בלבד ולא בפעילויות עירוניות אחרות. נראה שתאגיד מים אינו שונה מכל חברה עירונית אחרת. התאגיד פועל בשיטת "קוסט פלוס", כלומר – אינו יכול להפסיד – תמיד מובטחים שולי רווח מעבר להוצאות. בתאגיד אפשר לחלק ג'ובים כמו בכל חברה עירונית אחרת, אם כי הפרדתו מהרשות המקומית ואיגודו כחברה מקלים על הביקורת. לא נראה שיש יתרון בולט בהפרטת תאגידי מים כל עוד לא קיימות טכנולוגיות שונות לאספקת מים לבתים. יחד עם זאת, אסור להבטיח מונופול בלעדי לתאגיד או לחברה פרטית, אם כי ברוב המקרים הבלעדיות מובטחת בגלל אופיו המונופוליסטי של השירות. תושבי שכונה מסוימת בעיר יהיו רשאים להחליט על חיבור השכונה אל מפעל התפלה סמוך (אם יש כזה) או לרכוש מים מבאר פרטית ולהתנתק מצינור המים העירוני, אם המהלך יהיה כדאי.

רוב מערכות המים והביוב באנגליה וצרפת מתופעלות על ידי חברות פרטיותבהסכמים מסוג זה מתקני המים והביוב נשארים בבעלות העירייה אך החברה הפרטית מתמנה לתחזק ולתפעל את המערכת (או חלקים ממנה) כולל אספקה, בדיקות מעבדה, חיוב וגביית חשבונות. ההסכם גם מטיל קנסות על במקרה של ביצועים שנופלים מהדרישות המוסכמות.

מס שלטים

יבוטל. העירייה לא תתערב בשילוט עסקי. החוק יקבע את המותר והאסור. לדוגמה, כל המתקין שלט (על רכושו כמובן) לא יפגע ב"זכות החשיפה" של שכנו. כלומר, לא יוכל להסתיר את שלט שכנו מזווית מסוימת. אם בכל זאת יחפוץ בשלט ענק יצטרך לקנות או לשכור משכנו "זכויות חשיפה" נוספות. מחלקת השילוט העירונית ואיתה כל מערך הפיקוח וגביית מס השלטים ייסגרו.

היטל השבחה

יבוטל. היטל השבחה הוא מס שמוטל על נכסי מקרקעין שערכם עלה כתוצאה משיפור זכויות הבנייה או ייעוד הקרקע. בעידן החדש העירייה לא תחליט על ייעוד קרקעות, אחוזי בניה, תכניות בניין עיר וכדומה, השוק הוא שיקבע את שווי נכסי הנדל"ן ולא שינויי חקיקה שמתקבלים על ידי פוליטיקאים, אין מקום להיטל השבחה כי העירייה לא תעסוק ב"השבחת נכסים". המחלקה המיתולוגית תיסגר.

אגרות בנייה

אגרות בנייה משלם תושב שמבקש היתר בנייה. האגרות כיום לא משקפות הוצאות אמיתיות שיש לעירייה בגין הבנייה החדשה, אלא משמשות בעיקר כמקור הכנסה נוסף לעירייה. 

בעידן החדש תשולם אגרת בנייה אך ורק כדי לממן עלויות נוספות שיהיו לעירייה בגין הבנייה החדשה. אם, לדוגמה, כתוצאה מהבניין החדש מתעורר צורך להחליף את צינור איסוף הביוב הראשי ברחוב – ישא היזם במלוא העלות.

פינוי אשפה

הפרטהפינוי אשפה אינו "מוצר ציבורי"; ניתן לזהות את הנהנים ברמת הבניין ולחייבם בתשלום. העירייה לא תעניק שירותי פינוי אשפה מבניינים פרטיים או מעסקים, אך תחייב מכוח חוק את התושבים בפינוי אשפה על חשבונם. כל בניין יוכל להתקשר עם קבלן פינוי אשפה. כל קבלן יספק פחי אשפה בצבע שונה ללקוחותיו. העירייה תפנה אשפה אך ורק, כברירת מחדל, מבניינים שיזניחו את חובתם בפינוי אשפה או משטחים ציבוריים. בניין שיתרשל, יחויב באגרת פינוי אשפה יחד עם חשבון הארנונה. תושבים שיעדיפו את השירות העירוני יוכלו לקבלו מהעירייה תמורת תשלום.

גם השירות העירוני יתבצע באמצעות קבלנים שיועסקו על ידי העירייה באמצעות מכרז. כבר כיום נעזרות רשויות מקומיות לא מעטות בקבלני פינוי אשפה.

הסיבה העיקרית למונופול העירייה על איסוף האשפה הוא החשש של ראשי הערים להתעמת עם ועדי העובדים. איסוף האשפה הוא האקדח העיקרי אותו מכוון וועד העובדים לרקתו של ראש-העיר. הדרך ללמד את ראש העיר "מהיכן משתין הדג" היא השבתת איסוף האשפה והטבעת העיר בהררי זבל מצחין. רצוי בעיצומו של קיץ שרבי...

טכנית, קל להפריט את השירות. החוק יחייב כל קבלן אשפה לפנות את האשפה לאתרים מוכרים, להשתמש במשאיות תקניות ולהבדיל בצבע שונה את פחי הזבל השייכים לו. החוק יחייב כל בניין או עסק להיות קשור לקבלן פינוי אשפה. אפשרות אחרת היא חלוקת העיר לאזורים ומינוי קבלן-איסוף-אשפה לכל אזור. המכרז יתחדש מידי מספר שנים. מחקרים השוואתיים שבוצעו בארצות הברית ובאוסטרליה המשווים עלויות איסוף אשפה על ידי עיריות לעומת קבלנים פרטיים הוכיחו חיסכון משמעותי (לפחות 22%). חשבון הארנונה יקטן.

Domberger, S., Meadowcroft, S., and D. Thompson (1986), Competitive tendering 

and efficiency: the case of refuse collection. Fiscal Studies 7(4), 69-89

שירותים שלא יינתנו על ידי העירייה

רשות מקומית לא תספק שירותים שאזרח יכול להחליט אם לצרוך אותם או לוותר עליהם, שירותים שניתן לרכוש בשוק הפרטי, או שירותים שניתן לזהות בבירור את הצרכן ולחייבו עבור השירות או לנתק את סרבן-התשלום מהשירות. דוגמה לשירותים שרשויות מקומיות לא יעניקו בעידן החדשגני ילדים, בתי כנסת, שירותי דת, תזמורת או מקהלה עירונית, בריכות שחייה, מרכזי תרבות כגון מתנ"סים, ספריות, מוזיאונים ועוד.

שירותים אלה יספקו על ידי השוק הפרטי בתשלום מלא, או על ידי עמותות שגם יגייסו תרומות.

הפרטת מערכת תאורת הרחובות

עמודי התאורה יישארו בבעלות העירייה, אך תחזוקתם השוטפת תהיה על חשבון הקבלן שקיבל את זיכיון התאורה ברובע. ברחובות עם תנועת הולכי רגל ערה תותר לדוגמה, התקנת תיבת פרסום מוארת, צרה וארוכה לאורך העמוד עד לגובה מסוים ומוגבל. בראש כל תיבת פרסום יידרש כיתוב בולט של מספר הבית והרחוב להקלת ההתמצאות בעיר. תיבות הפרסום תהיינה בבעלות הקבלן שיתחייב על תחזוקתן ותקינותן. הכנסות הפרסום יקטינו במידה רבה את העלות לעירייה. ייתכן שלקבלני התאורה יהיו רעיונות נוספים להפקת הכנסות, או צמצום הוצאות.

ניתן למנות קבלנים נפרדים לרבעים שונים בעיר. הסכם התחזוקה המפורט יציב מדדי ביצוע וביקורת מדוקדקים ששום עירייה, כמוסד ציבורי, לא מסוגלת לעמוד בהם בעצמה...

שמירה על הסדר הציבורי

שמירה על סדר ציבורי יהיה אחד מתפקידי הרשות המקומית גם בעידן החדש אכיפת חוקים המונעים פגיעה וניצול של רכוש ציבורי, לדוגמה: פלישת מסחר של בתי עסק או רוכלים למדרכה, זיהום רכוש ציבורי על ידי השלכת פסולת ברשות הרבים וכדומה. מפגעי עשן, רעש או מבנים מסוכנים גם הם מתפקידי הרשות המקומית.

לעומת זאת, העירייה לא תקבע לכמה בתי שימוש זקוקה מסעדה, או מהו השטח המינימאלי הנדרש לבית קפה. זה עניינו של היזם ולקוחותיו.

גבולות מוניציפאליים – איחוד ופיצול רשויות

הפיצול לרשויות מקומיות רבות ונפרדות נוצר בעבר הרחוק כתוצאה ממגבלות טכנולוגיות – תחבורה יקרה, תקשורת מוגבלת-טווח; אילוצים כלכליים – יעיל יותר שקבוצת חקלאים תגור במשותף ובקרבה, בלב אזור השדות שלהם; הבדלי תרבות – מהגרים מעיר מסוימת בחו"ל, דת משותפת וכדומה.

לגבולות המוניציפאליים בעידן החדש תהיה חשיבות מועטה. אם תושבי גבעתיים ורמת גן ישתכנעו שמיסי הארנונה שהם משלמים יקטנו ורמת השירותים תעלה כתוצאה של איחוד מוניציפאלי ביניהן – הנושא יוכרע במשאל-עם-עירוני והאיחוד יתבצע. אין צורך באישור משרד הפנים או האוצר.

ולהיפך – אם לתושבי חצבה שבערבה יימאס מהמועצה האזורית אליה הם שייכים, הם יוכלו לפרוש מהמועצה ולהקים לעצמם רשות מקומית נפרדת (או למנות חברת ניהול פרטית). ההחלטה תתקבל כמובן במשאל ברוב מיוחס. סביר שהתושבים יצביעו בעד הפרדה רק אם הפיצול יעניק להם יתרון ושיפור משמעותי. האפשרות להתנתק מרשות מקומית תהיה שוט נוסף בידי התושבים להגנה בפני ניצול מושחת או בזבזני של כספי הארנונה על ידי נבחרי ציבור.

פיתרון קסם של איחוד רשויות מקומיות

איחוד שרירותי של רשויות מקומיות אינו משנה באופן בסיסי את דרכי התנהלותן. הנימוק העיקרי לאיחוד רשויות מקומיות סמוכות הוא "ביטול כפילויות". סביר להניח שלמחרת "האיחוד" מתהווים לחצים פוליטיים להגדלת המנגנון העירוני עקב "הגידול באוכלוסייה" ולמזג בעירייה המאוחדת, לפחות את המקושרים מבין עובדי הרשות המקומית שמתבטלת.

האם איחוד רשויות מקומיות תמיד אמור לחסוך כסף?

אכן ישנם שירותים בהם יש יתרון לגודל. לדוגמה: כאשר מאחדים שתי ערים חוסכים משכורת של ראש עיר אחד... בתהליך איחוד הרשויות מאחדים למעשה סוגים שונים של שירותים ציבוריים: מערכת אספקת המים הופכת למשותפת לשתי הערים, מערכת תאורת הרחוב, שירותי הפיקוח העירוני ועוד. מבנה השוק והעלויות בכל מערכת  מתנהגים באופן שונה כאשר מגדילים את היקף המערכת. כלל לא בטוח, לדוגמה, שאיחוד שתי הערים יביא לחיסכון בעלויות הגינון לכל מ"ר גינה בעיר. הגודל האופטימלי למזעור העלויות של מערכת עירונית מסוימת שונה בכל תחום. יהיו מערכות שאיחודן דווקא יגדיל את העלויות. לכן, איחוד שרירותי של כל המערכות של שתי עיריות נפרדות  לא יביא בהכרח לחיסכון כולל.

תהליכי הפרטת שירותים עירוניים מבטלים למעשה את הגבולות בין הרשויות המקומיות מבחינת נותני השירותים. חברה אחת, לדוגמה, יכולה להעניק שירותי ביוב או אספקת מים למספר יישובים. גם כיום מאלצת המציאות עיריות לשתף פעולה באיגודי כבאות או בתאגידי ביוב.

שחרור בתי הספר (ראה הרחבה בפרק החינוך).

בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה עמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר, מבקר פנימי ורואה חשבון. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תקבע את תכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים, בכפוף לתקנון.

בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק בכל הנוגע לבטיחות, אלימות, מניעת הסתה, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה.

את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהיפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם.

רכוש בית הספר יעבור לבעלות העמותה, כולל הבעלות על הקרקע, המבנים והציוד. במקרה של סגירת בית ספר, פשיטת רגל, או פירוק העמותה – תועבר יתרת הכסף, לאחר מכירת הרכוש וכיסוי החובות אל בתי ספר אחרים. כיום שייך הרכוש ברוב המקרים לעירייה. בתל אביב, לדוגמה, נסגרו בתי ספר רבים בעשורים האחרונים עקב הזדקנות האוכלוסייה.

בתי הספר יתחרו ביניהם על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו.

בתי ספר פרטיים

יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע מספר מספיק של הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם שייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות. (ראה הרחבה בפרק החינוך).

השלמת מימון: ניצול מלא של תשתית בית הספר

בתי ספר מצטיינים בבזבוז תשתית יקרה. שטחים גדולים בהיקפם, ובמיקום מרכזי, מנוצלים למשך שעות ספורות בלבד וביתר שעות היממה עומדים שוממים ללא ניצול.

מנהל בית ספר עצמאי יוכל לנצל את תשתית בית הספר למטרות עסקיות מבלי לפגוע בלימודים. לדוגמה: בית ספר במרכז עיר יוכל להכשיר חניון ציבורי תת-קרקעי מתחת לחצר ולמגרשי הספורט וליהנות מזרם הכנסות קבוע. ניסיון מוצלח בוצע בבית ספר תל נורדאו במרכז תל אביב, אך הכנסות החניון מוזרמות לעירית תל אביב... אפשר להשכיר כתות לימודים בשעות הערב לבתי ספר שונים למבוגרים וכדומה. כאשר יינתן החופש למנהלים ירבו היוזמות העסקיות.

מימון מערכת החינוך – לא העירייה

תקציב החינוך יועבר מידי ממשרד החינוך (שייסגר) ישירות אל ההורים. משרד האוצר ינפיק "המחאות חינוך" עבור כל ילד. הורים ישלמו לבית הספר בו בחרו באמצעות "המחאת חינוךשתומר לכסף בבנק רק על ידי בית הספרל"המחאת החינוך" יהיה ערך כספי קבוע לכל ילד. ההורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי, או אחר, מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד. כל מוסד חינוך יהיה רשאי לקלוט תלמידים תמורת "המחאות חינוך" ובתנאי שתלמידיו עומדים במבחני הישגים שנתיים שיבוצעו על ידי אחת מחברות האבחון הפרטיות.

פתרונות שוק למפגעים אפשריים בהעדר תב"ע (תכנית בניין עיר)

(ראה הרחבה בפרק קרקעות ובנייה)

מעורבות השלטונות בבניה נדרשת לכאורה, כדי למנוע השפעות הדדיות מזיקות, בין שאיפות כולם להגיע לרווח מרבי מניצול הקרקע לבנייה. תב"ע שרירותית אומנם מכתיבה כללי משחק שפותרים את הבעיה, אך כאמור, התרופה גם "הורגת את החולה" בדרך. להלן מספר בעיות עירוניות שנראות לכאורה "בלתי פתירות" ללא מעורבות השלטון:

גודל דירות, גובה תקרה, מרפסות

בהעדר תב"ע יוכל כל יזם להחליט מה יהיה גודל הדירות, גובה התקרה, וכמה חניות יוצמדו לכל דירה. היזם יצטרך לבדוק היטב את דרישות השוק והעדפות הקונים. יש להניח שיזם לא ייגש לבנייה לפני ביצוע סקר שוק יסודי. אם יזם יגלה בלב העיר ביקוש לדירות זעירות של 20 מ"ר – שיבנה. אם יגיע למסקנה שיש אוכלוסייה שמוכנה לשלם עבור תקרות בגובה של 6 מטר – שיבנה. אם הציבור מעדיף דירות עם מרפסות ענק פתוחות – שיבנה, אם באזור אחר ניתן לבנות ולמכור דירות כלל ללא מרפסות – מדוע צריכה העירייה לאלץ אזרח שאינו זקוק למרפסת לשלם עבור המרפסת המיותרת? היזם יודע טוב מאשר כל פקיד בעירייה מה הציבור דורש. אין מקום למגבלות שרירותיות.

"פיצול" דירות

ניתן יהיה לחלק דירות או לאחד דירות ולהגדילן בהתאם לדרישות השוק וללא צורך באישורים. התופעה הלא-חוקית, הרווחת כיום, של "חלוקת" דירות היא הפיתרון שהשוק פיתח למחסור המלאכותי של דירות קטנות להשכרה. ספק אם יהיה צורך בכך בעידן החדש הואיל ושכר הדירה יהיה נמוך ולא יהיו מגבלות מינימום לשטח דירה בבנייה חדשה.

חנויות ומסחר

אם היזם יגלה שיש מחסור בחנויות בסביבה – הוא כמובן ינצל את קומת הקרקע לחנויות (למה רק את קומת הקרקע? הוא רשאי לצרף לחנויות קומות נוספות ולהכשיר למגורים רק את הקומות הגבוהות). אם היזם יטעה בשיקוליו ויבנה בסגנון כזה בשכונת מגורים שלווה – יתכן שיפסיד כסף, כי בשכונה אין די עוברים ושבים ואין הצדקה כלכלית לחנויות. היזם יתקן מהר מאד את הטעות ויסב את החנויות לדירות או לשימוש אחר. לא יהיה צורך באישור העירייה.

בנייה לגובה

בבניה חדשה לא תהיה מגבלה של בנייה לגובה, גם לא תוספת קומות על בניין קיים (בכפוף לשיקולים הנדסיים). השיקול יהיה של היזם, או של הדיירים (בבניין קיים). הואיל והיצע הקרקע לבנייה יהיה כמעט אינסופי, ירד מחירה למינימום מצחיק (במונחים של היום). בתנאים אלה אין חשש (של "ירוקים") שיזם עלול לבנות באזור כפרי שליו גורד שחקים. העניין פשוט לא כדאי – הוא לא יוכל להתחרות ביזמים שיציעו בתים צמודי קרקע זולים בסביבה. בנייה לגובה יקרה וכדאית רק בלב אזורי הביקוש בעיר. הרשות המקומית תצטרך להתאים את תשתיות המים והביוב באזורי ביקוש מוגבר (כלומר, במרכזי הערים).

מרחק בין בניינים בעיר

כיום התב"ע מחייבת מרווח של לפחות 3 מ' מגבול המגרש. בהעדר תב"ע לא תהיה מגבלת מרווח בין בניינים. המרווח בין בניינים יהיה נתון לשיקולם של בעלי שני המגרשים הסמוכים. בהעדר מגבלת בנייה לגובה תפחת התועלת הכלכלית המופקת מניצול מלא של שטח המגרש, עד הסנטימטר האחרון. בנייה עד גבול המגרש מחייבת את היזם לבנות קיר אטום בצד שגובל במגרש השכן (אף אחד לא יקנה דירה עם חלונות צדדיים כאשר יש סיכון שייחסמו בעתיד על ידי קיר שייבנה במגרש השכן). לכן, אם יסתבר ליזם שהצרכנים מעדיפים דירות עם מספר כיווני אוויר הוא יהיה חייב להשאיר רווח נאות מגבול המגרש כדי שימצאו קונים לדירות. במקרה "הגרוע" ייתכן שבאזורים מסוימים יהיו בניינים מחוברים לגוש אחד (בין רחוב לרחוב) – סגנון בנייה שקיים ברוב הערים הגדולות במערב החל מרומא וכלה בניו-יורק (ואפילו בדרום תל אביב...). לא נורא.

 העדר רגולציה על מרחק בין בניינים יחייב בעלי מגרשים סמוכים להגיע להסכמה על המרחק של שני הבניינים הסמוכים מגבול המגרש. כאשר אחד מהשניים ירצה לבנות על המגרש שלו הוא יצטרך להחליט אם לשמור מרחק (3 מטרים כיום) מגבול המגרש או לנצל את מלוא המגרש, עד קצהו, לבניה. ניצול מלוא המגרש יאלץ אותו לבנות קיר אטום בקו התפר עם המגרש הסמוך כי שום קונה לא יסכים שיהיו שם חלונות או מרפסות שעלולים להיחסם בעתיד על ידי בנייה במגרש השכן. שמירת מרחק בין בניינים צריכה להיות בהסכמה הדדית. הסכמה זו תושג רק אם מתברר לשני הצדדים כי קונים פונציאלים סולדים מדירות עם שני כיווני אוויר בלבד. במקרה זה, היזם הראשון שמתכוון לבנות "יאיים" על שכנו ויאמר לו: "אני מתכוון להתרחק בבניה מגבול המגרש רק אם גם אתה תתחייב לכך בבנייה עתידית שלך. אם לא תתחייב עתה, אזי אבנה כבר עכשיו קיר אטום בדיוק על גבול המגרש. בעל המגרש השכן יפסיד אם לא יסכים.

המשך ופירוט פתרונות שוק אפשריים בהעדר תב"ע (תכנית בניין עיר) בפרק קרקעות ובניה.

השלטון המקומי

מכתב לראש-מועצה חדש:

"...הנה כמה עצות טובות שיעזרו לך לשרוד בתפקיד זמן רב מקודמך. ובכן, קודם כל תן משרה לאחי באגף התברואה. תמנה את גיסתי לראש הלשכה שלך. הענק אישור בחתימת-ידך לאחי הבכור, כדי שיוכל לפתוח מזנון מול העירייה, ולאחי הקטן תאשר להרחיב את החצר על חשבון המדרכה. לדוד שלי תן רישיון בנייה, את הדודה שלי תקבל כמזכירה במועצה, ולחברי-כאח-לי מגיע לזכות במכרז ההסעות. גם בחינוך חשוב להשקיע: בת-דודה שלי תהיה מנהלת בית-הספר, בעלה יהיה הממונה מטעם העירייה על הספורט, הבן שלי ינהל את הקייטנות העירוניות. ולעצמי? לעצמי ממש שום דבר. רק תחתום פה ופה ופה. זהו, עכשיו אני יכול לחתום על הצ'קים של העירייה. יחד, נצעיד את העיר שלנו קדימה." (אורי אורבך,ידיעות אחרונות ((14/11/2013

השלטון המקומי הוא, כפי הנראה הרובד השלטוני המושחת ביותר במדינת ישראל. הקביעה נכונה גם אם נמצא מספר צדיקים בסדום וגם אם ראש-העיר אישית צח כשלג. השחיתות מובנית בשלטון המקומי ונובעת מהגדרת מקומו ותפקידיו בדמוקרטיה הישראלית, מדרך פעולתו ומהתלות הריכוזית בשרי הממשלה. בשנת 2013 לבדה התנהלו הליכים משפטיים וחקירות נגד 60 ראשי רשויות וראשי ערים.

לכן, שום תוכנית הבראה אינה עוזרת; החלפת ראש-העיר וחברי המועצה חסרת תועלת ודוחות מבקר המדינה רק צוברים אבק.

השלטון המקומי תלוי בממשלה אבל "חוגג" באופן עצמאי

ההסדר נוח לשני הצדדים – דבר והיפוכו. כולם למדו איך ל"הסתדר" וגם לגזור קופונים. מבנהו ודרך פעולתו של השלטון המקומי בישראל הוכתבו על ידי ממשלת המנדט הבריטי כבר בשנת 1934. מטרת החוק הקרוי עד היום "פקודת העיריות", הייתה להבטיח לנציב העליון הבריטי שליטה על היישובים. ממשלות ישראל הכניסו מידי פעם שינויים, אך עקרונות שלטון המנדט הבריטי מצאו חן בעיני הפוליטיקאים הישראלים בהעניקם כוח וסמכויות נרחבות לשלטון המרכזי: אישור תקציבים, קביעת גובה הארנונה, אישור חוקי עזר עירוניים, אישור תוכניות בנייה, רווחה, חינוך ועוד. הממסד הפוליטי המרכזי משלים את מימון הרשות המקומית באמצעות תקציבי המשרדים השונים ומימון ישיר ל"איזון". ואם הממשלה משלמת – מדוע לא לפזר הנחות ופטורים מארנונה ולהעלים עין ממקורבים שאינם משלמים...

העיריות הן קבלני ביצוע של הממשלה בתחומים ממלכתיים כגון חינוך ורווחה. כך נוצרות כפילויות בין משרדי הממשלה לעיריות – מבנה נוח לפוליטיקאים ועסקנים ששולטים על חלוקת הג'ובים והתקציבים במשרדי החינוך והרווחה המקומיים... מבנה מסורבל זה מסיר מכולם את האשמה לכישלון – הממשלה יכולה לטעון שהעירייה אשמה, ואילו העירייה תתלה את האשם במשרד הממשלתי שאינו מעביר די תקציבים...

הרשות המקומית מעניקה לאזרח כמובן גם שירותיים מקומיים בעיקר בתחומי ניקיון תברואה, מים, תחבורה, ותכנון עירוני. גם בתחומים המקומיים קיימת התלות בשלטון המרכזי. מערכת יחסים זו מאלצת את ראש העיר להתמקח כמעט בכל עניין עם פקידי הממשלה. מכאן חשיבות הקשרים שיש לראש-העיר בפוליטיקה הממשלתית ובמרכז המפלגה. נכונותו של ראש העיר להיענות לבקשות הבוסים בירושלים, כאשר הוא מתבקש "לסדר עבודה" בעירייה ל"פלוני משלנו"... יכולה לעזור. שר הפנים יכול, לדוגמה, לרמוז לראש-עיר להכניס לקואליציה העירונית את נציגי מפלגתו ולמנות מתוכה "סגן בשכר" ובתמורה להבטיח לדוגמה, "גישה ישירה" לשר. בהחלט יתרון כאשר מדובר בהזרמת כספים והנפקת אישורים ממשרד הפנים. 

 "הרשות המקומית, הנמצאת בחזית המגעים עם האזרח, היא כתובת סרק, משום שלהלכה היא נושאת באחריות מלאה רק כלפי חלק קטן מהנושאים שבטיפולה... כדברי זאב ביילסקי, ראש עיריית רעננה (1992): 'בשביל לקבוע תמרור עצור... אני צריך את הנציב העליון, נציג משטרת ישראל, נציג משרד התחבורה, ועדת תנועה. צריך לכנס את כל האנשים האלה, להושיב אותם, לתת להם בורקס וקפה, לשכנע אותם ואז מחליטים על שלט... צריך גם לפרסם פרוטוקול, לרוץ למפקד התחנה [משטרה] שיחתום... ומשם לאנשים אחרים שיחתמו, ורק אז יכול להיות תמרור עצור..." (מי שולט בשלטון המקומידוד דרי, המכון הישראלי לדמוקרטיה).

מערכת החינוך היא דוגמה נוספת לסרבול הביורוקראטי: משרד הפנים, משרד החינוך ולפעמים משרד הדתות (בוטל זמנית בעת כתיבת פרק זה) מעורבים בהחלטה אם להקים באזור מסוים בית ספר דתי או חילוני. תכנון בית הספר נעשה על ידי מחלקת הבינוי במשרד החינוך אבל גם לעירייה יד בכך. המורים מקבלים משכורת מהמדינה אך שרת בית הספר והאחות מהעירייה. הריהוט נקנה על חשבון מפעל הפיס. המילה "סרבול" נשמעת אובייקטיבית מידי בהקשר זה. במציאות מאפשר "הסרבול" הפעלת לחצים פוליטיים ואישיים, מכירת מכרזים והתניית אישורים בהטבות פוליטיות.

 ראש העיר אמנם תלוי בשרי הממשלה, אך הוא לא ממונה על ידם, אלא נבחר ישירות על ידי תושבי העיר. מעמד נוח כדי ליצור עיוות נוסף: להיטיב עם בוחריו על חשבון המדינה כולה: כדאי ליצור גירעונות, לא מוכרחים להגדיל את ההכנסות העצמיות, כדאי להתעלם מהוראות החוק.

 שלמה להט (צ'יץ), ראש עיריית תל אביב לשעבר, פתר את הבעיה:

 

"...אני הולך עכשיו להסכם עם משרד האוצר... ואני לא מתכוון לקיים סעיף אחד ממנו ("העיר" .(5.1.1993

מעגל סגור של אובדן שליטה

הרשויות המקומיות מקבלות ממשרדי הממשלה הייעודיים הוראות מפורטות כיצד להוציא את הכסף. רשימה של מאות סעיפים ותקני כוח אדם. אסור להוציא אגורה ללא הרשאה. אסור להעביר כסף מסעיף לסעיף. אסור להזיז עובד או לשנות תקני כוח אדם.

התלות הריכוזית נועדה לכאורה להבטיח את שליטת הממשלה בפעולות הרשויות. אולם, כפי שעולה מרצף דוחות של מבקר המדינה על הרשויות המקומיות, אובדן השליטה הוא שמאפיין את המערכת...

התגובה הטבעית של מערכת ריכוזית על אובדן שליטה היא הידוק הפיקוח – הוראות נוספות, תוספת נהלים, סייגים, דוחות ואישורים. המבוך המתפשט יוצר כר נרחב לקומבינות נוספות וחוזר חלילה.

החוק מטיל על קומץ פקידים במשרד הפנים משימת פיקוח מקיפה – מאות רשויות מקומיות, רבבות פעולות בחודש. משימה בלתי אפשרית, בייחוד אם כל פקיד עירייה היה נוהג כהלכה ומגלגל למעלה דוחות, טפסים, בקשות ואישורים. מוגבלות השליטה המרכזית יוצרת את תרבות "המצליח" – מבצעים בלי לשאול שאלות. מקווים שיצליח ללא בעיות – הכול מותר עד שתופסים אותך...

למרות הפיקוח והתלות בממשלה יוצר כל ראש רשות לעצמו מרחב תמרון שנובע גם מכוחו הפוליטי וממהלכיו בשלטון המרכזי. לא תמיד מפעילה הממשלה את סמכויותיה, לא תמיד החוק נאכף, לעיתים קרובות פועלת הרשות המקומית מבלי לתת דין וחשבון לשלטון המרכזי ואפילו לא לתושבי העיר. 

הניסיון המיותר לבנות מגדל בבל ריכוזי יוצר תגובת-נגד, בדרך כלל בקצה התחתון של הפירמידה שבועט כצפוי בנהלים. בדרך זו תורם גם השלטון המקומי לחינוך הציבור להתעלמות מנהלים והוראות.

באופן פרדוקסאלי לכאורה, דווקא "אובדן השליטה" הריכוזית מאפשר למערכת לתפקד איכשהו. אילו הכול היה "בשליטה" וכולם היו פועלים "על פי הספר" - הכול היה תקוע במבוך הדוחות, האישורים וקורי עכביש הביורוקרטיה. התוצאה של מערכות מסוג זה מתבטאת דרך מנגנון המחירים: מיסוי גבוה ופיריון נמוך שגוררים רמת חיים נמוכה של האוכלוסיה - רחוק מהפוטנציאל.  

 

"משבר מתגלגל"

לא היה אירוע טראומתי אחד ופתאומי שגרם ל"משבר", אלא רצף של עשרות שנים של "משברים". עליות וירידות – תהליך מתמשך: גירעונות, אי-תשלום משכורות, פגיעה בשירותים לתושבים, עיקול חשבונות בנק של רשויות, תוכניות הבראה.  

 

השכר (ההתחלתי) של ראש-העיר וסוד הקסם בתפקיד חבר-מועצת-עיר

במדינה זעירה, ששטחה שווה בערך לשטח כף הרגל של "המגף האיטלקי" בדרום איטליה, יש קרוב ל- 270 רשויות מקומיות...

 בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו באוקטובר 2003 התמודדו כ- 20,000 מועמדים על מקום נכסף במועצות העיר השונות. מועצת עיר גדולה מונה למעלה מ- 30 חברים ואילו הרשויות הקטנות מסתפקות ב-5 חברי מועצה בלבד. ראש-עיר גדולה משתכר למעלה מ- 30,000 ₪ בחודש, ראש-מועצה שבתחומה עד 10,000 תושבים יקבל כ- 27,000 ₪ ואילו ראש-מועצה קטנה, בה חיים פחות מ- 5,000 תושבים, חוזר הביתה עם כ- 25,000 ₪. זו משכורת בסיס. כמובן שיש תנאים משלימים כולל רכב צמוד. נתוני שכר-בסיס מעודכנים לשנת 2014.

 20,000 המתמודדים על כסאות במועצה אינם עושים זאת רק לשם כבוד ודאגה תמימה לאזרח. בתל-אביב, לדוגמה, כמעט כל חבר מועצה מקבל לשכה וסל הוצאות אישיות שעומד על כ- 20 אלף ₪ בשנה – באמת כסף קטן.

 יכולת הפעולה של ראש-עיר מוגבלת על ידי חברי המועצה ולכן הוא נזקק להרכבת קואליציה תומכת חזקה. עבור תמיכת חברי המועצה צריך לשלם. אין תמיכת חינם. לעיתים צריך לשלם לבעלי הון שבטוב ליבם הושיטו יד מסייעת... התשלום מתבצע, בדרך כלל, בשכר ישיר מקופת העירייה אך ישנן דרכים נוספות לתגמול: יש ג'ובים באיגודי ערים, בחברות עירוניות, בעמותות נתמכות ובתפקידים חד-פעמיים. במסגרת שליחותם הציבורית ורצונם העז לשרת את הציבור מקבלים חברי מועצה תחומי אחריות: תיק הבנייה, תיק הרווחה, איכות סביבה, חינוך ועוד. קרבות עזים מתנהלים על חלוקת התיקים. התפקיד מאפשר השפעה על מינויים ותקציבים ובין היתר נסיעות ל"ערים תאומות" בחו"ל, סיורים "לימודיים", הושטת יד תומכת ליזם או קבלן... יש גם צ'ופרים קטנים כגון כרטיסי חינם לאירועי ספורט, הצגות, בריכות שחיה, מנוי לסינימטק, לתזמורת ועוד.

 חבר מועצה מגיע לתפקידו, במקרים רבים, בזכות העסקנים שתמכו בו והציבו אותו במקום ריאלי ברשימה, גייסו בוחרים ותרומות. העסקנים תמכו בו, הואיל והעריכו, כי קצרה ידם מלהגיע בעצמם לתפקיד. תמיכתם בחבר המועצה נועדה להשתמש בו להגשמת שאיפותיהם הכמוסות. מסיבה זו הם גייסו בוחרים ותרומות. החשבון יוגש לחבר המועצה ביום שאחרי הבחירות. חבר-מועצה שיחליט לצמצם את פעילותו אך ורק לטובת אזרחי העיר, ויתעלם מדרישות מעגל העסקנים, יגלה קרוב לוודאי, שזו הקדנציה האחרונה שלו. זו הדינאמיקה הדמוקרטית ברשויות המקומיות ללא הגזמה רבה מידי...

 מנגנון שחיתות זה אינו ייחודי לשלטון המקומי. התיאור נכון כמעט לכל מערכת ציבורית-פוליטית כגון משרדי ממשלה, גופים ציבוריים וחברות ממשלתיות.

 

ראש-מועצה, מזכירה ומזכיר במשרה מלאה לכל 4 בניינים בראשון לציון.

נשמע אבסורד מוחלט אבל זו מציאות ישראלית. במאות יישובים כפריים קטנים, שגרים בהם פחות מ- 200 משפחות, כמספר הדירות ב- 4 בניינים משותפים מודרניים בנתניה או בראשל"צ, קיים וועד מקומי. הוועד ממומן מכספי הארנונה – יש משרד, מזכיר, מזכירה ולפעמים יותר. אילו השלטון המקומי היה מתקיים אך ורק ממיסי הארנונה של התושבים, אין בכך רע – המימון מכספם וזה רצונם. 

 

1500 סגני ראש-עיר

ברשויות המקומיות בישראל מכהנים למעלה מ- 1500 סגנים. כ- 550 הם סגנים בשכר, עלותם השנתית כ- 270 מיליון ₪ (2003). מדובר בעלות שכר חודשית של כ- 30,000 עד 40,000 ₪. לפי דו"ח של משרד הפנים מ-2013, סגן ראש עיר עולה לנו 822,000 ש"ח בשנה שעלותם הכוללת מתקרבת בערך לחצי מיליארד שקלים בשנה. יתר הסגנים, שאינם בשכר, גורמים לקופה הציבורית הוצאות לא פחותות... קשה לחשב את עלותם של הסגנים שאינם מקבלים משכורת... אך אין ספק שהצדיקים לא עובדים בחינם...

 עיירה שמספר תושביה עולה על 10,000 זכאית כבר ל- 2 סגנים, ואילו בעיריית ירושלים, צוברת גירעונות תמידית, יש ברוך-השם, 6 סגני ראש-עיר. תפקיד הסגן הוא תמורה קואליציונית מועדפת, הנסחטת מראש-עיר, כדי שהמועצה תאפשר את ניהול העיר.

  

חברות עירוניות – ג'ובּים בשפע

מאות חברות עירוניות נמצאות בבעלות רשויות מקומיות. החברות הוקמו רשמית כדי לטפל בנושאים שניתן להפרידם מפעילותה השוטפת של העירייה.  המטרה – ניהול מקצועי ויעיל של פרויקטים תוך עקיפת ביורוקרטיה עירונית. לדוגמה: חברה עירונית משוחררת, ברוב המקרים, מחובת עריכת מכרז לאספקת עבודה לגורם חיצוני. חברות עירוניות הוקמו לניהול פארקים, ניהול חניונים, הקמת מכוני טיהור שפכים, שיפוץ בניינים ועוד.

 בניגוד לחברה פרטית שפועלת לתועלת עצמה וחייבת ליצור רווחים כדי לשרוד, החברה העירונית "מתפרנסת" מתקציב העירייה ומהכנסות אספקת שירותים לציבור אותו היא משרתת. משחק ללא סיכון עסקי – תמיד אפשר לפשוט יד לתקציב הציבורי במקום לפשוט את רגל. אם כך, מדוע שהחברה תתפקד ביעילות? מדוע שבעלי המניות (העסקנים הפוליטים השולטים בעירייה) ימנו דווקא מנכ"ל בעל כישורים מקצועיים?

 השימוש במינוח חברה בע"מ מטעה בהקשר זה. ההטעיה משרתת את עסקני העירייה – יוצרת מראית-עין כאילו הגוף הקרוי חברה בע"מ אינו קשור ושייך לעירייה... הברדק לא שייך להם...

 החברות העירוניות אכן מנצלות היטב את עצמאותן ואת בידודן לכאורה מהרשות המקומית: אין צורך להוכיח כישורים של דירקטורים, אין צורך במכרזים לבחירת יזמים, אין צורך באישור החלטות במועצת העיר ועוד. גן-עדן לחגיגה על חשבון הציבור. ואכן, כבר בשנת 2002 פרסם משרד הפנים דו"ח קשה על פעילותן של מאות חברות עירוניות. הדו"ח נערך על ידי שוקי אמרני. עורכי הדו"ח בדקו חברות עירוניות ב-12 ערים. בכל החברות שנבדקו (כן...בכולן! לא במדגם...) נמצאו תופעות של מינוי מקורבים לתפקידי דירקטור, שלא עבדו קשה במיוחד "לא הייתה הקפדה על השתתפותם בישיבות"... בלשונו העדינה של הדו"ח... כישוריהם לא נבדקו בטרם מינוי. בחלק מהמקרים היוו החברות העירוניות צינור להעברת כספים לעמותות שונות... וועדות ביקורת? – כלל לא מונו... מבקרי פנים – מי צריך?... מבקר העירייה במקרים רבים לא מתעסק עם החברות העירוניות.

 חברה עירונית אינה חברה עסקית, ניתן היה לשער שאם אין עסקים, לפחות יהיה תקציב מסודר. ובכן, הדו"ח העלה שבחלק מהחברות לא הייתה חריגה מהתקציב – פשוט משום שלא נערך כלל תקציב!...

 לכל חברה עירונית יש דירקטוריון מכובד, מנכ"ל, סמנכ"ל, דובר, אנשי תקשורת, מנגנון, לשכות ורכבים צמודים... והכול כמובן אך ורק "לטובת האזרחים".

 

מאיפה הכסף? – שיטת מימון הרשויות

הגירעון: "...שיטת המימון של הרשויות המקומיות בישראל מעודדת התנהגות בזבזנית, משום שמחיר הבזבוז מוטל בסופו של דבר על אוצר המדינה. בשיטה זו, הוצאה כספית של רשות מקומית עבור מוצר או שירות, אינה מבטאת בהכרח ויתור של ממש על מוצרים ושירותים אחרים. כך מספקת המערכת תמריץ לקבלת החלטות חסרות הגיון כלכלי. השלטון המקומי הפך את צבירתם של גירעונות תקציביים לאסטרטגיית המימון העיקרית שלו, שכן השלטון המרכזי נכנע ללחצים ומכסה גירעונות אלה, ובכך מעודד למעשה את ראשי הערים להגדיל את הוצאותיהם באופן לא אחראי... הפרס המוענק גדל ככל שכשלה הרשות בניהול ענייניה הכספיים וככל שהעזה לחרוג..." (מי שולט בשלטון המקומידוד דרי, המכון הישראלי לדמוקרטיה).

 הכנסות עצמיות: ארנונה, מיסים, היטלים ואגרות. 

השתתפות הממשלה: מימון שירותים ממלכתיים שביצועם מוטל על הרשויות המקומיות כגון: רווחה וחינוך. הרשות המקומית מממנת 25% ואת היתר מממנים משרד החינוך ומשרד הרווחה.

 מילוות: לקבלת אשראי מבנקים נדרש אישור של משרד הפנים. היקף המילוות האדיר, מעיד, שאישור משרד הפנים אינו מהווה משוכה בלתי עבירה...

 "מענקי איזון": מענקים שניתנים מפעם לפעם כשנגמר הכסף... תלוי בעיקר בהיקף הלחצים הפוליטים שהרשות המקומית מסוגלת לארגן... לעיתים יוצרים מראש גירעון בידיעה שהמענק יכסה אותו... יש גם מענקים שניתנים באופן נקודתיכגון מענק הבירה שניתן לירושלים. בשנת 2012 הסתכמו מענקי האיזון ב- 2.8 מיליארד ש"ח.

פיתוי ההלוואות מהבנק

משפחה שנמצאת במצוקה כלכלית זמנית יכולה לבקש הלוואה מבנק, להשתמש בכספי ההלוואה למימון צורך מיידי (רכישת דירה לדוגמה) ולפרוס את ההחזר על פני שנים רבות. המשפחה תפרע את הלוואה בעצמה ומפירות עבודתה. המשפחה הסבירה לא תיקח הלוואה, גם אם הבנק מוכן להלוות, אם תשלומי ההחזר יהיו גבוהים באופן מעיק. המשפחה יכולה לסמוך על עצמה בלבד ועל מקורותיה העצמיים לצורך ההחזר. גם הבנק מגלה זהירות ובוחן אם הכנסות המשפחה די גבוהות כדי לעמוד בהחזר ההלוואה. הבנק יכול לסמוך רק על המשפחה הלווה כדי לראות את כספו חוזר. הבנק אינו מניח שהשכנים יפרעו את ההלוואה במקום הלווה, או שהממשלה תפרע את ההלוואה במקום המשפחה הלווה. זהירות הבנק מהפסד צפוי, ואחריותה של המשפחה כלפי עצמה, הם הבלמים המאזנים את רצון המשפחה לקבל מידית סכום כסף גדול ככל האפשר.

ראש-עיר זקוק ל"כסף עכשיו", בעיקר כדי לשרוד פוליטית. מטרתו להגיע לבחירות הקרובות מבלי שייאלץ לפטר עובדים, להפסיק הזרמת כספים למעגל התמיכה הפוליטי שלו, לקצץ בשירותים, או להעלות מיסים – צעדים שעלולים לחבל בסיכוייו.

לקבלת "כסף עכשיו" פונה ראש-העיר לבנק (באישור שר הפנים). בניגוד למשפחה שפנתה לבנק, ראש-העיר אינו חושש לקחת הלוואה. הוא אישית לא יאלץ "לשבור את הראש" מהיכן לגייס את הכסף לפירעונה. בוחריו בבחירות הקרובות אפילו לא יחושו את נטל החזר הלוואה. מי שיאלץ "לשבור את הראש" הוא ראש-עיר בקדנציה אחרת, בעוד מספר שנים... מה אכפת לו?... בניגוד להלוואה משפחתית, הבנק בונה על כך שהשכנים יחזירו את ההלוואה ולא המשפחה... הבנק שם מבטחו בממשלה ובכלל תושבי ישראל. אם העירייה לא תפרע את ההלוואה אז הממשלה, כלומר כלל תושבי ישראל ישלמו בעתיד. כך צמח הר ההלוואות לרשויות המקומיות בישראל לכ- 18 מיליארד ₪ (2011). 

 

עובדים מיותרים – לא רק בגלל חוק פרקינסון

פרופ' פרקינסון, שזיהה חוקיות בתחומי המינהל, טוען שכל מנהל שואף להרבות את מספר העובדים הכפופים לו.

 הרשויות המקומיות הן הרובד השלטוני הרחב והקרוב ביותר לאזרחים. לאזרח מן השורה קל יותר להגיע לפקיד עירייה, כדי לפתור בעיה מסוימת, מאשר אל פקיד ממשלתי. המאבק על ניהול הרשות המקומית הוא מאבק על פרנסה בין עשרות קבוצות עסקנים. אם בבחירות לכנסת ניתן עוד להבחין ברסיסי אידיאולוגיה, הרי שהשלטון המקומי כמעט חף מאידיאולוגיה – כסף נטו.

 הבחירות האישיות לראשות העיר מאלצות את המפלגות להציג מועמד שימצא חן בעיני הציבור. אך ראש-העיר זקוק לשיתוף פעולה מצד חברי המועצה כדי לנהל את העיר. תמורת שיתוף הפעולה עליו לשלם. אפשר לשלם באמצעות מינוי סגנים, באמצעות חלוקת תיקי אחריות (תיק רווחה, תיק מהנדס העיר) ואפשר לשלם באמצעות מינוי עסקנים ומקורבים למשרות. גם העסקנים הבכירים אינם פועלים בחלל ריק. כדי להגיע לעמדת מועמד לסגנות ראש-עיר, צריך תמיכה של קבוצת עסקנים מהמעגל השלישי. מייד עם מינוי הסגן הוא נדרש לתשלום – מינויים וג'ובים לתומכיו. מעגלי ההתחייבות והתלות הפוליטית יורדים לעיתים עד למינוי מזכירת המדור לצביעת פחי אשפה... 

 הסיפור מתחיל מחדש בכל מחזור בחירות, אם מתערער שיווי המשקל הפוליטי, למרות שלא תמיד קורה מהפך. בישראל קל יותר למנות עובד מאשר לפטרו. לכן, גדל לחץ העסקנים מלמטה וגורם לריבוי תמידי של משרות ותפקידים.

 

הגירעון אינו תלוי בגודל העיר

לא פלא איפה, שכמעט כל הרשויות המקומיות נמצאות בגירעון תמידי שהולך וגדל, ללא קשר לרמת ההכנסה של תושבי העיר. גבעתיים, עיר אמידה, בה ההכנסה הממוצעת גבוהה בהרבה מהממוצע הארצי, צמח הגירעון עד לשנת 2001 ל- 100 מיליון ₪. אפילו ערים זעירות כמו קריית אונו, סכנין או מבשרת ציון צוברות גירעונות של עשרות מיליונים רבים. את שנת 2011 סיימו 40% מהרשויות המקומיות בגרעון תקציבי. 

 חלק מהגירעון נובע מתפקידה של הרשות כקבלן ביצוע של השלטון המרכזי במשימות כגון חינוך ורווחה. הרשות המקומית לעולם תטען שהתקציב אינו מספיק, והממשלה תענה: "תסתדרו בעצמכם".  מעגל האשמות הדדיות שאינו נגמר.

 הגירעונות לא נובעים תמיד מניהול לקוי, או חוסר כישרון של ראשי המועצות, אלא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של המבנה הדמוקרטי בשלטון המקומי בישראל המחייב פיזור כסף ציבורי כדי לזכות בשלטון או להחזיק בו. כאשר הגירעון אינו ממומן ישירות מכיסם של הבוחרים, שום ראש עיר לא יזכה למחיאות כפיים אם יטען במסע הבחירות "חסכתי כסף, עמדתי בתקציב, מנעתי גירעונות"... לכך מתווסף המנגנון שמבטיח לראש-העיר שעד שיידרש להחזיר את כספי ההלוואות "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות..."

 

עיוות ושמו מס-ארנונה

לפחות 10 וועדות מונו עד שנת 2004 לבדיקת נושא הארנונה. מרבית ההמלצות לא בוצעו. הרשות המקומית גובה ארנונה לפי שטח הדירה או העסק. גובה הארנונה בעיר מושפע, בדרך כלל, גם מהאזור בו ממוקם הנכס. בדרך, מוענקים גם פטורים והנחות ליחידים ומוסדות וכן עוצמים עין ממשתמטי ארנונה בכירים ועמך כאחד... ולבסוף, כאשר הכסף אינו מספיק לכיסוי הוצאות העירייה – משלימים את החסר באמצעות מענק ממשלתי ("תשלומי איזון") שממומן, כמובן, על ידי כלל תושבי המדינה. ראש-עיר "טוב" הוא זה שיודע כיצד לחלוב יותר כסף מהממשלה ויותר הלוואות מהבנקים (שגם אותן, הוא מקווה, תכסה הממשלה ביום מן הימים...) – לא קשה לשער שדווקא ראשי הערים הגדולות, שכוחם הפוליטי רב יותר, יזכו בנתח הגדול של עוגת המענקים הממשלתיים. 

אישור להעלאת ארנונה ניתן על ידי שרי הפנים והאוצר. הנחיות משרד הפנים אינן מותירות כל מרווח לשיקול דעת. כך גדלה התלות של ראשי הרשויות בממשלה, וגם ונוצרה הזדמנות לצ'פר ראש-עיר "משלנו"... העלאת הארנונה, או קבלת מענקי איזון, מותנים מידי פעם בתוכניות הבראה, התייעלות, קיצוצי שכר. ראשי הערים בדרך כלל מסכימים... לוקחים את הכסף ובורחים... עד לתוכנית ההבראה הבאה...

העיוותים בגביית הארנונה רבים: בעליה של דירה ריקה, שאינה מאוכלסת, משלם ארנונה מלאה (אחרי 6 חודשי פטור), הארנונה בבת-ים גבוהה מזו שבתל אביב, ובעליו של מחסן בחצר אחורית משלם ארנונה באותו שיעור כמו בעל החנות בחזית הרחוב הראשי ההומה. לעיתים, עלולים תשלומי הארנונה של המחסן לעלות על גובה שכר הדירה שניתן לגבות מהמחסן. באופן זה העירייה למעשה מעקלת את הנכס... לאט לאט אבל בטוח...

 

רישוי-עסקים: ביורוקרטיה, ונזק כלכלי 

קיימת הצדקה לדרישות-רישוי מינימאליות בעסקים מסוימים, בעיקר משיקולי בטיחות הלקוחות והשכנים, מניעת מפגע סביבתי ונזקי בריאות. בתחומים בהם יש הצדקה למעורבות חלקית של השלטון מתעוררות מייד שתי בעיות: האחת אידיאולוגית –הגבלת היקף התערבות הרשות; השנייה – נוהלית, שיטת המעורבות שתגרום לחיכוך מינימאלי בין האזרח לשלטון. 

 רישוי עסקים מנוצל לעיתים להתערבות ביורוקרטית מיותרת "להסדרת" התחרות בשוק. כך לדוגמה, אסור היה במשך עשרות שנים לפתוח בית מרקחת, אלא אם אין בית מרקחת אחר ברדיוס של 500 מטרים... או איסור פתיחת בית קפה או מסעדה בקטע רחוב מסוים כי כבר קיים שם אחד... שיקולי תחרות שהם מעינינו של היזם ולא מתפקידה של עירייה... קיימות דרישות שרירותיות אחרות כגון שטח מינימאלי, מספר תאי בתי שימוש, שטח הזכוכית בדלת החנות ואפילו מספר הצירים בדלת הכניסה וכיצד ימוגן המזגן מגניבה (מפרט 10.0 ומפרט 20.3 בדרישות המשטרה)...

 אם לקוח מוכן לאכול בעמידה ובצפיפות במסעדה ששיטחה כגודלו של חדר אמבטיה, זו בעיה שלו או של היזם. אם בעל המסעדה מוכן להסתכן בפריצה לעסק או בגניבת המזגן זו גם בעיה שלו ושל חברת הביטוח... אם יזם פותח מסעדה ללא שירותים – הוא שם את כספו על קרן הצבי – הלקוחות לא יחזרו. אין צורך בפיקוח עירייה – כוחות השוק יסגרו את המסעדה.

 גם בהקשר הנוהלי מתעוררות שאלות: האם הרשות המקומית היא הגוף שצריך לעסוק בכך או אולי, לדוגמה, חברות הביטוח. האם יש צורך באישור מראש לפתיחת עסק או די שהחוק יחייב עמידה בדרישות מינימום והמפר דרישות אלה ייענש.

 בישראל קיימת רשימה של כ- 231 סוגי עסקים שונים אותם אסור להקים ללא קבלת רישיון עסק מראש. במדינות המערב, לעומת זאת, לא נדרש אישור מקדים לפתיחת עסק טעון רישוי – די בהצהרת הבעלים (למעט ענפים בודדים כגון ייצור תרופות ומסחר בנשק).

 הדרישה להצטיידות מראש ברישיון-עסק ומורכבות ההליכים לקבלתו גוררים מעורבות פוליטית בהליך והעסקת מאכערים בעלי קשרים. התלות בפקידים מעניקה להם, ולפוליטיקאים המקומיים, כוח רב שמאפשר את ניצול ההליך לצבירת השפעה פוליטית ואף להפקת טובת הנאה אישית. פקידים ופוליטיקאים חשופים ללחצים ונוטים להחלטות שרירותיות משום שלכישלונם אין מחיר אישי. איש עסקים שטועה משלם את מחיר הטעות מכיסו. פקיד שמקבל החלטה שרירותית אינו מפסיד דבר, להיפך – כוחו עולה, ויותר אזרחים נאלצים לעמוד בתור מחוץ לדלתו. 

לדרישות הביורוקרטיות בהליך קבלת רישיון עסק השלכות כלכליות מהותיות: מניעת הקמת עסקים, עיכוב בהקמה של עסקים אחרים, פגיעה בייצור משרות חדשות במשק (חלקן הגדול נוצר על ידי עסקים קטנים ובינוניים), עיוות מבנה השוק לטובת עסקים קיימים גדולים ועוד. מחקר של קרן קורת  והרשות לעסקים קטנים (דצמבר 2005) על חוק רישוי עסקים מצא כי הרשויות השונות בישראל מעסיקות במנגנוני רישוי העסקים 1029 עובדים וכי מחדלי הרישוי גוררים אובדן תוצר שנתי של כ- 1.5 מיליארד שקל בהקצאת מקורות לא יעילה. 

 בשנת 2005 דורגה ישראל על ידי הבנק העולמי (מדד "עושים עסקים" Doing Business) במקום ה- 29 מתוך 155 במידת הקושי להקים עסק. ובקטגוריית היקף ההתעסקות עם רישיונות מטרטרי היזם (Dealing with Licenses) במקום ה- 83 מתוך 140 מתחת לסוריה, פקיסטאן וג'מייקה... בדרוג לשנת 2014 ישראל כבר התדרדרה למקום ה-40 מקום "מכובד" ליד בולגריה, כאשר בראש הרשימה מככבות סינגפור, ניו זילנד והונג קונג. אחד המדדים המרכיבים את הדירוג הוא קבלת היתרי בנייה: כאן אנחנו כבר במקום ה- 121 (אחרי ניגריה).  

 הקריטריונים לקבלת רישיון עסק הם לעיתים כה מורכבים וקשוחים עד כי חלק ניכר מהעסקים בישראל "ויתרו" על הרישיון ופועלים בלעדיו. מנכ"ל התאחדות התעשיינים, יורם בליזובסקי, מעריך כי לכ- 50% מהעסקים טעוני הרישוי בישראל, אין כלל רישיון עסק (מסמך שהוגש למחלקת המחקר של הכנסת, יוני 2004). יש לשער שגם חלק לא מבוטל מ- 50 האחוז הנותרים, בעלי הרישיון, השיגוהו בעזרת מאכערים ועיגול פינות. יוצא איפה, שרוב העסקים טעוני הרישוי בישראל למעשה אינם חוקיים...

שוב חוזרת התופעה המוכרת במדינה עם עודף חקיקה ומעורבות ממשלתית: עבריינות המונית של ציבור גדול שאינו יכול לעמוד בדרישות החוק, שחיתות מוסרית של אזרחים שמתרגלים לעבור על החוק, משכורות למאות פקידים מיותרים ושחיתות של הפקידות שאינה עומדת בלחצים.

 

רישוי-עסקים: שחיתות

מחקרים בעולם העלו כי קיים קשר בין רמת השחיתות במדינה לבין מורכבות הליך רישוי העסקים. ישנן מדינות בעולם בהן הליך רישוי העסקים הופך לקצר ופשוט יותר כאשר נשכר אדם מיוחד כיועץ לענייני רישוי. עדויות מזדמנות מראות כי גם בישראל, בדומה למדינות אלו, פועלים "מעכארים" המסייעים להליך הרישוי. ועדת חקירה ממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור בראשות השופט ורדימוס זיילר מצאה כי שילוב הנסיבות מוביל למנהל לא תקין: "הכוח המצטבר של מדיניות הנתונה לשיקול דעת שאינו מקצועי, ביחד עם הנחיות שהן חלקיות, לא מעודכנות, שאינן בהישג יד ושלא כולן כתובות, יוצר אי-ודאות בקרב העוסקים בנושא רישוי העסקים משני עברי המתרס. מצב זה מהווה קרקע פורייה ללחצים, לכניעה בלתי עניינית להם, לקיום מנהל בלתי תקין שאין בו הקפדה על עקרון השוויון בין כל הנזקקים לשירותיו, ולשיקולים שלא ממין העניין."  (מתוך מחקר של אהרון כהן מוהליבר ודוד דביר, קרן קורת 2006). השופטים תמיד עדינים בניסוחיהם...

 

"תרומת" חוקי התכנון והבניה לסיבוך רישוי העסקים

מניעת רישיון עסק הפכה לכלי לאכיפת חוקי התכנון והבניה – מיותרים ברובם (ראה פרק קרקעות ובנייה). לפי תוכניות-בניין-עיר אזורים שונים מוגדרים לשימושים שונים ואין לחרוג מהם. באזור תעשייה חייבת לפעול רק תעשייה, בפרדס מותרת רק חקלאות, באזור מסחרי רק מסחר וכדומה. כל שימוש שחורג מהתב"ע נדרש לקבל היתר לשימוש חורג. קבלת היתר כזה כרוכה בהליך ביורוקראטי ממושך ומייגע, בתשלום היטל השבחה נכבד ואגרות נוספות. מדובר באלפי עסקים קטנים: מסעדות באזור התעשייה בהרצליה פיתוח, מועדונים ופאבים באזור רח' המסגר בדרום תל אביב, מתחמי בילוי באזור התעשייה בראשון לציון ובמפרץ חיפה, אולמות שמחות בלב פרדס בנס ציונה ועוד. 

 היזם כורע תחת נטל הביורוקרטיה והעלויות שמגדילים את הסיכון העסקי בהקמת עסק חדש ומעדיף במקרים רבים לפעול ללא רישיון עסק. אחרים מוותרים מראש על הקמת עסק. וכרגיל במקומותינו – אלפי "עבריינים" חדשים מצטרפים לרשימה הארוכה. "עבריינים" שאינם פוגעים באיש, למעט עברה על חוק שרירותי ומיותר. מתכנני ערים בעולם הגיעו כבר לפני עשרות שנים למסקנה שאזורי משרדים ותעשייה "טהורים", השוממים לאחר רדת הלילה, הופכים לזירות פשע נוחות.

 חוק התכנון והבנייה והעדר היתר לשימוש חורג הם הסיבה העיקרית לפעילות ללא רישיון עסק בתל אביב. ב- 85% מהעסקים שפועלים ללא רישיון – זו הסיבה. כ- 1,300 מתוך 1,600 תביעות לסגירת עסקים, שהגישה עיריית תל אביב (2005) הן בגין עברות תכנון ובנייה. 

    

קצה הקרחון

לעיריות אין סיבה ממשית להתייעל או להפסיק את החגיגה משום הידיעה שבסופו של דבר הממשלה תזרים את הכסף על חשבון משלם המיסים. השחיתות החוקית מתבטאת במשכורות עתק לסקטורים חזקים כגון מצילים בים, עובדי אשפה בכירים ובמינוי סגנים ודירקטורים בחברות עירוניות. השחיתות הבלתי חוקית כרוכה בוויתור על תשלומי ארנונה, העלמת עין מבנייה בלתי חוקית וחריגות, הזרמת כספים לעמותות בכיסוי כלשהו ועוד. 

להלן מקבץ לא-מושלם מתוך החגיגה המתמשכת של השלטון המקומי:

חגיגת משכורות העתק – בעיריית ירושלים שגובה ארנונה רק מ- 40% מהתושבים... יש שלושה משנים למנכ"ל שעלות שכרם החודשי עומדת על כ- 55,000 ₪ לחודש (2003). בכל הרשויות יש גדודי עובדים בכירים, סגנים ועוזרים, מנהלי חברות עירוניות וסגניהם... חוגגים.

חגיגת החובות – אזרחים סרבני-ארנונה חייבים למעלה מ- 12 מיליארד ₪ (הנתונים מהשנים 2002/2003). עם "אזרחים" אלה נמנים, באופן בולט, חברי מועצת-עיר ועובדי עירייה. קיים גם חוב נוסף נסתר: החובות האקטוארים בגין פנסיה לעובדי הרשויות – חוב שלא מחשבים. מגלגלים.

חגיגת החמולה – ב-70 רשויות מקומיות זעירות (מתוך 266) יש פחות מ-5,000 תושבים. כלומר, כ- 1000 משפחות. לא קשה לנחש מי מאייש את רוב הג'ובים. בעיר טמרה שבגליל כ- 25,000 תושבים בכ- 5,300 בתי אב. בסוף 2003 העסיקה העירייה כ- 525 עובדים. כלומר, עובד אחד לכל 10 משפחות... (הנתונים מתוך דו"ח מבקר המדינה 2003).

הקרב על תיק מהנדס העיר – מי יהיה הפוליטיקאי האחראי על ועדת בנין-עיר מקומית? לא סתם תפקיד-כבוד, אלא גישה ל"כסף הגדול": אישור חריגות, ניוד זכויות בנייה, הגדלת אחוזי בנייה, אי-אכיפת חוקים, מידע פנימי מוקדם, שליטה במכרזים ועוד.

הקרב על תיק רישוי-עסקים – מי יהיה הפוליטיקאי האחראי על רישוי עסקים? תפקיד בעל כוח פוליטי לא-מבוטל: למי לאשר קיוסק ומאיזה עסק לא לדרוש רישיון ולא לעמוד על קוצו של יוד. כר נרחב לפעילות מאכערים ושתדלנים למיניהם.

דו"ח מבקר המדינה – סתם דו"ח אקראי, אחד מרבים (2000):

תושבים חייבים מיליוני שקלים וכמעט שלא נעשה נגדם דבר;

חברי מועצה פטרו עצמם ממיסים מקומיים ודאגו לרפד את כיסי מקורביהם;

הכשרה בדיעבד של חריגות בנייה;

הזרמת כספים לאגודות ספורט המקורבות לוועדה;

מחיקת חובות פרסום לאגודות ספורט;

אדריכל ששימש כחבר מועצת העיר, הכין תוכניות עבור יזמים ודחף לאישורן במועצה;

ברבע מהפרויקטים  למגורים בעיר אישרה הוועדה המקומית תוכנית נקודתית שנועדה להכשיר בדיעבד בנייה לא-חוקית;

עמותות דת קיבלו קרקעות ללא קריטריונים;

חברי מועצת העיר השתתפו והצביעו בדיונים על מתן תמיכות למוסדות שהם עצמם עמדו בראשם; קבלת עובדים בכירים ללא מכרז;

ויתור על אגרות בנייה ליזמים מסוימים;

הטבות שכר בניגוד לחוק;

משלחות של העירייה לחו"ל בהן ראש-העיר וחברי המועצה קיבלו "קופה קטנה" אישית עד 3,000 $ ל"בזבוזים";

העירייה העמידה קרקע לרשות עמותה. על הקרקע נבנה בית פרטי לרב העמותה;

הכשרת בנייה בלתי חוקית לסגן ראש-עיר לשעבר;

תשלום תוספות שכר בלתי חוקיות תחת שמות שונים; אחותו של ראש-המועצה קיבלה ללא מכרז את ביצוע הסעות התלמידים, במכרז אחר זכה גיסו... שני אחים אחרים חייבים למועצה כ- 43 אלף ₪ ארנונה, קרוב משפחה סיפק שירותי הובלה למועצה ואח אחר סיפק ייעוץ משפטי תמורת 170 אלף ₪.

חגיגת אוכלי החינם – "...הרשויות המקומיות, במשך עשרות שנים, הסתאבו והושחתו. העסקת עובדים בלתי נחוצים מאנשי שלומנו הפכה לנורמה מקובלת. תשלום שכר בניגוד לחוק נעשה עניין של יום-יום. מועצות ועיריות שאפשר היה לנהלן עם עשרות בודדות של עובדים, התנפחו למימדים של מאות ואלפים..." (מתי גולן, גלובס 23/9/04).

חגיגת הזרמת הכספים למקורבים – בעל הון יכול בתמיכה כספית, קטנה יחסית, להמליך ראש-עיר ולגרוף הון בתמורה לשלטון. השליטה על סעיפי תקציב רבים ומגוונים וכן שליטה על חברות ועמותות עירוניות מאפשרת הזרמת כספים תחת כותרות שונות למקורבים וגם לנושים פרטיים:

ראש-עירית צפת, עודד המאירי היה חייב אישית כסף לקבלן מאיר ביטון שהטיל עיקול על נכסים של ראש-העיר (עוד טרם היבחרו לראשות העיר). הקבלן פעל נמרצות למען היבחרו של המאירי לראשות העיר. לימים, אישרה העירייה הזרמה של 5.1 מיליון ₪ לקבלן המאושר – מעל ומעבר לסכום שהגיע לו במסגרת עבודה שביצע עבור העירייה. בפרקליטות לומדים את החומר... (שחר גינוסר, ידיעות אחרונות 12/11/04).

מועצת חוף השרון (גליל-ים, שפיים) אישרה פרויקט מסחרי לחברת נדל"ן שחרגה ובנתה אלפי מטרים ללא היתר. בנו ובתו של ראש-המועצה עובדים כעורכי דין במשרד שמטפל בלעדית בכל חוזי ההשכרה והמכירה בפרויקט.

אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים לשעבר, שכר את עו"ד יגאל ארנון, באופן פרטי כדי לייצגו באישום פלילי הקשור למערכת הבחירות של הליכוד. במקביל יזמה ימק"א פרויקט נדל"ן בירושלים בו נדרשה לשלם לעירייה 26 מיליון דולר היטל השבחה. לגמרי במקרה, שכרה ימק"א את משרד עו"ד יגאל ארנון לניהול מו"מ עם עיריית ירושלים על הקטנת ההיטל. מי ניהל את המו"מ מטעם העירייה?  – ראש-העיר אישית.  "הערעור" הצליח והוחלט שימק"א תשלם רק 3 מיליון דולר ואת השאר ב"תועלת כלכלית" לתושבי העיר, כגון הזכות להשאיל ספרים בספריית ימק"א... בתשלום...

למועמד לראשות עירית לוד (1998), בני רגב, לא היו מקורות למימון מערכת הבחירות. במטה רגב היו זקוקים לכסף. הקבלן אפל, מתוך ידידות אישית מופלאה, מימן את מערכת הבחירות והזרים לרגב כ- 1.4 מיליון ₪. רגב נבחר לראשות העיר. מסתבר שאפל, לגמרי במקרה, בנה בלוד פרויקט נדל"ן ענק ורכש זכויות בנייה בכ- 100 מיליון ₪...

לראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן, היה מנהל מטה בחירות מוכשר. מנהל כה מוכשר צריך לתגמל... ממנים אותו למנהל התזמורת העירונית ומזרימים לו עשרות אלפי דולרים תוך הטעיית מוסדות העירייה.  

 

ברית ערים תאומות: ברית בין עסקנים פוליטיים בשתי הערים שמאפשרת להם לנסוע לטיולים בחו"ל על חשבון תושבי העיר האחרת... אתם תבקרו אצלנו, על חשבוננו. אנחנו ניסע לבקר אצלכם, על חשבונכם...

נצחון השחיתות השלטונית

בפרשת הזרמת כסף על ידי ראש עיריית צפת לקבלן פרטי, לו היה חייב כסף אישית – סרבו השופטים לדון והסתפקו בהחזרת הנושא לעירייה ל"החלטה נוספת"... ללא נוכחות ראש-העיר... בתלונה נוספת שהוגשה... לומדים עדיין את החומר בפרקליטות...

בפרשת בז'רנו, ראש מועצת חוף השרון, עמד משרד הפנים לפתוח בהליכים משפטיים נגד חברת הנדל"ן, אבל טוהר המידות של ראש-המועצה כלל לא הועלה... המשטרה סירבה לגעת בתסבוכת למרות פניית תושבים בכתב וצרוף מסמכים. 

בפרשת ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, הוגשה תלונה על ידי התנועה לאיכות השלטון בעניין "יזם שיוצג על ידי עורך דין, שבאותו זמן ייצג את ראש-העיר בהליך פרטי". למבקר מדינה לקח שלוש שנים לבדוק. בית המשפט טחן את העניין שלוש שנים נוספות ולבסוף נקבע ש"היו פגמים קשים", אבל מאוחר לבטל את ההסכם...

בפרשת אפל-ראש עיריית לוד – לא הוגש אישום נגד ראש-העיר... שטוען שלא התעסק כלל בכספים... (עדכון: במאי 2006 נעצר בני רגב יחד עם 2 בניו. גם אחיו נעצר. החבר'ה שוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. במאי 2007 הועבר התיק לפרקליטות לגיבוש כתב אישום). ב- 2010 הורשע "נבחר הציבור" ונדון לשנה וחצי מאסר. רגב שוחרר ב-2013 לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה.

ואילו ראש עיריית ראשון לציון, למרות שהורשע במרמה ונדון למאסר על תנאי... עדיין מכהן בתפקידו...

"...הסיפור... הוא אפילו לא קצה קצהו של קרחון העבריינות ברשויות המקומיות. הקרחון הזה אימתני בהרבה מכפי שניתן לחשוב, והוא מסתיר מתחתיו קשרי הון ושלטון פליליים ומסועפים, מערכת משומנת של תן וקח בין קבלנים לנבחרים, חדירת אנשי אגרוף לרשויות בדומה לחדירת גורמים עבריינים לבית המחוקקים, שוד קרקעות ענק ומערכת אכיפת חוק שאינה קיימת למעשה... בקיצור צחנה נוראה... מאיימת על קיום המדינה... מסכנת אותה מכל האויבים שמסביב...

...סיפור העמקת נגע השחיתות ברשויות המקומיות לא התחיל... ברפיון ידיו של מני מזוז [היועץ המשפטי לממשלה]. גם לא של קודמו... הוא מתחיל בבית המשפט העליון, שם הורידו השופטים את רף הדרישות בתיקי השחיתות השלטונית...

...הם הכירו בכך ששרים, חברי כנסת, ראשי עיריות ועובדי ציבור שסרחו, לא הבינו פשוט מה הם עושים. הם אותתו לנבחרי ציבור חשודים ולנאשמים מפורסמים שקו ההגנה הזה של אני מטומטם, אני כסיל גמור, אני לא יודע מה קרה לי, או לא הפנמתי – סביר ומתקבל על הדעת...

...השחיתות הזו הפכה לנורמה, השירותים הציבוריים קרסו ברשויות המקומיות, המשטרה איבדה את החשק להילחם במיוחסים ובבעלי הקשרים..." (מרדכי גילת, ידיעות אחרונות 12/11/04).

 

לא ניהול לקוי, אלא שיטה

משרד הפנים מפרסם דו"ח תקופתי על התנהלותן של הרשויות המקומיות. הדו"ח לשנת 2003 חושף כמובן שחיתות ידועה כדוגמת התחמקות מתשלום ארנונה על ידי נבחרי ציבור ועובדי עירייה. בנוסף, חושף הדו"ח גילויים על התקשרויות "לא תקינות" עם קבלנים ונותני שירותים ו"ניהול לא תקין" של נכסים שבבעלות הרשויות.

נראה לכאורה שבכירי הרשויות המקומיות הם בסך הכול מנהלים שלומיאלים שפשוט שוכחים לפרסם מכרזים, או אולי "ישראלים מבורדקים" שנפשם קצה מנוהלים ביורוקרטים מייגעים, או פשוט מנהלים גרועים.

להלן תמונה חלקית של ה"ניהול הבלתי תקין":

 ב- 44 רשויות נמצאו מקרים של התקשרות עם קבלנים ללא חוזה. [עובדים על מילה ולחיצת יד...]

ב- 130 רשויות נמצאו ליקויים שונים במבנה ההתקשרות עם מבצעי העבודות. [לא עושים עניין אם הקבלן מאחר או אינו מספק את מלוא העבודה, או מזייף בביצוע...]

ב- 71 רשויות נמצאו מקרים בהם הסכמי התקשרות נחתמו ללא בחינה מוקדמת של היועצים המשפטיים... [סתם שכחו בגלל דחיפות העבודה...]

ב- 131 רשויות לא ניהלו כנדרש פנקס זכויות במקרקעין... [בכירי העירייה "זוכרים בראש" את כל נכסי העירייה...]

ב- 66 רשויות הושכרו נכסים שבבעלות הרשות ללא הסכמים, או הסכמים שתוקפם פג.

ב- 19 רשויות לא חויבו השוכרים בהוצאות כמתחייב מהסכמי השכירות כגון חשמל, מים וכדומה... [בעלי-בית טובי לב...]

ב- 53 רשויות הקצו קרקעות ומבנים  ללא תמורה, או בתמורה סמלית. [שוב, בעלי-בית נדיבים...]

מה שתמיד חסר בדוחות הביקורת הוא נספח המפרט את רשימת הנכסים, שמות השוכרים, שמות הקבלנים ופרטי ההתקשרויות... רק תמימים יאמינו לגרסת ה"ניהול הלקוי". ה"ליקויים" הם פשוט שחיתות לשמה – כלים לחיזוק מעמדם הפוליטי של הנבחרים ולתשלום תמורה כספית למעגלי התמיכה של פוליטיקאים ועסקנים. חלק בלתי נפרד משיטת הדמוקרטיה בשלטון המקומי. 

 

מקור השחיתות

 שיטת המימון – שם הקוד המוסכם הוא "המשבר הפיננסי ברשויות". כל ראש-עיר יודע שלבסוף הממשלה היא שתכסה את הגרעון. גם הבנקים יודעים ולכן הם ממשיכים להזרים הלוואות. ככל שראשי הערים יסתבכו בהלוואות, וכך יעשו כולם, "המשבר" יהיה לנחלת הכלל. צרת הרבים תאלץ את הממשלה להטיל מיסים על כל הציבור. באופן זה ראש-העיר הוא "האיש הטוב": התשלום לא יוטל ישירות על בוחריו, משלמי הארנונה. כדברי ראש עירית תל-אביב לשעבר, שלמה להט:

 

"...אני מכהן בתפקידי כדי לבנות את תל-אביב ולא כדי לשמור על תקציבים..."

 

(אילן שחורי, הארץ 12/10/83).

 

 

 

 

חיכוך יתר מול האזרח – רישיון-בניה, רישיון-עסק, היטל-השבחה, מס-שלטים, שירותי דת, תמיכות בתרבות, תמיכות בספורט, רווחה, חינוך ועוד. כר נרחב לאינספור אפשרויות שוחד, העדפה, פרוטקציה ושתדלנות.

 

 

 

 

 

 

העדר בלמים ואיזונים – ככל שמנגנון העירייה יתפח ויועסקו בו יותר תושבים, ככל שירבו האזרחים הפטורים מארנונה או שפשוט אינם משלמים, ככל שירבו במתן היתרים חריגים ועצימת עין, ככל שיצליח לסחוט יותר כסף ממשלתי לחלוקה לגופים מקורבים – כן יגדלו סיכויי ראש-העיר להיבחר מחדש. מדוע שראש-עיר יגבה חובות ארנונה וירגיז את ציבור בוחריו? הממשלה היא זו שתכסה לבסוף את הגירעון ולא  ציבור בוחריו של ראש-העיר.

 

"הסדר הבראה" – מירשם להמשך המחלה

כאשר רשות מקומית מגיעה לסוף הדרך הפיננסית ואפילו הבנקים מסרבים להמשיך בחגיגה, מסכימים הצדדים על "הסדר הבראה". המרשם לחולה הוא בערך כך: ראש-העיר יתחייב לקיצוץ בהוצאות, הגדלת הכנסות, פטורי עובדים מיותרים ואיזון תקציבי. הממשלה מצידה תמשיך להזרים כסף. זו התרופה, כך אמורים להבריא. 

ראשי העיר בדרך כלל חותמים ללא בעיה... מה אכפת להם לחתום... קודם שהכסף ייכנס ואחר-כך כבר נסתדר... ואכן, הם "מסתדרים". מפלגות מעוניינות להמשיך בהזרמת כסף אל מוקדי התמיכה הפוליטית, הנשענים על מרכזי המפלגות ועל ג'ובים ברשויות המקומיות. ראשי הערים והכפופים להם ממשיכים להעסיק את גדודי העובדים המיותרים המצטברים והולכים. 

קיצוץ בהקצבות לקבלנים "משלנו", לספקים-מקורבים, לעמותות שונות ופיטורי מקורבים לצלחת – מרשם להתאבדות פוליטית. אז מי צריך הבראה?

כך נחתמו הסדרי הבראה ב- 1987, 1989, 1992, 1993, ב- 1997 ושוב בשנת 2000  ובשנת 2004 וגם בהמשך. קרוב ל- 500 תוכניות הבראה... אבל אף אחד אינו מבריא... בעיריית ירושלים  נחתמו כבר כ- 4 הסכמי הבראה. להלן דוגמאות נוספות לערים שמבריאות כבר זמן רב:

עיריית נהריה– בנתה מרכז תרבות בסכום של 80 מיליון ₪ אשר לפי התכנון המקורי היה צריך לעלות כ- 15 מיליון בלבד. ראש-העיר נסע 17 פעם לחו"ל כדי ללמוד משהו על מרכזי תרבות (יצחק טישלר, גלובס 15/6/04).

עיריית ירושלים– גירעון שוטף של כ- 150 מיליון ₪. משכורתו של ראש-העיר למעלה מ- 46,000 ₪ לחודש. 6 סגניו (כן, שישה סגנים!) מקבלים כל אחד למעלה מ- 40,000 ₪ לחודש.

עיריית אום-אל-פחם– גירעון מצטבר של כ- 38 מיליון ₪ אך העירייה שכחה לגבות 76 אלף ₪ מ- 11 נבחרי ציבור. קבלנים מקבלים עבודות ללא מכרז, עובדי עירייה מקבלים שעות נוספות ללא רישום נוכחות, והוצאות רכב בלי להתניע רכב (דו"ח רואי החשבון 2002).

אופקים– "אין כסף" – עשרות פעולות תקציב בוצעו בחריגה, חוסר התאמה של מיליוני שקלים בין נתוני הגבייה בהנהלת החשבונות מול אותם הנתונים של מחלקת הגבייה (סכום פעוט של 13 מיליוני ₪ נעלם בדרך בין המחלקות), שעות נוספות ללא רישום נוכחות. גם כאן שכחו לגבות ארנונה מ- 5 חברי מועצת העיר ומ-4 חברי המועצה הדתית (דו"ח רואי החשבון 2002).

אור יהודה– נדיבות מפתיעה כלפי יזמים וקבלנים: היטלי השבחה שאינם נגבים, ויתור על ערבויות, העברת כסף לעמותות שלא טרחו להגיש מסמכים נדרשים. וכמובן, חובות ארנונה של מקורבים (דו"ח רואי החשבון 2002). 

את המחיר משלמים אזרחי ישראל – השלטון המקומי (כמו יתר זרועות המשטר) תורם את חלקו: במקום תוצר לנפש של 50,000 $  אנחנו עם תוצר של כ- 30,000 $ לנפש, קרוב לתחתית הליגה של מדינות המערב. 

 

איך נקבעו גבולות רמת גן או העיר שדרות ?

גבולות הערים והמושבות הוותיקות נקבעו בעבר הרחוק על בסיס האדמות שנרכשו על ידי מייסדיהן. לימים סופחו אליהן שטחים פנויים ביניהן כדי שלא ליצור שטחים ללא שלטון מוניציפאלי. 

מנגד, יש כ- 1000 יישובים המאוגדים בכ- 50 מועצות אזוריות שהגבולות ביניהן נקבעו בשנות החמישים על ידי ממשלות ישראל הראשונות. כאן כבר לא היה תהליך טבעי, אלא בעיקר החלטות פוליטיות שהושפעו מלחצים פוליטיים ועסקיים.

באזור ים-המלח, חולש מספר זעיר של תושבים על שטחים נרחבים הכוללים בתי-מלון ותעשייה, לעומת שטחים מצומצמים העומדים לרשות דימונה וירוחם על עשרות אלפי תושביהן. החלוקה הגיאוגרפית למועצות אזוריות הושפעה מלחצים ושיקולים של שימור השלטון בראשות המועצה בידי אנשי שלומנו. כך בודדו עצמם יישובים ותיקים מיישובי עולים חדשים, אם עלה חשש שהעולים יהוו את הרוב. יישובים אשכנזים ותיקים בודדו עצמם מעולי ארצות המזרח. גבולות מועצות אזוריות אחרות הושפעו מהרקע האידיאולוגי של היישובים – מי ישלוט במועצה – הקומוניסטים של השומר-הצעיר או הסוציאליסטים המתונים של מפא"י ואחדות העבודה. כך קמו בנגב הצפוני לפחות 4 מועצות אזוריות שונות, שמספר התושבים בכל אחת מהן, נופל בהרבה ממספר התושבים ברחוב אבן גבירול בתל אביב... מועצות אלה שחולשות על שטחים רחבים בודדו עצמן מהעיירות שהוקמו עבור עולי צפון-אפריקה הנמצאות בתחומן. הנימוק הרעוע הרשמי היה "העיסוק בחקלאות של התושבים הוותיקים".

כיום פחות מ- 15 אחוזים מהאוכלוסייה במועצות האזוריות עוסקים בחקלאות. גם "העוסקים בחקלאות" כבר לא ממש נוהגים בטרקטור ואוחזים בטורייה [מעדר] – זה תפקידם של התאילנדים... הקיבוצניקים מקימים מרכזי קניות משגשגים ורושמים בתים בטאבו על שמם. המושבניקים הפכו לולי תרנגולות למחסנים המושכרים לתעשייה ומסחר (בעיקר במרכז הארץ). חלק ניכר מהשטחים הפנויים שבין הערים נעלמו, נוצרו ערים מחוברות ברצף אורבאני. קשה להבחין היכן מסתיימת גבעתיים ומתחילה רמת גן, או חולון וראשון לציון. ההפרדה ההיסטורית הקשיחה והמלאכותית חייבת להשתנות יחד עם הבזבוז והכפילויות שנוצרו. בראשית שנת 2003 ניסה שר האוצר בנימין נתניהו להוביל מהלך של איחוד רשויות מקומיות. מספרן אמור היה להצטמצם בערך בשליש. המהלך טורפד בכנסת. קשה להעביר רפורמה שפוגעת בפרנסה של העסקנים הפוליטיים.

איך לא בונים עיר

כלי המעורבות המשמעותי ביותר של העירייה בחיי האזרח הוא תחום הבנייה. יישומו של חוק התכנון והבנייה, באמצעות הרשות המקומית, נותן בידי פקידי העירייה כוח לעצב את חזות העיר, להשפיע על מחירי נדל"ן, לאשר או לדחות לאחרית הימים פיתוח ובנייה. פיתוח מקרקעין הוא, בראש ובראשונה, הליך בו משאבי קרקע מקבלים היתר להסבה – מניצול בלתי יעיל לניצול רווחי יותר. הליך השבחה זה (או הקפאה במקרה של חוקי שימור) משקף כיום, במקרים רבים, את כוחן של קבוצות מאורגנות פוליטית או של בעלי הון בעלי השפעה. תכנית-בניין-העיר משפיעה ישירות על שוויים של נכסים ויוצרת קבוצות לחץ אינטרסנטיות המקשות על שינויים בתוכנית.

כך הופך תהליך התפתחות העיר לנושא פוליטי וכר לשחיתות. התפתחות העיר אינה נתונה רק לשיקולים אינטרסנטים אלא גם לגחמות אקראיות של אידיאולוגיות אופנתיות: מלחמת חורמה ברכב הפרטי, התנגדויות לבנייה לגובה, אידיאולגיות המתנגדות לקידמה ומודרניזציה מול שימור העבר ועוד. כולם טוענים למדיניות ל"טובת האזרח", אך מתנגדים בכל תוקף ליישום מערכת שתשקף אובייקטיבית את רצונם והעדפותיהם של אלפי האזרחים באמצעות מנגנון השוק.

הנושא, כולל מערכת חלופית המבוססת על מינימום של מעורבות הרשויות בהליך התכנון והבניה, מפורטים בפרק קרקעות ובנייה ולכן לא נרחיב כאן.

 

העירייה – השקעת אנרגיה מיותרת במקום הלא-נכון

מיטב משאבי העירייה מופנה ליישום, פיקוח והתדיינות יום-יומית בתוכניות בניין עיר – טלאים של תוכניות שאושרו לאורך עשרות שנים – פלונטר נצחי שממון רב מושקע במאמצים להתמצא בו, לפרש אותו ולהשפיע עליו. התעסקות יום-יומית עם מאות איסורים ואלפי בקשות לחריגה מאותם איסורים.

כאשר העירייה אוסרת לדוגמה על בניית דירות זעירות, למרות שיש להן ביקוש בשוק, היא גורמת לעלייה מלאכותית במחירן. מאות בעלי דירות גדולות, שחילקו את דירתם הגדולה למספר דירות קטנות, הופכים לעבריינים. משכורות מיותרות משולמות לפקחים שרושמים דוחות מיותרים ומעסיקים עורכי דין ובתי משפט בענייני סרק. התב"ע מעשירה בדרך כלל בעלי דירות קיימים באזורי ביקוש ופוגעת בעיקר בצעירים או בחסרי דיור באמצעות הרחקת דירה מהישג ידם, בין אם בשכירות או ברכישה.

פגיעה בנוף ובחזות העיר

אחד החסרונות, הפחות מדוברים, של התכנון המרכזי הוא הפגיעה בחזות העיר והשתלטות הכיעור על הנוף העירוני. נביט סביבנו בערי-ישראל – הכיעור השולט והאיכות המתפוררת נוצרו במשך עשרות שנים של תכנון ופיקוח הדוק של מהנדסי העיר השונים, קודמיהם ויורשיהם... יתר על כן, החוק והגבלותיו מנציחים את הכיעור... ויוצרים עיוותים שקשה לתקנם. התכנון המרכזי אינו האשם הבלעדי לכיעור, אך אחד מתפקידיו המוצהרים הוא אסטטיקה והרמוניה של ערים. המציאות מוכיחה שגודל המשימה חורג מהיכולת של גוף ממשלתי.

 

מיתוסים על קרקע לא מוצקה - ניפוץ ובנייה מחדש 

אדמות הלאום צריכות להישאר בבעלות המדינה ואין לעשות בהן מסחר ולמוכרן לאנשים פרטיים.

הסיבה העיקרית לאי-מכירת הקרקעות, היא רצונם של גורמים פוליטיים לשמור בידם את הכוח להחליט למי למכור (או להחכיר) ולמי לא. 

מקורבים לשלטון, זכו במשך עשרות שנים לקרקע ב"מחירים מיוחדים" או חינם, אף במרכזי ערים. מחקר פנימי שערך הכלכלן ניסים ברוך עבור ועדת הייעול הבין-משרדית (אפריל 1974), מגלה: 

"... מינהל המקרקעין נתון ללחצים של משרד השיכון ושל רשויות מקומות. תובעים מהמינהל להתחשב בשיקולים ציבוריים כביכול ולהוזיל באופן ניכר את מחיר הקרקע. בפועל הוא הופך... לספק גדול של תקציבים וסובסידיות דרך מתן קרקעות וניצול קרקעות..." 

בביקורת שערך מבקר המדינה ב- 1974 נתגלו 60 עסקאות מכירה של קרקע המדינה ליזמים פרטיים על-ידי מינהל מקרקעי ישראל במחירים הנמוכים משוויים הריאלי. 

המבקר נובח והשיירה עוברת; ובשנת 2002 מסכם יצחק טישלר (גלובס 9.7.02) את דו"ח מבקר המדינה שפורסם בסמוך: "...מבקרי המדינה הם אנשים אינטליגנטים, הגונים ומנוסים, ואף על פי כן, מאחר שהוטל עליהם לבדוק את עיוותי השיטה, איש מהם לא תפס שהעיוות הוא הוא השיטה. וכשמדובר במקרקעין, השיטה פשוטה אף יותר מאשר בתחומים אחרים: מסירת קרקעות הציבור לכל מיני מונופולים או לחברות פרטיות או להתיישבות הכפרית או לבוני ערים... בסיס נהדר לחלק מיליארדים בלי שמישהו ירגיש בדבר, כי הרי לא מדובר בתקציב..."

מכירת אדמות מדינה לכל דיכפין תגרום לספקולציה בקרקעות.

"ספקולציה" על פי מילון אבן שושן היא "מיקח וממכר של נכסים שמחיריהם אינם יציבים בשוק, מתוך רדיפה אחרי רווחים קלים ומהירים... וכן "הערמה על דרכים חוקיות והוגנות במסחר לשם צבירת רווחים". 

הגדרת המילון מתארת דווקא את המצב הקיים מזה עשרות שנים. גן עדן לספקולציות. כאשר גורל הקרקע, הבעלות, והשימוש בה, נקבעים על ידי וועדות פוליטיות, נוצרות אינספור הזדמנויות לרווחים ספקולטיביים: רכישה במחיר הנמוך ממחירי השוק במסגרת "הסדרים" למיניהם, הקצאות ללא מכרז, תהליכי "הפשרה" מחקלאות לבניה, אישורי תוספת בניה, אישורי שימוש חורג, העלמת עין מעברות בנייה של מקורבים או סתם שימוש במידע פנימי. חלקה השני של הגדרת המילון... "דרכי עורמה"... ודאי שתואם את מצב הנוכחי. 

דווקא ביטול מעורבות הממסד בבניה ובשוק המקרקעין תבטל את כוחו להעשיר את מקורביו. הפרטת קרקעות, הגדלת ההיצע הנסחר במכירות פומביות ותוך שקיפות מלאה, תסיים את עידן הספקולציות ותתחיל את עידן המסחר ההוגן בקרקעות, כפי שכיום מתנהל מסחר חופשי בדירות מגורים. 

גורמים עויינים למדינה ירכשו קרקעות בהיקף אדיר באמצעות כספי הנפט וישתקו את המדינה.

זהו למעשה נימוק-העל להחזקת הקרקעות בידי מנהל מקרקעי ישראל – שלא יפלו לידי ערבים. 

משך עשרות שנים יכלו מדינות-ערב מפיקות הנפט, או "שייכים עשירים מערב הסעודית", אילו רצו בכך, לרכוש עשרות אלפי דירות ולהשאירן ריקות, או לרכוש חלק ניכר מהאדמות הפרטיות במישור-החוף ו"להקפיץ" את מחירי הקרקע והדירות פי-עשרה. 

הם אינם עושים זאת מסיבה פשוטה: אילו היו קונים בהיקף קטן לא היה לכך השפעה. אילו היו קונים קרקעות ובתים בהיקף נרחב, לא ניתן היה להסתיר זאת. במקרה זה אורבת סכנה להשקעתם. "לא משתלם" להסתכן בכך ויש בעולם השקעות חלופיות... מאשר להשקיע ביהודים בישראל... 

מיתוס זה מייחס טיפשות מופלגת לעשירי מדינות הנפט... הם יעבירו מיליארדי דולרים לכיסי היהודים תמורת קרקעות שאינם יכולים לקחת איתם... או לעשות איתן דבר... 

קרקעות צריכות להיות בבעלות המדינה כדי למנוע השתלטות ערבית-מקומית עליהן.

אילו היו הקרקעות בנגב, בגליל, ביהודה ושומרון, בבעלות פרטית, לא היה איש (יהודי או ערבי) מעז להשתלט עליהן. ערבים ובדווים בונים משך עשרות שנים אלפי מבנים לא-חוקיים על אדמות מדינה כמעט ללא הפרעה, ובכל אזורי הארץ. לעומתם, יהודים משתלטים בכוח על אדמות עירוניות-ממשלתיות יקרות ומסרבים לפנותן. מחזק את הדברים מר פרץ אוניקובסקי, סגן ראש עיריית תל-אביב (1979): 

"הבאים 'מן הכפר' להתגורר בכרך גודשים את שכונות-העוני, או רוכשים צריף ומציבים אותו אי-שם בלילה על אדמה עירונית ו/או ממשלתית, כעבור חמש שנים כבר זכאית אותה משפחה לטיפול "חלמיש" (חברת-השיכון העירונית), משמע: הלוואות ביד נדיבה... מענקים ותמיכה סוציאלית..." 

אילו היו הקרקעות פרטיות ומסחר חופשי היה אפשרי, לא היה צורך בהפקעת קרקע מערבים בגליל או ביהודה ושומרון, ערבים היו מוכרים קרקעות מרצון ותמורת מחיר מלא ליזמים יהודים: תנועה כזו החלה אחרי מלחמת ששת-הימים ביהודה ושומרון, אך נבלמה בהתערבות ממשלתית. 

בעידן החדש יוכלו אזרחי ישראל, יהודים וערבים לרכוש קרקעות ולסחור בקרקעות באופן חופשי. גם כיום איש לא מונע מערבי שגר בנצרת או באום אל פחם לקנות מגרש או דירה ברמת אביב. 

הגיע הזמן להשתחרר מאי הבנה בסיסית – בעלי הקרקע שרשומים ב"טאבו" אינם הריבון המדיני על הקרקע. הריבון היא מדינת ישראל! 

מתן אפשרות לכל דיכפין לעסוק בבנייה תפגע באיכות הבנייה. לכן דרוש פיקוח עירוני וממשלתי.

החופש לבנות ולמכור יעלה את איכות הבנייה. תיווצר תחרות על טיב ומחיר. החוק יחייב עמידה בתקנים. חברות-ביטוח יבטחו קבלנים ויזמים כנגד נזקים כתוצאה מבנייה גרועה, ימליצו על קבלנים ואף יקבעו להם רייטינג. כל זה מתוך אינטרס עסקי של חברות הביטוח – לא להפסיד כסף. 

גם כיום מתבצע ה"פיקוח ציבורי" על תהליך הבניה בעיקר באמצעות חברות פרטיות. הרשויות סומכות על חתימתם של ארכיטקטים, מהנדסים ומכוני בדיקה פרטיים. מי שיש לו "קשרים" עם הפקידים הנכונים בוועדות-הבנייה ה"פיקוח ציבורי" עליו מתרופף... המערכת הקיימת מאריכה את תהליך הבנייה, מייקרת את הבנייה ומטילה על האזרח מיסים כדי לממן את המנגנון העוסק בכך. 

פקידים נמצאים בלחץ מתמיד לקבלת טובות הנאה ושוחד. לא מקרה הוא ש"תיק מהנדס העיר" הינו "תיק" מבוקש ביותר בכל מועצת עיר... נתנו לכך ביטוי שופטי בית-הדין הגבוה לצדק בדחיית עתירה של חברת-בנייה מלוד (דצמבר 1976): 

"ברובם המכריע של מרחבי התכנון המקומיים... משמשת מועצת הרשות המקומית כוועדת בניין ערים. חברי המועצה הם עסקנים מקומיים שלא תמיד שיקוליהם הם שיקולי תכנון נאותים. במצב הטוב ביותר, הם נסחפים בלהט הרצון לקדם את הפיתוח המואץ של המקום ומוכנים לאשר כל הקלה וחריגה בניגוד לדעת מומחי תכנון ואיכות החיים והסביבה. לעיתים הם אינם מסוגלים לעמוד נגד לחצים ציבוריים ופרטיים מצדדים שונים ומאשרים דברים בניגוד לחוק. ובמצב הגרוע ביותר – זהו מקור לפרוטקציות, לנוהגים פסולים ואף פתח לשחיתות". (השופטים: צ. ברנזון, מ. שגב, ב. שרשבסקי). 

ללא עזרתה של המדינה לא יפונו אזורי-מצוקה ושכונות עוני.

שכונות-העוני נמצאות כולן במרכזי הערים הגדולות. עם ביטול חוקי הבנייה המגבילים, הפרטת הדיור הציבורי והאפשרות שתהיה בידי התושבים לבנות, לקנות ולמכור בתים (ללא צורך באישורים ממינהל מקרקעי ישראל ומהעירייה), יעלה ערך הקרקע בשכונות-העוני פי כמה (הואיל והבתים נמוכים, על קרקע יקרה). עד-מהרה יתחילו קבלנים וחברות-בנייה "לכרסם" בשכונות על-ידי קניית בתים מדייריהם תוך מסחר חופשי ומתן פיצוי מוסכם. בעיית שכונות-העוני קיימת בהיקפה הנוכחי בשל התערבות ממשלתית בתהליך ומפני שהקרקעות הן "רכוש המדינה" לרוב, ועקב ניסיונות של פקידים ממשלתיים "לפתור" את הבעיה. 

כאשר משרד ממשלתי מנסה לפנות תושבים ולהרוס בתים, הוא נתקל בהתנגדות בכוח משום שהדייר מקווה להשיג על-ידי לחץ הטבות ותשלומים נוספים עבור הפינוי. ידוע שקבלת פיצויים מגוף ציבורי, בו הכסף אינו משולם מכיס פרטי, קלה יחסית. התנגשויות אלימות במצב זה הן בלתי-נמנעות ו"תהליך השיקום" נמשך לעד. בתכניות הפינוי-בינוי משתמש מינהל מקרקעי ישראל בקבלנים וביזמים פרטיים כדי לבצע את הפינוי. הקבלן משלם פיצויים ביד נדיבה, יחסית, כי הוא מקבל החזר מהמדינה. אם גובה ההחזר מהמדינה שנוי במחלוקת, תמיד אפשר לנהל משפטים ולהגיע לפשרה... 

בשנים האחרונות הוכרזו עשרות מתחמים עירוניים כאזורי "פינוי בינוי", אלה שזכו ל"הכרה" מקבלים מימון ממשלתי ועירוני לתכנון מחדש של המתחם. בשלב השני צריכים התושבים להגיע להסכמה עם יזמים על ביצוע הבנייה. למרות שהמתחמים ממוקמים באזורי ביקוש גבוהים במרכזי ערים... העסק מתקדם באיטיות רבה וההצלחה מועטה. ייתכן שמגבלות התב"ע החדשה לאזור המפונה מקטינות את הכדאיות ליזמים. 

אם קרקעות יופרטו - ישתלטו עליהן יזמים וקבלנים... כרישי הנדל"ן 

ומוסיף על כך דובר הקשת המזרחית: "...וכאשר המדינה תזדקק לקרקע למטרות לאומיות, כגון שטחים נוספים לעיירות הפיתוח, יסתבר שהקרקעות מוחזקות ע"י בעלי הון"… (גלובס 4.4.02) 

אנשי עסקים משקיעים בקרקעות כדי להשביחן ולמכור את הדירות לצרכנים. עסקי הנדל"ן אינם שונים מכל עסק אחר... אפשר להרויח או להפסיד. אין תחליף ליזם הפרטי, את כשרונה של הפקידות הממשלתית בתחום הבניה כבר סקרנו... העדויות משתרעות מדימונה עד יד-אליהו בתל אביב ופרדס-כץ בבני ברק... 

בעידן החדש לא יהיה מחסור בקרקעות וכל משפחה תוכל לרכוש קרקע בקלות, אם תרצה להקים את ביתה בכוחות עצמה. "מטרות לאומיות" יוכתבו ע"י רצונם של אזרחים חופשיים. לעיירות הפיתוח יהיו עתודות קרקע כמעט "אינסופיות" – הואיל והחלוקה השרירותית ליעודי שימוש תבוטל; לא תהיה הגבלת בניה על "קרקע חקלאית". במצב זה, "כרישי הנדל"ן", הם שיפתחו את עיירות הפיתוח... 

"כריש נדל"ן" אינו בולע את הקרקע... יכולתו של יזם להפיק רווח טמונה בכישרונו לבנות דירות, בתים ומשרדים שאזרחים זקוקים להם ומוכנים לשלם עבורם. כדי להפיק רווח היזם צריך להשביע את רצונם של אלפי צרכנים. רק קרקעות שמוחזקות ע"י "הכריש הממשלתי" נבלעות ואינן מנוצלות כיאות בהתאם לצורכי האזרחים. רק פקידי ממשלה יכולים להרשות לעצמם להתעלם מצורכי הציבור ולא להיענש על ידי השוק – משכורתם על חשבוננו מובטחת. 

מינהל מקרקעי ישראל מנהל את אדמות המדינה

במשמעות האמיתית של "אדמות המדינה" כבר עסקנו כאן. אך צריך להזים גם טענה זו... המינהל, כמו כל גוף ממשלתי יושב, על ברזי כוח פוליטי אדיר... ניהול אינו מכישוריו הבולטים ויעידו על כך "המקורבים" (גלובס 4.4.02): 

עו"ד שרגא בירן שעוסק בנדל"ן

"הכל מקרה, המצב כיום הוא בלתי אפשרי. הקרקע לכאורה מולאמת, אך בהלאמה זו יש פרצות שמאפשרות לקבוצות כוח לקבל שליטה על הקרקע. מינהל מקרקעי ישראל, האחראי על שיווק הקרקע, הוא גוף מסורבל, ואין זה סוד שבמצבים של כאוס כללי יש מי שמרוויח…" 

גדעון ויתקון, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בשנים 1989-1993

"…כבר כיום מתרחשת בארץ הפרטה זוחלת, שבמהלכה משתלטים מספר גורמים על קרקעות המדינה... בדואים, אנשים פרטיים, חברות ממשלתיות... בזק, מקורות... שמנסות לעשות בקרקע שניתנה להם למטרה מסויימת, כבתוך שלהן... שיטת הנחלה החקלאית פשטה את הרגל... מתנהל שוק אפור של ניוד זכויות... המינהל חושב שתפקידו לא רק לשווק קרקעות אלא גם לתכנן אותן... אין למינהל כלכלנים, הוא אינו עוסק בניתוחים כלכליים, הוא אינו מנתח מכרזים שנכשלו... הפרקליטות ביקשה מהמינהל פרטים על היקף הקרקע החקלאית – המינהל לא יכול היה לספק תשובה... העובדים הודיעו שרוב החומר הנמצא במחשב אינו מדוייק... רמת ניהול של חנות מכולת שכונתית... 

המינהל מבצע עבודות פיתוח במאות מליוני שקלים כשאין לו מהנדס אחד... מי שתפקידו לשווק קרקע צריך לעשות את המוטל עליו ולא לעסוק בתכניות שרובן לא יוצאות לפועל". 

אריאל שרון: "...המומחיות הגדולה ביותר של המינהל היא לתקוע מקלות בגלגלים..." 

עו"ד אבי דרכסלר, מנהל לשעבר של המינהל

"...לכל מי שמטפל בנושא הקרקעות בארץ אין אופק חשיבה וכל שאלה הופכת מיד להתגוששות בין סקטורים... המינהל הוא כיום הטאבו של מדינת ישראל ועוד טאבו לא יעיל, שבו הרישום הפשוט ביותר אורך מספר חודשים... יש בארץ עורכי-דין רבים שרק מרוויחים מזה שהמינהל נותן שירות גרוע..." 

פרופ' רונן שפירא, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

93% משטחי המדינה נתונים בבעלות ציבורית, והם מנוהלים בחוסר יעילות משווע כבימים ימימה... במדינות סקנדינביה פחות מעשירית מהשטח נתון בבעלות ציבורית... אפילו במדינות מזרח אירופה אין שיעור אחזקות המדינה בקרקע דומה לשיעור הישראלי... החשיבה ארוכת הטווח נעשית ברמה עלובה כל כך... רטוריקה של צדק חלוקתי [מחפה] על קבלת טובות הנאה..." 

קיים מחסור בקרקע זמינה לבנייה למגורים

כך טוען אגון לביא, ראש מינהל התכנון במשרד השיכון (זיו מאור, הארץ 22.2.98). "קרקע זמינה" היא קרקע שעברה את כל ועדות התכנון: המקומיות, המחוזיות , הארציות, את משרד השיכון וגם גופים אחרים, וניתן להוציאה סוף סוף למכרזי בנייה. 

המחסור האמיתי אינו בקרקעות, אלא נובע במישרין מהמונופול שיש למשרדי הממשלה על תכנון קרקעות. "המחסור" נובע מאותה סיבה שברוסיה הקומוניסטית היה תמיד "מחסור" בתוצרת חקלאית – גם שם עסקה המדינה בתכנון, גידול, ומכירה של תפוחי אדמה. 

לדברי אגון לביא, נאלץ משרד השיכון להעסיק חברות פרטיות "לקידום תוכניות בנייה" במבוך הממשלתי: "... יש להם קשרים טובים וכוח אדם ... גם אני רציתי להעסיק אנשים שלנו, שישמשו כ'מאכערים' בוועדות וייצרו עבורנו את הקשרים..." לא יאומן! משרד השיכון זקוק ל"קשרים" כדי לקדם תוכניות... אולי כדאי למשרד השיכון גם לחפש פרוטקציה ולשלם שוחד לפקידים?... 

המחסור בתפוחי אדמה בברית המועצות נגמר עם נפילת הקומוניזם. המחסור בקרקעות "זמינות" בישראל יסתיים עם הפרטת הקרקעות המוחזקות בידי פקידי הממשלה והעברת התכנון מהממשלה אל היזמים והצרכנים. 

הכנסת החליטה לעודד מכירת נעליים חומות במידה 41...

לאחר תקופה ארוכה של עידוד מכירת נעליים אדומות במידות קטנות, החליטה אמש הכנסת סוף סוף, לעודד מכירת נעליים חומות במידה 41... נשמע הזוי? להלן ידיעה שמביא עופר פטרסבורג (ידיעות אחרונות 27.03.03): 

"...גובשה מדיניות חדשה לעידוד בניית דירות קטנות בעיר [יפו]... עיקר הדירות הנבנות ביפו כיום הן דירות 3-4 חדרים... המדיניות החדשה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מדברת על דירות קטנות, סטודיו ושני חדרים... עד כה הרשויות המקומיות עודדו בניית דירות גדולות על חשבון הדירות הקטנות..." 

איך "עודדו" בעבר וועדות התכנון בניית דירות גדולות? הן פשוט "עשו את המוות" ליזמים שחשו את הביקושים בשוק וניסו לבנות דירות קטנות... הפקידים החליטו שצריך דירות גדולות. שנים אחרי שהקבלנים זיהו את המגמה בשוק התעוררו הפקידים "המתכננים". 

בעידן החדש העירייה לא תתערב ולא תחליט על גודל דירות. הביקושים של צרכני הדיור יקבעו מה הקבלנים יבנו. 

הממשלה צריכה לסייע לרוכשי דירות באמצעות מענקים

בשנים 2002-2003 הגה משרד השיכון תכנית לסיוע לנזקקי דיור. הסיוע ניתן בעיקר באמצעות "מענקי מקום" מוגדלים. ההוצאה התקציבית עלתה מעל לחצי מיליארד ₪. 

בדיקה שנערכה על ידי בנק ישראל העלתה: "...מענקי המקום המוגדלים לא הטיבו את מצבם של רוכשי הדירות... הגדלת מענקי המקום... גורמת לעלייה במחירי הדירות בשיעורים ניכרים, בגובה המשתווה לסך תוספת הסיוע, כך שלמעשה תוספת הסיוע מגיעה ברובה לקבלנים, ואינה משפרת את מצבם של רוכשי הדירות... מדובר בתוספת של 8,000 – 37,000 ₪ לדירה מעל למחירי הדירות לפני תוכנית הסיוע..." (זאב קליין, גלובס 10.7.03).

 

{component url='index.php?option=com_k2&view=itemlist&layout=tag&tag=%D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%A2%D7%95%D7%AA+%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94&task=tag'}

הצגת פריטית לפי תגיות קרקעות ובנייה

פוליטיקאים בישראל שולפים פתרונות ל"משבר הדיור". רעיונות שכבר נוסו במדינות במערב מזה כ-100 שנים ונכשלו. אם נחזור על האיוולת – הכישלון בלתי נמנע גם כאן. נדרש מנהיג אמיץ לשינוי כיוון.

פורסם ב- 2022

בני גנץ אוסר על מכירת קרקעות ביהודה ושומרון בין אנשים פרטיים (אם הקונה יהודי). גנץ, כמו אנשי ממסד שלטוני לפניו, פוגע בזכות אדם בסיסית של בעל קרקע ערבי שחפץ לממש את קניינו למרבה במחיר.

פורסם ב- 2021

אז למי שייך נחל האסי? קיבוץ ניר דוד הוא דוגמית לתסביך הסתירות הנפשי-אידיאולוגי של הקיבוצים ובייחוד קיבוצי "השומר הצעיר". לחיות בשקר. 

פורסם ב- 2020

האם צריך לייקר את עלויות הבנייה של כל הבתים ולחייב את כולם בבנייה מחוזקת, או להשאיר את ההחלטה בידי הצרכן? ירצה? יעדיף קניית דירה בבניין מחוזק.

פורסם ב- 2018
שישי, 12 אוקטובר 2018 03:26

בספרד מלאימים דירות

חוק חברתי (סוציאליסטי) חדש ו"מתקדם" בחבל הבאסקים האוטונומי בספרד: הממשלה יכולה להחרים "זמנית" דירות ריקות ולהשכירם ל"זכאים". איך כחלון לא חשב על זה?

פורסם ב- 2018

אנחנו מתקרבים אל מציאות שכמעט כולם זכאים לפיצויים, באחד מהימים, על בנייה בסמוך לנו. איזו "זכות" שלנו נפגעת כאשר השכן בונה?

פורסם ב- 2018

אילו שלטה האידיאולוגיה הנוכחית בבנייה לפני 120 שנה – לא הייתה קמה שום עיר בישראל. אסור היה לבנות כי "אין תשתיות" והשכנים היו מתנגדים לבניין גבוה של 3 קומות ש"חוסם נוף"... קווים לטירוף הנוכחי.

פורסם ב- 2018
שני, 15 אוגוסט 2016 06:48

רשות ממשלתית חדשה – חלק 2

עוד טרם יבשה הדיו בכתבה הקודמת על רשות החדשנות הלאומית, התבשרנו על הקמת רשות נוספת: הרשות להתחדשות עירונית. 

פורסם ב- 2016

עומדים להרוס את מבנה הסינרמה בת"א, כמובן שיש מתנגדים הדורשים את שימורו בשם היופי שבכיעור.  

פורסם ב- 2016

בוריס שכר דירת חדר זעירה בצפון ת"א והפך כנראה למשת"פ של "עבריין בנייה". למה אסור לבנות דירות זעירות?

פורסם ב- 2016
עמוד 1 מתוך 7

המודל לעידן החדש מבוסס על צמצום דרסטי במעורבות הממסד בתחום המקרקעין ומציג תפישה חדשה שתביא להוזלה דרסטית של הדיור, תוך עליה באיכות החיים עקב התאמת ההיצע לביקושי השוק. הפרק מורכב משלושה חלקים: מהפך הבנייה העירוני, מהפך המקרקעין הכפרי, וביטול מנגנונים ביורוקרטים שהופכים למיותרים במודל המוצע. 

מהפך הבנייה העירוני - התפתחות טבעית של עיר

מטרת המהפך במקרקעין היא לפשט את השימוש ואת המסחר במקרקעין, להביא להתחדשות תמידית של הערים, להתאים את השימושים והבנייה לדרישות האזרחים (הצרכנים), לצמצם למינימום את השחיתות בענף על ידי צמצום הצורך במגע בין האזרח לממסד, ובעיקר להביא להוזלה דרסטית של מחירי הדיור. לפניכם, עיקרי המהפך. בהמשך יופיע הסבר מפורט: 

עיקרי מהפך הבנייה העירוני 

• הגדרה מחדש של סיווגי השימוש בקרקע: החלוקה המקובלת (מגורים, חקלאות, מסחר, תעשייה, בידור, מלאכה, משרדים ועוד) – תבוטל. יוגדרו מחדש 4 סיווגים בלבד: שמורות טבע וגינון, תשתית ציבורית, בנייני ממשל, שימוש פרטי. 

• חלוקת העיר לרובעים קטנים הומוגניים: בכל רובע תחול תוכנית רובע מוסכמת (תר"מ) שתחייב את כל בעלי הקרקעות ברובע למשך 15 שנים. נקודת ההתחלה תהיה התב"ע הנוכחית שתקבל תוקף של תר"מ – כך תיווצר תקופת מעבר ארוכה להסתגלות למהפך. התר"מ הוא למעשה הסכם מגבלות בנייה בין תושבי הרובע. הסכם שקיומו נרשם בטאבו (בדומה לתקנון בית משותף כיום). ניתן לשנות את ההסכם לפני שיפוג רק בחתימה של רוב מיוחס של תושבי הרובע. לאחר מכן – הכול יהיה פתוח להחלטת התושבים. עם תום התקופה יחליטו רוב תושבי הרובע, במשאל עם עירוני, על שינוי או ביטול מגבלות. 

• ביטול כל תכניות בניין הערים (תב"ע) הקיימות הנוגעות לשימוש פרטי. 

• ביטול רוב עיסוקי ועדות בניין עיר מקומיות ומחוזיות וצמצום תפקידן בעיקר לתכנון תשתיות ציבוריות (כבישים, גנים, שמורות טבע וכו'). 

• הפרטת כל הקרקעות שבבעלות גופים ציבוריים: המדינה, הרשויות המקומיות, קרן קיימת. הדרך: מכירות פומביות גלויות ושקופות. רכישה על ידי גוף עוין למדינת ישראל (הגדרת "גוף עוין" תהיה רחבה מאד, ובין היתר מי שמאחוריו עומדים אזרחי מדינת אויב, תושב חוץ יוכל לרכוש קרקע רק אם הוא אדם פרטי - לא גוף ציבורי) תאפשר את החרמת הקרקע ללא פיצוי ומכירתה מחדש. 

• ביטול כל המיסים הייחודיים למקרקעין: מס שבח, היטל השבחה, דמי הסכמה ועוד. העיריה תוכל לגבות אגרה מכל בניה חדשה שייעודה העיקרי יהיה כיסוי עלויות הפיקוח על הבנייה ומימון קרן להרחבה עתידית של תשתיות ציבוריות (כבישים, ביוב). 

• הקמת מנגנון לרישום מהיר בטאבו של הקרקעות. 

הגדרה מחדש של הזכות להתנגד 

יש להבדיל בין שלושה סוגי מטרדים שעלולים להשפיע על בעל קרקע כתוצאה משימוש שעושים, או שמתכננים לעשות, שכניו הקרובים במגרשים שבבעלותם: 

מטרד הנובע משימוש ציבוריהרחבת כביש קיים, סלילת כביש חדש, גידול בעומס התנועה בכביש עקב התפתחות הסביבה, סלילת קו רכבת, הרחבת שדה תעופה, עבודות פיתוח כגון רכבת תחתית וכו'. כל אלה לא יהיו עילה לתבוע פיצוי מהמדינה בגין עבודות פיתוח ציבוריות. עבודות כאלה מבוצעות רק על קרקע ציבורית. מי שרכש מגרש או דירה שגובלים ברצועת קרקע ציבורית, צריך להביא בחשבון שבעתיד ייתכנו שם עבודות פיתוח שישפיעו (לטוב או לרע) על ערך דירתו. הנחת הבסיס תהיה שמחיר השוק של הנכס, במיקום זה, מביא בחשבון מראש אפשרות זו

"מטרד פסיבי"מצד שכן: נוצר כאשר הבנייה של השכן משפיעה לרעה על הנאתנו ממשאבי טבע. לדוגמה: שכן שבונה בניין גבוה ומסתיר לך את הנוף אליו התרגלת, בניין חדש חוסם לך את אור השמש או משב רוח הים שנהניתם מהם לאורך שנים רבות. לא תהיה עילה לתבוע שכן על מטרד פסיבי. הנאה ממשאבי טבע אינה קניין פרטי והעובדה שרכשת דירה או בית בשלב מוקדם בשכונה לא מעניקה לך זכויות עדיפות על אלו של שכניך החדשים. ההנאה ממשאב טבע (שהוא מצרך מוגבל) שייכת זמנית למי שמשלם עבורה את מחיר השוק. דירה בקו ראשון לגן ציבורי או לים תאפשר נוף בלתי מופרע לשנים רבות, אך השוק יתמחר מיקום כזה בהתאם. אם אתה גר בקומה ה-20 ומדירתך נשקף נוף מדהים, לא תוכל להתנגד לבנייתו של בניין בן 60 קומות שיסתיר לך את הנוף. מחירו של הנוף באזור זה התייקר: מעתה תצטרך לרכוש דירה בקומה 61 כדי לזכות בנוף. דוגמה אחרת: אתה מחליט לקנות מגרש ליד הרפת של המושב (בזכות המחיר הנמוך של הקרקע), לא תוכל לתבוע את בעלי הרפת על מטרדי רעש וסירחון. עומדת להם זכות קדימות השימוש. הרפת הייתה שם לפניך, ידעת על קיומה מראש וגם שילמת מחיר ששיקף את קרבת הרפת למגרש. 

"מטרד אקטיבי"מצד שכן: על כך נוכל לתבוע פיצוי וגם החזרת מצב לקדמותו. השכן שלך במושב החליט להקים על המגרש שלו מסגריה או מפעל לעיבוד דגים מעושנים. הרעש והעשן פולשים אל התחום שלך. זהו מטרד אקטיבי ותעמוד לך הזכות לתבוע את הפסקת השימוש המטריד. אל מי תתלונן? זה כרגע לא חשוב: לעירייה, לבית משפט, בערך כמו היום. לעומת זאת, אם השכן שלך ישכיר את ביתו למשרד עורכי דין, או לחברת תוכנה, או למתפרה שקטה – שימושים האסורים כיום באזור מגורים, ואין בכך מטרד ממשי בר הוכחה – לא תוכל לתבוע את הפסקת השימוש. 

יזמים יצטרכו להתאים את הבנייה באופן שתמזער פגיעה והשפעות שליליות. לעומת זאת, התנגדויות שיוגשו על ידי בעלי קרקעות ודירות שכנות יתקבלו רק אם יציגו מפגע ברור, מוגדר, מוחשי וניתן למדידה כמותית באופן שניתן יהיה להגדיר את דרישת התיקון לתוכנית המוצעת על סמך אותם קריטריונים. הניסיון מלמד שהשפעות סביבתיות שליליות מוגבלות בדרך כלל לסביבה הקרובה בלבד. לשם כך נועד ביזור התב"ע לרמת הרובע, במקום כפיית מדיניות כלל עירונית. 

גם ל"מטרד אקטיבי" יש לפעמים זכות קיום

לא תהיה מגבלה על בנייה ברמת מטרד נמוכה באזור בעל דרוג מטרד גבוה, למרות התר"מ. לדוגמה: יזם רשאי להרוס בית משותף רב-קומתי ולבנות במקומו וילה (בהנחה שווילה סמוכה אינה מפריעה לדיירי הבניין), או לבנות דירת מגורים בתוך מגדל משרדים. יזם יוכל, לדוגמה, להסב למגורים בניין משרדים שלם בלב אזור חברות ההי-טק בהרצליה-פיתוח, אם יצפה ביקוש למגורים במקום. הסיכון המסחרי עליו – השוק יקבע. ייתכן שיהיו די מועמדים לשכור שם דירות מקרב עובדי ההי-טק בסביבה שיעדיפו לגור במרחק הליכה לעבודה, במקום לנהוג ברכב מידי בוקר. באופן זה השוק ימַצֶה את התמהיל האופטימלי בין מגורים-משרדים-תעשייה לרווחת כולם ולרווחת הסביבה. מיותר לציין, שבכל ההליכים לא יזדקקו לאישורי העירייה ופקידיה. יימנעו מדורי הגהנום הכרוכים ביוזמה מעין זו כיום. 

החוק יאסור על מטרדי ריחות, רעש וכדומה, אך יתחשב בעיקרון קדימות השימוש. מי שיבנה בית בסמוך לרפת לא יוכל להתלונן על ריח הזבל וגעיית הפרות – הרפת נמצאת במיקום זה לפניו... מי שיבנה דירה בבניין משרדים לא יוכל להתלונן על הצפיפות במעלית בזמן הפסקת הצהריים... המשרדים היו בבניין קודם לכך. 

העברת סמכות התכנון מהעירייה אל התושבים

הצורך בתב"ע מוסבר לעיתים ב"כשל שוק". קיימת אמונה רווחת ומוטעית שתכנון באמצעות כוחות השוק הוא מתכון לכאוס – אנדרלמוסיה, ברדק, איש הישר בעיניו יעשה. רבים מאמינים ש"כוחות השוק" ו"סדר" הם מושגים מנוגדים. הטענה מתעלמת מיכולת השוק ליצור מנגנוני הגנה חליפיים. 

בהמשך נתאר כיצד ייווצרו מנגנוני בקרה על ידי כוחות השוק, תוך שיתוף פעולה מרצון בין האזרחים המעורבים במקום קבלת החלטות בחדר 3002 בבניין העירייה. שווקי הכלכלה יעמדו במשימת התכנון באופן יעיל ואיכותי מאשר השווקים הפוליטיים, בזכות התבססותם על שיקולי הצריכה של אלפי אזרחים שמבטם מופנה קדימה לעבר העתיד, במקום כבילתם אל עבר מרוחק של תוכנית בניין עיר מיושנת. 

הדרך למניעת התופעות השליליות הנובעות מהליכי רישוי, בנייה, ושינויי ייעוד קרקע היא העברת הסמכות להגבלת בנייה וייעוד קרקע – מהרשות המקומית אל הרמה השכונתית ("שכונה" יכולה להיות לצורך העניין גם רובע קטן שמתוחם במספר כבישים – "בלוק" של בניינים ספורים בעלי אופי נוכחי דומה). ביזור הסמכויות. שיטה שתאפשר השפעה ישירה של תושבי השכונה, או הרובע, על סביבת המגורים שלהם. התושבים הם הקבוצה שמושפעת ישירות מתוכניות הבנייה; יכולתם להעריך את ההשלכות, טובה מזו של פקידי עירייה וארכיטקטים מטעמה, שפועלים על פי מערך תמריצים שונה... 

בהחלטות הקשורות להליכי בנייה וייעוד קרקע טמון ה"כסף הגדול" וסיכויים לרווחי עתק שמאפשרים גזירת קופונים וחלוקתם. התמריץ לשחיתות גבוה. העברת סמכות ההחלטה לתושבי הרובע מנטרלת מהמשחק קבוצות בעלות אינטרסים חד-צדדיים שמפעילות לחץ על פוליטיקאים מקומיים על כל הנובע ממנו. 

המערך המוצע בעידן החדש להסדרת זכויות הבנייה מקטין משמעותית את סיכוני השחיתות הקיימים ויוצר מנגנון הגנה יעיל לאזרח הבודד, מגביר את השפעתו על קבלת ההחלטות ופותר את בעיית הקיפאון התכנוני של מרכזי הערים באפשרו שינויים מתמשכים – גמישות שאינה קיימת כיום. ביזור הסמכות אל התושבים עצמם הוא אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד הביורוקרטיה והשחתת תהליך קבלת ההיתרים. 

תחליף לתב"ע: מגבלות מרצון - תוכנית רובע מוסכמת (תר"מ)

חלוקת העיר לרובעים

בעלי קרקעות באזור גיאוגרפי מוגדר ורצוף יוכלו להסכים על מגבלות בנייה ושימוש מרצון שיחייבו את כל בעלי הקרקעות (או הדירות) ברובע. "רובע" יכול להיות אזור עירוני שתָחום בין ארבעה, או יותר, רחובות ("בלוק"); "רובע" יכולה להיות שכונה חדשה; או אפילו יישוב כפרי שלם. 

התחליף לתב"ע אזורי שרירותי ומאובן לעד, המוכתב על ידי העירייה, יהיו מאות תוכניות נקודתיות שיקיפו מתחמים קטנים בהם יש לתושבים עניין לשמר מגבלות בנייה מסוימות. תוכנית רובע מוסכמת (תר"מ). המגבלות המוסכמות יישמרו בתוקף לתקופה של 20 שנים ולאחר מכן יצטרכו תושבי המתחם להחליט, ברוב קולות, אם להאריך את ההסכם הקיים לתקופה נוספת, לשנותו או אפילו לבטלו כליל ולאפשר למתחם להיות חופשי ממגבלות. את ההסכמים ניתן יהיה לאכוף בבית משפט. בנסח הטאבו של הדירה תרשם הערה שהנכס כפוף לתר"מ. כל קונה יבדוק את מגבלות התר"מ לפני רכישה ואת מועד פקיעת התר"מ שבתוקף. כך גם יוכל להעריך את פוטנציאל ההשבחה של הנכס, או את פוטנציאל הפגיעה באורח החיים המועדף עליו אישית. 

ממה מתחילים? תקופת המעבר: הסתגלות הדרגתית לכללי המשחק החדשים

ברירת המחדל בכל רובע תהיה התב"ע הנוכחית, שתקבל תוקף של תר"מ, ותפוג מאליה תוך תקופת מעבר (חמש עשרה שנים, לדוגמה). תקופת המעבר תאפשר לדיירים להבין את השלכות העידן החדש ולהיערך כל אחד בהתאם להעדפותיו. בתום תקופת המעבר לא יהיו כל מגבלות לשימוש ולבנייה, אלא אם הסכימו התושבים ברובע, בחתימת רוב הדיירים, על תר"מ חדש. 

נובע מכך לדוגמה, שברובע מסוים במרכז הכרמל בחיפה, בו מותר לבנות על פי התב"ע הנוכחית רק 3 קומות מגורים בצפיפות דיור מסוימת – יישמרו מגבלות אלה במסגרת התר"מ ההתחלתי למשך 15 שנה. בהתקרב סוף התקופה יוכלו תושבי הרובע להחליט על עתיד מגבלות התר"מ ל-20 השנים הבאות. ניתן יהיה לשנות תוכנית רובע מוסכמת במועד מוקדם יותר, ולהתיר בניית קומות נוספות, בהחתמת רוב מיוחס של תושבי הרובע. ההחלטה תקבל תוקף של הסכם בין כל בעלי הדירות ברובע. 

איך יחליטו תושבי הרובע?

תושבים יחליטו, קרוב לוודאי, בהתאם להעדפותיהם האישיות ובהתאם ללחצי הביקוש וההיצע בסביבה. אם לדוגמה שכר הדירה לחנויות ברחובות מסחריים סמוכים ירקיע שחקים, ייתכן שבעלי הדירות ברובע יסכימו להתיר פתיחת חנויות בקומות הקרקע בבניינים. ההחלטה תהיה תקפה לגבי כל הרובע. דוגמה אחרת: תושבי רובע מסחרי, רחוב קניות ובילוי במרכז ירושלים, יוכלו להחליט על התרת הרחבת חנויות לגובה, על חשבון קומות המגורים שמעל החנויות. יתכן שבאותה תקופה יהיה ביקוש יתר לחנויות גדולות וכדאי יהיה לחבר דירה שבקומה א' במדרגות פנימיות אל החנות. כדאי יהיה אף להגביה את חלון הראווה שיכלול גם את קומות המגורים לשעבר. ההחלטות על שינויים בתר"מ יתקבלו על ידי התושבים במקום במסדרונות העירייה. 

לדוגמה: רובע עם בתים צמודי קרקע 

קרוב לוודאי שקיימת דרישה בשוק למגורים בבתים צמודי קרקע (וילות). ייתכן שבעלי הבתים ירצו להבטיח לעצמם לטווח רחוק שהשכן לא ימכור את המגרש שלו לבנייה גבוהה. קבלן שרוצה לבנות שכונה חדשה של בתים צמודי קרקע יתקשה למכור את הבתים אם לא יבטיח לרוכשים מגבלות כגון: איסור על בנייה לגובה, איסור על חלוקת מגרש והקטנת שטחו, איסור שימוש במגרש לצרכים מסחריים (משרדים, מחסנים וכו').

קבלן שמזהה ביקוש כזה יחתים כל קונה בשכונה על תוכנית רובע מוסכמת שתעגן איסורים אלה בהסכם שניתן לאכוף אותו.

איך מבטיחים את האיסור על בניה לגובה בשכונת הבתים הנמוכים

הפתרון מצוי בתר"מ, במקום תכנית כפויה ומאובנת לעד על ידי העירייה: תוכנית רובע מוסכמת. היזם יכתיב תכנית רובע עם מגבלות שיתאימו לדרישות קהל היעד. כל רוכש בית במתחם יתחייב חוזית שלא לעשות שימוש ברכושו בניגוד לתר"מ. בעתיד הרחוק, כאשר העיר הסמוכה תתרחב ותתפשט יסתבר אולי ששכונת הוילות מוקפת כבר באזור עירוני של בניני קומות. כלומר, הקרקע התייקרה מאד בגלל ביקושים באזור. הדיירים ברובע יוכלו להחליט, ברוב רגיל, על הסרת המגבלות ושינוי התר"מ. לחילופין, אפשר יהיה לקצוב את תחולת התר"מ מראש ל- 20 שנים וחיוב אשרור מחדש בתום התקופה. תושבי סביון, לדוגמה, יאשרו מחדש את האיסור לבנייה לגובה בשכונה. תושבי רובע במרכז תל אביב יחליטו, קרוב לודאי, להסיר מגבלה כלשהי על הבנייה. 

גמישות התר"מ - ניתן לשינוי על ידי תושבי הרובע

מנגנון שינוי התר"מ, הנתון בידי תושבי הרובע, יאפשר לרובע להתאים עצמו לתקופה. ייתכן שלאחר 20 שנה, ישתנה הרכב האוכלוסייה בשכונה ואילוץ ייעוד מבנה מסוים כגן ילדים ייראה מצחיק ומיותר, עדיף פאב בשכונה... שינוי ייעוד כזה במערכת הקיימת אפשרי רק בהליכים מורכבים, מסובכים, עתירי שתדלנות, אגרות, היטלים והפעלת קשרים. 

האזרח קובע 

דרישות השוק יקבעו את אופי המגבלות-מרצון. אם יתרבו בשוק אזרחים שירצו להשקיע בדירות זעירות להשכרה – יהיו יזמים שיספקו ביקוש זה. אם יגדל הביקוש למשרדים יוסר מהסכם התר"מ סעיף המונע השכרת דירות למשרדים (אם היה סעיף כזה). כמובן שאם יהיה ביקוש לדירות ללא הסכמים מגבילים השוק יספק גם ביקוש זה. תהליך שינוי תר"מ, לפני מועד פקיעתן (20 שנים), יהיה פשוט מאשר שינוי תב"ע: יוזמה לשינוי מצד מספר תושבים, ניסוח משפטי של השינוי והעמדה להצבעה בין תושבי הרובע לאחר דיון ציבורי. יידרש רוב מיוחס לאישור. לא וועדת בניין ערים מקומית. לא וועדה מחוזית. ספק אם יהיה צורך באספות פנים אל פנים; טכנולוגיות התקשורת המודרניות נותנות מענה לכך: אפשר להצביע בחתימה על מסמך-נייר, באמצעות האינטרנט או בדרכים עתידיות אחרות. 

מותר יהיה לעשות בקרקע שבבעלותכם את השימוש המשתלם ביותר ובתנאי שלא ייווצר מפגע אקטיבי – לא כלפי שכן ולא כלפי משאב ציבורי (זיהום מי תהום, סביבה וכו'). לא תזדקקו להיתר מראש – אבל הדין ימוצה (ומהר) עם עבריינים. יש להניח שמהר יותר מאשר כיום בזכות מיעוט המגבלות. נוכל לבנות על "קרקע חקלאית" כרצוננו: מגורים, מחסן, בניין משרדים, או מפעל. לא יהיה צורך בהיתר מראש. נוכל לבנות כרצוננו בלב אזור מגורים: בית מלון, בניין משרדים, חניון רב קומתי או אפילו מפעל היי-טק (מתוך הנחה שלא נגרם מטרד אקטיבי). יש להניח שהיזם בודק היטב את דרישות השוק ולא מסכן את כספו. אם טעה – זו בעיה שלו. בהעדר מגבלות, לא סביר שמישהו ימקם, לדוגמה, מפעל באזור מגורים – הקרקע יקרה מידי ותקשה על מפעל שצריך להתחרות בשוק פתוח (רק במשטר של מענקים וסובסידיות יכול להתרחש עיוות כזה). 

עליונות היזם והקונים על פקידי העירייה

ירצה הבעלים, יבנה בניין של 4 קומות או 50 קומות. ירצה לבנות חנויות או מלון – יבנה. ירצה לבנות בניין משרדים או בריכת שחייה – יבנה. הממסד לא יתערב. היזם בונה על חשבונו ומסכן את כספו בלבד. שיקולי היזם כלכליים – הוא מעוניין למקסם את הרווח ולכן עליו לנתח היטב את דרישות הצרכנים והשוק כדי לא לטעות בחישוביו. עליו לדאוג לכמות מספקת של מקומות חניה, אחרת לא יצליח לשווק את המשרדים או הדירות. אין צורך בחוק שיקבע כמה מקומות חניה עליו לבנות, או כמה מרפסות ומה יהיה שטחן. גם אין צורך לקבוע עבורו מה גודל החדרים או מספר הדירות ושטחן. יזם בונה את שהוא מעריך שיוכל למכור. כלומר, לספק את העדפות הקונים. היזם יודע להעריך את דרישות השוק טוב מכל מהנדס בעירייה... שאינו מסכן אגורה מכיסו. 

אם יזם יעריך שבאזור מסוים יש דרישה לחנויות בקומת הרחוב – ולהערכתו, בניית החנויות לא תפריע למכור את הדירות שמעליהן... שיבנה. אם יזם חושב שיש ביקוש "היסטרי" לדירות קטנות בנות חדר אחד... שיבנה. ואם טעה, והצרכנים לא מוכנים לקנות דירות חדר בבניין צפוף – זו בעיה שלו... תכתיבי העירייה הנוכחיים מיותרים. 

פיתוח שכונה חדשה: קרא איך יקבעו בעידן החדש אופי השכונה, צפיפות הדיור, הרכב הדירות ועוד... 

סוף ל"זכויות הבנייה" 

המושג "זכויות בניה" ותאומו – "אחוזי בניה" יעברו מן העולם. בעלי קרקע רשאים לבנות, או לא לבנות, על רכושם כראות עיניהם וללא אישור מראש ובתנאי כמובן שעמדו במגבלות תוכנית הרובע המוסכמת. העירייה, כאמור, לא תתערב בפרטי תוכנית הבנייה, ייעוד המבנה, מספר החדרים, גודלם, שטח דירות, גובה בניינים וכדומה. החוק יכתיב עמידה בתקני בטיחות, אש, רעידת אדמה, מיקלוט וכדומה. וכמובן שאיש אינו רשאי לפגוע אקטיבית בזכויות הקניין של שכניו. 

הגדרה מחדש של תפקיד המדינה והרשות המקומית

תפקיד העירייה יצטמצם לתכנון סביבתי, לתכנון עורקי תחבורה ותשתית וכן לפתרון בעיות שייתכן שייווצרו במקומות מסוימים. אם יזמים יתכננו באזור מסוים מרכז מסחרי גדול כדוגמת קומפלקס מגדלי עזריאלי בתל אביב, חזקה עליהם שיבטיחו לשוכרים או לקונים גישה תחבורתית נוחה לבניין, אחרת יסכנו את השקעתם. היזמים יצטרכו לתאם את הפתרונות עם העירייה, אך זו מצידה לא תגביל את גובה הבנייה, עיצוב הבניינים, תקן החניה או ייעוד הבניינים. להלן תקציר תפקידם המצומצם של השלטונות בבניה:

  • תכנון אב של תשתיות: תחבורה, מים, ביוב וחשמל, שמורות טבע, שימוש ממשלתי (מבני ממשל, שטחי אש, מחנות צבא).
  • קביעת תקנים לבטיחות מבנים וחומרים כולל דרישות ביטחוניות (כגון ממ"ד).
  • התאמת קיבולת התשתיות הציבוריות לקצב הבניה והפיתוח של העיר על ידי יזמים (לדוגמה: בניית גורד שחקים מחייבת אולי להחליף את קוטר צנרת הביוב המרכזית ברחוב).
  • סמכות שיפוטית במקרה של הפרת זכויות קניין פרטיות.
  • סמכות שיפוטית במקרה של הפרת זכויות ציבוריות כגון פלישה לקרקע ציבורית או יצירת מטרד ציבורי (לדוגמה: רוכלות, זיהום נחל, זיהום אוויר).
  • אכיפה נגד המפרים הסכמה חוזית בין דיירים בבניין, לדוגמה: שימוש חריג בדירה בבית משותף שלא בהתאם להסכמה הרשומה בטאבו.
  • שימוש החורג מההסכמות בתר"מ. 
  • אכיפה נגד מקורות מטרד אקטיביים. 
  • סמכות רישום זכויות מקרקעין (טאבו).

פיתוח נקודתי, מקומי או אזורי, יהיו חופשיים מהתערבות העירייה אלא אם תשתית ציבורית מובהקת וברורה עלולה להיפגע. העירייה תפנה במקרה זה לבית משפט, לעיכוב הבנייה ככל אזרח אחר. הפונה לבית משפט בבקשה לעיכוב, יצטרך לשלם אגרה מלאה וייתכן שיידרש לערבות למקרה שבית המשפט יפסוק שהעיכוב גרם לנזק בלתי מוצדק ליזם. הפונה יצטרך להוכיח מטרד פוטנציאלי, או טעות תכנונית באופן משכנע הניתן למדידה כמותית ולא באמצעות נימוקים סתומים המקובלים כיום כגון "פגיעה במרקם העירוני", "מטרד בלתי נסבל", "פגיעה באיכות החיים", "ירידה תלולה בערך נכסי השכנים"... לא מן נמנע שבעידן החדש יקומו עמותות או חברות שיתמחו בביקורת על בניה חדשה לצורך סיוע וייעוץ לתושבים להגשת התנגדויות לבניה (ייתכן שאגודה כדוגמת האגודה לתרבות הדיור, לדוגמה, תוכל להעניק שירותי ייעוץ גם בתחום זה). 

מי יהיה אחראי לבנייה ציבורית 

המדינה תשא באחריות לתכנון תשתיות שמחוץ לשטח השיפוט של הרשות המקומית: כבישים, שמורות טבע, נמלים וכדומה. הרשות המקומית תשא באחריות לתכנון תשתיות שבתחומה: כבישים ומדרכות, תאורת רחובות, קווי ביוב במים, גינון ציבורי וכדומה. כל תוכנית תהיה פומבית ושקופה ותפורסם לפרטיה באינטרנט. הציבור יוכל לדרוש להעביר את ההחלטה הסופית למשאל עם עירוני אם 8% מהתושבים יחתמו על עצומה שדורשת זאת. משאל עם עירוני יחייב הצעת תוכנית חלופית. הואיל ולא תהיה תב"ע, התערבות השלטון בחיי האזרח תהיה מזערית. היקף הנושאים שיהיו כפופים להחלטות הרשות המקומית יהיה נמוך ביותר. ויכוח יכול לעלות, לדוגמה, בנושא כביש טבעת חדש – אך השאלה אם להקים חניון ענק על קרקע פרטית בצומת מסוימת היא בעיה של היזמים בלבד. 

הואיל וכמעט כל הנושאים שנדונים כיום בוועדות הבנייה לא יהוו מגבלה, לא יהיה צורך בוועדות אלה. מחלקת ההנדסה העירונית תעסוק כמעט אך ורק בתכנון תשתיות ציבוריות. 

ביטול המיסוי הייחודי על נדל"ן

מיסוי המקרקעין והבניה לא יהיה שונה מהמיסוי בכל יתר ענפי המשק. המס היחיד על כל מוצר ושרות – מס מחזור נמוך (ראו פרק מיסים) – יחול גם על עסקאות מקרקעין ובניה. נמכרה דירה – ישולם מס מחזור. נקנתה חלקת קרקע – ישולם מס מחזור. 

אגרות ישולמו על קניית שירותים מספקי שרות ציבוריים שיפעלו כמערכות סגורות אוטונומיות. לשכת רישום המקרקעין ("הטאבו"), לדוגמה, תמומן אך ורק מאגרות (ולא מתקציב המדינה). 

כל "מגילת המסים" הנוכחית תבוטל. היטל-השבחה יבוטל כי עירייה לא תוכל "להשביח" נכסים – לא יהיו מגבלות בנייה ולא תכניות-בניין-עיר במתכונת הקיימת. לא יהיה מס-שבח כפי שלא יהיה מס-הכנסה (כאמור, מס מחזור אחיד ויחיד). מדינת ישראל תהיה מדינה חופשית ממכס ולכן, לא יהיה מכס על ייבוא חומרי בניין ובכלל זה מלט. 

עשרות אלפי "יועצים", עורכי דין, ומומחים אחרים ל"תחכמוני" נדל"ן יישארו ללא תעסוקה. מאות ספרים שמנתחים את אינספור הפרשנויות לחוקים המסובכים הנוכחיים, ותכנוני המס למיניהם, יהפכו למיותרים ויועברו לארכיון הספרייה הלאומית כמזכרת "לעידן המסובך"... 

המיסוי הפשוט והנמוך והסרת שכבת תעסוקות הסרק (שנוצרו, בין היתר, עקב סיבוכי המס והחוק במערכת הקיימת) יהיו סיבה נוספת לצניחת מחירי הנדל"ן לרמה שווה לכל כיס. 

מבנה העיר בעידן החדש 

ערים גדולות מהוות תמיד אזור מגורים מבוקש (לכן הן גדולות...), לחלק ניכר מהאוכלוסייה קוסם אורח חיים עירוני תוסס. חזות העיר תשתנה. אם נחתוך בעתיד תמונה פנוראמית של העיר בעידן החדש ונחבר בקו את כל גגות הבניינים נקבל צורה של פעמון – גבוה מאד במרכז ונמוך בקצותיו. צורה זו משקפת את אופי הביקוש למגורים. ככל שהאזור יהיה מבוקש יותר – יצמח גובה הבניינים בו. גובה הבניינים הוא סמן לביקוש וגם למחיר (בנייה לגובה יקרה יותר). ככל שנתרחק ממרכזו של אזור הביקוש יקטן גובה הבניינים. "צפיפות" הבניה במרכזי הערים תקבע על ידי היצע וביקוש. ככל שה"צפיפות" תגדל יעלו המחירים, כי "צפיפות" משמעותה העיקרית בניה לגובה. 

כאשר יהיה מסחר חופשי בקרקעות, וללא מגבלות בנייה – "הצפיפות" באזור המבוקש תגדל עד לרמה הנסבלת על ידי התושבים. אם "הצפיפות" תחרוג מגבול דמיוני זה תתחיל נטישה שתאזן את הביקוש. הנטישה תאותת שמחיר הצפיפות מבחינת איכות חיים וכסף אינה לטעמם של חלק גדל והולך של התושבים. כך יכתיב השוק "תקן" שמתאים לדרישות האזרח. 

העדר מגבלות בנייה לגובה ישחרר את הגגות העירוניים לבניית מאות אלפי דירות פוטנציאליות. משמעותו הכלכלית של היצע בלתי מוגבל זה היא שעלות דירה בעיר תתקרב לעלות הבנייה של קומה נוספת בבניין! צריך להוסיף למשוואה את העדר הביורוקרטיה והמיסים. בתנאים אלה, ניחוש סביר למחיר דירת 4 חדרים בצפון תל אביב (עד לקומה בינונית) לא יחרוג מ- 600 אלף ש"ח (2008) ומחיר דירה כזאת בגדרה לא יעלה על כ-400 אלף שקל. מדובר על דירה בשטח של כ- 120 מ"ר, עלות בנייה של כ- 2,500 שקל למטר מרובע. 

איך נקבל היתר בנייה בעידן החדש

תהליך קבלת היתר-בניה בעידן החדש יהיה כמעט אוטומטי. יזם שרוצה, לדוגמה, לבנות בניין על מגרש פנוי, יודיע על כך לרשות המקומית ויוקצה לו אתר אינטרנט (במתכונת אחידה) למעקב אחר הבנייה. הארכיטקט שמתכנן את הבנייה ינהל את האתר, יזין את המידע הנדרש. התוכניות המפורטות יופיעו באתר, ייעוד השימוש בבניין, שמות המהנדסים, המפקחים והיועצים המקצועיים (כגון חשמל, קונסטרוקציה, חניה, אש, מיקלוט וכדומה). שקיפות מוחלטת. על כל אחד מהיועצים, ועל כולם יחד, תחול האחריות החוקית לתכנון. גם פרטי חברת הביטוח שמבטחת ומלווה את הבניה יפורסמו. חברת הביטוח תישא באחריות הכספית לכל נזק שייגרם מבנייה לא נאותה או שגויה לתקופה ארוכה – שנים רבות אחרי שהבניין יאוכלס ויתפקד. היזם יפרסם באתר האינטרנט גם את סקר ההשלכות הסביבתיות של הבניין. גם החברה מבצעת הסקר תהיה חשופה בעתיד לתביעות על גילוי לא-נאות. החוק יחייב מינוי יועצים מקצועיים בדומה למצב הקיים. 

ביום הפרסום הסופי והמושלם של תוכניות הבנייה המיועדת באינטרנט יודיע הקבלן על השלמת התכנון לעירייה וכן יפרסם זאת במודעות בעיתונות ומודעות-קיר על גבי הבניינים הסמוכים לאתר הבניה המיועד. ממועד זה ייכנס לתוקף היתר-בניה אוטומטי תוך 60 יום בבניית מבנה קטן, או תוך 120 יום בבניית מבנה גדול. בתוך תקופה זו יוכלו תושבים או כמובן העירייה, לעכב את הבנייה אם יש להם עילה מוצדקת. העיכוב יתבצע באמצעות בית משפט. 

התנגדות ופנייה לבית משפט יהיו תופעה נדירה הואיל והעילות המצדיקות התנגדות יהיו מועטות יחסית למצב הקיים. ובעיקר, כאמור – פגיעה או טעות בתכנון העלולים להסב נזק לתשתית ציבורית, או מינוי של מהנדס אלמוני ולא מוכר כמפקח על חוזק המבנה... מתנגדים יאלצו להפקיד ערבויות לפיצוי במקרה שעתירתם תידחה. הליך שימנע התנגדויות סרק. 

מי יפקח על בנייה חדשה 

כיום אסורה בנייה חדשה כל עוד אין היתר בנייה מהרשות המקומית. כלומר, האיסור הוא ברירת המחדל, עד שיונפק היתר בנייה. העיקרון בעידן החדש הפוך: היתר הבנייה קיים ובתוקף כל עוד הרשות המקומית או בית המשפט לא עוצרים את האזרח. הפיקוח על הבנייה יהיה נתון בידי שלושה גורמים: הרשות המקומית, חברת הביטוח, וקרוב לוודאי יועץ הנדסי פרטי מטעם הלקוח. 

יזם שמתכוון לבנות יהיה חייב בשקיפות מלאה של הפרויקט שיפורסם באתר אינטרנט מיוחד שמבנהו אחיד וידוע מראש. באתר יפורטו תוכניות הבנייה, פרטי הארכיטקט, פרטי המהנדסים היועצים (כגון: קונסטרוקציה, חשמל, חניה, מעליות, וכו'), פרטי חברת הביטוח שמבטחת את הפרויקט כנגד נזקי בנייה, וליקויי בנייה של הקבלן עד לתקופה של 7 שנים מגמר הבנייה. החוק יחייב ליווי של חברת ביטוח לכל פרויקט. סביר שחברות הביטוח יציעו לקונים כיסויים מורחבים (כגון ביטוח נגד פשיטת רגל של הקבלן, או איחור במסירת הדירה). סביר שחברות הביטוח יעסיקו מפקחים מטעמן. החוק יחייב את הקבלן לבנות לפי תקני בטיחות מקובלים וידועים וכן העסקה של מכוני בדיקה פרטיים לכל אורך הפרויקט (נוהל שקיים גם כיום, כגון מכון שבודק ומאשר את איכות הבטון). עם תום התכנון יפרסם היזם בעיתונות ובמודעות בסביבה את עקרי הפרויקט. 

היתר בנייה אוטומטי ייכנס לתוקף תוך 60 יום אם לא הוגשה התנגדות מנומקת. הגשת התנגדות תהיה כרוכה בתשלום אגרה משמעותית כדי להקשות על התנגדויות סרק. התנגדויות יוכלו לעלות רק מטעמים של אי-עמידה בנוהלים וחוקים: רכישת פוליסת ביטוח בחברה לא מוכרת, אי-פרסום מלא של תוכניות, גילוי כשלים במהלך הבנייה. העירייה תוכל להורות על הפסקת בנייה, או אפילו איסור אכלוס. 

אתר האינטרנט יהיה פתוח לכל: שכנים, עירייה, חברת הביטוח, יועצים מטעם הקונים ועוד. כל שלב במהלך הבנייה ידווח באתר האינטרנט. חריגה מנוהלים מקובלים, אי פרסום, או אי עמידה בדרישות החוק עלולה להביא לעצירת הבנייה. כמעט כל הנושאים שגודשים כיום את ועדות בניין העיר וגורמים לעיכובים של חודשים ושנים בהליכי בנייה לא יהיו מכשול בעידן החדש (בהעדר תב"ע). היזם שיהיה משוחרר מהכורח הנוכחי לשאת ולתת על תוספת שטחי בנייה, מספר חדרים, מספר החניות והמרפסות ועוד עשרות נושאים אחרים, יזהר בעתיד שבעתיים (הסיכון שלו גדל – כל האחריות עליו) כדי לעמוד בדרישות החוק המעטות והסבירות. מידת השרירותיות בדרישות מקבלן ויזם תהיה קטנה לאין-שיעור מאשר כיום. 

חברות הביטוח - נדבך נוסף בפיקוח על בניה חדשה 

בנוסף למעקב השוטף של מחלקת הבניה ברשות המקומית, יחייב החוק כל קבלן בביטוח חובה לזמן ממושך כנגד תביעות הנובעות מליקויי בניה, חריגה מתקני בטיחות וכדומה. חברות הביטוח הן אשר ישכרו חברות הנדסה לפיקוח על הקבלן ויַיתנו את שלבי הבניה באישור ביקורת המפקח. שום בנק לא יעניק מימון לקבלן שלא יציג פוליסת ביטוח של חברה המקובלת על הבנק. העברת האחריות לשוק הפרטי תאפשר ביקורת עניינית ואימוץ מהיר של תקנים חדשים וחידושים טכנולוגים ללא ביורוקרטיה מיותרת. 

מהלך הבנייה והפיקוח על הבנייה

לא הוגשה התנגדות, או שנדחתה על ידי בית המשפט, יוכל הקבלן להתחיל לבנות. גם כיום אין פיקוח ישיר של העירייה על מהלך הבנייה עצמו. יש בדיקה עם תום הבנייה, לפני קבלת אישור לאכלוס הבניין. במהלך הבנייה העירייה סומכת על מערך היועצים הפרטיים. החוק יחייב קבלן לפרסם את כל מהלך הבנייה בתבנית אחידה באינטרנט, גלוי וחשוף לכל מבקר, כולל הערות ואישורים של מהנדסים מפקחים במהלך הבנייה (לדוגמה: מכון בדיקת תקני איכות הבטון). בתקופת המעבר תעקוב מחלקת הבנייה ברשות המקומית שאכן קבלנים מזינים ומעדכנים את אתר האינטרנט. השוק ייצור מנגנוני פיקוח נוספים: סביר מאד שחברת הביטוח תמנה גם היא מהנדס מפקח מטעמה. ייתכן שקונה דירה ישכור חברה לביקורת מבנים לבדיקת מסמכי הפיקוח בטרם קנייה – הליך מקובל בארצות הברית. בדיוק כפי שמקובל לשכור כיום עורך דין לבדיקת הכשרות המשפטית של הדירה. גם כיום ממנה כל משקיע בנדל"ן, שבונה בניין, מהנדס שמפקח מטעמו על הקבלן. זאת בנוסף לפיקוח-על של האדריכל. סביר מאד שחברת הביטוח תדרוש, במסגרת הפוליסה, בדיקה סופית לפני אכלוס הבניין. 

כך תיצור המערכת מנגנוני הגנה יעילים על זכויות הפרט והקניין, תגוון את הבנייה ותפתח תחרות על חדשנות, יופי ואיכות, אך מעבר לכל – תהיה קשובה לדרישות התושבים ולצורכיהם – אחרת הם לא יקנו, לא ישכרו, ואפילו ידירו רגליהם מביצוע קניות במקום. 

תפקיד השלטון (בית משפט או עירייה) בבנייה חדשה

  • לוודא שהיזם מנהל אתר אינטרנט וחושף את כל המידע על פי חוק.
  •  
  • לוודא שלפרויקט יש ליווי של חברת ביטוח מוכרת.
  •  
  • לעקוב אחרי מהלך הבנייה באמצעות אתר האינטרנט שמלווה את הפרויקט.
  •  
  • סמכות פיקוח ושיפוט במקרה של חשש להפרת זכויות קניין פרטיות או ציבוריות.
  •  
  • סמכות פיקוח ושיפוט במקרה של חשש ליצירת מטרדים אקטיביים.
  • תהליך הוזלת הקרקעות - כיצד זה יקרה

ביטול איסורי הבנייה על קרקע פרטית פנויה (למעט שמורות טבע) והפרטת כמעט כל האדמות הציבוריות, ישחרר מידית לשוק קרקעות זמינות לבניית מיליוני יחידות דיור. ביטול האיסור על בנייה לגובה ישחרר גגות לבנייה פוטנציאלית של מיליוני יחידות נוספות. הביקוש לדירות חדשות עומד על מספר קטן של עשרות אלפי דירות בשנה. כלומר, ההיצע הפוטנציאלי של קרקעות יהיה אינסופי יחסית לביקוש. כדי להוסיף צבע לעניין, להלן כמה מספרים: באזור ת"א-ר"ג-גבעתיים יש כ- 22,000 בניינים. על רובם ניתן להוסיף לפחות 3 קומות, ללא קשיים בלתי-עבירים, אם נניח ש-3 קומות הן כ-10 דירות, נקבל פוטנציאל של כ- 220,000 דירות חדשות. אם נניח שבחלק מהמקומות התהליך ילך לכיוון של פינוי-בינוי, כלומר הריסת הישן ובניית בניין חדש וגבוה, יעלה הפוטנציאל ל- 300 אלף או 400 אלף דירות – ואנחנו מדברים רק על תל אביב רבתי. דוגמה מספרית אחרת: יש כ- 870 ישובים כפריים. לא תהיה כל מניעה להגדיל יישוב ב- 1,000 בתים לפחות בתוספת של השקעה מתונה בתשתית הקיימת. כלומר, פוטנציאל נוסף של כמיליון בתים. בתנאים שייוצרו לא תהיה מניעה להקמת יישובים חדשים על ידי יזמים ובתנאי שיממנו גם את תשתיות המים-חשמל-ביוב החדשות. אבל מי צריך מיליוני דירות חדשות? בקושי יש היום קליינטים ל- 30 אלף דירות חדשות בשנה. לכן, ההיצע הוא אינסופי. ראוי להבהיר: כאשר מדובר על "להגדיל יישוב כפרי" – אין הכוונה שהממשלה "תאשר" את היישוב או את ההגדלה. די אם יזם ירכוש שטח גדול מספיק בקצה היישוב, יתכנן את התשתיות, ישא בעלויות החיבור לתשתית הקיימת, יבנה וימכור. 

ביטול מגבלת הבנייה לגובה, יחד עם ביטול המגבלות על השימושים בקרקעות פרטיות (חקלאות, תעשייה, מסחר, מלונאות וכו') יוצר למעשה היצע אינסופי של קרקעות זמינות לבנייה. היצע זה חייב להוריד, כאמור, את מחירי הקרקעות והדירות לסכומים מצחיקים וכך גם את שכר הדירה. תהליך צניחת המחירים יהיה מהיר: די אם חלק קטן בלבד מהתושבים בעיר או בכפר יתחילו לממש את זכותם לבנות כרצונם כדי ליצור עודף היצע מיידי. הידיעה שהמחירים בעתיד יצנחו עוד יותר, תגרום מיידית למכירה של אלפי דירות שעומדות היום ריקות ולהקדים מכירת דירות אחרות שנרכשו למטרות השקעה. 

צניחת עלויות הבנייה

כל מרכיבי עלות בניית דירה יוזלו בעידן החדש, נציין את העיקריים:

עלות הקרקע – היקף הקרקעות הפרטיות יגדל פי 10 בערך (כיום רק 7% מהקרקעות בבעלות פרטית). גם הסחירות תגדל בזכות ביטול מס שבח והיטלי השבחה. האפשרויות הנרחבות לבנייה, יחד עם שפע ההיצע, יוזילו משמעותית את עלות הקרקע לדירה.

עלויות פיתוח – עלויות חיבור לתשתיות חשמל, מים, ביוב, כבישים ומדרכות גם הן ירדו, אם כי לא באותו שיעור כמו מרכיב הקרקע (ראה פרק שלטון מקומי).

עלות בניה – עלויות הבנייה יקטנו בזכות הקטנת מיסים על חומרי בנייה והאפשרות החופשית לייבא חומרי בנייה ומלט ללא מכס, כן יבוטלו תקנים מיותרים שרבים מהם נועדו למנוע יבוא.

מסים, היטלים ואגרות – הרשימה ארוכה... העיקריים שיבוטלו: מס שבח והיטל השבחה.

מימון – הוצאות המימון של הקבלן נגזרות לא רק מההשקעה בפועל, אלא גם מאורכם של הליכים ביורוקרטים, ועיכובים בלתי צפויים.

רווח היזם – הרווח הנדרש ע"י היזם, מושפע גם ממשך ההתעסקות בפרויקט ורמת אי-הוודאות של הפרויקט. "מקדם הביטחון" שיזם יצטרך לכלול בתחשיבי הבנייה בעידן החדש יהיה נמוך יותר.

הטרטור הביורוקרטי – "היתר-בנייה", "הפשרות", "שינוי ייעוד", "שימוש חריג", "הקלות בניה" – חלק מהמינוחים שיימחקו בעידן החדש. עלותם סמויה אך מעיקה. עלות זאת כוללת את הזמן, המשאבים והמאמצים המושקעים בחיכוכים עם הרשויות השונות. עלויות עורכי דין, חוות דעת, שמאים, מאכערים, בתי משפט, ולפעמים גם תשלומי שוחד לפקידי רשויות...

כל אלה, גם יחד, יקטינו את עלויות הבניה. "סדרי בראשית" ישתנו וסוף סוף יהיה כדאי ליזמים וחברות להשקיע בבניית פרויקטים להשכרה בזכות עליית התשואה משכר דירה. כל זאת ללא מעורבות הממסד, ללא "דיור ציבורי", ללא "דיור בר השגה" וללא עזרת חוקים לעידוד בניה להשכרה... 

בהעדר מעורבות הפקידים, על דרגותיהם ושכבותיהם, בתהליך הרישוי והבנייה יתאימו היזמים את גודל הדירות, וצפיפות הדיור לדרישות השוק: צעיר עם אמצעים דלים, שבכל זאת מעדיף דירה זעירה בבעלותו, יוכל לרכוש דירת סטודיו בשטח של 20 מ"ר (שאסור כיום לבנות...) בסכום נמוך, לקחת משכנתא וליצור לעצמו בסיס הון. זוג צעיר יוכל לרכוש חלקת קרקע זולה מחוץ לעיר, לבנות בית קטן בשטח של 60 מ"ר ולהגדילו בהדרגה, עם צמיחת המשפחה. עמותות צדקה פרטיות, יוכלו בקלות לעזור לנזקקים חסרי דיור, כי עלות השכירות, של דירות בשכונות הפחות מבוקשות בערים, תהיינה נמוכות ביותר. גם זאת ללא צורך התערבות ממסדית. 

השמים הם הגבול, אבל ככל שהבניה מתקרבת אליהם – המחיר עולה

נחזור לעניין תמחור שווי הדירות על ידי השוק. נניח שהסרנו את מגבלות הבנייה לגובה. בעל בניין בתל אביב יזהה ביקוש למגורים ולכן יבנה קומה נוספת ובה 4 דירות חדשות. כך גם ינהגו בעלי יתר הבניינים. ההיצע הגדול והתחרות יורידו את המחיר עד שיתקרב לעלויות הבניה. בניית הקומה השביעית כבר תהיה יקרה יותר מעלות בניית הקומה הרביעית. לקומה השביעית ייתכן שכבר צריך חיזוק לשלד הבניין. היזם לא יוכל למכור דירות יקרות בקומה שביעית כל עוד יש היצע גדול מאד של דירות זולות יותר בקומה רביעית ברחבי העיר. ככל שיגבר הביקוש במרכז העיר, יצמחו הבניינים בו לגובה. עלות הדירות תתייקר כתוצאה מעלויות הבנייה המתייקרות ככל שמגביהים את הבניין. 

תיאורטית, מחיר דירה בשוק (בהעדר מגבלות בנייה ממשלתיות) צריך להתקרב לעלות בניית קומה נוספת בבניין קיים באזור מסוים. באזור ביקוש יקר הבניינים יהיו גבוהים לכן עלות בניית הדירה הנוספת יהיה יקר גם הוא. בניה מעבר לקומה מסוימת בבניין קיים היא בלתי אפשרית ללא חיזוק הבניין כולו. לכן, מעבר לאותה קומה תהיה קפיצת מדרגה בעלות בניית הדירה הנוספת (בדלל עלות חיזוק כל הבניין) ולא ישתלם לבנותה כל עוד בניינים אחרים בסביבה מציעים אפשרויות תוספת דירות בקומות נמוכות יותר. המשך לחץ הביקושים באותו אזור, עם מיצוי תוספת בניית הקומות האפשרית ללא השקעה בחיזוקי בניינים, תגרום לעליות מחירים באזור עד שפינוי-בינוי יתחיל להיות כדאי. בשלב זה כדאי יהיה להרוס בניינים גבוהים קיימים כדי לבנות תחתם בניינים גבוהים בהרבה.   

בעידן החדש, ללא מכסים, מיסוי נמוך, העדר רגולציה ותחרות מרבית – סביר שעלות הבנייה תרד לפחות בשליש יחסית להיום. לא דמיוני. כלומר, בתנאים של היצע כמעט בלתי מוגבל של שטחי בנייה, עלות דירה טיפוסית חדשה יעמוד על שליש עד מחצית מהמחיר כיום. השוק יאלץ יזמים ובעלי בניינים קיימים להסתפק בשולי רווח מצומצמים יחסית להיום. יתרמו לכך התחרות, ההיצע הבלתי מוגבל של קרקעות או גגות לבנייה, צמצום אי הוודאות הקיימת היום בתהליך, עלויות רישוי ותכנון נמוכות, ומשך זמן התכנון הבניה שיהיו מזעריים. 

הפער בין המחיר כיום למחיר דירה בעידן החדש מבטא את עלות הרגולציה – המעורבות הממשלתית המגבילה בתחום הבנייה. מחירה גבוה. 

חזות העיר

חזות העיר תשתנה. אם נחתוך תמונה פנוראמית של העיר בעידן החדש ונחבר בקו את כל גגות הבניינים נקבל צורה של פעמון – גבוה מאד במרכז ונמוך בקצותיו. צורה זו משקפת את אופי הביקוש למגורים. ככל שהאזור יהיה מבוקש יותר – יגדל גובה הבניינים בו. ככל שנתרחק ממרכזו של אזור הביקוש יקטן גובה הבניינים. אזרחים שמעדיפים לגור בסביבה עם בניינים נמוכים יותר יבחרו לגור במעגלים החיצוניים לליבת הביקוש. 

קשה להשתחרר מחשיבה בתלם, קיבעון

אין "מחסור" בקרקע לבניה – ההיצע אינסופי

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של "מחסור בקרקע לבנייה". קשה להפנים שה"מחסור" הוא פרי המגבלות הביורוקרטיות שהתגבשו במשך שנים רבות. קשה להפנים שההיפך נכון – היצע הקרקע לבנייה אינסופי – השמים הם הגבול במלוא משמעות המילה. קשה לקלוט שמחיר קרקע יכול להיות נמוך מאד גם בישראל; קשה להשתחרר מהמיתוס שאם לא יהיו מגבלות על בנייה אז ה"מדינה תכוסה בבטון".

העיוותים בתחום המקרקעין כה גדולים ועמוקים שחדלנו להפעיל את ההיגיון והשכל הישר ואנו מתייחסים למציאות כאילו היא אמת אובייקטיבית ולא יציר ביורוקראטי. חדלנו מלענות תשובות פשוטות לשאלות "מסובכות" כגון: כמה דירות צריך? התשובה: בערך כמספר בתי האב בישראל בתוספת רכישות של יהודים מחו"ל. האם קיים "חשש" שכל המדינה תכוסה בבטון? התשובה: מי משוגע להשקיע בדירה שאין לה דורשים? השאלה: האם כל אחד ירכוש מספר דירות? התשובה: למה "כל אחד" לא רוכש מספר מכוניות, הרי אין מגבלה. למה כל אחד לא מחזיק בבית 100 זוגות נעלים, הרי אף אחד לא מגביל אותנו... 

התרגלנו לשרשרת האיסורים כאילו הם חוק טבע

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של "הפשרת קרקע חקלאית לבנייה". יזם או קבוצת אזרחים שמצליחים לסיים תהליך סזיפי כזה לאחר 40 שנה, כאילו וזכו בפיס. אנחנו רגילים לשגרת המאבק "להגדלת אחוזי הבניה" בפרויקט – מי שהצליח מתעשר.

קשה להתרגל למחשבה על מצב שהכול "מופשר" ולא קיים מושג של "אחוזי בנייה". נובע מכך שבדירה שעולה כיום 400 אלף דולר המרכיב הכבד ביותר (בערך שלושה רבעים) הוא מחיר הרגולציה והעיוות של שוק המקרקעין. קשה להתרגל למחשבה שרוב התביעות המשפטיות בנושאי מקרקעין הן תביעות סרק שמקורן במגבלות שרירותיות ושעשרות אלפי ה"עבריינים" יכולים להיחשב ממחר לאזרחים הגונים. קשה להשתחרר מהמחשבה שאלפים רבים של אנשים מתפרנסים כיום מ"אוויר": עורכי דין, ארכיטקטים, מעכארים, פקידי עירייה, בתי משפט וכל אלה שכותבים את אלפי הכתבות והמאמרים המלומדים בעיתונות הכלכלית, דנים ומפרשים מאות סוגיות ביורוקרטיות ומשפטיות הנובעות ממס שבח והיטלים למיניהם שיבוטלו בעידן החדש. 

יוצאים מהקיבעון - יתרונות כללי המשחק החדשים

הוזלה דרסטית של דירות ומקרקעין: היצע כמעט אינסופי של קרקע (ביטול מגבלות שימוש, בנייה לגובה ללא הגבלה, הפרטת קרקעות המדינה, ביטול רוב הביורוקרטיה, ביטול המיסוי הייחודי, הגדלת הסחירות).

הבטחת גמישות תכנונית ברמה גבוהה.

תגובה מהירה וטבעית לצרכים משתנים של האזרח.

צמצום מעורבות הפקידות השלטונית ומניעת הליכים המובילים להחלטות שרירותיות.

קיצור דרסטי של ההליכים הקשורים להיתרי בנייה.

הגנה יעילה על האזרח מפני מפגעים אפשריים מצד השלטון או שכניו.

השחיתות כמעט ותיעלם כי אין צורך באישורים וקומבינות.

 

ה"בעיות" נפתרות בקלות (יחסית): פתרונות שוק למפגעים אפשריים בהעדר תב"ע

בשלב זה, כל גולש שעדיין לא כרע תחת עומס השינויים המוצעים, שואל את עצמו איך המערכת החדשה תיתן מענה לבעיות הידועות. ליקטנו אוסף שאלות מעשיות (אם יש לכם שאלה נוספת, או בעיה שנראית כבלתי פתירה על ידי "כוחות השוק" –  כתבו לנו). 

אחת מהמטרות הראשוניות של התב"ע היא מניעת מפגעים אפשריים כתוצאה מאינטרסים מנוגדים לכאורה של הגורמים המעורבים: יזמים, בעלי קרקעות, בעלי דירות והציבור הרחב. המגבלות המוטלות במסגרת התב"ע נותנות ברוב המקרים מענה לבעיה, אך כפי שסקרנו – רב נזקן מתועלתן. כדי לפתור את החולה מהמחלה – פשוט הורגים אותו... להלן מספר בעיות יסוד שהשוק יכול לפתור ללא צורך בתב"ע ובמעורבות עירייה: 

השלכות "ירוקות" של כללי המשחק החדשים

אם תהיה בנייה "צפופה" בלב העיר, אז במעגל המרוחק יותר תהיה בנייה מרווחת, ויותר שטחים ירוקים. "צפיפות" בלב העיר משמעותה גם פחות נסיעות ושימוש ברכב מצד אזרחים שמעוניינים לעבוד או לבלות במרכז, אך נאלצים לגור רחוק ממנו. ביטול מגבלות השימוש בקרקע יאפשר לאזרח להחליט כיצד לנצל את הקרקע שברשותו (אזרחים רבים יהיו בעלי קרקעות עקב הפרטת קרקעות המדינה). במקום שלא כדאי לבנות ייתכן שתהיה חקלאות או סתם שטח ירוק פתוח. 

בניה להשכרה 

בישראל אין בניה מוסדית להשכרה כי ההכנסה משכר דירה (בניכוי הוצאות ניהול, תחזוקה ופחת) נמוכה יחסית להיקף ההשקעה בדירה. בתנאים אלה, לא כדאי ליזמים להשקיע בדיור להשכרה. משכירי הדירות כיום הם אנשים פרטיים שאינם חייבים במס על שכר הדירה, רובם מבוגרים ובגיל מתקדם. חלקם "עבריינים" שפיצלו שלא כחוק דירות גדולות לדירות קטנות וכך העלו את התשואה על רכושם. רוב בעלי הדירות שוב יהפכו ל"עבריינים" אם יבוטל הפטור הקיים ממס. יימצאו דרכים כדי להתחמק ממס-הכנסה (כך היה בעבר... לפני מתן הפטור...). 

20% עד 40% מהדירות בערים הגדולות מושכרות לדיירים, אך שוק ההשכרה מפגר. דייר בשכירות לא יכול לסמוך על בעל-בית פרטי שיאפשר לו לגור לאורך זמן בדירה. חלק מבעלי הדירות אינו מתחזק את הדירה ברמה סבירה כי חלקם הגדול מתכוון למכור את הדירה בעתיד נראה לעין. גם הביקוש הגבוה והגיל הנמוך של השוכרים מאפשר לבעלי הדירות להזניח את הדירות. משפחות משתדלות שלא לגור בשכירות, בעיקר בגלל מחסור בדירות לטווח ארוך. 

בעידן החדש כדאי יהיה לחברות ויזמים להשקיע בדיור להשכרה הואיל וההשקעה בבניית דירה תהיה נמוכה לאין שיעור מאשר כיום ומאידך-גיסא, יכולת הדיירים לשלם שכר דירה נאות תעלה בזכות העלייה התלולה הצפויה ברמת החיים. באופן זה התשואה על השקעה במגורים תעלה. בתנאים אלה, נראה בישראל פרויקטים של מאות דירות להשכרה, מתוחזקות במקצועיות, כמקובל בחו"ל. 

בתנאים שייווצרו, לא יהיה כמובן צורך בכל מנגנון הזכאות של משרד השיכון (משרד מיותר בעידן החדש). משפחה, או זוג צעיר, יוכלו בקלות לשכור דירה למספר שנים. אחרים יוכלו, לדוגמה, לרכוש מגרש זול ולבנות בית קטן שיגדל עם התפתחות המשפחה. נוחיות המגורים הזולים מחוץ לעיר (התחבורה המהירה לא תהיה בעיה...) תתרום לפתרונות דיור ללא "עזרת" פקידות ממשלתית. כמובן שתוכניות הסבסוד החדשות בדמות "דיור בר השגה" הופכות למיותרות. 

גודל דירות, גובה תקרה, מרפסות

בהעדר תב"ע יוכל כל יזם להחליט מה יהיה גודל הדירות, גובה התקרה, וכמה חניות יוצמדו לכל דירה. היזם יצטרך לבדוק היטב את דרישות השוק והעדפות הקונים. יש להניח שיזם לא ייגש לבנייה לפני ביצוע סקר שוק יסודי. אם יזם יגלה בלב העיר ביקוש לדירות זעירות של 20 מ"ר – שיבנה. אם יגיע למסקנה שיש אוכלוסייה שמוכנה לשלם עבור תקרות בגובה של 6 מטר – שיבנה. אם הציבור מעדיף דירות עם מרפסות ענק פתוחות – שיבנה, אם באזור אחר ניתן לבנות ולמכור דירות כלל ללא מרפסות – מדוע צריכה העיריה לאלץ אזרח שאינו זקוק למרפסת לשלם עבור המרפסת המיותרת? היזם יודע טוב מאשר כל פקיד בעירייה מה הציבור דורש. אין מקום למגבלות שרירותיות. 

"פיצול" דירות 

ניתן יהיה לפצל דירות או לאחד דירות ולהגדילן בהתאם לדרישות השוק וללא צורך באישורים. התופעה הלא-חוקית, הרווחת כיום, של "פיצול" דירות היא הפיתרון שהשוק פיתח למחסור המלאכותי של דירות קטנות להשכרה. ספק אם יהיה צורך בכך בעידן החדש הואיל ושכר הדירה יהיה נמוך ולא יהיו מגבלות מינימום לשטח דירה בבנייה חדשה. 

חנויות ומסחר 

אם היזם יגלה שיש מחסור בחנויות בסביבה – הוא כמובן ינצל את קומת הקרקע לחנויות (למה רק את קומת הקרקע? הוא רשאי לצרף לחנויות קומות נוספות ולהכשיר למגורים רק את הקומות הגבוהות). אם היזם יטעה בשיקוליו ויבנה בסגנון כזה בשכונת מגורים שלווה – יתכן שיפסיד כסף, כי בשכונה אין די עוברים ושבים ואין הצדקה כלכלית לחנויות. היזם יתקן מהר מאד את הטעות ויסב את החנויות לדירות או לשימוש אחר. לא יהיה צורך באישור העירייה. 

בנייה לגובה 

בבניה חדשה לא תהיה מגבלה של בנייה לגובה, גם לא תוספת קומות על בניין קיים (בכפוף לשיקולים הנדסיים). השיקול יהיה של היזם, או של הדיירים (בבניין קיים). הואיל והיצע הקרקע לבנייה יהיה כמעט אינסופי, ירד מחירה למינימום מצחיק (במונחים של היום). בתנאים אלה אין חשש (של "ירוקים") שיזם עלול לבנות באזור כפרי שליו גורד שחקים. העניין פשוט לא כדאי – הוא לא יוכל להתחרות ביזמים שיציעו בתים צמודי קרקע זולים בסביבה. בנייה לגובה יקרה וכדאית רק בלב אזורי הביקוש בעיר. הרשות המקומית תצטרך להתאים את תשתיות המים והביוב באזורי ביקוש מוגבר (כלומר, במרכזי הערים). 

מרחק בין בניינים בעיר

כיום התב"ע מחייבת מרווח של לפחות 3 מ' מגבול המגרש. בהעדר תב"ע לא תהיה מגבלת מרווח בין בניינים. המרווח בין בניינים יהיה נתון לשיקולם של בעלי שני המגרשים הסמוכים. בהעדר מגבלת בנייה לגובה תפחת התועלת הכלכלית המופקת מניצול מלא של שטח המגרש, עד הסנטימטר האחרון. בנייה עד גבול המגרש מחייבת את היזם לבנות קיר אטום בצד שגובל במגרש השכן (אף אחד לא יקנה דירה עם חלונות צדדיים כאשר יש סיכון שייחסמו בעתיד על ידי קיר שייבנה במגרש השכן). לכן, אם יסתבר ליזם שהצרכנים מעדיפים דירות עם מספר כיווני אוויר הוא יהיה חייב להשאיר רווח נאות מגבול המגרש כדי שימצאו קונים לדירות. במקרה "הגרוע" ייתכן שבאזורים מסוימים יהיו בניינים מחוברים לגוש אחד (בין רחוב לרחוב) – סגנון בנייה שקיים ברוב הערים הגדולות במערב החל מרומא וכלה בניו-יורק (ואפילו בדרום תל אביב...). לא נורא. 

העדר רגולציה על מרחק בין בניינים יחייב בעלי מגרשים סמוכים להגיע להסכמה על המרחק של שני הבניינים הסמוכים מגבול המגרש. כאשר אחד מהשניים ירצה לבנות על המגרש שלו הוא יצטרך להחליט אם לשמור מרחק (3 מטרים כיום) מגבול המגרש או לנצל את מלוא המגרש, עד קצהו, לבניה. ניצול מלוא המגרש יאלץ אותו לבנות קיר אטום בקו התפר עם המגרש הסמוך כי שום קונה לא יסכים שיהיו שם חלונות או מרפסות שעלולים להיחסם בעתיד על ידי בנייה במגרש השכן. שמירת מרחק בין בניינים צריכה להיות בהסכמה הדדית. הסכמה זו תושג רק אם מתברר לשני הצדדים כי קונים פונציאלים סולדים מדירות עם שני כיווני אוויר בלבד. במקרה זה, היזם הראשון שמתכוון לבנות "יאיים" על שכנו ויאמר לו: "אני מתכוון להתרחק בבניה מגבול המגרש רק אם גם אתה תתחייב לכך בבנייה עתידית שלך. אם לא תתחייב עתה, אזי אבנה כבר עכשיו קיר אטום בדיוק על גבול המגרש. בעל המגרש השכן יפסיד אם לא יסכים. 

שינוי השימוש בבניין משותף קיים 

לא תהיה מניעה חוקית להוסיף קומות לבניין ככל שהדיירים יחפצו, לא תהיה מניעה חוקית לאפשר שימוש בדירות כמשרדים, קליניקה לרופא וכדומה. גם להיפך: בבניין משרדים ניתן יהיה להכשיר דירות מגורים, או מלונאות. לא יהיה צורך בהיתר מראש או במעורבות אחרת של השלטון. המגבלה היחידה תהיה ההסכמה בין בעלי הדירות בבניין שהוא רכוש משותף. די יהיה ברוב רגיל (או רוב מיוחס "מתון" – 60%) של בעלי דירות כדי לאפשר שימוש שונה מהקיים. הסכמה כזאת משמעותה שינוי בתקנון הבית המשותף. שינוי כזה ירשם בטאבו כדי שכל רוכש דירה עתידי בבניין ידע על כך. יוזמה לשינוי, בהסכמת רוב הדיירים, משמעותה שיש בשוק ביקוש לשימוש החדש – יותר מאשר לשימוש הקיים. לדוגמה: אם במרכז העיר נוצר מחסור במשרדים, יעלו מחירי השכירות למשרדים ויהיה כדאי יותר להשכיר דירות לשימוש משרדים מאשר למגורים. במקרה זה, רוב בעלי דירות יראו ברכה ברכושם אם ישכירו אותו כמשרד ויענו כך לצורך בשוק, שימוש יעיל מאשר המשך השימוש כדירת מגורים. כמובן שבאזורים אחרים בעיר יתכנו שינויים בכיוון ההפוך – ממשרדים למגורים. 

הסתרת נוף

נתייחס ל"נוף" במשמעותו הרחבה – כולל אור שמש, רוח-ים וכדומה. נניח שורת בניינים על שפת הים מהם נשקף נוף ים פתוח. האם הנוף לים הוא קניינם של בעלי הדירות? האם הוא חלק בלתי נפרד של הדירה שרכשו? 

נוף, משב רוח, אור שמש, רמת שקט – הם משאבי סביבה מוגבלים. אי אפשר להבטיח אותם לכל דירה ובוודאי שלא באותה מידה וגיוון. הביקוש להם ומוגבלותם הופכים אותם למוצר סחיר בהקשר של נדל"ן. זמינותם, או העדרם, משביחה או גורעת מערך נכסים. כאשר נבנה הבית הראשון בעיר מול הים, לא היה לנוף הים ערך כלכלי כי היצע הנוף היה גבוה מהביקוש. כאשר רצועת החוף התמלאה והתחילו לבנות את שורת הבניינים השנייה, נוצר ערך לנוף ומחיר בתי השורה השנייה, ללא הנוף, היו נמוכים יותר. 

נוף ניתן להפוך לקניין פרטי רק כאשר יש הסכם חוזי בין שני צדדים שמבטיח חוזית את הנוף. לדוגמה, יזם שמפתח קרקע הגובלת בנוף ומחתים בחוזה המכר את כל הקונים על איסור להגביה את הבניינים בשכונה למשך 20 השנים הבאות. כך יהיה הנוף, חלק מקניינם של רוכשי שורת הדירות הראשונה, וגם של רוכשי דירות הגג בבניינים הפנימיים. כל יתר תושבי השכונה התחייבו מראש, ומרצונם החופשי, למגבלה זו ואינם רשאים להפר אותה (על ידי תוספת קומות לבניין). התחייבות הדדית זו היא בין דיירי המתחם ולא מחוצה לו. אם בעתיד יקום מיזם של אי מלאכותי בים, מול השכונה, הוא לא יהיו כפוף להסכם השכונתי. תושב השכונה שקנה "דירה עם נוף" ידע מראש שבעתיד הרחוק, כאשר הטכנולוגיה והתנאים יבשילו, ייתכן שייבנה אי בלב ים אשר יישנה את הנוף. נוף, אם כך, שייך זמנית לאלה שמוכנים לשלם עבורו. נוף אי אפשר "לגזול" או "להעלים". לנוף יש מחיר-שוק – זוכה בו בעל ההצעה הגבוהה ביותר. הנוף קיים תמיד ובסך הכול מחליף ידיים. זו הסיבה שמחירי דירות באזורי ביקוש מתייקרים ככל שהקומה גבוהה. הסיכוי לזכות בנוף פתוח והמרחק מהמולת הרחוב שווים כסף. אך אם בסמוך לבניין בן 30 קומות יקום מגדל של 60 קומות – יוסתר חלק מהנוף לדיירי הבניין הראשון, אך 30 הקומות הנוספות במגדל החדש יזכו לנוף – הנוף החליף ידיים. לדיירי הבניין הראשון יש אפשרות להבטיח לעצמם את הנוף רק על ידי רכישת המגרשים שבינם לבין הנוף הפתוח כדי למנוע בנייה גבוהה. זהו מחיר השוק של אימוץ הנוף עבורם. האם יסכימו לשלם את המחיר? הניסיון מלמד שקל יותר להגיש התנגדות לעירייה כדי לפגוע בזכויותיהם של השכנים בקרקע שבבעלותם... 

שינויים בנוף הם סיכון שכל רוכש נכס צריך להביא בחשבון, בדיוק כמו אזרח שרוכש דירה בקומה ראשונה של בניין, יודע שבעתיד יבנו בניין גבוה במגרש הריק הסמוך שיסתיר לו את אור השמש. המחיר שמשלמים עבור הדירה מביא בחשבון שינויים אפשריים בנוף. מי שקונה דירה בקומה ה-40 חשוף פחות לסכנת שינוי הנוף, אבל משלם בהתאם. 

מגבלות בנייה שמתיימרות "לשמור" על הנוף הנשקף אינם "שומרות על הנוף" אלא מקפיאות מצב קיים לטובת דיירים ותיקים. הקפאת מצב קיים מקטינה את היצע הדירות ומייקרת אותן. תקנות כפויות אלה גורמות להעשרה של בעלי נכסים קיימים על חשבון רוכשי דירות חדשים שנכנסים לשוק. פגיעה שוטפת ברמת חייהם בגלל האילוץ להקצות חלק גדול יותר של הכנסתם החודשית לטובת מימון פתרונות דיור (שכר דירה או משכנתא). 

צפיפות בניה 

ערים גדולות מהוות לעיתים קרובות מקור משיכה לתושבי הפריפריה מסיבות שונות כגון: זמינות מקומות עבודה, מרכזי השכלה, מוסדות לימוד, מקומות תרבות ובילוי ולעיתים – פשוט, העדפה של אורח חיים עירוני תוסס. הטענה הרווחת היא שהנהירה "הבלתי מרוסנת" אל העיר תגדיל את הצפיפות לרמה בלתי נסבלת. לכן, על הרשויות להגביל את מספר הדירות שמותר לבנות בכל בניין ולחייב כל דירה בשטח מינימאלי. 

הטענה מייחסת לציבור רוכשי הדירות (או השוכרים) רפיון-שכל ומניחה שהחוכמה מתרכזת אצל מספר פקידי ממשלה ועירייה – הם יודעים כמה זה "צפוף". צפיפות היא בהחלט תחושה סובייקטיבית – יש שיחושו שלא בנוח בבניין המכיל 20 דירות, אחרים יחושו נוח מאד במגדל שמאכלס 400 דירות. כל אחד שוקל לפי העדפותיו ומוכן לשלם מחיר בהתאם. 

מגורים וסביבת מגורים הם מוצר סחיר, וכמו כל מוצר אחר בשוק הם כפופים לחוקי ההיצע והביקוש. בהעדר מגבלות על מספר יחידות הדיור ושטחן, יגדל מספר הדירות במרכזי הביקוש, ויקטן שטחן בגלל מחיר הקרקע הגבוה. עד כמה אפשר להקטין שטח דירה? התשובה פשוטה: עד לשטח המינימאלי לו עדיין יימצא קונה. כמה דירות צריכות להיות בבניין על מגרש בשטח של 1000 מטרים מרובעים? כמספר הקונים שמוכנים להשקיע מכספם בדירות בבניין. פשוט. לאיזה גובה יצמח הבניין? עד לגובה שהיזם מניח שימצאו די קונים שישלמו את מחיר הקומה הגבוהה המתייקרת. בהעדר חוקי שטח וצפיפות, יצמחו בעיר מגוון בניינים בעלי צפיפות שונה ומספר דירות שונה לשטח מגרש זהה. כל אזרח יקנה לפי העדפותיו והאמצעים העומדים לרשותו. 

כיום אסור לבנות "צפוף" ואסור לבנות "גבוה מידי" ואסור לבנות "בשטח קטן מידי". לכן, יזם שמצליח לקבל אישור חריג מהעירייה זכה בפיס. רווח בטוח. אבל כאשר לכולם תהיה הרשות לבנות לפי דרישות שוק הקונים – הרווח יפסיק להיות בטוח. קבלן לא יבנה צפוף וגבוה רק בגלל שאין איסור על כך, כי גם על מתחריו אין מגבלות. היזמים יצטרכו לבחון היטב את דרישות השוק בטרם בנייה. 

ה"צפיפות" צריכה להיקבע על ידי חוקי ההיצע והביקוש ללא מעורבות השלטונות. בתחום ליבת-הביקוש, מרכז העיר, הצפיפות תעלה, שטח הדירות יקטן, מחיר מטר מרובע יתייקר וגובה הבניינים יעלה כדי לנצל את השטח הקרקע באופן מקסימאלי. אם תהיה בנייה "צפופה" בלב העיר, אז במעגל המרוחק יותר תהיה בנייה מרווחת, ויותר שטחים ירוקים. "צפיפות" בלב העיר משמעותה גם פחות נסיעות ושימוש ברכב מצד אזרחים שמעוניינים לעבוד או לבלות במרכז, אך נאלצים לגור רחוק ממנו. 

החוק שמגביל "צפיפות" מול ביקוש גואה, מייקר את מחירי הדיור – הרבה מעבר למחירים שהיו נקבעים על ידי השוק, אילו לא הופרע בסיפוק הביקוש. חוק הכלים השלובים פועל והיוקר "נגרר" לפריפריה. אם אין היצע מספיק במרכז העיר אז חלק מהביקוש נודד למעגלי היישובים הסמוכים ומייקר דירות גם שם. 

ומה על פגיעת "הצפיפות" באורח החיים של תושבי הסביבה הוותיקים? אין מתפקידה של המדינה להבטיח חסינות משינויי סביבה ואורח חיים. אי אפשר היה להבטיח, לפני 100 שנים, לתושבי השכונה הוותיקה בפתח תקווה ש"אוטומובילים" לא יכנסו לשכונה, אלא אך ורק כרכרות עם סוסים. אי אפשר היה להתחייב בשנות החמישים לתושבי ראשון לציון כי יתעוררו לעד עם ריח פריחת ההדרים בפרדסים. שינויי סביבה עירוניים הם איטיים ונמשכים שנות דור. אזרח שמוצא עצמו מקץ 40 שנה גר בסביבה שהשתנתה, רשאי לעבור לסביבה אחרת שמזכירה לו את שכונת נעוריו. אין הוא רשאי לכפות מגבלות על שכניו שנענים לביקוש הגובר במרכז העיר ומוכרים את ביתם ברווח, לטובת גורד שחקים. כאשר יהיה מסחר חופשי בקרקעות, וללא מגבלות בנייה – "הצפיפות" באזור המבוקש תגדל עד לרמה הנסבלת על ידי התושבים. אם "הצפיפות" תחרוג מקו דמיוני זה תתחיל נטישה שתאזן את הביקוש. הנטישה תאותת שמחיר הצפיפות מבחינת איכות חיים וכסף אינה לטעמם של התושבים. כך מכתיב השוק "תקן" שמתאים בדיוק לדרישות האזרחים. 

ייתכן מצב שבו תושבי רובע מגורים באזור מבוקש יחליטו ברוב מיוחס על תכנית רובע מוסכמת (תר"מ) שמגבילה את הצפיפות וגובה הבניינים. בהנחה ששוק הדירות סביבם "בוער", בחירתם מרצון במגבלות בנייה בשכונה, תדרוש מהם מחיר יקר שיתבטא בויתור על חלק ניכר מפוטנציאל הערך הטמון בדירותיהם. בעוד תושבי האזורים האחרים מוכרים תמורת תשלום גבוה את הבניינים הנמוכים ליזמים שמקימים גורדי שחקים, הם נשארים עם בתיהם הנמוכים ללא אפשרות למכור (מגבלה שבחרו בה מרצונם). תושבי הרובע המוגבל בוחרים לשלם מחיר גבוה תמורת אורח חיים אותו הם מעדיפים. ייתכן שבעתיד, כאשר פוטנציאל הרווח יהיה גבוה מאד, גם הם "יישברו" וישנו ברוב קולות את התר"מ. 

תפקידן העיקרי של הרשויות במשחק זה הוא לוודא שתשתיות המים והביוב ויתר השירותים הציבוריים עומדים בנטל, ולהרחיבם אם יש צורך. 

שכונות וילות ובניה צמודת קרקע

באזורי בנייה נמוכה, צמודת קרקע, יהיו כל תושבי הרובע חתומים על תוכנית רובע מוסכמת שאוסרת, לדוגמה, על חלוקת המגרש ובנייה של יחידה נוספת, איסור בנייה לגובה, דרישה למרחק בנייה מינימלי מגבול המגרש, איסור על פעילות אחרת ממגורים, איסור הצבת שילוט מסחרי ואפילו איסור על הקפת הבניין בחומת אבן. יתכנו שכונות אחרות עם מגבלות או היתרים שונים. 

בהתקרב מועד פקיעת התר"מ, יוכלו רוב התושבים להחליט על הארכה לתקופה נוספת. כך, לדוגמה, יובטח לתושבים שלא ייבנה בשכנותם מגדל מגורים במקום הווילה של השכן. אך אם מרכז העיר יתפתח לכיוון שכונת הוילות, והביקוש לדירות ירקיע שחקים – תגדל הכדאיות לבעלי הוילות למכור את המגרש לבנייה גבוהה. ביקוש מוגבר יגרום למסה קריטית של בעלי וילות שיהיו מעוניינים לממש רווח ולמכור את המגרש, עליו בנויה, הווילה לבנייה גבוהה. הם יוכלו לעשות זאת רק עם תום תקופת ההקפאה של 20 השנים, או לפני כן, ובתנאי שיהיה רוב מיוחס לכך בשכונה. שווי הנכסים יתאים עצמו לדרישות השוק, באיטיות, שתמתן פגיעה חדה אפשרית בדיירים הנמנים עם המיעוט המתנגד לשינוי הצפוי. מועד פקיעת התר"מ, לאחר 20 שנה יאפשר די זמן לאזרח שחושש מהשלכות שינויים על רכושו לעבור לאזור אחר. מנגנון זה יבטיח את התפתחות העיר בהתאם לצרכים אובייקטיבים ללא צורך בוועדות, משכורות לפקידים, התנגדויות ובתי משפט. 

מצוקת חניה ותקני חניה

"מצוקת חניה" אינה מכת טבע אלא יציר הרגולציה הביורוקרטית שמערימה קשיים על הקמת חניונים. ברוב הערים הגדולות יש מחסור במקומות חניה אך הרשויות אינן מאפשרות לשוק לספק את הביקוש. נהפוך הוא, מידי פעם עולה הצעה להטיל "פיקוח" על מחירי החניונים. מנגנון המחירים הוא שמסמן ליזם היכן כדאי להשקיע בהקמת חניון (כלומר, היכן ממוקדת המצוקה), אך כאמור, המנגנון אינו מביא תועלת כי אין דרך מעשית, לדוגמה, להרוס בניין מגורים ולהקים תחתיו חניון רב קומתי ותת-קרקעי למאות מכוניות. בעידן החדש יזם לא יזדקק לאישור הרשויות כדי ליזום השקעה בחניון. הרשות המקומית לא תכתיב תקנים. אם יזם יגלה פלח שוק של אזרחים שאינם נוהגים ברכב הוא יוכל להציע להם דירות מוזלות ללא חניות צמודות (לדוגמה: קשישים שמעדיפים לגור בלב העיר ללא רכב). או להיפך: עבור אוכלוסייה אחרת יבנה בניין עם 3 חניות לכל דירה, אם יש לכך ביקוש. ייתכן שבבניין משרדים חדש הקרוב לתחנת הרכבת, יסתפק היזם בחניון מצומצם. לעומת זאת, אם יבנה כך בניין משרדים בלב העיר, יגדל הסיכון העסקי – היזם יתקשה לשווק את המשרדים. סביר שיבנה חניון תת-קרקעי ענק. היזם יחליט כמה חניות יוצמדו לכל דירה או משרד. באזור עם מצוקת חניה כדאי יהיה להסב בנייני מגורים או משרדים לחניונים. לא יהיה כמובן צורך בהיתר מיוחד לשם כך, ובתנאי שהתר"מ יאפשר זאת. 

סילוק שפכים 

בניה גבוה וצפופה במרכזי הערים, בלב אזורי הביקוש, ייצור לחץ על צנרת המים והביוב הקיימת שמותאמת לצפיפות קטנה יחסית של תושבים. התאמת התשתיות להיקף האוכלוסיה היא מהתפקידים המעטים שנותרו לרשויות המקומיות בעידן החדש... עירייה שמשופעת בהכנסות ארנונה, כתוצאה מריבוי תושבים, לא תתקשה להכפיל ולשלש את קיבול מערכת הביוב. 

מימון תשתיות ציבוריות בבניה חדשה

יזם שבונה פרויקט שמצריך התאמת תשתיות תחבורה, ביוב, מים וכדומה ישא במלוא העלויות. לדוגמה: אם בגלל ייזום פרויקט גדול, יתעורר צורך לשדרג את קוטר צינור הביוב העירוני הראשי – ישא בכך היזם. ייתכן שיזם יידרש להפקיד סכום מסוים בקרן סגורה שתשמש בעתיד אך ורק למימון פתרון זה. 

אזורי תעשיה

מפעל תעשייתי הדורש שטח רחב, גישה למשאיות, ואולי גם אפשרות לפליטת עשן ורעש לא יוכל בעידן החדש לקום באזור מגורים שקט. הסיבה לא תהיה התב"ע שאיננה, אלא יוקר הקרקע באזור המגורים והחשש מפני תביעה משפטית על מטרד. בעידן החדש לא תהיינה סובסידיות או מענקים ממשלתיים לתעשייה וגם לא הגנה מיבוא מתחרה. מפעלים יאלצו להתחרות ולחסוך בעלויות. שום תעשיין לא יבזבז את כספו ברכישת קרקע יקרה במרכז העיר – העדפתו תהיה אזור תעשייה מרוחק, קרקע זולה ותשתית מתאימה לתעשייה עם גישה נוחה לאמצעי תובלה ושילוח, אחרת לא יוכל להתחרות במפעלים אחרים שיקומו באזורים אלה. 

עם צמיחת העיר, ייתכן שמפעל תעשייה, שהיה לפני עשרות שנים מחוץ לעיר, ימצא עצמו מוקף בבנייני מגורים. בעלי המפעל ימהרו להעביר את המפעל לאזור תעשייה זול וימכרו את הקרקע שהתייקרה לשימושים עירוניים ללא צורך בתהליכי שינוי ייעוד. 

כיום, אם מפעל בלב רמת גן רוצה לעבור לאזור קריית גת ינהלו בעליו מו"מ במשך שנים עם עיריית רמת גן על אחוזי הבנייה שיקבלו על המגרש שייפנו. במקביל, יתנהל מו"מ עם משרד המסחר והתעשייה ומשרד האוצר על גובה המענק לו יזכה המפעל אם יואיל לעבור לקריית גת... 

אזורי משרדים 

באזורי משרדים ותעשייה יתבטלו באופן מיידי התוכניות והמגבלות על גובה, צפיפות, גודל משרד מינימלי, תקני חניה וכדומה. יזם שירצה להסב, לדוגמה, בניין משרדים למגורים לא יזדקק לאישור כלשהו. עליו לעמוד בתקני בטיחות, להציג פוליסת ביטוח מקיפה לתקופה ארוכה ולעמוד ביתר הדרישות לקבלת היתר בנייה אוטומטי. יזם שירצה להקים וילה באזור משרדים – שייבנה, אם הוא סבור שיימצא קונה. "הבעיה – שלו". יזם שיקים בניין משרדים ללא חניון – שיבנה, הוא שם את כספו על קרן הצבי.

שכונות מצוקה 

שכונות מצוקה (או פשוט יותר – שכונות עוני), הם אזורי מגורים בהם מתרכזת אוכלוסייה בעלת הכנסה נמוכה. הואיל ובכל חברה ובכל צורת משטר, יהיה חלק מהאוכלוסייה עני, הרי שתמיד צפויים להיות אזורים עם ריכוז גבוה יותר של עניים. נרחיב על כך בפרק סעד ורווחה. השאלות הרלוונטיות לפרק זה – האם אוכלוסיית שכונת העוני קבועה? כלומר, מה הסיכוי להיחלץ מהשכונה; והשאלה השנייה – האם שכונת העוני צריכה תמיד להיות במקום קבוע גיאוגרפית בעיר, או שמיקום השכונה בעיר ישתנה במשך השנים עם התפתחותה. 

נדידת שכונות העוני כתוצאה מלחצי השוק

שכונות עוני בעידן החדש תהיינה מצומצמות בזכות העלייה המתמדת ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה. מיקומן בעיר ישתנה לאורך שנים. השכונות ממוקמות כיום במרכזי הערים, בהן הקרקע יקרה. בהעדר מגבלות בניה, ייווצר לחץ מתמיד מצד יזמים, לרכוש קרקעות מיושביהם ולבנות תחתם בניינים חדשים. השוק ידאג לפינוי-בינוי. אזור אחר וזול בעיר יהפוך בהדרגה לשכונת עוני. 

שכונת התקווה ושכונת הארגזים בתל-אביב היו מפונות מזמן על ידי יזמים. אילו לא היו מגבלות של תכנון ובניה, אילו הקרקעות היו פרטיות, ופוליטיקאים לא היו מעורבים בתהליך. אילו לא חלו איסורים (כגון "שינוי ייעוד") – יתכן שהאזור היה הופך כבר לפני עשרות שנים לאזור תעשיה זעירה, ואחר כך אולי לאזור משרדים והיי-טק. יתכן שקבלני בניה למגורים היו "מכרסמים" אט אט בשכונות אלה באמצעות בנייה גבוה למגורים – מגבולות השכונה – פנימה. ללא צורך להכריז על אזור באופן רשמי כ"אזור פינוי בינוי". 

נדידת התושבים משכונת העוני 

שכונות עוני בערים הם הכרח המציאות בדיוק כמו שכונות יוקרה. אי אפשר "לפתור את בעיית שכונות העוני" כפי שאי אפשר "למגר" עוני יחסי. השאלה אינה מי גר בשכונה אלא כמה זמן שוהה משפחה בשכונה עד שהיא מצליחה לעבור לאזור טוב יותר (וכמובן, עני "חדש" תופס את מקומה בשכונה). שכונות עוני הכרחיות; מגורים בשכונה נותנים פיתרון לאנשים שזקוקים לדיור זול. בשכונה גם מתרכזים ספקי שירותים שמוכרים מוצרים ושירותים במחירים נמוכים יותר מאשר באזורים אחרים בעיר (כגון חנויות עם מוצרים "יד שנייה"). כך מסייעת השכונה לעניים חרוצים לחסוך בהוצאות שוטפות, ובעזרת החיסכון, שמצטבר עם הזמן, לשפר את מצבם. בעידן החדש, החופשי ממעורבות הפוליטיקאים, רמת החיים של האוכלוסייה תעלה באופן קבוע ומהיר ולכן שכבת העניים (עוני מוחלט, לא יחסי) תהיה מצומצמת. רוב דיירי שכונות העוני יהיו זמניים. הסיכוי להשתחרר מהעוני רב ומהיר יותר במשק חופשי. העניים יהיו בעיקר מהגרים (עולים חדשים ועובדים זרים) אך גם לדוגמה, אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות ומנטליות חסרי משפחה תומכת, או אנשים בשפל כלכלי זמני. 

שימור בניינים ישנים - ללא הפקעת זכות הקניין 

כמעט בכל עיר שמכבדת עצמה יש מחלקה לשימור בניינים ישנים. המחלקה מחליטה על "רמת השימור" כלומר על רמת ההפקעה של זכות הקניין מידי בעלי הבניין... בניין בעל דרגת שימור גבוהה אסור להרוס ואסור לבנות תחתיו בניין מודרני. במקרה הטוב, מוטלים על בעלי הבניין ההיסטורי, קנסות כבדים בצורת מגבלות חמורות, הנחיות שיפוץ ושימור מחמירות. מלאכת הבנייה או השיפוץ מתייקרת ומתארכת. 

ייתכן שראוי לשמר בניינים בעלי ערך היסטורי או אחר; אך החלטה אינה צריכה להתקבל ע"י פקידי עירייה, מוכשרים ככל שיהיו. ובוודאי שלא להתבצע בדרך של הפקעה בכוח של רכוש פרטי. 

הדרך לשימור מבנים, היא באמצעות עמותה שתרכוש בניינים הראויים לשימור לדעתה, במחירי השוק, מבעליהם. העמותה תמומן מתרומות אותו ציבור שרואה חשיבות בשימור מבנים. מספר הבניינים שישומרו יעמוד ביחס ישר לאמצעים העומדים לרשות העמותה. במילים אחרות – ביחס ישר למספר המזדהים עם חשיבות השימור. אם העמותה תגייס מעט אמצעים, סימן שהנושא אינו כה חשוב לדעת רוב האזרחים ויירכשו רק הבניינים החשובים ביותר לשימור. העמותה גם תשפץ, תתחזק ותשכיר את הבניינים לשימור. שכר המנגנון, המועסק כיום, ומחיר השימור לא יוטלו על משלם המסים. ייתכן שיש אוכלוסייה שתהייה מוכנה לשלם שכ"ד גבוה יותר עבור מגורים בבניין לשימור משופץ ויפה. ייתכן שקיימים קוני דירות שמוכנים לשלם תוספת מחיר עבור רכישת דירה בבניין לשימור ומוכנים להתחייב הדדית, במסגרת תקנון הבית, על תחזוקה מיוחדת של הבניין לשימור. השימור יעשה ויראה ברמה גבוהה ולאורך זמן. 

המחלקה לשימור מבנים – מרשם לשיתוק העיר ולהתייקרות הנדל"ן 

כמו כל מחלקה ביורוקרטית, כך גם "מחלקת השימור" צריכה לפרנס את עצמה, לגדול ולספק תעסוקה לפקידיה ועובדיה... כך גדל התמריץ להכריז על מספר גדל והולך של בניינים כבעלי "ערך היסטורי" – כאן גר הסופר המפורסם, שם הכריזו על ייסוד "תנובה" ובניין אחר מייצג קונספט בארכיטקטורה. עד שנת 2003 הוכרזו בתל-אביב, לדוגמה, כ- 1500 בניינים לשימור. השימור גורע שטחי בניה בעיר וכך גורם לייקור יתר השטחים ומהווה למעשה מס על האזרח. 

השימור הוא מס על בעלי הבניינים (בנוסף לאפקט המיסוי על האזרח הנובע מייקור דירות אחרות בגלל הקטנת ההיצע). שווי הבניין המשומר נמוך יותר בגלל עלויות השיפוץ הגבוהות (במקרים בהם שווי הבניין המשופץ עולה - הרי שאין צורך בחוק. התמריץ הכלכלי היה משמר את הבניין). גם כאן, כמו בתחומים אחרים של מעורבות ממסדית, פועל "אפקט השחיתות והביורוקרטיה": פקידי מחלקת השימור מחליטים על מי תופעל הגזרה ובאיזה עוצמה תוטל... קל לנחש שיש אזרחים מסוג א' ואזרחים מסוג ב'... כמובן שלא כל ארכיטקט רשאי לתכנן שימור ולא כל קבלן מוסמך לבצע עבודת שימור... מי מחליט מי המאושרים?... 

מהפך המקרקעין הכפרי - המרחבים שמחוץ לעיר

עיקרי המהפך 

המהפך מתבסס על שני שינויים: האחד יגדיל את חופש האזרח להשתמש ברכושו הפרטי כראות עיניו (ובתנאי שאינו יוצר מפגע אקטיבי כלפי רכוש שכנו). השני יגדיל את היצע הקרקעות הנסחרות בשוק פי כמה. שילוב המהפך במקרקעין הכפרי עם מהפך המקרקעין העירוני יוזיל באופן ניכר את עלויות הדיור ויעלה את איכות החיים ורמת החיים בישראל. 

ביטול מרבית האיסורים לשימוש במקרקעין ישמוט את המצע שמזין שחיתות רבת-היקף שמלווה את ענף המקרקעין. לא יהיה צורך בקשרי הון-שלטון בעסקי מקרקעין ועשרות אלפי ישראלים הגונים, שהפכו לעבריינים בעול כורחם במערכת הקיימת, יחדלו מלחיות בשקר תמידי ויחזרו להגדרה של אזרחים ישרים: 

סיווג מחדש של השימוש בקרקעות:

קרקע לשימוש פרטי: תבוטל האבחנה הקיימת בין קרקע חקלאית, בניה, תעשיה, מסחר, תיירות וכדומה. הכול מותר, אלא אם קיימת הסכמה חוזית מוקדמת (תר"מ - תוכנית רובע מוסכמת) בין תושבי האזור שקובעת מגבלות לשימושים במתחם.

מרחבי שמורות טבע: אזורים שיוגדרו כשמורות טבע ישארו בבעלות המדינה (נחלים, אגמים, עתיקות וכדומה). בשמורות טבע תותר רק בניה תומכת תיירות (שבילים, בתי מלון, אזורי מחנאות וכו').

מתחמי תשתיות ציבוריות: תוואי כבישים, מסילות ברזל, צנרת מים חשמל וגז. קרקעות אלה ישארו בבעלות המדינה.

אזורי ממשל: קרקעות תפוסות על ידי מחנות צבא, שטחי אימונים, מכוני מחקר ומפעלים בטחוניים כגון קמ"ג בדימונה, בנייני ממשלה ורשויות מקומיות.

כל יתר הקרקעות שלא נכללות בקטגוריות אלה יופרטו, יירשמו בטאבו בבעלות מלאה של הרוכשים שיוכלו לעשות בהם את השימוש היעיל בעיניהם. 

לכאורה - סיבוך ללא מוצא 

מרבית קרקעות המדינה נמסרו למתיישבים על ידי המדינה או הקרן הקיימת, ללא תמורה, כדי שיעבדו את האדמה. משיקולים שנסקרו, האדמות לא הועברו ישירות למשפחת המתיישב אלא דרך גופים מתווכים: תנועות ההתיישבות המפלגתיות והאגודות (מושבים וקיבוצים). המתנה לא נרשמה בטאבו בבעלות המתיישב ולא בבעלות המתווכים, אלא נשארה בבעלות המדינה. זכויותיו הקנייניות של המתיישב עצמו בקרקע מעולם לא הוגדרו ("בר רשות"). 

אין כיום חילוקי דעות שלמתיישבים יש זכויות כלשהן בקרקע, מן הטעם הפשוט שהם מחזיקים בהן מזה שניים-שלושה דורות. קרקע שאין עליה תביעת בעלות פרטית ישירה אחרת. 

הויכוח על הפשרת קרקעות חקלאיות לבניה התחדד מהרגע שהתחילו לדבר, בכורח המציאות הכלכלית. ערך הקרקעות עלה ועיקר הויכוח נסב על המפתח לחלוקת תוספת הערך בין המדינה למתיישב. 

במדינה סוציאליסטית שבה עשרות סקטורים מקורבים קיבלו מתנות מהמדינה אין דרך להחזיר את הגלגל אחורה. המתיישבים החקלאיים (קיבוצים ומושבים) קיבלו קרקעות חינם, תעשיינים קיבלו מפעלים חינם, משפחות אצולה קיבלו זיכיונות ייצור, שיווק ויבוא בלעדיים, קואופרטיבים לתחבורה קיבלו מונופולים, מלונאים זכו לבתי-מלון במתנה וקבוצות שכירים חזקות זכו לזכויות-עושק בחסות החוק. הרשימה ארוכה. 

אין דרך מעשית לחשב כמה ומי קיבל. הטענות של גופים כמו הקשת המזרחית המופנות נגד "מתנות" להתיישבות צריכות להיות מופנות נגד משטר החלוקה הסוציאליסטי ששלט במדינה. משטר שהם רוצים להנציח אך רק להטות אותו לכיוון אחר. 

נובע מכך שכל החלטה כיצד לחלק את הקרקעות שבבעלות אף אחד ("המדינה") – בין המדינה לבין המתיישבים תהיה שרירותית. אין בנמצא פתרון "צודק". 

את הקרקעות יש להפריט. אין זה מתפקידה של מדינה להיות בעלת קרקע אלא אם המגרש המסוים נועד לשרת מוצר ציבורי (כביש, מדרכה, גינה, מחנה צבאי וכדומה – ראה הרחבה בפרק הדמוקרטיה). חשיבות ההפרטה כה גדולה שהיא גוברת על הוויכוח כמה "מגיע" לקיבוצים ולמושבים. צריך להגיע לפשרה מהירה ושרירותית ולהפריט. 

בעידן החדש בו לא יהיו מגבלות שימוש בקרקע, תהיה ירידה דרסטית במחירי הקרקעות ועוקצו של הויכוח הנוכחי יוקהה. במצב הנוכחי, כל היתר בנייה שמאפשר הרחבת יישוב, הוא כרטיס זכייה בטוח בפיס. ברגע שלא יהיו מגבלות בנייה – לא יבנו בכל מקום אפשרי. פשוט משום שיסתבר שהביקוש לבנייה מוגבל – בדיוק כפי שמוגבל מספר הנעליים שאפשר למכור ומספר המקררים שמשפחה קונה. 

תוך מספר שנים (לא גדול) לאחר ההפרטה הראשונית – השוק יתאזן. האיזון יגיע אפילו אם ההפרטה תתבצע לפי המודל הקיצוני של רישום כל הקרקעות על שם המתיישבים, ללא הסתייגויות וללא תמורה. קרקעות יוצעו למכירה, יחליפו ידיים והבעלות תתפזר בסופו של דבר בין מאות אלפי משפחות בישראל. כולם ירוויחו מהוזלת הקרקע. 

הפרטת קרקעות הממסד ("המדינה") 

הפקעת הקרקע מידי הממסד הפוליטי

כ-93% מהקרקעות במדינת ישראל הן בבעלות ה"מדינה". המילה מדינה הוכנסה במרכאות כפולות הואיל והשאלה היא מי מפיק את התועלת מהקרקע ולא מי רשום פורמאלית כבעלים. קרקע היא משאב מסחרי שניתן להפיק ממנו רווחים; ורווחי עתק כאשר רק יחידי סגולה זוכים בהקצאה שמוגבלת בתוקף האיסורים הקיימים. השילוב של משאב יקר יחד עם שליטה פוליטית על צינורות המכירה (או החלוקה) יוצר מקור כוח פוליטי אדיר לאוחזים ב"ברז" וכן אינטרס פוליטי מובהק לשליטה במנהל מקרקעי ישראל. שחיתויות, הטבות למקורבים, קשרי הון-שלטון, ו"חריגה מנוהלים" מלווים צומת-כוח פוליטית זו מאז קום המדינה. לכן, למרות בעלות "המדינה" על רוב משאבי הקרקע – הבעלות המעשית היא בידי הממסד הפוליטי ולא בידי הגוף הערטילאי הנקרא "לאום". הפרטת הקרקעות משמעותה הפקעת הקרקע מידי הממסד הפוליטי. סילוק הפוליטיקה מתחום המקרקעין. 

מכירה פומבית לכל המרבה במחיר

כל הקרקעות שאינן שמורות טבע, אזורי ממשל או שטחי תשתיות ציבוריות – יימכרו. יופרטו. קרקעות שסמוכות למרכז הארץ יחולקו למגרשים קטנים (מספר דונמים למגרש); קרקעות שהן כיום חקלאיות יוצאו למכירה בגושים גדולים יותר וכך גם קרקעות באזורים מרוחקים. המכירה תהיה גלויה ופומבית ולכל המרבה במחיר. כל אזרח ישראלי יהיה רשאי לקנות וכך גם תושבי חוץ שזכאים לחוק השבות. כדי להפיג את חששם של אלה הפוחדים מהשתלטות עויינת על קרקעות ניתן לסייג את ההפרטה ולאפשר החרמת קרקע אם מאחורי הרכישה עומד אזרח מדינת אוייב, אזרח מדינה או יישות עויינת, או אזרח הקשור לגורם עויין. 

רוכשים יוכלו לחלק מגרשים גדולים לחלקים קטנים ולמכור אותם או לעשות בהם שימוש כרצונם. מאות אלפי ישראלים יוכלו להשקיע ברכישת מגרש בהתאם ליכולתם הכספית, אפילו אם היא מצומצמת. המסחר הער ושפע הקרקע ות הנסחרות, יחד עם ביטול רוב איסורי הפיתוח והבניה (ראה פירוט בתחילת הפרק) יוזילו את מחירי הקרקעות בישראל לרמות נמוכות מאד. 

הפרטת אדמות המושבים והקיבוצים

קיימת חשיבות עליונה להפרטת הקרקעות – לא החזרתן למנהל מקרקעי ישראל... הוצאתן מידי הממסד הפוליטי (הקרוי משום מה "לאום" והקרקע נקראת בטעות "קרקע לאומית" במקום "קרקע פוליטית") חשובה עד כדי כך שרצוי להתפשר עם דרישות הקיבוצים רק כדי לסיים את התהליך במהירות. הקרקע תימכר (לא תוחכר) למשקיעים פרטיים. חלק מהקרקע שיועבר לקיבוץ, יירשם כאמור כרכוש משותף של חברי הקיבוץ באופן אישי. בקרקע זו יוכלו לעשות כרצונם – גם לרשום כל תת-חלקה על שם חבר אחר. "האח הגדול" סיים את שליטתו בקרקעות!... אין רשם אגודות ואין אגודות שיתופיות. 

הליך הפרטת הקרקעות במושבים ובקיבוצים חייב להיות פשוט. מושגים כגון "דמי חכירה ראשוניים", "דמי היתר", "דמי הסכמה" ודומיהם יעברו מהעולם יחד עם התחשיבים שאיש אינו מבין. 

הקרקע במושב המשמשת למגורי המשפחה (השטח "הצהוב" ושטח "המחנה") תרשם בטאבו בבעלות מלאה של המשפחה, כך גם בקיבוצים. החלקות האחרות שבהיקף המושב, או הקיבוץ, שאמורות לשמש לחקלאות יוחכרו למושבניק הבודד או לקיבוצניק הבודד בחוזה חדש, אישי, לתקופה של 10 שנים בלבד. וזאת רק כדי ליצור הדרגתיות ברפורמה. לא תהיה מגבלה על אופי השימוש בקרקע זו. מייד לאחר חתימת חוזה החכירה ימכרו קרקעות אלה במכירה פומבית, כמו יתר קרקעות מנהל מקרקעי ישראל. הקונה ירכוש את הקרקע עם "דייר קיים" (המושבניק שחכר את הקרקע). ירצה המושבניק לרכוש בעצמו את החלקה – יצטרך להתמודד במכירה הפומבית. חקלאי שמתמחה בגידול רווחי כלשהו יוכל ביתר קלות לשכנע בנק, או מוסד מממן אחר, לעזור לו במימון רכישת הקרקע. חקלאים שלא ירצו או לא יוכלו לרכוש את הקרקע במסגרת המכירה הפומבית, תהיה תקופת החכירה מבעליה הפרטיים לתקופת מעבר לריכוך "המשבר". 

הפרטת הבתים בקיבוץ ובמושב

בתים בקיבוצים ובמושבים, כולל החצר המקיפה את הבית, ירשמו גם הם על שם הדיירים. קרקעות עליהן נמצאים מבנים משותפים בקיבוצים או מושבים ובכלל זה רפתות, לולים, מחסנים, ממגורות, מבני-מסחר או מבנים לשימוש אחר כלשהו ירשמו בטאבו כרכוש משותף של חברי הקיבוץ או המושב. הבעלות תהיה פרטית כאשר לכל אחד חלק יחסי ברכוש. ביצוע הרישום בטאבו יהיה מיידי וכל אחד יוכל לנהוג בחלקו כמנהג בעלים לכל דבר. למכור, למשכן, להוריש וכו' ללא צורך באישור מאף אחד.

ביזור הבעלות על קרקעות שתשארנה ציבוריות

גם בעידן החדש, מיעוט של הקרקעות יישאר בבעלות ציבורית. על חלקות אלה בנויים כיום מבני ציבור. הבעלות עליהן תבוזר באופן מקסימאלי. הקרקעות עליהן צומחות גינות ציבוריות תועברנה לבעלות העירייה המקומית, כך גם קרקעות הכבישים העירוניים. קרקע ממשלתית, עליה בנוי התיאטרון (או המוזיאון) תועבר לחברה או לעמותה מפעילת התיאטרון. 

קרקעות בהן עוברים כבישים בין-עירוניים יישארו בבעלות המדינה. ייתכן שבעתיד יימצא פתרון טכנולוגי שיאפשר מכירה או החכרה של כבישים אלה ליזמים פרטיים. גם בניין הכנסת בירושלים ובית הנשיא יישארו בבעלות המדינה... כל אלה, כמובן, דוגמאות בלבד ואין כוונה להיכנס לפרוט יתר. 

קרקע פרטית לתושבי עיירות הפיתוח

כל משפחה החוכרת דירה ממנהל מקרקעי ישראל בעיירת פיתוח תהיה לבעלת הדירה בטאבו. באופן זה ייווצר בסיס הון לכל תושב בעיירת פיתוח. נתמזל מזלן של עיירות הפיתוח וכמעט כולן מוקפות באזורים נרחבים שאינם בנויים. סביב העיירות יש שטחים חקלאיים נרחבים, אדמות טרשים, או אדמות מדבר. שטחים נרחבים אלה שייכים לרוב לקיבוצים ומושבים בסביבה ואינם חלק מהשטח המוניציפאלי של העיירה. לעיתים קרובות, גדולים השטחים שבבעלות הקיבוץ הסמוך משטח העיירה כולה... 

תחום השיפוט המוניציפאלי של העיירה יוגדל פי כמה. השטח הנוסף ייועד לתיקון חטאי העבר. השטחים החדשים יחולקו למגרשים גדולים יחסית של 750 מ"ר - 1000 מ"ר. כל משפחה שגרה בדירת שיכון ישנה תקבל מגרש. המשפחה תוכל לבנות על המגרש, או למכור אותו, תמורת פינוי דירת השיכון. בנייני הרכבת של שנות ה- 50 וה- 60 יהרסו בהדרגה והקרקע תימכר לבניה חדשה או לייעוד עירוני-ציבורי כגון מבנה ציבור או גינה פתוחה. פינוי-בינוי הדרגתי וטבעי. 

כך בהדרגה, ישנו עיירות הפיתוח את פניהן. "שיכוני הרכבת" חרפת התכנון הפקידותי המרכזי, יהפכו בהדרגה לשטחים פתוחים או למבנים פרטיים מודרניים. רוב התושבים יתגוררו בבתים פרטיים צמודי קרקע שייבנו כל אחד לפי צרכיו וטעמו. זוג צעיר יוכל, לדוגמה, לבנות בית בן 2 חדרים בזול ולהרחיבו עם הזמן... תוך מספר שנים יהפוך מרכז עיירת הפיתוח, היכן שפעם היו "שיכונים", לגינה ירוקה גדולה שסביבה מפוזרים אלפי בתים פרטיים! 

רפורמה זו בעיירות, הקרקעות הזולות, יחד עם תשתית תחבורה מפותחת ורכב זול ללא מיסוי, יהפכו את הנגישות למרכז הארץ לפשוטה. זה הפתרון לעיירות, כך תמחק המילה "פיתוח" – הן תהיינה סוף-סוף "מפותחות"...

מה עושים עם הכסף שיגויס ממכירת הקרקעות?

מיליארדי הדולרים שיגויסו ממכירת הקרקעות יושקעו אך ורק בתשתית תחבורה. המכירות הפומביות, השקופות והגלויות, יאפשרו קבלת מחירים מרביים עבור הקרקעות. סביר שקרקע במרכז הארץ תימכר במחיר גבוה מאשר קרקע באזור מרוחק יותר. אם כי, ההתחייבות להשקעת התמורה בתשתית תחבורתית תגרום להקטנת הפער במחירים בין המרכז לפריפריה. מחיר הקרקעות בישראל ירד באופן דרסטי. צניחת מחירי הקרקעות בשילוב יתר פרקי הרפורמה (ביטול רוב המסים, ביטול מגבלות בניה וכדומה) יוזילו משמעותית את מחירי הדירות וכדאי יהיה לחברות להשקיע בדיור להשכרה הואיל והתשואה על השכרה תעלה. לראשונה מאז שנות ה- 40 של המאה הקודמת... כדאי יהיה לבנות להשכרה!... וזאת, כמובן, ללא צורך בחוקים מיוחדים ל"עידוד השכרה"... אזרחים יוכלו בקלות לשפר את תנאי מגוריהם ולא יהיה צורך ב"זכאות" של משרד השיכון... 

משפחות רבות יוכלו להרשות לעצמן להשקיע, כחלק מחסכון המשפחה, בחלקת אדמה.

אזורי כפר וחקלאות

כאמור, כולן יהיו בבעלות פרטית ותבוטל האבחנה בין קרקע חקלאית, בנייה, תעשייה וכדומה. למי שכדאי לגדל עגבניות שיגדל; ולמי שכדאי לבנות – שיבנה. למרות זאת, סיווגי הקרקעות הנוכחיים יישארו בתוקף לתקופת-מעבר של כ- 10 שנים ויקבלו תוקף של תר"מ (תכנית רובע מוסכמת, ראה בתחילת הפרק) שיפקע בתום התקופה. 

תושבים באזורי כפר שירצו לשמר את אופי היישוב יוכלו אפילו להחמיר את מגבלות תוכנית הרובע המוסכמת. החלטת הרוב תאפשר שילוב מגבלות נוספות כגון הגבלת השימוש בקרקעות שסביב היישוב ובבעלות תושביו לחקלאות בלבד, איסור על רפתות, איסור השכרת מחסנים לגורמי חוץ ועוד. 

סוף ל"חכירות" ופרוק חברות השיכון הציבוריות

עשרות אלפי דירות ובתים פרטיים בנויים כיום על קרקע שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, החל מבתים משותפים במרכז ת"א, וילות ברמת-חן או בתים בדימונה. הדירות והבתים יועברו לקניין מלא של הדיירים וירשמו על שמם בטאבו, בבעלות מלאה. סוף ל"חכירות". "החברות המשכנות" כדוגמת "עמידר" יפורקו ויסגרו – הדירות שבבעלותן יועברו לבעלות הדיירים שישלמו את עלות הרישום בטאבו בלבד. ההליך יהיה פשוט: רישום מיידי בטאבו לאחר הוכחה שלמבקש יש כיום זכות החכירה בדירה.

חופש לקיבוצים ולמושבים

אגודות שיתופיות – כגון מושבים וקיבוצים יפורקו לאלתר. הרכוש יהיה פרטי. ירצו חברי קיבוץ מסוים להמשיך ולחיות חיי שיתוף וקומונה – במדינה חופשית איש לא ימנע מהם. יוכלו להתאגד מחדש במסגרת עמותה, חברה, שותפות או כל צורה אחרת. יוכלו לקבוע תקנון ולנהל אורח חיים כאוות נפשם אך לא יוכלו לכפות על חבר לשעבר להצטרף לשותפות החדשה. ברירת המחדל תהיה בעלות פרטית. כך ייפסק דיכוי הפרט במסגרות הכפויות שקמו מכוח אידיאולוגיות שגויות.

עתיד המושבים והקיבוצים

עתיד מזהיר. קיימים כ- 870 יישובים כפריים כאלה (270 קיבוצים ו- 600 מושבים) כאשר ברוב היישובים בין 50 ל- 100 משפחות שסביבן שטחים ריקים לרוב. 

כאמור, בעידן החדש, תהיה לכל אזרח זכות לבחור את צורת מגוריו ולממשה בהתאם ליכולתו הכלכלית. לא יהיו "תמיכות" (אין צורך – הכול זול ופשוט מאשר כיום) ולא יהיו "אזורי עדיפות לאומית" (כי כבישים מהירים ורכבות ייקרבו מאוד את היישובים המרוחקים למרכז. ראה פרק "תחבורה").

כאשר הבתים בקיבוצים יהיו בבעלות פרטית מלאה של יושביהם, וכך גם יתר הרכוש... וכאשר לא יהיו הגבלות ייעוד לקרקע, טבעי שכל יישוב יגדל פי כמה בזכות התשתית הקיימת שתוזיל בניית בתים נוספים (הוזלה יחסית להקמת יישוב חדש ללא כל תשתית). אם בכל קיבוץ ומושב יתווספו 1000 בתים, די בכך כדי לספק כמחצית מהבניה הנוספת הנדרשת בישראל עד שנת 2040... ייתכן שיתר השטחים ימשיכו לשמש לחקלאות. לחקלאות אמיתית ומשתלמת – בהעדר סבסוד, תמיכה, ומים בחצי-חינם... על כך בפרק החקלאות באתר זה. 

צבא בזבוז הקרקע לישראל...

הצבא כיום, הוא צרכן בזבזני של קרקע יקרה. הצבא מחזיק בשטחי קרקע נרחבים בלב אזורים עירוניים כגון הקריה בתל-אביב, מחנה צריפין, מחנה תל-השומר, מחנות במפרץ חיפה, השלישות ברמת-גן ועוד רבים. מחנות אלה, צורכים שטחים באופן בזבזני ביותר, בחלקם עומדים צריפי עץ או מבנים נמוכים אחרים מתקופת הבריטים... המחנות גורמים גם למטרד תחבורתי. הסיבה היחידה למיקומם המוזר הוא שבעבר שכנו שם מחנות של הצבא הבריטי... שטח המחנות צריפין ותל-השומר גדול משטחה של כל גבעתיים... 

מזה עשרות שנים מקשקשים הפוליטיקאים על "פיזור אוכלוסייה", אך אפילו את הצבא הם לא הצליחו "לפזר" ממרכזי הערים... הנושא נדון מידי שנה... חלק מהתוכניות קיים, אך הביצוע בצעדי צב. מחנות הצבא, יועברו לאזורים בהם הקרקע זולה. לדוגמה – לאזורים הנרחבים דרומית לקריית גת או לנגב הצפוני בין דימונה לבאר-שבע. בשנת 2008 מסתמן מפנה ונראה שעיר של בסיסי הדרכה אכן תקום בנגב. השטחים שיפונו יימכרו ליזמים לבנייה מודרנית, מרווחת ואילו המחנות החדשים יתרמו לתעסוקה באזורים המרוחקים. רשת כבישים מהירים ורכבות מהירות תקל על הנגישות למחנות החדשים.

קרקעות תאגידים ממשלתיים יועברו לבעלותם

חברות וגופים ממשלתיים רבים קיבלו במשך השנים שטחי קרקע נרחבים מהמדינה "לצורכיהם". בין החברות המאושרות ניתן למנות את "בזק" ("בזק" בינתיים כבר הופרטה), "חברת חשמל", "רכבת ישראל", "המוביל הארצי", "מקורות", רשות הנמלים ועוד רבים. קרקעות אלה יירשמו בבעלות מלאה של התאגידים. במהלך הפרטת החברות הממשלתיות, יגלם המחיר שהמדינה תקבל עבור מכירתן, את שווי הקרקעות שבבעלותן. 

קרקע פנויה

חלק ניכר מקרקעות המדינה הן קרקעות פנויות, לאו דווקא קרקע חקלאית או שמורת טבע. קרקעות במקומות נידחים ולא מבוקשים – הרים, מדבר, טרשים. כדי לנהל קרקעות אלה, שרובן יישארו בבעלות המדינה גם אחרי תהליך ההפרטה, די במחלקה במשרד הפנים ואין צורך בגוף כדוגמת מינהל מקרקעי ישראל. גם קרקעות אלו יופרטו אם יימצא להן שימוש וקונה. כל מחזיק בקרקע ישלם מיסי ארנונה על רכושו ובכלל זה קרקע פנויה שהופרטה.

הפרטת הטבע לשמירה עליו

יש להיזהר מהגדרה גורפת של כל אזור, בו שתולים 4 עצי שיקמה כשמורת טבע... כל שמורת טבע, ותהיינה כפי הנראה עשרות רבות (או מאות), תנוהל בידי חברה פרטית ל"הגנת הטבע". ניהול שמורות הטבע יועבר לחברות פרטיות או לעמותות שיזכו בזיכיון ניהול השמורות בתהליך של מכירה פומבית למרבה במחיר. 

בשמורות הטבע אסור יהיה כמובן לבנות מבני מגורים או תעשייה, אך מותר יהיה בהחלט לבנות מתקנים מסחריים הקשורים לאופי השמורה כגון: חנות מזכרות, מסעדות, מתקני בילוי, נופש וכדומה. 

זיכיונות ניהול אתרי טבע יפוזרו בין יזמים רבים שישלמו דמי-חכירה למדינה. שמורות הטבע יתחרו ביניהן על קהל המבקרים והתיירים תוך פיתוח אטרקציות תיירותיות. כך יינתן תמריץ לפיתוח התשתית התיירותית המפגרת במדינת ישראל. קיים בישראל פוטנציאל תיירותי אדיר שאינו מנוצל בעיקר בגלל המחסומים הביורוקרטים הממשלתיים. 

יזמים פרטיים שלא יצטרכו לקבל אישור מאף אחד (וגם לא סיוע ממשלתי...) יוכלו להקים לדוגמה באזור טבריה-נצרת-אפיק הירדן את "ארץ הנצרות" – אתר תיירות בנוסח דיסני שניתן יהיה לשהות במתקניו מספר ימים ולחוות את כל סיפורי הולדת הנצרות בעזרת מתקני הדמיה אלקטרוניים מודרניים בשילוב הנופים הטבעיים. דוגמה אחרת – מסלול ארץ התנ"ך – גם כאן ניתן יהיה להסיע תיירים אל העבר הרחוק, החל ממסע בני ישראל במדבר וכלה במרד הגדול ברומאים. מספר התיירים המגיעים לישראל יוכל לגדול מ- 2 מיליון בשנה לעשרות מיליונים בשנה ולהפוך את התיירות לענף כלכלי מהמשמעותיים ביותר. 

חברות פרטיות לניהול שמורות הטבע יגנו על הטבע באופן יעיל מכל מונופול ממשלתי. במקום שביתות, סגירת אתרי טבע והזרמת כספי משלם המסים, נקבל שמורות טבע המתחרות אחת בשנייה על משיכת מבקרים. אין ספק לדוגמה, שבעלי שמורת הטבע של נחל חדרה יתבעו לדין כל מפעל שיזרים שפכים מזוהמים לנחל, ויגרום להם נזק תיירותי. אך כמעט ולא יהיה בכך צורך – המפעל יזהר מלזהם את הנחל מתוך ידיעה שהוא פוגע ביזם פרטי שיעמוד על זכויותיו. כיום, שום מפעל מזהם אינו חושש, כי מולו ניצב גוף ממשלתי-ציבורי כבד תנועה ומסורבל, נגדו קל להתמודד. 

הפרטת שמורות הטבע ומשאבים סביבתיים אחרים תקבע להם ערך כלכלי. אין דרך אחרת להשוואת התועלת שמפיק הציבור מדונם דשא בפארק הירקון לעומת התועלת המופקת מדונם ירקות. ייתכן שדונם מוצף מי-ביצה בשמורת החולה שווה יותר מהשימוש החקלאי במים ובקרקע. האם מיכסת המים של קיבוץ עין גדי שאורזים אותה בפלסטיק ונייר ומוכרים אותה כמים מינרלים בעיר, שווה יותר מערכה התיירותי של השמורה? האם הבננות של מושב גבע כרמל חשובות ממים בשמורת נחל התנינים (שמוזרמים כיום להשקיית מטעי בננות)? השוק יקבע. 

מה יקרה לשטחים החקלאיים אם כל אחד יוכל לבנות?...

בעלי הקרקע יחליטו על השימוש הכדאי ביותר: במקום שכדאי לבנות – יבנו, ואם כדאי לגדל אבטיחים – יגדלו אבטיחים... בעידן החדש לא יהיה מחסור בקרקעות לבניה, הליכי האישור והבניה יהיו קצרים וזולים לאין שיעור. לא יהיה צורך "להפשיר" קרקע חקלאית – הכול "מופשר" ולכל שימוש... (דיון מפורט בתחילת הפרק – מהפך הבניה העירוני). 

בשטחים נרחבים לא יהיה כדאי לבנות למרות שלא תהיה מניעה לכך... פשוט בגלל שיש גבול לביקוש. פתאום יסתבר, שלא על כל מגרש כדאי לבנות רק בגלל שמותר לבנות... כפי שכיום לא כל אחד פותח חנות נעליים למרות שאין מניעה חוקית לכך... רק במשטר הנוכחי, בו נוצר מחסור מלאכותי בקרקעות כל חקלאי שמצליח במשימה הבלתי אפשרית של הפשרת קרקע חקלאית – כאילו וזכה בהגרלת הלוטו... 

נזכור, בהעדר מגבלות בניה לגובה בערים, תגדל שם הצפיפות. המשמעות המיידית היא שטחים ירוקים פחות-צפופים מחוץ לערים. היקף החקלאות יקבע לא רק לפי זמינות שטחי הקרקע (כלומר מחירה) אלא גם הרכב העלויות האחרות בחקלאות כגון מחיר המים. קרוב לוודאי שחקלאות מסיבית (להבדיל מחקלאות מתוחכמת כגון פיתוח זני צמחים וזרעים) תתבסס על השקייה במי-קולחין מטוהרים, אך גם עליהם תהיה תחרות מצד עיריות לצורך השקיית גנים ציבוריים. קשה לחזות את היקף החקלאות המסיבית בעידן החדש. גם במצב הנוכחי היקף החקלאות קטן משנה לשנה. לעומת זאת, חקלאות כפויה על ידי השלטון דורשת סבסוד, מייקרת את הקרקע למגורים, מייקרת את מוצרי החקלאות (גם בגלל מגבלות ייבוא) ופוגעת ברמת החיים של אזרחי ישראל. אפילו כיום, רוב מוצרי החקלאות הבסיסיים ביותר מיובאים מחו"ל (או מה"שטחים"): חיטה, סויה, תערובת לבעלי חיים, תפוחי אדמה ועוד. 

הצילו! המדינה תכוסה בבטון ואספלט...

זעקות השבר של ארגונים, או יחידים, בדבר "כיסוי המדינה בבטון", והצורך ב"בלימת הקבלנים" ו"כרישי הנדל"ן" נובעות, במקרה הטוב, מחוסר מחשבה מעמיקה. כמה דירות יבנו? התשובה – כמה שצריך. כמה בנייני משרדים ירקיעו שחקים? וכמה מפעלי תעשייה יוקמו? – בדיוק במספר הנדרש, כדי להעלות באופן מתמיד את רמת החיים במדינה חופשית. 

האם רוב המדינה תכוסה ב"שמלת בטון ומלט" כדברי השיר הידוע? יתכן שכן – אם יתגוררו כאן 40 מיליון או 60 מיליון תושבים... אבל אז, זו תהיה בחירתם והעדפתם של יושבי הארץ. את תהליך הבניה אי אפשר לעצור – כל תא משפחתי זקוק לקורת גג (אחת, בדרך כלל). כל החוקים המגבילים, האיסורים המגוונים והתהליכים השוחקים – אחת תוצאתם – התייקרות המגורים לאזרח – והכול כמובן בשם "טובת הציבור"... 

לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תמנה מדינת ישראל כ- 9 מליון תושבים בשנת 2020, ולפי אותו יחס כ- 13 מליון בשנת 2040. כלומר, בעוד 40 שנה יתווספו כ- 7 מליון תושבים חדשים. התוספת מייצגת כ- 2.2 מליון בתי אב נוספים (כ- 3.2 נפשות בממוצע לבית אב). 

הפתעה: מה השטח שיידרש למגורים אם כל משפחה חדשה במדינה תתגורר מעתה ואליך... בוילה?

כדי להזים את תרחישי האימה, הבה נבחן תרחיש דמיוני... נניח שבעידן החדש יהיה זינוק גדול ברמת החיים – וכל התושבים הנוספים מהיום ועד לשנת 2050 יתגוררו בבית פרטי עם גינה... כ- 2.2 וילות נוספות... נקצה לכל וילה מגרש של 330 מ"ר נטו בממוצע. כל שטחי הוילות ישתרעו גם יחד על כ- 670 אלף דונם. אבל, בנוסף לוילות צריך גם שטחי ציבור. הבה נהיה נדיבים, נפתח מרחבים וריאות ירוקות ונקצה לצורכי ציבור שטח הגדול פי אחד וחצי משטח הוילות... כעת דרושים לנו 1.7 מליון דונם, שהם כ- 1700 קמ"ר כדי לקבל שכונת וילות ענקית, טובלת בירוק, כולל כבישים ומבני ציבור. ובאופן מוחשי יותר – זו משבצת קרקע של כ- 40 ק"מ על 40 ק"מ (בערך כמרחק בין יפו לנתניה). 

מדהים! במקרה הגרוע – נדרש רק חלק זעיר בלבד ממדינת ישראל כדי לספק את כל צורכי הבניה למגורים, למשך 40 השנים הקרובות, אם אכן יהיה גידול כה רב באוכלוסייה, ואם כולם יגורו בוילות... ואף משפחה חדשה לא תגור בבית משותף בעיר... אבל במציאות, עם הגידול ברמת החיים, קטן הריבוי הטבעי, ומברה"מ עלו כבר מליון העולים... ובמדינה חופשית גם בונים לגובה רב במרכזי הערים... כך שאין איום ממשי על אובדן "ריאות ירוקות" ואין צורך להפחיד את הציבור... 

בהמשך, נערוך "תרגיל" הפוך – הבה נניח שכל תוספת הבניה עד 2040 תתרכז בערים בלבד – אך ורק בבניה גבוהה, אפילו לא וילה אחת: 

כדי לא להישמע דמיוניים, ניקח לדוגמה מודל של שכונה חדשה "גלילות דרום" שאמורה להבנות בשטח שבין תל-אביב לרמת השרון (התכנון של האדריכל פרופ' אדם מזור – תוכנית שכבר אושרה בשנת 2001 בועדות המקומיות ואפילו בשנת 2015 עדיין לא רואים בנייה באופק...): 14,000 דירות יוקרה, כולל פארק מרכזי עם נחל מלאכותי שיזרום לאגם מלאכותי גדול שישמש לדיג ושיט. שדרה עד לטיילת, אולם מופעים, מרכזים מסחריים, קריית חינוך (יסודי + תיכוני), אזור תעסוקה, קריית מדע והיי-טק, רכבת פרברים. כ- 60% מהמרחב מיועד לשטחי ציבור. מגדלי המגורים בני 8 עד 28 קומות. השכונה החלומית, בת 14,000 הדירות תיבנה על 1600 דונם. לפי יחס זה, אם נרצה שכל הדירות מהיום והלאה, ייבנו בשכונות מפוארות ומודרניות כגון זו, נזדקק ל- 250,000 דונם, כלומר 250 קמ"ר. זו משבצת קרקע של 16 ק"מ על 16 ק"מ – פחות מהמרחק בין ראשון לציון לתל-אביב! כל זאת כדי לספק את מלוא צורכי המגורים בישראל עד שנת 2040. 

איך מבטיחים מגורים באווירה כפרית פסטורלית לאורך זמן?

סביר שיימשך ביקוש למגורים באווירה כפרית (לא סתם שכונת וילות צפופה...). מגורים של בתים בודדים ביניהם מפרידים שטחים חקלאיים, שדות ופרדסים. דווקא כיום, תחת משטר "הדאגה" לקרקע חקלאית, כמעט בלתי אפשרי להקים יישוב כזה. הלולים במושבים הפכו למחסנים לוגיסטיים לחברות גדולות. החל מהנץ החמה, שועטות בכבישי המושב הצרים שיירות של משאיות. רעש מנועים במקום קרקורי תרנגולות... בעידן החדש קרקע ירוקה תהיה משאב כלכלי ככל משאב אחר. הקרקעות כולן יהיו בבעלות פרטית ולקרקע ירוקה יש מחיר.

נניח שיזם ביצע סקר שוק וזיהה אוכלוסיית יעד, בעלת אמצעים, שדורשת מגורים מסוג זה. היזם ירכוש שטח חקלאי גדול, ויתכנן יישוב חדש ללא צורך באישור כלשהו. בין קבוצות הבתים יפרידו אזורי גידול חקלאי נרחבים, שדות ופרדסים. מחיר הבתים יגלם את עלות השטחים החקלאיים. תקנון היישוב וחוזה הקניה יבטיחו (שימו לב: לא העירייה!) שבתקופת 20 השנים הבאות לא תהיה בניה בשטחים החקלאיים והבתים הנבנים יישארו צמודי קרקע. הבעלות על השטחים החקלאיים יכולה להיות של רוכשי הבתים, של הנהלת היישוב, או להישאר בבעלות היזם. השימוש החקלאי בקרקע יהיה בתוקף הסכם חוזי מרצון. מתוך בחירה חופשית של המתיישבים. בהעדר שימוש אלטרנטיבי לקרקע, תעלה כדאיות השימוש בקרקע לחקלאות אמיתית (לא מסובסדת...). דווקא גידול בדרישה למגורים באווירה כפרית יכול להוזיל את הקרקע לחקלאות! מחיר הקרקע החקלאית בשטחי היישוב ירד בזכות מרכיב "איכות החיים" שבקרקע שכבר שולם ע"י קוני הבתים. 

לא "לייעל" - לבטל ולסגור

מאות משרדים, וועדות, ארגונים ומוסדות עוסקים כיום ביישום עודף החקיקה, שפע האיסורים והרגולציה בתחום הקרקעות והבניה. גופים אלה מייצרים הרים של ביורוקרטיה שיוצרת "עבודה" האחד לשני. במערך החדש – רובם מיותרים. תחת כללי המשחק החדשים פשוט לא יהיה בהם צורך; אין להם כל תפקיד ופעילותם מיותרת ומזיקה. נסקור את חלקם:

המתת חסד למינהל מקרקעי ישראל...

תפקידו האחרון של מינהל מקרקעי ישראל, בטרם ייסגר, יהיה למכור את הקרקעות שבבעלות המדינה לאנשים פרטיים. המכירה תתבצע בשקיפות מלאה – מכירה פומבית לכל המרבה במחיר. הרוכש יוכל לעשות שימוש חופשי בקרקע, לפתח אותה (או לא) לפי שיקולו, לסחור בה – הכול בהתאם לחוקי הקרקע בעידן החדש. קצב התכנון, הפיתוח, הבנייה או כל שימוש אחר ייקבעו על ידי הרוכשים לפי כדאיות כלכלית שתקבע על ידי כוחות השוק. דמי הסכמה, דמי היתר, דמי היוון ודמי חכירה יבוטלו יחד עם כ- 700 התקנות וההחלטות של המינהל ה"מסדירות" את המבוך הביורוקרטי הקיים. 

הקרקעות הקרויות "קרקעות המדינה" או "קרקע הלאום" אינן שייכות למעשה ל"לאום", אלא לממסד הפוליטי ולפקידיו. משך שנים הם היוו מקור כוח-פוליטי לחלוקת טובות הנאה למקורבים לשלטון ומוקד כוח פוליטי המאפשר העסקה של אלפים במשרות סרק ובמינויים פוליטיים. אחזקת הקרקע בידי הפוליטיקאים מנעה הקמת שכונות ויישובים עצמאיים. אחזקת הקרקע בידי הממסד מצמצמת את היצע הקרקעות לבניה ותורמת את חלקה ליוקר המגורים בישראל. הפוליטיקאים אכן "שמרו" על "קרקע הלאום" אבל עבור המקורבים לצלחת... אחרים השתלטו על קרקע זו "של אף אחד" בכוח הזרוע. בדואי לא היה משתלט על קרקע פרטית – על קרקע ללא "בעל-בית" משתלטים. 

תהליך מקדים להפרטת הקרקעות הוא תכנון-אב נדיב לרשת כבישים מהירים ורשת רכבות ושמירת רזרבות קרקע לצרכי ציבור מובהקים אחרים. רשת הכבישים המתוכננת צריכה להביא בחשבון רמת מינוע פי- 4 מאשר כיום. וליצור את צפיפות הרכב הנמוכה בעולם למ"ר כביש. תכנון מוקדם זה נועד לצמצם את הצורך בהפקעות קרקע בעתיד לצרכי כבישים. 

במסגרת התהליך המקדים, יש להגיע להסדר קרקעות עם הבדווים בנגב – כל משפחה בדווית תקבל חלקה רשומה על שמה. יתר הקרקעות יחולקו לגושים וחלקות קטנים יחסית והאדמות יימכרו לכל המרבה במחיר (סוף לעידן ה"חכירות"). המכירה תתבצע במכירות פומביות גלויות ושקופות ולא במכרזים. הקרקעות יימכרו "בכל מצב" (ולא דווקא קרקע "מתוכננת") – הייעוד, התכנון, הפיתוח והביצוע יעשה על ידי הרוכשים, במימונם ועל אחריותם. במכירה הפומבית יוכלו להשתתף כל מי שעמד בתנאי סף מינימליים כגון: אזרח ישראל שקונה בהונו הפרטי את הקרקע, תושב חוץ שאינו קשור לגורם עוין, או לארץ אויב – מגבלות הרכישה יוגדרו בחוק. 

בדרך הנכונה: 

במהלך מאי 2005 החליטו ראש הממשלה שרון ושר האוצר נתניהו על קבלת המלצות ועדת גדיש להעברת קרקעות מינהל עירוניות לבעלות פרטית. היישום עדיין רחוק. 

פרוק הקרן הקיימת לישראל

הקרן הקיימת לישראל תפורק. אדמות הקרן הקיימת (למעט שמורות טבע), כמו יתר אדמות מינהל מקרקעי ישראל, ימכרו ללא מחירי מינימום וללא מחירי מקסימום – במחירי השוק. הקרן הקיימת תוכל להמשיך ולהתקיים כעמותה פרטית ולגייס תרומות למטרות רווחה, טבע וסביבה – או כל מטרה שתרצה, כמו כל עמותה פילנתרופית אחרת, ללא קבלת אגורה מכספי משלם המסים. 

הקרן הקיימת היא זרוע של הקונגרס הציוני העולמי ובעלים של 16% משטחה של מדינת ישראל (מהם כ- 20 אלף דונם בלב אזור הביקוש בתל אביב). לקרן יש נציגות כבדה במועצת מינהל מקרקעי ישראל (9 נציגים מתוך 19) 

מאז קום המדינה חדלה הקרן הקיימת "לגאול קרקעות". ערב הקמת המדינה היו לקרן הקיימת 940 אלף דונם – קרקעות שנרכשו בתרומות של יהודים. בשנת 1953 היו לקרן הקיימת 3.4 מיליון דונם (כ-16% מקרקעות המדינה). ככל גוף ביורוקרטי שמסרב "למות", מצאה לעצמה הקרן הקיימת עיסוקים אחרים שמבוצעים כיום במקביל, ע"י גורמי מדינה ומהווים כפילות מיותרת כגון: פיתוח חקלאות, פיתוח מאגרי מים, חינוך ועוד. רוב תקציב קק"ל (כמיליארד ש"ח, 2001) מקורו בתקציב המדינה. כעשירית מסכום זה מושקעים בייעור. למי יש כסף ליערנות כאשר רוב התקציב מופנה למימון משכורות והטבות למנגנון הענק – 1900 עובדים! (יש הטוענים "רק" 1400). אגף הכספים לבדו מעסיק למעלה מ-100 עובדים... 

הסיבה האמיתית לקיומה של הקק"ל, כמו רוב יתר הגופים הממשלתיים-ציבוריים, היא האפשרות למנות למשרות בכירות את "אנשי שלומנו", והאפשרות להזרים כספים באמצעות המוסד למטרות רצויות לפוליטיקאים – החל בנסיעות לחו"ל וכלה ב"תרומות" למרכז למורשת בגין, בית"ר ירושלים, ופארק הבאבא-סלי בנתיבות. כמו ברוב המוסדות הציבוריים – קירבה לראש המוסד מסייעת בגיוס "תרומה" לפרויקט שרוצים בייקרו. עלות שכרם של שני מנהלי הקרן הקיימת – האחד מ"הליכוד" והשני מ"העבודה", יחד עם ההטבות לנשיא קק"ל (איך אפשר בלי נשיא...) היא כ- 600,000$ בשנה! הקרן הקיימת היא סוכנות נסיעות בפני עצמה – ח"כ או "בכיר" אחר שרוצה להתאוורר בחו"ל יכול לנסוע על חשבונה וכנציגה לגיוס תרומות... בשנת 2002 הגיע סך ימי הנסיעות ל- 630. 

הקרן הקיימת היא מוסד ללא כוונת רווח, אבל יש לה הרבה "רווח". מדובר במכונת כסף: הכנסותיה השנתיות (2015) עומדות על כ-2.5 מיליארד שקל, ו"הרווח" לאחר הוצאות עומד על כ-1.5 מיליארד שקל. עד שנת 2014 לא הגישה הקרן דוחות כספיים לגורמים חיצוניים. 

שוב פועלת הנוסחה המוכרת: בשם רעיון "לאומי" או "טובת הציבור", מזרימים לחבית כלשהי מיליארדי שקלים מכספי משלם המסים. לחבית ברזים רבים ועל כל ברז יושב "בכיר" עם לשכה, רכב ומשכורת שפותח את ברז הכסף למקורביו. הכול בשם הדאגה לעם ולמדינה… 

משרד הבינוי והשיכון - מיותר ! 

הרפורמה בתחום הבניה והקרקעות, שמשמעותה – העברת פעילות המשק בתחומים אלה לידי האזרחים במקום התלות הקיימת בממסד – הופכת את משרד השיכון למשרד מיותר. ננסה לתהות על תפקידם הנוכחי של המחלקות והאגפים במשרד זה, כדי לבחון את הצדקת קיומם בעידן החדש (ההגדרות מתוך אתר האינטרנט של המשרד).

אגף מדיניות ופיתוח– אגף זה אחראי על "גיבוש מדיניות" בענף הבניה – על כך כבר נאמר – "לא מדובשך ולא מעוקצך..." את "המדיניות" צריכים לגבש מיליוני האזרחים ככוח צרכני ואלפי הקבלנים, היזמים ובעלי הקרקעות שיירכשו ממינהל מקרקעי ישראל לכשייסגר. את תוצאות "המדיניות" המתוכננת ע"י פקידים כבר סקרנו. 

בהגדרת תפקידי האגף מופיעים בין היתר "ניתוחים ומחקרים" שהאגף מבצע. אם יש צורך אובייקטיבי במחקרים – יבצעו אותם האוניברסיטאות, או יזמים שירצו לצמצם את אי-הוודאות בטרם תכנון פרויקט. 

תפקיד אחר של אגף זה הוא ביצוע "ניתוחים כיצד להוזיל את מחירי הדירות והגדלת היצע הדירות"... קשה לדמיין את מומחי האגף, עושים ימים כלילות, משך עשרות שנים, בניתוחים אלה... ניסיון רב שנים במדינת ישראל מוכיח שככל שגברה מעורבות הממשלה בשוק הדיור והמקרקעין, קרה רק ההפך מהרצוי... מחירי הדיור יוזלו כאשר משרד השיכון ייסגר ותיושם הרפורמה המפורטת בפרק זה. היצע הדירות יגדל או יקטן, כפי שהיצע הנעליים גדל או קטן... במסחר חופשי בין קונים למוכרים. 

אגף המדען הראשי– תפקיד זה ילך בדרך בה ילכו כל המדענים הראשיים הממשלתיים (ראו פרק ה"דמוקרטיה")... חזרה לאוניברסיטה או לשוק העבודה הפרטי. מהגדרת תפקידו, כלל לא ברור מה מעשיו של המדען הראשי במשרד השיכון... נראה שעיקר תפקידו "לשתף פעולה" עם גורמים אחרים... עם אגפי המשרד, עם משרדים ממשלתיים (עמיתיו... המדענים הראשיים), עם גורמים בינלאומיים (נסיעות לחו"ל לקונגרסים בהוואי...). המדען גם "בוחן שיטות בניה מתקדמות" וממליץ עליהן לקבלנים... ייתכן שהוא בוחן אותם בזמן ביקור בירידים בחו"ל – זהו בדיוק תפקידם של אנשי עסקים, קבלנים, יבואנים ויזמים. די לנו אם נתייחס לפסקה נוספת בהגדרת תפקידי המדען הראשי – "מעודד התייעלות בענף" – כלומר, החברות הקבלניות אינן יעילות וכתוצאה מכך לא ממצות את פוטנציאל הרווח שלהן; ועל כן – המדען הראשי יושב ביציע הקהל ומעודד אותן להתייעלות... 

אגף מערכות המידע– אגף זה יחד עם המנכ"ל, הדובר, היועץ המשפטי, אגף הכספים, הביקורת ומבחר הסמנכ"לים והמתאמים – כל אלה קיימים מסיבה אחת בלבד – כי יש משרד שיכון. ביטול המשרד משמיט את נחיצותם. 

האגף אחראי על פיתוח ותחזוקת מערך המידע והמחשוב. באמצעותו, מעביר המשרד את המידע על פעילויותיו הברוכות לציבור ולפקידי המשרד עצמו. העברת פעילויות משרד השיכון לידי אזרחים ויזמים מבטלת את הצורך במידע זה. בעידן החדש אין "זכאים של משרד השיכון" כי הדיור יהיה זול לאין שיעור מאשר כיום ולכן לא יהיה צורך ב"מחשבון נקודות הזיכוי" המופיע באתר האינטרנט של המשרד... 

אגף האכלוס– מטרת אגף זה היא בעיקר מתן פתרונות דיור לאוכלוסייה הסובלת ממצוקת דיור. בעידן החדש "מצוקת דיור" תהיה נדירה בזכות הוזלה ניכרת של מחירי הדיור וזמינות המגורים בשכירות. גם ההכנסה הפנויה של הציבור תגדל משמעותית; לכן, לא יהיה צורך בסיוע ממשלתי לשכר דירה ולרכישת דירה. בעיית דיור תהיה בעיקר נחלתו של מיעוט זעיר מוכה גורל ובריאות. וכאן מומלץ לגלוש אל פרק הסעד והרווחה. 

מינהל תכנון והנדסה– ייתכן שחלק מפעילותו של אגף זה תהיה נחוצה גם בעידן החדש, כגון: קביעת תקני בניה בטיחותיים. ניתן לבצע זאת תחת חסותו של משרד הפנים ואין צורך במשרד שיכון לשם כך. אין ספק שקיימת כפילות וחפיפה בין אגף זה לבין אגפים דומים במשרדים אחרים ובגופים אחרים (כגון מע"צ). תפקידיו האחרים של אגף זה מיותרים – הממשלה לא תהיה מעורבת בתוכניות מתאר עירוניות (כי לא תהיינה כאלה...). בהגדרת תפקידו של האגף אנחנו שוב מתבשרים שגם אגף זה, בנוסף "למדען הראשי", פועל לקידום טכנולוגיות חדשות בתחום הבניה... על תרומה "ברוכה" זו לענף הבניין כבר עמדנו בדיון על נחיצותו "המדען הראשי"... 

אגף האדריכל הראשי– זרועו התכנונית של האגף המיותר הקודם (מינהל תכנון והנדסה...). "ליווי ותכנון אתרים שמשרד השיכון מפתח" – תפקיד מיותר; בעידן החדש לא יהיו "אתרים" כאלה – השוק ידאג להם. גם אגף זה גוזל מתעסוקת האוניברסיטאות והחברות העסקיות ועוסק ב"מחקר בתחום אדריכלות ובניין ערים"... 

מינהל לבנייה כפרית– יחידת סמך זו עוסקת בהתיישבות הכפרית, הקמה וביסוס של יישובים חדשים. כמעט ואין התיישבות חדשה לא בנגב, לא בגליל ולא ביהודה ושומרון. הסיבה העיקרית – מעורבות ממשלתית חונקת. הוצאת ההתיישבות מידי הממסד הפוליטי ויישום יתר הרפורמה תביא לתנופת בניה והתיישבות. המינהל לבנייה כפרית ויתר הגופים "העוסקים" בהתיישבות הם הסיבה לבלימת ההתיישבות

אגף תכנון ובינוי ערים– סקרנו את המעורבות המיותרת והמזיקה של העיריות בתכנון ובינוי ערים, על אחת כמה וכמה מעורבות ממשלתית!! (ראה פרק שלטון מקומי). 

כאמור, גם בעידן החדש יהיה צורך בתכנון כבישים ונושאי תשתית ארציים אחרים אך הם ירוכזו במשרד הפנים ובוודאי שלא בהיקף ובכפילות הקיימים. 

אגף נכסים ודיור– עיקר תפקידו בשיווק ופרסום מכרזים לקרקע לבניה במסגרת הבניה הממשלתית. בעידן החדש לא תהיה בנייה ממשלתית, לכן גם אגף זה יהיה חסר תעסוקה. 

אגף פרוגרמות– אגף המכין תכניות עבור האגף המיותר הקודם... 

אגף (בכיר) מידע וניתוח כלכלי– אם יש צורך אובייקטיבי במידע המיוצר ע"י אגף "בכיר" זה – סביר שגופים פרטיים יעסקו בכך. אם מטרת המידע מחקרית – שיעסקו בכך האוניברסיטאות. 

אגף שיקום שכונות פיזי– חלק מפעולותיו צריך להתבצע ע"י רשויות מקומיות (גנים ציבוריים, כבישים, מדרכות וכו') והחלק האחר יבוצע ע"י האזרחים עצמם (שיפוץ חזית של מבנים) וע"י ארגוני סעד ועזרה הדדית. 

אגף שיקום שכונות חברתי– בהגדרת עיסוקיו – "קידום תושבי שכונות מצוקה". אגף זה עתיר כפילויות עם כמעט כל משרדי הממשלה האחרים: חינוך, בריאות, תעסוקה, רווחה, שרותי חברה... ומה לא... ושוב מופיעה ההגדרה "מחקרים וסקרים"... 

יש לשים קץ לפעילות חובקת עולם זאת... איש לא יחוש בחסרונה. 

יחידת החברות– תפקידה: ביקורת על פעולת החברות הממשלתיות שבאחריות המשרד. הואיל והחברות יופרטו (או ייסגרו...) תתבצע הביקורת ע"י רואי החשבון של החברות לאחר הפרטתן, במקום הביקורת "היעילה" של משרד השיכון... 

מחוזות בניה עירונית– קיימים 5 מחוזות ובכל מחוז יש יחידות מקבילות ליחידות ולאגפים המיותרים שבמשרד הראשי... לכל מחוז יש בוודאי משרדים... מנהל בכיר עם לשכה, רכב צמוד ומזכירה... ופקידים לרוב הכפופים לו. 

תקציב משרד הבינוי והשיכון עומד על כ- 262 מליון ש"ח (2002). היקף המענקים וההלוואות לבינוי והשיכון עמד על כ- 9.3 מיליארד ש"ח באותה שנה. מתוך סכום עתק זה יחסכו בעידן החדש לפחות כ- 8.5 מיליארד ש"ח לשנה. בעיקר משום שגם בעידן החדש יקבלו עולים חדשים "סל קליטה" מינימלי לסידור ראשוני בדיור (לא מהמדינה אלא מארגונים יהודיים פילנתרופים כמו הסוכנות היהודית). ראה פרק עליה. 

החיסכון הגדול ייועד לאותם היעדים כמו הכספים משאר פעילויות הממשלה המיותרות – הגדלת הכנסתו הפנויה של הציבור והשקעה בתשתיות (כגון כבישים וביוב). 

משרד התשתיות הלאומיות - מיותר !

משרד זה הוקם בשנת 1996 פשוט כדי ליצור משרד נוסף שהיה נחוץ משיקולים פוליטיים. תפקידו מוגדר כ"משרד מטה" ש"מעצב", "מגדיר" ו"מבקר". עיקר הביצוע מופקד בידי החברות והגופים הממשלתיים האחראיים. כמו בכל משרד ראוי לשמו, גם הוא עוסק ב"תאום ופיקוח", וב"שיתוף עם משרדים אחרים". כמובן, יש לו "מדען ראשי" לתפארת ועורכים בו "סקרים ומחקרים"... 

רוב פעולות המשרד מיותרות. בעידן החדש הן יבוצעו על ידי יזמים פרטיים. מחקרי אנרגיה וגיאולוגיה יעברו לאחריות האוניברסיטאות (כולל המכון הגיאולוגי ודומיו). פעילות בתחום הגז והדלק תועבר לחברות עסקיות. מיעוט מהפעולות שאכן ראוי שתהיינה במסגרת ממשלתית – כגון תכנון תשתית ארצית לביוב – יכולות לחסות תחת כנפי משרד הפנים. 

תפקידו העיקרי של המשרד בתחום הקרקע והבניה, יוצא דופן ומוגדר – כ"הסרת חסמים בתהליכי אישור תכניות בניה". כלומר, ניסיון להילחם בעיוותים שיוצרת השיטה ללא כל סמכות לבטל את השיטה. הצלחותיו מזעריות – הניסיון לטפל בסימפטומים ולא במחלה עצמה נדון לכישלון. הטיפול "במחלה" עצמה מפורט לאורך אתר זה. 

המשרד, כמוהו כאחרים מימים ימימה, מנסה כוחו כמובן ב"פיתוח הגליל" באמצעות הרשות לפיתוח הגליל, וב"פיתוח הנגב" באמצעות הרשות לפיתוח הנגב. עיסוק משרדי הממשלה ב"פיתוח הנגב והגליל" הוא מרשם בטוח לאי-פיתוחם... 

ראוי שמשרד התשתיות "יחזיר את המפתחות" וייסגר לאלתר. בתקציב שיחסך, העומד על כ- 210 מילון ש"ח (שנת 2002), יעשה שימוש מועיל כגון השקעה בתשתית תחבורה והגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור. 

מה יקרה לסיוע לזוגות צעירים, לזכאים ולעולים חדשים?

מענקים לזוגות זכאים ולעולים חדשים וכן משכנתאות בריבית מוזלת מהווים למעשה סובסידיה לדיור. סבסוד זה מגיע לסכומי עתק. בשנת 1985 הגיעו סובסידיות אלה לסכומם עתק של כ- 2.2 מיליארד $ כולל תשלומי עמלות ניהול לבנקים למשכנתאות (כ- 3% מהתוצר המקומי). בשנת 2002 עמד היקף הסובסידיות על כ- 1 מיליארד $ (בגלל התמעטות העליה). 

סובסידיה לדיור מעלה את מחירי הדירות ! 

מחקרים כלכליים בישראל ובעולם מוכיחים כי סובסידיות לדיור גורמות להעלאת מחירי הדירות. מבלי להיכנס לניתוחים כלכליים מורכבים, ניתן להסביר את התופעה בכך שגם הקבלן יודע שיכולתו של זוג צעיר לשלם עבור דירה מסוימת גדלה בשיעור הסבסוד שהזוג מקבל מהממשלה. לכן, הקבלן יכול לייקר את מחיר הדירה בשיעור הסבסוד. או באופן ציורי יותר – נניח שלזוג צעיר יש מקורות עצמיים של 100,000$ (חסכונות + משכנתא בנקאית רגילה לא מסובסדת) ובסכום זה הוא יכול לקנות דירה בת 3 חדרים מקבלן ללא מעורבות הממשלה. עכשיו, משרד השיכון מציע לזוג הצעיר מתנה בסך 20,000$ (מענקים + הלוואה מסובסדת לזכאים), הסבסוד מעלה את הביקוש. גם הקבלן יודע זאת ומחיר אותה דירה יעמוד על 120,000$. הזוג הצעיר לכאורה לא הפסיד ולא הרוויח כי הוא משלם את אותם 100,000$. כתוצאה מהסובסידיה לדיור מתייקרות כל הדירות בישראל. רק הקבלן הרוויח... 

הבה נבחן את השפעת הסובסידיות על 3 קטגוריות עיקריות של רוכשי דירות (איך כולם מפסידים): 

זוג הצעיר "יוצא צבא", משתתף יחד עם כל משלמי המסים בישראל, בתשלום עבור "המתנה" (שלא סייעה לו כי מחיר הדירה עלה, כאמור) – אבל הוא ישלם יותר מס הכנסה ומע"מ (כדי לממן את הסבסוד מתקציב המדינה)... 

מעמד הביניים הנמוך והגבוה (רוב האוכלוסייה) גרים בדירות שבבעלותם – הם אינם זכאים לשום סבסוד בעת החלפת דירתם. אוכלוסייה זו נאלצת לשלם מחיר גבוה יותר עבור דירתם החדשה כתוצאה מ"אפקט הסבסוד" לחלק מהאוכלוסייה, אך בסופו של דבר הם נפגעים במידה מועטה, כי הם ימכרו את דירתם הישנה במחיר גבוה יותר. פלח זה נפגע בעקבות מימון הסובסידיה לדיור (כי הוא הנושא בעיקר נטל המיסוי בישראל). 

האוכלוסייה שקונה דירות בפעם הראשונה ואינה נמנית עם ה"זכאים" כתוצאה מ"ניקוד נמוך" או מסיבה אחרת, היא הסובלת העיקרית – הם נאלצים לשלם יותר עבור הדירה ובנוסף, נושאים בנטל מימון הסובסידיה לדיור דרך המע"מ ומס הכנסה... חלק מאוכלוסייה זו לא יגיע לעולם לדירה בבעלותו משום שאינו מצליח לגייס את הסכומים הנדרשים. 

מי מרוויח מהסובסדיות לדיור?

בעיקר הקבלנים, אחריהם – הבנקים למשכנתאות, וכן מאות הפקידים ועורכי הדין המועסקים במערכת. הסובסידיה לדיור תבוטל. בעידן החדש לא יהיה צורך ב"מענקי מקום", "זכאים" ומשכנתאות מסובסדות. מחירי הדיור יהיו נמוכים לאין שיעור מאשר כיום ורכישת דירה או מגורים בשכירות לא יהיו בעיה. העיוותים הנוצרים בעקבות המעורבות והשליטה של הממסד הפוליטי בשוק המקרקעין והדירות ייעלמו. 

סגירת עמידר, עמיגור ודומיהן... 

קיימות למעלה מ- 100,000 דירות בבעלות חברות שיכון ציבוריות כגון עמידר, עמיגור ועוד. הדירות מרוכזות באזורים בעלי ביקוש נמוך ומתאפיינות ברמת תחזוקה ירודה, אי סדרים בהליכי הקצאה, תופעת פלישה לדירות, עוינות ומרירות של הדיירים כלפי החברות המשכנות. הבעלות הציבורית על הדירות מזמינה מעשי מרמה ודורשת הפניית משאבים גבוהים, מכספי משלם המסים, לסבסוד שוטף של שכר הדירה ולתחזוקה (26 מליון ₪ לתחזוקה בלבד, 1999). את הדיור הציבורי צריך לחסל באופן מוחלט וסופי. כל הדירות יועברו לבעלות מלאה של הדיירים ויירשמו על שמם בטאבו. הדיירים אמנם לא יתעשרו מהדירות, אך הן יהפכו לבסיס של הון משפחתי עבור משפחות דלות אמצעים. כל החברות המשכנות יסגרו. 

התיישבות יהודית ביהודה ושומרון

מבלי לנקוט עמדה מדינית על "עתיד השטחים", ניתן ליישם את העקרונות הבאים לביטוי באתר זה גם על נושא ההתיישבות היהודית ביש"ע. 

העיקרון שאין הפוליטיקאים צריכים לעסוק בבנייה ובהתיישבות חל גם על אזורים אלה. מעורבות ממשלות ישראל בהתיישבות ביש"ע הזיקה, לא פחות מנזקיה בתחומי הקו הירוק. 

רוב הקרקעות באזורים אלה היו בבעלות ממשלת המנדט הבריטי, ולאחר מכן בחזקת בית המלוכה הירדני. חלקם האחר בבעלות ערבית פרטית. לאחר מלחמת ששת הימים עברה החזקה על הקרקעות הציבוריות מידי ממשלת ירדן לידי ממשלת ישראל. אילו כבר אז הייתה מיושמת המדיניות המוצגת כאן, הרי שהקרקעות הציבוריות צריכות היו להימכר במכירות פומביות פתוחות לכל המרבה במחיר – ערבים מקומיים, יהודים או אזרחים ישראלים אחרים. אין ספק שרוב הקרקעות היו נרכשות במקרה זה על ידי יהודים ומיעוטן ע"י ערבים. את התמורה הנכבדה ניתן היה להשקיע בתשתיות כבישים, מים וביוב ברחבי יו"ש לטובת כל תושבי האזור. על רקע זה היה מתפתח מסחר ער בקרקעות בין יהודים לערבים. יהודים שהיו חפצים להקים יישוב היו צריכים לקנות קרקע מבעליה (יהודי או ערבי) ולהקים יישוב בכספם וללא מעורבות הממשלה. במקום זאת, כרגיל במקומותינו, הממשלה הפקיעה קרקעות, השקיעה כספי ציבור והפכה את העניין לנושא לאומי במקום שיהיה עניין פרטי בין קונה למוכר, בין משקיעים ליזמים. 

נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, אמר באחת מפגישותיו עם מנחם בגין, שארצות הברית הייתה מקבלת בהבנה רכישת קרקעות ביהודה ושומרון ע"י משקיעים פרטיים, אך אינה יכולה להסכים עם פעולותיה של הממשלה. 

יהודי פרטי רשאי לקנות קרקע מבעליה ביהודה ושומרון כפי שמותר לו לקנות חלקה בשיקגו, אמסטרדם, או בודפשט. ערבי, אזרח ישראל, רשאי גם הוא לרכוש קרקע מבעליה הפרטיים בכל מקום. אזרחי מדינות ערב, יתכן שיהיו רשאים בעתיד הרחוק לרכוש קרקע בישראל – שנים רבות אחרי שתשרור נורמליזציה מלאה ביחסים אתן. אין להפקיע קרקע פרטית שבבעלות ערבי, כפי שאין להפקיע קרקע מיהודי! 

יישום מדיניות הפרטת הקרקעות ויתר מאפייני העידן החדש היה מונע הפקעת קרקעות מערבים, היה מאפשר התיישבות יהודית ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב בהון פרטי וללא השקעה ממשלתית. בתנאים אלה ייתכן גם שההרכב הדמוגראפי של המתיישבים ביו"ש היה שונה. ראוי לציין שבשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים ניסו קבוצות ומשקיעים פרטיים לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון אך ממשלות ישראל החליטו כדרכן לחסום יוזמה זו ולהכניסה תחת כנפי הממסד. 

ההשקעה הגדולה בתשתיות, יחד עם התיישבות פרטית שאינה כפויה, ללא "עידוד ממשלתי" והפגנתיות, הייתה מעלה את רמת החיים של הערבים ומונעת קיטוב ומחלוקת בצד היהודי. תנאים אלה, ייתכן שלא היו מבטלים את הסכסוך עם הפלשתינים, אך בוודאי שהיו גורעים מחריפותו ומנזקיו לישראל בזירה הבינלאומית. 

קצת פרוזה: סיפורים דימיוניים להמחשת העתיד הוורוד...

לפניכם 2 סיפורים קצרים שנועדו להמחשת החיים לאור כללי המשחק החדשים בתחום הנדל"ן

היום שאחרי (1)...

משפחה צעירה, בנים לחברי קיבוץ לשעבר, שמעורבים בהקמת יישוב חדש בעמק יזרעאל... יישוב שבתהליך הקמתו לא נזקקו אפילו לפגישה אחת עם פקיד ולא היה צורך להגיש אפילו טופס אחד לגורם ממשלתי... והכול, במחיר מצחיק יחסית להיום. 

המשך קריאה...

היום שאחרי (2)...

הקמת עיר חדשה בנגב, "דרור" שמה... קבוצת יזמים רכשה 30 אלף דונם בנגב הצפוני במסגרת מכירה פומבית של קרקעות המדינה. תוך מספר שנים הוקמה עיר מדהימה ללא סיוע או מעורבות של פקידים וממשלה. 

המשך קריאה...

 

קרקעות ובנייה - סיבוך, פוליטיקה, יוקר ושחיתות

ענף הנדל"ן נחשב בעבר לקטר המובילוהמניע את גלגלי המשק הישראלי. הקרקעות, הבנייה וההתיישבות נמנים עם הסוגיות המורכבות, הבעייתיות ועתירות השחיתות. אך אין למהר ולהסיק שהבעיה נובעת מ"העדר חקיקה מתאימה", חוסר במנגנונים לפיקוח ולאכיפה, פחות מידי רגולציה או "חוסר תכנון".

נהפוך הוא, תחום הבנייה והקרקע תופס חלק נכבד מספר החוקים והנו מעסיק כבד של בתי-משפט ועורכי-דין. קיימים אין-ספור חוקים ותקנות "המסדירים" כמעט כל נושא. עשרות אלפי פקידים, מאות גופים – ממונים על תכנון, פיקוח, אישור ובקרה; להלן חלקם: משרד הבינוי והשיכון, משרד התשתיות, משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה, מינהל מקרקעי ישראל, הקרן הקיימת לישראל, חברות בניה ממשלתיות, ועדות בניין ערים, ועדות שימור, ועדות מחוזיות, ועדות ארציות שונות (ועדה לשמירה על קרקע חקלאית, ועדת התיישבות) משרדי תכנון, פיקוח, סיירת ירוקה, ארגונים פרטיים כגון "הירוקים" ועוד.

ביורוקרטיית הקרקעות והבנייה ניזונה ממערכת מיסוי ענפה ללא אח ורע בתחומים אחרים. לדוגמה: מס הכנסה, מע"מ, מס שבח, מס רכישה, מס מכירה, מס רכוש, היטל השבחה, אגרות בניה, היטלי פיתוח ותשתיות-על, ארנונה, דמי הסכמה, דמי היתר, דמי שינוי ייעוד, דמי חכירה והיוון, אגרות רישום ואגרות טאבו, וכפי הנראה עוד.

כישלון "היעדים הלאומיים"

עם כל כך הרבה חוקים וגופים מטפלים... ענף הנדל"ן היה צריך להיות התחום המסודר ביותר במדינת ישראל. המציאות כמובן הפוכה. יתר על כן, "יעדים לאומיים" שהיוו הצדקה אידיאולוגית לתמנון הביורוקרטי, לא הושגו ונחלו כישלון צורב – הנה חלקם:

 פיזור אוכלוסין – כישלון. יעד מוצהר של כל ממשלות ישראל. חשיבותו העליונה נבעה מהסיכון הביטחוני שבריכוז אוכלוסייה בשטח זעיר במדינה קטנה, והחשש מאובדן שטחים שלא יהיו מיושבים ביהודים בנגב ובגליל. פספוס, למרות משאבים אדירים שהוקדשו ולמרות מסע הסברה מוצלח שהביא להכרה חוצת-מפלגות בחשיבותו. מאז סוף שנות ה- 50 כמעט ואין שינוי בחלוקת האוכלוסייה בין אזורי המרכז לבין האזורים "הרחוקים". גם בדו"ח מבקר המדינה על "משבר הדיור" חוזרת המנטרה של כישלון מדיניות "פיזור האוכלוסיה".

• עיירות פיתוח – פיגור. עיירות שמזמן כבר צריכות היו להיחלץ מ"הפיתוח" נותרו הרבה מאחור, למרות תקציבי עתק והטבות שהוזרמו אליהן משך עשרות שנים. עולים חדשים, רובם מצפון אפריקה, הובאו ישר מהאוניה אל שממה. הממסד הממשלתי החליט היכן יגורו, מה יהיה אופי המגורים (דירות שיכון צפופות), וגם מה יהיה מקור פרנסתן – לרוב במפעלים כושלים ומסובסדים. כבר מראשיתן הפכו העיירות למסננת דמוגרפית  – מי שהצליח "להסתדר" – ברח. אשכנזים, להם היה עורף של קרובים ומכרים שנקלטו בעליות קודמות במרכז הארץ, הצליחו להיחלץ מהר יותר מעיירות פיתוח. בנוסף, הפכו עיירות הפיתוח ל"מסננת כישלונות עסקיים". במסגרת החוק לעידוד השקעות הון הגיעו לעיירות עשרות מפעלי תעשייה שעיקר ההצדקה לקיומם התבססה על קשריו הטובים של "המשקיע" עם הממסד הפוליטי. ה"מפעלים" נמוגו, נותרו רק חשבונות בנק בשווייץ...

• הגנה על החקלאות – כישלון. למרות הצלחות איכותיות, החקלאות נמצאת כנראה בפשיטת רגל כמעט קבועה ומתקיימת בזכות מיסוי המוטל על הצרכנים (סובסידיות, אשראי נדיב, ייקור המוצרים ע"י חסימת יבוא, הענקת תשתיות קרקע ומים כמעט חינם ועוד). היקף התמיכה והסבסוד הישיר והעקיף קשה למדידה. קשה במיוחד להעריך את היקף הסבסוד העקיף (הגבלות ואיסורי יבוא של תוצרת חקלאית) – כסף מכיסו של הצרכן ישירות אל החקלאי.

• שמירה על קרקעות המדינה – כישלון. קרקעות נתפסות ע"י פולשים יהודים  וערבים. קיבוצים שמקבלים "פיצוי" על החזרת קרקע שאינה בבעלותם למדינה, פולשים יהודים פרטיים שבונים על קרקע לא להם ודורשים פיצוי על פינוי, פולשים ערבים ובדואים המשתלטים על קרקעות – בעיקר לאורך כבישים ראשיים בדרום.

• תשתיות לאומיות – צפיפות הרכב על הכבישים היא הגבוהה במערב, למרות שמספר המכוניות יחסית לאוכלוסייה הוא מהנמוכים במערב!

 

כישלון "היעדים" המקומיים:

• תב"ע (תכניות בניין עיר) – יש להן תכונה "מוזרה" – הן תמיד מתיישנות ורחוקות מצורכי המציאות בהווה. בתל-אביב לדוגמה, התוכנית העירונית המאושרת היא משנות ה- 20 של המאה הקודמת... אלפים מצטרפים לרשימת עברייני הבניה מידי שנה.

• ועדות בניין עיר – שתפקידן המוצהר הוא בעיקר פיקוח על איכות הבניה והתכנון האזורי-מקומי – הפכו למעשה לוועדות שתפקידן העיקרי לאשר חריגות (מתכניות בניין עיר מיושנות...).

• יוקר ומחסור – כישלון ה"תכנון המרכזי" באספקת צרכי שוק הדיור. הביקוש לדיור במרכזים העירוניים אינו פוגש בהיצע מתאים של דירות הואיל ותוספת בניה נבלמת על ידי הרגולציה הכבדה והחקיקה הקפואה. התוצאה: יוקר מרקיע של דירות למכירה ולהשכרה.

• מחלקות מהנדס העיר – מקור פרנסה למאכערים העוזרים לאזרח וליזם בנפתולי הביורוקרטיה להשיג אישור, או לבטל רוע גזרה, פתח לחלוקת טובות הנאה ואישורים למקורבים.

• חזות העיר – ממטרות היסוד של החקיקה והביורוקרטיה המקומית. כישלון חרוץ. תל-אביב לדוגמה, היא אחת מהערים המתוכננות ו"המפוקחות" בעולם (למעט אולי ערים שהוקמו על ידי המשטר הקומוניסטי ברוסיה). המעיין בתיקים ישנים, משנות השלושים בגנזך מהנדס העירייה – יכול להיווכח שכבר אז נרשמו דוחות על חריגה מתכנון ועברות בנייה... הפקידים תכננו את העיר לפרטיה והתכוונו כבר מראשיתה לבנות עיר מודרנית (לא מושבה שתתפתח לעיר). התוצאה נראית לעין – תל-אביב היא, לכל הדעות, אחת מהערים המכוערות במערב... כך גם שכנותיה – וכולן ערים חדשות יחסית. הרחובות "המתוכננים" הוותיקים במדינה הם, כפי הנראה, רחוב אבן-גבירול ורחוב ארלוזורוב בתל-אביב. הם גם מהמכוערים ביותר וגם הפחות מבוקשים בעיר... סמל התכנון המרכזי.

• שחיתות – השילוב של ביקוש גבוה והכוח המצוי בידי הפקידים לשלוט בהיצע האישורים המצומצם הוא מרשם בטוח לשחיתות.

מה מקור הכישלון? ודאי שלא העדר חוקים או העדר גופים שלטונים מתכננים ומפקחים, או מחסור בעובדים וגם לא "העדר אכיפה" (ברוב המקומות הביצוע נעשה בהתאם לתכנון ולאישור)... אם כך מה הבעיה?

איך הכול התחיל ...

קרא תקציר על לידת שוק המקרקעין בישראל, ההשתלטות הפוליטית על הקרקעות, קץ הבנייה להשכרה ששגשגה בעבר, כיצד חנק הממסד הפוליטי את ההתיישבות (לא מעבר לקו הירוק...), ואיך גורשו הבנים מהמושבים.

מנהל מקרקעי ישראל - אדמה חרוכה

הסיבה העיקרית לאחזקת הקרקעות בידי הממסד הפוליטי (קרקעות "הלאום") היא הכוח הפוליטי הטמון בחלוקתן

יצחק טישלר כותב (בגלובס 9.7.02) בעקבות דו"ח מבקר המדינה:

"...מבקרי המדינה הם אנשים אינטליגנטים, הגונים ומנוסים, ואף על פי כן, מאחר שהוטל עליהם לבדוק את עיוותי השיטה, איש מהם לא תפס שהעיוות הוא הוא השיטה. וכשמדובר במקרקעין, השיטה פשוטה אף יותר מאשר בתחומים אחרים: מסירת קרקעות הציבור לכל מיני מונופולים או לחברות פרטיות או להתיישבות הכפרית או לבוני ערים שבהן הממשלה היא שמקימה את הנמל, את תחנות הכוח, את התעשייה, את השיכונים ואת מוסדות החינוך – היא בסיס נהדר לחלק מיליארדים בלי שמישהו ירגיש בדבר, כי הרי לא מדובר בתקציב!

הקרקעות חולקו בין השאר לחברות מונופוליסטיות בזבזניות, כדי שיהיה להן בסיס לבזבוז. התעשייה הפרטית קיבלה קרקעות כתוספת לסובסידיות המתוקצבות. ואכן, השיאים היו כשהתעשיות הנדונות פסקו לייצר. כך היה בקרקעות שניתנו בשעתו לתעשיית המכוניות, ושיא השיאים היה, כשחברת רוגוזין שהפכה לבועה ריקה, מכרה ביוקר רב את קרקעותיה המיותרות לחברת החשמל – עתירת הקרקעות המיותרות."

[המדינה מחזיקה בקרקעות באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. בראש המנהל עומד דירקטוריון – מועצת מקרקעי ישראל].

"...למרות החשיבות הרבה של החלטות המועצה והשפעתן על תקציב המדינה, על הקרקע, על חלוקת המשאבים ועל חיי כולנו, היא מורכבת מאנשים שרובם אינם מבינים דבר בקרקע, בתכנון או במיסוי. לכן הדיונים המתקיימים בה הם ברמה נמוכה, על גבול החפיפניקיות, כאשר בפועל המועצה משמשת כחותמת גומי של הנהלת המנהל והשר העומד בראשה..." (מנהל מנהל לשעבר, דליה טל, גלובס 28.8.03). ובהמשך הכתבה מרואיינים בכירים בהווה ולשעבר במנהל:

"...המועצה מאפשרת מתן הנחות בקרקע  לגופים שונים... הכוח הרב ביותר במועצת-המנהלים מצוי בידי מי שקובע את סדר היום... אלונה מור, העוזרת של מנהל המנהל... פונים אליה ומבקשים להעלות נושאים לדיון. רוב ההצעות אקראיות לחלוטין, אין מאחוריהן שום הגיון, והן באות לשרת מניעים שונים ומשונים... מדובר ברשימה ארוכה... שלא מאפשרת דיון ענייני. בדרך כלל הן גם מנוסחות בצורה מסובכת, ורוב החברים לא מבינים מה כתוב בהן...

...חלק גדול מחברי המועצה אינם מבינים מימינם ומשמאלם, רובם מגיעים לישיבות לא מוכנים, וגם אם קראו את החומר, הם אינם מבינים בו דבר... חלק מהצעות ההחלטה מוגשות בניסוח משפטי המובן רק למשפטנים. רוב החברים לא מבינים את הקודים הנסתרים... אף אחד לא שואל את עצמו כמה עולה ההחלטה לתקציב המדינה...

...רוב ההצעות המוגשות למועצה הן פרי לחץ של גופים אינטרסנטים, ושל מנהלי מחוזות במנהל הלהוטים לאשר אותן... לאף אחד אין אומץ להחליט החלטות משמעותיות ועקרוניות. המועצה עובדת מחריג לחריג, ובסופו של דבר החריג הופך למדיניות... אבי דרכסלר, ראש המינהל הקודם, טוען שחברי המועצה מעולם לא ניסו להבין את מה שהונח לפניהם... מעולם עוד לא קרה שחברי המועצה ביקשו לקיים דיון אסטרטגי באיזשהו תחום...

מנהל אחר לשעבר, דוב ויתקון, אומר: "...דוח וועדת רונן  שקבע הפרטה של הקרקע העירונית... הובא לדיון בצורה מקוטעת... דוח ועדת מילגרום לא הובא בפני המועצה... היוון לחקלאים בחלקת המגורים... לא נערך דיון... ללא שום מחשבה מעמיקה... חברי המועצה לא מבינים בקרקע, מי שמבין אסור לו להשתתף בשל בעיית ניגוד עניינים... לפעמים מגיעים למועצה אנשים שיש להם יכולת מקצועית, אך זה דבר נדיר... במועצה אין אף עורך דין שבאמת מבין בקרקע, אין מי שמבין בטאבו, ברישום מקרקעין ובמיסוי..."

"...בדומה לדילים שנחתמים בין מפלגות, גם ההצבעות במועצת המנהל לא חפות מהסכמים מסוג זה... על נציגי הממשלה אומר מנהל בכיר לשעבר, כי לא הייתי נותן להם ציון גבוה במיוחד... הם מגלים עניין קלוש בנושאים... צריך לשכנע את נציג האוצר לתמוך בהצעה. אם הנציג מסכים, ההחלטה תאושר... על נציגי הציבור אין טעם להרחיב את הדיבור. הם ממילא בדרך כלל לא מבינים שום דבר בקרקע, ולכן נוטים לעשות מה שאומרים להם..."

"...המועצה מעולם לא התעניינה בביורוקרטיה הנוראית של המנהל... מדוע תהליך של העברת זכויות צריך לקחת שנה, ומדוע יש עדיין מאכערים... המועצה פשוט העדיפה להתעסק בהחלטות 'גדולות וחשובות', כמו מתן פטור ממכרז לעזריאלי..."  

אבי דרכסלר, ראש המנהל לשעבר:

"...מועצת מקרקעי ישראל היא גוף חוץ תקציבי, שבעזרתו ניתן לתת הטבות במאות מיליונים, שאינן מופיעות בספר. אם רוצים להשתיק את עיירות הפיתוח, נותנים להן קרקע במחיר אפס. אם רוצים להיטיב עם גוף מסוים, מעניקים לו קרקע בפטור ממכרז. המועצה היא מקום מצוין כדי לצ'פר מקורבים"

עיירות פיתוח - כישלון התכנון המרכזי הכפוי

גם בהקמת התיישבות עירונית נכשלה המעורבות הממשלתית. המושבות הראשונות שקמו ביוזמה פרטית והערים שהוקמו ע"י גרעיני יזמים בתקציבים דלים לא היו מעולם "עיירות פיתוח" לא בראשיתן ולא בהמשכן. ראשון-לציון הפכה לעיר כ- 60 שנה לאחר התבססותה כמושבה. רק העיירות שהוקמו ע"י פקידי ממשלת ישראל, בתקציבי עתק נשארו ברובן "פיתוח" כבר למעלה מ- 50 שנה! עיירות אלה הוקמו בסוף שנות החמישים ע"י פקידי ממשלה שהחליטו שהם יודעים טוב מהאזרח הפרטי מה טוב עבורו. הם החליטו היכן תקום העיירה, תכננו את מראה העיירה, קבעו כמה בתים יהיו ובכמה חנויות יש צורך. הפקיד החליט כמה חדרים נחוצים בדירה וגם מי יגור והיכן. כך הועברו עשרות אלפי עולים, בעיקר מצפון אפריקה, אל העיירות מבלי שאיש שאל אותם או הציג להם אפשרות אחרת. שוב פעל הדגם הרוסי-בולשביקי ושוב – נכשל! עיירות הפיתוח הפכו לתחנת מעבר לתושבים, מי שהצליח להסתדר – עזב. עשרות יזמים "עשו סיבוב" על כספי משלם המיסים, קיבלו מענקים להקמת מפעלים, הקימו מפעל כושל ונטשו את העיירה.

כיום כבר אין ספק, שהמדיניות והאידאולוגיה השלטת כמעט 80 שנים בתחום המקרקעין, ההתיישבות והפיתוח העירוני, נכשלו כישלון יקר. נגררנו לתסבוכת שמספר רב של ועדות ממלכתיות מנסות להתירה בשיטת הטלאים המקובלת וללא ניסיון להתמודד עם שרשי הבעיה.

בטרם נפנה לפתרונות רצוי לענות לשאלה –

האם אפשר היה אחרת?…

המיתוס שסיפרו לנו מאז ומתמיד גורס כי "אי אפשר היה אחרת" וללא המוסדות המיישבים בימים של טרום מדינה, וללא מעורבות הממשלה לאחר מכן – לא היו קמים ישובים וערים בארץ ישראל ומכאן החשיבות שהייתה לתנועות הסוציאליסטיות. לא כאן המקום לפרק מיתוס זה. אבל, אפשר היה אחרת! בתחילת שנות העשרים התעורר ויכוח בעל חשיבות רבה בהסתדרות הציונית. האירוע נעלם מספרי ההיסטוריה ואיש מאז לא ייחסו לו חשיבות, אך לתוצאותיו הייתה השפעה רבה על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל.

לואי ברנדייס, יהודי אמריקאי ציוני, כיהן כשופט בבית המשפט העליון בארצות-הברית, ניהל ויכוח בעל-פה ובכתב עם ד"ר חיים וייצמן מראשי ההסתדרות הציונית והנשיא הראשון של מדינת ישראל. ברנדייס טען שפיתוחה של ארץ ישראל צריך להתבסס על המודל האמריקאי של יוזמה חופשית ועל השקעות ישירות של יזמים בפיתוח ההתיישבות, החקלאות והתעשייה.

חיים וייצמן גרס לעומתו, שיש לפתח את הארץ באמצעות "קרנות ציבוריות" שיגייסו כסף כתרומות, וההסתדרות הציונית תחליט כיצד והיכן להשקיע את הכסף... וכך היה. כסף שגויס הועבר לעסקנים הציוניים ולמפלגותיהם; תכונתם העיקרית הייתה – להט ציוני אמיתי ליישוב ארץ ישראל ואמונה עיוורת בעליונות המודל הבולשביקי-רוסי – אך נעדרה, כמעט לחלוטין, הבנה כלכלית-עסקית – תכונתו של היזם הבודד.

אומר פרופ' אלישע אפרת, שעבד שנים בתכנון כולל במשרד הפנים (הארץ 16.4.1982):

"לא היו מקומות רבים בעולם, שנהנו מצירוף נדיר כל כך של תנאים אופטימליים לתכנון מוצלח – מדינה חדשה, אוכלוסייה שניתן לעשות בה מה שרוצים, ופוטנציאל של מוחות ובעלי מקצוע – אדריכלים, מהנדסים ויזמים – שניתנה להם שעת כושר לתכנן ולפתח מדינה על-פי מושגים מודרניים".

חוקי התכנון ורישוי הבנייה –איך לא בונים עיר

תכניות בניין עיר (תב"ע) - בראשית היו כוונות טובות...

תכניות-בניין-עיר, במתכונתן הידועה כיום ובהיקף רחב, יושמו לראשונה בתחילת המאה ה-20. התב"ע הראשונה בניו-יורק, לדוגמה, התקבלה בשנת 1916. התב"ע מציגה תוכנית-אב להקצאת שימושים שונים לקרקע ברובעי העיר בהתאמה לאופי העיר ומטרותיה. התב"ע מפרטת תוכניות לתשתיות תחבורה, חשמל, מים, ניקוז, טבע וכדומה. תוכנית-בניין-עיר אינה תוכנית אחת הכרוכה בקלסר, אלא אוסף של מגבלות הכרוכות יחד ונובעות מתוכניות, עדכונים ותוספות שאושרו בתקופות שונות, על ידי גורמים שונים במדינה וברשות המקומית.

הרעיון אשר הוצג לראשונה לפני כמאה שנים התכוון, בין היתר, למנוע פגיעה של בעל-קרקע בשכנו באמצעות שימוש העלול להוות מטרד לשכן. בהעדר תב"ע, יכול לכאורה, כל בעל מגרש לעשות ברכושו ככל העולה בדעתו, ללא התחשבות בשכניו, להפוך למטרד ולגרום לירידת ערך נכסי השכן. מניעת מטרדים מושגת בדרך כלל על ידי הפרדת שימושים העלולים להוות מטרד וריכוזם באזורים מוגדרים: אזור מסחרי, אזורי חנויות, אזור תעשייה, אזור למועדונים ומסעדות וכדומה.

ההחלטה על ייעוד השימוש בקרקע הופקעה מבעליה. סמכויות התכנון והתרת בניה הועברו בלעדית אל העירייה והמדינה. הרשויות כופות על בעלי הקרקעות מגבלות שימוש בכל אזור בהתאם לייעוד הנובע מהתב"ע. בכל אזור קיימות הרשאות ייעוד שונות כגון: שימוש חקלאי, מסחרי, תעשייה קלה, תעשייה כבדה, מגורים. התקנות קובעות גם את צפיפות הבנייה, גובה המבנים, גודל הדירות ומספרן, גובה התקרה ואפילו את סגנון הבנייה.

בדרך כלל אסור לבנות, או לשנות מבנה קיים, ללא היתר בנייה מהרשות המקומית. תוכנית הבנייה צריכה לעמוד בתקנים מוגדרים לגבי חומרים, בטיחות, ארכיטקטורה, חניה, חשמל וכדומה.

מקובל להניח שתוכניות בניין עיר הכרחיות לשימור ערך נכסים ובמיוחד נכסי מגורים (ובעיקר אזורי מגורים צמודי קרקע, וילות). התוכניות מגינות על בעלי בתים מהשלכות שליליות של פיתוח חדש ונועדו לשמר "אופי" של שכונה, רובע או עיר – ערכים שקשה לעיתים למדוד כמותית.

ההנחה הרווחת היא, שתכנון בידי גוף ציבורי מבוסס על תהליך מסודר, רציונאלי, מפוכח, ומקצועי שמניב בתום עבודה מאומצת את התכנון האופטימלי לקרקע לטובת אזרחי הדור הזה והדורות הבאים. בנוסף, מסתתרת הנחה שלרשות העירייה והועדות עומדים מומחי תכנון מתחומי ההנדסה, הארכיטקטורה, הכלכלה, התכנון הפונקציונלי – כולם בעלי ניסיון ויכולת שיודעים כיצד לנצל, לחשב, לשקלל ולתכנן – להוציא את המיטב מהקרקע המתוכננת. זו כפי הנראה דעתו של רוב הציבור ואנשי התקשורת הכתובה והמדוברת בהתייחסם לתכנון קרקע ותכנון עיר. הרוב סבור שמאחורי צרוף המילים תכנית-בניין-עיר מסתתרים חישובים מתמטיים או גורמים שניתנים למדידה אובייקטיבית – מדע מדויק.

תקנות התב"ע ויעודי שימוש לקרקע אמורים להיות כלי לתכנון סביבה יעילה, איכותית ואסטטית. אם נבחן את פער התוצאה, לאחר עשרות שנים של תכנון עירוני ואזורי-מרכזי, נבחין כי משהו משובש מאד בתאורייה.

האומנם?

תכופות נשמעת הקלישאה "צריך היה תכנון עירוני טוב יותר", או "למה לא תכננו?... " או אילו היו מתכננים יותר מקומות חניה, כבישים רחבים יותר, דירות קטנות, דירות גדולות... תמיד ימצא מישהו שיסביר באריכות שרק אילו היה תכנון עירוני טוב יותר, או קשוח יותר, היה נמנע ברדק כלשהו...

בדרך כלל משקפת התוכנית חזון אוטופי, כפי שראו בדמיונם פקידי העירייה והארכיטקטים מטעמם, עשרות שנים קודם לכן. לתוכנית ההיסטורית יש קשר קלוש למציאות היום-יומית, לכוחות השוק בהווה ולמערכת הקובעת את צמיחתה הטבעית של העיר, שלא לדבר על העדר האפשרות לחזות התפתחויות טכנולוגיות, דמוגרפיות ושינויים בהרגלי הצריכה והבילוי.

פקידי מחלקת ההנדסה בעירייה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, ואפילו בשנות השמונים, לא יכלו לחזות מהפכות באורח החיים העירוני כגון: ריבוי אמהות חד-הוריות, משפחות ששני בני הזוג עובדים ויוצאים מהבית, מהפכת המחשוב והתקשורת ששינתה את אופיים של מקומות העבודה ואפשרה עבודה מהבית, הופעת התעשייה הנקייה, צמצום במספר העוסקים בחקלאות עקב שיפורים טכנולוגים, ניידות האוכלוסייה, תרבות מרכזי הקניות ומחסני המכר הענקיים מחוץ לערים, גידול מהיר ברמת המינוע ועוד. גם המתכננים שמאיישים כיום את משרדי העירייה, אינם מסוגלים לחזות את אורח חיי היום-יום וסביבת העבודה בעוד חמישה עשורים. התפתחות אחת ודאית – קצב השינוי אך ילך ויגבר. קשיחותן של תוכניות בניין העיר יוצרת מחסום בפני התאמתן למציאות המשתנה במהירות.

עדכוני התב"ע תמיד פיגרו אחרי המציאות ודרישות השוק – פער של עשרות שנים. המשך ההשתעבדות לשיטה הנוכחית יגדיל את הפיגור מול המציאות המשתנה ובמקביל, יוקר הנדל"ן ירקיע יחד עם הנזק הנגרם לאזרח ולכלכלת המדינה.

בשיטה הקיימת חייב להיווצר פער עצום בין מערכת ההעדפות של האזרחים לבין תכנית מאובנת בת עשרות שנים. אורח החיים המשתנה במהירות לעולם לא יכול להתבטא בתוכנית בניין עיר שנהגתה עשורים רבים לפני כן. פקידי העירייה ונבחריה, מתחילים לדון בעדכון תב"ע רק כאשר הלחצים מצד אזרחים ובעלי עניין הולכים וגוברים – הצטברות לחצים לאורך תקופה ממושכת. מכאן ועד לאישור הסופי חולפים עוד שנים רבות, ובינתיים – המציאות שוב השתנתה.

בשנות העשרים אושרו בארץ ישראל תוכניות בניין-עיר ראשונות. מאז הלכו והתרבו התוכניות, אחת על גבי השנייה, התווספו מגבלות מחד והקלות מאידך. השינויים אינם נובעים רק משיפורים טכנולוגים בבנייה, אלא מהווים בעיקר סיפור מתמשך של אי הגשמת ציפיות של הוגי התוכניות המוקדמות יותר. והתנגשות בלתי נמנעת עם דרישות השוק. דרישות השוק לעולם מתפרשות על ידי הועדות כאקט עוין מצד המבקש. כניסיון לשבירת מסגרת על ידי יריב. תיקוני תב"ע שנובעים כתגובה ללחצי השוק, מפגרים לפעמים בעשרות שנים אחרי המציאות שהולידה את התיקון; ובעת האישור כבר נדרש מזמן תיקון נוסף. תב"ע חדשה מנסה להתמודד עם שגיאות קודמתה. הניסיון מלמד שגם היא לא בהכרח תהיה מוצלחת יותר...

שחיקת התיאוריה על ידי המציאות הפוליטית

כאשר יזם מתכנן כיום לבנות בניין על חלקה בעיר הוא מתחיל תהליך מתמשך ומייגע. ראשית עליו לבדוק את זכויות הבניה בחלקה. זכויות הבניה נובעות מתכניות בניין עיר (תב"ע) שאושרו באזור במהלך ההיסטוריה העירונית. "זכויות הבניה" מגדירות לכאורה כמה חדרים מותר לבנות, מה שטח הבינוי הכולל, כמה קומות יהיו בבניין, תקני החניה, מרפסות וכדומה. כבר בשלב זה חשוב מי היזם ומהם קשריו בעירייה שכן ב"נסיבות מסוימות" העירייה תאשר לו זכויות יתר חריגות מהמקובל. כמה? למה?... ככה!

תהליך התכנון הקיים מבוסס על התמקחות בין פקידי העירייה ליזם על החריגות שיאושרו לו. היזם צריך לרַצות את פקידי העירייה ופחות את רצון הצרכנים העתידיים המועמדים לרכוש את הדירות או המשרדים. כפיית תקני חנייה באזורי משרדים חדשים בתל אביב, היא דוגמה טובה להליכי תכנון הנכפים על היזם כדי לרצות את פקידי העירייה במקום את דרישות הצרכנים – המועמדים לרכוש את הדירות או המשרדים. או בניסוח מדויק יותר: פקידי העירייה מהווים, בדרך כלל, מחסום שבולם את היזם בניסיונו להיענות לדרישות הצרכנים. מתכנני-העל החליטו, במקרה זה, שאזרח יגיע לעבודה באוטובוס במקום ברכבו הפרטי. במסגרת התוכנית החדשה (2003) קיצצו משמעותית את מספר מקומות החניה בבנייני משרדים חדשים. הכול כמובן ל"תועלת הציבור". אותם מקבלי החלטות ימשיכו כמובן להגיע מידי בוקר למשרדם בעירייה ברכבם הפרטי – להם מקום החניה מובטח לַעַד...

אחד מהגורמים המשחקים תפקיד חשוב באישור תוכניות בניה (לא רק בישראל) הם הקשרים והכוח הפוליטי של היזם.

הניסיון מוכיח כי הקבלן המקושר, יחד עם הארכיטקט המקובל, ובסיוע המאכער המנוסה – השילוב המנצח בקבלת היתר בניה, גם אם הוא חורג מהתב"ע... ההליך מאפשר לפוליטיקאים המקומיים לסחוט תרומות למסע הבחירות, תשלומי שוחד, ג'ובים למקורבים וקומבינות אחרות של טובות הנאה. תוכניות מאושרות או נפסלות לא מעט בזכות השפעה של קבוצות-לחץ, שיקולים פוליטיים, מִקסוּם הכנסות העירייה מאגרות בנייה וארנונה והחלטות שרירותיות אחרות.

השחיתות מובנית בחוק ובהליכי האישור ובעצם קיומה של תוכנית-בניין-עיר, ואינה נובעת מה"אופי הישראלי". כמעט בכל מקום בעולם, בו קיימים הליכים דומים לקבלת היתרי בנייה ושינוי ייעוד לקרקעות, צפות אותן התופעות! תהליך התכנון הקיים יוצר במקרים רבים עלויות מיותרות, דחייה של חודשים ארוכים בבנייה. פיתוח אזורים שלמים מתעכב לפעמים עשרות שנים וגורר התייקרויות תלולות במחירי דירות קיימות. המציאות מוכיחה שהתכנון המרכזי אינו מניב את התוצאות הטובות המקוות.

חשיבות הארכיטקט... 

חשוב מאוד שהארכיטקט יהיה לא סתם איש מקצוע מעולה ויצירתי. רצוי מאוד שהארכיטקט יהיה "מקובל" וחביב על הפקידים במחלקת ההנדסה... שכן יש דברים נסתרים, שילחשו לאוזניו, העשויים להשפיע על הפרויקט... כדאי שהארכיטקט ידע פרק בהלכות משא ומתן... הארכיטקט ממשיך במלאכת התכנון בעזרת מהנדסים-יועצים בתחומים שונים כגון מהנדס תחבורה לתכנון החניה, מהנדס חשמל, מהנדס בטיחות, מהנדס קונסטרוקציה לתכנון השלד ועוד. גם ליועצים אלה (לחלקם) רצוי שיהיו מהלכים בעירייה לצורך "פתרון בעיות חריגות". התכנית מוגשת לעירייה ומרגע זה ועד לקבלת היתר בניה יחלפו חדשים ארוכים ולפעמים גם שנתיים. מהנדסי העירייה לא מסוגלים לבדוק כל תחשיב הנדסי והם בוחנים בעיקר אם חס וחלילה אין חריגה... בהיקף השטחים הנבנים. דווקא בנושאים בעלי חשיבות אמיתית (כגון בטיחות), אין לעירייה יכולת להתעמק והיא סומכת ידיה על התחשיבים והתכנון של המהנדסים המומחים הפרטיים. במהלך הבניה עצמה, כמעט ואין ביקורת כלשהי ישירה של העירייה. גם כאן סומכים על גופים חיצוניים פרטיים: הקבלן, הארכיטקט, המהנדס המפקח מטעם היזם ומכוני תקנים.

כמעט כל העימותים והמחלוקות בין היזמים לעירייה הם על רקע ביורוקרטי של שטחי בניה, חלוקה בין שטח דירות לשטחי מרפסות, מספר יחידות המגורים, שטחי שרות משותפים וכדומה.

מתוך כתבת תחקיר על ועדות התכנון והבניה (גלובס 22.10.98) נועה וסרמן ואיה אבן

 

חשיבות המאכערים… 

"נכון, לא לכולם יש קשרים. בשביל זה נוצרו המאכערים. המדינה מכירה בגדולתם – עובדה. מיוני השנה היא מחזירה ליזמים, שלא נולדו עם הכישרון הבסיסי לעשיית חברים בצמרת השלטון, את כל ההוצאות הכרוכות בקידום תוכניות בנייה.

אם גם המאכערים לא מצליחים לעזור, אפשר לעבור לניסוח מכתבים קורעי לב על התרומה שאתם מתכוונים להעלות לטובת המולדת. תבטיחו תעסוקה, תבטיחו פארקים, תבטיחו כבישים, לא בטוח שתצטרכו לקיים.

מערכת התכנון הפכה בקלות למערכת שעונה לטלפון אחד. קוראים לו לחץ ולא משנה ממי הוא בא. העיקר שהוא חשוב. משמעות ההחלטות שלהם [של חברי ועדות התכנון] היא הזזת הרים וגבעות של כסף ממקום למקום. המחוקק מנסה ללא הצלחה לעשות סדר במערכת התכנון. מערכת התכנון שונה מענפים עסקיים החשופים לביקורת… בגלל קריסת המערכת אל מול הפעלה של לחצים. הלחצים האלה מנומקים כמעט תמיד באספקטים תכנוניים".

חשיבות הקשרים…

"...מי לוחץ? לוחצים אנשי עסקים, פוליטיקאים, ראשי רשויות וחברי ועדות התכנון. לחלק מהלוחצים שני כובעים. בכובע אחד הם יושבים בוועדת תכנון. בכובע השני הם מגישים לה תוכניות… תחום התכנון והבנייה הוא, אולי, התחום היחיד במדינה בו לבתי המשפט מגיעים בעיקר העבריינים הקטנים – אלה שבנו מרפסת ללא היתר...". 

חשיבות התרומות… 

"...מערכת התכנון מתוחכמת דיה כדי להסוות מקרים בהם הלחץ הוא בעצם תמורה שניתנה מהיזם אל חבר ועדת תכנון – תלוי מי ה"תורם" ומי ה"נתרם". כמעט לעולם תהיה התמורה לאישור התוכנית בתחפושת של השקעה בתשתיות או בצורת תרומה עקיפה לקהילה, בדמות בניית מגרש משחקים או בית כנסת. מסיבה זו גם המקרים הבודדים שמגיעים לבתי המשפט קשים להוכחה ונגמרים, פעמים רבות, בזיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק.

… הסיפורים שהופיעו בסדרת הכתבות הם קצה הקרחון התכנוני, אבל הם משקפים את תמונת המצב התכנונית הכוללת בארץ. מרבית המעורבים מסרבים לדבר בשמם. המערכת בה הקשר האישי, החברות והשותפות העסקית מניעים את גלגלי ההחלטות, קל להבין את השתיקה."

בהמשך כתבת התחקיר שפורסמה בגלובס, מפורטות דוגמאות, כולל מערכת לחצים ו"תרגילים": 20 דונם באילת שאושרו לבניית אטרקציה נוסח דיסנילנד ששונתה אחר כך למגורים; בניין בחולון בו אושרה תוספת דירות ללא תכנית בניה וללא היתר; קרקע חקלאית בטבריה עליה נבנו לבסוף סופרמרקט ותחנת דלק.

כדי "ליישב" מחלוקות ולקצר הליכים נזקקים היזמים לעזרתם של "מאכערים" (במקרים רבים - עובדי עירייה לשעבר) אשר מנצלים קשרים כדי "לסגור עניין" בארבע עיניים עם הפקיד האחראי. במקרים רבים אין מנוס משוחד ושחיתות.

שוב חוזר הדגם השכיח גם בתחומים אחרים:

עודף חקיקה ומגבלות יוצר מסלול מכשולים מורכב ומסובך המעניק כוח רב לפקיד האחראי. ברצותו יקדם, ברצותו יבלום, וברצותו יעדיף את המקורב לצלחת. התוצאה – שחיתות – אזרחים נאלצים להפוך לעבריינים.

כדי להתמודד עם המערכת, נוצרות תעסוקות סרק (כגון יועצים ו"מאכערים"). האזרח הקונה את השרות או המוצר משלם מחיר יקר. וכמובן, בשלב הסופי מועסקים עורכי דין, בתי משפט, עיתונאים וכו'. והכול כמובן בשם "טובת הציבור"…

הסיבוך הביורוקרטי שיצר את הצורך להשתמש ב"מאכערים" מוכר, למרבה האירוניה, ע"י רשויות מס שבח המתירים לנכות הוצאות הקשורות בהעסקת "מאכערים" בקידום תכנון פרויקטים. למרות שהמילה "מאכער" לא מוזכרת בתקנות, הכוונה ברורה…

הערת גולש: החזר ההוצאות מוצדק. זו הוצאה לצורך העסק. צריך להכיר במציאות: יש הליך רישוי בנייה והא כרוך בהוצאות. אין שום דבר מגונה בזה, אלא יש שחיתות ישירה. כך יש לעסקים, למשל, הוצאות על יועץ משפטי.

למה בעצם אסור?

רוב ההחלטות שרירותיות לחלוטין. וכדי להדגים את האבסורד, כדאי לנו להיזכר לרגע כיצד אנו עומדים משתאים מול היופי והעוצמה של גורדי השחקים בניו-יורק ובהונג-קונג (בהם אלפי אחוזי בניה) ואיך אנחנו מתרפקים על החן של גושי הבתים הרצופים ללא כל רווח ביניהם באמסטרדם (בהם לכל דירה רק 2 כיווני אוויר...) וכיצד אנחנו נהנים לטייל בכפרים הספרדים, עם הרחובות הצרים והבתים הנמוכים הלבנים אשר צמודים למדרכה צרה (ללא גינה שנושקת למדרכה...) וכמעט לכל בית חצר פנימית מרוצפת (לרוב ללא צמחייה...). ניתן להוסיף ולתאר אינספור סגנונות בניה שונים אלה מאלה... כל אחד ייחודי... אבל התב"ע לא תאפשר אף אחד מהם בת"א... למה? ככה!

התב"ע לרוב שרירותית. קשה להצדיקה הגיונית או אובייקטיבית, למעט התשובה "ככה זה – אסור". מדוע אסור לבנות 4 קומות ברחוב מסוים, כאשר מעבר לכביש מותר לבנות 20 קומות? מדוע אסור שבבניין מגורים יהיו משרדים, אם מישהו חפץ גם לגור שם? מדוע במגרש שייעודו מלון, אסור שיהיו בו גם מספר משרדים, או דירות? ומדוע על חלקה המוגדרת כ"חקלאית", שלא כדאי לגדל בה אפילו עשב, אסור לבנות בית?

האם קיימת נוסחה מדעית לחישוב מדויק של צפיפות דיור רצויה על מגרש? מספר הדירות למגרש? גובה בניינים רצוי? שטח דירה מינימלי? גובה תקרה אופטימאלי? רווח בין בניינים? מספר המרפסות ושטחן? מעטים יחלקו על הדעה שתהליך תכנון קרקע ובנייה הוא סובייקטיבי לחלוטין ויעידו על כך מגוון הדעות של מומחי התכנון שניצבים משלושת צידי המתרס בכל פרויקט: ארכיטקטים מטעם היזם טוענים א', "מומחים" מטעם קבוצת המתנגדים טוענים ומוכיחים את ההיפך, ואילו "מומחים" ומהנדסים מטעם העירייה מסבירים מדוע אסור ואי אפשר.

אין כאן אמת מדעית אובייקטיבית למרות שמלמדים באוניברסיטה תכנון אורבאני. מומחי התכנון, הארכיטקטורה וההנדסה מביעים דעות אישיות. חלקן מושפעות מהנחיות שולחיהם, חלקן מוטות פוליטית וחלקן נובעות מחזונו האמנותי והאידיאולוגי של המתכנן. אפילו בוגרי הפקולטות לתכנון אורבאני לא מצוידים בידע מדעי נסתר, או יכולת נרכשת לחזות את צורכי העתיד וספק אפילו את צרכי ההווה. ראוי לציין שבתהליכי התכנון בישראל אין הווה. מתחילת התכנון ועד ליום הביצוע יכולות לחלוף שנות דור. המתכננים שמסתמכים על מציאות במועד התכנון לא מביאים בחשבון שתוכניתם תבוצע 20 שנה מאוחר יותר... כאשר הכול שונה.

נעזוב לרגע את הדרג המקצועי בעירייה. המציאות מוכיחה שלאנשי המקצוע חלק קטן בהחלטה הסופית על אישור חריגות, שינוי ייעוד או שינוי תכנית בניין עיר. איזה ידע מקצועי נדרש כדי להחליט שמעכשיו מותר לבנות על גג בניין חדר יציאה בשטח של 40 מ"ר במקום 23 מ"ר, או בכלל לבנות על 60% משטח הגג? או: החל מתאריך מסוים מותר לבנות משרדים בקומת מרתף? או אפילו החלטה על קיצוץ במחצית של מספר מקומות החניה בבנייניי משרדים חדשים? לא נדרש ידע הנדסי - זו אידיאולוגיה נטו.

ההחלטות על מגבלות בנייה במסגרת חוקי הבנייה מתקבלות על ידי גופים פוליטיים ברמה המקומית והמחוזית הנתונים למגוון לחצים של בוחריהם, של עסקני מרכז המפלגה, ושל אחרים שמבטיחים את המשך כהונתם על חשבון הקופה הציבורית – זה במקרה הטוב... את המקרה הגרוע אין צורך לפרט... העיתונים מלאים.

קשה למצוא מחקרים אמפיריים שמוכיחים את הטענה שתוכניות-בניין-עיר אכן מניבות ערך גבוה יותר לנכסי מגורים ועוד יותר קשה להגן על הטענה שהתב"ע היא הדרך הטובה ביותר, או לפחות היעילה ביותר, להגנת בעלי נכסים ואזרחים.

שינויי תב"ע - מרוויחים ומפסידים

ההתנגדות לשינויי תב"ע, או להיפך – לחץ ושתדלנות לשינויים – נובעים ברוב המקרים מאינטרסים כלכליים צרים" או אידיאולוגיה צרופה של קבוצה מוארגנת וקולנית" ולאו דווקא מחשש להיווצרות מטרד אמיתי. 

חוקי התכנון והבניה לא מיושמים במידה שווה על כל אזרח. בעלי הממון והקשרים מסוגלים לשכור יועצים ושתדלנים מתאימים, ויפגעו פחות מהחוק. קבוצות לחץ אידיאולוגיות רעשניות גורמות לחוסר נוחות פוליטית של נבחרים (שמעדיפים "שקט"). ככל שהחקיקה רחבה ומקיפה יותר, גדל מרחב קבלת ההחלטות על ידי הועדות הציבוריות וכן גדלות כמובן האפשרויות להפעלת לחצים. ככל שהחוקים מסתבכים ומתקשחים, גדל יתרונם של בעלי הקשרים והממון על פני "היזם" הקטן שמבקש בסך הכול להגביה את המעקה שסביב הגג... גדל גם יתרונם של הקבלנים והיזמים שכבר נמצאים על המגרש וקטנים סיכוייהם של שחקנים חדשים שרוצים להצטרף לענף. חסמי הכניסה גדלים.

באזורי כפר, כגון קיבוצים או מושבים, בהם שטחים רחבים לא-בנויים, גובר כוחם הפוליטי של בעלי המגרשים הלא-מבונים והם פועלים לשינוי ייעוד קרקע מחקלאות לבנייה. לעומת זאת, בשכונות וילות בפרברי הערים, גובר כוחם הפוליטי של בעלי הבתים על זה של בעלי המגרשים הפנויים. בעלי הוילות יעמדו בראש המתנגדים להפשרת קרקע חקלאית לבנייה בשכנותם (ולא בגלל דאגתם לגורל החקלאות...). כיצד יגיבו תושבי רמת אפעל או ארסוף, לדוגמה, לתוכנית חדשה להפשרת קרקע חקלאית סמוכה לצורך בניית 3,000 וילות חדשות...

התנגדויות מוגשות לא רק על ידי אזרחים פרטיים: חובבי ג'יפים יתנגדו לבניית מחצבה בנגב, עורכי דין יגישו התנגדויות ללא תשלום כדי לזכות בפרסומת, ראשי ערים מתנגדים לתוכניות של קודמיהם, מינהל מקרקעי ישראל ידוע כמתנגד כרוני כמעט לכל תוכנית, כך גם משרד התחבורה... תמיד אפשר לטעון שהתוכנית לא מתחשבת די בשיקולי תחבורה... ורשות התעופה מתנגדת לבנייה לגובה...

שינויי תב"ע יוצרים רווחי עתק לבעלי קרקעות – תוצאת החלטה ביורוקראטית של השלטונות. התדרדרות ההליך למוקד שחיתות כלכלית ופוליטית היא כמעט בלתי נמנעת. מנגד, העדר תב"ע באזור מסוים, או הקפאת בנייה לצורך "תכנון מחדש", והאילוץ לקבלת היתר בנייה עלולים להקפיא פיתוח של אזור לתקופות של עשרות שנים, שנות דור, מעבר לתוחלת חייו של המשקיע...

המעורבות השלטונית הכבדה במערכת ההגבלות על שימושי קרקע עולה הון עתק – אלפי אנשי מקצוע ופקידים, עורכי-דין ומאכערים, מהנדסים וארכיטקטים, לוביסטים ובתי משפט – כל אלה מתפרנסים מהשיטה הקיימת. פרנסות אוויר. כולם תורמים את חלקם ליוקר הדיור, לבלימת הצמיחה ולהאטת עליית רמת החיים בישראל.

ומי עוד מרוויח מהשיטה?

בידי מי אנחנו שמים את מבטחנו ל"תכנון נכון" של העיר? מי מחליט עבורנו על אישור חריגות בנייה מתוכניות מיושנות? מי הם "נציגי הציבור" להם ניתן הכוח להעשיר בעלי קרקעות או להקפיא פיתוח? – אלה הם חברי מרכז המפלגה הזו, או עסקני המפלגה האחרת, יחד עם צבא פקידים ומתכננים-מטעם, הכפופים במקרים רבים למנהלים שזכו בג'וב בזכות קשריהם עם ציגלר וכהן.

חוקי בניה נוצרים בתהליך תכנון-פוליטי ונקבעים בדרך כלל על פי יחסי כוחות פוליטיים. ההחלטות המתקבלות בוועדות התכנון המקומיות והמחוזיות נולדות בדרך כלל בעקבות לחץ ציבורי והשפעות פוליטיות – זו מטבע הדברים שפה מובנת בקרב פקידים ממונים או נציגים נבחרים.

החבר'ה אומנם נענים ללחצי השוק. אך זהו שוק סלקטיבי מאד, רק חלק מהשוק – אותו חלק שמסוגל לארגן לחץ פוליטי, או אישי, על חבורת מקבלי ההחלטות. איום על מעמדו הפוליטי של הנבחר או פיתוי בעזרת שוחד ופרוטקציה.

העלות הכבדה של תהליכי התכנון הקיימים היא ההפסד נטו של החברה וכלכלת המדינה. ביורוקרטיה פוליטית היא הדרך הפחות-יעילה לקבלת החלטות על ייעודי קרקע.

יתרון לקבוצות לחץ מאורגנות ולבעלי הון מקושרים

קשה להעלות על הדעת מנגנון פחות מתאים לקבלת החלטות על פיתוח מקרקעין מאשר הענקת הכוח לקומץ עסקנים ברשות המקומית. פיתוח מקרקעין הוא, בראש ובראשונה, הליך בו משאבי קרקע מקבלים היתר להסבה – מניצול בלתי יעיל לניצול רווחי יותר. הליך השבחה זה (או הקפאה במקרה של חוקי שימור) משקף כיום, לרוב, את כוחן של קבוצות מאורגנות פוליטית או של בעלי הון בעלי השפעה, במקום שישקף את רצונם והעדפותיהם של אלפי האזרחים באמצעות מנגנון השוק.

יזמים רבים מוותרים מראש על הסיכוי לקבלת היתר שיישקף ניצול אופטימאלי ויעיל של הקרקע שברשותם. כל סטייה מהתב"ע נדחית אוטומטית ומתחיל הליך של התמקחות מול השלטונות כולל "דיון ציבורי", כביכול, שמעניק כוח-יתר לקבוצות לחץ מאורגנות השייכות בדרך כלל לקואליציית ה"האנטי-פיתוח": התנגדות לבנייה לגובה בגלל שבירת ה"מִרקם האורבאני", התנגדות לבנייה נמוכה בגלל "גזל קרקע חקלאית", התנגדות לכביש עירוני בגלל הרעש ולכביש בינעירוני בגלל הארנבות שיתקשו לחצותו בלילה.

תכנית-בניין-העיר משפיעה ישירות על שוויים של נכסים ויוצרת קבוצות לחץ אינטרסנטיות המקשות על שינויים בתוכנית. כך הופכת התפתחות עיר לנושא פוליטי.

שיבוש שוק הקרקעות

המגבלות השרירותיות מייקרות קרקעות באזורים מסוימים ומדכאות מחירים באזורים אחרים. קשה להוכיח שתוכניות המתאר המפורטות תרמו לפיתוח איכותי ונאה יותר של אזורי מגורים – הכיעור והקיפאון של מרכזי הערים בישראל הם ההוכחה היום-יומית. המגבלות יצרו מחסור מלאכותי של קרקעות לבנייה באזורי ביקוש, למרדף מתמיד אחר הגדלת אחוזי בנייה וכר נרחב לשחיתויות.

עיקר עבודת העירייה - אישור חריגות

תהליך עדכון תוכנית נמשך שנים רבות ומפגר תמיד אחרי דרישות הציבור כפי שהן מתבטאות בשטח. שילוב לְחַצֵי המציאות מול תוכניות היסטוריות שרירותיות, מאלץ את וועדות הבנייה להקדיש את רוב זמנן ל"אישורים חריגים". הזדמנות פז להעדפות, פרוטקציה והתעשרות. מורכבות מערך חוקי הבנייה ותהליך קבלת ההחלטות הם שדה קרב בין קבוצות אינטרסים מנוגדים. היקף המאמץ המוקדש בתכנון חדש אינו רלבנטי – תמיד יהיו קבוצות שירוויחו מהשינוי ואחרות שיפגעו.

השיטה התיימרה להעניק לבעלי קרקעות בטחון ויציבות בשימור אופי השימוש בקרקע שבשכנותם לטווח ארוך. בפועל הפכה התב"ע לבסיס לשינויים בהתאם ללחצים. התב"ע אכן מגיבה לפעמים לדרישות השוק, אך באיחור של עשרות שנים. הפער בין צרכי השוק לבין הרשאות הבנייה בהווה יוצר הזדמנויות לרווח גבוה של בעלי השפעה וכוח פוליטי שמצליחים, למרות ההגבלות, לקבל את אישור הפקידות הפוליטית לספק את דרישות השוק. ההשלכות הנלוות הן התעשרות בודדים, שחיתות והשפעה מזיקה על רמת המחירים ועלות הבנייה. משלם המיסים נדרש למחיר כבד לצורך קיום המנגנונים הביורוקרטים. האישורים החריגים הם למעשה מנגנון ההיענות לצורכי השוק. מנגנון מסורבל ומעוות. "אישור חריגות" הפך לגזר ושוט בידי פוליטיקאים – כלי רב-עוצמה להענקת טובות הנאה למקורבים.

תקני בניה - הכרחיים אבל מוגזמים

ההצדקה לתקני בניה נובעת בעיקר מדרישות לבטיחות מבנים, עמידות ברעידות אדמה, מניעת אש, חוזק המבנה, עמידות לאורך זמן, בטיחות מערכות החשמל וכדומה. עם הזמן גדל מספר התקנים ואיתם מעורבות העירייה בהכתבת אורח חיי היום-יום לאזרח. תקנים גלשו לתחומים שהשוק אמור לקבוע לפי העדפות האזרח. שטח מינימלי לחדר, גובה תקרה מכסימלי, מספר מקומות החניה לכל דירה, שטח מינימלי לדירה, מספר המעליות בבניין, מספר הדירות בבניין – כל אלה הם דוגמאות לנושאים שהאזרח צריך להכריע בבואו לקנות דירה ולא פקידי העירייה.

העירייה - השקעת אנרגיה מיותרת במקום הלא-נכון

מיטב משאבי העירייה מופנה ליישום, פיקוח והתדיינות יום-יומית בתוכניות בניין עיר – טלאים של תוכניות שאושרו לאורך עשרות שנים – פלונטר נצחי שממון רב מושקע במאמצים להתמצא בו, לפרש אותו ולהשפיע עליו. התעסקות יום-יומית עם מאות איסורים ואלפי בקשות לחריגה מאותם איסורים.

כאשר העירייה אוסרת לדוגמה על בניית דירות זעירות, למרות שיש להן ביקוש בשוק, היא גורמת לעלייה מלאכותית במחירן. מאות בעלי דירות גדולות, שפיצלו את דירתם הגדולה למספר דירות קטנות, הופכים לעבריינים. משכורות מיותרות משולמות לפקחים שרושמים דוחות מיותרים ומעסיקים עורכי דין ובתי משפט בענייני סרק. התב"ע מעשירה בדרך כלל בעלי דירות קיימים באזורי ביקוש ופוגעת בעיקר בצעירים או בחסרי דיור באמצעות הרחקת דירה מהישג ידם, בין אם בשכירות או ברכישה.

התמקדות ביישום ואכיפת האיסורים דורשת משאבים על חשבון תפקידה האמיתי של העירייה – תכנון אסטרטגי של התשתיות הציבוריות בעיר: במקום ויכוח נצחי על גודל החלון שמותר לפתוח בקיר, או שטח החדר הנוסף על הגג – תכנון של כביש טבעת אסטרטגי בעיר.

פגיעה ישירה באזרח

כאשר אזרח מעוניין לבצע פעולה כלשהי במקרקעין, אין ספק שהפעולה המתוכננת תשפר את מצבו הכלכלי. כלומר, השינוי עומד להניב רווח כלכלי. השינוי הוא שימוש כלכלי יעיל יותר במשאב הקרקע לעומת המצב הקיים.

אם דיירים בבית-משותף בעיר מגיעים להסכמה לתוספת של 3 קומות לבניין, יש להניח שקיים ביקוש בשוק, באותה סביבה, למגורים בקומות העליונות הנוספות. הדיירים מבקשים, לדוגמה, לבנות "רק" 3 קומות ולא 8, הואיל ותוספת של 8 קומות תייקר את הבנייה לרמת מחיר מסוכנת מבחינת נכונות השוק לשלם מחיר ראוי עבור הדירות. גם אי הוודאות שבפרויקט, כפי הנראה, תגדל. אם אזרח מחליט לפצל את דירתו הגדולה ל-3 דירות קטנות, סביר שזיהה ביקוש מצד צעירים, לדוגמה, לשכור דירות קטנות.

בשני המקרים, היוזמה היא תגובה והיענות למחסור בשוק. השימוש היעיל ביותר בדירה הגדולה (באותו אזור ובאותה תקופה) הוא פיצולה, והשימוש היעיל ביותר בגג הבניין הוא תוספת הקומות. אם יזם מעוניין להסב בניין מגורים למשרדים, אין ספק שגילה מצוקה של שטחי משרד בסביבה. המחסור אינו סתמי והרעיון של היזם אינו שרירותי, אלא נובע מהצורך של תושבי הסביבה לקבל שירותים מאותם משרדים פוטנציאלים במיקום זה.

מה עושה העירייה? – מגבילה בכוח את הגידול בהיצע – אסור!!

כך משתבש השימוש היעיל בקרקע וגורר השלכות כבדות על האזרח: הרווחה הכלכלית נפגעת הואיל והפוטנציאל הכלכלי אינו ניתן למימוש. רוכשים או קונים פוטנציאלים נפגעים – הקטנת ההיצע מעלה את המחירים. חלק גדול יותר מהכנסתם של הקונים או השוכרים מבוזבז על פתרון בעיית הדיור. החיסכון נפגע ואיתו ההשקעות במשק. הצמיחה נקטעת ועלייה ברמת החיים נבלמת. איכות החיים משתבשת – שלושת הצעירים ששאפו לגור כל אחד בדירה נפרדת בפרטיות מלאה, יאלצו להתחלק בדירה אחת כשותפים... עורך הדין או מנהל החשבונות שרצו לשכור משרד במרחק הליכה מביתם, יאלצו לנהוג ברכב אל משרד המרוחק מביתם ולהוסיף זיהום, רעש וצפיפות לכביש. חזות העיר תפגע כי דיירי הבניין שרצו להוסיף קומות, וגם היזם שרצה להסב את בניין המגורים למשרדים, התכוונו באותה הזדמנות לשפץ את הבניין ולשדרג את חזותו כדי להקל על מכירת הדירות.

היזם - מייצג הצרכנים

יזם שניגש לביצוע פרויקט צריך להחליט בשלב מוקדם מאד מי יהיה קהל היעד של הפרויקט. מי יהיו הקונים או השוכרים הפוטנציאלים. הפרויקט המתוכנן צריך לענות לדרישות קהל היעד מבחינת המיקום, סוג הדירות, שטחן ועשרות אפיונים אחרים. ההחלטה דורשת כוונון עדין, ולפעמים השקעה בסקרים. טעות בזיהוי השוק וצרכיו תעלה ביוקר! השקעת-יתר בגימור יוקרתי, בפרויקט באזור מסוים, עלולה להקשות על מכירת הדירות; ולהיפך – גימור פשוט ועממי, באזור אחר, עלול גם הוא להכשיל מכירה.

יזם משקיע, לדוגמה, הון רב בתכנון פרויקט מסחר ומגורים גדול בעיר. התכנון מורכב וכולל דרכי גישה, מאות מקומות חניה, מערכות אלקטרוניות וכו'. הוא נעזר בטובי המומחים בתחומים שונים אשר תורמים את כישרונם וניסיונם תוך ביקורת הדדית שיקול ופסילה של חלופות. השקעה של עשרות או מאות מיליוני דולרים מונחת על הכף. היזם מתוחכם ועתיר ניסיון כך גם יועציו. היזם מנסה ככל יכולתו לחזות את דרישות הצרכנים קוני הדירות, או שוכרי המשרדים – אם יטעה בשיקוליו ובהערכותיו, או ישגה בתכנון – שום ועדה של פקידים לא תצליח לשכנע אזרחים חופשיים להשקיע בקומפלקס שיבנה. הקונים מתוחכמים, זהירים ובררנים לא פחות; עומדות לרשותם חלופות קניה אחרות.

שיקולים מסוג זה לא מטרידים את יושבי הועדות הציבוריות. מערך שיקוליהם שונה לחלוטין. מתן מענה לדרישות צרכני שוק הנדל"ן אינו בראש שיקוליהם ולא צומחת להם שום תועלת אישית מכיוון זה. המשכורת דופקת בין כך ובין כך. גם אילו רצו להתעמק בדרישות השוק, אין להם את הכלים לכך בגלל הבידוד והריחוק מהשוק, מ"קו האש". נתק הנובע מעצם היותם עובדי ציבור.

הוועדה הציבורית - מייצגת השרירות

אזרח פרטי או יזם שמתכננים בית מתייחסים בקפדנות רבה ליעילות ולפונקציונאליות של הנכס המתוכנן – מדוע אי אפשר לצפות מגוף ציבורי כגון עירייה, או ועדת בניה מחוזית, לנהוג כך? התשובה פשוטה, אך אינה כה מובנת מאליה.

ועדות ציבוריות המחליטות בנושאי בנייה מאוישות בידי פקידי עירייה ונבחרים פוליטיים. הדרג המקצועי הכפוף להם מורכב בדרך כלל ממהנדסים וארכיטקטים בעלי השכלה פורמאלית. לרובם הגדול חסרה התנסות בקבלת החלטות מעשיות בשוק, תוך קבלת אחריות אישית ישירה לתוצאות החלטותיהם. מיעוט מביניהם היו קבלנים, יזמים, או ארכיטקטים שתכננו, התלבטו ובנו מרכז קניות, בניין משרדים או פרויקט דיור. כמה מהם התנסו בתהליך של סיכון הון פרטי בפרויקט שמנסה לקלוע לדרישות שוק הצרכנים והעדפותיהם? האם אפשר לצפות שלאותן ועדות ציבוריות תהיה איזושהי עדיפות-ידע אובייקטיבית על פני יזמים, קבלנים, ארכיטקטים והציבור הרחב של צרכני שוק הנדל"ן?

עולם תכנון הקרקע המודרני מצריך רמה גבוהה של מומחיות וניסיון. כיצד אנחנו משלימים בקלות כה רבה עם האצלת סמכות החלטה בנושאי תכנון קרקע לגופים ממשלתיים חסרי כישורים לכך? הרי המומחים נמצאים בעיקר בצד השני של המתרס: היזמים, הקבלנים, הארכיטקטים הפרטיים, מהנדסים – האנשים שלוקחים על עצמם את הסיכון העסקי בקריאה ופירוש שגוי של רצון הצרכנים. האם אין עיוות בעצם הכורח לקבלת אישור דווקא מהגופים הפחות מקצועיים והפחות אחראיים, שאינם מסכנים דבר ואגורה, בקבלת החלטה שגויה?

החלטות פקידים, שמנותקות לרוב מצרכי השוק, חייבות מטבע הדברים לעוות את שוק הנדל"ן. לרכז אזורי מסחר במקום הלא-נכון, לבנות שכונות מגורים באזורים פחות מבוקשים, להחליט על שטחי דירות שלא לטעם שוק הצרכנים ועוד. התוצאה מתבטאת בנזק ארוך טווח לכלל הציבור. נזק שמתבטא במחירי הדיור, עלויות שינוע ותחבורה מיותרות, פגיעה באיכות החיים ועוד. ההיסטוריה הקצרה של הבנייה והפיתוח בישראל רצופה בדוגמאות.

התחשבות "נכונה" ושקלול "נכון" של האינטרסים של היזם מול האינטרסים של שכנים ודיירים ותיקים זו מלאכה קשה. כמעט בלתי אפשרי שגוף ציבורי-עירוני ריכוזי יצליח לקבל החלטות אופטימאליות. בדיוק כפי שקשה לצפות מהממשלה לקבוע מחירים "נכונים" של מוצרים בשוק או לקבוע את המבנה האופטימאלי של רשת האינטרנט.

היזם כאויב הציבור - הגשת התנגדויות

יזם משקיע את מיטב כספו בתכנון פרויקט, בסיוע מומחים מתחומים מגוונים. כל זאת כדי לקלוע לטעמו של הציבור – זו הדרך לרווח. מייד עם תום התכנון מגיע, במקרים רבים, שלב בו היזם הופך ל"אויב הציבור".

בשלב זה נדרש אישור של ועדת פקידים עירונית שתוך מספר קטן של שעות, יכולה בהינף יד, לבטל הכול ובנימוקים סובייקטיבים, בלתי מדידים. לחצים ציבוריים של קבוצות אזרחים שמתנגדות, כמעט אוטומטית, לכל פיתוח אצל השכן, אינם נובעים רק מהרצון "לפקח על השוק". המניע לרוב אנוכי למדי – הגדלת ערך רכושם הפרטי (למרות שהנימוק הרשמי יהיה תמיד "טובת הכלל").

התנגדות תושבי שכונת וילות לתוספת מאות יחידות דיור בשכנותם לא תנומק ברצון להקטנת היצע הבתים, אלא בדאגתם לשמירת קרקע חקלאית... (מעניין את הסבתא שלהם...).

המתנגדים בדרך כלל חסרי כישורים או רצון להתעמק בסוגיות מורכבות. ואילו למקבלי ההחלטות, בבואם לדון בהתנגדויות, חשובים באמת בעיקר שני גורמים: כמות המתנגדים לתוכנית והרכבה של קבוצת המתנגדים מבחינת קשריה וכוח השפעה. שיקולי יעילות, טובת כלל הציבור, דרישות השוק והצרכנים – למרות שהן עולות בדיון הרשמי, הם שיקולים משניים בחשיבותם בעת קבלת ההחלטה הסופית. אלא, אם הם במקרה מתאימים גם לרצונה של קבוצת הלחץ המעוניינת.

התנגדות "ציבורית" מצד קבוצה מאורגנת ומקושרת פוליטית המסתייעת בעיתון המקומי... יכולה להיות מאד אפקטיבית. התכנית המושקעת נדחית לאחרית הימים. מהנדס העיר הבא, או ראש העיר הבא – הם כבר ימנו ועדה חדשה...

אין ספק שמעורבות "ציבורית" מקשה מאד על מחוקקים לקבל החלטות על סמך ניתוחים אובייקטיבים והערכות מקצועיות. בהליכים הכוללים שימוע ציבורי (גם לא רשמי) מגיעות תגובות מכל מגוון קשת הדעות: החל מחוות דעת מקצועיות טהורות ועד להתפרצויות לא רציונאליות בעליל... ספק מי יותר אפקטיבי...

היזם ייאנס לשנות את התכנון המקורי האופטימלי כדי לרצות את הפקידים ואת קבוצות הלחץ. כל שינוי, שלא לדבר על שינויים דרסטיים, יענו פחות על דרישות השוק וייקרו את ההשקעה בפרויקט. היזם יאלץ לגלגל את ההוצאה הנוספת אל הקונים והשוכרים. אם תנאי השוק לא יאפשרו את העלאת המחירים, ייתכן שהפרויקט לא ייבנה, היזם יספוג את הפסד ההון שכבר הושקע בתכנון המוקדם, היצע הנכסים באזור לא יגדל ונכסים אחרים בסביבה יתייקרו. ייתכן שהיזם יחליט להגדיל את רמת הסיכון (הרי הוא כבר מושקע בפרויקט), חלק מסיכון-היתר יגולגל אל הקונים. אף אחד עדיין לא חקר מה חלקן של הרשויות ועיוותי החוק בקריסת חברות בנייה...

פגיעה בנוף ובחזות העיר

אחד החסרונות, הפחות מדוברים, של התכנון המרכזי הוא הפגיעה בחזות העיר והשתלטות הכיעור על הנוף העירוני. כאשר ועדת פקידים (שנעזרת אומנם בארכיטקטים ויועצים) מחליטה שרירותית על אופי אזור, התוצאה כמעט בהכרח היא כיעור. ייתכן שכיעור הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת של כפיית "אסטטיקה מטעם" על ידי רשויות מדינה. כך הוקמו בכל הארץ טורים אינסופיים של בנינים אחידים. החל ברכבות השיכונים של שנות החמישים, דרך בנייני תריסי הפלסטיק של שנות השישים, וכלה בתכנון בשנות החמישים, של רחובות "היוקרה" התל-אביבים: ארלוזורוב, ואבן גבירול – פאר התכנון המונוטוני המרכזי המודרני של שנות השישים, כמיטב המסורת הבולשביקית.

הנוסע ברחבי העמק והגליל יכול לזהות בנקל יישוב יהודי חדש ו"מתוכנן" לפי הכיעור הזועק של עשרות בתים צמודי קרקע, אחידים בצורתם, טורים טורים. לעומת בתי המגורים המגוונים בכפרים הערביים, עתירי הוילות והאחוזות המשפחתיות, אשר ללא תכנון מרכזי יצרו פסיפס שובה-עין המתאים עצמו לסביבה ולנוף הטבעי פי כמה מאשר החלטותיהם השרירותיות של מיטב מוחות התכנון האסטטי בעירייה היהודית...

נביט סביבנו בערי-ישראל – הכיעור השולט והאיכות המתפוררת נוצרו במשך עשרות שנים של תכנון ופיקוח הדוק של מהנדסי העיר השונים, קודמיהם ויורשיהם... יתר על כן, החוק והגבלותיו מנציחים את הכיעור... ויוצרים עיוותים שקשה לתקנם. התכנון המרכזי אינו האשם הבלעדי לכיעור, אך אחד מתפקידיו המוצהרים הוא אסטטיקה והרמוניה של ערים. המציאות מוכיחה שגודל המשימה חורג מהיכולת של גוף ממשלתי.

שינויים ברמת החיים, בטכנולוגיה ובהרגלי האזרחים צריכים להשתקף בהתפתחות העיר ולכן אל לפוליטיקאים להפריע באמצעות אלפי תקנות, חוקים, אישורים או וועדות. בעשרים השנים האחרונות לדוגמה, עלתה רמת המינוע של האוכלוסייה ולכן כדאי היה ליזמים להקים קניונים מחוץ לערים. חלק ניכר מהאזרחים מבצעים קניות מחוץ למרכזי הערים – בקניונים. כתוצאה מכך ירד ערכן של חנויות ברחובות ראשיים בערים הגדולות – רחובות שבעבר היו מרכזי קניות שוקקי חיים. דמי השכירות וערך החנויות צנח ורחובות אלה מתקשים לגבש אופי חדש. ייתכן, שאילו מותר היה לבנות בניינים, ללא הגבלת גובה, היה מרכז העיר צומח לגובה ויוצר בסיס אוכלוסייה גדול מספיק כדי להחיות רחובות מרכזיים כמרכזי קניות.

עיקר הנזק של השיטה: יוקר המגורים 

סקרנו מספר השלכות בלתי נמנעות של הרגולציה הממשלתית הכבדה על שוק הנדל"ן. לא נעים לחיות במדינה בה התקשורת מוצפת בסיפורי שחיתות. רובנו הגדול קורא על כך בעיתונים אך לא מעורב אישית – לא נורא. לעומת זאת, מחיר הדירות ועלות שכר הדירה מציק לחלק גדול מאזרחי ישראל. הבעיה מחמירה אם אתם צעירים, משפחה שמעוניינת לשפר את מגוריה, או הורים לילדים בשנות העשרים.

מגבלות חוקיות על שימושי קרקע, מיעוט הקרקעות הפרטיות, התלות המסובכת באישורים והיתרים, מיסוי מורכב, מגבלות על בניה לגובה, הזכות המעוותת להתנגדות לכל פיתוח – אלה וגורמים נוספים מצמצמים את היצע הדירות ואת התאמת ההיצע להעדפות הקונים. התוצאה: רמת מחירים גבוהה ומוגזמת.

מצוקת מחירי הדיור גוררת התארגנויות של צעירים שדורשים "דיור בר השגה". דרישתם מוצדקת אך מלחמתם מופנית לאויב הלא-נכון ולכן הם נשבים בקלות בסיסמאות ה"חברתיות" המקובלות ודורשים פיתרון מהמערכת שהבעייה היא חלק בלתי נפרד מעצם קיומה של המערכת. פיתרון שמבוסס על האידיאולוגיה שהיא מקור הבעייה. אלה שוב מציעים את ה"תרופה" שרק תטביע אותנו עמוק יותר בבוץ שכבר יצרו... בניה ממשלתית, תוספת חקיקה כפייתית, חלוקת דירות על ידי "וועדות" של פוליטיקאים לפי "קריטריונים". שיטות שנכשלו גם בכל המדינות בהן הונהגו.

קשה לרמות את השוק

אם קיים ביקוש למגורים במרכזי הערים והחוק אינו מאפשר את סיפוק הביקוש – יעלו המחירים, הדיור יתייקר. כדי לספק את הביקוש, יפצלו יזמים זריזים (לרוב לא חוקית...) את הדירות הגדולות לדירות קטנות וישכירו את הקטנות, כך תגדל התשואה על השקעתם. אחרים ימצאו פתרון במגורים של מספר שותפים בדירה. באופן זה גורם המחוקק-הכובל לשינויים מלאכותיים בערים, שינויים שאלמלא התערבותו הגסה לא היו נוצרים. כך, עולה אחוז הצעירים ואחוז הקשישים במרכזי הערים, על חשבון כמות המשפחות משכבות הביניים. ודווקא משפחות אלה הן כוח הקניה העיקרי בחנויות.

ריבוי דיירים מסוג אחד (צעירים בשכירות) במקום אוכלוסיות מאוזנות מגוונות, בבניין משותף, מוריד את איכות הדיור ותורם גם הוא להתדרדרות.

דווקא במרכזי ערים, ברחובות סואנים, צריכה הייתה להתפתח בנייה לגובה – הרחק, גבוה ושקט מההמון הסואן. קשיחות חוקי הבניה אינה מאפשרת זאת – התהליכים הביורוקרטים והמיסוי מקשים ומייקרים עוד יותר.

מדוע בכלל צריך לבנות? 

עדיין לא נולד היזם, הקבלן או איש העסקים שיבנה בית, תוך ידיעה מראש שלא יוכל למכור אותו ברווח סביר או להשכיר אותו בשכר דירה נאות. כמובן, יתכנו מקרים של טעויות בשיקול הדעת, או בתחשיב העסקי, אך בוודאי לא כוונת התאבדות כלכלית מראש וביודעין (לזה מסוגלים רק פוליטיקאים שלא מסַכנים את ארנקם...).

מכאן לא קשה להסיק, שלכל דירה שנבנית צריך קונה (או דייר-שוכר). אם בתקופה מסוימת נוצר עודף או מחסור בדירות, המחירים יעלו או ירדו בהתאם, עד שהעודף או המחסור יסופקו. לכן, מספר הדירות הנבנות נגזר בעיקר מריבוי האוכלוסייה, שיפור דיור ושינויים חברתיים (לדוגמה, ריבוי אמהות חד-הוריות). כל עוד האוכלוסייה מתרבה – יגדל מספר הדירות. פשוט. אין פקיד או חוק שיכולים לשלוט בתהליך.

היכן "צריך" לבנות? 

הבנייה הנוספת תתבצע היכן שכדאי לבנות, בהנחה שממשלה לא מתערבת. אם בנייה לגובה במרכז העיר מבוקשת יותר מבנייה צמודת קרקע מחוץ לעיר, יתווספו קומות ודירות בעיר. אם ההעדפה תהיה למגורים בבתים פרטיים מחוץ לעיר ייבנו בתים פרטיים גם על קרקע חקלאית לשעבר. כל ניסיון לבלום או "לכוון" תהליכים גורר עלייה של מחירי קרקעות ודירות וגם ניצול לא-יעיל של משאבים אחרים (כגון נסיעות מיותרות). הניסיון בישראל וגם בעולם מלמד שממשלות אינן יכולות לשלוט בתהליך. "פיזור אוכלוסיה", "יהוד הגליל", או "חיזוק הפריפריה" הם פטפוטי סרק. אילו הדברים היו נשארים בגדר "פטפוט" – לא היה נגרם נזק. אך הפטפוט הופך לבעיה כאשר פוליטיקאים מבזבזים את כספי משלם המיסים על ניסיונות "ביצוע".

אילו היו תכניות מתאר וחוקי שימור בתקופת האדם-הקדמון היינו עד היום גרים במערות...

בראשית נבנתה העיר בבתים חד-קומתיים. נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כבר אז (לא כל כך מזמן...) הייתה תב"ע, ארגונים "ירוקים" ותכניות שימור: לבטח היה חל איסור לבנות ליד בית נמוך בניין חדש "ענק" בן 3 קומות – מאותם הנימוקים שאוסרים כיום את החלפתו בבניין של 30 קומות ("פגיעה במרקם העירוני", "הסתרת נוף", "חסימת אור", "שימור בניינים היסטוריים"). כתוצאה מכך הייתה הבנייה הנמוכה מתפשטת על פני שטחים נרחבים והביקוש לדירות היה משגר את המחירים לשמיים. אך אי-שם בשנות העשרים, למזלנו, מותר היה להרוס את הבתים הנמוכים ולבנות במקומם בנייני "ענק" בני 3 קומות ללא הגשת "התנגדויות" וועדות ערר. מאז כמעט ונבלם תהליך ההתחדשות של מרכזי הערים בישראל.

כמעט כל הערים הגדולות בעולם נוסדו, ניבנו והתפתחו בתקופה של טרם תוכניות-בניין-עיר; אלה התקבלו בתקופה מאוחרת. תל אביב, לעומת זאת היא דוגמה לעיר צעירה שכמעט נולדה עם תב"ע  (למעלה מ- 90% משטחה של העיר נבנו בהתאם לתכנון, בהתאם למגבלות, היתרים ורשיונות) עיר מתוכננת, משופעת במהנדסי עירייה, מומחים, יועצים ומפקחי בנייה כבר משנות העשרים של המאה הקודמת. מעטים יחלקו על כך שהיא גם אחת מהערים המכוערות במערב, תוצר התכנון המרכזי.

מי מחליט?

מקובל לחשוב ששיקולי בעלי קרקע פרטיים הם שיקולים קצרי-טווח למיקסום רווח מהיר. בעוד שתכנון באמצעות העירייה, כגוף ציבורי אחראי מבוסס על שיקולי תועלת הציבור לטווח ארוך. המציאות המכוערת בערי ישראל מוכיחה את האיוולת שבטענה.

דווקא התלות בפקידים מאפשרת לבעלי קרקע, בעלי קשרים פוליטיים, לזכות ביתרון על פני אחרים. שיקולי יזמים מתבססים על לימוד מדוקדק של צורכי הלקוחות – התושבים המועמדים לרכוש את הדירות או המשרדים. אלפי המשקיעים הקטנים והגדולים, דואגים לטווח הארוך של השקעתם טוב יותר מקומץ פקידי עירייה. אנשים משקיעים את מיטב כספם מתוך אמונה שערך השקעתם יעלה. לשום פקיד עירייה אין תמריץ להשקיע מחשבה, אנרגיה ושיקול דעת, יותר מאזרח המשקיע את מיטב חסכונותיו ברכישת דירה. חזקה על היזם שיצטייד בכלים, מצגות והוכחות שישכנעו את הקונה שערך השקעתו מובטח לטווח סביר. מנגנון זה עדיף לאין שיעור על פני כושר ההחלטה והניתוח של קומץ פוליטיקאים במועצת העיר.

תודה. אל תחליטו עבורנו מה טוב לנו... 

כאמור, אין קבלן או יזם שיבנו דירה, בית או משרד, מבלי שיעריכו מראש שימצאו קונים, רק פוליטיקאים מסוגלים להשקיע מיליארדים שאינם יוצאים מכיסם, בהקמת שיכונים במקומות לא נחוצים וללא דורש...

"קונה" הוא אדם המוכן להשקיע את מיטב כספו וחסכון חייו בדירה המתאימה לצרכיו. מדוע צריכים הפקידים במשרד מהנדס העיר להתערב בהכתבת צרכיו? ייתכן שחייל צעיר, או סטודנט, מעוניינים לקנות דירת חדר בשטח של כ-20 מ"ר (כמו חדר גדול ומשופר במלון) כי זה ההון העומד לרשותם באותה עת. בעידן החדש תעלה דירה כגון זו בסמוך למרכז עיר לא יותר מ- 100,000 עד 150,000 ש"ח – סכום שאין בעיה לגייס (אפילו כהלוואה)!!!

כיום אוסר הממסד על בניית דירות כאלה. מי שמכם לקבוע עבור האזרח שרוצה לגור בבניין בן 60 דירות כי זה צפוף מידי? אין ספק שאילו הותר ליזם לבנות דירות על פי שיקוליו, היה בונה בתמהיל האופטימלי – בהתאם לדרישות הקונים. ובכל מקרה היה קולע לדרישות הציבור, טוב יותר מכל פקיד עירייה בעל תואר הנדסי...

אם יזם טועה הוא מפסיד את כספו. אם העירייה טועה – הציבור סובל.

חשיבות כוחות השוק ככלי לתכנון ופיקוח

נדרשת מדיניות קרקעות ובנייה שתכיר בחשיבות השוק החופשי ככלי ראשי בפיתוח קרקעות, שיפור ושדרוג אזורים עירוניים, עקירת הפוליטיקה משוק הקרקעות, ביעור השחיתות וניתוק הקשר קרקע-הון-שלטון. כלי גמיש שיגיב לשינויים בהעדפות אזרחים כתוצאה ממערכת העדפות משתנית, שינויים טכנולוגים ושינויים בהרגלי הצריכה.

השיטה המוצעת בעידן החדש תצטרך להתמודד עם הצרכים הבאים:

• הבטחת גמישות תכנונית ברמה גבוהה.

• תגובה מהירה וטבעית לצרכים משתנים של האזרח.

• צמצום מעורבות הפקידות השלטונית ומניעת הליכים המובילים להחלטות שרירותיות.

• קיצור דרסטי של ההליכים הקשורים להיתרי בנייה.

• הגנה יעילה על האזרח מפני מפגעים אפשריים מצד השלטון או שכניו.

עבריינים בעול כורחם

רשימת ההגבלות המתארכת גרמה למאות אלפי ישראלים בעיר ובהתיישבות להפוך ל"עבריינים". אלה נמנים עם כל שכבות הציבור – לא רק גב' כהן, אלא גם עו"ד שלי וייל, מנהלת המחלקה הפלילית בעירית תל אביב, אשר הרחיבה גג רעפים וסגרה מרפסת ללא היתר, רחמנא ליצלן (מעריב 11.10.02) ...

כמעט כל "העברות" הן כנגד חוק שרירותי מבלי שקיים קורבן לעבירה. אזרח שהרחיב חדר על גג, שהוא רכושו הבלעדי, לא גרם נזק ממשי לאף אחד... אין קורבן ל"פשע". שר המשפטים מאיר שטרית אמר כי "בשנת 2000 בלבד התגלו כ- 50,000 עברות בניה חמורות" (ידיעות אחרונות 14.07.02). אם נקבל את הנתון כמות שהוא, למרות שנראה שנדרשת בדיקה חוזרת... נראה שהשר שכח לציין שאם יש 50,000 עברות חמורות, אז ודאי שיש עוד לפחות 250,000 עברות בניה פחות חמורות... באותה כתבה מעלה השר "רעיון מקורי" ברוח ה"רעיונות" המקובלים על הפוליטיקאים – הקמת "רשות לאומית לאכיפת חוקי בניה"... עוד פרנסה בטוחה למאות פקידים ואנשי שלומנו...

גזרות שנבחרי ציבור לא יכולים לעמוד בהן...

חוקי הבנייה השרירותיים הופכים (אפילו...) נבחרי ציבור לעבריינים:

• "ראש עיריית יהוד, יוסי בן דוד, בנה בביתו מאות מטרים ללא היתרי בנייה... בן דוד משמש גם כיושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נמנע במשך שנים גם מתשלומי ארנונה לשטחים אלו." (קלמן ליבסקינד, מעריב 29.5.05).

הערת גולש: למה האידיוט לא הנפיק לעצמו היתר בנייה? מגיע לו עונש על טיפשות...

• חברת מועצת עיריית תל אביב, מיטל זהבי (מרצ), "מאז 1977 ועד היום, למרות שלא הונפק לכך אישור מתאים, גדל שטח ביתה של להבי בעשרות מטרים רבועים... להבי... סגנית יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה... על פי היועץ המשפטי לעירייה – לא מדובר בעניין פלילי..." להבי טענה בין היתר ש"בעלה טיפל בעניינים..." (אלי סניור, ידיעות אחרונות 26.11.04).

• פאר ויסנר, סגן ראש עיריית תל אביב (הירוקים) – "הוגש כתב אישום... בגין בנייה בלתי חוקית של קומת מרתף בשטח של 160 מ"ר..." ויסנר טען בין היתר שרעייתו אשמה... ובעסקת טיעון היא אכן הורשעה... ויסנר מכהן כסגן יו"ר ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה... שמתפקידה לאשר תוכניות בנייה, להוציא היתרי בנייה ולפעול נגד עברייני בנייה... (יגאל חי, העיר 27.5.05).

• בבית שמש – הופסקו פעולות פיקוח או אכיפה בהוראת בעלי תפקידים על בנייה ללא היתר בשטח של 90 מ"ר בביתו של חבר המועצה מר שלום מנורה. עברות בנייה לא מטופלות נמצאו אצל ראש העירייה ויו"ר הוועדה המקומית לבניין עיר דניאל וקנין עצמו, וגם אצל מנהלת לשכתו וחמישה מחברי מועצת העיר שעברו עברות בנייה ללא טיפול. (דו"ח מבקר המדינה דצמבר 2005).

• בראשון לציון – עברות בנייה נמצאו אצל מנהלת לשכת ראש העיר, רחל טנאי; אצל בתה של מהנדסת העיר, סימה קושניר; אצל ראש ועדת המשנה של הוועדה המקומית וחבר מועצת העיר שלמה לוי; הרשימה ברישון ארוכה וכוללת את מנכ"ל העירייה וחברי מועצה. (דו"ח מבקר המדינה דצמבר 2005).

אלו הן דוגמיות, על קצה המזלג – ישנם נבחרים רבים אחרים בחבורה...

 

מים – מיתוסים

"מכירה חופשית של זכויות מים תגרום לכך שהן תגענה רק לידי אלה שיכולים לשלם עבורן" 

(ראש השדולה החקלאית, הארץ 30.4.2000 )

בדיוק כך צריך להיות. השוק יקבע את מחיר המים לפי ביקוש והיצע באזורים שונים. חקלאי שמגדל מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה יוכל להציע מחיר גבוה יותר עבור המים. חקלאים לא-יעילים וענפים בזבזנים במים יפלטו מהשוק. כיום המצב הפוך – חקלאי מקושר פוליטית יכול להשיג מכסות מים בזכות קשריו, גם אם המשק מפסיד כתוצאה מפעילותו החקלאית. כבר כיום יש "חקלאים" לא מעטים שמקבלים זכויות-מים מסיבות היסטוריות ופוליטיות למרות שמזמן כבר אינם עוסקים בחקלאות. "חקלאים" אלה מוכרים את הזכויות בשוק המים השחור לחקלאים אמיתיים שכדאי להם לשלם מחיר גבוה יותר – "מחיר ריאלי". 

 

הפרטת שוק המים אינה ידידותית לסביבה ותגרום להרס איכות הסביבה

העובדות בישראל ובעולם מוכיחות ההפך. שליטה ממשלתית על מקורות המים ברוסיה ובמזרח אירופה גרמה לניצול-יתר ולזיהום חמור של מקורות ושל נהרות. שיטת חלוקת מכסות מים דומה לישראלית הייתה נהוגה בקליפורניה משך עשרות שנים. המים נמכרו לחקלאים במחירים מסובסדים והתוצאות דמו למצב בישראל. לא פלא איפה, שחסידי איכות הסביבה וה"ירוקים" בקליפורניה היו בין התומכים הנלהבים ברעיון הפרטת משק המים. 

השיטה הישראלית, בה פוליטיקאים שולטים על ברז המים ואחראים ל"הקצאתם", גרמה להרס הסביבה – הכינרת מתייבשת, הירקון הומלח וצמחייתו חוסלה, מאגרי התהום הומלחו וזוהמו, ומקורות המים דולדלו עקב צריכת יתר. 

החלפת הפוליטיקאים במנגנון השוק האובייקטיבי תתמחר נכון את המים – תיפסק צריכה בזבזנית. 

 

הממשלה צריכה להשקיע במחזור מי קולחים ולייעד אותם לחקלאות

ממשלה לא צריכה להשקיע. מים הם מוצר כלכלי לכל דבר ואם מחיר המים יהיה חופשי ומים יסחרו בשוק, כדאי יהיה ליזמים להשקיע בכך. 

פרופ' צבי אקשטיין מספר בכתבה בגלובס (29.9.99): 

"...מפעל מחזור מי הקולחים של ירושלים שופך את המים הממוחזרים לוואדי... כי החקלאים צריכים לשלם את ההובלה ממתקן המחזור אל השדה. כששאלתי מגדל הדרים בכיר בחברה בעלת מטעי הדרים בשפלה, מדוע אין הוא לוקח את המים הממוחזרים בהרי ירושלים, הוא הסביר לי שעלות הובלתם לפרדס היא כ-25 – 30 סנט למ"ק. כל עוד הוא קונה מים ממקורות ב-20 סנט לקו"ב... שימשיכו המים לזרום בוואדי...". 

 

הממשלה צריכה להחליט מהי הטכנולוגיה העדיפה – התפלה, יבוא מים מתורכיה, או טיהור מי ביוב

לא הממשלה צריכה להחליט. הדיון הציבורי סביב למים יוצא מנקודת הנחה שכל פתרון צריך להתקבל ע"י הממסד הפוליטי, בתמיכתו ובאישורו. החלטות ממסדיות נגועות בשיקולים פוליטיים לא ענייניים. 

הדרך היחידה "להחליט" מה רצוי, היא לא להפריע לכוחות לשוק להחליט. החלטות המשקיעים תתקבלנה על בסיס כלכלי רציונלי. יזם שירצה להתפיל מים ינהג כיזם שרוצה לבנות שכונת מגורים חדשה – יבדוק עלויות, יזמין סקר שוק, יתייעץ, יבטיח מינימום חוזי מכירה למים (מראש) וישקיע. ירצה יזם לייבא מים מתורכיה – יפנה לממשלת תורכיה, או ליזם תורכי, ולא יערב את הפוליטיקאים הישראלים, ישקיע במיזם וימכור מים ישירות לצרכנים בישראל, ובמחיר שהשוק יהיה מוכן לשלם. הסיכון של היזם. 

 

המים הם מוצר אסטרטגי – הטייתם ע"י מדינות ערב היא עילה למלחמה מוצדקת

במהלך ספטמבר 2002 הכריזו פוליטיקאים ישראלים שהטיית מקורות מי הוואזני ע"י הלבנונים זו עילה למלחמה. ההתייחסות למים היא רגשית, מיסטית ונחלת ההיסטוריה. אם לבנונים ישתמשו במלוא מי נחל הוואזני יחסרו בכינרת כ-50 מליון מ"ק מים בשנה. עלות הקמת מפעל התפלה בהיקף כזה היא כ-100 מיליון דולר. עכשיו עלינו לשאול האם השקעת 100 מיליון $, או הפסד סכום כזה, היא עילה למלחמה? יתכן שכן – אבל זו השאלה הנכונה. להטיית מי הוואזני יש השלכות סביבתיות חמורות שתפגענה בזרימה בירדן ההררי אך שום ארגון "ירוק" של שוחרי איכות הסביבה בישראל לא הפגין מול גדר הגבול הלבנונית... 

 

במסגרת הסדרים אזוריים עתידיים, בין ישראל לשכנותיה, צריך להתעקש על הפרטה אזורית של משק המים על פי המודל המוצע כאן. הפיכת המים למוצר כלכלי תנטרל אותם מהמו"מ בין מדינות. ירצה חקלאי ירדני או פלשתיני מים – יקנה אותם כמו חקלאי ישראלי. בתנאים אלה של תחרות ומחיר כלכלי למים אין ספק שהלבנונים לא היו מטים את מי הוואזני, אלא אפילו מחברים את נהר הליטאני לירדן ומשווקים מים לישראל במחיר גבוה. 

 

הערת גולש (יעקב רסלר): סיכוייך לשכנע מישהו להפריט את המים אינם גבוהים... עכשיו אתה מנסה להביא את המשיח לכל העולם, ומדבר על שכנוע מדינות ערב להפרטת משק המים??? 

 

פרופ' קרנק פישר, כלכלן אמריקאי בכיר ב-MIT ובהוורארד פיתח מודל כלכלי של "פרוייקט המים המזרח תיכוני". בראיון עם סבר פלוצקר בידיעות אחרונות (12.1.96) מסביר פרופ' פישר שבתנאים של מסחר חופשי במים במזרח התיכון "...אין לישראל ולשכנותיה בעיה אמיתית של מחסור במים". על פי המודל, מחיר המים בעזה יהיה גבוה מאשר בישראל ואילו בעמאן עלול המחיר להרקיע שחקים. לפי המודל כדאי לישראל למכור מים לעזה ולירדן ולייבא מחו"ל את הפירות והירקות"... כאשר אתה מייבא בזול ירק שהושקה במים רבים, אתה בעצם מייבא בזול את המים הללו עצמם". 

גם פרופ' מרדכי שכטר מאונ' חיפה סבור כך (גלובס): "...אם יהיה סחר במים בין המדינות ויקבע להם מחיר כלכלי, יתברר פתאום שבישראל יש עודף מים מסוים ואולי נוכל אפילו לייצא מים...". 

אין מנוס מהמסקנה ששליטת הממסד הפוליטי על המים בישראל והעיוותים שנוצרו עקב כך תורמת מימד נוסף, לא הכרחי, לסכסוך הישראלי-ערבי. 

 

הפרטת משק המים תיכשל – מחיר המים לצרכן יזנק

מחיר המים לצריכה ביתית (2005) עומד על כ- 4 ₪ למ"ק. עלות התפלת מים היא בערך 2.7 ₪ למ"ק (בשערי מפעל ההתפלה לפני הזרמתם בצנרת). כלומר, הצרכן הביתי משלם כבר כיום מחיר גבוה מאד. גבוה ממחיר המים היקרים ביותר (מים מותפלים). לכן, בתנאי שוק פתוח ותחרותי כלל לא בטוח שמחיר המים לצרכן הביתי יעלה. 

 

החקלאות והתעשייה משלמים מחיר מוזל ומסובסד למים. עלות המים לחקלאים עומדת על כ- 1.4 ₪ למ"ק. בתנאי תחרות חופשית יאלצו החקלאים לשלם מחיר גבוה בהרבה עבור המים שהם צורכים. האם כתוצאה מעליית מחיר המים לחקלאות יעלה מחיר התוצרת החקלאית? כלל לא בטוח – בעידן החדש היבוא לישראל יהיה חופשי וללא מכס. יבוא מוצרי חקלאות יספק לצרכן הישראלי את מוצרי החקלאות הזולים ביותר האפשריים. 

 

מי כן עלול להיפגע? אותם החקלאים והתעשיינים "שהרוויחו" עד כה בעזרת הטלת מיסים על האזרח והעברת הכסף אל כיסיהם כסובסידיה למים. השיטה יצרה מראית-עין של "הוזלה": ביד אחת גובים מאתנו מיסים וביד השנייה מחזירים לנו חלק (רק חלק!) מהמיסים בצורה של ירקות "זולים"... וגם זה לא בטוח כי אי אפשר להשוות מחירים מול ירקות מיובאים שנאסרו. 

 

המים מוצר חיוני – הם חשובים מכדי להפקירם בידי כוחות השוק

ישנם מוצרים חיוניים נוספים: תרופות למשל – כמעט כולן מיוצרות על ידי חברות פרטיות ומחירן נקבע בשוק. אין שום ממשלה שמייצרת תרופות חדשות – רק חברות הענק. מזון גם הוא חיוני – ממשלות שניסו לייצר מזון, או אפילו רק לתכנן ולפקח על הייצור – גרמו למחסור ולרעב. 

 

ומהי החלופה לכוחות השוק? כמובן, להפקיר את המים בידי הפוליטיקאים שיקבעו את מחירם ואת אופן חלוקתם "הצודק". המיתוס מניח שהחלטות פוליטיות הן יותר מוסריות מהחלטות שמתקבלות על ידי מיליוני צרכנים בשוק פתוח ותחרותי. 

 

צריך להשוות את מחיר המים לחקלאות עם מחיר המים שמשלמים יתר האזרחים

ועדת גרונאו המליצה (יולי 2005) להשוות את מחיר המים לחקלאים למחיר המשולם על ידי שאר האזרחים. המלצה מבורכת לכאורה. קץ לסבסוד. 

 

לסבסוד מחירי המים אכן צריך לשים קץ, אך את מחיר המים לא צריכה לקבוע הממשלה. לא "להשוות" ולא לסבסד. המדינה צריכה רק לקבוע, מידי תקופה, את כמויות המים המותרות לשאיבה בכל אזור. את המחיר צריך לקבוע השוק. הפקת המים תתפצל בין מאות יצרנים מתחרים. 

 

קרוב לודאי שהשוק יקבע מחיר מים שונה בכל אזור ובכל תקופה. בשנים שחונות, עם מיעוט גשמים ייתכן שהמחיר יעלה. בשנים גשומות המחיר יצנח. סביר שהתנודות במחיר לא תהיינה חריפות מידי כי חלק ניכר מהמים יופקו ממקורות קבועים כגון התפלה וטיהור מי קולחין. ייתכן שהשוק יקבע מחיר מים נמוך יותרלחקלאים ותעשיינים בזכות צריכתם הגבוה – בדיוק כפי שאזרח שקונה אריזת ענק של אבקת כביסה זוכה להנחת-כמות. 

 

ייקור המים יסכן את כדאיות החקלאות הישראלית

מחיר המים מהווה כ- 15% מעלות התשומות בחקלאות. ייקור המים בהחלט עלול לייקר מחיר מוצרי חקלאות באופן שישקף את עלותם הריאלית. התייקרות התוצרת החקלאית לא תהיה אחידה – מוצרי חקלאות שמקורם באזורים בהם יורדים גשמים רבים, בצפון הארץ, ייתכן שיוזלו או שלא יתייקרו כלל כי מחיר המים שם יהיה נמוך. מי שיתעקש לגדל תפוחי עץ בנגב, יצטרך לשלם עבור המים מחיר גבוה יותר שיכלול גם את עלות שאיבתם והובלתם למטע התפוחים שלו בנגב. ספק אם יצליח לשכנע את הקליינטים בשוק הכרמל בתל אביב שמחירם הגבוה של התפוחים מוצדק בזכות צמיחתם בנגב... 

 

עליית מחיר המים תחשוף את הגידולים החקלאיים שגידולם אינו כדאי באזורים מסוימים ואולי בישראל בכלל. גידולים אלה צומחים כיום בשדות על חשבון משלם המיסים שנאלץ לסבסד מכיסו את החקלאים. בעזרת סבסוד כבד אפשר להפוך את מדינת ישראל אפילו ליצרנית זהב מובילה בעולם. זהב שיופק ממי הים. מים אלה מכילים כמות זעירה מאד של זהב שעלות הפקתו מרקיעה שחקים, פי כמה וכמה מעלות כריית זהב בדרום אפריקה. למה לסבסד רק חקלאים ולא יצרני זהב מהים?... 

 

הצרכן לא ייפגע – להיפך – ירווח לו. ביטול סבסוד המים יגדיל את המזומנים שבכיסו. ובשוק הוא יוכל לקנות תפוחים זולים שיובאו מספרד. בדיוק כפי שמייבאים את רוב החיטה ללחם, מזה שנים רבות, מארצות הברית. החקלאי שגידל את התפוחים היקרים, ואילץ אותנו בכוח לקנות אותם, יצטרך למצוא פרנסה אחרת. 

 

מחיר המים לחקלאות עומד על כ- 70 אגורות למ"ק (2003) 

אף אחד אינו יודע מה מחירם האמיתי של המים לחקלאות. 70 אגורות זה אכן המחיר שהממשלה מוכרת את המים לבעלי מכסות המים. רבים מבין הזוכים המאושרים אינם עוסקים בחקלאות, הסבא והסבתא היו חקלאים והם עצמם רק גרים במושב אבל עובדים בתעשייה האווירית... את המים הם מוכרים לחקלאי האמיתי היחיד במושב במחיר של אולי 1.20 ₪ למ"ק או 1.80 ₪. הכול שחור – אין מידע גלוי. 

 

יצחק טישלר (גלובס20.10.03), מצטט ידיעה "...החקלאים שמעבדים את האדמה במושב עין איילה פנו לבית המשפט בתביעה לצו מניעה, שיאסור על המושב לחלק את המים שווה בשווה בין חברי המושב החקלאים ובין חבריו שאינם חקלאים. הם טענו כי החלוקה השוויונית מפלה אותם לרעה ומהווה התעשרות שלא כדין של חבריהם, בדרך של ספסרות במכסות המים." 

 

השופט דחה את הבקשה ולמעשה שלח את המבקשים להמשיך ולקנות מים בשוק השחור... מהמאושרים הרבים שקונים את המים בזול מהמדינה ומוכרים אותם ביוקר למעט החקלאים האמיתיים... 

 

הגידול באוכלוסייה מחמיר את המחסור במים בישראל

אין "מחסור" הכול רק כסף. במחיר נוסף, של חפיסת סיגריות אחת בחודש, אפשר לפתור את כל בעיות המים בארץ. 

 

דו"ח של נציבות המים שהוגש לשר יוסף פריצקי (יולי 2003) קבע כי "...בתוספת עלות של 1.3 שקל למ"ק, ניתן יהיה לפתור את כל בעיות המים של מדינת ישראל עד 2010". 

 

צריכת המים כיום עומדת על כ- 100 מ"ק מים לנפש בשנה. כלומר, התוספת הנדרשת היא כ- 130 ₪ בשנה לאדם. 11 ₪ לחודש. זה כל הסיפור. בכסף זה נקבל בברז מים מותפלים באיכות מעולה והחקלאים יקבלו מים מטוהרים ברמה גבוהה. 

 

ירידה בהיקף ההשקיה מצמצמת את כמויות הפירות והירקות

בין השנים 1986 ל- 2002 ירדו כמויות המים המושקים בערך בשליש. משיא של 1,434 מיליון מ"ק אל מתחת ל- 1,100 מיליון מ"ק. וראה זה פלא – בכמויות הירקות והפירות שהגיעו לשווקים חל גידול מרשים (במקביל לגידול הרב באוכלוסייה). גם הגיוון והמבחר גדלו – פסיפלורה, קרמבולה, קיווי ועוד. יעילות השימוש במים עלתה: עלייה בניצול מי קולחים מטוהרים, שכלול שיטות ההשקיה.

 

 

הצגת פריטית לפי תגיות מים

"ירדן מבקשת מישראל לרכוש את עודפי המים". "עודפי מים" בישראל? הרי רק לפני כשנתיים השקיעה הממשלה מכספינו בקמפיינים של "חיסכון במים" עם דוגמנית צמרת שמתייבשת על המסך.

פורסם ב- 2014
תגיות:
ראשון, 17 אוקטובר 2010 15:38

סוריה מתייבשת

סוריה מתייבשת אחרי 4 שנות בצורת. שדות מעובדים הופכים למדבר, מאות כפרים ננטשו. בין 2-3 מיליון פליטים נטשו את כפריהם ואיבדו את עדריהם בגלל המחסור במים, בנוסף - מעל למיליון פליטים עיראקים ברחו לסוריה.

פורסם ב- 2010
ראשון, 30 נובמבר 2008 15:44

ביורוקרטיה, מים ואידאולוגיה

בהשראת הוועדה הממשלתית שדנה בימים אלה בבעיית המים, מתפרסמים ''קיטורים'' לרוב. הנאשם העיקרי בדרך כלל היא הביורוקרטיה הממשלתית ש''לא קיבלה החלטות נכונות''.

פורסם ב- 2008
תגיות:
חמישי, 12 יוני 2008 15:45

אין מחסור במים במדינת ישראל!

הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס ''המחסור במים''. אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, החקלאי והתעשיין היו משלמים את המחיר המרבי הכדאי בהתאם למוצר שהוא מייצר.

פורסם ב- 2008
תגיות:

העידן החדש של משק המים

הפתרון – הפרטת משק המים

פתרון משבר המים כרוך בהוצאת משק המים מידי הממסד הפוליטי והעברתו למגזר הפרטי התחרותי. הפרטת משק המים, בניגוד לענפים אחרים, נתקלת בבעיה אובייקטיבית של קביעת שיטת ניצול מי התהום ומי מאגרים עיליים כגון הכינרת. האפשרות לשאוב מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שהפוליטיקאים גרמו למאגרים אלה. לכן, מעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית במקטעים הבאים: 

קביעה שנתית (או רב שנתית) של כמויות המותרות לשאיבה, בכל אזור, ממאגרי מי התהום ומהכנרת. נציבות המים לא תקבע מי ישאב ובאיזה מחיר יימכרו המים, אלא רק את כמויות השאיבה המותרות בכל אזור לפי רמת המשקעים באותה שנה ולפי צרכי שחזור המאגרים הטבעיים שהתדלדלו בעבר. בעידן החדש יהיו משאלי עם חלק מהשיטה הדמוקרטית (ראה פרק דמוקרטיה). תתכן יוזמה למשאל שיחליט על גובה מינימום למפלס הכנרת. ירידת המפלס מתחת לקו זה תחייב הפסקת שאיבה, וכתוצאה – יתייקרו המים בשוק. 

מכירה חד-פעמית של מכסות הפקת מים – המונח "מכסת מים" מייצג כיום זכות לשימוש במים. מכסות אלו יבוטלו. חקלאים יוכלו לקנות מים בכל כמות שיחפצו, אבל יצטרכו לשלם את מחיר השוק. בעידן החדש יהיו מכסות הפקת מים במקום מכסות השימוש במים, שיבוטלו כאמור. המדינה תמכור באופן חד-פעמי כ- 2,000 מכסות הפקת מים ממקורות טבעיים (בארות, מעיינות, הכנרת) ותצא מהמשחק. כל מכסה תייצג באופן התחלתי זכות לשאיבת 1 מיליון מ"ק מים (דוגמה בלבד) לשנה. המכסות יימכרו בכל אזור למרבה במחיר. רק יזמים וחברות פרטיות יוכלו לרכוש מכסות הפקה – לא תאגידים ציבוריים. ייתכן שבשנת בצורת תוגבל שאיבה מבארות באזור המרכז רק לחצי מיליון מ"ק לכל מכסת מים (שערכה הנקוב מיליון מ"ק). המכסות יהיו סחירות וניתן היה למכור אותן בשוק הפתוח. השוק יעניק מחיר שונה למכסה בכל אזור ואזור לפי היצע וביקוש. המחיר גם ישתנה משנה לשנה. התמורה החד-פעמית שתתקבל על ידי המדינה עבור מכסות המים תעמוד על מיליארדי שקלים

בעלות על מערכת הולכת המים. בדומה לשוק החשמל, או לשוק הטלפון בימי קדם (לפני העידן הסלולרי) – לגורם ששולט בצינור המים (או בכבלי החשמל) יש כוח לקבוע את מחיר ההובלה כרצונו. צנרת הולכת המים האזורית, תהיה בבעלות תאגיד מים ציבורי-אזורי שיתופעל בידי יזם פרטי. היזם ייבחר במכרז. לתאגיד המים לא יהיה מונופול אזורי. תאגידים או יזמים אחרים יוכלו להתחרות בו, אם יגלו נישה מתאימה לתחרות. רק הצנרת ומשאבות דחיפת המים יהיו בבעלות תאגיד הולכת המים – לא המים עצמם. התאגיד יעניק שרותי הולכת מים. תאגידי המים האזוריים יופעלו על ידי קבלנים פרטיים שייבחרו במכרזים שייערכו מידי 5 שנים; המכרז יהיה על מחירי הולכת המים. הסכם הניהול יחייב רמת תחזוקה נאותה ועמידה בתקני איכות. 

הצרכנים יוכלו לרכוש מים מכל חברת הפקה שיבחרו (החברות שרכשו מכסות הפקת מים). החברה השואבת ומפיקה תזרים את המים לצנרת שמפעיל הקבלן מוליך-המים. סביר מאד שהמפתח לחיוב עבור הולכת מים בצנרת יהיה מבוסס גם על המרחק והפרשי הגבהים שעוברים המים בצינור ולא רק על כמות המים. ייתכן לדוגמה שלתושבי שכונה באשקלון, כדאי יהיה לקנות מים ממתקן ההתפלה המקומי כי עלות הזרמת המים מהמתקן עד לבית תהיה נמוכה, יחסית לעלות רכישת מים מחברת המוביל הארצי , ששואבת את המים ומובילה אותם מהכנרת הרחוקה. ייתכן יזם פרטי בגן-יבנה שישקיע בחפירת בארות מים באזור, ירכוש זכויות הפקה בשוק הפתוח וימכור את המים לשכונות המזרחיות של אשקלון במחיר שיתחרה במחיר המים של חברת ההתפלה. 

בשנים גשומות מאד, בהן ניתן להגביר את השאיבה מהכנרת, תכריז חברת המוביל הארצי על מבצע הנחות, ללקוחות שיתחייבו לקנות מהם מים למשך 3 שנים במחיר סגור מראש... מחיר שיתחרה במתקני ההתפלה... חברת המוביל הארצי תהיה כמובן חשופה לסיכון שהשנה השלישית תהיה שנת בצורת וייאסר עליה לשאוב מכנרת את הכמות לה התחייבה כלפי הצרכנים... כדי להגן על עצמה מאי וודאות זו תוכל חברת המוביל הארצי לרכוש אופציות-מים (בבורסת המים) לשלוש שנים מבעלי בארות ומתקני התפלה... 

אפשר שחברת מקורות תהיה הגוף הממשלתי שבבעלותו צנרת המים הארצית שמקשרת בין תאגידי המים האזוריים – החברה תתפעל מתקנים אלה באמצעות קבלנים פרטיים. החברה לא תפיק, לא תשאב ולא תמכור מים. חוק המים יבוטל. כל הגופים הממשלתיים האחרים העוסקים במים – ייסגרו או יופרטו. משרדי ממשלה ורשויות מקומיות לא יתערבו במשק המים. 

מוביל המים הארצי, השואב את מי הכינרת והירקון אל הנגב, יימכר ויופעל ע"י יזם פרטי. חברות אחרות, מתחרות, תורשנה לשאוב מהכינרת. כל חברת שאיבה תקנה, כאמור, מספר יחידות של מכסות הפקת מים אותן תוכל לנצל לשאיבה ואף לסחור במכסה בבורסת המים. 

יזם שירצה להשקיע בהפקת מים ממקורות אחרים, לא יזדקק לאישור ממשלתי. אף אחד לא יבטיח קליינטים למים שיפיק – הסיכון עליו וגם הרווח לכיסו. יתכן שמחיר המים יעלה לרמה שלמשקיעים יהיה כדי לייבא מים מלבנון או מטורקיה (כאשר המצב מאפשר...), להקים מתקני התפלה, לאגור מי גשמים או להציע לעירית באר שבע לקנות את מי הקולחין, טיהורם ומכירתם לחקלאים. יזם יוכל לרכוש מעירית גבעתיים את מי הגשמים ממערכת הניקוז העירונית, במקום שיזרמו לביוב. אם חברת המים של ת"א תקבע מחיר גבוה מדי למים, יתכן שיהיה כדאי ליזם להקים מתקן התפלה ולספק מי ים מותפלים לשכונת רמת אביב הקרובה לים – במחיר זול מזה של תאגיד המים התל אביבי. מחיר המים שיקבע ע"י השוק לא יהיה נתון בידי הפוליטיקאים וישתנה מתקופה לתקופה כאשר ייצור מים מותפלים יהווה גורם מאזן למחיר המים הטבעיים. כלומר, יקבע את המחיר המרבי למים. 

חקלאי שירצה להבטיח לעצמו מחיר קבוע למים לעונת גידול מסוימת, יוכל לבצע קניה עתידית, או לרכוש אופציות-מים בבורסה כפי שחברת קוקה-קולה מבטיחה לעצמה את מחיר הסוכר העתידי. 

עוד על תחרות

ייתכנו בישראל מאות תאגידי מים בהיקפים שונים. כל יישוב יוכל להקים תאגיד מים – לבעלותו תועבר הצנרת, החל מהחיבור לרשת הארצית, או לבאר המקומית, ועד לבתים או לשדות. בבעלות התאגיד יהיו הצינורות ומוני המים אך לא המים עצמם. 

זכות הקניין הראשונית במים תהיה של חברות ופרטיים שרכשו מכסות הפקת מים. חברות ההפקה אלה ימכרו את המים לצרכנים הסופיים. מלבד מפיקי המים ממקורות טבעיים (באמצעות ניצול מכסות הפקת מים) יהיו בשוק יצרני מים אחרים: מתקני התפלה, מתקני אגירת מי שיטפונות, מתקני טיהור מי שופכין ועוד. 

מסחר בזכויות מים

מסחר במים ובזכויות מים הוא עבירה על החוק הנוכחי. קניה ומכירה של מים על פי מחיר השוק, כולל מכרזים, מכירות פומביות ומכירות עתידיות יצור מעין בורסה של מים הדומה לבורסה לניירות ערך. ייווצרו גם כלים להגנה מפני עליה עתידית במחיר המים. בורסה דומה פועלת בהצלחה בקליפורניה. 

מכירה פתוחה ופומבית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה הזוכים במים הם חקלאים מקריים או בעלי הקשרים הפוליטיים ההיסטוריים הטובים ביותר. 

כוחות השוק יקבעו את היקפה והרכבה של החקלאות בישראל

החקלאות היא צרכן המים הגדול בישראל – 55% המים הטבעיים. היקפה של החקלאות נקבע על ידי מחיר המים וזמינותם. 

הפרטת משק המים בעידן החדש תקבע מחיר שוק ריאלי למים. המחיר יקבע את היקף החקלאות והרכב הגידולים. למרות הגידול הצפוי באוכלוסייה – החקלאות לא תחוסל, היא תמשיך להתקיים אך קשה לחזות את היקפה. קרוב לוודאי שמקור המים העיקרי לחקלאות יהיה מי שופכין מטוהרים ומעט עודפי מים טבעיים שישאירו משקי הבית והתעשייה. ככל שהאוכלוסייה בישראל תגדל גם יצמח נפח מי השופכין שיעמדו לרשות החקלאות. 

שיבוש מנגנון השוק לתמחור מים וקביעת מחיר אחיד למים בכל הארץ מזיק לדוגמה, לחקלאים בצפון. יתכן שבתנאי שוק-חופשי, מחיר המים הזול בצפון היה מצדיק גידולים חקלאיים רווחיים מסוגים מסוימים ללא "טובות" מהממסד. בתנאי שוק חופשי היה מחיר המים בדרום הארץ יקר יותר, בגלל עלויות הזרמת המים לדרום. גידולים בזבזנים במים, כגון כותנה, היו נמנעים, ואיתם – ההפסדים שנגרמו למשק. המחיר האחיד מנע את התאמת הגידולים החקלאיים למחיר המים הטבעי בכל אזור ואזור. כלל לא בטוח שמחיר מי שופכין מטוהרים לחקלאות יהיה גבוה יותר ממחירו השרירותי הנוכחי. 

חשוב להדגיש שהחקלאות אינה מהענפים החיוניים למשק. היא מפיקה כ- 1.7% מהתוצר הלאומי בישראל וגם חלק זה הולך ומצטמצם. בעידן החדש לא יהיו מגבלות ייבוא או מכס – מדינת ישראל כולה תהיה לאזור חופשי ממכס. קל וזול יהיה לייבא תוצרת חקלאית. מזה שנים רבות אנו מייבאים את רובו של המוצר החקלאי הבסיסי ביותר – חיטה. 

קשה להאמין שהתפלת מים, אפילו במחיר זול, תביא את הישועה לחקלאות הישראלית. תמיד יהיו ארצות בהן מחיר המים יהיה אפסי (ממקורות טבעיים), ארצות בהן גם מחיר הקרקע החקלאית נמוך. התפלת מים בישראל אינה מעניקה לחקלאי בישראל כל יתרון על פני מתחרהו מעבר לים. גם בחו"ל אפשר להקים בדיוק את אותו מתקן התפלה כמו באשקלון... ואפילו על ידי אותה חברה ישראלית...תיקו. ייתכן שזול יותר לייבא את המים כאשר הם כבר "ארוזים" בתוך הפרי או הירק... 

ישראל – בדרך להיות מעצמת מים עולמית

השבועון האמריקאי ביזנס וויק, פרסם כתבה (30.12.05) על שוק טכנולוגיות המים העולמי. שוק שצומח בקצב גבוה של 7% לשנה. השבועון האמריקאי מציין חברות ישראליות העושות חיל בטכנולוגיות של התפלה, טיהור מי שופכין, השקיה חסכונית בטפטוף ועוד. יצוא טכנולוגיות מים הסתכם בשנת 2005 ב- 810 מיליון דולר. 

כמו בתחומים רבים אחרים, הקידמה הטכנולוגית וההצלחה העסקית של חברות ישראליות, אינם בזכות הממשלה אלא למרות החסמים שהיא יוצרת. אילו משק המים היה מופרט לפני 40 שנה, והשוק היה קובע מחירי מים ריאלים היה נוצר תמריץ כלכלי אדיר, כבר אז, ליזום, להשקיע ולמכור. ייתכן שהיצוא היה עומד על סכום הגבוה פי עשרה וגם אז רק "מגרד" את השוק העולמי הנאמד בכ- 400 מיליארד דולר לשנה. 

הייקור ההדרגתי האיטי של המים לחקלאות עזר בכל זאת במשהו... השימוש במים בחקלאות מתייעל. מאז סוף שנות ה-80 גדלה פי שניים התפוקה החקלאית המתקבלת מכמות מים זהה. ההתייעלות נבעה משיפור בטכנולוגיית ההשקיה וגם מזניחת גידולים בזבזניים במים. 

תכליתו המוצהרת של העיוות המכוון של משק המים היא התמיכה בחקלאות. היקף הייצוא החקלאי עומד על כ- 1,024 מיליון דולר בשנה (2005) ולא צפויות בו התפתחויות דרמטיות. זאת כאשר חלק מרווחי הייצור החקלאי הם "ישראבלוף" – רווחים מלאכותיים שנוצרים בעזרת עיוות מחירי התשומות בחקלאות, כולל מחירי המים. לעומתו, ענף יצוא טכנולוגיות מים, הצומח במהירות, עומד בקרוב, לגדול בהיקפו על כל הייצוא החקלאי. סבסוד החקלאות באמצעות סבסוד המים היה במשך עשרות שנים חסם-בולם להתפתחות ענף טכנולוגיית המים. אם יש מים זולים – מי צריך טכנולוגיה? 

הכנסות עתק לממשלה מהפרטת משק המים

הממשלה תזכה להכנסה חד-פעמית גבוהה מהפרטת משק המים. הכנסה של מיליארדי דולרים תנבע בין היתר מהפרטת המוביל הארצי וחברות-מים ממשלתיות אחרות וכן מהמכירה הראשונית של יחידות מכסות הפקת מים לשוק הפרטי. 

כמה יהיה מוכן לשלם משקיע עבור חברת מוביל הארצי, או עבור חברת שאיבה של מעיינות מקורות הירקון? לא קשה, לדוגמה, להעריך את שוויו המשוער של המוביל הארצי על סמך השוואת עלויות ההשקעה במתקני התפלה: ההשקעה במתקן התפלה המפיק כרבע מהכמות הממוצעת שזורמת במוביל הארצי היא כ- 200 מליון דולר ורבים מתחרים על השקעה זו. כלומר, שווי המוביל הארצי עם זכויות השאיבה שלו עומד בהערכה גסה מאד על כ- 2 מיליארד דולר (2003). הפוטנציאל העסקי של המוביל הארצי גדול יותר ומשקיע פרטי ידע להפיק ממנו תועלת כלכלית רבה יותר. 

כאשר השוק יקבע את מחיר המים...

הבה נתפרע... כאשר יהיו מחירי שוק למים יינתן שווי כלכלי לזכויות השאיבה ממקורות מעיינות הירקון. נניח ששווי הזכויות יעמוד על 500 מיליון דולר (פי שניים וחצי מעלות הקמתו של מתקן התפלת מי-ים גדול). כלומר, היזם שקנה מהמדינה את זכויות שאיבת המים מהירקון מחזיק בידו נכס ששווה כ- 500 מיליון דולר. 

בעידן החדש (וכנראה גם כיום) רוב הקרקעות הסמוכות לגדות הירקון הן בבעלות פרטית. בעידן החדש יהיו מגבלות מועטות לשימוש בקרקע (ראה פרק קרקעות ובניה). ייתכן מצב שהבעלים של עשרות אלפי הדונמים שסמוכים לירקון, לכל אורכו, יתאגדו וירכשו מים של חברת ההפקה של מעיינות הירקון, ויזרימו בירקון מים זכים וטהורים. יחדשו את ימי הירקון כקדם והצמחייה העבותה לאורך גדות הירקון תשתקם במהרה. לכל אורך הירקון ניתן יהיה לבנות אגמים של מים נקיים לנופש, רחצה ודיג. ניתן יהיה גם לבנות בחלק מהשטחים בנייני דירות הצופים לנוף מים וצמחיה – דירות בעלות ערך גבוה. ייתכן שהערך התיירותי-יזמי מצדיק את ההשקעה שאינה ב"שמים". שטחו נטו של נחל הירקון הוא כקילומטר מרובע אחד. מחיר המים (המותפלים) באגם ענק ששטחו 1 קילומטר מרובע ועומקו כ- 3 מטרים הוא כ- 1.5 מיליון דולר – השקעה חד-פעמית. תחזוקה שוטפת של אגם כזה (מבחינת תוספת מים), נמוכה יותר, וצריכה לפצות על כמויות המים שמתאדות בניכוי מי גשם. זו בערך כמות המים באגם ירקון "מלא", לכל אורכו. חישוב אחר עולה מתוך "מסמך מדיניות" שהוגש למשרד לאיכות הסביבה (2003) לפיו עלות שנתית של החייאת הזרימה הקבועה בירקון כנחל (לא כאגם) עומדת על כ- 50 מיליון שקל בשנה. נשמע דמיוני? אולי. בעידן החדש – השוק יחליט. 

חיסכון שוטף גבוה לתקציב המדינה מהפרטת משק המים

הסובסידיות למים יבוטלו. רשות המים תהפוך למחלקה קטנה במשרד הפנים; תפקידה העיקרי יתבטא בהעסקת מומחים וחברות סקר פרטיות לצורך ההכרזה השנתית על ערך מכסת שאיבה בכל אזור גיאוגרפי (במונחים של מ"ק מים) המבוססת על שיקולים הידרולוגים. רשות המים תעסיק חברות לפיקוח על עמידה במכסות וכן תפעיל את משרד רשם המים – הטאבו של המים בו תרשם הבעלות על מכסות הפקת מים ובעלות על מקורות הפקה (בארות, מעיינות, כנרת). העלות השנתית של סעיף "מפעלי המים" בתקציב המדינה עומד על כ-1 מיליארד ש"ח. החיסכון השנתי מביטול סובסידיות ותועלת עקיפה אחרת למשק יעמוד על מאות מיליוני שקלים נוספים כל שנה. 

הפרטה – המפתח לשיקום הכינרת ומאגרי התהום

המים יחדלו להיות נושא המעסיק פוליטיקאים. גם לא במישור האזורי, בינינו לבין מדינות ערב. מחירם יקבע ע"י השוק כמו כל מוצר אחר. מחירם לא יהיה אחיד וישקף עלויות הובלה, הפקה וביקוש. בשנה גשומה תגדיל רשות המים את זכויות השאיבה של כל מכסת מים ומחיר המים ירד. יתכן שבשנה גשומה מאד, חלק ממתקני ההתפלה יושבת בגלל חוסר כדאיות. הפרטת משק המים תאפשר גם שיקום הדרגתי של מפלס הכינרת ושיפור ארוך טווח במאגרי מי התהום – ע"י תכנון נכון של כמות השאיבה כנגד כל מכסת מים. 

פעם היה ויכוח על כדאיות יבוא מים מתורכיה...

ייתכן שיום יבוא והרעיון שוב יעלה... כדאיות יבוא מים מתורכיה מול טיהור מי קולחים, או התפלה, הם עניינו של המשקיע בלבד, ושל האנליסטים שינתחו את שווי מניות חברות המים בבורסה... העניין לא צריך להיות נושא לדיון בממשלה כפי שייבוא נעליים אינו נושא... 

חוק המים (1959) שהלאים את כל סוגי המים, כולל ביוב, טעון שינוי וצמצום מיסודו. בעיקר עליו לעגן את סמכותה של רשות המים לקביעת ערכה המשתנה של יחידת מכסת המים ואת מפלס המינימום של מאגרי המים העיליים (כגון הכינרת) או את מפלס אקוויפר מי התהום. כל ההגבלות בחוק על פיתוח פרטי של מקורות מים והקניית זכויות בלעדיות להפקת מים יבוטלו. בעבר, לדוגמא, נהגו בארץ ישראל לאסוף ולאגור מי גשמים בבורות. ספק אם חפירתו של בור מים כדאית... זו בעיה של החופר, אך הקמתו של בור כזה כיום למעשה בלתי אפשרית – נדרשים לפחות שלושה היתרים ורשיונות... 

כמה עולה לשקם את הכינרת, נהר הירדן וים המלח?

במשך אלפי שנים זרם הירדן אל הכנרת וממנה אל ים המלח. לא היו סכרים ולא מוביל ארצי. במשך כ- 40 שנה שואבת ישראל כ- 350 מיליון מ"ק לשנה מהכנרת. כתוצאה מכך ירד מפלס הכנרת, כמעט באופן קבוע, ב- 2 מטרים לפחות. הזרימה בנהר הירדן פסקה, ים המלח מתייבש והתיירים צפויים לשקוע בבולענים... בתנאים אלה אפילו ישו היה מוותר על ההליכה על המים. 

הפתרונות היקרים ל"הצלת ים המלח" בעזרת הזרמת מי ים-סוף, ספק אפילו אם יצילו את ים המלח בגלל אי הודאות שבשינוי סדרי בראשית. במחיר הנוכחי של התפלת מים ניתן לוותר על המוביל הארצי בעלות של כ- 180 מיליון דולר בשנה – עלות התפלה של אותה כמות מים שנשאבת היום מהכנרת. יודגש כי זאת העלות המירבית להחזרת משטר זרימת המים כמעט לקדמותו, בטרם הקמת המדינה, אם נחסיר מסכום זה את החיסכון הנובע מעלויות דחיפת מי המוביל הארצי למרחק כה גדול – יקטן הסכום הנ"ל בהרבה. 

מה נקבל בתמורה, במונחים כלכליים? הכנרת תתמלא עד לגדותיה, הירדן שוב יזרום לים המלח כדרכו מאז ומקדם (גם זה לא בטוח, כי שום ממשלה בישראל לא תעיז למנוע מחקלאים ירדנים לגנוב את המים בדרך...). תוך מספר שנים ניתן יהיה לשקם את גאון הירדן – סבך הצמחייה שכיסה בעבר את גדות הירדן. פוטנציאל תיירות הפנים אדיר, בנוסף לתיירות נוצרית. יתרון נוסף: העיסוק הישראלי האובססי בגובה מפלס הכנרת יגמר... ייתכן אפילו שחלק ממפעלי התעשייה, שצורכים מים רבים, יעדיפו מים מותפלים באיכות גבוהה (עם תכולת סידן נמוכה) על פני מי-מוביל-ארצי שהם "מים קשים". 

השאלה כמובן כמה לשקם ואם בכלל צריך "לשקם". ייתכן שדי ליצור כינרת "מלאה" ומאין אגמון-נחל ירדן מדורג מדרום לכינרת לאורך מספר קילומטרים - די כדי לספק את צרכי התיירות. ספק אם יש צורך "לשקם" את ים המלח ואם זה מעשי הואיל וכל כמות שתוזרם בירדן סביר מאד שתישאב בדרך על ידי כפריים ירדנים, למרות כל הסכם...

תייר מוציא בישראל בממוצע 1000$. עליה של 10% במספר התיירים מזרימה למשק כ- 180 מיליון דולר נוספים בשנה. רעיון בדיוני כמעט שמחייב שיתוף פעולה עם ממלכת ירדן. נקודה למחשבה ואתגר חישובי לכלכלנים.

למען הסדר והבהירות... תקציר מבנה משק המים בישראל בעידן החדש

רשות המים תהיה הגורם הממשלתי העליון שתפקידו להגן על מאגרי המים הטבעיים מנזקים אקולוגים ושאיבת יתר. רשות המים תחליט על כמויות השאיבה המותרות בכל אזור מידי עונה ותפקח על כמויות השאיבה בפועל. הרשות גם תנהל רישום בעלויות על מכסות הפקת מים, בעלויות על בארות, בעלות על זיכיונות הפקת מים ממקורות טבעיים אחרים. הבעלות ניתנת להעברה, מכירה, הורשה ומשכון. טאבו של המים. 

התר להפקת מים ממקורות טבעיים ייוצג במכסת הפקה של מים. מכסות ההפקה יהיו בבעלות פרטית – מפוזרות בין אלפי בעלי מכסות מים שרכשו אותן בשוק הפתוח, לאחר מכירתן הראשונית על ידי המדינה. 

בעל מכסה (או חלק ממכסה) יורשה להפיק מים באזור הגיאוגרפי של המכסה בכמות שנתית שאינה עולה על הכמות המוקצבת באותה שנה ליחידת מכסת הפקה באותו אזור. רשות המים תחליט, מידי שנה, בהתאם לכמות המשקעים, על היקף השאיבה המותר בכל אזור תוך שמירת עתודה לשיקום רב-שנתי של אקוויפר המים שהתדלדל וחלקו הומלח במשך עשרות שנים של שאיבת יתר. 

מתקני השאיבה ואתרי השאיבה (בארות) יהיו כולם בבעלות פרטית. בעל מתקן שאיבה יוכל להפעילו רק אם רכש מכסת הפקת מים. אין הכרח שבעל הבאר יהיה גם בעל מכסת הפקה – הוא יוכל לשכור את המכסה, להקים מיזם משותף עם בעלי מכסה או פשוט לרכוש מכסה בשוק הפתוח. בשוק יהיו, אם כך, בעלי מכסות מים שאין בבעלותם באר; בעלי אתרי שאיבה שאין בבעלותם מכסת הפקה; וגם בעלי בארות שבבעלותם מכסות הפקה. 

בכל אזור גיאוגרפי מוגדר (יישוב, עיר, שכונה נפרדת) אשר יש לו אשכול צנרת משותף המוביל לבתים יוכל לקום תאגיד מים לניהול הזרמת המים ותאגיד שופכין לסילוק הביוב. צנרת המים ומתקני דחיפת המים יהיו בבעלות תאגיד המים. התאגיד הוא גוף ציבורי שמנהליו ממונים על ידי ראש העיר. המים הזורמים בצנרת לא יהיו בבעלות התאגיד אלא רק הצנרת עצמה. תפקידו של התאגיד, שמייצג את תושבי האזור, לגייס מימון להשקעות בתשתית המים, לבחור במכרז מידי 5 שנים קבלן לתפעול שוטף של מערכת המים שבבעלות התאגיד ולפקח על ביצועי הקבלן. 

חברת התפעול (הקבלן) שתיבחר תשכור לתקופה של 5 שנים את מתקני התאגיד. הסכם השכירות והתיעול יחייב את החברה לתחזק את המערכת בהתאם לתקן מוסכם, להקפיד על איכות המים, להגיב בזמן מוגדר לקריאות שירות, לנהל מערכת גבייה וחיוב. צרכני המים (אזרחים, תעשייה, חקלאות, רשויות מקומיות) יקנו מים מכל גורם בשוק שיחפצו. 

המוביל הארצי יופרט ומכסות שאיבה נוספות ממי הירדן, מקורותיו והכנרת יימכרו. לא יידרש אישור לחפירת באר מים חדשה אך בעל הבאר יצטרך, כמובן, לרכוש מכסת הפקה בשוק בטרם יוכל לשאוב מים מהבאר שחפר. יזמים יוכלו להקים עסקי מים כרצונם וללא צורך באישור ובתנאי שהפקת המים אינה נובעת ממקור טבעי שעלול להשפיע על דילול מכסות המים של אחרים. אם יזמים יגלו מקור מים טבעיים חדש, שלא היה ידוע, תינתן להם עדיפות ברכישת מכסות ההפקה ממקור זה. 

עסקי מים יוכלו להתמחות בכל תחום שיעלה בדעתם: אגירת מי שיטפונות, טיהור מי שופכין, אגירת מי גשם באזורים עירוניים, מתקני התפלה או ייבוא מים (בעתיד הוורוד מלבנון...) ועוד. המדינה לא תשתתף בהשקעה במיזמים פרטיים, לא תבטיח רכישת מים ולא מחירי מינימום. הממשלה לא בעסק. היזם משקיע ומקים את המיזם על אחריותו ויוכל לגבות עבור המים את המחיר שהשוק יאפשר לו לגבות. 

בשוק המים יהיו, אם כך, אלפי שחקנים: תאגידי מים, בעלי בארות, בעלי מכסות מים, חברות הפקה ארציות – המוביל הארצי, מתקני התפלה, יבואני מים, מכוני טיהור. חברות יתמזגו, חברות יפלטו מהשוק, חדשות יקומו. היעילים והאיכותיים ישרדו. מחיר המים יקבע על ידי השוק. בשנת בצורת יעלה מחיר המים והצריכה תקטן – בעיקר הצריכה החקלאית – בגלל ירידת הרווחיות. בשנים גשומות ירד מחיר המים. בצפון הארץ מחיר המים יהיה כנראה נמוך מאשר בנגב. 

קרוב לוודאי שתתפתח בורסת מים למסחר במכסות מים וחוזים עתידיים לרכישת מים. הבורסה תפעל כמו כל בורסה לסחורות ויתפתחו מכשירי גידור, הגנה, אופציות מכירה ורכישה כמו בכל בורסה אשר יעזרו לאזן ולייצב מחירים. 

הקמפיין להגברת השימוש במים...

חלק מהציבור ודאי זוכר שבעידן השליטה הממשלתית הבלעדית על שוק הטלפון, כאשר משרד הדואר הפעיל את מרכזיות הטלפון, היה מחסור חמור בקווי טלפון והממשלה ניהלה מסע הסברה "לחיסכון בשיחות ולקיצור בדיבור...". הפרטת שוק הטלפונים, פיתוחים טכנולוגים ופתיחתו לתחרות הפכו את היוצרות – חברות הטלפון כיום משקיעות הון בעידוד הצרכנים להרבות בשימוש בטלפון..."זה כן לטלפון..." לא מן הנמנע שלאחר הפרטת משק המים, נזכה לחזות בפרסומות של חברות המים להגברת הצריכה ורכישת מים מהן!...

חצי הכוס המלאה

בתחילת 2015 פעלו בישראל 5 מתקנים גדולים להתפלת מי-ים, ומתקנים קטנים נוספים להתפלת מי בארות ומעיינות מליחים. תפוקת המים המותפלים עומדת על כ- 600 מיליון מטרים מעוקבים לשנה באיכות העולה על רוב מקורות המים הטבעיים. כמות גדולה מאד יחסית לצריכת המים בישראל – כמעט כפליים מהכמות שמזרים המוביל הארצי מהכנרת לדרום.

היקף הצריכה של מים בישראל לכל השימושים הביתיים, הציבוריים והתעשייתיים עומד על כ- 800 מיליון מ"ק לשנה – נפח שקרוב מאד לכמות המים המותפלת. עולה מכך שמדינת ישראל "הפסיקה להתייבש" וכפי שאתר זה טוען מאז 2003 – אין מחסור במים במדינת ישראל. השקעה פרטית של כ- 3 מיליארד שקלים במפעלי התפלה פתרה את "בעיית המים בישראל". היזמה החופשית לכאורה אינה "קפיטליסטית" ואין כאן "הפרטה" של משק המים. הממשלה חילקה ל"יזמים" המאושרים "באר כסף" עמוקה. ההסכם מבטיח למעשה שהם לא יכולים להפסיד.

בשנת 2015 תעמוד צריכת המים הכוללת בישראל על כ- 1,650 מיליון מ"ק מים "מתוקים" ועוד כ- 450 מיליון מ"ק מי קולחין שמופנים כולם לחקלאות. בהיקף הצריכה הנוכחי נוצרים עודפי מים עצומים (!) שאפילו כדאי לייצא אותם. העודפים כה גדולים שמשרד האוצר הנחה את מתקני ההתפלה להקטין את היקף הייצור בעשרות אחוזים (ההערכה מדברת על צמצום התפוקה בערך ב-100 מיליון מ"ק).

בהעדר שוק שקובע את מחיר המים, נוצרים "עודפים" כפי שבעבר נוצר "חוסר". כאשר המדינה משביתה מתקני התפלה בהיקף שציינו, היא תחסוך כסף ברכישה, אך על פי ההסכם עם מתקני ההתפלה צריך לפצות אותם על ההשבתה בערך ב-160 מיליון ש"ח... תחום המים יישאר ענף כלכלי מעוות כל עוד הממשלה תמשיך בניסיונות "התכנון"... 

 

Tfukat Maim

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

את פרק המים ב"קו ישר" כתבתי לראשונה בשנת 2005. תמונת משק המים הייתה עגומה ללא סיבה טכנית ממשית. הממסד הפוליטי מאז קום המדינה עיוות את המחשבה והחדיר לראשנו את האמונה ש"המחסור במים" הוא באשמת הציבור שאינו "חוסך במים". ממשלות העבודה והליכוד כאחד בזבזו עשרות מיליוני שקלים בקמפיינים של תעמולה בולשביקית ל"חינוך" העם: אם תחסכו במים לא יהיה "מחסור". למרות שטכנולוגיות התפלת מים לא היו טכנולוגיה חדשנית, ממסד המים הפוליטי ומונופול המים הממשלתי לא אפשרו ליזמים לפתור את בעיית "המחסור". 

התמונה בשנת 2015 שונה לחלוטין. משק המים אמנם אינו כפוף ל"כוחות השוק", אך השלטון הריכוזי התרכך והואיל לאפשר למספר זייכנים פרטיים להקים מפעלי התפלת מי ים. כרגיל, לא מדובר חלילה ב"הפרטה" של משק המים, אלא במתן זיכיון לשאיבת כסף ללא סיכון עסקי. הרווח של "עסקי המים" מובטח ע"י המדינה באמצעות קביעת מחיר המים ומכסות הייצור שלהם. תוך שנים ספורות השתנתה התמונה לחלוטין – "המחסור במים" הסתיים, כ-80% מצריכת המים הביתית מסופקת על ידי מפעלי התפלה פרטיים. יש לנו עודף מים, הפסקנו לשאוב מים מהכינרת עבור תושבי ישראל. כמעט כל המים הנשאבים מהכינרת בשנת 2015 מועברים לממלכת ירדן במסגרת "השלום" עם משפחת המלך הירדני. 

הגרף למטה ממחיש את עוצמת המהפך. די היה בצעד קטן של העברת מקטע ייצור המים אל השוק הפרטי כדי לפתור את "המחסור במים":

 

mekorot aspaka

אין מחסור במים במדינת ישראל!!

 

Maim1

 

הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים יחסית, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס "המחסור במים". נחושת היא מתכת בסיסית והכרחית בכלכלה (חוטי חשמל, אלקטרוניקה ועוד). אין בישראל מרבצי נחושת כדאיים להפקה; אבל אף אחד אינו מדבר על "מחסור בנחושת". החקלאות הישראלית לא מגדלת מספיק חיטה אבל לא שמענו על "מחסור בחיטה". אם נאסור על יבוא נחושת ונתעקש לספק את צרכי הנחושת של ישראל מעפרות תמנע, לסבסד את מחירה ולחלק "מכסות הפקת נחושת" – ייווצר "מחסור בנחושת". אם ניישם את "מדיניות המים" של ממשלות ישראל על כמעט כל מוצר אחר ייווצר גם בו מחסור! 

ייתכן גם מחסור בחשמל...

נתאר לעצמנו מה יקרה אם נחיל על משק החשמל את "חוקי המים" – מחיר החשמל יסובסד, ומחירו לחקלאים או לתעשייה יעמוד על רבע מחיר... הצריכה תוכפל וייווצר מחסור בחשמל. חברת החשמל תאלץ ליזום הפסקות זרם באזורים שונים. ביפו תהיה הפסקת חשמל בימי א',ג',ה' בין השעות 12:00 עד 15:00... לחילופין, יוקצו "מכסות חשמל" לגופים שונים לפי החלטת "מועצת החשמל". 

מחירי החשמל המצחיקים לחקלאות (רבע מחיר...) יעודדו חקלאים להקים על השטחים החקלאיים מפעלים בעלי צריכת חשמל גבוהה שייהנו מהחשמל הזול  לחקלאים... כפי שהקימו "מפעל" לשטיפת כלים לאולמות שמחות במושב כפר אז"ר (ליד רמת גן) "החקלאי"... המחסור בחשמל יגרור מסע הסברה בסיסמא: "חבל על כל טיפת חשמל...". פוליטיקאים יטענו שהאשמה בצרכנים... שאינם חוסכים בחשמל... 

היחס המיסטי למים

מים הם מוצר, כמעט כמו כל מוצר אחר – עלות יצורו והפקתו משתנה מאזור לאזור. ניתן לאגור מי גשמים בבורות מים בעלות אפסית, ניתן לשאוב מבארות, אפשר לקנות מי שתייה יקרים בסופרמרקט (אחוז ניכר באוכלוסייה שותה רק מים מינראליים), אפשר להתפילם, ניתן טכנית לייבא מטורקיה ומלבנון, למחזר מי ביוב ועוד שיטות. הכול שאלה של מחיר. 

היחס המיסטי למים נובע ממורשת העבר, מהתקופה בה העדר גשם באזור מסוים גרם לבצורת, לרעב, מלחמות ומוות. כיום, כאשר יש בצורת במדינה מערבית, בקושי נכתב על כך בעמודי החדשות... לכל היותר יעלה מחיר החיטה שתיובא ממקום אחר בעולם... 

אגדת "המחסור במים"

ממשלת ישראל השתלטה על משק המים, בסוף שנות החמישים, באמצעות חוק המים. חוק המים קובע שכל מקורות המים בישראל, כולל מי ביוב ומי מרזבים מהגגות, הם בבעלות המדינה, המדינה מקצה את המים וקובעת את מחירם. ממשלות ישראל שיבשו לחלוטין את שוק המים, הפכו את המים, כמו תחומים אחרים של מעורבות ממשלתית, ל"מוצר פוליטי" ומאז נוצרה בישראל אגדת "המחסור במים". מבנה משק המים הנוכחי בישראל אכן יצר "מחסור במים". 

סיסמאות שטפו את מוחנו: החל מ"חבל על כל טיפה" וכלה בעצתו של רפול (רפאל איתן ז"ל), שר החקלאות לשעבר, להתקלח בזוגות... המטרה – לתעל את האשמה מהממסד הפוליטי אל ציבור האזרחים. גב' לוי מכפר סבא אשמה במחסור, כי היא לא חוסכת במים... וגם מעיזה לשטוף את מכוניתה בצינור במקום בדלי וסמרטוט... וכמיטב המסורת הסטליניסטית מוסתים הילדים נגד הוריהם... ובייחוד נגד אביהם... שאינו סוגר את ברז המים בשעת הגילוח...   

שוב חוזר המוטיב המקובל בישראל – "כולנו אשמים" (למעט הפוליטיקאים...). הממסד הפוליטי, כדרכו בקודש, הקים בתוקף "חוק המים" מנגנון נרחב שעוסק ב"פיקוח על משק המים, הפקתם וחלוקתם" – כר רחב לאלפי משרות למקורבים, תקציבים ולשכות... וכמובן נסיעות לחו"ל לקונגרס המים הבינלאומי... והכול, כרגיל, לטובת העם היושב בציון... 

הלאמת המים ונטרול כוחות השוק

המים בישראל הם בבעלות הממשלה (המדינה, "הציבור"...). הממשלה מנהלת את משק המים באמצעות נציבות המים (כיום, רשות המים), בראשה עומד מנכ"ל המים של המדינה –נציב המים. לצידו מתפקד גוף מייעץ שמורכב מעשרות דירקטורים – מועצת המים. 

הפקת המים והזרמתם בצנרת הארצית מבוצעת על ידי חברת מקורות, מפיק מים ארצי מונופוליסטי – דרכה זורמים כ- 2/3 ממי המדינה. יתרת המים מופקים על ידי תאגידים אזוריים, עיריות, יישובים חקלאיים ומעט בארות פרטיות. מחיר המים נקבע על ידי הממשלה וכמויות המים לחקלאות מוקצות באמצעות מכסות מים שהם הרשאה לצריכה של כמות מים מוגבלת. המים העירוניים נקנים על ידי העירייה (או תאגיד המים) מחברת מקורות ונמכרים לצרכנים – יש האומרים – ברווח נאה. 

אילו המים היו חופשיים להיסחר

קביעת מחיר ארצי אחיד למים והקצבת כמויות צריכה לצרכנים הגדולים מנעו מהמים להתנהג כמוצר מסחרי שהמחיר והכמות הנמכרת נקבעים על ידי ההיצע והביקוש למוצר. כאשר המחיר עולה – הכמות הנרכשת קטנה ולהיפך. 

אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, קרוב לוודאי שהמחיר הגבוה ביותר היה משולם על ידי הצרכנים הביתיים, בעיקר בגלל הצריכה המשפחתית הנמוכה יחסית (כ- 4 מטרים מעוקבים לתושב עירוני לחודש). לצרכן הביתי קשה לחסוך במים באופן משמעותי, הוא משתמש בהם לצרכים יום-יומיים עצמיים וקשיחים. המים לא משמשים אותו למסחר. גם כיום משלמים משקי הבית את המחיר הגבוה ביותר למים. 

במים שיוותרו לאחר השימוש הביתי יתחלקו החקלאות והתעשייה. כאשר כל חקלאי ותעשיין ישלמו את המחיר המרבי שכדאי להם לשלם עבור המים בהתאם למוצרים שהוא מייצר. ככל שהביקוש התעשייתי-חקלאי יגבר וככל שזמינותם תקטן עקב ריבוי האוכלוסייה, כן יתייקר מחירם. כל קפיצה במחיר המים, תגרום לחלק מהחקלאים והתעשיינים, לוותר על ייצור וגידול של מוצרים שמחיר המים הריאלי הופך את גידולם לבלתי כדאי.   

תיאורטית, מחיר המים בישראל יכול להתייקר עד לעלות של 55 סנט למטר מעוקב – מחיר המים בשער מתקן ההתפלה (2005), לפני עלות הזרמתם אל הצרכנים. במחיר זה ניתן להתפיל כמות בלתי מוגבלת של מים בהתאם לביקוש. 

ה"פוליטיקה" של המים

ל"לובי החקלאי" היה תמיד משקל אלקטוראלי רב במפלגות העבודה. אחוז החקלאים ו"עסקני החקלאות" במרכז מפלגת העבודה היה משך שנים רבות גבוה במידה ניכרת מחלקו באוכלוסייה. כוח פוליטי זה תורגם למערכת הטבות כלכליות, בין היתר, באמצעות מחיר המים. נציבות המים קבעה מחיר מים נמוך לחקלאות ומחיר גבוה ליתר התושבים. בתקופות מסוימות עמד הפער על פי שמונה, ויותר! המים לחקלאות סובסדו בהיקפים אדירים – מאות מיליוני דולרים בשנה – הטבה שלא נכללה, כמובן, במסגרת תחשיב חובות הקיבוצים והמושבים... שהרי הקיבוצים שילמו עבור המים את המחיר שדרשו מהם... 

אנו משתמשים במושג "מחיר נמוך" ו"מחיר מופקע" מבלי לדעת את מחיר המים האמיתי בישראל... איש בישראל הממסדית אינו יודע מהו "מחיר המים הריאלי"!  ובהחלט, מסובך מאד לחשב אותו בהעדר מסחר חופשי במים. מחיר המים הנמוך גרם לצריכת יתר של מים וכמובן למחסור מלאכותי. כאשר קיים "מחסור", דרכם של פוליטיקאים לחלק "מכסות". כך חולקו מכסות מים למגזר החקלאי. איך מחלקים מכסות? מי מקבל יותר ומי פחות? כאן כבר קובעת הפוליטיקה – בדרך כלל קיבוצים הועדפו בקבלת מכסות מים על פני סקטורים אחרים, אך גם בין הקיבוצים החלוקה לא הייתה אחידה... תלוי מי הכיר את מי... ומי לחץ על מי... כך ניתן להבין את הויכוח המר הניטש מידי הרכבת קואליציה לאיזה מגזר ישתייך שר החקלאות – האם יהיה חבר קיבוץ או מושב. הקרב אינו על כבוד... אלא, בין היתר, על כסף נוזל... 

ראוי לציין שבסקטור הנהנים נכלל לא רק ה"לובי החקלאי", אלא חלקים לא מעטים מהתעשייה כגון מפעלי האשפרה שעסקו בצביעת בדים וצרכו כמויות מים אדירות. 

שיבוש מנגנון השוק

חוק טבע הוא שכאשר פוליטיקאים מפקחים על מחירים ומגבילים ייצור – משתבש מנגנון השוק, נוצר מחסור במוצר, בעקבותיו נכפה קיצוב באמצעות חלוקת "מכסות" ומתפתח "שוק שחור" בו נמכר המוצר במחיר "שוק". התסריט היה נכון בסמטאות מוסקבה הקומוניסטית, גם ברחבי ישראל בתקופת הצנע בשנות החמישים, וכמובן – במשק המים הישראלי בו נמכרות מכסות מים בלתי מנוצלות, מחקלאי לחקלאי, במחיר גבוה ממחיר העלות. העיוות הגדול הוליד (בשנת 2001) הצעה לממשלה של מספר כלכלנים... לקנות חזרה מהחקלאים מכסות מים לא מנוצלות, במחיר גבוה, במקום להתפיל מים... [בסוף 2009 כתב לנו חקלאי בעילום שם כי הרעיון ההזוי יצא לפועל במספר מקומות – "ויתרנו על מים, אבל עד היום לא שילמו לנו אגורה..."].

...ותוצאותיו...

כאמור, צוידו יקירי הממסד במכסות מים נדיבות שעודכנו בפעם האחרונה ב- 1989. מידי מספר שנות בצורת "מקצצים" במכסות המים לחקלאות... עד כדי 50 אחוזים... אולם בפועל מסתבר שהקיצוצים פיקטיביים ומסתכמים באחוזים נמוכים בהרבה. פרדסנים לשעבר, השקו פרדסים במים במשך שנים רבות, ולא קטפו פירות מחוסר כדאיות – ההשקיה נועדה ליצור מראית עין של עיבוד פרדס כדי שמנהל מקרקעי ישראל לא יפקיע מהם את הקרקע שאינה מעובדת ושהאוצר לא יגבה מס רכוש. בסקטור החקלאי אין לעיתים הפרדה חד משמעית בין שעוני מים לחקלאות ולצריכה פרטית, למרות שברוב המקרים יש שעון מים נפרד למגורים – גם קשה לפקח על כך. באופן זה גם המפעל, חדר האוכל ובריכת שחייה הם צרכנים "חקלאיים". ביישובי וילות רבים כגון כפר שמריהו וסביון שילמו במשך עשרות שנים "תעריפים חקלאים" גם עבור מי ברכות שחייה שבחצר. מעריב פרסם את הידיעה שבאחד המושבים נתלתה מודעה המבקשת מחברי המושב שצרך באותה שנה כמות מים נמוכה מהמכסה השנתית שלו, למלא את הבריכות וכל מאגר אפשרי במים כדי שהמכסות לא יקוצצו בשנה הבאה. 

העדר מחיר-שוק למים וסבסודם המלאכותי מנע מיזמים פרטיים וחברות עסקיות להיכנס לתחום הפקת המים, למרות שמדינת ישראל עשירה במומחים בתחום המים בעלי הכרה בין לאומית. בהעדר "שוק" למים נותרו מיליארדי מ"ק של מים ללא שימוש וניצול במעמקי אדמות הנגב. ייתכן שתחת משטר של מסחר חופשי במים, מחיר גבוה למים בנגב היה מהווה תמריץ להפקת מי-מעמקים אלה. המטיילים בדרום משתאים נוכח שרידי הסכרים ובורות המים שבנו הנבטים הקדומים אך לא שואלים עצמם מדוע היהודים המודרניים לא מסוגלים לאגור בסכרים מי שטפונות שמסלולם בנגב ובערבה ידוע והגורמים להצפות חוזרות מידי שנה. מדוע להתאמץ אם אפשר לקבל מים כמעט חינם? שוב, אין לנו נתונים על מי השיטפונות אך ייתכן שבתנאי מסחר חופשי, כדאי היה ליזם מסוים לאגור אותם. 

ממסד פוליטי בכל מדינה ריכוזית מסווה את פעולותיו, המיועדות להטיב עם מקורות הכוח הפוליטי שלו, בסיסמאות של "טובת העם ". כך נקבע מחיר המים האחיד בישראל משיקולים "סוציאליסטים" (על "פיזור אוכלוסייה"... כבר כתבנו...) מהצורך ב"הפרחת השממה", ומההכרח ב"חלוקה צודקת" של משאב יקר, וכמובן – "שמירה על איכות המים" ... 

הרס!

המשטר הסוציאליסטי במזרח אירופה גרם להשחתת הסביבה, הרס היערות וזיהום הנהרות. המשטר הסוציאליסטי במדינת ישראל גרם לשאיבת יתר ממאגרי מי התהום, הביא להריסתם ולהמלחתם. משטר זה מרוקן את הכינרת ומייבש את ים המלח. זאת, כאשר כוונתם המוצהרת של הפוליטיקאים הייתה הפוכה – "ניהול נכון" של משק המים ו"שמירה על הסביבה". זו ההצדקה לכאורה להלאמת משק המים. 

עיוות מחירי המים גורם לבזבוזם, לא רק ע"י החקלאים שאינם אשמים בבזבוז, אלה גם ע"י העיריות. המים נמכרים לעיריות ברבע ממחירם לצרכן העירוני. כך הפכו המים למקור ההכנסה חשוב לרשויות מקומיות. עלותם הנמוכה גרמה "לחוסר כדאיות" בהחלפת צנרת מים דולפת... ועודדה גידול צמחי נוי בזבזנים במים (ייתכן, שמחיר מים ריאלי היה גורם לחלק מהעיריות לקשט צידי דרכים בקקטוסים במקום בדשא שמצריך השקיה קבועה – רק ייתכן). עיוות מחיר המים גרם גם לשוק שחור במים במים בו נמכרים המים על ידי "המאושרים" שזכו להקצאת מכסות מים. המים נמכרים למי שמוכן לשלם מחיר גבוה יותר. אפילו מיוצאים לרשות הפלסטינית. פרנסה בטוחה.

  

Safsarut Maim

"הספסרות" במים מנתבת את השימוש אל החקלאים היעילים ביותר שיכולים בתנאים הקיימים לגדל מוצרי חקלאות ולמכור אותם במחיר תחרותי לצרכן. חקלאים יעילים אלה קונים את המים מהחקלאים לשעבר שמחזיקים "בזכויות מים" בתוקף חלוקה שרירותית של העבר הרחוק. מערכת הקצאת המים המעוותת מכניסה גורמי תיווך מלאכותיים שמפיקים רווחים מהמים רק מכוח "זכות" אדמיניסטרטיבית למכסות מים שהתגלגלה לידיהם. העיוות תורם כמובן את חלקו ליוקר החיים בישראל. 

 

חקלאות - מיתוסים

החקלאות היא ענף כלכלי חשוב במדינת ישראל – לא תתכן מדינה עצמאית ללא חקלאות

אומר על כך פרופ' יעקב שיינין מנכ"ל חברת מודלים כלכליים (גלובס 8.5.1995): "...לפני 50 שנה, עם אוכלוסייה של 600 אלף נפש המדינה לא יכלה להתקיים ללא חקלאות. [החקלאות] הייתה היצואן מספר אחד והספק הראשי של מטבע חוץ. כל זה השתנה... החקלאות בארץ מהווה כיום [1995] כ- 4.3% מהתוצר העסקי וכ- 3% מהתל"ג. בחקלאות מועסקים כ- 3% מהמועסקים במדינה...

...התחום החשוב (מסורתית) בחקלאות הוא חיטה, לחם. שני שליש מהחיטה שלנו מגיעים ממילא מארה"ב. למעשה, בכל הדגנים אנו בתלות מוחלטת בארה"ב. גם האורז בא מחו"ל וכך גם כל הגרעינים לתעשיית שמנים וכל הבקר לתעשיית הבשר... ישראל לא מספקת לעצמה את המזון הבסיסי, לכן האידיאולוגיה הזו בלתי רלוונטית. לא צריך לסמוך על ייצור מקומי... כשרוצים להקטין זעזועים פותחים את השווקים. מי שגר בניו- ג'רסי יכול להביא עגבניות מאירופה ולאו דווקא ממיאמי... אין סיבה שאנחנו נהיה יותר דפוקים... צריך להישאר בענפים שזקוקים לאנרגיה סולרית ולכמות מועטה של מים... אנחנו מרוחקים משווקי אירופה 3-4 שעות טיסה ומצליחים לגדל ירקות בעונה שבה הדבר אצלם נדיר... צריך להפסיק את המנטליות החקלאית ולהתייחס לזה כאל חלק מהתעשייה ..."

ביטול המכס והמגבלות על יבוא מוצרי חקלאות יגרום להרס החקלאות העברית

על כך משיב יצחק טישלר בגלובס(12.8.97):

"...מספר בעלי המשקים העובדים בחקלאות עומד בסך הכל על 30 אלף... [בשנת 2006 היו כ- 20,000 משקים, ואילו ב-2014 נאמד מספר המשקים החקלאיים על פחות מ-10,000] בעשור האחרון ירד מספר המועסקים בחקלאות... כמות המים נשארה ללא שינוי... והתפוקה החקלאית גדלה ב- 35%... בעלי משקים מקבלים את הקרקע ללא תשלום, גם את המים והציוד הם מקבלים במחיר נתמך, וכך גם את הפיתוח המדעי ואת ההדרכה המקצועית. הגדלת הייצור בעשור האחרון תוך ניצול יעיל יותר של מים, קרקע, ציוד וכוח אדם מעידה על כושר תחרות נאה... וכאן המקום לשאול: איזה אסון יהיה אם נייבא עגבנויות ונניח לחקלאים להתמחות בגידולים שאפשר להרוויח בהם בעזרת השכל? ...צבר נטול קוצים ...ענף הפרחים שנכנס למסלול תיעוש... יצוא זרעי עגבניות... תמיד יהיה שוק מקומי לתוצרת מקומית טרייה ומשובחת, החוסכת גם בהוצאות הובלה ואריזה... ויהיה גם ביקוש לתוצרת אורגנית שאפשר להרוויח בה רווח נאה. חרדת החקלאים מפני יבוא הגזר והשום די מעצבנת... חקלאים שהיו יכולים לעקור את הפרדס ולבנות עליו דירות... או קניונים עשו זאת בלי להמתין ליבוא האגסים... לא נורא אם יניחו לנו לאכול פירות וירקות מהמבחר הקיים בעולם..."

החקלאים מגדלים מוצרים חיוניים ולכן מגיעה להם העדפה מיוחדת

עד לפני כ-100 שנים עדיין עסקה רוב אוכלוסיית העולם בחקלאות. התפתחות המיכון וייעול החקלאות הביאו לכך שדי ב-3%, ואפילו פחות, מהאוכלוסייה שיעסקו בחקלאות כדי להאכיל את כל העולם. הוזלת מחירי ההובלה הבינלאומיים, בים ובאוויר, הפכה את מוצרי החקלאות לזמינים בכל מקום כמו כל מוצר תעשייתי אחר.

למרות זאת, עדיין זוכה החקלאות ליחס נוסטלגי-רומנטי והחקלאים נבנים מדימוי של אנשים פשוטים, עובדי כפיים – שורשיות טהורה והגונה. על רקע זה, קל יחסית לפוליטיקאים, לשכנע את הציבור ש"מגיע להם".

בעולם המודרני קיימים מוצרים "חיוניים" רבים שתלותו של האדם בהם גבוהה – מים, דלק, חשמל ושבבי זיכרון למחשבים חיוניים לא פחות. העדרם ישבש לחלוטין את האפשרות לקיים (פשוטו כמשמעו) חיים סבירים בעולם כה צפוף. הדרך היחידה להבטיח חיים, רמת חיים ואיכות חיים היא באמצעות יצירת "עושר". באמצעות "העושר" יכולים אנשים לסחור ולרכוש מוצרים חיוניים וביניהם מוצרי חקלאות. בצורת קשה בישראל, לא תמנע מזון מתושבי ישראל, אפילו אם לא יוותר חקלאי אחד בישראל. זאת, אם לתושבי ישראל יהיה מספיק "עושר" שינבע מייצור וייצוא של מוצרים אחרים.

אין כל בסיס רציונלי לתחושת "המגיע להם".

החקלאות היא "מונופול טבעי" ויש בה יתרון לגודל

יתרון לגודל קיים כאשר עלות ייצור של כל יחידה נוספת זול יותר והיצרן הגדול משתלט במהרה על כל השוק. בחקלאות יש מאות ענפי ייצור שונים, תהליכי גידול מגוונים ותהליכי שיווק שונים. בתנאים של שוק פתוח וחופשי גם מחירי המים, הקרקע וההובלה יהיו שונים ממקום למקום. כך גם מחיר תשומות אחרות כגון עלות הביטוח מפני שיגעונות מזג האוויר תשתנה מאזור לאזור. הטענה הגורפת של "יתרון לגודל" לכל התחום החקלאי לא יכולה להתקיים וגם אין תקדים לכך בעולם. ייתכן שבענף גידול מסוים יש "יתרון לגודל", אבל בתנאים של יבוא חופשי, ניתן לייבא גם מ"גדולים יותר" בעולם הרחב. שימוש במונחים כאילו "כלכליים" בידי אינטרסנטים, קבוצות לחץ ופוליטיקאים נועדו לשכנע שהצדק עמם והתערבותם נדרשת.

ללא תכנון ופיקוח על החקלאות יווצרו עודפי תוצרת או מחסורים

"עודפים" של תוצרת חקלאית שמושמדים מול מצלמות העיתונות יכולים להיווצר רק כאשר הממשלה "מתכננת" את החקלאות ומפקחת על המחירים.

קביעת מחיר קבוע לחקלאי עבור החלב ע"י מועצת החלב מזמין לעיתים יצור-יתר ונוצרים עודפים. רק בשוק הנתון לפיקוח ומגבלות משמידים חלב, עופות ופירות (עודפים).

בשוק תחרותי, כאשר ההיצע גדל – התוצאה היחידה היא ירידת המחיר לצרכן, ואילו מחסור זמני גורם לעליית מחירים. מנגנון המחירים של השוק החופשי מאותת לחקלאים מה כדאי לגדל והיכן מצוי הביקוש. מעורבות הממשלה משבשת מנגנון זה. לכן, דווקא תחת שרביט החקלאות "המתוכננת" נוצרים עודפים .

החקלאים חשופים לסיכונים יוצאי דופן ולכן חובה על הממשלה להגן עליהם

החקלאים חשופים לאי-וודאות בגלל מזג אוויר, מזיקים ושינויי מחיר. תקופת גידול הירקות נמשכת חודשים רבים וגידול הפירות מצריך שנים של השקעה עד שרואים פרי.

הכל נכון אבל גם ענפים רבים אחרים "סובלים" מאי-וודאות: מו"פ שנמשך שנים רבות ונכשל, קידוחי נפט שמתגלים יבשים, מפעל תעשייתי שנבנה משך שנים כאשר אין מחיר מובטח לתוצרתו או חיסון נגד תחרות, בנקים להשקעות וקרנות הון סיכון המשקיעים במיזמים על סמך תוכנית עסקית. אין "עסקים בטוחים" ובכל עסק רמת סיכון שונה – יש אינספור דוגמאות והחקלאות אינה ייחודית.

חקלאות היא עסק ככל מיזם אחר. חקלאי שמתמחה בתחומו, יודע טוב מכל פקיד ממשלתי את הסיכונים וכיצד לכלכל את מעשיו. לכן, דווקא מעורבות ממשלתית ותכנון ממשלתי הם הערובה להפסדים, אלא שאת ההפסד של החקלאות הריכוזית-סוציאליסטית ישלם כרגיל הציבור. אותו ציבור שדמגוגים "חברתיים" טוענים להגנה עליו.

חקלאות חופשית, כאשר החקלאי עצמו אחראי למעשיו ולהשקעותיו גורמת לו לבחור בזהירות ובשיקול דעת את סוגי הגידולים באופן שיצמצם את הסיכון ויגדיל את הרווח. סיכוני הבצורת, מזג אויר ומזיקים אחרים ניתן להקטין ואף לבטל בעזרת חברות ביטוח. סיכונים של תנודות מחירים ניתן לגדר כמקובל בשווקי המטבע והסחורות הבינלאומיים באמצעות חוזי אספקה לטווח ארוך, חוזי מכירה עתידיים (מכירה מראש במחיר ידוע) ואמצעים דומים. החקלאי גם רשאי להגדיל את פוטנציאל רווחיו ע"י הגדלת הסיכון – אך אם טעה זה לא יהיה על חשבון הציבור.

במדינת ישראל החקלאי אינו חייב להשקיע בהגנה מסיכונים – במקרה הגרוע יופעל לחץ על הפוליטיקאים להגדיל את המענקים הממשלתיים...

הבדיחה גורסת שענף הגידול העיקרי בחקלאות הישראלית הוא "פיצויים". בעקבות גשם שוטף מקבלים פיצוי על נזקי שטפונות, ברד בחורף גורר פיצוי על נזקי ברד ואילו בצורת, כמובן – פיצויי בצורת – גם קיצוץ במכסות המים מזכה בפיצויים... חקלאות של מילוי טפסים.

מוצר חקלאי סובל מחיי מדף קצרים והוא מתקלקל

לפני 200 שנה גם בשר ומזון-מוכן היה קשה לשמר. הטכנולוגיה מאפשרת כיום הארכת חיי המדף של מוצרי חקלאות רבים ולחסנם מפני מזיקים לתקופות ארוכות יותר. מוצרי מזון רבים מעובדים ע"י התעשייה ועמידים במשך שנים כגון אבקת חלב, תרכיזי מיצים, בשר קפוא ואחרים.

קיימים ענפים כלכליים רבים שתוצרתם אינה ניתנת לאחסון – אפילו שבבי מחשב ומוצרי אופנה עלולים להפוך ללא רלוונטים תוך מספר חודשים. גם בענפי השירותים יש מוצרים רבים שאי אפשר לאחסן החל ממושב פנוי במטוס וכלה בחשמל הזורם ברשת.

הסיכון שבמוצר שחיי המדף שלו אפסיים או קצרים משוקלל ע"י היצרן במחיר המוצר כמו כל סיכון אחר.

ישראל – מדינה קטנה ומוקפת אויבים ולכן עליה לעמוד ברשות עצמה במוצרי חקלאות

דווקא משום כך על מדינת ישראל לשחרר את חקלאיה מכבלי הממסד כדי לייצר תוצרת חקלאית ביעילות מקסימלית וכדי להפנות משאבים לצרכיי בטחון במקום לפזרם על חקלאות בזבזנית ויקרה.

דווקא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים צריכה לצמצם את התלות האבסולוטית בחקלאות מקומית ולפתח יבוא מתחרה משוכלל ופתוח.

לא ברור כיצד מערכת חקלאית מסורבלת, יקרה, לא יעילה ומושחתת תורמת לביטחון המדינה.

אספקת מזון מחו"ל, בתנאים של אי וודאות ביטחונית, לא מסוכנת יותר מבחינה אסטרטגית מאספקת דלק, תחמושת, חלפים לרכב או ירידת דרוג האשראי של בנקים ישראלים בשווקי המטבע הבינלאומיים.

התשובה להיותנו "מדינה קטנה המוקפת אויבים" צריכה לנבוע מהגדלת התוצר הלאומי שיאפשר הפניית משאבים לצבירת מלאים אסטרטגיים של מט"ח, דלק או מזון – אם אכן יש בהם צורך.

הקיבוצניקים חרוצים ועובדים קשה

ייתכן שהאבות המייסדים בקיבוץ עבדו קשה. אך כולם באותה תקופה עבדו קשה, בתנאי סביבה לא מפנקים, וללא רשת בטחון מפלגתית תומכת. כך גם בעיר – אלפי משפחות שעלו לארץ חסרות-כל בתקופת הבריטים עבדו קשה, גרו בחדר קטן בדירה בעיר כאשר בחדר השני גרה משפחה אחרת.

האידיאולוגיה שהביאה לקריסת הגוש הקומוניסטי מוטטה גם את הקיבוצים בישראל. הקיבוצניקים לא רוצים לעבוד כפי שהאיכר בקולחוז הרוסי לא היה "משוגע" לעבוד עבור הקולקטיב. בדו"ח השנתי של המטה לביצוע הסדר הקיבוצים נכתב כבר ב-1994 ע"י דר' אריאל הלפרין כי התמ"ג לנפש בקיבוצים עמד על 2/3 מהתמ"ג לנפש במדינת ישראל – כל זאת למרות הזרמת כספים משך עשרות שנים. בגיליון אוקטובר 93 של כתב העט "הקיבוץ" אמר אריאל הלפרין, ראש מטה הסדר הקיבוצים: "...במקורות שמייצרים הקיבוצים אי אפשר לקיים את הקהילות גם אם היה נמחק כל החוב...".

צעירים בקיבוץ למדו מהר מאד, שהמקורבים לרכז העבודה מקבלים את הג'ובים הטובים. החברים המועדפים עובדים במשרדי המפעל הקיבוצי בעיר, או בצפון תל אביב... בבית התנועה הקיבוצית והמפלגה... להם גם הוענק רכב צמוד כדי שיוכלו להגיע בנוחיות הביתה לאחר יום עבודה מפרך בעיר...

בקיבוצים רבים חדלו חברים לעבוד והתפתחה אבטלה גלויה וסמויה. במקומם גייסו עובדים שכירים. מספר השכירים עלה משמעותית בתקופות בהן ניתן היה לקבל סבסוד ממשלתי להעסקתם (כמו למשל בשנות העלייה הגדולה מרוסיה). במסגרת זו, השכיר זול מאד בשנות העסקתו הראשונות, אך הופך מאוחר יותר לנטל על הקיבוץ לאחר שצבר ותק וזכויות סוציאליות.

המטייל בשדות הקיבוץ וברפת, בשנים האחרונות, עלול לחשוב שהגיע בטעות לחווה בתאילנד...

מוסיף על כך קיבוצניק לשעבר מקיבוץ כרם-שלום שהתפרק, ינאי רגב (מעריב, ראש השנה תשנ"ט): "...רבים בכרם-שלום הרבו כל כך להתווכח שלא ממש נשאר להם כוח לעבוד... אתה נלחם למען הציונות, המדינה, מרקס ולנין ולצדך על בריקדה יושבים טובי הבטלנים...".

הקיבוץ משנה פניו בשנים האחרונות ומפסיק להיות "קיבוץ". "החבר" עובד עבור משפחתו. וכעת הוא באמת עובד.

הממשלה צריכה לקבוע את מחירי התוצרת החקלאית לטובת הצרכן

ממשלה שלוקחת על עצמה קביעת מחירי מוצרים או שירותים משבשת את מנגנון המחירים העדין של השוק. מחיר מוצר בשוק נקבע על ידי מיליוני הצרכנים והסַפַּקים ומבטא שיווי משקל בין העדפות, דרישות וחלופות אחרות למוצר.

פוליטיקאים, אפילו בסיוע "מומחים", אינם מסוגלים להחליף מנגנון זה של קביעת מחירים באמצעות ידו הנעלמה של השוק. ניסיון לעשות כן יגרום למחיר השרירותי של המוצר להיות יקר ממחירו הטבעי, או זול יותר.

אם המחיר שייקבע יהיה יקר יותר, תאלץ הממשלה להעמיק את התערבותה ולקבוע גם מכסות מכירה כדי שיצרנים לא ייצרו כמויות עודפות, צריך גם למנוע ייבוא מתחרה כדי להכריח את הציבור לקנות במחיר מקומי יקר. מכסות הייצור יחולקו לחקלאים, כמובן לפי מפתח פוליטי וקשרים. וסביב המוצר, ייצורו ושיווקו יקום מנגנון ביורוקרטי יקר, הברחות ושחיתות.

אם המחיר שיקבע יהיה זול ממחיר השוק, לא יוכלו היצרנים להרוויח מהמוצר. גם אז תאלץ הממשלה להקים מנגנון ביורוקרטי יקר כדי לפצות אותם באמצעות סובסידיות. בסיכום הכולל המוצר יהיה זול רק למראית עין, או זול עבור הסקטור שחפצים ביקרו, כאשר יתר הציבור נושא בעול הסבסוד.

מעניין שכמעט תמיד היצרנים הם שמעוניינים ב"פקוח על מחירים". קל יותר להגיש לממשלה "תחשיב" לקבלת סובסידיות מאשר להתחרות בשוק. בסוף 2005 היו עדיין כ- 40% ממוצרי החלב בישראל תחת פיקוח מחירים ממשלתי. לקראת 2006 הועלתה כוונה לבטל את הפיקוח. ההתנגדות הקולנית ביותר הייתה של מגדלי הבקר, כמובן... בגלל "דאגתם" לציבור הצרכנים:

"...תרעומת בהתאחדות מגדלי הבקר על החלטת האוצר לבטל את הפיקוח על מחיריהם של רוב מוצרי החלב... [הם] טוענים... פיקוח ממשלתי בענף הוא קריטי ונועד להגן על היצרנים והציבור... את פער התיווך ישלמו גם הצרכנים..." (דליה מזורי, מעריב 1.8.2005). הרפתנים הזועמים דואגים כמובן רק לציבור הרחב...

ואילו במהלך ינואר 2005, הודיעו מנהלי מחלבות טרה כי הם "בסכנת קריסה בגלל הפסדים ממוצרי חלב שבפיקוח...". הם דרשו כמובן להעלות את המחיר הרשמי. הדרך לרווח במשק סוציאליסטי עוברת במגרש המשחקים של הפוליטיקאים. ואכן, מנהלי המחלבות פתחו בהתכתבות עם משרד האוצר ובסדרת פגישות. את ההתמודדות בשוק מול צרכנים וספקים מחליפות "פגישות" עם פוליטיקאים, הגשת "תחשיבים" לפקידים והפעלת לחצים מאחורי הקלעים. אין ספק שהעניין סודר לשביעות רצון הצדדים – עובדה – טרה לא קרסה.

החקלאות "מתכווצת"

לאחר קום המדינה עסקו בחקלאות כ- 20% מהאוכלוסייה (127,000).

בשנת 1970 היו בארץ 60,000 חקלאים עצמאיים. בשנת 2003 מספרם עמד על 20,000. על פי מגמה זו יתכווץ מספרם בשנת 2020 לכ- 5,000 חקלאים עצמאיים בלבד.

מספר המועסקים בחקלאות מתכווץ גם הוא, ולפי נתוני בנק ישראל, בגרף שבהמשך, קטן מספר המועסקים לאורך 40 שנה בערך למחצית :

אלפי מועסקים

האומנם?

אנשי "הלובי החקלאי" מציגים נתונים אלה (נכונים ברובם) כזעקת שבר לשימור התמיכות הממשלתיות בחקלאות: "...חובה על הממשלה להבטיח את עתידה של החקלאות הישראלית..." (שלום שמחון, שר החקלאות ושר לאיכות הסביבה לשעבר 23.05.05).

החדשות הן ש"החקלאות הישראלית", בינתיים לא התכווצה. ייתכן שתתכווץ בעתיד. הקיטון במספר החקלאיים העצמאיים עלול לכווץ בעיקר את השפעתו הפוליטית של ה"לובי החקלאי" וזו הסיבה האמיתית לצעקה.

מהנתונים הרשמיים קשה להסיק כמה עובדים באמת מועסקים בחקלאות. מספר העובדים הזרים הלא-חוקיים לא נכלל בסטטיסטיקה. היקף השטח החקלאי לא השתנה במשך 30 השנים הנסקרות ועומד על כ- 4.2 מיליון דונם. גם נתון זה אינו מעיד על היקף השטחים המעובדים בפועל, אלא כולל שטחים שמוגדרים כחקלאיים על פי תוכניות ייעוד השימוש בקרקע. קרוב לודאי שבסיכום השטחים החקלאיים נמצאים גם לולי התרנגולות לשעבר של מושב בצרה שמושכרים כמחסנים, שטחי המסחר של הקיבוצים שפיים וגעש ופרדסים שנעקרו ברחובות ובראשון לציון. כרגיל במקומותינו, נדרש מחקר מעמיק כדי להבין את הנתונים הרשמיים.

יש עוּבדות שקשה להתווכח איתן: האוכלוסייה צמחה משנת 1970 ביותר מפי שניים ואינה צורכת פחות ירקות ופירות – מישהו צריך לגדל ולספק צריכה זאת. היבוא החקלאי זניח למדי וגדל בערך פי 2 (בערכים דולרים קבועים) ועמד בשנת 2000 על כ- 293 מיליון דולר. אין מנוס מהמסקנה שהחקלאות התרחבה וצמחה יחד עם צמיחת האוכלוסייה והשיפור ברמת החיים. פחות מ- 20,000 חקלאים עצמאיים כיום, מייצרים פי כמה מוצרי חקלאות מאשר 60,000 חקלאים עצמאיים בשנת 1970. התייעלות. ואכן, לדברי מועצת הירקות (בעתירה לבג"ץ 4900/03) עלתה תפוקת הירקות (משקל, טונות) לכל מגדל פי 16 בתקופה של 40 שנה! עסקני החקלאות לא מודאגים מ"עתידה של החקלאות הישראלית", אלא מהתכווצות כוחם הפוליטי.

ואם אכן החקלאות התכווצה – אז מה? שתתכווץ. ובתנאי שזה קורה במסגרת התפתחות טבעית בשוק פתוח וחופשי. המשמעות היא שאזרחים מצאו פרנסה טובה יותר בענפים אחרים.

הענקת זכויות קניין מלאות על הקרקע לקיבוצים ומושבים תנתק את זיקתם לחקלאות

מדברי היועץ הממשלתי לממשלה, מני מזוז (דליה טל, גלובס 14.1.05). עוד הוסיף מזוז: "...יישובים חקלאיים [עלולים] להפוך ליישובים רגילים עם נכסי נדל"ן... שאיבת שטחי מסחר ותעסוקה מיישובים עירוניים אל יישובים חקלאיים וכפריים תוך יצירת תחרות בלתי הוגנת בין המגזר העירוני לחקלאי... ההחלטה... תעמיק את הפרבור ותגרום לחלוקת הכנסות בלתי הוגנת."

דבריו של מזוז מתבססים על ההשקפה כי הממסד הפוליטי (ו"מומחים" מטעמו) הם שצריכים להחליט מי יעסוק בחקלאות ומי במסחר והיכן תתרכז החקלאות. הממסד הפוליטי הוא גם זה שאחראי על "הגינות התחרות" וגם על "חלוקת ההכנסות" בין העיר לכפר. ובכלל, הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להחליט כמה אזרחים יוכלו לגור מחוץ למרכזי הערים כדי שלא "להעמיק את הפרבור".

השקפת עולם זו היא בלתי מוסרית. היא מעניקה לממסד הפוליטי את הכוח להפקיע את פרי עמלו של האזרח ולהעבירו לאחר (ראה פרק דמוקרטיה). האזרחים החקלאיים דוחים השקפה זו מזה שנים, אם כי לא משיקולים אידיאולוגים, אלא מתוך שגרת חיים פרקטית. הראייה הם עשרות מפעלי התעשייה בקיבוצים, קניונים ושטחי מסחר, אולמות אירועים ומחסנים מסחריים שקמו בקיבוצים, במושבים ובפרדסים פרטיים לשעבר. חלקם הגדול "בלתי חוקיים".

השקפת עולם זו גרמה לייקור הקרקע בישראל בגלל הגבלת סחירותה, עיוותה את הכלכלה וגורמת לאלפי ישראלים עם שכל ישר ויוזמה ברוכה להיות לעבריינים. ההיסטוריה הכלכלית של המאה ה-20 הוכיחה שמשטרים בהם הממסד קבע היכן אזרחים יגורו, באיזה ענף יעסקו וכיצד יתחלקו ההכנסות – הביא לפשיטת רגל של אותן מדינות.

ייצור חקלאי שונה ממוצרים אחרים ולכן מחייב תאום ופיקוח ממשלתיים.

מרחיב את המיתוס דר' אמיר היימן ראש החטיבה לכלכלה, שיווק וחקלאות באוניברסיטה העברית (הראלה סטוצקי-באר, מעריב 10.11.04): "...מדובר במוצר ביולוגי שאינו ניתן לשליטה מלאה, גם כאשר הכמות וגם האיכות תלויים בהרבה מאד גורמים, החל במזג האוויר וכלה במזיקים. זהו גם מוצר מתכלה שאורך חיי המדף שלו קצר... גם יכולת הקנייה של הצרכנים מוגבלת. הרי אף אחד לא יקנה 50 ק"ג עגבניות או פלפלים...".

חקלאות אינה שונה מכל ענף כלכלי אחר. אין ענף כלכלי ש"ניתן לשליטה מלאה". וגם בייצור מסכי LCD "האיכות והכמות תלויים בהרבה מאד גורמים". כאשר יזם מקים מפעל איש לא יכול להבטיח שהשווקים לא ישתנו עד שהמפעל יתחיל לשווק את תוצרתו. כאשר משקיעים הון עתק בחיפושי נפט איש לא מבטיח גילוי נפט וכאשר מגייסים הון לפיתוח תוכנה כלשהי – אין ביטחון שתימכר. על כל עסק קיימים איומים. היזם והמשקיעים משתדלים לחקור ולהעריך את הסיכון מראש, אך גם לוקחים מקדמי ביטחון מתאימים. סיכון תמיד קיים.

חקלאי מנוסה במשק תחרותי, חייב להעריך את הסיכונים, לנקוט בצעדי הגנה מתאימים ואפילו לבטח את היבול מפגעים בלתי צפויים. עלויות הייצור משקפות את הסיכונים. לעיתים יעדיף החקלאי המנוסה גם לקחת סיכונים. בענפים רבים ניתן אפילו לקַבֵּע מחיר עתידי של תוצרת חקלאית, דרך הבורסות הבינלאומיות.

כאשר פוליטיקאים מנסים "להגן על חקלאים מפני אי-וודאות" יש מחיר גם להגנה זו. אין "הגנה חינם" כפי שאין "ארוחות חינם". הפוליטיקאים טוענים, למעשה, שהם מסוגלים לספק הגנה טובה יותר מאשר המכשירים שהשוק יוצר. את המחיר משלם, כרגיל, הציבור: חסימת ייבוא מתחרה מעלה את מחיר הירקות והפירות בישראל ופוגעת באיכותם. ואילו המנגנונים הממשלתיים ש"מסייעים" לחקלאים, ביתר התחומים, ממומנים גם הם על ידי האזרח: מכוני מחקר, מועצות ייצור ושיווק, חברות ממשלתיות ועוד. שחיתות היא מוצר לוואי, בלתי נמנע, במערכת של חקלאות ממשלתית. גם חשבון זה מוגש לציבור.

יש להגן על החקלאות הישראלית באמצעות סובסידיות ומכס כי כל מדינות העולם נוהגות כך.

"הגנה" על 20 אלף חקלאים עצמאיים משמעותה הטלת קנס גבוה על 8,000,000 אזרחי ישראל. צריך לנצל את הטיפשות של מדינות אחרות שמסבסדות מוצרי חקלאות ולייבא מהן מוצרים מסובסדים. למה שהצרכן הישראלי, חובב הקומבינות, לא ייהנה מהסבסוד של ממשלת צרפת ויקנה גבינה וחמאה בחצי מחיר באדיבות ממשלת צרפת?

ענף הרפת הוא מהרווחיים מבין ענפי החקלאות בישראל.

האם רפתנים כה יעילים ומוכשרים יחסית לחקלאים אחרים? איך נקבע מחיר החלב שמשולם לרפתנים?

במשק סוציאליסטי כל ענף יכול להגיע ל"רווחיות" חריגה אם יהיו לו די קשרים פוליטיים. ה"רווחיות" נקבעת על ידי פוליטיקאים ואינה תוצאה של תחרות בשוק, על כיסם של מיליוני צרכנים.

ואיך ה"חברים" בצמרת עוזרים: אוסרים על יבוא מתחרה של חלב מחו"ל. הממשלה קובעת את מחיר החלב שישולם לרפתנים ומעדכנת לפי כל מיני "תחשיבים" (כמו מחיר המספוא, תערובת למזון, מים וכו'). לא קשה לנחש מי עורך, מגיש ומערער על ה"תחשיבים"...

בתנאים אלה כל אחד ירצה להיות רפתן... וכל רפתן מאושר ירצה לייצר כמה שיותר חלב... הרי הרווח מובטח. הפתרון הסוציאליסטי הבלתי נמנע: הממשלה, באמצעות גופים בירוקרטים, מחליטה מי יהיו המאושרים וכמה חלב ייצר כל אחד מהם. במשק חופשי הצרכן מחליט מי מהיצרנים יתעשר – הוא פשוט נעצר מול המדף המועדף בסופרמרקט – השקל של הצרכן הוא פתק ההצבעה. במשק סוציאליסטי – הפוליטיקאים הם שמחליטים.

מישהו צריך לשלם את ה"רווחיות" של הרפתנים... שוב כמובן, גב' כהן מחדרה.

הסיפור לא נגמר כאן. נוצרת תגובת שרשרת. פוליטיקאי חייב תמיד להסוות את המתנות שהוא מחלק לחבר'ה שתומכים בו במרכז המפלגה, עלולים לחשוד שהוא מושחת... הפתרון: מטילים "פיקוח" על מחיר החלב ומוצריו לצרכן. הפוליטיקאי מכריז שהוא מגן בחירוף נפש על החלב של "ילדי ישראל" וגם על גב' כהן מחדרה – מהיום והלאה הוא שיקבע את מחיר החלב לצרכן כדי שהיצרנים הקפיטליסטים החזיריים לא ישחטו במחיר. רימון עשן שמסיר את האשמה מהפוליטיקאי אוהב ההמונים.

רווחי המחלבות, יצרני החלב ומוצריו, נשחקים. מצד אחד הם נאלצים לשלם מחיר גבוה לרפתנים, כך הוחלט. לגבות מחיר ראוי מהצרכן אי אפשר, השר קובע את המחיר. אם כך אין מנוס, ממנים סמנכ"ל לענייני פוליטיקה. מארגנים לובי מתאים שילחץ, ילטף ויאיים גם הוא על הפוליטיקאים.

כדי לבחון את ההשלכות אין צורך בעבודת מחקר. במקום תחרות אובייקטיבית בשוק בו הצרכן מלך – מקבלים קרבות פוליטיים. איך מחליטים לחלק את מכסת הפקת החלב בין הפרה של המושבניק מבאר-טוביה לבין הפרה של קיבוץ שפיים? כמה אוכלי חינם מועסקים במנגנונים המיותרים שמחשבים, קובעים, מארגנים, מעניקים, מבקרים, מפקחים, מגישים תלונות, מערערים? כמה עורכי דין צריך מסביב, רואי חשבון, רכבים צמודים, נסיעות לחו"ל, כנסים מקצועיים באילת, ומגישי תה? פרנסות אוויר. וכמובן – שחיתות.

והכול מתחיל מ"מסמר קטן" – טובתו האישית של הפוליטיקאי באמצעות סיסמאותיו הסוציאליסטיות.

 

הצגת פריטית לפי תגיות חקלאות

הרבה יותר מביורוקרטיה וחלם: למה בקשת היתר להרחבת רפת במושב נענית בדרישה להקטנת הרפת?...

פורסם ב- 2017

למעלה מ-1,100 שקל לשנה משלמת כל משפחה בישראל כקנס שנתי על צריכת מוצרי חלב. עסקנים פוליטיים וגופים אינטרסנטים, מנהלים את משק החלב "מטעם המדינה" לטובתם הפרטית – מעטיני הפרה ועד למדף בסופרמרקט.

פורסם ב- 2011

חברה ממשלתית חדשה קמה: השוק הסיטונאי. הזדמנות לעקוב כיצד נולד עיוות, ולחזות איך אינטרסים פוליטיים הופכים למוקד כוח פוליטי חדש, מקור לחלוקת ג'ובים והטבות וכלי ליצירת זכויות כלכליות יש מאין לחוג סגור.

פורסם ב- 2010